א
את אמונתו השלמה בענווי העולם וראיתו אותם לעילא מכל שירה, אמנות וחכמת אדם, הביע ביאליק באותה שלמות עליונה המיוחדת ליצירתו, בשיר “יהי חלקי עמכם”, שנוצר בחודש אב שנת תרע"ה, והוא יושב אז בנוה קיץ ביער מאלין הסמוך לקיוב. בעולם הגדול השתוללה מלחמת העמים הראשונה, והמשורר, רחוק מאדם העיר והמונה, התהלך “בין עצי אל לא שמעו בת קול קרדום”, כולו שקוע בעולם שבלבבו, והוא קשוב לקול אלהים הצלול, הקורא לו בקול דממה דקה ממעמקי התעלומה הירוקה: “איכּה?!” ושם באותו היער, ראה המשורר את מיטב חזיונו, – הלא הוא חזון האדם הטוב הקורן באור הענוה.
במרחק לא רב ממקום מנוחתו ישבה קיוב, העיר הגדולה לאלהים של הנוצרים שונאי ישראל; קיוב “הקריה הקדושה” המלאה לה כנסיות, צלבים, כמרים, קצינים וחיילים, וגדולי המלכות והכהונה של האימפריה הרוסית; היא העיר אשר בשחר ההיסטוריה שלה, היהודים היו נושאי התרבות יחד עם הכוזרים; קיוב… ועלילת הדם, “משפט בייליס”, ובני המאה השחורה! ואילו ביער מאלין לא נגעה מלכות הרשעה כמלוא נימה; פה, במלכות הדממה הקדושה, נגלה לעיני רוחו של המשורר העברי הגדול פני האדם השלם, הפשוט בתכלית, זה אשר לשוא ביקשה נפשו בכרכי העולם; ובהיגלותו – נפתח מעיין חדש בנשמת המשורר המדוכא מגאות עריצים, וניב טהור, דק ונעים כלחש האילנות עם בוקר קיץ, נברא במעמקיו, וידבר שיר:
יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם, עַנְוֵי עוֹלָם, אִלְּמֵי נָפֶשׁ,
רוֹקְמֵי חַיֵּיהֶם בַּסֵּתֶר, צְנוּעֵי הָגוּת וַעֲלִילָה,
חוֹלְמִים נַעֲלָמִים, מְמַעֲטֵי דְבָרִים וּמַרְבֵּי תִפְאֶרֶת;
גְנוּזָה חֶמְדַּת רוּחֲכֶם בְתוֹכְכֶם כִּפְנִינָה בְקַרְקַע יַמִּים,
וּסְגֻלּוֹתֵיכֶם, כְּגַרְגְּרֵי יַעַר, בְּחֶבְיוֹן צְלָלִים תִּפְרֶינָה.
שם, בעיר החוטאת, הסואנת ברעש, ניתנה ארץ ביד רשע, וגנבי־עולם שולטים בענוי־עולם לרע להם; אך כאן, בלב היער הטהור – האמונה והטוהר רועפים מכל נברא “כערוף משמים תכלת וצללים מיער רענן”.
הרעיון המרכזי בשיר זה אינו חדש אלא מחודש ומקודש בתנופתו החדשה של המשורר: רוח החסד והענוה – שירתו של ביאליק מפועמת בה תמיד; ברם כאן בא הרעיון הגדול לגמר בישולו וחישולו, כדרכו של ביאליק, בשעה שהוא נזקק לנושא שכבר פקד אותו פעם.
ואל נא נתלה את “עניוותו” של ביאליק בגורמים חיצוניים: ביתמותו, בבית־אבא, וב“גזלת נעוריו”. אין הדלות השחורה תריס בפני הגאוה המבריקה! שכיחים דלים גאים כשם שמצויים גדולים ענוותנים. לא התנאים האובייקטיביים בעבר ובהווה גרמו שיהא ביאליק במעלת צדיקים וענווי־עולם! דוקא משום רוממותו ועושר נפשו הגיע לשערי הצדק של הענווה, ונעשה פה לאילמי הנפש ולצנועי ההגות, לבת־קול השירה הצרופה, המדברת מנשמת האומה ענוות העולם, המעונה והקדושה באומות, אשר השפלתה היא הגבהתה.
ב
מוטיב הענוה הוא לא רק מיטב חזונו האישי של ביאליק, אלא הוא גם מבחר שירו הלאומי, שכן אין בכלל אלא מה שבפרט, ואין בכליל אלא מה שבצליל! וכשם שהעוותנות היא סגולה ותפארת לאדם הטוב “וכל משכיל שהוא גדול מחברו – נמוך ממנו”, כך היא גם החמדה הגנוזה ותכונת ההוד והיסוד של האומה כולה.
בשנת תרנ"ג, בז' באדר, יום הולדתו של “הענו מכל האדם” (יום הולדתו של “החכם מכל אדם” נעלם מאתנו…) יצר ביאליק הצעיר שיר קטן בשם “על ראש הראל”, וענינו מלחמת הענוה בגאוה, ונצחון “ענוות הצדק” על גאות העריצים:
עַל רֹאשׁ הַרְאֵל, בִּזְרוֹעוֹת דַּלּוּ רוֹם וּפתוּחוֹת,
מֵרֹאשׁ מִקַַּדְמֵי יָמִים עוֹמֵד דֹּם אִיש שָׂב,
בִּשְׂמֹאלוֹ מַטֵּה עֹז וִימִינוֹ תֹאחֵז לוּחוֹת,
מִפָּנָיו נֹגַהּ הוֹד, לוֹ חֲגוֹר – בָּמֳתֵי עָב.
ניכרים כאן צעדיו הראשונים של ביאליק המשורר על במתי היצירה; השפעת אחד־העם המורה ומוסר היהדות של תורתו מצויירים בזיו פניו של משה. “מטה”, “לוחות” “דעת עליון” – כלי זינו של משה הם… לא חרב וחנית נתן המשורר בידי גבורו; לא קול ענות גבורה בגרונו; “מפניו נוגה הוד” – אור לעמו ואור לגויים!… “ימינו תאחז לוחות” — אשדת ואשדות דעת אלהים, אהבה וצדק לכל הנברא בצלם! אמנם אדם עליון הוא “משה” זה, רם ונשא מאד, אך עצם היותו היא הוית אחד האדם, המביט בענוות צדק על גאות הרשע, ענק הכח הברוטאלי, האומר לגזול את “הלוחות” תורת האמת, בכח הנשק הממית.
בעינים של בינה עליונה, בת האהבה המזוקקת, מביט השב, שליחו של אל הצדק והרחמים, באותם שני הענקים המזוינים, סמל יוון ורומי, ואולי גבורי הנצרות והאיסלם, הבאים עליו בקרדום ובחנית, כמו שבא הענק גלית הפלשתי הערל, על דוד הקטן, שנעשה לסמל משיח הצדק, “הגבר הוקם על”, המושל ברוח אלהים. והענקים תוכו לרגליו של “האיש השב”; לשוא העפילו להפילו!… ניצח המטה של הרוֹעים את המוטה של הרעים, הכנור הכריע את הכידון, והעין הטובה שלא כהתה, השפילה את העין הרמה ואת רגל הגאווה של גבורי הכוח הגס; ניצח הספר את הסיף, ונצח הענוה גבר על רגע הגאוה!
בִּרְכֵּי שְׁנֵי הָעֲנָקים שַׁחוֹת, אַף תִּכרַעְנָה –
מֵרוֹמְמוּתוֹ הָס! כָּמוֹהוּ עוֹד לֹא קָם!
“מרוממותו” – והוא לא בן־אלהים ולא ענק־אל, אף “קדוש” לא ייאמר לו; הוא בן־אדם, “משה האיש”, “לעיני כל ישראל!…” ובכך גבורתו ורק בזה נצחיותו. כאיש אישיותו, וכעניו עליונותו; לא רב כוחו של רהב בהשקפת העולם של היהדות, ו“מטה זעם” אינו מטה עוז אשר בו ייעשו האותות והמופתים בהיסטוריה האנושית. לא בהתרברבות מגולה של “אמן אני אומר לכם”, כי אם בהתמעטות צנועה של “מי אנכי” ניצח ישראל, עמו של משה איש האלהים.
ומידת הענווה של משה שהיא מידת המידות של ישראל, לא ענוות שוא היא, כדוגמת הענווה הישועית, הארסית, שאינה אלא מסוה רמיה של חית טרף, כי אם “ענוות צדק”, ענוות האדם הטוב “השומר הנאמן לצלם אלהים בעולם”. אכן, רק ענוה קדושה זו מרבה שלום בעולם! “והכל לפי רוב הענווה”, ופירש הרמב"ם: כמו “ענוותך תרבני”.
ג
בשנת תרנ“ג, זמן כתיבת השיר “על ראש הראל”, היה ביאליק, שנולד בתרל”ג, בן עשרים שנה ושני חדשים, וזה החילו לעשות ולעלות בהר אלהים – שירת חייו. והנה תפס באחת את דמותו־מהותו של האחד בעולם, האיש אשר לא קם כמוהו במין האנושי. ארבע שנים עברו מאז יסד אחד־העם מחבר “משה” את “אגודת בני משה”, שלפי אחת מתקנותיה היה משה האיש, צריך לשמש מופת לחברים אוהבי עמם וארץ אבותיהם: “האגודה תיקרא בשם ‘אגודת בני משה’, לאות לכל החברים, כי ישאו עיניהם תמיד אל בחיר עמנו זה והתבוננו אל כל אשר עשה ואשר סבל באהבתו את עמו, למען ידעו מה האהבה הזאת דורשת מאתם”.
והנה הקרין ביאליק, הצעיר הקורן, לעבר פנינו את אור פני משה; הראנו בחזיונו את דמותו הנשגבה בעמדו על ההר, והוא עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, אך ברוב ענוותו – גבוה מכל הענקים הגאיונים, הרוצחנים, “אנשי השן” אשר מעולם.
משנולדה שירתו – נתמלא ביתינו אור… והיום, תשעים וחמש שנה להולדתו, ולמעלה משבעים וחמש שנה להולדת שירתו, עוד רעננה וחדשה יצירתו, וככוחה אז – כוחה עתה, ומעצם היותה נוגה הוד לנו ולכל בית ישראל.
ד
כסערת אביב מטהרת חדרה שירתו העזה לתך חיינו הנלאים והחולים. עם בואו היתה רוח אחרת בתוכנו. החיים עמקו וגבהו יותר, ולבנו רחב עם לבבו הוא. עמו העמקנו לתוך ים הדממה, ועמו השלכנו חכה לנבכי הבריאה ותעלומותיה. הוא גילה לנו שנית את “יקר בוקר אל בעודו חדש ורטוב”, ומידו ניתנו לנו מתן חדש “המרחקים הבהירים רחבי הידים” של האביב, וממנו קבלנו את החורף “עם השלג הצח והבהיר כנתינתו משמים”.
כוח מרענן, חריף־חרפי, ועם זה גם עניו, עדין, ומלא הוד אביבי, שפע והצהיר מבין שורותיו המוצקות והעזות כחיים. ממנו ראינו ולמדנו להכיר את כוח העולם ולטעום את טעמו העז. דוקא הוא, בן הישיבה החיור, “העתיק משדי האדמה”, הזכירנו “מה־מראה הדשא ומה־ריחו אחרי הגשם, ומה־חוסן יערות עד וצהלת אפיקי מים, ומה־צל עץ החיים, הרטוב והרענן לנצח”.
אכן היה בראיית הטבע שלו משהו יהודי נצחי, ששום יוצר עברי לפניו לא הרגיש ולא השיג כמוהו. הוא לא שר על הטבע, לא צייר ותאר את גופי הוויתו, הודו וסודו, כי אם דיבר עם הטבע, כנאמן ביתו, פנים אל פנים. כי עצם שירו ניגון הוא, ניגון יהודי, שהוא דיבור מושר ואומר מזומר.
שירתו ביסודה היא זרם של אמוציות גדולות בצירוף ניגון נשמה עמוק ורב רגשים, אשר קולו כקול היער וכקול המים הרבים. לא אל הטבע אלא עמו הוא שר: המשורר, כביכול, נעשה שותף למעשה בראשית, והוא מצרף את דברו־שירו לדבר אלהים בעולמו.
אֵצֵא לִי הַשָּׂדֶה וְאֶשְׁמַע מַה דִּבֵּר אֲדֹנָי מִן הַקָּמָה.
ובמקום אחר:
עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכוּ בִּפְרָחִים לְבָנִים
גַּם נְעוּרַי הַחֲדָשִים וַחֲלוֹמוֹתַי הַיְשָּנִים
כִּי גַם בָּם נָשְׁבָה רוּחַ הָאָבִיב.
בשני השירים המשורר נמצא במרכז הבריאה; בזה הוא יורשם הנאמן של הנביאים, שהעמידו את הטבע האישי שלהם במרכז העולם, וכפו על אדם וטבע את חזונם האלוהי.
בשירתו הנועזה הוא הורס אל הקודש של הסער והדממה מבלי להירתע מגדולתם של איתני הבריאה, השונאים את הזר הקרב… כי לא את סוד הטבע הוא מבקש כי אם את סוד אדוני, לאמור: את סוד טבע עצמו. לא לגילוי הלוט של הנוף היפה הוא נכסף כי אם “לגילוי אליהו”, זה האדם שעמד מעל לטבע וכוחותיו הטובים והרעים. הנה עוד מעט ו"בת קול אל מסתתר תתפוצץ מן הדממה ותקרא: “איכּה?!”
