מקום מיוחד במסכת יצירתו רבת־הממדים, תופס התנ“ך. זיקתו למסתוריו, למאורעותיו הכבירים, לאמונות ולדעות המתרוצצים באון־קדומים במעמקיו, אינה זיקה של נפעל ומתפעל, כי־אם זיקה של פועל, של מבקר ופליג, הנזקק לחומר ההיולי תוך כדי ריתחת התהוותו, ונוהג בו מנהג אדריכל אמן, בונה ויוצר. חירות גמורה זו שנהג המשורר בתנ”ך, יסודה בחירות נפשו, בשלימות לבו, בראייתו ובהרגשתו המקורית, שהביא עמו מעולמו הפרטי, מ“נוף מולדתו”, לעולם הכללי והיהוּדי. כיל“ג בשעתו, מורו ורבו בתפיסת ההיסטוריה העברית, שיסודה בתנ”ך שש המשורר אלי קרב עם כל המקובל והמקודש בספרים. האמת המקובלת אינה בנין עולמו. מוצא הוא סימוכין לרעיונותיו המהפכניים דוקא במקום שלכאורה אין לערער את ודאותו ואין להרהר אחרי מידתו. אין טשרניחובסקי דורש את התנ“ך כמין חומר לשירתו, ואין הוא מהפכו לכמה גוונים הנראים לו לענינו. לעולם אין הוא מנצל את המוטיב הטוב לשם אמנות טהורה. כשרונו הגדול עשיר־נושאים הוא כחיים עצמם, וכרגיל אצל בעלי השפע הגדול, רודפים הנושאים אחריו ולא להיפך. כניסתו לאימוציה התנ”כית לא לשלום ולאידיליה היתה. יצירתו בתחום זה היא בחלקה דידאקטית וכמעט כולה טנדנציוזית, והיא ממין ההתקוממות, ותכליתה – לתקן, כביכול, מעוות היסטורי ולאומי כאחד. המשורר מעביר דרך צינורות התנ“ך רעיונות ואמיתות העומדים בניגוד גמור ובסתירה מפורשת עם השקפת־העולם התנ”כית הרשמית – הנבואית, זו שגושפנקת המסורת הקדומה טבועה בה כאמת נצחית שאין לקעקעה עוד.

העבר התנ“כי הגדול חי עודנו במלא חיותו הקדומה, וטרם התאבן, וטרם התלבן כל צרכו; ומשום כך הוא ניתן לבקורת, לריביזיה, ולתפיסה מחדש. גם האגדה התלמודית המשובחת ראתה בספר התנ”ך מהרהורי זמנה ומקומה. ואת הדמויות התנ“כיות הנצחיות עיצבה לפי אמת השעה וראות־התקופה. האגדה לא הלכה מימיה אצל התנ”ך, אלא כיוונה אותו אליה, הביאתו בסודה, ושם, בחדרי־חדריה, קיבל את מרותה באהבה. אף משוררנו אינו מעביר את עצמו לתקופה העתיקה, ואינו עוקר ועורק אליה. דומה, מעתיק הוא את עולם התנ“ך לעולמו שלו ונוסך עליו אור חדש, אור שירתו. כלוחם עז־נפש למען האמת שבלבו אין הוא בודק באמצעים, ואינו חושש אפילו למודרניזציה קיצונית של הלשון, הרעיון והתוכן. לא איכפת לו אם סגנונו אינו עולה בד בבד עם סגנון התנ”ך הקדום. מכניס הוא דפוסי לשון, מלים וביטוּים חדשים, בשיר שנושאו עתיק ביותר, כגון בשירו “מלך”, שהביטוי החגיגי, העממי, “לעילא ולעילא” חוזר בו כמין פזמון כמה פעמים, והוא פוגם בשל צלילו הארמי, ה“קדישי” המובהק. ברם אין העתיקות לכל גילוייה מחייבת את המשורר, ואין הוא רואה את עצמו כפוי וכפות לשום ענין ללא רוחו. אין הוא בא להרחיב ולהוסיף, כי־אם לתבוע, לערער, ולהרגיז את מוסדי הקבלה העתיקה, האטומה כמבצר סוגר ומסוגר. והוא מחדיר לתוך המבואות האפלים ביותר את לפיד מחשבתו הבורקת, הנועזה, הקוראה לחיים ולאור.

