א

הוא בא לציונות שלם, בלי סבל ירושה ובלי ירושה של סבל. בא “בנפש חפשית, חפה מכל סדק וקרע, ובלבב שלם בכל נימיו בניב ההרמוניה”. על כן לא היתה בת־שירתו תנים לבכות ענותה של ציון, כי אם כנור לשירתה…

“דם כובשי כנען”, שקלח בו ולא נח, הפך לו את העבר של הגבורה העברית הקדומה ל“עבר חי”, לאמור: להווה קים. באשר כח דמיונו, כח ריאלי גדול, לא הבדיל בין זמן לזמן:

בַּחֲלִיפוֹת עִתִּים יֵשׁ, שֶׁעָבָר חַי עוֹדֶנּוּ,

וְנִגַּשׁ יוֹם בְּיוֹם כַּצֵּל בַּעֲקֵב הָאוֹר.

וכשם שבשירתו הכללית עיקר כחו באמת היופי שבעין, במתואר ולא במשוער, – כן גם בשירתו הציונית הוא תופס את ה“ברי” ומניח את ה“שמא”. אין הוא משורר התקוות הנאות והתשוקה המפשטת, אין הוא גורס “שיבת ציון” ו“אהבת ציון”, ויתר המלים הרכות והדקות כקורי חלום; דבריו לציון ולעמה הוא דבר שלטון תקיף:

שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה! שּׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה!

הָעִיזוּ וַעֲלוּ, הַמִּתְנָדְבִים בָּעָם!

אַל תִּרְפֶּה יָדֵנוּ עַד נְשִׁימָה אַחֲרוֹנָה

כָּל עוֹד בְּעוֹרְקֵינוּ יֵשׁ טִפָּה שֶׁל דָּם.

כזאת היא ציוניותו של טשרניחובסקי: נועזת, אידיאה לוחמת, שאיפה אמיצה, שאינה “עמוסה ברכת קברים גדולים וקללתם”.

שונה היה מחבריו המשוררים בני דורו, לא רק ב“אנושיותו” כי אם גם ואולי בעיקר ב“יהדותו”. חבריו רובם ככלם באו לציונות דרך שערי הדמעות והרחמים של הספרות העברית, שלאומית היתה ביסודה וקשורה קשר של קיימא בעבר ובהווה של העם, וממילא – גם בעתידו. ואילו הוא, ה“נטע הזר” לעמו, נכנס לספרות העברות דרך שערי ציון, וציוניותו קדמה לשירתו.

ב

אלה שעמדו והכריזו על “יונוּתו” של טשרניחובסקי לא הרגישו בסתירה שבדבר, בהכריזם עליו בנשימה אחת גם כעל משורר עברי גאוני! כי טשרניחובסקי הוא אך ורק משורר עברי, ושירו הוא שיר הדם והנצח של עמו העברי הנצחי, והוא אומר לנו זאת גלוי ומפורש: ללא כל שיור של ספק:

מַנְגִּינָה לִי וּנְגִינָה לִי מִיָּמִים מִשֶּׁכְּבָר,

מִמִִּדְבַּר יָם, מִקֶּרֶן אוֹר, מִמַּחֲזוֹת עַל נְהַר כְּבָר.

הֲדוּקַת אֵשׁ וּרְטֻבַּת גִּיל וְרַבָּתִי אֱיָל.

שְׁטָפַתְנִי זוֹ, מְהַבְהֶבֶת בִּי: עֲלֵה, וּצְלַח וּפְעַל!

וְעוֹלָה הִיא וּפוֹרְצָה הִיא עַד סְגוֹר הַלֵּב הַתָּם

שִׁיר דָּמִי הוּא, שִׁיר נִצְחִי הוּא, שִׁיר מָלֵא עֹז וָרָם.

אכן “יונותו” אינה אלא עבריות קדומה שממנה יונקת לאומיותו והרגשתו הציונית, והיא היא שנתנה לו למשורר את הודאות הארצית הזאת של ארץ־ישראל כמדינה עברית, והיא שנטעה בדמו את ציון כבית חיינו, והיא ששמה בפיו את הדברים העזים האלה:

הוֹי אַדְמַת פִּלְאֵי אֵל! לְמַעֲנֵךְ וּלְמַעֲנִי,

הֲיִבָּצֵר מִמֵּךְ וְחָיָה שׁוּב וָקָם

לִתְחִיָּה אוֹתוֹ דוֹר מַסִּיגֵי גְבוּל הַכְּנַעֲנִי?

יש להבדיל בין משורר ציוני לבין משורר לאומי. המשורר הלאומי הוא בראש וראשונה מקונן ומוכיח לעמו, ומראותיו הם מראות נגעי עמו ופגמיו. עיקר תפקידו הוא ליסר ואחר כך לבשר… והזה הוא ממשיך את מסורת השיברה העברית הקדומה – הנבואה. ועוד בדבר אחד נבדל המשורר הלאומי מן המשורר הציוני, והוא הבדל פסיכולוגי, והשפעתו מרובה על העם: המשורר הלאומי, המוכיח והמדבר משפטים, “אוהב” אהבה עזה ו“שונא” שנאה קשה, ותכונה קיצונית זו דוקא מושכת את לב העם, אשר רצוי לו מאוד שידברו עליו ואליו, שיוכיחוהו על פניו, שיטיפו לו מוסר ויקחוהו בדברים. לשירת ביאליק הלאומית, מלבד תכונותיה הנעלות העיקריות, יש גם תכונה זו ועל כן כה נתחבב על העם. טשרניחובסקי לא “שנא” ולא נשא את תוכחתו לעמו. הוא רק שר את שירת החיים החדשים לעמו:

לֹא פַסּוּ עוֹד חַיִּים עַל הַרְרֵי צִיּוֹן!

הים, הרוח, השחר – כולם הם שלוחים למשורר העברי לבשרו את בשורת התחיה, ובכל הוא שומע את קול שירת החיים החדשים המתהווים בציון. ובכח החיים האלה נעשים האחים הרחוקים, “שרידי חרבות עם”, קרובים, והם מתאחדים באחדות שלמה אחת אנושית־יהודית, לאמור: ציונית:

– קַצְוֵי־תֵבֵל אִם נָדַדְנוּ, –

לִבּוֹתֵינוּ יַעַרְגוּ לָךְ,

אֶל מוּל הָרֵךְ הִתְאַחַדְנוּ,

יוֹשִׁיט יָדוֹ אָח אֶל אָח.

וכאשר היד הזאת תאחז ביום מן הימים באת, במעדר, במחרשה, – יתרחש הנס הגדול, נס הבנין והעבודה, וציון תפדה.

את החולשה ראה תמיד טשרניחובסקי כפשע ולא ראה כל קדושה בפשיטת הצואר לשחיטה. “אנני שה כי אובל כך לטבח ובסך!” הוא קורא כאילו מתוך גועל נפש ומתוך התנגדות של כל חושיו הבריאים. כי ציוניות פירושה – עליונות, הוד שבגבורה ויופי של אמת, שאומה בוחרת לעצמה למען תחיה חיים בריאים וצודקים. סמליו של המשורר מלא הדם ורב הבטחון הם: דגל, כלי־זין, מעדר, ושמש עולה בגבורתו:

עַל הַיַּרְדֵּן וּבַשָּׁרוֹן

שָׁם עַרְבִיִּים חוֹנִים.

לָנוּ זֹאת הָאָרֶץ תִּהְיֶה –

גַּם אַתָּה בַבּוֹנִים!

וְיוֹם יָקוּמוּ נוֹשְׂאֵי דֶגֶל

אַל תִּמְעֲלָה מָעַל;

אֶל כְּלֵי־זֵינְךָ בַּגִּבּוֹרִים –

כִּי שִׁמְשֵׁנוּ יָעַל.

ג

מה רבה היתה השפעת “שיר הערש” הזה על בן הדור הקודם, זה שהשתוקק לחזון גבורה לאומית, תאות נפש הנוער של כל עם ועם. שיר זה של טשרניחובסקי הציוני הושר כמו מאליו באלפי נימים סמויות, בנפש כל נער צמא חזון גאולה התנגן ויהי לחלום מחלומותיו הנכספים ביותר “מולדת”! איזה קסם היה למלה זו בשביל הנער העברי בעל ההכרה הציונית בראשיתה! לבו הנאמן נפתח לקראתה כהפתח גביע הפרח לקראת שמש. והנה הוגדה המלה הגדולה הזאת ללבו באותו הצליל הזך והשמח, הטשרניחובסקאי! כל סגולות שירתו היקרה של המשורר הגדול בעתיד כבר נתנו אותותיהן בשיר הקל והפשוט הזה: צליל חזק וערב, יופי גנוז, התופס אותך בלבך מן השורה הראשונה, ועל הכל – אותו הביטוי העז, המהודק, החצוב ממעמקי נשמה שלמה, היונקת ממעינות החיים והאור של נעורי העולם כולו, ובעיקר – “מתוך מעינות החיל והעוז של כל זרמי בני עמו הגאים”.

התקוה המשיחית רבת הגלגולים והעיקולים, הכהה מזוקן והעיפה עד מות, – מקבלת אצל טשרניחובסקי חיוּת חדשה וטעם חדש. שירתו היא קריאה אמיצה לעליה לעבודה, ולגבורה חלוצית:

וְכִבְשׁוּ אֶרֶץ בְּחֶזְקַת־יָד וְנֶאֱחַזְתֶּם בָּהּ,

וּבְנִיתֶם בִּנְיַן־עַד לַדּוֹר הַקָּם לָכֶם, הַבָּא!

הד הערב החפשית, שאת נשמת שירתה בת החורין ספג בילדותו הברוכה, עולה אלינו משירתו לציון. כי לא רק למיכילה הגוי, יליד אותה הערבה מדורי־דורות, שרה ערבת אוקרינה את שירת עברה הגדול, כי אם גם לאליקים היהודי, הכמעט־ציוני, שרה־ספרה על “מרחב בן־חורים ואין גבול ויפעת פראים אדירים”. “ויזכר ימי הכוזרים: והנה ממלכה יהודית, ואישים חסונים וקשים, סוסי־ערבות, חנית וקשת, וצנה ורמחים”. ומכאן גם געגועי המשורר ל“פלד היקר” של חרב יהודה הגנוזה בקרקע המולדת, מכאן אמונתו “שלא פסה עוד גבורה מיעקב”. והיא שעוררה את “ולולה השוטה” היקר לדחוק את הקץ ולעלות לארץ־ישראל! ואף על פי שלא הגיע, זכה ונעשה סמל ודוגמא למעפיל האלמוני שלנו, שרק הדורות הבאים ישירו ויאדירו את חכמת גבורתו המופלאה.

ד

כאמור לעיל אין זה מדרכו של טשרניחובסקי להוכיח מוסר לישראל. אך יש והוא מופיע כמאשים, כמדבר משפטים עם הרועים, מנהיגיה הרוחניים של האומה, ואז מה קשה הוא קטרוגו ומה פוגע מחץ זעמו במאשרי העם וחכמיו, “אלה הקוראים ‘פריצים’ לטובים בבניהם ומוחים שם קדושיו מלבו וספריו”. מתהום הנשיה מגלה לנו המשורר את דמותו המופלאה של בר־כוכבא הנאדר והחסון, הגבור הלאומי הגדול שהעם המושפל לא תכן את רוחו ולא בא חקר הויתו הנעלה. קשים צערו וזעמו של המשורר בדברו את דבריו באזני בר־כוכבא, המקשיב לו ומתוך הערפל:

גָּז שִׁמְךָ, כְּאוֹר מַתְעֶה בַּלָּיִל,

שֶׁיֶּחֱוַר וְיִדְעַךְ בַּחֹשֶׁךְ, וּכְהֵד

קוֹל נָמֵס, קוֹל גּוֹסֵס בַּיָּעַר.

לַשְּׁנִינָה לַבּוּז יִירָשֶׁנּוּ הַבֵּן

מֵאָבוֹת תּוֹלָעִים נִרְמָסוֹת,

מִמְּאַשְּׁרִים לַהֶבֶל, מִמּוֹרִים וְלֹא־אוֹר,

זֶה שִׁמְךָ, הַשֵּׁם “בַּר־כּוֹזִיבָא”.

וְאַתָּה בֶּן־כּוֹכָב!

אכן רק הדור הבא, בונה המולדת, אשר “לעיניו תהיה יפעת שדמות הבר”, יחזיר לגבור בערפל את הודו הראשון; רק עם בן חורין על אדמת מטעו מסוגל יהיה להעריץ ולהעריך כראוי את הגבור הנופל, שזעזע את עמודי האימפריה החזקה בעולם.

מפליאה אותנו כיום תפיסתו הציונית של טשרניחובסקי הצעיר, מלפני שבעים שנה בערך, שום חובב ציון ושום ציוני ותיק לא דיבר בודאות מוחלטת כזאת על ה“גליל שלנו”, על השרון, הים, ההר והעמק העבריים, כמו אותו סטודנט יליד קרים. עוד בשירו הראשון ראה את הארץ כאילו היא בנויה כבר על תלה, ומיושבת אוכלוסיה גדולה מישראל: "הירדן לך והלבנון לך, והמישור וההר! " הלא כך ממש דיבר משה אל בני ישראל והם עוד במדבר סיני… כך מדבר רק מאמין גדול, וכך כנראה מדברים גם משוררים גדולים!

כָּל עוֹד אֲנַחְנוּ לָךְ – עוֹד נִבְנֵךְ וְנִבְנֵית:

בַּפָּז, בָּאֵת, בַּחֵץ! בְּזֵעָה וּבְדָם!

וְאִם אֶפְשָׁר אַךְ בְּנֵס וְיִתְרַחֵשׁ הַנֵּס.

צריך רק לרצות, בחינת “אימת שתרצו אתם ירצה הוא”… העיקר הוא לקום, לעלות ולחשוק! עמדה לו גם זכות הגשמיות הברוכה שלו ותמימותו הטבעית, שיש בה לא מעט מערמת הטבע ומחכמת החיים הצפונה בכל אמן גדול.

ידיעותיו בטבע ובגיאוגרפיה לא נתנו לו להסתפק בהשערה בעלמא, בסתם שמות קדושים ומקומות נדושים, שהשתמשו בהם כבתשמישי קדושה משומשים “משוררי ציון” שקדמו לו. הוא קרא תמיד כל דבר בשמו הנכון והמדוייק והראה מקומו דרך הודאי, – שם הוא!

הוא לא שר על ציון דרך אומדנא, כעל ארץ רחוקה שרואים אותה רק בהרהורי הלב. שיריו הציוניים מצטיינים בידיעת הארץ לא פחות מאשר באהבתה, כל שיר ציוני, ציוּן הוא לכבוש הארץ, והוא קשור עם נופה וגופה החי של המולדת הודאית. על כן טעם בהם הקורא את טעמה של ציון ממש, טעם שהלך־נפש עם מראה־עינים היו בו לאחדים.

רוח של אופטימיות בריאה מרחפת על כל שירי ציון שלו, וחוט אחד של אמונה כבירה בתקומת העם בארצו נמשך משירו הראשון לציון עד לשירו האחרון כציון, שבו התרומם המשורר ההולך למות, מקרקע המולדת לכוכבי שמיה הרחוקים… בכולם פועמת אותה הבטחה הבלתי־מעורערת שאין שום עם בעולם מסוגל ויכול לבנות את הארץ מלבד עם ישראל:

לֹא הִכָּה מֵעוֹלָם שָׁרָשָׁיו

נוֹגֵשׁ ןָזָר בָּאָרֶץ!

מַצֵּבוֹת הִשְׁאִירוּ פֹּה בִּלְבַד,

תַּבְנִית שָׂרִיד מֵהֶרֶס. –

עַד יִגְאַל הַיּוֹרֵשׁ – הוּא אַךְ הוּא –

לִבְנוֹת בִּנְיַן הַנֵּצַח.

לא למוריש המנצח, כי אם ליורש הנצחי, תקום הארץ הזאת. הזר השאיר את עקבותיו על האדמה כגנב, ואילו את זכרוננו אנו אין למחוק כלל, כמטמונים הוא עצור בלב האם־האדמה, וחרות הוא בכתב הנצח בפניה החרושים של אמא־ציון, המחכה באהבה לשיבת בניה לגבולם.

ה

הזמן שבו הופיע טשרניחובסקי בשמי השירה העברית גרם, שהבקורת שהופתעה מקול המון הצלילים החדשים שהתמלטו מכנורו הרוגש של המשורר הצעיר, תתן את דעתה בעיקר אל הצד האנושי־כללי בשירתו ולא לצדה הלאומי־ציוני, שלא נפל בעצמתו וביכלתו מן הראשון. הפתיעה בעיקר התפרצותו העזה של משורר פורץ גדר זה, שכולו היה סערת יצרים איתנים באבם, לתוך הפיוט העברי האלגי, אשר ריח סתיו ורוח סגריר מלאו תמיד את חללו הקודר. ברם שירתו הציונית, על אף היוֹתה גם היא חדשה ומוזרה במקצת, ולגמרי שלא כדרך שירתו הציונית, על אף היוֹתה גם היא חדשה ומוזרה במקצת, ולגמרי שלא כדרך השירים הציוניים הידועים של התקופה, לא הפתיעה באותה מידה שהפתיעה והתמיהה שירתו הכללית. כנראה בנושא “ציון” לא היה משום הפתעה עוד בימים הראשונים לאהבת ציון וממילא לא שמו לב לחדוש שבשירה הזאת. “נגילה נתעלסה באהבים”, ו“הנאוה מדילסברג”, שרשום היה בסיומו: “נונהיים, בית היין צום שיף”, נקרא והוזכר הרבה יותר מן “בליל חנוכה”, ה“פנטסיה”, שאין כמוה למציאות יהודית כאובה.