ואז:
וּמָלְאוּ נְאוֹת הַיַּעַר תְּמִיהָה גְדוֹלָה,
וּבְרוֹשֵׁי אֵל, אֶזְרָחִים רַעֲנַנִּים,
יִסְתַּכְּלוּ בִּי בְּגַדְלוּת הוֹד, מִשְׁתָּאִים דּוּמָם
כְּאוֹמְרִים: מַה לָזֶה בֵּינֵינוּ?
הטבע אינו תכלית בפני עצמה ביצירת ביאליק, אלא נקודת מוצא לאלהים ולגילוי עצמו בטבע. משום כך אין לראות את “זוהר”, “צפרירים”, “הברכה” כשירי טבע סתם; וכך גם השירים “עם שמש”, “משירי הקיץ”, “משירי החרף”, אינם שירי טבע בעלמא. הללו משמשים למשורר חומר היולי לעצב ממנו את דמות העולם שבלבו. שירת “מתי מדבר”, עם כל החוסן וההוד האפיים שבה, אינה אלא שירת אנוש הנאבק ושורה עם הטבע ויכול לו, מכניע ומרסן את יצריו הקדומים ושופך את שלטונו עליהם.
גם ב“מגילת האש”, חזונו הלוהט ביותר, הבוער באשה של האהבה בת השמים ובת השטן כאחד, יד טבע האדם על העליונה; “קולו קורע את הסערה ובנהמת המדבר יתחרה!” מפני האדם המטוהר וממורק ביסוריו הקדושים, נרתע הכל, “וניחת מפני הוד שלותו ותפארת עוזו”. כי “און שגיא פורח” בלבו של האדם, ומרוב כוח הוא מתגרה בטבע ואומר לערערו עד היסוד בו. יציר שני איתנים הוא האדם – חומר ורוח; על כן טבעו עדיף מכוחו של הטבע הגולם, הדומם.
וּלְאֶגְרוֹף שֶׁל בַּרְזֶל כַּף יָדוֹ נִקְמֶצֶת
וְתַאֲוָה אַדִּירָה אֶל תּוֹכָהּ פּוֹרֶצֶת:
לַהֲלוֹם בָּאֶגְרוֹף וּלְפוֹצֵץ בְּאַחַת
שָׁמַיִם מִמַּעַל וְהָאָרֶץ מִתָּחַת.
לאמור: הטבע האנושי קודם לטבע העולם, וגם יש אשר יעלה עליו בכוח ובנוי.
לפי התפיסה הקוסמית של היהדות, חייב אדם לאמור: “בשבילי נברא העולם”, ורק בכוחה של השקפה נועזה זו הלך עם ישראל בדרך היסורים הארוכה שלו מאז ועד עתה; עבר באש ובמים, ולא נשרף ולא נסחף. אומה המעמידה את עצמה במרכז הבריאה המתנשאה על העולם והטבע, אינה חוששת לפגעי החיים, ומתגברת היא לבסוף על מדבר הימים ובלהותיו, לא רק ארבעים שנה כי אם אלפי שנים. ויש יום ולפתע פתאום יתעורר זה העם מתרדמת הדורות, והרעים בקולו האדיר וקרא:
"אֲנַחְנוּ גִבּוֹרִים!
דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנַחְנוּ!
יָדֵנוּ לְבַדָּהּ, יָדֵנוּ הַחֲזָקָה,
אֶת־כֹּבֶד הָעֹל מֵעַל גְאוֹן צַוָּארֵנוּ פָּרָקָה.
וַנִּזְקֹף רָאשֵׁנוּ שָׁמַיְמָה וַיֵּצְרוּ בְעֵינֵינוּ –
וַנַעֲרֹק לַמִּדְבָּר וַנֹּאמַר לַצִּיָּה “אִמֵּנוּ!”
עַל רָאשֵׁי הַצּוּרִים בֵּין מִפְלְשֵׂי עָבִים
שָׁתִינוּ מִמְּקוֹרוֹ הַדְּרוֹר עִם כָּל־נִשְׁרֵי שָׁמָיִם –
וּמִי אָדוֹן לָנוּ?!
אכן, לעם כזה אין אדון בטבע: אדון הוא לעצמו, לטבעו ולגורלו.
ורעיון זה של עדיפות האדם מן הטבע עובר את יצירת ביאליק כולה. אין הוא מזדהה עם הטבע, אינו מקנא בו על שום גדלו ויפעתו, ואינו מבקש להידמות אליו ולהיות כמוהו. האדם בשירת ביאליק הוא כוח דינאמי־אלוהי יותר מן הטבע הדומם, בחינת “הצור והגל”; והאדם, רק הוא, גוזר ומצווה: “פנה דרך!”
“היהודי הקם לתיקון חצות” מציל את העולם מן האפלה המוחלטת, מן הלילה הנצחי.
וכן מביאים “נרות הברכה” של האם היהודיה המגורשת מנחלתה, כמסופר ב“החצוצרה נתביישה”, אור וקדושה לעולם.
“כי בו ברגע נצנצו בין האילנות שתי השלהבות הקטנות, מיד תפסה קדושה בחורשה, ובאחת מפנותיו האפלות, בהיכל מוצנע שם לפני ולפנים, נפתח שער קטן של רחמים, ומלאך טוב הוציא משם את ראשו. שתי השלהבות היו בעיניו כשתי נקודות זהב של סוף פסוק בשולי הרקיע. עד כאן חול, מכאן ואילך – שבת ויום טוב”.
ואם היחיד כך כוחו גדול בטבע, העם כולו על אחת כמה וכמה! ומכאן אמונתו השלמה של ביאליק ב“ניצוץ הפליטה”, וב“גחלת הלוחשת” – הנר הישן, העתיד להתלקח לאש גדולה כקדם; ומכאן סוד השפעתו על האוּמה כולה, זו השומרת אמונים רק לאלה מבניה הגדולים המזדהים עם טבעה וטובה, והיודעים לחשוף את מדויה הנאמנים עם תקוותיה הגדולות השפונים עמוק עמוק, כפנינה בלב ים, בקרקע נשמתה.
הסדר הכרונולוגי בשירת ביאליק אינו מעמידנו כל הצורך על סדר חויותיו של המשורר, אינו מכניסנו במידה מספקת אל הלפני ולפנים של שיר־היחוד שלו. דוקא המאוחר ביצירתו משמיענו את הד צעדיו הראשונים, ופותח לנו שער לחדרי חדריו של היוצר, משכן ילדותו ונוה הורתו, – שתי אבני־השתיה, אשר העולם שבלבבו מושתת עליהן.
ספר השירים הגדול הראשון, שיצא באודיסה בשנת תרע“ב, אינו מסודר, כדוגמת ההוצאות האחרונות, בסדר כרונולוגי, כי־אם “לפי העניינים”. לא ב”אל הצפור" שנכתב בתרנ“א פותח הספר, כי־אם בשיר “ביום סתר”, שנוצר כעשר שנים לאחר־כך, בתר”ס, וביאליק קבעו כעין מוטו לשירתו כולה.
העובדה שהמשורר הלך כאן לקראת נטייה פנימית סמויה ולא אחר סדר חיצוני, מוכיחה לנו, שכוחו של המאוחר להבנת ראשיתו יפה מן המוקדם, באשר יש בו מן הבגרות המלאה ומן הנבואה לאחור, שמקורו של ביאליק ניזון ממנה; כי שירתו יונקת משני מעינות חיים – הילדות והאם.
בְּיוֹם סְתָו בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה נוּגָה מְצָאתִיהָ,
וּלְבוּשַׁת אַלְמְנוּת אֵלַי בַּמַּרְאֶה הִתְוַדָּעָה,
וּבְחֶמְלָה רַבָּה שָׂמָה בִי עֵינֶיהָ וּבְדוּמִיָּה
עַל רֹאשִי יָדָהּ הַמִּתְרַפְּקָה חֶרֶשׁ הִזְדַּעְזָעָה.
לפנינו חזון ההתגלות הראשון. ביום קודר, בפינת־סתרים אפלה, על סף הילדות הנוגה, נתגלה לו אל חייו והקדישו בקול דממה דקה למשוררו! יד רכה נגעה בו, לטפתו, כלטף אם את ילדה החולה תוך לחישה:
“יְתוֹמִי” – לָחֲשָה לִי – "יְתוֹמִי! נִשְׁכַּח בַּעֲלָטָה,
כְּצֶמַח רַךְ בַּקֹּר, בִּדְמִי יְגוֹנְךָ תִּתְיַגֵּעַ…"
ומראה ראשון זה ילוה לו למשורר בדרך כל חייו. עיניה של הדמות הנוגה ורסיסי הדמעה הרותחים שנפלו על פיו לא ימושו מלבו לעולם.
וּמַּבָּט קוֹדֵר, כֻּלּוֹ אוֹמֵר אַלְמוֹן, מְרִירוּת, שְׁכֹל,
וְחַסְדֵי אֵם חוֹמֶלֶת שָׁלְחָה וּבִלְבָבִי נָגַע –
וּלְעוֹלְמֵי עַד לֹא אֶשְׁכַּח אֶת־מַבָּטָה וּבַכֹּל
פָּנֶיהָ הָעֲצוּבִים אֶרְאֶה, לֹא יַרְפּוּנִי רָגַע.
ורחמי אם אלו ימשכו לו לכל חייו; תמיד תעמוד לו זכותה של אמא… כי דרכו הוא אחד: ממנה אליה.
מעטים הם שירי השמחה וצהלת החיים ביצירת ביאליק, שיש להם קשר עם האם. משורר הצער והזעם כרת ברית אהבה עם אותה דמות היגון שהופיעה לו בראשית דרכו; ומאז מבוקשו הוא: “מרגוע בבכי, ניחומים באבל”. מכל מקום עולה אלינו קול האם והוא עצב וחרד ורווי רעל:
שַׁד צוֹמֵק לִי חָלְצָה אֵם עֹטְיָה אֲבֵלָה
מִמֶּנּוּ מָצִיתִי אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה.
רק בשיר "צפרירים אנו נפגשים בראשונה באם ופניה אינם סמל “הדלות השחורה”, אינם “צומקים ומצוררים” כמו תמיד. המשורר אמנם אינו מתאר כאן ביחוד את פני אמו, אבל המעט בשיר זה הנוגע לה, אומר לנו שביאליק ראה הפעם את פניה באור חדש, והוא רקם את דמותה עם המסכת של האור והשמחה, שמעטים היו כל־כך בחיי ילדותו:
הַנְשִׁיקוֹת פִּי אִמִּי, אִם צִפְצוּף הַדְּרוֹר
תְּנוּמָתִי וַחֲלוֹמִי הַמָּתוֹק הִפְסִיקוּ?
אך הרגעים המאושרים האלה לא ארכו. תיכף אחרי “צפרירים” שר את שירו המלא יאוּש, השאוב מקרקע נשמתו.
לֹא תִמַּח בִּמְהֵרָה דִמְעָתִי הַכְּבֵדָה,
דִּמְעָתִי מִקַּרְקַע נִשְׁמָתִי שָׁאָבְתִּי;
נגוז חלום האורה, הדמעה היא המושלת שוב במשורר. אנו נקלעים חזרה אל הסתיו ואל השירה היתומה. צפרירי התום הזכים נעלמו ובמקומם מופיעה שוב הדמות הנוגה והקודרת.
ב“שירתי” שנכתב בתרס“א שר־מתודה ביאליק על ראשית חייו בבית אמא. שירה זו היא שירת־אמת גלוית לב בכל הוד והדר צערה ועוז יסוריה. גדלותו של ביאליק, שאמת מידתה היא מידת האמת, וחותמה – תומה, נחשפת כאן לעינינו בעירומה הטבעי. ב”שירתי" אנו נפגעים לראשונה מן ההצצה ללא כל פרגוד לעולם שבלבבו.
הֲתֵדַע מֵאַיִן נָחַלְתִּי אֶת שִׁירִי?
– – – – – – – – – – – –
וְאֵי מִזֶּה תָבוֹא אַנְחָתִי יָדָעְתָּ?
אִמִּי נִתְאַלְּמְנָה, בָּנֶיהָ נִתְיַתְּמוּ – –
והמשורר הולך ומצייר את הפרטים הנוגעים לחיי אמו אשר בהם קשורים חייו. בצבעים קודרים וחודרים הוא חושף את דמות האם, ובעוז ביטויו הוא הופך את כל אשר מסביבה למסגרת אחת שחורה וזעומה, הסוגרת גם עלינו ביגונה הגדול.
מלבד “יתמות”, שירת הברבור של ביאליק, “שירתי” היא השיר האינדיבידואלי ביותר שהשמיענו כינורו. עדים אנו כאן ללידתו השניה של המשורר, לידת נשמתו מתמצית מכאובה הנפשי של האם, זו אשר “בדד ובאין נשק עמה, עזובה לנפשה ולכשלונה, נפתולי אלהים נפתלה יום יום את מרי גורלה”.
וככל שמתרחק והולך המשורר מקן ילדותו ומבית אבא־אמא, כן מזדככת שירת־הוידויים שלו וכן תתבהר תשוקתו להתקשר עם אותה דמות־היגונים הראשונה – האם.