טשרניחובסקי הרואה בתבל “רק רגש וסערות הקרב… " משורר מהפכן הוא מטבע ברייתו וראיתו, תוקפן אמיץ. וחלק גדול מן המוטיבים התנ”כיים משמשים לו שדה־מערכה לפולמוס רעיוני, מקום לזינוק אידיאולוגי להתנצחות מדינית־לאומית, לפי צו הזמן וחפץ דורו. מלכות השמים של “נביאי האמת”, ומלכות האדמה של “נביאי השקר”, – מה עדיף? שאול טשרניחובסקי הארצי מכריע ללא רתיעה לצד האחר – לאדמה ולנביאיה, לאמת של “בעל עמק” העברי־כנעני.

וְלַנְּבִיאִים כֹּה אָמַר אֱלֹהִים אֱלֹהָי:

אֲמַרְתֶּם: נִבֵּאנוּ לָאֱמֶת –

וְהָיָה הַזֶּרַע זְרַעְתֶּם לְסָס,

וְאָכַל אֶת עַמִּי עַד תֶּמֶס.

מכונני מלכות־השמים רק מרפים את ידי איש־החייל אשר המדינה הארצית נשענת עליו. “אחרית הימים” – תביא אתה את אחרית האומה וקצה, ובאשמת האמת השמימית המופשטת ינותקו שרשי העם מן האדמה הטובה הנותנת חיים לכל חי.

עוד בראשית התגלותו נתגלה לנו כמשורר ההעזה הגדולה, “אשר עינו הרמה משקפת בלי חת, ולא חדלו שפתיו מלשיר שיר עז!” ואמנם שירתו, לכל גינוניה אמוציונאלית היא וסטיכית ביותר, חובקת עולם ונאבקת עם העולם ואיתניו. ורק משורר בעל כוח פרימיטיבי כמוהו, יכול היה להתמודד בעצמה כזו עם הפרימיטיבי התנ"כי הנצחי. עוד צעיר ורך היה בשירתנו, – וכבר התייצב במלוא קומתו “בפניהם”, אנשי “האמת האחת”, וראה את עצמו כבעל דברם, כשליח האמת האחרת, היפה והבריאה יותר. כבר אז הכריז כעין מלחמת־מצווה על “חנוטי הבשר והרוח, ורופא־האליל”. כדי להוכיח את צדקתו הוא מתהלל בכל מיני הילולים, ומכנה את עצמו בתארי יקר וכבוד, כגון: “פרא למוד אור יה”, “לב נדיב”, “האביב”, “ששון האור” וכו'. ואילו האחרים הם: “רקב הבור”, “באשת הקבר”, ועוד. בפולמוס הקדוש – כל הדרגים טובות.

אך אין המשורר מסתפק בשלילה בלבד, בהרס מקדשים ישנים. הוא גם בונה מקדשים חדשים. מפנה הוא אותנו לדרך אחרת, פוקח את עינינו לראות שבתוך עולם התנ“ך המקובל יש עוד עולם אחד שאין הוא נופל מן הראשון, ואולי – הוא הוא הראשון בזמן ובמעלה. יש רק להעמיק חקר, לרדת לשכבותיו העמוקות ביותר, להפוך ולהפוך בו, ואז יתגלה לפניך במלוא תפארתו. המשורר אוחז בעמודי־התווך של היכל התנ”ך – “נביאי האמת” – ומערער על זכותם להיות בעלי המונופולין היחידי של אמת העולם, של אמונת עם ודם. החוק הנבואי רואה את עבודת אלוהי האדמה כפשע מוסרי ופלילי נגד הפרט והכלל, ובשם אלהי השמים האחד והיחיד בישראל ובעולם חסם את כל הדרכים המובילים לשמחה ולגיל, וסתם את כל מעינות העוז והנוֹי השופעים חדוות חיים וששון ההויה הארצית. אך המשורר העברי בעל “הדמים הרותחים”, רואה, כדוגמת נביאי הבעל, בעשתורת ובבל את אלוהי הארץ החוקיים והטבעיים, והוא קורא בעוז:

לִקְרַאת שְׂמָחוֹת, לִקְרַאת גִּיל

פַּנּוּ דֶרֶךְ, סֹלּוּ שְׁבִיל.

