א    🔗

וּבְחֶשְׁכַת הַלַּיִל בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח

עַל סוּס קַל עֵין־דּוֹרָה בָּא שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ.

“וכי לילה היה? – אלא מלמד שהיתה השעה אפלה להם כלילה”

ויפה כוון המשורר לדעת המדרש, שכן השיר כולו מראשו ועד סופו הוא בבחינת “לילה לכם מחזון” שבנבואת מיכה, והוא ספוג אימה חשכה ואפלה ומבוכה ודממת השחת, שהרי האמצעים והקסמים של בעלת האוב, המכשפה, אמצעים חשוכים הם, בניגוד לאורים ותומים ולנבואה, שכולם אור ותום ואמת אלהים.

טשרניחובסקי שנכנס לשירה העברית במידת הגבורה והתפארת, והכניס בה רוח של מרד וקריאת תגר על כמה ערכים מאובנים בתפיסת ההיסטוריה שלנו, – הולך בשיר זה וכן ביתר השירים על הנושא “שאול המלך”, לאור האגדה התלמודית, הרואה בשאול מושל צדיק ואדם נבחר, בעל מידות תרומיות, ששום מלך בישראל לא הגיע למעלתו.

“מפני מה זכה שאול למלכות? – מפני הענווה”. “מפני מה נענש? – מפני שמחל על כבודו”. “מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? – מפני שלא היה בו שום דופי”.

שלוש שאלות אלו ושלוש התשובות עליהן מעמידות אותנו על ראיית חז“ל את שאול כבחיר האלהים בראשיתו ו”מאוס אלהים" באחריותו… ואכן, לא ראו בעלי האגדה העברית כל פגם באישיותו של שאול הרודף־הנרדף, וניקוהו א פריורי, לפי הגורמים והסיבות, מכל דופי ואוון. ומה נאמנה הסניגוריה בשלוש התשובות יחד: מלך עניו, מלך בורח מן הכבוד, מלך צדיק ותמים.

ואמנם אין מלכות מתקיימת בתכונות אנושיות כאלה, שהן בחינת הלכתא למשיחא – חזון אחרית הימים למלך המשיח, המלך־האדם, המלך הצדיק האידיאלי שתאר אותו דוד בדבריו האחרונים:

מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק – מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים..

כל כוחה של “עשית מלוכה”, של אימת מלכות, הוא ביד חזקה, ומתוך גאוה וגאון ועריצות, ברם מידותיו הטובות של שאול הכשילו את מלכותו אבל לא גבורתו! הגבורים האמיתיים – הענווה והתום והצדק נאים להם.

בארבעת השירים הנוספים על הנושא המלך שאול, – “המלך”, “אנשי חיל חבל”, “על חרבות בין שן”, “על הרי גלבוע”, יש משום מתן דמות מאד נעלה לשאול מבחינה היסטורית־תנכ"ית, בניגוד לבחינה הנבואית, המשורר פותח את לבנו לראות את המלך הגדול באור הסבל והגבורה, כמו שתיארוהו וטיהרוהו מעריציו ואוהביו הנאמנים בתלמוד, ועל כולם כפי שראהו האמורא־הגבור – ריש לקיש, שחזה אותו מבשרו ומנפשו “וזה יוצא למלחמה ויודע שנהרג – ונוטל בניו עמו ושמח על מידת הדין שפוגעת בו”.

ראיית שאול בתפארת הגבורה ובאור הצער האנושי, היא העמדת ההיסטוריוגרפיה העברית על אמתה וצדקתה: לפנינו דמות טרגית נשגבה מאד; שאול, לא רק שלא נספד כהלכה, כלומר לא הוערך כראוי, ודמותו סולפה גם אחרי מות הגבורה שלו, אלא גם לא הובן כהלכה בלימוד ההיסטוריה המלכותית העתיקה שלו, ועדיין הוא כמוחרם, והפרשה כולה מחכה לגישה אוביקטיבית, לפירוש חדש, לתפיסה לא־משוחדת, לריהביליטציה גמורה!