ב“הכניסיני”, הרך והנוגה בשירי הנפש הביאליקאיים, זה ההימנון המזוקק לענות ענוים קדושה, אין זכר עוד להריאליזם הקודם הרוה דמע ודם. כאן נהפכו הבכי והאנחה לניגון נשמה חרישי. חרש חרש מפכה פה מעין הצער הטהור, דומם דופק המשורר על שער הרחמים והאהבה הנעול:
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
שעה של בין־השמשות בעולם, והמשורר עומד ותחנונים ידבר –
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי
קַן תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.
ממרחקים הוא בא, כנף ימינה השבורה של השכינה על ראשו, והוא מתדפק: הכניסיני! לאם־האחות הוא מגלה את סוד יסוריו:
אוֹמְרִים אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם
מַה זֹאת אַהֲבָה?
בסתו שנת תרע"ו, בשנה השלישית למלחמת העולם הראשונה, יצר ביאליק את השיר הצנוע והבהיר “אחד אחד ובאין רואה”, שיר־וידוי, נובע כמו מתוכו אל תוכו… כל ניב בשיר הזה ניצוץ של כאב הוא, שהתמלט מאש חייו של המשורר. יצירה זו, שנוצרה תחת רושם הטרגדיה הגדולה של האנושות בכלל ושל עם ישראל בפרט, – מטעימה אותנו את טעם חייו של ביאליק עד היסוד בם. צמצם, כביכול, המשורר את עצמו וקיפל תחתיו את כל עולמו בחייו, למען נוכל לראותו ראייה אחת ממצה, משל לראיית הברק, שאין לפניה ולאחריה כלום.
ובעשות המשורר את חשבון נפשו לא ישכח להעלות על ראש תפילתו את האם, ועיניו התרות מופנות אל עבר פניה, ולאורם הוא מכון את דרכו:
וּנְוֵה הוֹרַי הַדַּל, קַן־מִבְטַחִי וְאֹהֶל שְׁלוֹמִי,
מְעוֹן אוֹר פְּנֵי אֵם, מַחֲבֵא כְּנָפָהּ וְצִלָּהּ,
אוֹצַר נִיחוֹחֵי נְשִׁיקוֹתֶיהָ וּמַצְפּוּן רֵיחַ חֵיקָהּ – – –
ואחרי סיבובו הגדול בעולם במשך שלשים שנה, הוא נמצא יום אחד שוב בבית אמא, וראה: בבית לא נשתנה כלום, אף נטף מר אחד לא נגרע מכוס היגונים שינק עם חלב האם.
פנים אל פנים הוא נפגש בחזונו עם אמו והיא כאז כן עתה “באלמנותה עניה מרודה”… ו“בביתה לא נר ולא סעודה”. תרס“א ותרצ”א נפגשות, זקנה ובחרות מושיטות יד זו לזו…
השיר “אמי, זכרונה לברכה”, שנכתב בלונדון בשנת תרצ“א, הוא לכאורה מעין נוסח אחר של “שירתי” משנת תרס”א, ולא היא. אין כאן חזרה על עצמו, כי אם חזרה אל עצמו: שב המשורר אל האכסניה שלו, וכמשלים את מעגל חייו יסיים באותו המוטיב שפתח בו. ביאליק מופיע כאן כאמן הבלדה; היכולת של המשורר לבשה כאן פשטות עליונה. אכן עלה המשורר ועלתה האם אתו: לא אשה חלשה ורשה לפנינו הפעם, כי אם אמא־לביאה, הנלחמת את מלחמת חייה בגבורה והיא מעיזה להטיח דברים כלפי מעלה.
ונצחון הדמעה הנאמנה, שביאליק ניבא לו כל ימיו, בא:
אָז תִּשַּׁל מִלְּחִי הַצִּדְקָנִית דִּמְעָה עוֹד אַחַת בּוֹעֶרֶת,
רְסִיס אֵשׁ לֶהָבָה,
וּבְצָנְחָהּ, וַיִּפֹּל בַּבַּיִת אוֹר מִשְׁנֶה, כִּי נִצַּת
הַנֵּר אֲשֶׁר כָּבָה.
באחרית ימיו זרח לו למשורר אור הנצחון הזה באור פני האם:
כִּמְעַט פָּקְחָה אִמִּי עֵינֶיהָ הָעֲשֵׁשׁוֹת וָאֵרֶא:
אוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים שָׁם יָהֵל,
כִּי נָשְׁקָה הַשְּׁכִינָה עֲלֵיהֶן. – תַּעֲמֹד זְכוּת הַצַּדֶּקֶת
לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל.
והיא שעמדה לו ולשירתו הנאמנה.
האקורד הנמרץ והנהדר ביותר ביצירתו הוא שיר הפרידה מאמו, שיר השירים אשר לאמו.
צליל קדומים של ימי התנ"ך לשיר הזה, כולו שאגת נפש אדירה, נפש שהתחזקה והתאמצה רק עוד פעם אחת לפני היאלמה לנצח. מה מרעידות ומחרידות הן השורות האלו:
וְאוּלָם יֶתֶר הוֹד וּתְרוּמַת כָּל יִפְעָה צָפַנְתִּי לָךְ וּלְמַעֲנֵךְ,
הָעֲלוּבָה מֵאִמּוֹת וְהַמְעֻשָּׁקָה בַנָּשִׁים, אִמִּי סְגֻלָּתִי!
אֶת כָּל־יְקַר חַסְדֵי יָמַי אַקְרִינָה אֶל עֵבֶר פָּנַיךְ
וְנָהַרְתְּ דּוּמָם, כִּצְּפִירַת שַׁחַר בְּגַלְגַּל חַיָּי.
ובהאזין לבנו לקול האחרון הזה, קול משורר אדיר, תשעינה העינים פתאום אל דמות נוגה אחת, העולה בהוד יגונים צרוף, והדמות – דמות אם המשורר היא, אשר את כל יקר חסדי ימיו נחל ממנה, ועתה, בערוב יומו, הוא משלם לה, כביכול, כגמולה, והוא מקרין בחזונו את אור נפשו הגדול אל עבר פניה המעונים. ומאורה, אור פני אם קדושה, גם לנו אור.
באמת אמרו אין שורה בשירת ביאליק שלא נתמצה ענינה בדרך פרד"ס, ולא נחקר סודה עד היסוד בה. מה לעשות עוד לעץ חיים זה, העומד עד היום בלבלובו הראשון, ולא עשו בו המבקרים והמחקרים לשיטתם?! דומה, יצירה מופלאה זו – כבר נחשפו שפוניה, נבעו ניביה כולם, ולא נשתמרה אף מלה שלא הלמוה, ודורשי סתומות ושתומות לא נזקקו לצורתה!
ואף על פי כן, כל השונה משנה זו הוא לרוב בבחינת תנא ושייר, ויש שמשייר יותר מדתנא, והעיקר, העיקר נשכח. שכן שירה גדולה היא תמיד סוד ליוצרה וסוד לאוהביה ותמיד היא אומרת: שוב והתפלא בי! כמוה כיופי הנצחי, שאין למצותו ואין לבוא עד חקרו וככל שמוסיפים להסתכל בו מוסיפים לתהות עליו, לתעות בו כבמבוך, ותמיד הוא מעורר בלבנו כיסופים על משהו טמיר ונעלם, שאינו ניתן לתפיסה ולהשגה.
אמנות גדולה – הודאי והמופלא משמשים בה בהרמוניה ואלה מעוררים בנו את ההפלאה שאינה מתמלאת לעולם; כמוה כאהבה, תמיד נצמא לה ולא נמצא חידתה לעולם.
עיון מתוך אהבה חדשה בשירת “המתמיד”, יגלה לנו כי רוב הסמלים והמשלים המושרים בלהט נעורים ב“מגלת האש”, כתובים ולהובים באש האהבה וההקרבה גם במגלת האיש – “המתמיד”, ואין בזו שלא נרמז לו בזו; כך שנוכל לומר בודאות, ששתי המגלות מסכת אחת הן – ספר מלחמות של נער עברי הנשרף באש נפשו, וכל עצמו אינו אלא מופת ודוגמא של מעלה ללבטי עמו בגולה ולהויתו הנכאבת והנלהבת.
סמלי “המתמיד” העיקריים – מהם? – “גחלת לוחשת”, “אגם נרפש עומד”, “צללים”, “חשכת הלילה”, “כוכבים”, “כנפי השחר”, “השמש”, “אלון קרח”, “זריחה”, “שקיעה”, “שיח־צפור”, – וכל אלה מופיעים בצבעים עזים יותר ובתאור לוהט ובולט שבעתים, גם ב“מגלת האש”, יצירתו המאוחרת והמובחרת של ביאליק.
“כל הלילה רתחו ימי להבות והשתרבבו לשונות אש מעל הר הבית / כוכבים נתזו מן השמים הקלויים ויתכו רשפים רשפים ארצה”. / כך פותחת שירת “מגלת האש”, החוצבת להבות אש משחור הלילה ומסתוריו. וגם ב“המתמיד”, העלילה וכל סמליה היא על רקע הלילה: “ובצאתך יחידי לעתות בלילה – – – " גם כאן אור, “אור נר מתמיד כהה”; גם פה “כוכבים נוצצים”, אלא שקנה־המדה כאן הוא בזעיר־אנפין, כשם שהנקודה המרכזית ב”המתמיד" – בית המדרש – היא מיניאטורה לעומת נקודת השרפה שב“מגלת האש” – בית המקדש! בשתי המגלות עומדים במרכז שני בתי ישראל, והם בוערים בשלהבת יה, ובשניהם התלבט והתלפד אותו נער־נזיר שנפשו אבדה בנפשו! אכן פרשנות והבאת פסוקים ומקבילים משתי היצירות המקבילות, אך למותר יהיה לבני דורו של ביאליק! שכן שתי השירות הגדולות הללו עודן בוערות בלבנו כנתינתן, ועודן נקראות עד היום בנפשנו מאליהן! אנו נשוב ונזכור כאן אך ורק אותם הסמלים הברורים ביותר, שהם כמו הדים רחוקים משירת “המתמיד” – השלב הראשון בשירי הקודש של חיים נחמן ביאליק משורר לבנו, משורר האהבה בקודש.
האין ה“גחלת הלוחשת” ו“גחלת ד'” מאור אחד? האם לא אש גדולה אחת ממזבח אחד מלהטת את שתיהן? האם לא מראש נזרו של אריאל־ישראל, מתלתליו הבוערים, נאצלו ונצלו ניצוצי פליטה אלה? “האי השומם” ב“מגלת האש” ו“האגם הנרפש העומד” של “המתמיד” – שטח גיאוגרפי אחד הם, אדמת קדש כאובה אחת אשר במדבר העמים, אדמת נכר, שיבש שרשה ותמש מכבר מעשות פרי לעם תועה.
“אילת השחר” ו“השחר” מנצנצים בשתי המגלות באוֹר מסתורי אחד, שמשלו – ליקוי מאורות בשמי ישראל הקלויים, המדמדמים זה דורות על דורות בזהרי השקיעה והזריחה, ואין לדעת אם יום הוא אם לילה. ואף הוא “הנער החושק בתורה”, זה הבחור האומלל־המאושר, שהכוכבים רמו אותו, והשמים התנכרו לו ושאול חטאו לו, – בבואתו הממאירה והמאירה כאחת, האם אינה נשקפת לנו אף היא מתוך תהום המגלה המרה־המתוקה, זו הזועמת כתהום ונוהמת כיונה, והוא דומה בכל לאותם שני העלמים השוים בקומה ובגבורה ושונים במראה פניהם ובעיניהם, ובכל זאת אינם אלא שנים שהם אחד, כשם שחברם, הנער המתמיד, אינו אלא אחד שהוא שנים?!
דו פרצופין ברא המשורר את “המתמיד”, ושתי נשמות נתן בו: נשמה אמולה ונשמה גאולה, נפש יוצרת, בונה, פועלת גדולות, ונפש עקרה, סותרת ושוקעת ביאושה. שאגת הכפיר ויללת כלב המדבר משמשות בערבוביה בשירת חייו של בכור שירו של יצירת ביאליק.
– “מי ידע ידוע, אם לא כי אקריבה את נפשי ומאודי על מזבח התורה!” – שבועת קרבן עולה על מזבח האהבה הקדושה, הפורצת ועולה מתוך “מגלת האיש” בשאגת ארי פצוע! ואמנם אחד הוא הרוח המפעם את לב המתמיד בפנת הישיבה ואת לב “העלם” האובד, אשר הגלים הזדונים הקיאוהו אל ארץ רחוקה – ארץ הגלות. שניהם – יסורי אהבה, חבלי יצירה של האישיות המעונה, ממרקים את נפשם. כי כך הוא גורל היוצר, – תמיד הוא בתהליך של התהוות והתלהבות, מתאוה ומתהווה הוא כאחד, נאבק עם גורלו, וכל ימיו הוא נקלע בין הספק המענה והסיפוק המהנה; עולה הוא ויורד חליפות בסולם אלהים, העפלה ומפלה אוחזות האחת בעקב חברתה, ובריחה מגורלו ובחירה בו – הן המניעים העיקריים במעשה יצירתו.
אם נבדוק את “המתמיד” לאור נר נשמתו, נמצאהו בבואה נאמנה של צור מחצבתו: כפילות זו שבדמותו ומהותו, מסמלת במפורש את השניות הממוזגת שבהוית ישראל, העולה יורד בהר אלהים. והוא גם “תולעת יעקב” וגם “גאון ישראל”, “כעפר הארץ” ו“ככוכבי השמים”. וקרע־רקע זה מהווה קרקע היסוד בשירת ביאליק הלאומית והאידיבידואלית גם יחד; שהרי הבכיה והתחיה במאמר אחד ניתנו ביצירתו, ואינן אלא נגון אחד באופנים שונים.