הזרות שבנושא הכללי, הבלתי רגיל עוד אז במחננו, הבטיחה משהו רחוק ונכרי שהלב היהודי הולך שבי אחריו מאז ומעולם. כי מטבענו, טבע החלש, זרים אהבנו, על כן הקשיבו יותר לשורות בעלות הצלצול הזר, הגויי, מאשר לשורות שלנו. מה התפעלו־חמדו את המילים הגבוהות: “אז בהלוך דינירה עם אשה הרקלס הנאוה ונאבק עמו בנחל”. זאת היתה אירופה בכבודה ובעצמה, המיתוס היוני קם לתחיה בשדה העברים, איזה כבוד! ולעומת הרהב והעוז ההכסמטרי הזה, מה דלים וקלים היו השורות “לנוכח הים” ו“נטשו צללים” העבריים, המלאים יגון נכאים, שלב היהודי מלא מהם בלאו הכי. כי הגורל היהודי הטרגי אגואיסטי הוא ביותר, מניח הוא את חותמו על הכל, בלי השאיר לעוד משהו על ידו להתגדר בו. ומכאן המשגה של הבקורת העברית שהרימה על נס את “יונותו” של טשרניחובסקי, וברכה על “הנס” הזה שלא היה ולא נברא, ואילו על ציוניותו של המשורר הזה כמעט עברה בשתיקה וכמעט שלא הרגישה בתופעה חדשה ומהפכנית זאת.

ברם אם נשוה את השירים שכתב טשרניחובסקי על נושאים לאומיים אל אלו שכתב על נושאים כלליים, נוכח שלא רק שאין הראשונים נופלים מן האחרונים, כי אם לא אחת גם עולים עליהם.

כי בעוד שהשירים ה“יוניים” כמו “דינירה” ל“נכח פסל אפולו”, “שרטוטים” וכו', אינם נקיים לגמרי מרטוריקה ידועה, מיסודות היסטוריים ומיתולוגיים יוניים, וניכרים בהם לא מעט עקבות המלאכה הטובה העשויה בידי משורר רב־כשרון וגדל יכולת טכנית ומדעית, הנה לעומתם השיר העברי־לאומי “לנכח הים” הוא כולו השראה פיוטית נעלה, פיוט מקורי אמיתי, הנובע מנשמתו היהודית־קוסמית של הפיטן העברי, שנפשו קשורה בנפש העבר הגדול של עמו, המשורר צולל בנבכי ההיסטוריה של עמו הוא, ומעלה משם בעוז בטויו ועומק ראיתו, לא דמויות מיתולוגיות מסופקות של גזע זר, כי אם דמות נשגבה של גבור עברי אמתי.

אין לך רעיון ביצירתו של טשרניחובסקי שאינו חדור מהרגשת עולמו היהודית, שאין בו מאותם “מעינות העוז של זרמי בני עמו הגאים”. כי טשרניחובסקי האוניבסלי לא השלים מעולם עם האוניבסליות האלילית עם יון !… ריב נצחים לו עם אפולון, זה העלם הקורן והיפהפה, הבחור הנצחי, שיש בו, למרות אלוהותו האולימפית, משהו אינפנטילי־נשי של עמים ילדותיים מטבעם, שלעולם לא יגמרו את חוק אנושיותם באסכולה של האוניברסום.

המשורר העברי מופיע לפני הוד פסלו של אפולו בגאוה לאומית־אנושית, אין הוא נרתע מפניו לגמרי, והוא מרשה לעצמו לדבר אליו בטון גבוה יותר מדי בשביל אוזן האלים הרגישה, למודת הדממה הדקה ותפלת הלחש:

בָּאתִי עָדֶיךָ, – הַאִם הִכַּרְתָּנִי?

הִנְנִי יְהוּדִי: רִיב לָנוּ לְעוֹלָמִים.

גם בעצם קידתו לפני אפולון יש משל הגאון הגזעי העתיק וההכרה העצמית החזקה, זו שאינה משתחוה ומודה אלא טוב ולנעלה ביותר, כלומר: לאידיאל של הטוב המוחלט – לאלהים! ויותר משיש כאן הודאה ביופי הנצחי של יון, יש כאן הפגנה מהפכנית כלפי מורדי האור ומורדי היופי שבתוכנו, על שהדירו אותנו הנאה מן הנאֶה הנצחי שבחיים.

וכשם שיש בשיריו הכלליים על האהבה והטבע משל רוח היהדות ותפיסת עולמה הקוסמית, כן תמצא בשיריו הציוניים משל היופי האנושי ומשל הצדק הקוסמי העליון, השוחר טוב ויופי לכל עם ולשון:

אַאֲמִינָה גַם בֶּעָתִיד,

אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,

אֲךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְּׂאוּ שָׁלוֹם

אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם,

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי

וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,

בַּרְזֶל־כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,

עַיִן־בָּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

נפשו החפשית מכל שנאה ודעה קדומה שרה את שירה לציון באותה ההרמוניה ובאותו כוח יוצר ששירתו בכללה מצטיינת בהם. צליל קדומים על־לאומי ועל־זמני, תנכ"י, מצלצל בשירים אלה. בקראנו את שיריו הציוניים של משוררנו הדגול, נעשית הציונות מובנה ומוצדקת מבחינה אנושית טהורה, כשם שמובן ומוצדק בעינינו קיומה של האנושיות כולה; שהרי עתיד העמים ועתידו של ישראל קשורים זה בזה, וכל עוד שלא יפרח העם העקור מאדמתו על אדמתו, אין להאמין בעתיד העמים ובשלומם. כי אוניברסליותו של טשרניחובסקי אינה מצטמצמת ביופי המפשט בלבד; האוניברסליות שלו, כדוגמת הרעיון האלוהי של הנבואה, סוציאלית־מדינית היא, וכל עוד שיד הצדק לא תהא על העליונה, אין גאולה לעמים, ותקות האדם “לימים טובים מאלה” תשאר מעל.

אכן, שיריו הציוניים הם הם “שירי האדם”, אשר המשורר מציינם כ“קדשי קדשים”, כ“שירת געגועים אל אשר לא כאן”. בהם הערה המשורר העברי את כמיהתו הגדולה לגאולת עמו הגולה־החולה, שהגלות נולתו וכערה את יופיו הטבעי ובלבלה עליו את ההרמוניה האלוהית, זו השוכנת בנפשו של כל עם השוכן כבוד בארצו ובמולדתו.

ו

תל־אביב תרצ"ן. ארבעים שנה עברו מאז שרה האם העברית בגולה את “שיר הערש” לבנה:

נוֹדֵד תִּהְיֶה בִּמְלֹא־תֵּבֶל.

אַךְ מוֹלַדְתְּךָ אַחַת.

זֹאת אַל תִּשְׁכַּח: נִסְּךָ – “צִיּוֹן”

עַד רִדְתְּךָ שַׁחַת.

אִם גַּם יְאַחֵר יוֹם הַגְּאֻלָּה,

יִצְעַד שַׁעַל־שָׁעַל,

אַל תִּוָּאֵשׁ, אַסִּיר־תִּקְוָה:

עוֹד שִׁמְשֵׁנוּ יָעַל.

גדל הבן “והוא בבונים”: עלה ארצה, אהב, פעל, עשה, הקים דור חדש הממשיך את פעולתו ביתר עוז וגבורה. ושוב יושבת אם צעירה על יד ערש בנה, אך הפעם לא בגלות, כי אם בארץ־ישראל, באחת הקבוצות. לא צללי אופל של הגלות השחורה ממלאים את החדר, כי אם קול פצצות. “הערבים החונים על הירדן ובשרון” אומרים: "לנו זאת הארץ! "והם שורפים, עוקרים עצים ורוצחים ילדים. אבי “הילד השני” הוא נוטר השומר על הגבול, והאם, החלוצה, נשארה לבדה על יד מטת בנה והיא שרה לו שיר ערש:

נוּם וּגְדָל וּסְפֹג הָאוֹן:

יוֹם גָּדוֹל כִּי עוֹד נָכוֹן,

יָד עוֹזֶרֶת נְחוּצָה,

נֶאֱמָנָה וְחָרוּצָה,

גְּדַל מַהֵר, בֶּן חֲלוּצָה.

על אף שנוי העתים שבין שני השירים הללו, אין כאן שנוי תפקידים: אחד הוא הצו של האם העברית, – ספוג האון, הכון לקראת יום גדולות! בשיר הראשון אומרת האם: “אתך הן אנכי”, ובשני – “היום אני עמך”. האם בישראל מלווה את בנה בדרכו הקשה הציונית; ההבדל שבין שתי האמהות הוא רק בזה: בעוד שהאם בגלות שלחה את בנה לקרב, האם כאן בארץ היא גופה נלחמה באויב, “כדורית בה נעוצה”. והאם הזאת היא אחת האמהות המופלאות שעליהן שר המשורר את אחד השירים החזקים ביותר שיצר בארץ:

אִמָּהוֹת שֶׁל שְׁבָטִים, אִמָּהוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁל עָם,

מְקִימוֹת חֵיל רִבְבוֹתָיו בְּתַאֲוָה וְבַעֲיָם.

מַזְרִיעוֹת לָעֲתִידוֹת וּלְנִצְּחוֹן יוֹם אַחֲרוֹן

דּוֹר עוֹמֵד בָּאֵשׁ וָדָם בַּמִּדְבָּר וּבַשָּׁרוֹן.

זכה המשורר ובעיניו ראה את ראשית התגשמותו של חזונו הציוני בארץ תקותו ושירתו. לבו הגדול, שער היה תמיד ליופי ולנשגב שבחיים, שר את “השיר החדש” לציון, ושיר נפלא זה חדר ללב הדור ועוררהו ל“חיים חדשים”, ו“לקבוץ־גלויות” במולדת. וכלמד את הילד אלפא־ביתא, כן למד אותנו עד יומו האחרון:

"אָלֶף –אוֹת, בֵּית הִיא אוֹת, אוֹתִיּוֹת הַקֹּדֶשׁ:

אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ בְּחָר, בְּנֵה בֵיתְךָ בַּגַּיְא וָהָר, – אוֹתִיּוֹת הַקֹּדֶשׁ.

ואנו, קוראיו־מקיריו מאז, נענה לעומתו באהבה:

"כָּף הִיא אוֹת, לָמֶד – אוֹת, אוֹתִיּוֹת הַפֶּלֶא;

כָּל־הָעָם תֵּן כַּף אֶל כַָּף, לֵב לִסְבּוֹל, אַךְ לֹא יִיּעַף, – אוֹתִיּוֹת הַפֶּלֶא! "

א

מביקורו בארץ־ישראל בשנת תרפ“ה, חזר טשרניחובסקי לפיכטנגרונד שעל־יד ברלין מאוכזב ונעלב מאד. נסיונו להשתקע בארץ לא הצליח, לא היתה השעה כשרה לכך מבחינות שונות, והמשורר, החולם חלום שיבת־ציון מנעוריו, האוהב ברוך השירה והאהבה ל”ארץ האבות", “לא נקלט” באדמתה, אם לדבר בלשון ימינו.

את אכזבתו המרה הביע אחר כך המשורר הנפגע עד עמקי נשמתו הרגישה, – אכזבה אשר שרשה באהבה גדולה ובלתי פוסקת, בארבעה שירים ליריים, שהורתם בארץ, ולידתם על אדמת נכר – ביער פיכטנגרונד, שבו דר המשורר חמש שנים, עד עליתו בשנת 1931 ארצה והשתקע בה.

השיר הראשון שמו “פרחה הכלנית”. המשורר שופך את מרי לבו ומדבר משפטים עם ארצו האהובה שדחתהו ולא הושיטה לו את ידה, ואפילו פרח אחד מפרחי הנוי שלה, הצצים על כל גבע וגיא, לא קטפה בשבילו לאות אהבה וזכר חסד נעורים:

אַךְ אַתְּ לֹא זָכַרְתְּ, אַךְ אַתְּ לֹא קָטַפְתְּ

בִּשְׁבִילִי אַף עָלֶה מֵעֲלֵי הַנּוֹי

(וְהִיא הָיְתָה סָבִיב עַל כָּל גֶּבַע, גָּיְא…)

לְתִתּוֹ בְּמַעֲטָפָה וּלְשָׁלְחוֹ לִי פֹּה.

שָׁכַחַתְּ, שָׁכַחַתְּ, אֲבוֹי!

הוֹי, אַתְּ הָאוֹהֶבֶת עַל תְּנָאי.

נעזב ונשכח התהלך המשורר בארץ, קולט בדמו הטוב ובחושיו החריפים והעזים, את מראות הארץ הטובה וריחותיה. הכל מרהיב אותו, מרחיב את דעתו, מרעיף עליו זכרונות קדומים; הצבעים ההרמוניים של אדום וירוק וזהוב משמחים עיניו ולבו, הוא שואף ושותה מתוך שכרון הרגשות והכסופים את כל טבע הארץ הפורחת – – – אך העיקר, העיקר היקר – האהבה הגדולה שלה קיווה – איננה!

לֹא הָיָה גַם אָדָם, לֹא הָיָה גַם אִישׁ

מֵאֶלֶּה שֶׁחָלְמוּ אִתִּי הַחֲלוֹם

וְקָטַף בִּשְׁבִילִי – לָרָחוֹק מֵרִישׁ –

לֹא הָיָה, לֹא הָיָה, אֲבוֹי! –

וְשָׁלַח לִי פֶּרַח הֲלֹם.

ומה שמעליב ומכאיב עוד יותר: גם אחיו המשוררים בגדו… לא קבלו פניו כראוי, לאח־משורר כמוהו:

לֹא נִמְצְאָה יָד טוֹבָה – יַד אַחִים לְשִׁיר –

בְּכָל אֶרֶץ הַשֶּׁמֶשׁ וְתַחַת שְׁמֵי כְּחֹל

וְעָקְרָה לִי זְמוֹרָה לְשָׁלְחָהּ לִי צִיר –

כִּי אֵין לִי, כִּי אֵין לִי, אֲבוֹי!

בְּאֶרֶץ אֲבוֹתַי אֵין כֹּל.

שיר זה הוא אחד השירים הדוקומנטריים ביותר, ואולי יחיד בגילוי לבו, בשירת טשרניחובסקי כולה, בו שר לנו המשורר הגא והסגור את כל עונות לבו; בו שפך ללא שיור את נפשו הנכאבה על עניתו, בחינת לשר־הרש אין כל!

הסניגור נעשה קטיגור, ובעל ה“אני מאמין” הפך לפתע ל“אני מאשים”, למוכיח בשער השיר, על חטא שחטאה לפניו ארצו הנאהבת בזלזול, בשכחה, בהתעלמות, ובאי הושטת יד עזרה לו, לחולם – הלוחם למען ציון מאז ועד עתה.

"אבוי! "מלת קריאה זו, שלא אבה אותה המשורר מימיו, חוזרת וחורזת שלוש פעמים בשיר בן שלושת הבתים הזה, מלה שלא מיללה בחייו וביצירתו הזוהרים והתוססים מיין אונים ומחן רונים.

מרה ונוקבת היא טענת־אין־לי של המשורר “הרחוק מריש”…

כִּי אֵין לִי, כִּי אֵין לִי, אֲבוֹי! –

בְּאֶרֶץ אֲבוֹתַי אֵין כֹּל.

ועוד הרבה שנים אחר הדברים האלה, והמשורר הוא כבר תושב הארץ ומעורה בנופה ובמנופה, נשמע הד קולה של קינה זו:

אֲנִי – לִי מִשֶּׁלִי אֵין כְּלוּם, גַּם לֹא שֻׁלְחָן!

ב

שני שירים שהם אחד וגם שם אחד נקרא עליהם, אלא שנוסחם שונה ומידתם אחרת, כתב טשרניחובסקי אחרי “פרחת הכלנית”, והם כהמשך לו בהלך רוח, בטענה ובטינה.

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,

אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ – – –

אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ,

אֵיפֹה אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ?

מי שלא היה במחיצתו של המשורר באותם הימים ואינו בקי ב“היסטוריה” של השיר, לא יעלה בדעתו, כי לא “אני מאמין” חדש כאן, אלא אשרי המאמין!… “איה אותה ארץ?” – אני בעיני לא ראיתיה, אנכי – תקוותי וחלומותי לא נתקיימו בה…

נִכְנַס כָּל הַנִּכְנָס,

פָּגַע בְּאָח כְּהִגָּמְלוֹ,

פּוֹרֵשׂ אֵלָיו שָׁלוֹם –

וְאוֹר לָאִישׁ וְחַם לוֹ.

אים: הארץ, הכוכבים אל אותה גבעה, והאח ושלומו וחומו? מי יגיד לי הנתיבה אליהם וינחני בדרך הטובה אל המקומות האלה? דומה שהמשורר, שחזר לאנסו מן הארץ הזאת לגולת אשכנז, שוחק על החלומות ששח כחולם פעם, בנעוריו וגם אחר כך, לידידת נפשו!

אוּלַי – – כְּבָר אֵינֶנָּה?

וַדַּאי נִטַּל זִיוָהּ:

דָּבָר בִּשְׁבִילֵנוּ

אֲדֹנַי לֹא צִוָּה – – –

טשרניחובסקי הקפדן והפורמליסט במה שנוגע לדברים חיצוניים בשירה: בשם, בצורה, במשקל וגם בזמן ובמקום – השמיט בשתי הנוסחאות את התאריך, והיא בניגוד לנוהגו ועקרונו: תאריך מילתא היא ביצירתו, תעריך… ולא שיכחה כאן, אף לא קלות דעת, אלא רינת לב – כדי להעלים מגינת לב…

גם השיר בנוסחו השני, המקוצר, אינו אלא קריאת תגר כלפי הישוב והיושבים בו, על חטא שחטאו לפניו בעינים קמות… ובידים מעוטות!

החידוש “באומרים ישנה ארץ” נוסח שני, הוא בפגישה עם רבי עקיבא: מיואש מהפגישות האחרות עם חברים – אחים למלחמה, לחלום ולשיר, הוא מתרפק על הגיבור והקדוש, מברכו לשלום ופונה אליו בשאלה שהיא כולה תמיהה, ילמדנו רבנו:

אֵיֹפֹה הֵם הַקְּדוֹשִׁים,

אֵיפֹה הַמַּכַּבִּי?

כאומר: עברתי בארץ לארכה ולרחבה, עליתי בהרים ירדתי לבקעות ו“קדושים” ו“מכבים”, שאומרים כי כל הארץ מלאה אותם, לא מצאתי: "לא היה גם אדם, אף אחד לא חש – – – היתכן? היכן הם החשים את הרשים?!

ור' עקיבא, בעל הכלל הגדול בתורת האדם: "ואהבת לרעך כמוך! " עונה ואומר לו: אל יאוש משוררי ואחי הטוב:

כֹּל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים,

אַתָּה הַמַּכַּבִּי,

בכל אתר ואתר, בכל מקום שהם, ישראל עם קדושים; ואל תבקש את המכבי באחר – כי אתה הוא זה!… ואתה לך לגורלך והאמן בעתיד הגאולה כי בוא יבוא, כי קרוב הוא, ושיר שיר חדש ליופי ולנשגב, כי לכך נוצרת!