ואכן המתחיל במצוה־כמבצע זה בספרות העברית החדשה היה שאול טשרניחובסקי, המשורר בחסד בשירו “המלך”:

בָּרוּךְ־אֱלֹהִים מִגְּבָרִים, מְשִׁיחַ־אֵל,

הַגָּדוֹל עַל פְּנֵי אֶחָיו! מִשְׁנֶה בָּרוּךְ

בִּבְרָכָה שֶׁל יִסּוּרִים גְּדוֹלִים וְאָשְׁרָם,

וּבְאֹשֶׁר גְּבִיר־לְאֶחָיו וּמַר־סִבְלוֹ.

מבחינה פיוטית ואמנותית טהורה נופל “בעין דור” משאר השירים הנזכרים לעיל. לא הגיע עוד טשרניחובסקי הצעיר לשלמות הראייה והתפיסה הבלתי אמצעית בשיר זה, ואף הרעיון – המוסיקאלי וההגותי, לא הובע כל צרכו. הטכסט המקראי עודנו מורגש ומובלט ביותר, וכמו מאליו יקרא, והסגנון אינו עצמאי, והוא נשען על הספור וצמוד ללשון הכתוב, וממילא גם לתכנו המגולה. ברם, החדוש בשיר הזה הוא בהרחבת הנושא ובהטייתו לצדדין, לשבילי הילדות הנעלמים, בה לא דרכה נפש האפוס התנכ"י, שכן דרך הספור המקראי הוא דרך המלך הסלולה והישרה. המפתיע בשיר חדש זה הוא בראייה בת־החורין של המשורר שאול, באותו משהו חינני ונועז שאינו במפורש בגופו של ענין, בבת־קול המובנה מאליה כל כך! באותו הנופך הנוצץ כי אשרו של כל אדם הוא בעיקר בחירותו הפנימית, בכיבוּש עצמו לעצמו, בחיים של עבודה במלכות אלהים – הטבע.

וַיִּזְכֹּר הַמֶּלֶךְ אֶת גֶּבַע וַעֲלוּמַיו,

אֲבִיב חֶלְדּוֹ, טֶרֶם יִקְדְּרוּ עוֹד שָׁמָיו.

ומכיון שניתנה רשות לזכרונות משכבר הימים, – מפליג המלך החולה לימים מקדם, ותמונות שגוועו שבות לתחיה: מה נפלאו הימים ההם! מה מרהיבות־מרחיבות את הדעת המראות אשר תחזינה עיניו!

החי והצומח, שיתכן ולבו היה גס בהם לפנים, בצעירותו ובהירותו, נעשים יקרים לו, קרובים קרבת נפש ורוח, והללו נגלים לו עתה, בשעה האפלה כלילה, ברוחו המבועתת והנכאה, רק במופלא שבהם, ביקר חסדם האלהי, בבחינתם האידיאלית־אידילית, שכן רק מה שאבד לנו נעשה יקר ללבנו, קרוב כה ומובן עד לאושר, עד לכאב מזוקק שבעתיים. ואמנם יש אמת עמוקה ונכונה בהפלגה זאת, ונאמנה קריאתו־ראייתו של המלך האומלל:

אָנֹכִי, הַמְאֻשָּׁר, גַּם רַעֲנָן,

מִי יִתֵּן אוּכָלָה וּכְאָז אֱהִי שַׁאֲנָן!

שורותים אלה מסכמות את חלק הזכרונות הנעימים והמכאיבים גם יחד; ובעקב האושר שגז אוחזת העצבת:

וְעַצֶּבֶת נוֹרָאָה סְגוֹר לִבּוֹ לָחָצָה

וּכְמוֹ שִׁפְעַת דִּמְעָה אֶל גְּרוֹנוֹ פָּרָצָה.

 

ב    🔗

האידיליה הפסטורלית רווחת בספרות העברית החדשה מאז יצירת רמח“ל; אברהם מאפו התבשם מרוחה ומריחה ב”אהבת ציון“, יל”ג ניסה כוחו בה, אך דוקא כוחו הרב הכשילו ולא יכוֹל לה… ושאול טשרניחובסקי, שהושפע משניהם יחד, עשה ויכול.