לדעתו הכניעה לאלהי השמים הטמיר והנעלם, ל“אל רוחות”, הגבירה את השנאה בין אדם לאדם; “והיתה יד אדם באדם לרע, ונקשה מברזל לב גבר”. האם לא נרדף שאול המלך, הטוב והאציל, על ידי נביא זועם ונוקם בשם אלהי האמת והצדק? האם לא היה אדם־בלי־דופי זה שעיר לעזאזל על חטא שלא חטא? ארבע פעמים נזקק שאול המשורר לשאול המלך, ובכל פעם הוא מתרפק עליו באהבה, רק את ריבו, ומצדיק ומעריץ את “האחד בתפארת, לב נדיב, עניו, מלך־נביא, החי כליש במעון טרשיו ונופל כליש הוא ואנשיו”.

אין טשרניחובסקי מזלזל במסורת. התנ“ך, כספר־יצירה נצחי, יקר וקדוש לו. אבל רואה הוא את עצמו זכאי ומחוייב לתקן את הטעון תיקון לפי תפיסתו ואמונתו. כי אם גם נחתם התנ”ך – לא נחתמה אמיתו, והאמת – לעולם זורמת, מושכת, דינמית היא ביסודה ומארץ תצמח ולא משמים. הלא פולחן אלוהי האדמה, הבעלים, ממלא את חללו של התנ"ך הבוער והסוער תמיד כהר־פרצים. נופו שופע כולו קסמי נוף: גבעות גבוהות, עצים רעננים, הררי נשף, סלעי מגור, הרים ועמקים פוריים, ים ומדבר, שדות עליזים, שאון יערות ובכי נהרות, וקולות מים רבים ואדירים. מספר הערים – מספר האלים. רוחש הוא כל פסל וכל תמונה, זרוע עצבים ומצבות, נטוע אשרות וחמנים, ומשובץ בכל שכיות החמדה. עולם של סמלים ופסלים, אותות ומופתים בשמים ובארץ, דם ואש, שרירות ונצורות. מכל מערה, מכל נקיק־סלע, מכל ערוץ נחל וגיא, מניקרות צור ובור, מן הנעצוצים והנהלולים, מציצות אליך עיני־חמדה, מבטי תאווה לוהטים, נוקבים, של אלוהי האדמה רב העינים והמאוויים.

לָעַשְׁתֹּרֶת שִׁיר וְלַבֵּל:

נְחַשׁ־הַפַּחַת, קְאַת הַלֵּיל,

דְּרוֹר לַיֵּצֶר, שִׁיר לַחַי,

צְאוּ מִתּוֹךְ עֲרוּצֵי גַיְא,

מִן עֲרֵמוֹת עֲלֵי־רֹאשׁ,

מִנַּהֲלוּלֵי גִזְעֵי־בְרוֹשׁ,

עִזְבוּ נִקְרוֹת צוּר וּבוֹר!

לִקְרַאת שְׂמָחוֹת, לִקְרַאת גִּיל

פַּנּוּ דֶרֶךְ, סֹלּוּ שְׁבִיל;

החמה המלהטת, האור העז והמסנוור של ארץ העברים המדברית־הררית־ישובית, קסמו לו לישראל הצעיר, הרתיחו בשגיונותיהם את דמיו הרותחים, מסתרי־החיים פיתוהו לעכו"מיות, משכוהו לשרירות־לב, למראה־עינים, לתאוות גבעות עולם, לפרץ מאוויים מלאים און ורהב, “נחבא עמוק בתוך היש / כרשף גלום באבן שש”.