ופלא הוא ששיר זה נתפרש לעם מן הצד הרצוי ולא מהצד המצוי; והסרקזם, העוקץ המוסתר והאירוניה הסמויה, הפכו למתוק, לתמימות ונעימות של אמונה. לב עם אין חקר! לבו ברשותו, ואל אשר ירצה יטנו… המשורר בתהיה והוא בתחיה!

המשורר שואל “איפה היא?” והעם עונה: פה היא! זכה טשרניחובסקי ודבריו לא הובנו כפשוטם אלא כמדרשם, ושירו נעשה עובר לפרסומו, עובר לשוחר ארץ ישראל ובנינה. עזר ל“אי־הבנה” משמחת זאת המנגינה שחבר לשיר יואל אנגל, שכוחו רב היה יותר במוסיקה עברית מאשר בלשון העברית, והוא הניח את הספק, את ה“ויש אומרים” המעמעם, ואחז בודאי הברור והמפורש, והטעים והדגיש והרנין על "ארץ בה יקויים כל אשר קיווה! " – בודאי. “ארץ רבה ורווית שמש”, – ארץ ללא צל של ספק! ואיזה שלום־עליכם רחב הוא נותן לו – לר' עקיבא, להורג = הרוגי־מלכות מופלא זה:

– "שָׂלוֹם לְךָ עֲקִיבָא! " וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב!

ג

בלב כבד ונכאב יצא טש. מן הארץ, אבל את זיוה, הדרה ואהבתו לקח אתו לדירת הארעי שלו בגולה. הוא קבע את מושבו בכפר פיכטנגרונד, בו גרו סופרים עברים, והתחיל בעבודה ספרותית ענפה, מקור ותרגום.

וככל שהתרחק מן הארץ ריחוק מקום, כן התקרב אליה קרבת נפש. ובנפשו עתיר נכסים היה המשורר, ושולחנו – שולחן גבוה, הלא כך התפאר טשרניחובסקי הצעיר בשיר “כל דכפין”:

עָשִׁיר אָנֹכִי בָרוּחַ וְלֹא אֶכְלָא

וְקַמְתָּ וְבָאתָ, אָחִינוּ הַמָּךְ.

האהבה מכלכלת את השירה, ואהבתו הישנה־החדשה “לארץ מורשה”, “לארץ־נחלת מדבר־סין”, “לארץ חמדת־לב”, ל“הר טרשים, לכרם־גפן”, ל“מטליות מדבר וחול”, לים־מים אדירים, וים־אור ושמי־תכלת, מתעוררת ביתר עוז, ונפשו מדברת שירה דרוכת עוז ומברוכת הוד שבגבורה לאדמת פלאי אל.

הוא על שפת השפרה במחוז ברנדנבורג, ולבו “אצל ים יפו”… ובחזונו הוא ניצב על הכף עם פנות היום ומסתכל בשקיעת החמה. רגע נדמה לו כי שם למעלה הופיע זבס, האל היוני. – הנה הוא ניצב על הצור ודמות שור פר לו, כאז, בעת שגזל את אברופה בת אגנור מלך הכנענים. לילה… ליל אלילים, ללא כוכב, ללא אורות, יורד על ים יפו; חזיונות עכו"ם יחזה הפיטן העברי… אך פתאום נגוז מחזה התעתועים, נסוג אחור מפני מראות אלהים – אלהי ארץ האבות, ואדמת פלאי־אל בכל קדושתה ויפעתה הקדומה מתגלה למשורר גלוי העינים.

ובצמצום ניב חרוזו היצוק והמלוטש, בסוניטה המוצקת וספוגה צליל זהב טהור, הוא קורא ממעמקי לבו האוהב:

הוֹי אַדְמַת פִּלְאֵי אֵל! לְמַעֲנֵךְ וּלְמַעֲנִי,

הֲיִבָּצֳֵר מִמֵּךְ וְחָיָה שׁוּב וְקָם

לִתְחִיָּה אוֹתוֹ דוֹר מַסִּיגֵי גְבוּל הַכְּנַעֲנִי?

כָּל עוֹד אֲנַחְנוּ לָךְ – עוֹד נִבְנֵית:

בַּפָּז, בָּאֵת, בַּחֵץ! בַּזֵּעָה וּבַדָּם!

וְאִם אֶפְשָׁר אַךְ בְּנֵס – וְיִתְרַחֵשׁ הַנֵּס.

והנס התרחש… ומה צר שהמשורר אשר שר לנו בנעוריו ובנעורינו החולמים את השיר המעיר שחר הגאולה:

שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה! שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה!

נס – תרתי משמע. הוא, שעצם שירתו נס היה, לא היה באותו נס.

"אַל תִּרְפֶּה יָדֵנוּ עַד נְשִׁימָה אַחֲרוֹנָה! "

והנה לא עיף, אף לא יגע ממעש, עמד באמצע הדרך מלכת… ותוך בדידות אחרונה של הולך למות נשא עיניו אל “כוכבי ארץ ישראל”, הסתכל בהם ושאל “מתי קץ החזיון” – חזון אחרית הימים. ובשיר שכולו אהבה ורחמים נפרד מן הארץ שכה אהב, שכה עבד באמונה, ונשמתו יצאה ב“ברוך”.

א

הלך רוח של כיסופים לימים קדומים והתרפקות נוסטאלגית על העבר הרחוק וגם הקרוב, רווחים היו בשירת טשרניחובסקי עוד בנעוריו. אבל עם התקרב קץ חייו נתעמקה תחושה זו והעבר נעשה חי, ומה שהיה – התהווה מחדש ורוח של שירה חדשה ניתנה בו.

האלגיה “נא השיבו לי ילדותי”, נכתבה בעוד טשרניחובסקי נער, בגיל שזכרונותיו של אדם עודם רופסים ולא־מגובשים, ואין בהם לפרנס שירה שקולה וצלולה. איליה זו של משורר האילוּת והנוֹי, לא סתרו את שירת האהבה ושמחת ההויה שהרנינה תמיד את חייו. חש הקורא שעם כל הפסימיות והדכאון הפוקדים אותו לעתים, אמונתו העזה בטוב החיים וביפים “לא גלתה מנו…” ואפילו לא בשעה ש“פגעים רוחו העציבו”.

מיטב שירתו – האידיליות, יסודן באותה תוגה חנונה הזוכרת באהבה רבה את ה“עבר הנם את שנתו…” תשוקתו היתה, אחרית כראשית, אל הנגינה והמנגינה משכבר; גם "יוונותו וגם יהדותו, שתיהן מושרשות עמוק בגעגועי האדם, ומושתתות על תשתית הזכרונות של תולדות האדם, עברו של עמו, והוויות המשפחה.

ב“דינירה”, יצירת נעוריו מתקופת היידלברג, מעורר המשורר העברי את האלה היוונית מתרדמת הדורות, והוא מזכיר לה נשכחות ונצורות על “האי שופרא” מימים קדומים:

שִׂיחוֹת וּנְגִינוֹת מִקֶּדֶם – הַעוֹדָךְ זוֹכֶרֶת, יוֹנָתִי?

שִׁירַת לֵב רַגֵּשׁ, לֵב תָּמִים, לֵב אַמִּיץ כֹּחַ וְעָדִין,

רִנַּת הַגֶּבֶר, נוֹבַעַת בַּעֲתֶרֶת הַחַיִּים וְהַכֹּחַ?

אֵלֶּה הֵן שִׂיחוֹת מִקֶּדֶם – – –

אמנם את חיי העבר אין להשיב, ואין ירחי־קדם ניתנים מתן שני לאדם על אדמות, אבל “יש אשר תשמע אזננו שמץ מנהו במנגינה, בצלצלי שיר מני קדם, באגדות ונגינות קלוטות מעפלי יובלים – קול מושך לב אדם בחזקה”.

והוא הלך אחרי קול זה בכוח ובנוי של שירה כל ימיו! כבר בתרגומיו הראשונים הראה נטיה מיוחדת לשירת זכרונות: משירי דה־מיסה בחר את השיר “זכריני”, ובתרגום זה מתנכר הנער־המשורר כמתרגם גדול בעתיד:

זִכְרִינִי נָא, עֵת מְנַת־חֶבְלִי

גַּם תַּפְרִיד בֵּינֵינוּ לְעוֹלָמִים,

עֵת לִבִּי יִוָּאֵשׁ בְּמַר־אֵבְלִי

בַּגּוֹלָה וּבְאַחֲרִית הַיָּמִים,

זוֹ נוּגָה אַהֲבָתִי זִכְרִי, גִּיל אַלְמָוֶת,

שָׁוְא מֶרְחָק שֶׁל יָמִים לְנֶפֶשׁ אוֹהֶבֶת!

עַד יַעֲמֹד יַרְגִּיעַ,

לָךְ לִבִּי יַבִּיעַ:

זִכְרִינִי!

טשרניחובסקי שיבץ את השיר המתורגם הזה בין שירי האהבה המקוריים שלו, אמצו למכלול שירתו, ואף הקדישו לנפש קרובה לו. שמוֹר וזכוֹר בדבור אחד נאמרו… ובשירתו הזכרונות שמורים באהבה חיה ויוקדת, וכבר אמרו הקדמונים “שהממונה על הזכרון שמו זרניאל, והוא ממחנה האש השורף”.

ב“ברוך ממגנצא”, פואימה לירית־מימוארית, הפועמת כולה זכרונות־תרועה וזכרי־שואה, חויות ילדות, והויות אהבה, ואידיליה וחורבן משמשים בה בערבוביה, “יונתי” היא אשה ואם בישראל, והיא בחינת “יונתי בחגוי הסלע” – היא כנסת ישראל, זו הבורחת מן הנץ וסופה שנופלת בצפרני הטורף.

מַה טוֹב, יוֹנָתִי, לָךְ, כִּי מַתְּ!

הֲתִזְכְּרִי בְנוֹתַיִךְ אַתְּ?

הֲתִזְכְּרִי: בַעֲרֹב הַיּוֹם

הָיִינוּ יוֹשְׁבִים חוֹלְמִים דֹּם – – –

והזכרון המשומר של המשורר מקים ומעלה מנשיה כל מה שיקר ואהוב לו משכבר! השיחות “הספירטואליות” שלו אינו דימוי מופלג בלבד, תכסיס אמנותי, כדי להעלות רוחות רפאים מקבריהם וליצור סיטואציה דרמתית בעלת מתח מציאותי מדומה, – אלא הן הן גופי מציאות מוחלטת, תופעת חיים ממשיים, והיא תפיסת עולם יהודית, הרואה במות רק שינה שיש אחריה יקיצה לחיי עולם, כנאמר: “וישני אדמת עפר יקיצו – לחיי עולם”.

ב“ברית מילה” – אידיליה מחיי היהודים בחצי האי קרים, בטבריה, מגיעים שני הגבורים להתעלות עם העלאת זכרונותיהם מן העבר; הגוי לפי גויותו, והיהודי לפי יהדותו: שירת מיכילה מעירה את הקוזקים, אבות אבותיו הרוצחנים, שופכי דם ישראל כמים… “הרג וחנק ואש!” ואילו עיניו של המשכיל הציוני, אליקים, משוטטות הלאה, מעלה, ובחליפות הדורות, שצצו וכלו כעשן פה, בערבה הנכרית הזאת:

יָנוּם הֶעָבָר אֶת שְׁנָתוֹ בְּקִבְרוֹת עֲנָקִים לוֹ חָצָב – – –

וַיִּזְכֹּר יְמֵי הַכּוֹזָרִים!

אגדות קדומים מעלות בשר ודם מתעוררות לתחיה… והמשורר יוצר ומעצב דמויות חיות ופועלות בעבר, ולבו, לבו בהווה:

וְהִנֵּה מַמְלָכָה יְהוּדִית, וְאִישִׁים חֲסֻנִּים וְקָשִׁים,

סוּסֵי־עֲרָבוֹת, חֲנִית וָקֶשֶׁת, וְצִנָּה וּרְמָחִים – – –

זָר לוֹ וּמְשֻׁנֶּה הַכֹּל, אֶפֶס בּוֹ לִבּוֹ הִתְכַּוֵּץ…

קְשָׁתוֹת וּרְמָחִים וּכְלֵי־הַתּוֹתָח, וְגַם בַּלִיסְטְרָאוֹת – – –

וְאוּלָם הַפָּנִים כְּבָר הָיוּ אַחֵרוֹת – וְאֶלְיָקִִים הִכִּירָם:

הַרְאֵל, יוֹם תִּשְׁעָה־באָב!… וְלִבּוֹ הִתְכַּוֵּץ עוֹד יוֹתֵר.

וְאוּלָם הַנֶּשֶׁק הַלָּז!… וּמְנַחֵשׁ אֶלְיָקִים בְּנַפְשׁוֹ:

אִלּוּ הָיָה שָׁם הוּא, הֶהָיָה בֵין הָנֵי “בִרְיוֹנֵי?”

מסוג אותם הזכרונות החיים, המתיצבים פנים אל פנים עם ההווה והאידיאלים של הזמן החדש, הם גם שני הל“נוכח” – ל“נכח הים”, ול“נכח פסל אפולו”, המנוגדים לכאורה זה לזה, ואינם אלא מטבע אחד בעל שתי צורות, המסמלות דבר אחד משתי־זויות־ראייה שונות. העין הרואה מה לאחור מסירה את אבק הדורות, את המסוה, משני “הגבורים בערפל”, ואז מתגלה לנו הכוח שבחיים – “הטוב והנהדר במלוא כל הבריאה”. אכן, המשורר העומד “נוכח” אפולו ו“נוכח” בר־כוכבא, מול ה“תמונות אשר בתנומות” כלשון ר' יהודה הלוי, רואה נכוחה: שני גבורי־אור, בני כוכב, הקים לתחיה “ממסגר מאת דורות”.

והנה זקן המשורר, ודמיו הרותחים זקנו עמו… דממו הרוחות החזקות שהסעירו את דמיו בנעוריו; דמדומי שקיעה אפפוהו ורופפהו… אך היתה זו שקיעה שעמעמה הרבה, והרבה מאד זהרי בקר נתמזגו ונתערבבו בערבו; ויש ונדמה היה לך כי ברקאי! שחר גדול וחדש הולך ומתהווה ומתרווה כאן! בשפל אדירים נסתלקה חמתו בשיפולי חייו, ולעת־ערב היה אור, אור־יה, אור חיים, שלו התפלל בשיריו השימשיים מאד:

אוֹר־יָהּ לִי! אוֹר־יָהּ! בִּי קוֹרֵא כָּל גֶּרֶם,

חַיִּים, הוֹי חַיִּים! כָּל עֶצֶם, כָּל עוֹרֵק,

אוֹר־יָהּ וָחַיִּים! וָאָבוֹא אֵלֶיךָ – – –

והוא בא, אך לא “אליו” – אל אלוהי נכר;
– עצבי השיש הקרים והזרים של יון; הוא שב לאלהי אבותיו, לשמו ולזכרו, אלהי עמו אשר אש־דת לו – אשדות אשדות של אהבה ורחמים. ה“מימורבוך” – ספר הזכרון של “כל ישראל קדושים”, נפתח לפניו עם נעילת שער השיר, והוא קרא בו לאור השקיעה הלוהטת;
וכמו מאליו התנגנו מתוכו שירי הזכרונות, נצנצו כוכבי שמים רחוקים, שמים כה קרובים… “זמירות מבית אבא”, ו“בלדות וירמיזא”:

מִי בָאֵשׁ וּמִי בַמַּיִם, בַּחֵץ אוֹ עַל גַּרְדֹּם

לִפְנֵי שָׁנִים אַלְפַּיִם, מָחָר, אוּלַי הַיּוֹם?

אֶחָד אֶחָד, מַחֲנַיִם – בְּיַד אַנְשֵׁי־דָמִים, –

אַחַת, אַחַת הַדֶּרֶךְ קָדִימָה לְעוֹלָמִים!

נגינת העבר – מנגינות־היום הן בשירת הזכרונות של טש. בסיימו פרשה אחת פתח תמיד בפרשה חדשה; ברם שלשלת הדורות אחת היא, וטבעת בטבעת אוחזת, ואין כמעט כל רווח בין הדבקים; ועוד בשירו “חרבות” שנוצר בשנת 1895, הוא מצהיר:

לִי לָאַט שִׂיחַ גַּל: אֵי גְבוּל כִּי תֵדָעֶנּוּ?

בַּחֲלִיפוֹת עִתִּים יֵשׁ, שֶׁעָבָר חַי עוֹדֶנּוּ,

וְנִגַּשׁ יוֹם בְּיוֹם כַּצֵּל בַּעֲקֵב הָאוֹר.

ושמשו השוקע לא אץ לבוא. וכל עוד שהחזיק קולמוסו בידו העמיד את השמש ברום עולמו כבאביב ימיו, וראה פלא: " הימים שאינם חוזרים" חזרו אליו על כל יקומם וקיומם; במאור פנים, בחמימותם ובתמימותם, כנתינתם הראשונה ב“אותה פינת ארץ בה נולד…” ומה שביקש המשורר המתחיל: “נא השיבו לי ילדותי”, ניתן לו למשורר הגומר בשירת הזכרונות המאוחרת, בתחנה האחרונה של נדודיו בעולם, – באותה פינת ארץ זוהרת בה חי לעת זיקנה, מת ונאסף אל עמיו.

ב

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַבְנִית נוֹף מוֹלַדְתּוֹ.

והוא, האדם־המשורר, עמד תמיד על הקרקע; וגם כאשר ראשו־ורעיונו “נישא אל על”, לא נשמטה האדמה המוצקה מתחתיו. ממצה היה עד היסוד בה את המציאות הארצית של הקרקע־הרקע, את הנוף של אותה נפת־פינת יקרת, בה התהלך עם הרוח והנשר החפשיים שבערבה הדרומית; ואת תבנית היכל יצירתו בנה רבדים רבדים ושכבות שכבות של הויות וחויות, אגדה ומציאות, חזון ואמת נושקות יחד.