בקראנו את “זכרונות” שאול “בעין דור”:

שָׁם שָׁלֵו יָנוּחַ הָרוֹעֶה הָעֶלֶם

וּלְנֶגְדּוֹ יְרַקְּדוּ הַבְּקָרִים בַּתֶּלֶם.

אַךְ שַׁלְוָה וָנֹעַם, אַךְ יִפְעָה וְהֶדֶר…

מַה נָּעֲמוּ צִלְצְלֵי פַּעֲמוֹן הָעֵדֶר!

אנו נזכרים בדברי שלום ב“מגזל עז” של רמח"ל:

רוֹעֶה עֲדָרָיו נַעַר,

מַה־טּוֹב מְנַת חֶלְקוֹ וּמַה־נָּעֵמָה!

בֵּין מִכְלְאוֹת צֹאנוֹ מְנַהֵל יֵלֶךְ,

הָלֹךְ וְרָץ וְשָׁב, בְּעָנְיוֹ יָגֶל.

פָּנָיו וְלִבּוֹ תּוֹאֲמִים יָשִׂישׂוּ:

בֵּין צֶאֱלִים יִשְׁכַּב וְהוּא בּוֹטֵחַ

דַּל הוּא וְאַךְ שָׂמֵחַ.

אנו מאמינים לשאול שאמנם טוב היה חלקו כרועה עדריו, כמו שהאמנו לשלום; הכיסופים והגעגועים אל ההוד והשלוה שבחיק הטבע, אל חיי הפשטות של אדם בן־חורין, הדל והשמח בחלקו, כיסופינו הם גם היום, וכל אחד מאתנו בעצם משתוקק אל אושר זה מבלי להשיגו. רגשות כאלה נתעוררו בנו עם קריאת “לינו בכפרים” מאת מאפו, “דוד וברזילי” מאת יל“ג, ו”שלמה וקוהלת" למיכל, וביתר שאת וביתר תנופה דרמתית פיוטית בסימפוניות המקראיות של יעקה כהן.

מ“גבע” עד “עין דור” – – – מאיגרא רמא לבירא עמיקתא! ממכלאות הצאן עד לארמון המלכות! – מה עמוקה התהום אליה נידרדר האיש שאול! … ועוד המלך הוגה־זוכר את אשרו לפנים, עודנו מקשיב לקול נעוריו המאושרים – “צלצלי פעמון העדר”,

וּפִתְאֹם – וַיַּרְעֵם קוֹל גָּדוֹל וְחָזָק,

וֶאֱשׁוּן־הָעֲלָטָה הֵאִי הַבָּזָק,

– אָנֹכִי הָרוֹאֶה לֲמֶּלֶךְ מְשָׁחֲךָ,

מֵאַחֲרֵי הַבָּקָר הֵיכָל הוֹשִׁיבֶךָ – – –

כאומר: כפוי טובה אתה במותי כמו שהיית בחיי, תמיד גרמת לי צער ויסורים, רעה אתה משלם לי תחת טובה…

מִמְּחִלּוֹת רִקָּבוֹן עַל מָה הִרְגַזְתִָּנִי

וּלְאַרְצוֹת הַחַיִּים מָה הֶעֱלִיתָנִי?

לגבי שמואל המלכות היא שיא האושר; להיות רועה עם – רק בחיר אל, משיח אלהים, זוכה לכך… ואילו רועה צאן ובקר – גנאי הוא לאדם! אבל לא כן יחשוב המלך בכבודו ובעצמו: הוא מערער בטענתו את דברי הנביא “בעל הטובה”, ועובר להתקפה עזה על עוכר נפשו וגוזל מנוחתו:

– מַדּוּעַ מֵאַחַר הַצֹּאן לְקַחְתָּנִי

וּלְנָגִיד עַל עַמְּךָ כַּיּוֹם זֶה שַׂמְתָּנִי?

כִּלִּיתִי כָּל כֹּחִי בְּסַעֲרוֹת מִלְחָמָה,

וְאָשְׁרִי בַּבַּיִת כְבָר הָיָה לִשְׁמָמָה.