שלוש תכונות יסוד משמשות בהרמוניה בנשמת “המתמיד”, שלוש מדות, שבאו לו בירושה משלושת אבות העולם, והן גם מהוות את ייחודו ויעודו של “המתמיד” באומות – ישראל. ואמנם בגלל הנאמנות, ההקרבה העצמית, וההאבקות הנצחית, היה ישראל מוזר וגם חידות לעולם כולו. “הענקים גבהי הקומה נלחמו בו בעוז, בקרדום ובחנית עלו עליו לגזול מזרועותיו את הלוחות”, – את עליונותו וכליל תפארתו – אך לשוא! ענק הרוח החושק בתורה, מנצח המקום והזמן בהתמדתו הרבה. איש אש־התמיד, הפלאי, אשר שלהבת יה בוערת בלבו תמיד, הכניעם בענות צדקו, בנאמנותו ללוחות, ערכי האדם הנצחיים; והם – ענקי החרב והקרדום, כרעו לרגליו; “מרוֹממוּתוֹ הס! כּמוֹהוּ לא קם!”
אכן, שניהם – הנער ההוגה בתורה ו“העלם” השוגה באהבה, נצחו את הכוחות האפלים שהתנכלו להם באפלת הדורות, ושניהם זכו לברכת שמים, – הלא היא ברכת אלהים לאנשי הפלאות, היחידים הגדולים ויתוֹמי העולם, התועים בדד בתוך ערפלי הימים, והם סוללים בכף פעמיהם את השבילים הראשונים לראשי ההרים. שמים חדשים ותכלת חדשה הם בוראים לעולם, והם השומרים הנאמנים לצלם אלהים בעולם! אור אחד לעיניהם של הכואבים הגדולים והאוהבים הגדולים – אור האמונה, אור ההקרבה העצמית. ואבוקת המאבק הגדול על המקום והזמן בידיהם – שני ממדי עולם אלה, שישראל נאבק אתם מאז בחירתו הגורלית להיות עבד אלהים ואור לגויים.
נר גדול הדליק המשורר בשתי המגלות על ראש יצירתו, ולאורו נראה כיום את ישראל כמגדל אור בחשכת הימים –
אָז רֹאשׁ עַמִּי אַחַז מַה שַׂגִּיא, מַה כַּבִּיר,
שִׂיא חָסְנוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים:
אָבִינָה אַחֲרִיתוֹ, כִּי עַם זוּ תּוֹלַעַת
עוֹד יָשֹר וְיוּכַל עֲנָקִים.
היתה הגחלת הלוחשת לשלהבת יה, והנר הישן – לאור חדש!
א
בשנת תרל“ג, בחודש העשירי, בעשרה בו, במזל גדי, העשירי בי”ב המזלות, ולדברי חכמי התכונה: “כאשר תגיע השמש לראש נקודות הגדי, שם תעמוד ותפסיק להתרחק ממנו יותר” – נולד חיים נחמן ביאליק.
מכל חיות הבית שבעיירה היהודית נתחבב על חנ“ב ביותר הגדי דזבין אבא. רוב שירי הילדים נולדו ב”מזל גדי". וגם כשגדל המשורר זכר לו לגדי את חסד ילדותו. הנמר והגדי – העז ביותר והרך ביותר – כרוכים ירדו לשירתו של ביאליק. התוכחה והרחמים, הזעם והאהבה, תמיד השלימו זה את זה, והעולם שבלבבו אחד היה.
הגדי הזה, שהילד מתרפק עליו ודילוגו אהבה על המשורר, אינו אלא אחד מסמלי החסד בחזון ילדותו של ביאליק. הוא חברו הקרוב ביותר של אותו “הילד העזוב לנפשו, רך ויחיד וחולם”, והוא אח “לבת היחידה לרקיע התכלת – עב יחידה, לבנה וקטנה”.
ב
הגדי הוא בן־בריתו הנאמן של גדי, בהקיץ ובחלום הוא שעשועיו:
בֹּאָה נִכְרֹת שְׁנֵינוּ בְּרִית
אַתָּה תִּהְיֶה לִי עָמִית.
גְּשָׁה וּשְׁקָה־לִי, לֹק אֶת פִּי
גַּדִּי גִדְיִי, גָּד־גְּדִי.
שירת ביאליק יונקת מטוב המקורות, ראשונים ואחרונים: משירי העם, מאגדותיו, מתפילותיו ומפיוטיו, מקדושת השבת, משמחת החגים והמועדים, ומן התורה והעבודה של ישראל.
ברית כרותה בין חד־גדיא דזבין אבא, ובין הבן היחיד של אבא ואמא. את מיטב שעשועי לשונו ואת מבחר קישוטי סגנונו בציור, בתיאור, במשחקי מלים, בצליל ובמליצה, שיקע המשורר בדמות הגדי החביב עליו, למען ייצא מעולה ומושלם בכל המעלות הטובות ומתוקן לתעודה.
לא נלאה ביאליק להפוך בתיבת גדי, לסלסל בשלוש אותיותיה הקלילות, ולא פסק לזמר את התיבה הזאת, והכל כדי להגדיל הגדי ולהאדירו בעיני חברו הילד. “גשה ושקה לי” – צליל קליל זה הלא מן התורה הוא, ויצחק אמרו לבנו הקטן, שבאחרית הימים היה לבנו בכורו של אלוהים. שיר הילדים של ביאליק הוא בראש ובראשונה רעיון מוסיקאלי, ומטעם זה מיטב הצליל והחרוז תופסים בו מקום נכבד מאוד. סיפור המעשה הוא תמיד פועל יוצא מן השם־הנושא, ויש והשיר כולו סובב על ציר אחד: “שה”: –
שֵׂיִי, רֵעִי, שֶׂה בֶּן־כֶּשֶׂב –
טְלָפָיו זָהָב, צַמְרוֹ כֶּסֶף,
בֹּקֶר יֵצֵא שֶׂה בֶּן־כֶּשֶׂב
לִלְקֹט פִּרְחֵי־אוֹר בָּעֵשֶׂב.
וּכְחֹם הַיּוֹם – בֶּן־כֶּשֶׂב
בְּדֹלַח יֵשְׁתְּ מִנַּחַל־כֶּסֶף.
וּלְעֵת עֶרֶב – שֶׂה בֵּן־כֶּשֶׂב
אֱלֵי מִכְלַת שֵׁן יֵאָסֶף.
אכן חמדת אידיליה כאן, שיסודתה במראות טבע צנועים ונלבבים. שלושת המוטיבים העיקריים בשירת הטבע של ביאליק: אור, מים וצומח, מרוכזים בשיר זעיר זה. גם הזמן, בוקר וערב, לא יחסר בו. אף המעשה החביב כל כך על ביאליק, והמנוחה הנעימה שלאחר המעשה, ישנם כאן; והרעיון המוסיקאלי מובע עד היסוד בו. אבל הרעיון המוסיקאלי אינו כאן תכלית לעצמו, אין רעיונות ערטילאיים בשירת ביאליק. השה בעל־מעשה הוא, וגם בארמון השן לא ישכח את חברו הטוב – את הילד. באחד הימים “שוֹב ישוּב עמוּס כּל טוֹב / פרי וּמגדנוֹת לרוֹב / צמוּקים מלא הדלי / יביא שי לך הגדי”.
הדלי הוא בן לוויתו של הגדי, ולא מפני סמיכות החרוז, אלא משום שבן מזלו הוא, – שניהם ממזלות הדרום, והם שכנים ל“דגים”; ולמזלם קרובים גד ודג גם בלשונם, וסמוכים הם כמו כן במזל־ברכה שלהם, והוא, כמאמר הראב"ע, “מחובר בחיבור עליוֹנים במזל גדי, שהוא שנים עשר למזל דלי – מזל ישראל”.
“צמוקים מלא הדלי” – והרי “חיבור עליונים”, והחוט המשולש: גדי־ילדי־דלי, שוב לא יינתק ברוב שירי הילדים של ביאליק, שבהם צלל המשורר לא רק אל נבכי ההווייה של ילדותו, אלא גם חשף את האור הגנוז שבילדות־אנוש בכלל.
ג
רק משורר גדול באמת יכול להיות משורר־אמת לילדים. ואכן, שיריו הקטנים של ביאליק, כגון: “קן הצפור”, “צפור בגן”, “שתי בנות”, “ברכת המזון”, “באר” וכדומה, מוכיחים את גדולתו של המשורר. לכאורה שירים קלים הם, זעירים, בסך־הכל ח' שורות לשיר, אבל עולם מלא הם לילד. אין בהם לשון מדברת קטנות לקטנים במכוון, וכמעט שאינם מדברים בלשון. נעימתם – אמיתם, אמת של קטני עולם, גלויה ופשוטה, מצויינת באותו החן והנועם השפוכים על צמח השדה, הפרח, האילן, הנחל, הציפור, המצויים בסביבתם של הילדים. הבה נקרא את השיר “באר”, ונשמע מתוכו את קולנו אנו, בעמדנו בילדותנו על הבאר, אי־שם בעיירה או בכפר:
עֲלִי, בְּאֵר, בְּאֵר עֲלִי,
וּצְקִי מֵי פָּז מְלֹא הַדְּלִי.
שֶׂה צַח וָרַךְ, שֶׂה צָמֵא לִי,
יָבֹא וְיֵשְׁתְּ מִמֵּי הַדְּלִי.
החומר רפה כאן, רך, אבל מה טובה הרוח המרחפת על פני הדברים! מתוק האור המצהיר מבין השורות. תום המקרא וטעם סיפוריו שופע מתוך הדברים השמחים והתמימים האלה.
ד
רוחות האדמה של הילדות נגלו על המשורר בפנים שונות; והשה, הגדי, הצפרירים, והגמדים אחיהם – קריאה אחת בפיהם:
אֵלֵינוּ צֵא, פּוֹחֵז, זְרַח הַזְהֵר עִמָּנוּ,
עַלִּיזֵי גִיל יַלְדוּת נָפוּצָה, נְצַחֵקָה – –
והילד צמא־המשובה נענה לקריאה הזאת ויוצא אל פעלו־משחקו, והוא קל וזך כאחיו הקטנים, ועמם הוא מפליג אל ממלכת הזהר, לגן־עדן הילדות, שרק אחת ישת האדם מאורו.
אבל ילדי שירו של ביאליק לא רק רעבי משובה וצמאי אור הם, אלא גם חושקים בתורה על פי דרכם:
וּבְהַגִּיעַ לִי הָעֵת
קְרֹא מִסֵּפֶר אָלֶף־בֵּית,
מִי הַקּוֹרֵא אִתִּי, מִי? –
גַּּדִּי גִדְיִי, גָּד־גְּדִי.
ה“חדר” תופס מקום חשוב בשירי הילדים של ביאליק. אין המשורר רואה מ“חדרים אימה”, כמשוררי ההשכלה. בשירת “יתמות”, בפרק האחרון “פרידה”, מתרפק המשורר על זכרו של ה“רבי” שלו, וקשה עליו הפרידה מביתו לא פחות מאשר מבית אבא. דומה, מתוך “אשנב זה שהציץ במה שלמעלה ממנו”, הציץ ביאליק תמיד על “בית המלמד” בשירי הילדים שלו, ובאורו הצח ראה את הילדים הלומדים בו תורה. כי הגדי קונה לא רק “סחורה”, אלא גם תורה. אבא קנה את הגדי, והגדי קנה לו חבר, את גד, ושניהם הולכים יחדיו לבית הרבי.
עֵת לְשַׂחֵק בַּגַּיא / וְעֵת לָשֶׁבֶת לִפְנֵי אֲדֹנָי!
הילדות, לפי ביאליק, אינה מין נוסטאלגיה על מה שהיה ואיננו עוד, דבר אבוד שהמשורר מתרפק עליו כעל ימים טובים שהיו ולא ישובו עוד! לו כך היה, היו שירי ביאליק כולם בבחינת “זכרונות”, המזכירים את העבר אבל לעולם אינם מעוררים אותו לתחיה, וכל שכן אינם עושים אותו להווה. זה הכלל: לעולם אין “זכרונות” נעשים גופי חיים לזולת. אבל שירת ביאליק היתה תמיד חיים מושלמים בתכלית; העולם שבלבבו לא נתרופף, ואביבו וחורפו חדשים הם, צחים ובהירים כנתינתם. בדוק ותמצא שבאותם ה“כלים הראשונים”, שהוא משתמש בהם ב“צפרירים” וב“הזוהר” – שירי הילדות שלו, בהם עצמם הוא משתמש גם ב“שירי החורף”; ו“האשנב”, שדרכו הציץ אל עולמו לחשוף את אור שבע השמשות, פתוח בשירי הלילה כבשירי האור. רוח אחת מנשבת בו בכל מקום ובכל זמן. מציאות אחת תוססת היו חייו בעת אביבו ובימי חורפו; ומן “המעין הטהור האחד” שאב את יקר חזיונותיו ומיטב שירו לילד. וכמו שיש בטיפה האחת מה שיש בבאר כולה, כך השיר הקל שבקלים כגון “קן לצפור”, מכיל בתוכו את כל סגולותיו של השיר הביאליקאי.
נחזור נא על השיר כולו:
קֵן לַצִּפּוֹר
בֵּין הָעֵצִים,
וּבַקֵּן לָהּ
שָׁלֹשׁ בֵּיצִים.