בשנות המחלה שקרבה את קצו, לא יכול היה לכבוש את המון לבו; הציפוהו גלי הזכרונות, ומרוב הלהיטות להגיד את כל לבו לדור ולדורות, גברה האמת על החזון ובמקום לשיר את רחשי הלב כקדם, התחיל לספר, לגלות סודו מחדרי היצירה הפתוחים לרווחה, והקרין את אורו בלי שישים מסוה על פני שירתו.

ושלא כמנהגו בימי חרפו, שהיה מצניע עצמו באידיליות, שאפיקה וליריקה משמשות בהן בהרמוניה, התחיל לעת זיקנה לדבר גלויות על אותה ארץ קטנה בה קרו הדברים הגדולים, שהזינו מראשיתו את קרקע יצירתו ופרנסו את נפשו עד אחרית ימיו: סבתא וסבא, אבא ואמא, דודים ודודות אחים ואחיות, ושאר קרובי משפחו, מופיעים עתה בשמם ובכינויים כמות שהיו, בלי העלם דבר. וציון השמות של מקום המעשה מאמת ומוודע את המתואר מבחינה אינטימית, ביוגרפית והיסטורית. דבר שמקרב את לב הקורא ללב המשורר, הקורא לכל דכפין: הכנס לרשות היחיד שלי, ברוך הבא בצל קורותי!

ומאימתי נעשה שאול טשרניחובסקי קרוב לקוראיו? ב“קטעים מספר זכרונות” על לנכן, “היונה” מהיידלברג?" או “הנאוה מדיסלברג” הנכריה? בשמוח המשורר העברי “אל גיל כעמים” – בבית מרזח, “בית היין צום שיף”, ושירו שיר נכר על אדמת נכר:

אָז שִׁירִי, שִׁיר נֵכָר. לָךְ אָשִׁיר בַּגַּיְא,

וְעָנָתָה לוֹ בַת־קוֹל הָרַיִךְ – – –

ואולי “דינירה”, “שרטוטים”, או “חזיונות עכו”ם" קנו את לבו של עם העברים לאבה אותו? – לא ולא! לא זמר יווני ולא שיר טטרי, ולא סוניטות קרים, שענינן אגדות ומסורת זרות לרוח ישראל, עשו את טשרניחובסקי לגדול בישראל; רק בהישמע הניגון היהודי הנוגה מתוך חמש מחמש־עשרה הסוניטות הללו, היטה הקורא העברי הטוב את אזנו, ופתח את שערי לבבו מול שירי המשורר שלו; אבל אשר ליתר השירים הטובים של מחזור זה, אמר הקורא, אם לדבר בלשון של טשרניחובסקי: “אבל לא סלעי הוא! לא סלעי הוא ולא קם ליהוּדה עמי זה!” יש השפעת גומלין בין העם ומשוררוֹ, ובמידה שהוא מודד לעם העם מודד לו. ולפי מה שהדור נעזר בו הוא נאחז בו… טשרניחובסקי נתחבב על האומה באידיליות, כשפתח לנו פתח אחר פתח לעולם שבלבבו – הסלע הזה, צור ישראל, שממנו ניקר וחצב את אור פניהם של החיים היהודיים, בתבנית אותה פינה אשר בה נולד ונגולו תולדות חייו ונגלה גם מזלו!

באידיליות הקטנות, הרופסות עדין מבחינת הצורה והתוכן, הלשון והסגנון, אין המשורר מדבר בעדו, ואין מילת הגוף “אני” נזכרת שם כלל; אבל הבית הוא ביתנו, והשיר שירנו. כי יש פה הזדהות שלמה עם האני הקבוצי, עם כלל ישראל, ואנו יודעים בדיוק איך נכתבה מגילה זאת, כי מפי העם נכתבה! כאן אין טשרניחובסקי מוזר לאחיו אלא מסור מאד לאחיו בני עמו, וכמו ששר העם עם משורר ח. נ. ביאליק “החמה מראש האילנות נסתלקה”, כן היה מנגן עם טשרניחובסקי: “כי ידעך לאטו אור־היום / בששי בין ערבים, / בנתיב אין־קץ ממעונות־רום / מלאכים שנים דואים”. וברצון ובשמחה ענה אמן אחרי המשורר הטוב.

“בשישי בין ערבים”, “הקפות”, הם שירי הזכרונות בעלי המוטיבים הדתיים הראשונים בשירת טש. והם זכו להיות מושרים ונלמדים בפי ילדי ישראל בגולה ובארץ. אחריהם נוצרו האידיליות הגדולות: “ברית מילה” (מחיי היהודים בטבריה). “לביבות”, “כחום היום”, “שמחה לאו דוקא”, ואחרון אחרון – “חתונתה של אלקה”, עם המבוא מאת המשורר – דבר שלא עשה בשאר יצירותיו. הלא כה דברו: “אידיליה זו כתבתי על יסוד כמה וכמה זכרונות מימי ילדותי וזכרונות משפחה”.

בשירי משפחה אלה טשרניחובסקי עודו מכסה הרבה מן האמת שבחזון; הנפשות הפועלות אינן נקראות בשמותיהן האמיתיים, והוא פותח פתח וסוגר פתחיים, ואין כינוי הגוף “אנוכי” שגור בשירו. ברם עם תחילת ישיבתו בארץ הוא עובר מגוף שלישי לגוף ראשון: הורם המסך מעל המערכה האחרונה במחזה חייו, ושירת הזכרונות מקרה כסוד גלוי, וגילוי המסתורין שבמשפחה הוא אחד מעיקרי שירתו המימוארית. ההתודעות וההתודות צורך נפש הן למשורר, והספור מלב אל לב הוא הנותן חיוּת של פיוּט לדברים הנושנים, שבעברם דרך צנתרות הזהב של נשמת המשורר הישיש הם באים על עידכוּנם ותיקוּנם.

בשירת הזכרונות המאוחרת, שברובה כתבי־משפחה היא, חוזר המשורר לאכסניה ראשונה שלו; שכן נזקק למוטיבים אלה עוד קודם לכן, בחינת שר ושייר… וכאן הוא מסיר את הלוט מעל כמה תמונות שכוסו ולא נתגלו אלא דרך רמז בלבד, ועתה, במתן שני, מפרש הוא את הסתום ומגלה טמירין. למשל: בפואימה “בעותי לילה” נודע לנו מי היא גיטל האלמנה שב“לביבות”, – הלא היא גיטלה סבתא, אשת ר' דובר הסבא של המשורר. ורייזלה הנכדה ה“תלמידה”, “נערה יושבת בתפיסה, מצודת־פטרוס־ופבלוס”… אינה אלא דודתו ממשפחת קרפ. גם “ולוולה השוטה”, מיודענו הטוב והמיטיב, הצדיק התמים מן “כחום היום”, אם תשאלו לשמו – יגידכם המשורר שהוא ה“שאינו יודע לשאול” מן “כנגד ארבעה בנים”, והוא כפילו של שאול המשורר, שהיה חותם על פיליטוניו בשנות העשרים בשבועון “העולם” בשם ר' יעקב תם, וכבר פירש רש“י: “כל מי שאינו חריף לרמות נקרא תם”. וגיטלה ודוֹבּר הם הם סבא וסבתא ב”שמחה לאו דוקא", שמקום המעשה הוא לא “ביליבירקי” ככתוב שם, אלא ביליזירקה, כפר מולדתו של המשורר בחבל טבריה.

טשרניחובסקי לא זכה באור־יה, שהתפלל לו, מן ההפקר שבערבה הנכרית; ואף קרן אור אחת לא לקח משל אחרים! מתולדותיו, ממעיני העוז שזרמו בדמיו הרותחים, מבאר עמוקה חפרוה נדיבי אבותיו, חצב ועיצב את דמויותיו המאירות, וביד־אמן אמונה צייר צורות של יהודים שלמים וחפשים, ואצל עליהן מטעמה ותומה של נפשו החפשית, החפה מכל סדק וקרע:

וּכְתַבְנִית אוֹתָהּ פִּנָּה, אֲשֶׁר בָּהּ נוֹלַדְתִּי,

נָגֹלּוּ תוֹלְדוֹת חַיָּי, נִגְלָה גַם מַזָּלִי,

טָוִיתִי אֶת חֲלוֹמִי כְצַלְמָהּ וְכִדְמוּתָהּ.

הציונים שהציבו לו אבות המשפחה האמיצים והישרים, הם שהתוו את דרכו ביצירתו, בה הלך וממנה לא סר חייו. ואכן, מטה עוֹז היה “לגזע הקרפיונים”, למשפחה הפוריה והענפה הזאת, שהקימה מתוכה “אדמירלים יהודים בצי ארגנטינה” – “מאיר ושמעון בני שאול לבית קארפ; בנים, שבעצמות אבי־אבות אביהם פיעמה אותה הרוח שהיתה עם בני עמם לפנים על סלעי חוף עציון גבר!”

בשירתו “סבא מפליג לאודיסא”, כמו נזרקה נבואה במשורר, שהיה ממבשרי התחיה הראשונים ומלוחמיה בשירה העברית החדשה. הוא ראה שעתידים אדמירלים יהודים לאמר שירה בים־סוף ובים התיכון, ועד האוקינוס ההוֹדי יצא צי־צבי ישראל!

– – – וְכָל הַנִּיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשִׁים אֲשֶׁר לֹא זָכוּ לְהַעֲלוֹת

אוֹרָם בָּעוֹלָם הַגָּדוֹל, וְכָלוּ וְכָבוּ מֵאֶפֶס

מַעַשׂ בִּמְצָרֵי גֵיטָאוֹת וּבַמַּאְפֵּלְיָה הַגְּדוֹלָה, –

אוֹתָם נִיצוֹצוֹת הַפֶּלֶא עֲתִידִים עוֹד לְהִגָּלוֹת,

שׁוּב יִתְלַקְּחוּ לִמְאוֹרוֹת לְעַמָּם הַדַּל, לְכָל הָאָדָם,

מְאוֹרוֹת גְּדוֹלִים: כִּי נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר!

ג

בחייו הפרטיים איש סגור ומסוגר היה טשרניחובסקי, היה ממעט מאד לדבר על עצמו, וכמעט לא הזכיר את האני המפורש שלו. גם למקורביו לא נודע בזכרונות ילדותו; היה מדבר על הכל ורק על עצמו. יש והיה מספר דברים מבדחים ומשעשעים על עבודתו כרופא צבאי או כרופא ה“זמסטבו”, אבל זה שיחק רק בתפקיד, אבל לא הגיד את לבו. בכלל רחוק היה מהשתפכות הנפש… ואף על פי שרתחן היה בשירתו, איש היצרים והאימפולסים העזים, כלפי חוץ מאופק היה וצנוּן, ואת המסתורין שלו לא גילה לאחרים. מצמת היה את רגשותיו ולא נהג בהן בזבוז.

אבל בשירי הזכרונות האחרונים נעשה טש. גלוי־לב, ולא היה דבר באוצר נשמתו וגנזי ילדותו, שלא הראה אותם לכל דכפין. בכל מקום שהוא מספר על בית אבא – שם הוא מגלה את סודו וחושף את צפוּנותיו. ולפי תומו הוא משיח לנו איך כתב את כל הדברים האלה.

בשיר “אמא דסבתא שלי”, שהיתה מילדת שלא על מנת לקבל שכר טרחה, מספר לנו המשורר מאין נחל את שירו: “אמא דסבתא היתה מספקת ליולדות עניות את מרקן בשעתן; והיתה מקבלת בשכרה – את קצות הצפרנים הכרותות, גז האצבעות הראשון של הרך הנולד; והיתה צוררתם בחיתול, ואת החיתולים היא גוללה ועשתה בם פקעת לבנה, וכך היתה מאספת צרור לצרור… צידה לדרך, כאשר ימלא צבאה ללכת לעולמה;
והיא על מטתה פקדה: אותן הפקעות להכניס לה למקום מנוחתה!”

וצוואתו של המשורר דומה היתה לזו של אמא דסבתא שעליה אמר: סבתתנו אינה סבתא כי אם בתורותיה!

… אָנֹֹכִי אֲצַוֶּה שֶׁיַּנִּיחוּ בַּאֲרוֹנִי – אֶת שִׁירַי,

כִּי הַחִתּוּלִים שֶׁלִּי קִבְּלוּ צוּרָתוֹ שֶׁל סֵפֶר,

בָּמוֹ צָרַרְתִּי הִכְנַסְתִּי הַמִּלִּים הַמְּתוּקוֹֹת שִׁל שִׂפְתֵי

סוֹפְרִים וּנְבִיאִים וּסְגֻלּוֹת מִשְׁנָיוֹת, מִדְרָשִׁים עַתִּיקִים.

עֶלֶם דַּל־יֶדַע יָצָאתִי וְיַלְקוּט צָנוּעַ בְּיָדַי,

יַלְקוּט שְׁפָתֵנוּ הַנִּפְלֵאת, וְאַהֲבָה רַבָּה בְּחֻבִּי,

אֶפֶס כָּל יָמַי חִפַּשְׂתִּי לָקַטְתִּי, אָגַרְתִּי גַרְעִינֵי

גָרְנָהּ רְחַב־הַיָּדַיִם וַאֲסָמֶיהָ הַכְּבֵדִים

בְּשֶׁפַע הַזָּהָב הַטּוֹב וְאִמְרֵי כֶּתֶם וָקֶסֶם,

סְגֻלּוֹת מְשׁוֹרְרִים רַחֲבֵי־שְׁעִפִּים וְקַמְצָנִים בְּנִיבָם.

וְאוּלַי בְּחִינַת מְיַלֶּדֶת שִׁמַּשְׁתִּי אֶת עַמִּי גַם אָנִי,

אוּלַי הִכְנַסְתִּי נִיצוֹצוֹת מַיפִי עוֹלָמְךָ, רִבּוֹנִי,

בְּנֶפֶשׁ רְגִישָׁה לְהוֹדְךָ, וּבְלֵב מָקְסָם סוֹד פָּעֳלֶיךָ,

זְעֵיר פֹּה, זְעֵיר שָׁם – מִגִּנְזֵי פְּלָאֶיךָ הָרַבִּים,

וְנִסְלַח גַּם לַעֲוֹנִי, בַּעֲבוּר כָּל מַחְרֹזוֹת חֲרוּזַי,

צְרוֹרוֹת אֲשֶׁר אָגַרְתִּי וַאֲשֶׁר אָסַפְתִּי – בְּאַהֲבָה.

הרבה ניצוצות דקדוּשה, “ילדים רוחניים”, יילדה שירתו היפה של טשרניחובסקי ברוח האומה, כי התחיל מילדותו ללכת אל הגופים הנאים, והפליג לים הגדול של היפה, ויסתכל בו ויולד הרבה דברים יפים ונהדרים באהבת השירה השופעת – אם לדבר בלשונו של אפלטון ב“המשתה”, בתרגומו היפה של טשרניחובסקי. הוא הוקדש מלידה לשמש מילד “לעם נברא”, לפקוח את עיניו ולעורר את לבו למקסם סוד פלאי פעליו של בורא העולם.

לִבִּי אֶל שְׂדוֹת־יָם וּקְרָבוֹת,

מְקוֹם שָׁם תֶּחֱזַק הַלְמוּת־לְבָבוֹת,

וְהֵד נִצְחוֹנוֹת בָּא וָרָן;

וְעוֹלַם־אֵל נָח כָּל־כָּךְ יָפֶה,

עַד שֶׁאֵין הַלֵּב הָרָפֶה

יֵדַע יָבֹר לוֹ: לְאָן…

אבל הוא ידע ובחר: כל הטוב והיפה והמועיל לעמו ששכח מה זה יופי ומה טוב לו! ועורר בנפשו החולה מן השעבוד רוח גבורה והתלהבות והתאהבות למולדת האחת! ואף על פי שמבקרים, שהימחו עצמם כדינים מומחים לשירה ולספרות, ראו בו “יווני” ומשורר אוניברסלי, בגלל כמה שירי טבע ופואימות “אוניברסליים” ו“קוסמולוגיים”, כביכול; העמיד הוא עצמו את שירתו על מידות אינדיבידואליות וגם אנתרופולוגיות – בדיקת האדם כפרט, והתבוננות בעצמיותו האנושית והלאומית; שכן “האדם מישראל” תופס מקום נכבד ביותר בכל יצירתו.

וראה פלא: היהודי־המשורר הגדול שאול טשרניחובסקי, והיווני־הפילוסוף־המשורר הגאוני סוקרטס, שניהם רואים את עצמם “בבחינת מילדת”, אשר שליחותם היא לסייע לעמם להבין את רעיון האחדות שבין המחשבה והמעשה, וללמדהו מושגים ברורים על עצמו, לפי הכלל: דע את עצמך! שכן אם יודע אני מה אני – הרי יודע אנכי כיצד עלי לפעול ומה עלי לעשות. ובאמת תורה זו היא תורת המוסר של היהדות, האומרת: איזהו גבור? – הכובש את יצרו! ורק גבור זה השולט ברוחו, אשר לבו ברשותו, יכול לשלוט על העם, כלומר: לשפוט ולהורות מה שנתן אלהים בלבו להורות.

ולעבוד ולהורות לשם מצוה למד מאמא דסבתא:

אִמָּא דְסָבְתָא שֶׁלִי – (זְכוּתָהּ יָגֵן עָלֵינוּ) –

הָיְתָה בִּשְׁעָתָהּ מְיַלֶּדֶת (וְלֹא חַס וְחַלִילָה, מְדֻפְּלֶמֶת!)

וְעוֹד – מְיַלֶּדֶת שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל שְׂכַר טִרְחָה,

חָכְמָה זוֹ לָהּ בִּיְרֻשָּׁה: הַשֵּׁם יוֹדֵעַ מִנַּיִן,

אוּלַי מִימוֹת שִׁפְרָה־פּוּעָה? וְהָיְתָה עוֹסֶקֶת בְּהַצְלָחָה:

הוּא (הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ!) – הוּא שוֹמֵר פְּתָאִים וְטִפְּשׁוֹת;

“וְלֹא כְנָשִׁים מִצְרִיּוֹת הָעִבְרִיּוֹת, כִּי חָיוֹת הֵנָּה”.

וְעָמַד לָהּ קֹמֶץ חָכְמָתָהּ לְשַׁפֵּר וְלָדוֹת לְעַמָּהּ.

וחכמה זו, לשפר ולדות לעמו, באה לו בירושה מסבתא… אף סוקרטס, שבן מילדת היה, ראה את עיקר חכמתו במאוטיקה – במעשי המילדת “החכמה”, בלשון העם; שחכמתה היא העתיקה בחכמה המעשית של האדם.