ושוב מצלצלים באזנינו דברי שלום של רמח"ל:

מָה אוֹצְרוֹת זָהָב, יְקָר וָעֹשֶׁר,

כִּסְאוֹת לְמִשְׁפָּט, לַמְלָכִים כֶּתֶר?

הֵן אוֹצְרוֹת אִישׁ בֵית אֲסוּרִים הֵמָּה – – –

אוֹ מֶה מְשֹׁל וָנֵזֶר

אִם לֹא עֲבוֹדַת פָּרֶך?

בוויכוח הזה, הקרב האחרון בין המלך ובין הנביא, המבליט בצורה ברורה כל־כך את הניגודים בין שני אישים גדולים בתולדות עמנו בימים קדומים, שבהם באה להכרעה צורת השלטון במדינה המתהווה, אין המורה בבית הספר העברי בארץ יכול לעמוד מנגד; שומה עליו כמחנך וכשליח הצבור להיות בעד או כנגד, שכן אי־אפשר לתפוס עמדה נייטראלית־פשרנית ולומר: שניהם צודקים… אין לאחוז את החבל בשני ראשיו ולהיות פטור בלא־כלום. “מדוע מאחר הצאן לקחתני” – טענה נוקבת היא, והיא עדיפה וחזקה מ“אנכי הרואה למלך משחך”, שאין בה שום טיעון משפטי, שכן בעל כרחו נמשח הבוקר למלך על ישראל, בחינת “אל כל אשר אשלחך תלך”, ולא מצאנו נביא או מלך־משיח

שאלהים יבטל את נבחרותו, ויאמר לו פתאום: "מאסתיך! ", והראיה: דוד עצמו ראה את שאול תמיד בחייו ובמותו בחיר אלהים ומשיחו בקודש, שאין הפסק לקדושת מלכותו.

המתח הגבוה בדו־שיח זה דורש השתתפות בפועל והזדהות עם אחד הצדדים, ועל המורה להחליט למי הוא ולצד מי אומר הוא להפנות את תלמידיו. פירוש והסברה בעלמא אינה הוויה ולא כל שכן חוויה, לא בלב המורה ולא בלבות התלמידים, ושיעור בלתי מתוקן, שאינו מעלה ומתעלה לחויה, טוב שלא ניתן משניתן.

 

ג    🔗

דיאלוג זה מגיע לשיאו הטרגי־הדרמתי כאשר המלך הנואש פונה ליריבו בתחנונים המזעזעים את נפשנו ומעוררים בנו רגשות אהבה ורחמים רבים:

אִישׁ־הָאֱלֹהִים! מָה אֵל יַעֲנֵנִי?

כִּי סָר מֵעָלַי – מָה אֶעֱשֶׁה? עֲנֵנִי!

ומתוך יאוש ובקשת עזרה כאחד, הוא חוזר על הטענה המאשימה: מדוע הריעות לי? שלו הייתי, רוה־נחת בעולמי החפשי והטוב, ומדוע ולמה לקחתני והטלתני לתוך מערבולת מסחררת זו שקורין מלכות?! ענני! עזרני לצאת מן התהום הזאת, ממצולה ממיתה זו: עם פלשת סבוני, הרוח הרעה, החולה, תדכאני עד לשגעון, עשה למעני ולמען עמי, ואמור לי: מה אעשה?!

אך קשה כשאול זעם נביא; הוא לא ידע סליחה בחייו, והוא לא ידע סליחה ורחמים במותו, הוא כולו מידת הדין:

עַל מֶרְיְךָ, גְּאוֹן לִבְּךָ, אֱלֹהִים יִזְעָמְךָ!

מָחָר אַתָּה עִמִּי, גַּם אַתָּה, גַּם עַמְּךָ!