העם ברובו הגדול “נתעה” אחרי לבבו, והעדיף את “פריצות התום” הגלויה של העשתורת על פני הסוד הכמוס של “האל המסתתר”. האפשר לו לעם קם לתחיה, לאומה העומדת על הקרקע, הכורתת ברית שנית עם כוחות האדמה, להתעלם מן ההויה התנ“כית הכבירה הזאת? כי מהו כל השפע הרב הזה התוסס כיין בשורות התנ”ך הדשנות, אם לא שפעת האונים של עם צעיר, הקודח ותוסס מעודף עסיסים של יצרים ויצירה? היכול היה טש. הצעיר מבשר אביב האומה ותחיתה על אדמתה, “המנחש לאור המקדם פני דור מעפילים בהמון ברכותיו”, ברכות כוח ועבודה, שלא לראות גופי חיים עזים אלה, "להעריץ את שם אדוני ואילו את פעלו לא לראות?! "

מלחמת האמונות והדעות שבתנ“ך לא הוכרעה בזמנה, בכל אופן לא בספר התנ”ך עצמו. העם בהמוניו, בכל ימי הבית הראשון, ואפילו יהודה, “שעוד רד עם אל”, חבור עצבים היה כאפרים אחיו, והיה כ“מסיג גבולו” ויקרא לאלהים “בעלי” ולא “אישי”, כרצון נביאיו. הבמות, אלה המרכזים הדתיים העממיים, הפולחן החביב ביותר על איש־האדמה, האוהב לעבוד את אלהים בחוץ, בטבע, לא סרו ביהודה אף בתקופות של שלטון־אלהים מוחלט מטעם המדינה. התנ“ך בפשטותו הטבעית ספר הגלוי הוא, תוך כדי התנגדותו ל”עבודת האלילים" הוא מגלה גם את העבודה הזאת עצמה בכל היקפה העצום.

וטשרניחובסקי הוא כשיכור מריח אדמת עמו שברכה אלהים! דומה, כאחד מכהני אפרים הצעירים, צועה הוא “תחת אלון ולבנה ואלה, כי טוב צלה”. באות נפשו שואף הוא את רוח המרחב החפשי של הגליל הלוהט מחשקים שוקקים “כמו תנור בוערה”. המשורר רוקם את לבו במסכת “גאון ישראל” מלפני אלפי שנים, אז, כשאפרים “התגורר על דגן ועל תירוש”, והתנה אהבים עם כל הטוב והיפה, ושמח אל גיל כעמים. מה רבה אהבת המשורר לארץ־ישראל בשירים התנ"כיים האלה! בשירו – "שוב פרחו העיים, / ובא המון חוגג ולויים, / בקול שופר ומנענעי הפז! " הארץ כולה קמה לתחיה בנפשו ובנפשנו. זוהי שירה אלמנטרית המחזירה לנו באחת את החוש הקרקעי הראשון. כל גרנות הדגן, כל החמדה הגנוזה מתגלה שוב לעיניו. עוד לא פסו חיי עוז וגבורה מהרי ישראל ושדותיה! מלא כל הארץ פריון אלהי החיים ויפעתם:

אִילָן נָאֶה, נִיר נָאֶה – דְּמוּת צַלְמוֹ גַם בָּם

וְעַל כָּל הַר גָּבוֹהַּ יִתְעַלֵּם:

מְקוֹם בּוֹ רֶגֶשׁ־הַחַיִים, בָּשָׂר וָדָם,

בַּצּוֹמֵחַ וּבַדּוֹמֵם יִתְגַּלֵּם.

שירת התנ“ך של טשרניחובסקי שירת חיים היא. בשורות עזות והולמות, ש”המלוטש מחזיק בו המרובה במועט“, רקם המשורר את ניב ההרמוניה שלו במסכת התנ”כית, בנפש חפשית ובלבב שלם טווה את חזונו על יופי וכוח, על כיבוש מולדת בחזקת היד, על “עוד מרחב ועוד דרכים”.

הוא משלו – לא היה לו כלום… אך לעמו ציוה את כל מעינות החיים והאור, החייל והעוז, שפיכו בו מאז, בעת ששכן כלביא בשדה אפרים ובטרשי יהודה, ויפעה לו – יפעת שדמת הבר. כי העם, כמו האדם, “אינו אלא תבנית נוף מולדתו”, בה הוא חי ויוצר מתוך אמוציות בלתי־פוסקות של מסתרי האדמה וגילויי כוחה ויפיה הנצחיים.