אף הוא “מילד” היה שלא על מנת לקבל שכר… שכך הוא מעיד על עצמו:

אַנִי – לִי מִשֶּׁלִי אֵין כְּלוּם, גַּם לֹא שֻׁלְחָן!

– – – – – – – – – – – – – – – –

גַּם זֶה יָדוּעַ לִי: כִּי לְעוֹלָם אֲנִי

לִי בַּיִת לֹא אֶבְנֶה, וְלֹא תָגִיל עֵינִי

בִּדְפֹק מַעְדֵּר זָרִיז עַל סֶלַע, קַרְקָעוֹ

תְּגַל אֶת מַעֲרָהּ לִקְראַת מַסַּד כָּבוּל;

לֹא אֲקַדֵּם בְּרָכָה כָּל לְבֵנָה עוֹלָה,

וְלֹא יָרֹן לִבִּי עִם גְּמַר סִפּוּן שָׁרִיר

וְלֹא אֶזְכֶּה קַיֵּם מִצְוַת בִּנְיַן אַרְצִי.

אוּלַי כְּבָר לֹא כַּדָּאי: יָדִי עוֹד נְטוּיָה,

וּבַמְּנוֹרָה עוֹד אוֹר, עַלִּיז, בָּהִיר, גָּדוֹל;

אַךְ מִי יֵדַע, הוֹי, מִי, אִם דֵּי הַשֶּׁמֶן בָּהּ?

ברם, בדרך כלל לא היה מאלה המתאוננים על “ילדי הימים”, והוא, כסבתא המילדת, עשה מאהבה; ויחד עם המשורר הגדול, העני־העשיר, רבי משה אבן עזרא, יכול היה גם הוא לומר: " לפעמים בית של שיר יפה יותר מבית של זהב", “ואני חברתי כך וכך אלפים שירים, ואין ספק שבכל אחד מהם יש בית יפה; ובכן יש לי כך וכך אלפים בתים יפים, וזהו כבודי”. גם לשפרה ופועה, המילדות העבריות ששפרו ולדות של עמן, לא היו בתי־אבן ולבנים פשוטים, אבל הן בנו את בית ישראל באהבה, ואלהים השיב להן כגמולן – “ויעש להם בתים” – – –

נביא כאן שיר אחד קטן, שני בתים חמודים, שבנה המשורר בשנת 1894, והוא אז רק בן תשע־עשרה שנה, וכבר יילד רעיונות חיים ומראות פלא בנפש בני עמו, והכניס ניצוצות בלבם מיפי עולמו של הקב"ה ומגנזי פלאיו הרבים:

מִנִּי רֻכְסֵי הַתֵּל

יִשְׂתָּרֵעַ הַצֵּל,

יַקְדִּיר, יָעִיב עֵין־מַעְיַן הַכָּתֶם;

יָנוּם, יִישַׁן הַגָּל,

סַהַר יָהֵל מֵעָל,

סָבִיב אוֹרָה וּמְנוּחַת־הַקָּסֶם.

יִבְרֹק כּוֹכַב הַצִּיר…

פִּתְאֹם נֵעוֹר זֶפִיר,

יֶהְגֶּה אַט בְּאֶשֶׁד נַחַל הַמָּיִם

וַיִּכָּנֵף בַּסּוּף…

שׁוּר, שָׁם יָעוּף הַכְּרוּב,

נִשָּׂא שֶׁפִי עַל כּוֹכַב־שָׁמָיִם.

שיר זה עומד במדרגה אחת עם השיר “חכה נא, עוד מעט… " שיר “הערב” של גטה, שרבים נסו לתרגמו, וגם טש. בתוכם, והעלו חרס בידם. אף יל”ג, המופת של טשרניחובסקי, כתב שיר בשם “ערב”, אבל המופת לליריקה האמיתית, הכול־יכולה, היה שירו של טשרניחובסקי, ואילו שירו של יל"ג נעשה מופת ללא־ליריקה, “ליריקה” ריקה בתוכה וּבברה.

בבתים אלה ובדומים להם, ניכרים אותותיו של משורר “שירי הזהב” – הסוניטות בנות י"ד השורות החזקות, בעתיד; – צורה שיקרה לו מכל הצורות שצר ביצירתו רבת המיבנים והגוונים; וחבה יתרה רחש בלבו לסוניטה בגלל צמצומה המשוכלל וניב חרוזה המלוטש, שכל שהמשורר מוגבל בכמות הוא מוגבר באיכות, בהבעה אינטנסיבית, שאינה משאירה מקום רב להתגדל, אבל נותנת אפשרות רבה להתגדר, ומה שמחסיר ברוֹחב מחזיר בעומק:

אָהַבְתִּי צִמְצוּם נִיב־חֲרוּזֵךְ, מְטַרְטֵר כְּזָהָב,

מְלֻטָּשׁ מַחֲזִיק בּוֹ הַמְּרֻבֶּה בַּמּוּעָט,

וּגְמַר־בָּתַּיִךְ לָךְ הַמְצַלְצֵל בְּאוֹן וְרָהַב,

חֲלִיפוֹת הֶגְיוֹן בָּךְ כְּאוֹר הַחֲזִיז הֶחָד.

(אל הסוניטה העברית).

בבתי “הערב” שוכנות כבר כל הסגולות שמנה המשורר בסוניטה; אלא, שעולה שיר זה בנעימתו הלירית, החפשית, הבלתי־אמצעית, על כמה מן הסוניטות שלו; שכן זו באה כולה מן הלב, ובניגונה אין אף שמץ של חריקה ו“טרטור”, כי גם “טרטור של זהב” כמין דרדור הוא, והנעימה, עם כל צימצוּמה והתאפקותה, נשמעת לפעמים כהידרדרות של מטבעות, והיא פוגמת בצליל הטהור. הסוניטה, ותהא הטובה ביותר, מלאכת מחשבת היא, מעין ליטוש אבנים טובות, שאגב המלאכה: – החיתוך, הטיוּב והשיוּף הא משמיעה קול של התנגדות החומר ליוצר! ואכן, גם בסוניטה המשובחת ביותר קשה למצא ציור עדין ודק־מן־הדק, ריחני ורוחני כאחד, הנותן בקוים חדים אחדים תמונה שלמה וטבעית, כמו בשורות האלה:

יִבְרֹק כּוֹכַב הַצִּיר…

פִּתְאֹם נֵעוֹר זֶפִיר,

יֶהְגֶּה אַט בְּאֶשֶׁד נַחַל הַמַּיִם

וְיִכָּנֵף בַּסּוּף – – –

אותו מבקר – היה זה ראובן בריינין, שעמד עם ראשית הופעתו של ספרו וראשון “חזיונות ומנגינות”, על המופלא שבשירת טשרניחובסקי “המוזרה”, והדגיש והעלה במיוחד על נס את השיר הזה וסיומו: "ויכנף בסוּף… " הוא בריינין, הנשכח והנעזב, הנמחה מספרותנו, מבקר יוצר היה, משורר בעל חושים עדינים וערנים מאד לשירה גדולה. הוא ידע את רך השורה הסגורה במסגרת של ניב־חוזר שיש לו גמר יצירה משלו. ואכן, תמצית רבת־ערך של בינת משורר ריכז טשרניחובסקי בחלק גדול משיריו הקטנים, באשר קודם כל ליריקן גדול היה, משורר הפורט תמיד על נימי הנפש הסמויים, וחושיו הבריאים ערים היו לכל זיע ולכל ניעה נאה בטבע, לכל צליל צלול וכל גוון חנון. הוא חדר לפני ולפנים של מסתרי התולדה, בא עד מעמקיה, והיא, התולדה, פתחה לו את גנזיה ורזיה, ועשתה לו דלתות ובתים יפים לשיריו.

את חגי ישראל הריח ממרחקי הזמנים המקודשים והמבושמים בריחות טובים, בחינת “וירח את המנחה… " כי קרוב היה לאדמה ולניחוחותיה, והנשמה שבאפו אמרה לזו ש”ברוח דמיונו יצרה": "ניחוח שושנים נפחתי אל פיך… " שכן רוחו ריחנית, פרחית ושמשית מאד, היתה מנעוריו:

הָיִיתִי לֵאלֹהַי כְּיַקִּינְטוֹן וְכַאֲדָנִי,

שֶׁאֵין בְּעוֹלָמוֹ לוֹ אַךְ שִׁמְשׁוֹ זֶה הַצַּח,

וּמַלְאָךְ דוֹפֵק בּוֹ: "קוּם גְּדָל, בֶּן־צִיץ, וּפְצַח

רִנָּתְךָ, רִנַּת־חַג, בֶּחָרוּל הַנַּשְׁכַנִי! "

“הנודד הנצחי – הלא הרוח! " הביא ל”נודד מים ועד ים כל ימי חייו" את ריחות האדמה מכל גוש ועי, שיברך המשורר עליהם ברכת בורא מיני זכרונות וחזיונות… וחגי עמו הריחוהו בריחם המופלא, ובעקבות הריח והרוח חזר לבית־אבא וזמירותיו! את חג הפסח ואת חג השבועות העלה על ראש זכרונותיו המאירים והשמחים (לחג הסוכות כבר לא הספיק השמן במנורה הטהורה, בו נפטר והלך לבית עולמו! ). הוא נשם בכל חושיו את ריח הזמן הגדול שהביא לו רוח החרות הגדולה, שלה הקדיש את יצירתו, וחתם בברכה:

בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁנָּתַן חַגִּים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל,

בָּרוּךְ הוּא אַשֶׁר צִוָּה לְחַג וְחַג רֵיחוֹ שֶׁלּוֹ.

שלושה פרנסו את שירת הזכרונות של טשרניחובסקי: קול, מראה וריח… “סימפוניות אור וצל”, ו“ריחות ובשמים של מור”, ראה ושמע והריח במועדי אל; ואף דמות האשה בשירתו חגיגית היא, אוֹרית ובשמית מאד, וריחה כריח שדה אשר ברכו אלהים:

הֲרֵי אַתְּ מְקֻסֶּמֶת לִי כְדַת

הָעֲשָׂבִים הַשּׁוֹטִים וְהָאִילָן

הַמְלַבְלֵב, הַמְּדַבְּרִים בִּשְׂפַת

נִיחוֹחוֹת וּבֶשֶׂם וְרֵיחוֹת.

היופי הנשי הוא מן הדברים המאירים והשמחים, וקדושת החג תופסת בו! “את כה ריחניה”, שר המשורר לנערה המקוטרת ריחות טובים ומשכרים למן ערפה הצח עד קצה בוהן רגלה. וריח עלומיה המקודשים כה עז, שהוא "לא ריח אך קול! " את כל צמחי השדה מעיד עליה המשורר, כדי להוכיח עד כמה ריחנית היא! ולא רק היא, הצעירה, אלא גם אמה יולדתה כבר בושמנית היתה בלידתה אותה: "את כה ריחניה – אין זאת, כי אם על ניר האביב הורתך חבלתך! " כדוגמת “תחת התפוח עוררתיך”, שבשיר השירים. כל אשר אשת ברית־בראשית היא, והיא מעוררת זכרונות בראשית, זכר גן העדן מקדם, בלב הגבר הגואל אותה מבתוליה “עם גמר בנין אשה לבעלים”.

חגי־ישראל חגי־זכרון הם וזמניהם מקודשים בקדושת הארץ ומבורכים בברכת האדמה. ולא היו ימים טובים לישראל כאותם ימי חג קדומים – יום הכפורים וחמשה עשר באב, שבהם בנות ישראל יוצאות לחולל בכרמים ואומרות־שרות: “בחור, שא נא עיניך!” אף “נשכימה לכרמים” ש“בשיר השירים”, הוא הד ועד לאותם הימים השמחים שישב ישראל בארצו “איש תחת גפנו ותחת תאנתו”, ונהנים מריח השדה אשר ברכו אלהים, ואין מחריד: “ואין לך אומה ולשון שלא נקלט בתוכה ריחן הטוב של ישראל”.

אמנם עולמו של ישראל בעמים משובש היה הרבה ברוחות רעות ובריחות רעים של “דם ואש ותמרות עשן…” אבל רוחו לא נפל וריחו לא נמר – – –

וְכָךְ אָמַר סָבָא: אַל יֵאוּשׁ! כִּי מִי אֲשֶׁר בָּרָא הַפֶּסַח

וַדַּאי שֶׁבָּרָא גַם מִי אֲשֶׁר יִשְׁמֹר עָלָיו לַעֲשׂוֹתוֹ,

מִבִּלְעָדֵינוּ מִי יִשְׁמוֹר! כִּי אֵין בִּלְעָדֵינוּ לַעֲשׁוֹתוֹ – – –

בּוֹרֵא הַפֶּסַח הוּא יִשְׁמֹר אֶת שׁוֹמֵר־הַפֶּסַח וְאֶת אַרְצוֹ…

פֶּסַח לְדוֹרוֹת, וְאָנוּ אֻמָּה לְדוֹרוֹת. אַל יֵאוּשׁ!

ובערוב יומו זכר הנכד את דברי אבותיו, ומה שספג אזנו בילדותו, כל אשר פגע במשעולי טללים ילד, חזר והגיד בשירתו; כאשר חלומות העבר סבוהו, והוא ראה והאזין והריח את מראוֹת ילדותו וזמירותיה! וכאשר נעור כנורו את קים הבטחתו ל“מלאכי האהבה” בנעוריו:

זָכֹר אֶזְכָּרְכֶם – וְאַתֵּמָה כְנִיר

קִסְמֵי תַעֲלוּמוֹת וּכְרִקְמוֹת הַשִּׁיר,

בְּלִבִּי עֲלִיתֶם וּפְרַחְתֶּם; מֵאָז

רֵיחַ נִיחֹחֲכֶם טֶרֶם עוֹד גָּז.

ואת חסדי נעוריו הניחוחיים זכר ושר לעמו עד אחרון שירו על אדמות: כוכבי שמי קרים רחוקים עם כוכבי ארץ־ישראל הקרובים, – אורות בוקר חייו ודמדומי ערבם, התאחדו בנפשו למראה אחד גדול, והתרוננו בו בניב ההרמוניה השלם של עבר, הווה ועתיד. – – –

א

וּבְחֶשְׁכַת הַלַּיִל בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח

עַל סוּס קַל עֵין־דּוֹרָה בָּא שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ.

“וכי לילה היה? – אלא מלמד שהיתה השעה אפלה להם כלילה”

ויפה כוון המשורר לדעת המדרש, שכן השיר כולו מראשו ועד סופו הוא בבחינת “לילה לכם מחזון” שבנבואת מיכה, והוא ספוג אימה חשכה ואפלה ומבוכה ודממת השחת, שהרי האמצעים והקסמים של בעלת האוב, המכשפה, אמצעים חשוכים הם, בניגוד לאורים ותומים ולנבואה, שכולם אור ותום ואמת אלהים.

טשרניחובסקי שנכנס לשירה העברית במידת הגבורה והתפארת, והכניס בה רוח של מרד וקריאת תגר על כמה ערכים מאובנים בתפיסת ההיסטוריה שלנו, – הולך בשיר זה וכן ביתר השירים על הנושא “שאול המלך”, לאור האגדה התלמודית, הרואה בשאול מושל צדיק ואדם נבחר, בעל מידות תרומיות, ששום מלך בישראל לא הגיע למעלתו.

“מפני מה זכה שאול למלכות? – מפני הענווה”. “מפני מה נענש? – מפני שמחל על כבודו”. “מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? – מפני שלא היה בו שום דופי”.

שלוש שאלות אלו ושלוש התשובות עליהן מעמידות אותנו על ראיית חז“ל את שאול כבחיר האלהים בראשיתו ו”מאוס אלהים" באחריותו… ואכן, לא ראו בעלי האגדה העברית כל פגם באישיותו של שאול הרודף־הנרדף, וניקוהו א פריורי, לפי הגורמים והסיבות, מכל דופי ואוון. ומה נאמנה הסניגוריה בשלוש התשובות יחד: מלך עניו, מלך בורח מן הכבוד, מלך צדיק ותמים.

ואמנם אין מלכות מתקיימת בתכונות אנושיות כאלה, שהן בחינת הלכתא למשיחא – חזון אחרית הימים למלך המשיח, המלך־האדם, המלך הצדיק האידיאלי שתאר אותו דוד בדבריו האחרונים:

מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק – מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים..

כל כוחה של “עשית מלוכה”, של אימת מלכות, הוא ביד חזקה, ומתוך גאוה וגאון ועריצות, ברם מידותיו הטובות של שאול הכשילו את מלכותו אבל לא גבורתו! הגבורים האמיתיים – הענווה והתום והצדק נאים להם.

בארבעת השירים הנוספים על הנושא המלך שאול, – “המלך”, “אנשי חיל חבל”, “על חרבות בין שן”, “על הרי גלבוע”, יש משום מתן דמות מאד נעלה לשאול מבחינה היסטורית־תנכ"ית, בניגוד לבחינה הנבואית, המשורר פותח את לבנו לראות את המלך הגדול באור הסבל והגבורה, כמו שתיארוהו וטיהרוהו מעריציו ואוהביו הנאמנים בתלמוד, ועל כולם כפי שראהו האמורא־הגבור – ריש לקיש, שחזה אותו מבשרו ומנפשו “וזה יוצא למלחמה ויודע שנהרג – ונוטל בניו עמו ושמח על מידת הדין שפוגעת בו”.

ראיית שאול בתפארת הגבורה ובאור הצער האנושי, היא העמדת ההיסטוריוגרפיה העברית על אמתה וצדקתה: לפנינו דמות טרגית נשגבה מאד; שאול, לא רק שלא נספד כהלכה, כלומר לא הוערך כראוי, ודמותו סולפה גם אחרי מות הגבורה שלו, אלא גם לא הובן כהלכה בלימוד ההיסטוריה המלכותית העתיקה שלו, ועדיין הוא כמוחרם, והפרשה כולה מחכה לגישה אוביקטיבית, לפירוש חדש, לתפיסה לא־משוחדת, לריהביליטציה גמורה!