וּבְכָל־בֵּיצָה
– הַס, פֶּן תָּעִיר!
יָשֵׁן לוֹ
אֶפְרוֹחַ זָעִיר.
קל כנוצה, האף אין זאת? “צפור” סתם, בלי הזכיר את שמה ומראיה, צבעה וגודלה. אבל זהו שיר־ילדים אמיתי, טבעי ונקי מכל ייפוי מזוייף; שיר שאין בו חנופה ושוחד ליצור האנושי שהוא ילד, – והוא אח קטן בתומו ובטעמו ל“הכניסיני”, “צנח לו זלזל”, “יש לי גן”, לאותם השירים הליריים הקטנים, שבהם הגיד לנו ביאליק את כל לבו. מחמשה עצמים – צפור, עצים, קן, ביצים, אפרוח – יצר כאן ביאליק עולם מלא לילד, ובשתי מלים בלבד – “פן תעיר” – עוד הספיק לחנך את הילד לאהבת הבריאה.
השירה האמיתית הריהי עומדת בעיקר על השורה הנמרצה והממצה של המשורר, שבה גלומה עצמותו. ואת זו נתן ביאליק גם לילד, כי בעל טעם ואנין־הדעת הוא הקורא הקטן, והוא בוחר רק בטוב ובמעוּלה.
כשם שנושאי שירתו של ביאליק נושאים את עצמם במיעוטם והמוטיבים חוזרים ונישנים ברוב שיריו, כך גם בשיר הילדים שלו אין “חידושים”; אור, מים, רוחות בוקר, גמדים, תורה ותפילה, עבודה ומעשה, תעייה בעולם ותהייה על העולם, חלום, תום ויתום, כיסופים לעולם שכולו טוב, ועל הכל – אהבת הטבע ואהבת הבריות, – דברים “פשוטים” אלה הם גופי שירתו של ביאליק. משום כך יצירתו שווה לכל נפש, כגדול כקטן. כמעט ואין תופס בה המושג קל וכבד. “זוהר” נחשב לאחד משיריו “הקשים” של ביאליק, וכן, “הבריכה”. שמא מבחינת הלשון והסגנון? אבל שירים אלה נלמדים ברצון ובעונג בכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי.
ה
השיר הדרמתי “מעשה ילדות”, הוא ממעשי השיר הגדולים שכתב ביאליק למען הקטנים. בהתרוננות כל מעיני הילדות הברוכים פורצת השירה־השיחה מלב ה“מדברים”. העלילה שוטפת וכולה אומרת ילדות מאירה ושמחה. החרוז העז והנמרץ נוסך על הקורא כעין שכרון של בשורת חג קרוב, והוא נסחף בזרם המעשים המתרחשים לנגד עיניו ונעשה שותף להם.
הוֹ, מַה־נָּעִים, הוֹ, מַה־טּוֹב,
לִשְׁכַּב כָּכָה עַד אֵין־סוֹף,
סְגֹר עֵינַיִם אַף לַחֲלֹם
חֲלוֹמוֹת יָפִים כָּל הַיּוֹם.
היה זה מין מעשה־בראשית לדבר כך, בימים ההם, אל הילד היהודי ואל לבו, ויותר נכון: לתת לו לדבר כך בעצמו אל לבו. מכריעה ב“שיחה” זו העלילה הנמרצת, המתבטאה בתעלולי הילד החולם־הלוחם הראשון בספרות הילדים החדשה שלנו. הילד המתקומם לסדר העולם של המבוגרים, רוצה לדעת מה סח השעון, מה אומרת דלת זו, והוא מתאמץ לפתור את חידת חריקת הדלי ואת סוד שיח שפת הרחוב, ובעיקר – מה דיבר השה מודעו, ומה משיחים העז והגדי – ידידי נפשו מאז. סיפור־מעשה יחד עם מוסר־ההשכל ניתנו פה בהומור מלבב שאין בו אף שמץ מאותו הומור מר של ספרות ההשכלה, שאת טעמם המר טעמו גם הילדים הנחמדים של מנדלי ושלום עליכם.
ההומור של ביאליק בשירי הילדים הוא תבלין של נועם, המחריף את ההנאה מן השיר ומחבב את הילד על הגדולים ועל עצמו. אין כאן לא ליצנות ולא קלות ראש; ביאליק רציני הוא גם בשחוק; היסוד האסתטי והיסוד המוסרי נושאים כאן בד־בבד. ביאליק, ככל אוהב נאמן, מכבד את גיבוריו הקטנים, ואין הוא מקל ראשו כלפיהם. ביאליק כמשורר ילדים מורה הוא בכל דרכיו, מחנך בחסד, להועיל ולהשכיל.
“הגיבורים” בשירי הילדים של ביאליק רובם אין להם שם פרטי: כל ילד מין פלאי הוא, והוא מפליא לפעול בשם הקיבוצי, “ילד”. ואף אין אנו שואלים לשמם, כי הפלאיות נאה להם! סמלים חיים הם, שעליהם אמר המשורר: “יהי חלקי עמכם”. שם מפורש דורש גם עלילה מפורשת, מקום וזמן מוגדרים, וביאליק אינו מספר מעשיות שהיו, אלא יוצר נפשות הוות וחיות. סתם ילד של ביאליק סמל הוא, ואף הוא עצמו סמל היה, כמאמרו: ואני הוא הילד מלאכי!
ובאמת רק ילד־סמל אחד פועל או נפעל בשירתו, ואחד הוא ב“צפרירים”, וב“זוהר”, “ואם ישאל המלאך”, ועוד; ואחרון אחרון ב“יתמות”, ראשיתו של אפוס גדול על “אחד היתומים עזוב אמו ונזיר אחיו – בן איש יהודי מוזג מפרבר הזפתים”.
בניגוד לילד ב“צפרירים” וב“זוהר”, הקטן ב“מעשה ילדות” אינו משוטט בארץ, אלא יושב בית הוא, וביתו – עולמו. אין הוא יוצא לשוח בשדה, אלא כל חפצו לנוח באין מפריע במטה ובחלמא טבא ניחא לו. בשכבו ובנוחו יאמר לנצח את כל יריביו ה“מדברים”, מתקיפם בעוז ובכשרון רב ונלחם בהם בחריפות. פולמסן עז הוא ילד זה, חריף ובקי כאחד העילויים, שומע ומשיב כהלכה ולבסוף מנצח את כולם. אפיו החזק של ינוקא זה, פקחותו ואומץ לבו, הם שחיבבוהו עלינו בילדותנו, ועד היום חיבתנו נתונה לו. לא נטעה אם נראה במרדן נחמד זה את שובבותו ועקשנותו של הילד ביאליק, שנאבק בבית סבו הזקן והקפדן על זכותו להיות הוא עצמו, לחלום באין מכלים את חלום חייו בהקיץ, למצוץ אגודלו, ולפתור לפי דרכו את חידת עולמו.
כל ילד מאמין שיש לו זכות על הבלתי־אפשרי, ובאמת: בזכות דמיונו היוצר הוא הופך כל חלום למציאות, ואם בעל אופי חזק הוא הריהו כופה את רצונו על המבוגרים: קבלו מעשה־ילדות שלי כמעשה גדול!
בשיר זה מתקומם הילד לכל מלמדיו ולכל חכמת הגדולים: השעון, הדלי, הדלת והרחוב, שכל אחד מהם מסמל את המציאות האפורה בדרך אחרת. אין הילד, חכם־בראשית, רוצה ללמוד ולהשכיל מהם! הוא אינו רוצה שיפסיקו את חלומו היפה.
הגדי שקנה לו אבא להיות לו ריע וידיד, הוא שעשועיו של גד, הינוקא הביאליקי. כל עוד הגדי הרך וצח עמו – חלום ילדותו נמשך. והנה יד נוגעת בו, ניתן אות, והשעון מצלצל ומתריע על העת הבורחת כצל:
אַךְ הַשָּׁעוֹן, יִמַּח שְׁמוֹ,
צִלְצֵל פִּתְאֹם; מִן הַקּוֹל
הֱקִיצוֹתִי – גָּז הַכֹּל…
ובדומה הוא אומר בשיר ה“גדי”: “פעם אחת ואני / הקיצותי – אין הגדי!”
ובאין הגדי – הכל בכדי: אין חלום, אין טעם לילדות. השעון, מודד הזמן הקטן, מעמיד את הילד, החי בזמן הגדול על איבוד ימיו… אבל הילד מתמרמר על מורה־השעות הקמצן, והוא מוכיח לו שאין למדוד את החיים במד־יום, במחוגי חוג צר. אין הילד אץ לקום, כי מה לו וליקום הזה? שכב ואל תעשה עדיף בעיניו מכל העשיות, ואין לך מעשה יותר טוב ומועיל ממעשה־ילדות.
הקדמונים ציירו את הזמן “כזקן בעל־כנפיים ועל ראשו מורה־שעות של חול, ובידו מגל גדול”. להודיעך שהמציאות, חיי השעה, מקצצת את כנפי החלום; ומטעם זה צריך לנהוג בחסכון רב בחסרון הזמן. אבל הילד דבק בנצחי, ואינו חושש למגל הגדול של אותו זקן. כופר הוא בחכמת השעון ובמידותיו הזעומות. “הרגעים הקלים לנוע”, מניעים את כנפי דמיונו, ונוא מתנשא מעל למציאות של השעון, הדלי והדלת, הסובבים כולם על צירם ואינם יוצאים ממעגלם הצר. אך, אהה, לכל זמן! ואי־אפשר לשכב כך עד אין סוף ולחלום… יד הרחוב הרחבה על העליונה! והגדי נעלם ושוב אינו נראה, הלך לבלי שוב:
וּמֵאָז אֲיַחֵל דֹּם –
הֲיָשׁוּב הַגְּדִי הֲלֹם?
אַנְשֵׁי חֶסֶד, אִמְרוּ לִי:
אֵימָתַי יָשׁוּב הַגְּדִי?
אך אנשי החסד שותקים ואינם אומרים דבר, שכן יודעים הם:
כִּי רַק אַחַת יֵשְׁתְּ הָאָדָם מִכּוֹס הַזָּהָב
וַחֲזוֹן זִיו וָזֹהַר לֹא יָקוּם לָאִישׁ פַּעֲמַיִם…
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
אֲשֶׁר רַק אַחַת תִּזְכֶּה לָהֶם עֵין הַיֶּלֶד – וְלֹא יוֹסִיף.
א
בשירי הילדים, מחזיר המשורר תכופות את הילד ל“עבי היער”. מי ילד אמיתי, בעל דמיון ואוהב חופש ושעשועים – ופלא־היער לא יקראנו בקול ובלחש, בהקיץ ובחלום?! והילד, שמשורר הוא מטבעו, וכמו מצפה הוא תמיד “לגלוי שכינה או לגלוי אליהו”, הולך־בורח ליער, לגן העדן האבוד, ושם הוא שומע כבראשונה את קול אלהים הקורא לו, “בת קול אל מסתתר”, המתפוצץ פתאם מן הדממה הקדומה: איכה?!"
ויציאות הילד אל היער שתים הן: יש והוא יוצא היערה לשמוע את “שירת הצפרים ביער” המתנות את תהילת אלהים:
אֶל הַיַעַר יָצוֹא יָצָאתִי,
קְהַל צִפֳּרִים שָׁם מָצָאתִי,
קְהַל צִפֳּרִים גְּדוֹלוֹת, קְטַנּוֹת,
כֻּלָּן יַחַד שִׁיר מְתַנּוֹת.
פָּתְחָה אַחַת וְאָמְרָה: פִּי!
עָנוּ כֻּלָּן: פִּי, פִּי, פִּי!
תְּהִלַת אֲדֹנָי יְדַבֵּר פִּי!
והילד עונה אחריהן: “הנה אל ישועתי!”
ויש והילד בורח מן הישוב אל היער, בורח מאלהים, מתורתו; כי “עיר פרא אדם יולד”, והפראות היערית הקדמונית מונחת בטבע “יצרו הרע!…” אלפי דורות של תורה וחכמה, חינוך, תרבות, אומנות ואמנות, לא עקרו מלבו את רצונו לעשות את הישר בעיניו, שהוא תמיד לרעת הזולת.
בין שני היצרים האלה – בין העיר והיער, התרבות של הישוב והפראות שבחיק הטבע המופקר, נקלעת נפש הילד בשירי הילדים של ביאליק. ועל שניות זו מעמידנו ביאליק בשיר התמים והפשוט – “הנער ביער”, “מעשה נורא בנער שברח מבית־הספר ליער”; וכנגדו – השיר המלא פקחות ילדותית ושנינות קונדסית: “קטינא כל־בו”: מעשה בנער קטן אמן בכל חרושת, “מזיק” בעבודה ובמלאכה, ידי זהב, בנאי ואדריכל, סייר ותייר גדול, – דוגמה של מעלה לילד היוצר.
לכאורה, “הנער ביער” שיר ילדים פשוט הוא, ואם תרצו הרי זה אגדה עם סיום טוב, – “גילוי אליהו”, “קפיצת הדרך”, ותוכה רצוף רעיון “התשובה”, ככתוב בסוף השיר הזה, הפותח בבריחה ומסיים בברכה, בעליה לתורה וברכת הגומל! וגם מאכל התאווה של ילדי ישראל לא יחסר בה:
וַיִגְדַּל לְתוֹרָה
וּלְמַעֲשׂים טוֹבִים,
וַיֹאכַל כָּל יָמָיו
צִמּוּקִים וַחֲרוּבִים!