“כי חטאת קסם מרי!” גאון־לב ישולב בקשי־לב, ואין כפרה למלך ממרה. ואנו הוֹגים רגע בקופה של העוונות והחטאים והפשעים שטופל הנביא הזועם על המלך הנכנע: גאוה, זדון, מרדות! האמנם היו בשאול מידות רעות אלה? האם לא ראינו ולא שמענו את ההפך מזה על תכונות שאול? “ענווה”, “מוחל על כבודו”, “נקי מכל דופי”…

וגם כאן, בסיום הדרמה הנבחרה הזאת, אחרית שאול ההירואית, תבוא לעזרתנו האגדה התלמודית המשובחת והישרה, שאין לפניה משוא־פנים, והיא אומרת תמיד את האמת ואת כל האמת, של אלוהי־אמת: – “וימהר שאול ויפל מלוא קומתו ארצה, ויירא מאד מדברי שמואל” – “אמרו לו אבנר ועמשא: מה אמר לך שמואל? אמר להם: אמר לי: למחר אתה יורד למלחמה ונוצח, ולא עוד אלא שבניך מתמנים שרים. נטל שאול שלשה בניו ויצאו למלחמה”. ושלא לרפות ידיהם אמר כך – – –

וגם פה כיוון המשורר לדעת האגדה שהיא “עינוגו של מקרא” וגם אמתו:

בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח

עַל סוּס קַל הַמַּחֲנֶה שָׁב שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ.

לאור השחר המאיר לארץ בנוגה התקוה והוד החיים – “וכאור בקר יזרח שמש; בקר לא עבות, מנוגה ממטר דשא מארץ…” (שמואל ב' כ"ג, פסוק ד'). אחרי ליל אימים ועינויי נפש וגוף באותה מאורה אפלה של בעלת האוב, המכשפה האכזרית, שנכמרו רחמיה פתאום על קרבנה… הוא חוזר למחנה, לפקד בפעם האחרונה על צבאות עמו ולהתיצב בראש המערכה נגד אויבי עמו – הפלשתים. פניו חוורים, בעיניו הבוערות מחולי ואימה – היאוש הנורא, אך בלבו, לב מלך ביקר, אין מורא… דברי הזעם והקללה של הרואה לא ריפו את ידיו; את צערו הגדול הוא מסתיר בלבו הנשבר, אך כלפי חוץ, “נגדה נא לכל עמו”, הוא משכמו ומעלה גבוה מכל העם; הוא שאול הגבור, מיסדו הראשון של צבא הקבע בישראל, הוא בן העם הטוב שהכריע תמיד את אויבי ד'. כביכול שמח הוא, מושלך ככלי אין־חפץ בו, ואלהים סר מעליו והיה עם אויביו, עדיין לא סר כוחו, מפני שהוא לא סר מכוחו – מאלהים. עוד לא תמו כל הדרכים, לא פסו החסדים במעמקי נפשו, ודרך אחת ארוכה ורחבה כבר פתוחה לפניו – דרך המיתה היפה בשדה מלחמת אלהים! וזו הולכת לקראתו, קופצת לו וקוראת לו בקולו הראשון, קול נעוריו בשדה בלכתו אחרי הצאן במחלת אבותיו הרחבה, הפתוחה לארבע הרוחות: שאול, בני! בוא אלי… התיצב עלי, בחורי הטוב שאול בן קיש! לך בני, בתוכי, בכוחי, דרוך עוז, גבור־מלך ישראל! כי רק אני, האדמה אמך, נשארתי לך מכל הערכים והדרכים המובילים לאלהים; דרך הקודש היא, דרך גאולים לאלה שכל גאולה רחוקה מהם – – נפול בי, שאל מה תשאל בני ש – אוּל, וקמת וחיית לעולם!

הָאֶחָד בְּתִפְאֶרֶת לֵב־נָדִיב, עָנָיו,

שֶׁמִּגֵּר לַשֶּׁלַח לִבּוֹ וְלֵב־בָּנָיו.

הֲיִבְגֹּד הַלַּיִשׁ בִּמְעוֹן טְרָשָׁיו? –

וַיִּפֹּל כַּלַּיִשׁ: הוּא וְכָל אֲנָשָׁיו

(“אנשי חיל חבל”)

וחייו ומותו לא נפרדו; אחד בתפארת ובגבורה!