ואכן המתחיל במצוה־כמבצע זה בספרות העברית החדשה היה שאול טשרניחובסקי, המשורר בחסד בשירו “המלך”:

בָּרוּךְ־אֱלֹהִים מִגְּבָרִים, מְשִׁיחַ־אֵל,

הַגָּדוֹל עַל פְּנֵי אֶחָיו! מִשְׁנֶה בָּרוּךְ

בִּבְרָכָה שֶׁל יִסּוּרִים גְּדוֹלִים וְאָשְׁרָם,

וּבְאֹשֶׁר גְּבִיר־לְאֶחָיו וּמַר־סִבְלוֹ.

מבחינה פיוטית ואמנותית טהורה נופל “בעין דור” משאר השירים הנזכרים לעיל. לא הגיע עוד טשרניחובסקי הצעיר לשלמות הראייה והתפיסה הבלתי אמצעית בשיר זה, ואף הרעיון – המוסיקאלי וההגותי, לא הובע כל צרכו. הטכסט המקראי עודנו מורגש ומובלט ביותר, וכמו מאליו יקרא, והסגנון אינו עצמאי, והוא נשען על הספור וצמוד ללשון הכתוב, וממילא גם לתכנו המגולה. ברם, החדוש בשיר הזה הוא בהרחבת הנושא ובהטייתו לצדדין, לשבילי הילדות הנעלמים, בה לא דרכה נפש האפוס התנכ"י, שכן דרך הספור המקראי הוא דרך המלך הסלולה והישרה. המפתיע בשיר חדש זה הוא בראייה בת־החורין של המשורר שאול, באותו משהו חינני ונועז שאינו במפורש בגופו של ענין, בבת־קול המובנה מאליה כל כך! באותו הנופך הנוצץ כי אשרו של כל אדם הוא בעיקר בחירותו הפנימית, בכיבוּש עצמו לעצמו, בחיים של עבודה במלכות אלהים – הטבע.

וַיִּזְכֹּר הַמֶּלֶךְ אֶת גֶּבַע וַעֲלוּמַיו,

אֲבִיב חֶלְדּוֹ, טֶרֶם יִקְדְּרוּ עוֹד שָׁמָיו.

ומכיון שניתנה רשות לזכרונות משכבר הימים, – מפליג המלך החולה לימים מקדם, ותמונות שגוועו שבות לתחיה: מה נפלאו הימים ההם! מה מרהיבות־מרחיבות את הדעת המראות אשר תחזינה עיניו!

החי והצומח, שיתכן ולבו היה גס בהם לפנים, בצעירותו ובהירותו, נעשים יקרים לו, קרובים קרבת נפש ורוח, והללו נגלים לו עתה, בשעה האפלה כלילה, ברוחו המבועתת והנכאה, רק במופלא שבהם, ביקר חסדם האלהי, בבחינתם האידיאלית־אידילית, שכן רק מה שאבד לנו נעשה יקר ללבנו, קרוב כה ומובן עד לאושר, עד לכאב מזוקק שבעתיים. ואמנם יש אמת עמוקה ונכונה בהפלגה זאת, ונאמנה קריאתו־ראייתו של המלך האומלל:

אָנֹכִי, הַמְאֻשָּׁר, גַּם רַעֲנָן,

מִי יִתֵּן אוּכָלָה וּכְאָז אֱהִי שַׁאֲנָן!

שורותים אלה מסכמות את חלק הזכרונות הנעימים והמכאיבים גם יחד; ובעקב האושר שגז אוחזת העצבת:

וְעַצֶּבֶת נוֹרָאָה סְגוֹר לִבּוֹ לָחָצָה

וּכְמוֹ שִׁפְעַת דִּמְעָה אֶל גְּרוֹנוֹ פָּרָצָה.

ב

האידיליה הפסטורלית רווחת בספרות העברית החדשה מאז יצירת רמח“ל; אברהם מאפו התבשם מרוחה ומריחה ב”אהבת ציון“, יל”ג ניסה כוחו בה, אך דוקא כוחו הרב הכשילו ולא יכוֹל לה… ושאול טשרניחובסקי, שהושפע משניהם יחד, עשה ויכול.

בקראנו את “זכרונות” שאול “בעין דור”:

שָׁם שָׁלֵו יָנוּחַ הָרוֹעֶה הָעֶלֶם

וּלְנֶגְדּוֹ יְרַקְּדוּ הַבְּקָרִים בַּתֶּלֶם.

אַךְ שַׁלְוָה וָנֹעַם, אַךְ יִפְעָה וְהֶדֶר…

מַה נָּעֲמוּ צִלְצְלֵי פַּעֲמוֹן הָעֵדֶר!

אנו נזכרים בדברי שלום ב“מגזל עז” של רמח"ל:

רוֹעֶה עֲדָרָיו נַעַר,

מַה־טּוֹב מְנַת חֶלְקוֹ וּמַה־נָּעֵמָה!

בֵּין מִכְלְאוֹת צֹאנוֹ מְנַהֵל יֵלֶךְ,

הָלֹךְ וְרָץ וְשָׁב, בְּעָנְיוֹ יָגֶל.

פָּנָיו וְלִבּוֹ תּוֹאֲמִים יָשִׂישׂוּ:

בֵּין צֶאֱלִים יִשְׁכַּב וְהוּא בּוֹטֵחַ

דַּל הוּא וְאַךְ שָׂמֵחַ.

אנו מאמינים לשאול שאמנם טוב היה חלקו כרועה עדריו, כמו שהאמנו לשלום; הכיסופים והגעגועים אל ההוד והשלוה שבחיק הטבע, אל חיי הפשטות של אדם בן־חורין, הדל והשמח בחלקו, כיסופינו הם גם היום, וכל אחד מאתנו בעצם משתוקק אל אושר זה מבלי להשיגו. רגשות כאלה נתעוררו בנו עם קריאת “לינו בכפרים” מאת מאפו, “דוד וברזילי” מאת יל“ג, ו”שלמה וקוהלת" למיכל, וביתר שאת וביתר תנופה דרמתית פיוטית בסימפוניות המקראיות של יעקה כהן.

מ“גבע” עד “עין דור” – – – מאיגרא רמא לבירא עמיקתא! ממכלאות הצאן עד לארמון המלכות! – מה עמוקה התהום אליה נידרדר האיש שאול! … ועוד המלך הוגה־זוכר את אשרו לפנים, עודנו מקשיב לקול נעוריו המאושרים – “צלצלי פעמון העדר”,

וּפִתְאֹם – וַיַּרְעֵם קוֹל גָּדוֹל וְחָזָק,

וֶאֱשׁוּן־הָעֲלָטָה הֵאִי הַבָּזָק,

– אָנֹכִי הָרוֹאֶה לֲמֶּלֶךְ מְשָׁחֲךָ,

מֵאַחֲרֵי הַבָּקָר הֵיכָל הוֹשִׁיבֶךָ – – –

כאומר: כפוי טובה אתה במותי כמו שהיית בחיי, תמיד גרמת לי צער ויסורים, רעה אתה משלם לי תחת טובה…

מִמְּחִלּוֹת רִקָּבוֹן עַל מָה הִרְגַזְתִָּנִי

וּלְאַרְצוֹת הַחַיִּים מָה הֶעֱלִיתָנִי?

לגבי שמואל המלכות היא שיא האושר; להיות רועה עם – רק בחיר אל, משיח אלהים, זוכה לכך… ואילו רועה צאן ובקר – גנאי הוא לאדם! אבל לא כן יחשוב המלך בכבודו ובעצמו: הוא מערער בטענתו את דברי הנביא “בעל הטובה”, ועובר להתקפה עזה על עוכר נפשו וגוזל מנוחתו:

– מַדּוּעַ מֵאַחַר הַצֹּאן לְקַחְתָּנִי

וּלְנָגִיד עַל עַמְּךָ כַּיּוֹם זֶה שַׂמְתָּנִי?

כִּלִּיתִי כָּל כֹּחִי בְּסַעֲרוֹת מִלְחָמָה,

וְאָשְׁרִי בַּבַּיִת כְבָר הָיָה לִשְׁמָמָה.

ושוב מצלצלים באזנינו דברי שלום של רמח"ל:

מָה אוֹצְרוֹת זָהָב, יְקָר וָעֹשֶׁר,

כִּסְאוֹת לְמִשְׁפָּט, לַמְלָכִים כֶּתֶר?

הֵן אוֹצְרוֹת אִישׁ בֵית אֲסוּרִים הֵמָּה – – –

אוֹ מֶה מְשֹׁל וָנֵזֶר

אִם לֹא עֲבוֹדַת פָּרֶך?

בוויכוח הזה, הקרב האחרון בין המלך ובין הנביא, המבליט בצורה ברורה כל־כך את הניגודים בין שני אישים גדולים בתולדות עמנו בימים קדומים, שבהם באה להכרעה צורת השלטון במדינה המתהווה, אין המורה בבית הספר העברי בארץ יכול לעמוד מנגד; שומה עליו כמחנך וכשליח הצבור להיות בעד או כנגד, שכן אי־אפשר לתפוס עמדה נייטראלית־פשרנית ולומר: שניהם צודקים… אין לאחוז את החבל בשני ראשיו ולהיות פטור בלא־כלום. “מדוע מאחר הצאן לקחתני” – טענה נוקבת היא, והיא עדיפה וחזקה מ“אנכי הרואה למלך משחך”, שאין בה שום טיעון משפטי, שכן בעל כרחו נמשח הבוקר למלך על ישראל, בחינת “אל כל אשר אשלחך תלך”, ולא מצאנו נביא או מלך־משיח

שאלהים יבטל את נבחרותו, ויאמר לו פתאום: "מאסתיך! ", והראיה: דוד עצמו ראה את שאול תמיד בחייו ובמותו בחיר אלהים ומשיחו בקודש, שאין הפסק לקדושת מלכותו.

המתח הגבוה בדו־שיח זה דורש השתתפות בפועל והזדהות עם אחד הצדדים, ועל המורה להחליט למי הוא ולצד מי אומר הוא להפנות את תלמידיו. פירוש והסברה בעלמא אינה הוויה ולא כל שכן חוויה, לא בלב המורה ולא בלבות התלמידים, ושיעור בלתי מתוקן, שאינו מעלה ומתעלה לחויה, טוב שלא ניתן משניתן.

ג

דיאלוג זה מגיע לשיאו הטרגי־הדרמתי כאשר המלך הנואש פונה ליריבו בתחנונים המזעזעים את נפשנו ומעוררים בנו רגשות אהבה ורחמים רבים:

אִישׁ־הָאֱלֹהִים! מָה אֵל יַעֲנֵנִי?

כִּי סָר מֵעָלַי – מָה אֶעֱשֶׁה? עֲנֵנִי!

ומתוך יאוש ובקשת עזרה כאחד, הוא חוזר על הטענה המאשימה: מדוע הריעות לי? שלו הייתי, רוה־נחת בעולמי החפשי והטוב, ומדוע ולמה לקחתני והטלתני לתוך מערבולת מסחררת זו שקורין מלכות?! ענני! עזרני לצאת מן התהום הזאת, ממצולה ממיתה זו: עם פלשת סבוני, הרוח הרעה, החולה, תדכאני עד לשגעון, עשה למעני ולמען עמי, ואמור לי: מה אעשה?!

אך קשה כשאול זעם נביא; הוא לא ידע סליחה בחייו, והוא לא ידע סליחה ורחמים במותו, הוא כולו מידת הדין:

עַל מֶרְיְךָ, גְּאוֹן לִבְּךָ, אֱלֹהִים יִזְעָמְךָ!

מָחָר אַתָּה עִמִּי, גַּם אַתָּה, גַּם עַמְּךָ!

“כי חטאת קסם מרי!” גאון־לב ישולב בקשי־לב, ואין כפרה למלך ממרה. ואנו הוֹגים רגע בקופה של העוונות והחטאים והפשעים שטופל הנביא הזועם על המלך הנכנע: גאוה, זדון, מרדות! האמנם היו בשאול מידות רעות אלה? האם לא ראינו ולא שמענו את ההפך מזה על תכונות שאול? “ענווה”, “מוחל על כבודו”, “נקי מכל דופי”…

וגם כאן, בסיום הדרמה הנבחרה הזאת, אחרית שאול ההירואית, תבוא לעזרתנו האגדה התלמודית המשובחת והישרה, שאין לפניה משוא־פנים, והיא אומרת תמיד את האמת ואת כל האמת, של אלוהי־אמת: – “וימהר שאול ויפל מלוא קומתו ארצה, ויירא מאד מדברי שמואל” – “אמרו לו אבנר ועמשא: מה אמר לך שמואל? אמר להם: אמר לי: למחר אתה יורד למלחמה ונוצח, ולא עוד אלא שבניך מתמנים שרים. נטל שאול שלשה בניו ויצאו למלחמה”. ושלא לרפות ידיהם אמר כך – – –

וגם פה כיוון המשורר לדעת האגדה שהיא “עינוגו של מקרא” וגם אמתו:

בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח

עַל סוּס קַל הַמַּחֲנֶה שָׁב שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ.

לאור השחר המאיר לארץ בנוגה התקוה והוד החיים – “וכאור בקר יזרח שמש; בקר לא עבות, מנוגה ממטר דשא מארץ…” (שמואל ב' כ"ג, פסוק ד'). אחרי ליל אימים ועינויי נפש וגוף באותה מאורה אפלה של בעלת האוב, המכשפה האכזרית, שנכמרו רחמיה פתאום על קרבנה… הוא חוזר למחנה, לפקד בפעם האחרונה על צבאות עמו ולהתיצב בראש המערכה נגד אויבי עמו – הפלשתים. פניו חוורים, בעיניו הבוערות מחולי ואימה – היאוש הנורא, אך בלבו, לב מלך ביקר, אין מורא… דברי הזעם והקללה של הרואה לא ריפו את ידיו; את צערו הגדול הוא מסתיר בלבו הנשבר, אך כלפי חוץ, “נגדה נא לכל עמו”, הוא משכמו ומעלה גבוה מכל העם; הוא שאול הגבור, מיסדו הראשון של צבא הקבע בישראל, הוא בן העם הטוב שהכריע תמיד את אויבי ד'. כביכול שמח הוא, מושלך ככלי אין־חפץ בו, ואלהים סר מעליו והיה עם אויביו, עדיין לא סר כוחו, מפני שהוא לא סר מכוחו – מאלהים. עוד לא תמו כל הדרכים, לא פסו החסדים במעמקי נפשו, ודרך אחת ארוכה ורחבה כבר פתוחה לפניו – דרך המיתה היפה בשדה מלחמת אלהים! וזו הולכת לקראתו, קופצת לו וקוראת לו בקולו הראשון, קול נעוריו בשדה בלכתו אחרי הצאן במחלת אבותיו הרחבה, הפתוחה לארבע הרוחות: שאול, בני! בוא אלי… התיצב עלי, בחורי הטוב שאול בן קיש! לך בני, בתוכי, בכוחי, דרוך עוז, גבור־מלך ישראל! כי רק אני, האדמה אמך, נשארתי לך מכל הערכים והדרכים המובילים לאלהים; דרך הקודש היא, דרך גאולים לאלה שכל גאולה רחוקה מהם – – נפול בי, שאל מה תשאל בני ש – אוּל, וקמת וחיית לעולם!

הָאֶחָד בְּתִפְאֶרֶת לֵב־נָדִיב, עָנָיו,

שֶׁמִּגֵּר לַשֶּׁלַח לִבּוֹ וְלֵב־בָּנָיו.

הֲיִבְגֹּד הַלַּיִשׁ בִּמְעוֹן טְרָשָׁיו? –

וַיִּפֹּל כַּלַּיִשׁ: הוּא וְכָל אֲנָשָׁיו

(“אנשי חיל חבל”)

וחייו ומותו לא נפרדו; אחד בתפארת ובגבורה!

מקום מיוחד במסכת יצירתו רבת־הממדים, תופס התנ“ך. זיקתו למסתוריו, למאורעותיו הכבירים, לאמונות ולדעות המתרוצצים באון־קדומים במעמקיו, אינה זיקה של נפעל ומתפעל, כי־אם זיקה של פועל, של מבקר ופליג, הנזקק לחומר ההיולי תוך כדי ריתחת התהוותו, ונוהג בו מנהג אדריכל אמן, בונה ויוצר. חירות גמורה זו שנהג המשורר בתנ”ך, יסודה בחירות נפשו, בשלימות לבו, בראייתו ובהרגשתו המקורית, שהביא עמו מעולמו הפרטי, מ“נוף מולדתו”, לעולם הכללי והיהוּדי. כיל“ג בשעתו, מורו ורבו בתפיסת ההיסטוריה העברית, שיסודה בתנ”ך שש המשורר אלי קרב עם כל המקובל והמקודש בספרים. האמת המקובלת אינה בנין עולמו. מוצא הוא סימוכין לרעיונותיו המהפכניים דוקא במקום שלכאורה אין לערער את ודאותו ואין להרהר אחרי מידתו. אין טשרניחובסקי דורש את התנ“ך כמין חומר לשירתו, ואין הוא מהפכו לכמה גוונים הנראים לו לענינו. לעולם אין הוא מנצל את המוטיב הטוב לשם אמנות טהורה. כשרונו הגדול עשיר־נושאים הוא כחיים עצמם, וכרגיל אצל בעלי השפע הגדול, רודפים הנושאים אחריו ולא להיפך. כניסתו לאימוציה התנ”כית לא לשלום ולאידיליה היתה. יצירתו בתחום זה היא בחלקה דידאקטית וכמעט כולה טנדנציוזית, והיא ממין ההתקוממות, ותכליתה – לתקן, כביכול, מעוות היסטורי ולאומי כאחד. המשורר מעביר דרך צינורות התנ“ך רעיונות ואמיתות העומדים בניגוד גמור ובסתירה מפורשת עם השקפת־העולם התנ”כית הרשמית – הנבואית, זו שגושפנקת המסורת הקדומה טבועה בה כאמת נצחית שאין לקעקעה עוד.