הכל כנהוג בשיר העם הטוב, עם “מוסר השכל” באחריתו! אבל המעמיק להסתכל בנפש “משה בן החמש”, שבהגיע העת להשכים לתורה – השכים וברח ליער, ימצא שכאן קיפל ביאליק את כל תורת האדם, הבועט בכל פעם מחדש בתורה האלוהית שקדמה לבריאת העולם, ושבזכותה נברא וקיים העולם! האין מלחמת האדם באדם, שבה הוא הופך את הישוב למדבר שממה, מחריב את אשר בנה במו ידיו במשך דורות של יגיעה ועמל, מעין חזרה לסורו – להפקרות ולפראות שלפני מתן כל התורות האנושיות? הנה קם אדם־ילד היער והורס את העיר שבנה אבי כל בונה עיר לאלהים – חנוך המחונך!
בן חמש למקרא, והנה:
מֹשֶׁה בֶּן חָמֵשׁ
הִגִּיעָה הָעֵת
הַשְׁכֵּם לְתוֹרָה
וּלְמֹד אָלֶף־בֵּית.
הִשְׁכִּים הַַנַּעַר
וּבָרַח לַיָּעַר.
שני מיני אלפא־ביתין ישנם בשירי הילדים של ביאליק: אלף־בית בשער ואלף־בית ביער! הראשון אומר: “אלף, בית, גימל, דלת, / מי החכם הוא ימלט!” לאמר: אין חכם אלא בחכמת הבורא, במעשים טובים ובדרך־ארץ, בחינת “ד' קנני ראשית דרכו, קדם מפעליו מאז”. והיא, החכמה, קוראת: ואהיה אצלי אמון – אמן! התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. ואלף בית זה למד וקיים “קטינא כל בו”, האמן הגדול. אלף־בית בונה זה הוא מתורתו של “מיכה אומן יד” – ריע המשורר בקצה העיר. גם איש “המכונית”, בן החיל, הנהג, שקולו הולך מעמק ומהר, מעיר ומכפר, והוא הוא “הילד השני”, החדש, שהאידיאל שלו כיבוש מרומים, מעמקים ומרחבים במעשה מוכני – בטכניקה! תהיה דעתנו מה שתהיה על הטכנולוגיה, אבל אין לשלול מקטינא כל־בו וחבריו, אומני היד והרגל, את זכותם לעבוד וליצור ולבנות את העולם לפי נטיתם! לא כן האלף־בית השני, זה משל קין הוא, האדם־החיה, והוא מלמד:
אַרְיֵה, בַּרְדְּלֵס,
גָּמָל, דֹּב הוֹמֶה,
וַמְפִּיר, זְאֵב, חֹלֶד
טִגְרֵס וְכַדּוֹמֶה.
שם ביער העד שמע הילד הבורח “מחרוזת ארוכה, על־פי אלף־בית, / וכמעט יצאה נפשו מפחד ומת”. הלא היא תורת הג’ונגל הישנה־חדשה כי “האדם לאדם – זאב”.
אך חלילה לו לביאליק המשורר העברי הגדול והמחנך הדגול להשאיר את הילד ביער שכל תורה ומוסר יהודי זרים לו! בצר לילד הבורח, כי אימי היער הסוער והבוער כיתרוהו, הרדיפוהו, צעק הנער לאלהים הטוב והרחמן; ואלהי ישראל, השומע תפלה, שמע בקול הנער: “והנה איש שיבה בא מן ההר / איש שיבה וענו, / ופני מלאך פניו!” היה זה אליהו הנביא, זכור לטוב, המשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות, והוא השיבו לישוב, לבית אביו למוסר ולתורה:
וּבְאוֹתָהּ הַשַּׁבָּת – / הִיא שַׁבַּת שִׁירָה – /
בֵּיתָה הַכְּנֶסֶת הָלְכוּ בְיִרְאָה.
מֹשֶׁה שָׁם הוֹדָה / לְאֵל גּוֹאֵל וְחוֹמֵל,
עָלָה לַתּוֹרָה וּבֵרֵךְ “הַגּוֹמֵל”.
נשאר המשורר נאמן לבית מדרשו הישן, מקדש אל נעוריו, הוא הבית הנאמן שכל הדרכים מכל יערות העד ומערות פריצי אדם מובילות אליו! שכן למדנו המשורר שהוא מחבא רוח איתן, וכל בריחה מעמק עכור, מערבות הזאבים ומהררי הנמרים, היא שיבה אל חיקו וחוקו הנאמנים:
וַאֲנִי יָתוֹם נִדָּח, עוֹלַל טִפּוּחֵיכֶם,
אֻמְלָל, בּוֹשׁ וּמְנֻצָּח, שָׁב שֵׁנִית עָדֵיכֶם.
“ותם כל המעשה, נשלם ואין יותר”. כך מסיים המשורר את מעשה השיר “הנער ביער”, שחזר בעזרת אליהו הנביא ליישובו של עולם אבל באמת תם ולא נשלם סיפור הילד, ורבים ויפים הם הדברים בלב המשורר, ההולך בעקבות הילד היהודי, במקום אחר; הבה ונצא בעקבותיו ונקשיב לדבריו הנאים.
ב
גדולה מלאכה בשירי הילדים של ביאליק; והמשורר עוקב אחרי מעשה “מיכה אומן יד”, אחרי נהג “המכונית”, ומתפלא תוך הסתכלות עמוקה בנפלאות “קטינא כל־בו”. מאציל הוא מרוחו הברוכה והבדוחה על הילדים המשוטטים בשדה וביער, – האמנים העובדים הקטנים, העוסקים באמונה באומנותם, והם יוצאים מתחת ידו מתוקנים ומתוקים, מלאים יופי, ומעלים חן לפניו ככל מעשי ידיו של אמן משורר מופלא זה.
הילדים העובדים ביצירת ביאליק, אמנים אמתיים הם, אמנים יהודים, מעין בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, שאלהים קראהו לעשות במלאכת הקודש, וימלאהו “רוח אלהים, בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה: לחשוב מחשבות, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת”; להודיעך שאמנות שרשה אמת ואמונה, ואין לעשותה בלי לחשוב מחשבות ובאין רוח אלהים.
קטינא זה אינו ניגודו של הילד ב“מעשה ילדות”, שהוא בבחינת “שכב ואל תעשה”, אף לא היפוכו הגמור של “הנער ביער” הנ"ל, אלא השלמה הוא לשניהם: אף הוא בעל דמיון גדול, חושב מחשבות הוא, כיד האומנות הטובה עליו, ואת דמיונו הוא הופך לפעולה כבירה ולמעשה רב.
בשירת ביאליק בכללה מתנצחים רעיונות ורגשות מתנגדים, ואין נכרעה לשום צד, מפני שכל צד הוא על צד האמת הגדולה של העולם אשר בלבבו. “המתמיד”, אף הוא “עובד” גדול, איש העמל הכביר, ועל אף ניגודיו והפכיו אדם שלם הוא ודמות הרמונית בתכלית. אף הילד במסכת הילדות של ביאליק שלם הוא, ודמותו – כליל היופי האחד הוא. קטינא כל־בו, קטן הוא בגופו וגדול במעופו; “ראשון” הוא לפי דמותו ומהותו. שכן “ראשון” לפי הגדרתו של ביאליק, הוא זה המשמש בכלים משלו, מעשה ידי עצמו, והוא יוצר ב“מחובר”. ההר אינו בא אליו – אלא הוא יוצא אל ההר. “ראשון”, אומר ביאליק, פירושו: מגע ומשא עם עצם המקורות, מלחמה ראשונה עם “החומר” הגלמי. ולבסוף הנצחון הראשון של היוצר על הגלמיות. ואכן, אם נבדוק את מעשיו של קטינא, את “החומר” ואת “כלי אומנותו”, נמצא אותו “ראשון” לכל דבר לפי הקוים שהגדירו ביאליק. לא לחינם שמו במדינה: “קטינא כל־בו, כל־בו קטינא!” לפי פריו אנו מכירים אותו; שלא רק אמן יד בלבד הוא, אלא גם, ובעיקר, חכם־לב ובעל מוח. ברוחו הכבירה הוא מתגבר על כל המכשולים והנחשולים שבדרכו, ומגיע תמיד בשלום למחוז חפצו. הכל גומרים עליו את ההלל, מתפלאים להישגיו הגדולים, ממש כמו ל“המתמיד” העושה גדולות בעבודת הבורא – בלימוד התורה, והכל מתברכים גם בו:
ובמדינה עברה רינה: / אכן, גדולים מעשי קטינא.
אין המשורר מקפח שכרן של בריותיו.
נערים בני חיל הם אמני היד והלב של המשורר!
א
כדוגמת סופרי ההשכלה, ובראשם יל“ג ומנדלי, לא ראה ביאליק אידיליה בעירה שבתחום המושב, ולא הסתכל בה מתוך אספקלריה מצוחצחת. מרובה מידת הדין על מידת הרחמים בראיתו את העירה; ולא רק את “עיר ההרגה” יסר המשורר קשה, אלא גם על העירה של כל ימות השנה לא הגיעו רחמיו. אף “בעלי הבתים” של עיר לישטינא הם בבחינת “עלובים הם מקצוף עליהם ואובדים הם מרחמם!” את כל חיצי לעגו השנונים שלח המוכיח בשיר בבטלנותה ובדלותה! ו”מוניטין" הוציא לה – “טלאי על גבי טלאי!”
פני העירה הם פנים צמוקים ומצוררים, ודמותה “כיתום עלוב, אשר שכחו מתי חסד תת לו כסות לחום…” בכל פנה שהוא פונה – גלות מרה ודלות שחורה, ויומם ולילה עירה זו אוררת יום מחר, תמול; ובהקיץ ובחלום היא קוראה תגר על הכל. ואין בין השיר “תיקון חצות” לבין שיר העם “מי יודע עיר לישטינא”, אלא שנוי סגנון בלבד ותפיסת לשון אחרת; שכאן “בכה תבכה כל העיר”, וכאן צחק תצחק צחוק מכאיב לב; ברם הרקע בשניהם הוא מין סתו עכור וסגריר נוגה, כמו שהוא אומר בשיר הפתיחה שלו, הוא שיר הקדשתו למשורר:
בְּיוֹם סְתָו, בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה, נוּגָה מְצָאתִיהָ,
וּלְבוּשַׁת אַלְמְנוּת אֵלַי בַּמַּרְאֶה הִתְוַדָּעָה – – –
ואם נקביל זה לעומת זה: את שיר היחיד לשיר העם, נמצא שבאורח חייו, ביצירתו, “הנשגב והנלעג נעו מעגלותם יחד”:
וִישֵׁנֵי חֹשֶׁךְ עַתָּה אוֹרְרִים
בַּחֲלוֹמָם אֶת יוֹם מָחָר, תְּמוֹל –
הוֹי, שְׁלוּ קַבְּצָנֵי עוֹלָם, שְנוֹרְרִים!
וּרְאֵה חֲלוֹם טוֹב, עַם כֶּבֶד עֹל!
ועל קריאה־תוכחה זו שקרא לעמו יושבי חושך הגלות בתרנ“ח, הוא חוזר, וביתר עוז, גם בתרס”ד, ב“עיר ההרגה”: “לבית הקברות, קבצנים! וכאשר שנוררתם תשנוררו!”
והנה את מחזור שירי העם, או “מעין שירי עם”, הוא פותח בשיר של קבצנים: “מי יודע עיר לישטינא”. ועם פתיחת הבית הראשון אנו נמצאים בתוך העניות המנוולת של העירה, בלישטין־קבציאל:
יֵש שָם נִכְסֵי צִבּוּר – אַשְׁפָּה!
תֵל מִתלַקֵּט דּוֹרֵי־דוֹרוֹת,
דּוֹרֵי־דוֹרוֹת זָרְקוּ שָׁמָּה
בְּלוֹיִים, שְׁבָרִים, חַרְשֵׂי קְדֵרוֹת.
אַשְׁפָּה גְדוֹלָה, אַשְׁפַּת אָבוֹת,
כַּמָּה שָׁקְעוּ בָּךְ עֲבִיטִין! –
הָבוּ גֹדֶל לְלִישְׁטִין
וְנוֹצִיאָה לָהּ מוֹנִיטִין.
והקהל־העם עונה אחרי “החזן”:
הָבוּ גֹדֶל לְלִישְׁטִין
וְנוֹצִיאָה לָהּ מוֹנִיטִין.
הסכם כללי ללא כל ויכוח על דמות העירה, בין המשורר והעם.
כרבותיו הגדולים בספרות העברית וגם בזו שבלשון העם, ביהודית, סבור היה המשורר הלאומי ואוהב עמו, שליצנות של העירה מותרת, ואף מצוה היא שהזמן גרמה. שכן ליצנות שיטה היא המשטה בשוטים ובחוטאים, ויש בה תקנה לעם, והוא מין מוסר השכל המעמיד את האדם, יחיד ורבים, על חסרונותיו ופגמיו מאוֹנס ומרצון. “נכסי צבור – אשפה!” והכוונה – מאשפות ירים אביון!… והמטרה – לפקוח את עיניו של צבור עני ממעש על ידי המוניטין שיוציאו לו, ואם גם ילבינו פניו ברבים! ואם נצרף ל“מי יודע” את השיר “תאמר אהיה רב”, המקביל לו ומשלימו בכל מיני עיטורין של ליצנות ולעג שנון ולא חנון, ונגלתה לעינינו דמות דיוקנה של העירה בשלושה ממדים ושלוש פנים: תולדותיה בעבר, “מדורי דורות”, מעשיה וחייה בהווה, וסכוייה ותקותה בעתיד! והיה הסך־הכל שלה: עניות מנוולת וקבצנות מנוונת, דמות מסכן בזויה.
וכך בכה תבכה כל העירה מלבו ומגרונו של אותו ביש־גדא, בטלן ואובד עצות למופת, הלועג לעצמו מתוך יאוש מר:
אִי מַזָּלִי, מַזָּל רָע!
אֵין לִי הָא וְאֵין לִי הָא.
אָנָה אֵפוֹא אֲנִי בָא?
מָה אֲנִי וְחַיַּי מָה?
נסתחפה שדהו של היהודי בגולה! ואוי לו לצבור היושב על צבורי אשפה, יוצא טלאי על גבי טלאי, והמוניטין שלו: תל אשפה מכאן, וקבצן יושב על אבן ובוכה מכאן.
ב
אך יש אבן טובה עם המשורר – אהבה שמה, ואבן שלמה וטהורה זו שיבץ המשורר לתוך מחרוזת שירי העם שלו, והיא מאירה מתוך האשפה כאותה מרגלית נאה, מאצילה זוהר חדש וגוונים חדשים על חייה של לישטין כולה.
הנאים בשירי העם של ביאליק הם אלה שנוצרו “במזל בתולה” – שירי אהבה פשוטה ועממית, שבנות ישראל העניות והנאות עומדות במרכזם. מזל בתולה טוב הוא גם בעניו; העניות לא נוולה את בנות ישראל בעירה; וביאליק הקרין את כל חסדו לעבר פניה של בת הגלות השופעת אהבה בכסופיה וביסוריה, הבוראה לעצמה שמים חדשים ותכלת חדשה וזוהר חדש! מחזור שירי העם מספרם שבעה עשר, כמנין טו"ב, ורק מיעוטם שירי דאגה וסבל, ואילו רובם תוכם רצוּף אהבה מבנות העיירה. והאהבה בעיירה דברה גבוהה, והלכה בגדולות, ככל אהבה בעולם. כמוה כשירה היא מרחפת עם ענני שמיא ואל הכוכבים תשא עיניה. כי האהבה, כמו הילדות, יש לה זכות על הבלתי־אפשרי.
בֵּין נְהַר פְּרָת וּנְהַר חִדֶּקֶל
עַל הָהָר מִתַּמֵּר דֶּקֶל,
וּבַדֶּקֶל בֵּין עֳפָאָיו,
תִּשְׁכֹּן לָהּ דּוּכִיפַת זָהָב.
והנערה אשר “נפשה יוצאת אל ידידה”, עושה את צפור הזהב לשליח מצוה: “צאי ובקשי לי בן זוגי!” והיא, צפור הפלאים, שכבר בימי שלמה המלך עשתה נפלאות, מצייתת לה לנערה ויוצאת לדרכה להביא את שאהבה נפשה. האהבה היא עזה מן החיים, מן המציאות, המאכזבת לרוב את כל הבוטחים בה. האהבה היא משל, אגדה, היוצרת את עצמה כרצונה. וכל עוד שהיא חולמת היא קימת. באהבה משמשים ההפכים בהרמוניה; מרובים קרעיה וגדולים שבריה, אבל אין לך כלי שלם כלב שבור, ואין לך שלמות כאהבה דוויה; ויפה אמר סטפן גיאורגה:
אַל תִּירְאוּ מִקְרָעִים, מִפְּצָעִים וּשְׁבָרִים,
הַקֶּסֶם הַמְּשַׁבֵּר שׁוּב מְחַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים.
בשירי אהבה אלה הכל כאוב והכל אהוב עד לאושר. רוח של שיר השירים בלשון ובתמונה, בקול ובצבע, בתום ובחום, מרחפת על פני שירה נאיבית זו שהעלה המשורר מבאר האהבה הקדומה. טהור הוא הניב ונקיה הלשון גם ברמזיהם האירוטיים ביותר:
אִמרִי לוֹ: הַגַּן פּוֹרֵחַ,
נָעוּל הוּא וְאֵין פּוֹתֵחַ,
רִמּוֹן פָּז שָׁם יֵשׁ בֵּין עָלָיו –
אַךְ אֵין מִי שֶיְּבָרֵךְ עָלָיו.
השירים העממיים מזכירים לקורא את שירת היחיד של ביאליק, זה יגון היחיד המזוקק, שמשך את חסדו מיסוד האהבה שלא נהיתה ומגזלת נעורים אבודים. לא מעט מן השירים: “עיניה”, “העינים הרעבות”, “איך”, “הולכת את מעמי”, ובעיקר “הכניסיני”, שנעשה שיר של יחיד ושיר של עם, שיקע המשורר בשירי האהבה הנלבבים הללו אשר שם העם נקרא עליהם. אש פרקי האהבה הלוהטים של “מגלת האש”, שהיא בעיקר מגלת האיש ביאליק, בוערת פה ושם בין השורות של “יש לי גן”, “בין נהר פרת ונהר חדקל”, ב“הבטחות שוא”, ועוד. אף על פי שהאחרונים כתובים על דרך השיר המרנין והנעימה הגרוטסקית, והם יותר ציניים מרציניים, ויותר משל עממי מאמת פיוטית, שיר אהבה אמיתיים הם, והמשורר נוהג בהם כבוד וכובד ראש גם במקום שהעם, לכאורה מקל בו לבו.
האהבה האמיתית תמימת דרך היא; דרכיה דרכי עוצב ואכזבה; וכמו בשיר היחיד כך בשיר העם, היא מבקשת ואינה מוצאת, שואלת ואינה נענית:
אוֹמְרִים אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –
מַה זֹּאת אַהֲבָה?
אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים –
הֵיכָן נְעוּרָי?
תפלה נדחת היא האהבה; היא דפיקה בשער של גן נעול שאינו נפתח לעולם; היא הליכה ללא הגעה למטרה – –
נְעוּרִים הֵם רַק זִכְרוֹנוֹת
עַל אֶחָד שֶׁעוֹד לֹא הִגִּיעַ…
(רילקה)
ואין לך שיר אהבה של ביאליק שלא נשמע בו את סוד היסורים ורז ההתודות של העלם או העלמה, האוהבים ואינם נענים. אכזבה גורלית שולטת בכל אהבה, וכל שהיא מעפילה לעלות נפילתה עמוקה יותר, וכל הבטחותיה – הבטחות שוא:
הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,
הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;
עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –
אֵין לִי דָבָר.
ומעין אותו מפח־נפש ואותו ודוּי דווּי אתה שומע בשיר האהבה הפשוט של העם:
אִי כּוֹכָב עֶלְיוֹן, עַפְעָף פָּז!
מַדּוּעַ רִמִּיתָנִי?
אַיֵה הַגְּמוּל לֶאֱמוּנַת לֵב
וְלֶאֱמוּנָתִי אָנִי?
ודומה לה אותה הגות כבדה והגיון נכאים של הנערה העזובה ועצובת הרוח, היושבת על יד הבאר בגנה, והיא מדברת אל לבה:
וּמֵאַיִן בָּא הַכְּאֵב
כְּתוֹלַעַת אֶל הַלֵּב? –
הוֹי, הַאֱמֶת שָׁמְעָה אִמִּי,
כִּי לְבָבְךָ סָר מֵעִמִּי?
חשדנית כצפור היא האהבה הענוגה; כל רשרוש קל, כל אושת כלום, מבהילים ומפעילים אותה, תמיד היא כנרדפת; עומדת על המשמר תמיד, נמלטת על נפשה ואינה יודעת את נפשה. עזה האהבה בלב הנערה, אך עזה ממנה האכזבה! הדמיון המתנשא, הממריא – הדוכיפת הטובה, שידענוה מימי המלך שלמה, שאלף אהבות אהב ואלף אכזבות נחל, – אותה צפור של זהב, מבטיחה לנערה המאוהבת הרי זהב:
יָבוֹא וְיֹאמַר לָךְ: הִנְנִי!
אַתְּ גִּיל חַיַּי, בָּבַת עֵינִי;
לֹא בְמֹהַר וְלֹא בְמַתָּן –
כִּי בְאַהֲבָה בָךְ אֶתְחַתָּן
שכן מתת אל היא האהבה, שלהבת יה! “אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוּזוּ לו!…” אבל נבואתה של אותה צפור גן־עדן נתבדתה:
אָתָא לַיְלָה וּלְבֵין שִׁפְעַת
עָבִים פָּרְחָהּ הַדּוּכִיפַת,
עָלֹה עָלְתָה הַשָּׁמַימָה
וּנְבוּאָתָהּ לֹא נִתְקַיְּמָה.
לא נתמזל מזלה של בת לישטין; שם, בעמק הבכא… בעירה שבתחום המושב, הכל תלוי במזל, בממון, ומזל־בתולה בכלל! ולאבי הנערה אין כול, –
וּכְאִלּוּ בֵּין כָּל
הַבַּחוּרִים יֵשׁ קְנוּנְיָה:
מִיָּד וּבִמְזֻמָּן
וְאֶל כַּפָּם הַנְּדֻנְיָה.
ומה תעשה הבת העלובה ולא תחלום שמן השמים ירחמו?!
לַיְלָה, בֹּקֶר וַעֲרָבִים
אֶשָּא עֵינַי אֶל הֶעָבִים,
עָבִים זַכִּים, הַעֲדַיִן
דּוֹדִי בְּחִיר לְבָבִי אָיִן?
נשיאת עינים אל מה שלמעלה – לשמים, לכוכבים, לעב קלה, שגורה הרבה בשירת הכסופים של ביאליק. “הילד העזוב לנפשו, הרך והיחיד והחולם”, אף הוא “שתי עיניו השמימה נמשכו…” באשר הארץ לא ניתנה לו, והוא ביקש את סיפוקו במה שלמעלה ממנו, ונפשו יצאה אל העב הנחמדה – הבת היחידה של הרקיע.
ברם, האהבה, ותהא הנעלה ביותר, תשוקתה לדבוֹק בחומר, בגוף הנאהב והנעים, פה בארץ ולא בשמים… ושאיפתה לרדת למטה, ואפילו אם על ידי כך יבוא כליונה. כי האהבה כל חפצה בהיום הזה, ברגע; ורצונה לנצח בכל מחיר. ובקרב הגדול שלה אינה חוששת לנוס לעזרה אל הנורא אך הבטוח שבבעלי הברית – אל המות; כי אהבה בברית עם המות אין מי שיוכל לה.
ג
בשירי העם, שהם בבחינת שירי חול, ואין הקדושה תופסת בהם בעצמה זו ובאותה שלהבת־יה כבשירת היחיד, שהיא דרך הקודש; גם המות הוא בן בריתה של האהבה המאוכזבת:
אֹמַר לְאָבִי: הֲמִיתֵנִי –
וּבְיַד זָקֵן אַל תִּתְּנֵנִי.
והבחור האוהב אומר בתום לבבו:
שִׁבֳּלִים, גִּבְעוֹלִים,
לְרָחֵלָה שְׂאוּ שְׁלוֹמִי,
וַעֲנוּ בִי: אִם תְּאַחֵר –ּ
וָמַתִּי בִמְקוֹמִי.
כמין בת צחוק של קלות ראש, והכרת פנים של בדיחותא, מרחפת על פני דברי זמר אלה. המשורר בן העם נקט לרוב לשון הרחוב השגורה בפי העם העובד, בעלי מלאכה ושוליותיהם, בחינת מאי עמא דבר:
אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלֹשׁ אַרְבַּע –
הִזְמִין אֵל לְךָ אִשְָּׁה – בְּחַר בָּה!
ככה, מן השפה ולחוץ, מעין “הבה את אשתי”, לשון קל שבקלים. אין אותו בחור רווק גורס סיבובי אהבה וכרכורי אהבים:
אַל תִּתְמַהְמַהּ, אַל תְּאַחֵר,
שֶמָּא יְקַדֶּמְךָ אַחֵר.
אהבת הבחורים לרוב היא מעשית, בנגוד לאהבת הבנות שחולמנית היא, בררנית, ומרובה בה ההתמהמהות, וזווגה קשה, והיא כמין זריחה המעמעמת ומדמדמת הרבה, כחוששת מפני החידה ומפני הפתרון, – זו היקיצה שאחרי החלום הטוב.
הבחור יודע שהכוכבים רמאים הם, חנפים, “גנבים שבגנבים…” ואילו הנערה הבתולה, הגן הנעול, מאמינה בכוכבי שמים רחוקים. בעבים זכים ובעופות פלא, ובאילנות פותרי חידות החיים. אבל האכזבה משותפת לשני המינים יחד; ולבסוף משלימים עם המציאות: – שדוך הגון “מדובר”, זווג ודבק טוב, שהוא והיא מסכימים להנשא אחרי פגישה מתוכננת! העירה העניה עניה היא בכל מקום, והבעיה היא: היכן המה הבחורים?"
וּבָאִים וְיוֹצְאִים
וְשׁוּב בָּאִים חֲתָנִים,
וּבְסוֹפָם לֵב דַּוָּי
וּבֹשֶׁת הַפָּנִים.
אהה, לביש את מי שאין לו ולקחת ממנו את המעט שיש לו, זו רעה חולה ומדה רעה בעירה העניה, שאנשיה התפרנסו זה מזה, ולרובם לא היתה פרנסה ושום מעמד בחיים. ועל דא בוכה שיר העם היהודי ובוכה המשורר העברי עמו.