העבר התנ“כי הגדול חי עודנו במלא חיותו הקדומה, וטרם התאבן, וטרם התלבן כל צרכו; ומשום כך הוא ניתן לבקורת, לריביזיה, ולתפיסה מחדש. גם האגדה התלמודית המשובחת ראתה בספר התנ”ך מהרהורי זמנה ומקומה. ואת הדמויות התנ“כיות הנצחיות עיצבה לפי אמת השעה וראות־התקופה. האגדה לא הלכה מימיה אצל התנ”ך, אלא כיוונה אותו אליה, הביאתו בסודה, ושם, בחדרי־חדריה, קיבל את מרותה באהבה. אף משוררנו אינו מעביר את עצמו לתקופה העתיקה, ואינו עוקר ועורק אליה. דומה, מעתיק הוא את עולם התנ“ך לעולמו שלו ונוסך עליו אור חדש, אור שירתו. כלוחם עז־נפש למען האמת שבלבו אין הוא בודק באמצעים, ואינו חושש אפילו למודרניזציה קיצונית של הלשון, הרעיון והתוכן. לא איכפת לו אם סגנונו אינו עולה בד בבד עם סגנון התנ”ך הקדום. מכניס הוא דפוסי לשון, מלים וביטוּים חדשים, בשיר שנושאו עתיק ביותר, כגון בשירו “מלך”, שהביטוי החגיגי, העממי, “לעילא ולעילא” חוזר בו כמין פזמון כמה פעמים, והוא פוגם בשל צלילו הארמי, ה“קדישי” המובהק. ברם אין העתיקות לכל גילוייה מחייבת את המשורר, ואין הוא רואה את עצמו כפוי וכפות לשום ענין ללא רוחו. אין הוא בא להרחיב ולהוסיף, כי־אם לתבוע, לערער, ולהרגיז את מוסדי הקבלה העתיקה, האטומה כמבצר סוגר ומסוגר. והוא מחדיר לתוך המבואות האפלים ביותר את לפיד מחשבתו הבורקת, הנועזה, הקוראה לחיים ולאור.

טשרניחובסקי הרואה בתבל “רק רגש וסערות הקרב… " משורר מהפכן הוא מטבע ברייתו וראיתו, תוקפן אמיץ. וחלק גדול מן המוטיבים התנ”כיים משמשים לו שדה־מערכה לפולמוס רעיוני, מקום לזינוק אידיאולוגי להתנצחות מדינית־לאומית, לפי צו הזמן וחפץ דורו. מלכות השמים של “נביאי האמת”, ומלכות האדמה של “נביאי השקר”, – מה עדיף? שאול טשרניחובסקי הארצי מכריע ללא רתיעה לצד האחר – לאדמה ולנביאיה, לאמת של “בעל עמק” העברי־כנעני.

וְלַנְּבִיאִים כֹּה אָמַר אֱלֹהִים אֱלֹהָי:

אֲמַרְתֶּם: נִבֵּאנוּ לָאֱמֶת –

וְהָיָה הַזֶּרַע זְרַעְתֶּם לְסָס,

וְאָכַל אֶת עַמִּי עַד תֶּמֶס.

מכונני מלכות־השמים רק מרפים את ידי איש־החייל אשר המדינה הארצית נשענת עליו. “אחרית הימים” – תביא אתה את אחרית האומה וקצה, ובאשמת האמת השמימית המופשטת ינותקו שרשי העם מן האדמה הטובה הנותנת חיים לכל חי.

עוד בראשית התגלותו נתגלה לנו כמשורר ההעזה הגדולה, “אשר עינו הרמה משקפת בלי חת, ולא חדלו שפתיו מלשיר שיר עז!” ואמנם שירתו, לכל גינוניה אמוציונאלית היא וסטיכית ביותר, חובקת עולם ונאבקת עם העולם ואיתניו. ורק משורר בעל כוח פרימיטיבי כמוהו, יכול היה להתמודד בעצמה כזו עם הפרימיטיבי התנ"כי הנצחי. עוד צעיר ורך היה בשירתנו, – וכבר התייצב במלוא קומתו “בפניהם”, אנשי “האמת האחת”, וראה את עצמו כבעל דברם, כשליח האמת האחרת, היפה והבריאה יותר. כבר אז הכריז כעין מלחמת־מצווה על “חנוטי הבשר והרוח, ורופא־האליל”. כדי להוכיח את צדקתו הוא מתהלל בכל מיני הילולים, ומכנה את עצמו בתארי יקר וכבוד, כגון: “פרא למוד אור יה”, “לב נדיב”, “האביב”, “ששון האור” וכו'. ואילו האחרים הם: “רקב הבור”, “באשת הקבר”, ועוד. בפולמוס הקדוש – כל הדרגים טובות.

אך אין המשורר מסתפק בשלילה בלבד, בהרס מקדשים ישנים. הוא גם בונה מקדשים חדשים. מפנה הוא אותנו לדרך אחרת, פוקח את עינינו לראות שבתוך עולם התנ“ך המקובל יש עוד עולם אחד שאין הוא נופל מן הראשון, ואולי – הוא הוא הראשון בזמן ובמעלה. יש רק להעמיק חקר, לרדת לשכבותיו העמוקות ביותר, להפוך ולהפוך בו, ואז יתגלה לפניך במלוא תפארתו. המשורר אוחז בעמודי־התווך של היכל התנ”ך – “נביאי האמת” – ומערער על זכותם להיות בעלי המונופולין היחידי של אמת העולם, של אמונת עם ודם. החוק הנבואי רואה את עבודת אלוהי האדמה כפשע מוסרי ופלילי נגד הפרט והכלל, ובשם אלהי השמים האחד והיחיד בישראל ובעולם חסם את כל הדרכים המובילים לשמחה ולגיל, וסתם את כל מעינות העוז והנוֹי השופעים חדוות חיים וששון ההויה הארצית. אך המשורר העברי בעל “הדמים הרותחים”, רואה, כדוגמת נביאי הבעל, בעשתורת ובבל את אלוהי הארץ החוקיים והטבעיים, והוא קורא בעוז:

לִקְרַאת שְׂמָחוֹת, לִקְרַאת גִּיל

פַּנּוּ דֶרֶךְ, סֹלּוּ שְׁבִיל.

לדעתו הכניעה לאלהי השמים הטמיר והנעלם, ל“אל רוחות”, הגבירה את השנאה בין אדם לאדם; “והיתה יד אדם באדם לרע, ונקשה מברזל לב גבר”. האם לא נרדף שאול המלך, הטוב והאציל, על ידי נביא זועם ונוקם בשם אלהי האמת והצדק? האם לא היה אדם־בלי־דופי זה שעיר לעזאזל על חטא שלא חטא? ארבע פעמים נזקק שאול המשורר לשאול המלך, ובכל פעם הוא מתרפק עליו באהבה, רק את ריבו, ומצדיק ומעריץ את “האחד בתפארת, לב נדיב, עניו, מלך־נביא, החי כליש במעון טרשיו ונופל כליש הוא ואנשיו”.

אין טשרניחובסקי מזלזל במסורת. התנ“ך, כספר־יצירה נצחי, יקר וקדוש לו. אבל רואה הוא את עצמו זכאי ומחוייב לתקן את הטעון תיקון לפי תפיסתו ואמונתו. כי אם גם נחתם התנ”ך – לא נחתמה אמיתו, והאמת – לעולם זורמת, מושכת, דינמית היא ביסודה ומארץ תצמח ולא משמים. הלא פולחן אלוהי האדמה, הבעלים, ממלא את חללו של התנ"ך הבוער והסוער תמיד כהר־פרצים. נופו שופע כולו קסמי נוף: גבעות גבוהות, עצים רעננים, הררי נשף, סלעי מגור, הרים ועמקים פוריים, ים ומדבר, שדות עליזים, שאון יערות ובכי נהרות, וקולות מים רבים ואדירים. מספר הערים – מספר האלים. רוחש הוא כל פסל וכל תמונה, זרוע עצבים ומצבות, נטוע אשרות וחמנים, ומשובץ בכל שכיות החמדה. עולם של סמלים ופסלים, אותות ומופתים בשמים ובארץ, דם ואש, שרירות ונצורות. מכל מערה, מכל נקיק־סלע, מכל ערוץ נחל וגיא, מניקרות צור ובור, מן הנעצוצים והנהלולים, מציצות אליך עיני־חמדה, מבטי תאווה לוהטים, נוקבים, של אלוהי האדמה רב העינים והמאוויים.

לָעַשְׁתֹּרֶת שִׁיר וְלַבֵּל:

נְחַשׁ־הַפַּחַת, קְאַת הַלֵּיל,

דְּרוֹר לַיֵּצֶר, שִׁיר לַחַי,

צְאוּ מִתּוֹךְ עֲרוּצֵי גַיְא,

מִן עֲרֵמוֹת עֲלֵי־רֹאשׁ,

מִנַּהֲלוּלֵי גִזְעֵי־בְרוֹשׁ,

עִזְבוּ נִקְרוֹת צוּר וּבוֹר!

לִקְרַאת שְׂמָחוֹת, לִקְרַאת גִּיל

פַּנּוּ דֶרֶךְ, סֹלּוּ שְׁבִיל;

החמה המלהטת, האור העז והמסנוור של ארץ העברים המדברית־הררית־ישובית, קסמו לו לישראל הצעיר, הרתיחו בשגיונותיהם את דמיו הרותחים, מסתרי־החיים פיתוהו לעכו"מיות, משכוהו לשרירות־לב, למראה־עינים, לתאוות גבעות עולם, לפרץ מאוויים מלאים און ורהב, “נחבא עמוק בתוך היש / כרשף גלום באבן שש”.

העם ברובו הגדול “נתעה” אחרי לבבו, והעדיף את “פריצות התום” הגלויה של העשתורת על פני הסוד הכמוס של “האל המסתתר”. האפשר לו לעם קם לתחיה, לאומה העומדת על הקרקע, הכורתת ברית שנית עם כוחות האדמה, להתעלם מן ההויה התנ“כית הכבירה הזאת? כי מהו כל השפע הרב הזה התוסס כיין בשורות התנ”ך הדשנות, אם לא שפעת האונים של עם צעיר, הקודח ותוסס מעודף עסיסים של יצרים ויצירה? היכול היה טש. הצעיר מבשר אביב האומה ותחיתה על אדמתה, “המנחש לאור המקדם פני דור מעפילים בהמון ברכותיו”, ברכות כוח ועבודה, שלא לראות גופי חיים עזים אלה, "להעריץ את שם אדוני ואילו את פעלו לא לראות?! "

מלחמת האמונות והדעות שבתנ“ך לא הוכרעה בזמנה, בכל אופן לא בספר התנ”ך עצמו. העם בהמוניו, בכל ימי הבית הראשון, ואפילו יהודה, “שעוד רד עם אל”, חבור עצבים היה כאפרים אחיו, והיה כ“מסיג גבולו” ויקרא לאלהים “בעלי” ולא “אישי”, כרצון נביאיו. הבמות, אלה המרכזים הדתיים העממיים, הפולחן החביב ביותר על איש־האדמה, האוהב לעבוד את אלהים בחוץ, בטבע, לא סרו ביהודה אף בתקופות של שלטון־אלהים מוחלט מטעם המדינה. התנ“ך בפשטותו הטבעית ספר הגלוי הוא, תוך כדי התנגדותו ל”עבודת האלילים" הוא מגלה גם את העבודה הזאת עצמה בכל היקפה העצום.

וטשרניחובסקי הוא כשיכור מריח אדמת עמו שברכה אלהים! דומה, כאחד מכהני אפרים הצעירים, צועה הוא “תחת אלון ולבנה ואלה, כי טוב צלה”. באות נפשו שואף הוא את רוח המרחב החפשי של הגליל הלוהט מחשקים שוקקים “כמו תנור בוערה”. המשורר רוקם את לבו במסכת “גאון ישראל” מלפני אלפי שנים, אז, כשאפרים “התגורר על דגן ועל תירוש”, והתנה אהבים עם כל הטוב והיפה, ושמח אל גיל כעמים. מה רבה אהבת המשורר לארץ־ישראל בשירים התנ"כיים האלה! בשירו – "שוב פרחו העיים, / ובא המון חוגג ולויים, / בקול שופר ומנענעי הפז! " הארץ כולה קמה לתחיה בנפשו ובנפשנו. זוהי שירה אלמנטרית המחזירה לנו באחת את החוש הקרקעי הראשון. כל גרנות הדגן, כל החמדה הגנוזה מתגלה שוב לעיניו. עוד לא פסו חיי עוז וגבורה מהרי ישראל ושדותיה! מלא כל הארץ פריון אלהי החיים ויפעתם:

אִילָן נָאֶה, נִיר נָאֶה – דְּמוּת צַלְמוֹ גַם בָּם

וְעַל כָּל הַר גָּבוֹהַּ יִתְעַלֵּם:

מְקוֹם בּוֹ רֶגֶשׁ־הַחַיִים, בָּשָׂר וָדָם,

בַּצּוֹמֵחַ וּבַדּוֹמֵם יִתְגַּלֵּם.

שירת התנ“ך של טשרניחובסקי שירת חיים היא. בשורות עזות והולמות, ש”המלוטש מחזיק בו המרובה במועט“, רקם המשורר את ניב ההרמוניה שלו במסכת התנ”כית, בנפש חפשית ובלבב שלם טווה את חזונו על יופי וכוח, על כיבוש מולדת בחזקת היד, על “עוד מרחב ועוד דרכים”.

הוא משלו – לא היה לו כלום… אך לעמו ציוה את כל מעינות החיים והאור, החייל והעוז, שפיכו בו מאז, בעת ששכן כלביא בשדה אפרים ובטרשי יהודה, ויפעה לו – יפעת שדמת הבר. כי העם, כמו האדם, “אינו אלא תבנית נוף מולדתו”, בה הוא חי ויוצר מתוך אמוציות בלתי־פוסקות של מסתרי האדמה וגילויי כוחה ויפיה הנצחיים.

מפליאה העובדה שטשרניחובסקי, “היוני” “הדיוניסי”, מעריץ היופי שבגבורה ואוהב התפארת שבנצחון הכוח, נאחז בשירתו התנ"כית וההיסטורית דוקא באותם הגבורים “שהסכילו ושגו הרבה מאוד”, אלה שלא השכילו להצליח, והם נפלו ולא הוסיפו קום.

לא דויד, הגבור הוקם על, נעים זמירות ישראל ותקוותיו, עורר את כינורו של המשורר שאול, כי אם דוקא שאול הנרדף, היפל והכושל, השוגה והשוקע תמיד; דמותו המעונה היא שקסמה לו, ואל חייו האומללים ואל גורלו המר נצמד באהבה רבה, וחדר עמוק לנבכי נשמתו, והעלה משם את כובד יסוריו של אדם־מלך זה שנספה בלא משפט.

הנושא “שאול” כמו הנושא “בר־כוכבא”, אופיני הוא לשירתו הלאומית־אנושית שנקלעה תמיד בין הקצוות: בין “אמת היחיד” ובין “אמת הרבים”, בין אמת השמים ובין אמת האדמה, ולבסוף הכריעה זו הראשונה, והקרקע נשמטה מתחת לרגלי העם, הרבים, והם נשארו תלויים בין השמים והארץ, ללא כל אחיזה ושורש בקרקע עולם, תלושים מן האם־האדמה הטובה והנצחית.

בשאול המלך־האכר, הארצי, רואה טשרניחובסקי, בניגוד למקובל, מושל צדיק וגבור, “ברוך אלהים מגברים, משיח־אל הגדול על פני אחיו. משנה ברוך בברכה של יסורים גדולים ואשרם”. דמות טרגית נעלה שנתעלתה ונתקדשה בסבל וענות, “אדם עליון ספוג שכרון חוזה וגלוי עינים לחזות צל אל חי”.

ארבע פעמים נזקק המשורר למוטיב מדאיב זה. ובכל פעם הוא נאחז בו באהבה ובהערצה יתרה, במיצוי כל אישיותו המעונה, השרויה באור היסורים הממרקים והמעלים. וכה קלט והחזיר את האור הנאצל של הנשמה הדוויה, והגיע עד יסוד־יקוד מכאובי נפשו שאין כדוגמתם בין אישי התנ"ך, נאמני בית הכואבים, יודעי צער החיים והוד יגונם.

ראה ומצא טש. במלך שאול איש כלבבו– איש הרוח הטהור, בן־נביא, שהמופלא שבחיים קורא לו והוא הולך אחר צו זה ברוח ממריאה אל על, וכנפיו נוגעות בשולי האין־סוף. לא רק את גאולת נפשו מבקש שאול בין הנביאים, כי אם את גאולת כל האדם. שאיפתו היא להתפשט מכל גשמיות ולהפיל את החיץ החוצץ בין אדם לאדם ובינו לבין הבריאה כולה. “ויפל ערום כל היום וכל הלילה”. ערום מערמה, משנאה מכעור משלטון; טהור מכל דופי.

כמו יל“ג ב”צדקיהו בבית הפקודות“, כן טש. בשירי שאול המלך שלו, תולה את נפילתו של המלך בתורת הנבואה, בשלטון התיאוקרטי, שעינו צרה מאז ומעולם בשלטון החילוני, בכוח האדם היוצר את גורלו בידיו הוא. שלם היה בן אכרים זה בגופו ובנפשו, והנה בא הנביא הזועם והכניס בו את הרוח הרעה של השניות, שסע את נפשו לשנים ושסה את שני החלקים המפורדים זה בזה. וכך נוצר הניגוד־השבר בנפשו התמימה, – השגעון! – פילוג האני לשני קרעים עוינים שלא התאחו לעולם. פרוצס זה של דיכוי מלכים גדולים על ידי נביאים גדולים, חוזר ונשנה בתנ”ך בפנים שונות. שמואל קם על בית עלי ועל בית שאול. אליהו רודף את אחאב, עמוס את ירבעם השני, ישעיהו עוין את אחז, וירמיהו מייסר בלי רחמים את צדקיהו. דומה, לא מעשה היסטורי מעלה לפנינו הסיפור התנ"כי, אלא אפוס מכוון על נושא היסטורי. חומר היסטורי בלבד אינו נעשה מציאות היסטורית מבלי שתגע בו יד אמן־יוצר גדול, שרק הוא נופח בו רוח חיים נצחית.

המוטיב התנ“כי משמש לטשרניחובסקי כמין חומר גלמי ליצירתו הלאומית והאישית כאחד, וממנו שאב את רעיון המרד והמלחמה בישן, את שנאתו העזה לרעה החולה – לחוסר האונים שבחיי הגלות המושפלים. דרך שער הכבוד הרם של הוד התנ”ך נכנס טש. הצעיר אל עולם הקדומים של ישראל הצעיר, ובכוח הגבורה הזה הלך והוליך את דורו גם מחוץ לתחומי התנ"ך. מנגינת הדם והאש קראה תמיד למשורר, והיא שעוררתו לשיר, להגות ולקרוא לעמו לשוב אל עצמו, לחדש את ימיו כקדם.