ד
עירה זו, אף־על־פי שתלושה וחלושה היתה, וכולה עומדת בנסים, ונסים, הה, לא התרחשו בה, אינה מין “אגם נרפש עומד” בשירת ביאליק, לא בשירה האינדיבידואלית ולא בשיר העם. ישובו של עולם היא, זורמת עם זרם הזמן, ועמו היא פושטת צורה ולובשת צורה ונוהגת כמנהגו של עולם. יש ו“מנהג חדש בא למדינה”, והוא פוקד גם את לישטין; ו“חנה ופנינה” הן סנוּניוֹת חדשות המבשרות אביב חדש, כי “היתה רוח אחרת מסביב”. הקץ לחלומות אהבה ביחידות ובבדידות, בין עצי הגן, ליד הבאר, או בתוך החדר פנימה ליד החלון, ועל יד המראה. סוף להגות הכבדה, לגעגועים, לאנחות שוברות לב: היכן המה החתנים?! פתאם ניתנה התשובה: הנה הם! ובשבתות בין העצים פורחים נשיקות ואגסים! הנה הוא חקל תפוחין קדישין של הזמן החדש והשיר החדש! האהבה יש לה פרחים ויש לה פרי, וגם מי שיברך עליו… ואם קול הדוד קורא: “איך?” “היכן נתיבך הנעלם?” ואם הוא מבקש “הכניסיני!” חנה או פנינה משמיעות את קולן הערב: “פה הנני!” מנהג חדש – שיר חדש! ומנהג גורר מנהג: באחד הימים, או באחד הלילות, ואולי בשעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה – פנים חדשות נראו בעיירה, הופיעו פתאום בשמיה המעוננים, ונפל אור בחלוני העיירה:
לֹא יָדַע אִישׁ מִי הִיא,
מֵאַיִן וּלְאָיִן –
וַיְהִי אַךְ נִגְלָתָה –
וַתִּצַּת כָּל עָיִן.
מֵאֶרֶץ נָכְרִיָּה,
מִמְּדִינָה רְחוֹקָה
הִיא בָאָה כַּצִּפּוֹר
עִם גִּילָהּ וּצְחוֹקָהּ
עַלִּיזָה וּפְזִיזָה
וּמְאִירָה וּשְׂמֵחָה –
וְכָל הָעֲיָרָה
נִתְבַּשְּׂמָה מֵרֵיחָהּ.
היתה רוח אחרת וריח אחר בעירה. העירה צמאת החיים ורעבת היופי ושוחרת הטוב, כמו חג גדול בא עליה לטובה. לב העירה הכבד ער היה תמיד להתרחשויות חדשות, לבשורות טובות, לשמחות. זקנה ובלויה היתה דמות העירה כלפי חוץ וצעירה ומלאה חיים תוססים כלפי פנים. אף ילדות היתה בה ומעשי ילדות בידיה, ואם קרה משהו משמח ומבדח – קפצה על השמחה בשמחת ילדים ובתאות נעורים.
לא ידע איש מי היא! – ודוקא סודיות זו, וגלוי בלתי צפוי זה, הסעירו את הרוחות והוציאו את העירה מן הכלים:
וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם
אוֹ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה –
הִתְחִילוּ הַקְּטָטוֹת
בֵּין אִשָּׁה וּבַעֲלָהּ.
וְאָבוֹת וְאִמּוֹת
לֹא יָשְׁנוּ בַלֵּילוֹת,
כִּי תָעוּ חַתְנֵיהֶם
בְּסִמְטוֹת אֲפֵלוֹת.
עירה שלמה, קהלה קדושה, נתקפה בבולמוס של התאהבות והתלהבות, השתגעה אחרי איזו יפהפיה אחת, מעין לילית שבכרכי הים, המובאה בגמרא; ואפילו זקנים, – נעורים קפצו עליהם, מין כישוף מידבק, רחמנא ליצלן; וקול באשה אין להקל בו, יש לו קול ובת קול, והא מקשקש כזוג ומצלצל כפעמון של בתי התפלה שלהם; ומארבע רוחות באה רוחו וקורא ומגרה ומרתיח רתחים רתחים את הדם והנפש.
וְכָל הַמַּחֲבוֹאִים
בַּחֹרְשָׁה הַיְרוֹקָה
נִתְמַלְּאוּ שְׂשׂוֹנָהּ,
צְלִיל קוֹלָהּ וּצְחוֹקָהּ.
הכל רצים אחריה, והכל רוצים בה; היופי־האושר נתגלה לה לעירה בהיסח הדעת, והלהיב יצרים, ובלבל את המוחות, וכל אחד ואחד ממין הזכר מסוגל להרים סולם שעשרה אנשים לא היו יכולים להרימו; לשאת לבדו, כמוציא פקק מפי צלוחית, ולעלות בו לחלון הגבוה ששם נפל אורה.
ומי יודע מה פנים היו לעירה לו לא נתעלמה עלמה זו מן העין, וכבואה במפתיע כן צאתה בפתע בפתאום; –
וּבְיוֹם בָּהִיר אֶחָד –
וְהִיא נֶעֱלָמָה –
לֹא־יָדַע אִישׁ אָנָה,
לֹא הֵבִין אִישׁ לָמָּה?
הִיא פָרְחָה כִּפְרֹחַ
הַזָּמִיר מִיָּעַר –
וְאִישׁ טֶרֶם פִּלֵל
וְאִישׁ טֶרֶם שָׁעַר.
והעירה – פניה השמחים לא היו לה עוד: חזרה לשממונה, לעצבה, ולדאגותיה ולהשגותיה כמימים ימימה:
וַיָבוֹא יוֹם סַגְרִיר,
וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי,
וַתִּכְבֶּה כָל־עַיִן
וַיְהִי עֶצֶב חֲרִישִׁי
כמין סילוק שכינה הורגש בעירה; ריקנות כבדה, אפסות שיש בה ממש, פשטו בעירה. “היה חלום אך גם הוא עבר…”
בַּבָּתִּים אֵין פֶּרֶץ / בָּרְחוֹבוֹת אֵין הָמוֹן,
וְשָׁלוֹם וְשַׁלְוָה / בָּעִיר – וְשִׁמָּמוֹן.
והשממון הלא אורח קבוע היה בתפוצות הגולה, וחוסר הישע – אורח חיים שאינו מתחלף. עם שאין לו קרקע ואין לו שדה – אין לו מרחב ורווחה בלב. “אל ארר אדמתי לצמיח לי קוץ!” וכל שנוי בעירה – אם חל זה מחמת גדוד שבא לעיר, או, להבדיל, רבי בא לשבת טובה, או איזה חזן מפורסם עם מקהלה, – גרש לרגע קט את השממון, הצהיל את הפנים המודאגות ליום אחד; אבל בטל המאורע – בטלה השמחה, והשעמום ירד לחיי העיירה, והיא צללה שוב ביוון מצולה ובשנת.
וּכְנֵטֶף בַּיָּם כֵּן נֹאבְדָה
עֲרִירִים בֵּין אַלְפֵי רְבָבָה, –
מָה רַב, הוֹי מָה רַב הַשִּׁמָּמוֹן
בָּאָרֶץ הָרֵיקָה, הַרְחָבָה.
ואף על פי כן לא נתיאש המשורר מן הפורענות, כי על כל קשיים תכסה האהבה, והמוכיח מתוך אהבה אין היאוש שולט בו. ומכאן צוו של המשורר:
אַל יִפּוֹל רוּחֲכֶם! עַלִּיזִים, מִתְרוֹנְנִים
בּוֹאוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם.
משל: הרבי צוה לשמוח!
ומכאן דברי השיר:
אִם הַרְרֵי נֶשֶׁף עָלֵינוּ נֶעֱרָמוּ –
לֹא דָעֲכוּ כָל הַנִּיצוֹצוֹת, לֹא תָמוּ;
מֵהָרֵי הַנֶּשֶׁף עוֹד נַחְצֹב לֶהָבָה,
מִנְּקִיקֵי הַסְּלָעִים – סַפִּירִים לִרְבָבָה.
עַל קַרְקַע הָעָם וּבְתַחְתִּיוֹת נִשְׁמָתוֹ –
עוֹד תִּגַּהּ וּתְנוֹצֵץ שְׁכִינָתוֹ.
שתי פנים לעירה בשירת ביאליק: פנים של אימה מכאן, ופנים של תקוה מכאן. כי לא רק חיי השעה קבעו את דמותה של העירה בעיני המשורר! – היו לנגד עיניו תמיד פנים אחרות, מציאות עמוקה, שהיתה למעלה מן המקום ומעל לזמן הקטן.
אמנם עניה ודלה היתה העירה, נסתתמו כל צנורות הפרנסה, וברוב הבתים הציצה הדלות, וצרצר הצרצר משורר העוני; אבל היו גם צנורות אחרים סמויים מן העין, קבועים בקרקע נשמתו של העם, ואלה פרנסו את העירה ומשכו לה חסד ויסוד והוד כצנתרות דדהבא:
לֹא הוֹד, לֹא יְסוֹד, לֹא תִפְאֶרֶת וּתְהִלָּה
הֲנִסְתַּתְּמוּ כָל הַצִּנּוֹרוֹת? – חָלִילָה!
את דמות דיוקנה של עיר ואם בישראל יש לחזות בקודש, בעין טובה של האהבה, בעיני מבין וסולח, ולא בעיני זר מתנכר. ואם מתוך חזון תחזה את פני העירה – אז עינך תראה אוצר נשמתנו, וכל בית ישראל הוא בית היוצר לנשמת האומה.
ואם תעלה אחרי המשורר ועמדת אתו על ראש הראל, אז גם אתה תראה את פני העם בזוהר חדש:
אָז רֹאשׁ עַמִּי אַחַז מַה שַׂגִּיא, מַה כַּבִּיר
שִׂיא חָסְנוֹ וְעֻזּוֹ בַשְּׁחָקִים – – –
ואז גם תבין מה טובו אהלי יעקב! לישטינא של מטה תל חרבות היא, והיא יוצאת טלאי על גבי טלאי, בגדיה טלואים וחייה תלויים לה מנגד… ואילו לישטינה של מעלה, אהל שם, – הוא מחבא רוח איתן, והיא יוצאת בכלי מילת ובירושלים של זהב; ועל אנשיה שר המשורר ואליהם התפלל:
יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם, עַנְוֵי עוֹלָם, אִלְּמֵי נֶפֶשׁ
רוֹקְמֵי חַיֵּיהֶם בַּסֵּתֶר, צְנוּעֵי הָגוּת וַעֲלִילָה,
חוֹלְמִים נַעֲלָמִים, מְמַעֲטֵי דְבָרִים, וּמַרְבֵּי תִפְאֶרֶת!
ואין זה מקרה שאת מחזור שירי העם חתם ביאליק בשיר הנחמד “יעקב ועשו”. בתאורו של יעקב הקטן אנו מכירים את פני השומר הנאמן לצלם אלהים בעולם! ואנו רואים במו עינינו באספקלריה המאירה את האמונה והטוהר הרועפים מכל ישותו של היהודי בין הגויים. וראה מה בין בני ולבין בן חמי:
עֵשָׂו מַשְׁכִּים לְבֵית הַמַרְזֵחַ
חָבִית מַשְׁקִים מִפִּיו תִּתֵּן רֵיחַ
– – – – – – – – –
עֵשָׂו חוֹזֵר לְבֵיתוֹ בַּלַּיְלָה –
אוֹי לָהּ לְאִשְׁתּוֹ מֵאֶגְרוֹף יַד בַּעֲלָהּ!
על כוח זרועו חי עשו, ולהכות חייב, והוא כולו חיב! אך לא כזה חלק יעקב: כולו זכאי, וזכותו מגינה על בניו ועל בני האדם כולם; אף הנר שהוא מדליק ב“תקון חצות”, בליל סגריר, ליל חושך, מתקן את העולם האפל, שהוא בירידה תחתונה ומאיר את מחשכי הגויים:
יַעֲקֹב מַשְׁכִּים לְבֵית הַתְּפִלָּה
נוֹתֵן לְיוֹצְרוֹ שֶׁבַח וּתְהִלָּה.
– – – – – – – – –
יַעֲקֹב חוֹזֵר בָּעֶרֶב אֶל נָווֹ –
אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו מְשַׂמְּחִים לְבָבוֹ.
כי שמו יעקב־ישראל, והאצילות מחיבת אותו להיות ברכה, להביא גאולה לעולם. ובריב הנצחי בין הקול והחרב, בין המכּה והמגהה, בין השעיר והצעיר, על הבכורה בעולם – כבר הכריע אחרון הנביאים, מלאך הגאולה – מלאכי: הלא אח עשו ליעקב – ואוהב את יעקב!
הוֹ, מַה טוֹב / חֵלֶק יַעֲקֹב!
פתח המשורר בתוכחה וסיים באהבה רבה – אהבת ישראל, שהיא המידה הנכונה של אבי שירת ישראל החדשה, שהזמן מקדש ומחדש אותה תמיד. ואין בין ראית המשורר את עמו בראי העקוֹם של שיר העם ובין הראיה בראי העמוֹק של שיר הלאום, אלא שנוי זוית הראיה בלבד, שממנה נשקף המשורר על פני העירה המתגלים לו מרום שמיה עד קרקע נשמתה.
בעין טובה וביד נדיבה עיצב המשורר הגדול את דמות העירה וצייר את זיו פניה, והוא עמה בצוּרה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.