בהיסטוריה כמו בטבע, ראה “לא רגעי שנת וחלומות ימתקו”, רומנטיקה וזכרונות נעורים יפים, כי אם “רגש וסערות הקרב”, לאמר: מלחמת הקיום, מאבק איתנים של נוי וכוח נצחיים. את התנ"ך ראה טש. כספר המעשים הכבירים והמופלאים, שכל הרעיונות האנושיים הנועזים נובעים ממנו. באבות העריץ בעיקר את כוח מעשיהם. כיבוש כנען בסערה, ובמעשה גדול זה ראה סימן לבנים בכל הדורות:

וְכִבְשׁוּ אֶרֶץ בְּחֶזְקַת־יָד וְנֶאֱחַזְתֶּם בָּהּ

וּבְנִיתֶם בִּנְיָן־עַד לַדּוֹר הַקָּם לָכֶם, הַבָּא.

אין טש. מחסידי “הרוגי מלכות”. מבכר הוא על פניהם את הורגי מלכות הרשעה, המתקוממים לרע, לשעבוד הזר, ומנצחים אותו בכוח. אכן הזדהותו הנלהבת עם קדמות קדמותו הארצית, הגבורית, של ישראל הנער, ישראל־צבא ולא “ישראל־סבא”… הוא החיוב הגדול ביותר של “שירתו־שירתנו הצעירה”, שעוררה בשעתו את התפעלותו העזה והרעננה של ביאליק הצעיר. ואמנם שירת טשרניחובסקי היא סוף האסכולסטיקה העקרה של הפיוט המשכילי וראשית “שירת החי על אדמות”, תרועת העוז שבחיים בכבודה ובעצמה – תרועת טשרניחובסקי.

ואשרי העם שמשורריו יודעי תרועה הם, ששירתם היא בחינת “נחל איתן בהמולת אביב, זרמי חיים ושללם”.

ומכאן הערת טש. עד לפולחן ממש את הגבור בר־כוכבא, בן־הכוכב, בן הכוח, זה “השני”, “הנאדר והחסון, הענק שהחריד את מלוא אסיה ואיי הים, וגם רומא על שבעת שפייה אחזה חיל”. ומפליא הדבר: דוקא במנוצח בר־כוכבא ולא במנצח יהודה המכבי, ראה את התגלות הגבורה הישראלית הקדומה! רק בו, בגבור הנופל, המכזיב את תקות ישראל לגאולה ולחרות מדינית, ראה וקדש את סמל הגבור הנצחי שבנצח ישראל.

וַיִּהְיוּ בְךָ מַעְיְנוֹת הַחַיִל וְהָעֹז

כָּל זִרְמֵי בּנֵי עַמְּךָ הַגֵּאִים,

אֲשֶׁר אֲבוֹתֵיהֶם עוֹד שָׁרוּ עִם אֵל

וּבְחֶזְקַת־יָד לָקְחוּ בִּרְכָתוֹ:

וַיִּהְיוּ בְךָ מַעְיְנוֹת הַחַיִּים וְהָאוֹר

לֵחֵנוּ, עֻזֵּנוּ, עֹז־אֻמָּה.

ולא את שמם של המכבים המנצחים, משחררי המולדת מעולה של יון, הוא קושר עם “אחרת הימים” שבחזונו, “כי יקום העם”… אלא מזהה הוא את חזון הגאולה שלו עם שמו המנואץ של בר־כוכבא שהיה לבר־כוזיבא, למשיח שקר, שהכזיב את התקוה המשיחית של העם בגאותו הרמה ובמפלתו העמוקה; בשמו ובזכרו של הגבור הנופל הוא קושר את חזון המדינה לעתיד לבוא, חזון שהיה בימינו ולעינינו למציאות:

לְךָ יֶחֱרַד, יָגִיל בִּרְעָדָה

לֵב־כָּל־מַעֲרִיצֶיךָ, הַנְּדִיבִים בָּעָם,

בְּנֵי־חוֹרִים עַל אַדְמַת מַטָּעָם!

תקופת היידלברג, תקופת ההיסערות וההשתערות של הרעיון הציוני והשירה הלאומית־ציונית, גרסה יותר שאיפה נועזה מחשבונות שקולים. תקופה זו בשירת טש. ננהתה אחרי קול שירו של “בן האגדה”, הרצל, ולא שעתה לשבט אורו של “המורה” – אחד העם. אסכולה זו העדיפה את “רוח הגבורה” על “רוח הקודש”. “הלב השמם”, “הלב חסר האון”, נאחז במקסם השיר ונבואות שר רב־מג, ולא התמהמה הרבה על “פרשת דרכים” כדי לשאול “לאן?” ודמותו של בר־כוכבא הענק, הגבור שמתחתיו צמח, לא כהן ולא נביא, לא עשיר ולא חכם, זה שנגלה בעב־ענן, כספיח הים וכשירו שאין לו פתרונים; דמות מופלאה זאת קסמה לו יותר מדמותו המקודשת של בן הכהנים – יהודה המכבי הוא לא זהה את דמיו הרותחים עם דם המכבים, לא! וכך הוא אומר במפורש: מי אתם דמי רותחים בי? דם המכבים? לא! עצבי שיש קדושים לי במלחמת גוי וגוי.

במלחמת המכבים־הפרושים ראה מלחמה בין שתי דתות, או בין “שתי תורות”, והוא לא הכריע מעולם נגד “עצבי השיש” של יון, נגד היופי והפילוסופיה היוונית! עברי קדום היה בדמו ובנפשו ואת “שומרינו – חונטינו לדורות” לא סבל, נלחם בהם ומרד בתורתם. אדמת התנ"ך הדשנה והטובה, ולא ים התלמוד העמוק שאין לו סוף, הצמיחה לו כנפים ונתנה לו קול. חרב הגבורים, ולא עט הסופרים, הלהיבה את רוחו העזה; את “החיל לאוריתא” בלבד לא גרס מימיו.

"חַיִל לְאוֹרַיְתָא – לָמָּה הוּא לָהּ?

שָׂא נָא עֵינֶיךָ,

רְאֵה תַלְמִידֶיךָ

טְרוּטֵי הָעַיִן וְקִצְרֵי הָרְאוּת,

דַּלֵּי הַשְּׁרִירִים וּמֻכֵּי הַטְּחוֹרִים.

יָרשדוּ וְעָכְרוּ הַמַּיִם הטְּהוֹרִים.

וְאִם יָפָה תוֹרָתְךְ, כְּעוּרָה הַכְּסוּת! "

את “מרחיבי הדת” ראה כמחריבי המולדת, כמוהו כרבו יל"ג, הפרושים, לפי תפיסתו, לא עמדו בפרץ כי אם להפך – הוסיפו פרץ על פרץ בעם, ובעטים חלק העם, מפני שהיו מתנשאים על “עמי הארץ” – זה הבן הנאמן תמיד למולדת ולאדמה; ואילו נושאי התורה ראו בו יצור שפל, “מטמא הארץ”, שמותר לקרעו כדג.

ובבר־כוכבא, בן העם הפשוט ו“עם הארץ”, מצא דמות תנ“כית מובהקת, כדוגמת גדעון ויואב, שדם כובשי כנען בסערה קלה בעורקיו ולא נח; אדם בן־חורין, ששום מסורת לא אסרה את רוחו, ש”רצועות של תפילין" לא כבלו את חצריו העזים, ורק מטרה אחת לפניו – חרות העם ומיגור האויב ביד חזקה ומוחצת. ואם נדמה לו רגע שהאויב הוא מבפנים, ויהא זה אפילו אדם כר' אליעזר המודעי, תלמיד חכם זקן ומיוחס, הרי הוא מכריעו בבעיטה אחת!

אכן כאחד מגבורי המקרא האגדיים מופיע לפנינו “בן הכוכב” המזהיר. מה רבה אמונתו בעצמו, מה איתנה היא השענותו על כח ידיו. וכדמות מיתולוגית רבת הוד מעלהו המשורר מערפלי הדורות:

גִבּוֹרִים בָּעֲרָפֶל!

שָׁם נִגְלוּ לִי פְּנֵי הַשֵּׁנִי

הַנֶּאְדָּר, הֶחָסֹן…

מִי תִּכֵּן רוּחֲךָ, הַגֶּד־נָא? מִי בָּא

עַד חֵקֶר זוֹ נַפְשְׁךָ הַנַּעֲלָה?…

את כל אהבתו והערצתו ליפה ולנעלה מעניק המשורר העברי לגבורו האהוב; את געגועיו העדינים והיפים הוא מעורר על “הגבור בערפל” שהיה לבוז. ומתוך חיבה יתירה לדמות הנערצה הוא בא לידי שנאה מופרזת לאלה שלא אהבוהו, שלא העריכוהו, שלא היו מסוגלים להבין לרוחו, והם זרקו אבן אחרי הנופל ורגמו את ארונו וזכרונו. אכן לא נספד, לא הושר כהלכה, בר־כוכבא, כמו שלא נספד קודמו, אחיו לגורל ולגאון – המלך הראשון בישראל – שאול.

ומה עזים ונוקבים דברי המשורר על גורלו של הגבור הנופל:

אֲךְ אַתָּה נָפַלְתָּ – וַתִּהְיֶה לְבוּז!

– הַהֵם יוֹקִירוּךָ? אִם הֵמָּה,

עֲדַת הַנֵּנָּסִים הַנְּמִבְזִים, אֲשֶׁר

יַקְטִירוּ לֵאלֹהִים מַרְעִימִים

וּבֶרֶךְ יִכְרְעוּ אַךְ לַשָּׁב מִן הַקְּרָב

בַּעֲטֶרֶת־נִצָּחוֹן עַל מִצְחוֹ?

אִם הֵם יעַרִיצוּךָ – עַם שָׁפָל וְלֹא עָז?…

רק אחד הבין את הגאון בר־כוכבא ויאהבהו כנפשו, ויקשור את גורלו בגורלו – הלא הוא עקיבא בן יוסף, מי שהיה עם הארץ, רועה נקלה לאדון תקיף ועשיר! רק הוא, האדם והחכם הנעלה, בן דלת העם, ראה בבן בלי שם בן־כוכב עולה ודורך מיעקב; ולאורו הגדול, אור המשיח, הלך והוליך את אלפי תלמידיו, כוכבים עולים אף הם בשמי עמם וארצם לקרב האחרון עם רומי, הזאבה הטורפת.

נפל הכוכב המזהיר ושקע בערפלי הדורות! ובנפלו גבר החושך בעם שבעתים. עמק הכאב והחרבן גדל לבלי הרפא עוד! המשיח היה למשיח שקר, הבונה להורס, והנאמן לבוגד, שכל פה מקללהו ומזכיר את שמו בבוז על שפתיו: בן־כוזיבא, בן הכזב והמכזיב! אך המשורר הצעיר בן תקופת התחיה, מחזיר את כבודו הראשון לגבור הנעזב, והוא מבטיח לו, למקופח, למנוכר, ריהביליטציה שלמה בימים יבואו, "האחרית הימים, כי יקום העם, עם נקי מחלאת הגלות, שעינו לא כהתה עוד מאבק ספרות שוא ומדוחי המתעים, ויפעה לה, יפעת שדמות הבר, – אז על אדמת מטעם יחרד ויגיל ברעדה לב כל מעריציו.

רק עם של בני חורין יאהבו ויעריצו את הגבור הזה, שהיו בו כל מעינות החיים והאור, החיל והעוז של עמו הגדול, “בטרם עוד היתה בו יד הגלות שחנטה אותו לדורות”.

ובסכום לדברים האמורים לעיל: האם לא מאלה השנים – משאול ומבר־כוכבא, נפתח לנו שער סתרים לעולמו הפנימי, הסגור, של המשורר שאול טשרניחובסקי? האם לא את דמות עצמו טבע ואת עלבון עצמו תבע מבעד לשתי הדמויות האלה שצר ושר בצער ובאהבה? נציץ נא דרך נפשם לנפשו של המשורר ונראהו מבעד למעטה השיר המאיר שבו החביא את סוד יסוריו מעינינו כהחביא ים סוער את פניניו על קרקעו העמוק והאפל. אכן, על טש. הפנתיאיסטן, האסתטיקן, הצייר, הליריקן, ה“יוני”, וכו' וכו', הרבו לכתוב ולדרוש תלי תלים של הערכות והלכות, וכל המרבה את המסובך הרי זה משובח! אין שיר ופואימה, סונטה ובלדה ואידיליה, שלא דרשום הדרשנים ולא פרשום הפרשנים; ואילו את טש. האדם, “האדם שאינו אלא…” לא ידעו ולא הבינו! והוא השר ולא השיר, נשאר “זר ונכרי ללב אומתו”, “ערירי כי הופיע וערירי ילך, באפס לבב קולט אותו וללא בת־קול, כאותה צוחת נשר בודד, צוחת פרא, וכאותה רוח, אשר תדוד לעולמים”.

ופלא: את דבריו כפשוטם לא דרש ושום מבקר לא קלט אותם כהוייתם.

למה התכון כאן המשורר? האם לא הרגיש טש. ששירו אינו זר ונכרי ללב אומתו? האם לא ידע שיצירתו, ואם במאוחר במקצת, נתקבלה באהבה ובהערצה על לב העם? כל סוגי יצירתו נקלטו סוף סוף ועיניו ראו זאת. האידיליות נתחבבו, נלמדו ונחרתו בלבבות. הובנו גם השירים ה“קשים”, ואפילו הסונטות – בטויו הפנימי והעמוק ביותר, מצאו להן מהלכים בלב יודעי שיר, והפליאו בעז הבעתם ובצליל זהבם הדק, “מועט המחזיק את המרבה”, גם את אלה שפקפקו בשירה זו וראו בה מלאכה גדולה ולא שירה כנה. לא! שירתו לא נכריה היתה לנו, נכרי היה הוא עצמו, המשורר. הוא לא הובן כל צרכו, לא נתפס נוף נפשו ושורש נשמתו. זר – משום שלא התקרבו אליו עד כדי ראיה מלגו, מן השירה ולפנים. מפני שרק התענגנו על יפיו ולא תהינה על טובו. מפני שקבלנו ממנו הרבה ולא החזרנו לו אפילו מעט. הלא כך הוא קובל באחד משיריו האחרונים, האישיים ביותר:

אֲנִי – לִי מִשֶׁלִי אֵין כְּלוּם, גַּם לֹא שֻׁלְחָן.

הסתפקנו בהודאת בעל השיר כי “נטע זר הוא לעמו”, וראינו את עצמנו פטורים מלקרב אלינו את “הזר” ולהזמינו אל שולחננו.

נודה ונבוש ונכאב מאד כי שאול טשרניחובסקי כפרט, כאדם הגורל, כאמן נאמן לאמת היחיד וליגון היחיד שלו, נשאר לנו חידה שאיש לא נסה עדיין לפתור אותה. וכי מי נתן דעתו על המשורר הגר “בין ד' כתלים של חדר לא לך, אשר גבּי זרים הטילו בו לכלוך וטשטשו צבעיו במבט ובמגע”. ידוע היה לו למשורר המזקין כי “לעולם לא יבנה בית לעצמו…” האם ידוע היה גם לאבות העיר העברית הגדולה הסוד הזה? הדאג מי שהוא לבנות בית קטן עם גנה קטנה ונאה למשורר הנכסף לכך?

והוא לא תפס מרובה: ו“לו אך שלחן! אותה פנה קטנה, שבה אדם רגיל להתיחד עם אור עולם־כל עולמותיו…”

ואמנם מי שבקר בביתו־חדרו של המשורר החולה ידע וראה שלא הגזים המשורר בקובלנתו זו. לא היה לו משלו אפילו כסא שלם! לא בארץ גלותו ולא בארץ אבותיו. איש שהעניק לנו משולחנו, שלחן גבוה, כל כך הרבה, טובה, משלו לא היה לו כלום! הוי, כמה עניים היינו לגביך, שאול טשרניחובסקי!

ומי שתבע את עלבונם של שאול המלך ושל בר־כוכבא גבור ישראל, את עלבונו הוא הוא תבע מאלה שהתנכרו לו, שלא ראוהו “בשעת חולשה חורה”, ב“התפללו בלאט – אין אומר ודברים – אל יד מלטפת ברוך, אל לב יחיל דומם, המחריש אתך, כואב את כאבך, בצערך לו צר ובגעגועים שלך על רמז כל שהוא מעבר לקטנות”.

הוי, כי לא נענינו לך גם בשעה שנרמזנו. כי לא ראינוך, הגדול, מעבר לקטנות… לא הגענו אליך “עד שעמדת… לא עיף, אף לא יגע ממעש – באמצע הדרך מלכת”.

מה רבו מבקריו של טשרניחובסקי! אך היכן הוא אוהבו שהתידד פעם עם “יגון היחיד” של המשורר העליז והשמח? איה הוא חוקר טשרניחובסקי ששמע את קול נפשו הבוכה במסתרים? ידענו תמיד את טש. של “את מי אוהב”, של “אגדות האביב”, של “קסמי יער”, של השירים לאילאיל", של האידיליות השקויות אור “בקר שאין דוגמתו רבים…” אך הידענוהו מאידך גיסא – בשעותיו הקודרות, בשעה שכנורו מועב וזוך שירו מוקדר?

וְאָנֹכִי יָדַעְתִּי בָּעוֹלָם הַגָּדוֹל

לֹא יַחְדְּלוּ חָדֹל

הַדָּם וְהַדִּמְעָה לְעוֹלָם, לְעוֹלָם,

וְאִם לֹא נִשְׁמַע קוֹלָם.

אכן, הדם והדמעה שלו, של נפשו הפצועה, קולם לא שמענו, על כן חשבו וטעו רבים כי רק משל היו, מיטב השיר הכוזב.

עִם אַנְחוֹת תֵּבֵל כֻּלָּהּ תִּפְרֹץ גַּם אַנְחָתִי

וּפְצָעַי נוֹטְפִים דָּם עִם דְּמֵי כָּל דּוֹר וָדוֹר!

צער העולם ויגון היחיד רקומים במסכת אחת – נפשו של המשורר, ואין משורר נתפס אלא על צערו הוא ועל פצעיו עצמו.

“אַךְ מִיָּמַי לֹא רָשַׁמְתִּי שִׁיר קוֹדֵחַ אֶלָּא בְּאוֹר עַל דְּיוֹ־רְשָׁמַי”.

ודוק: “שיר קודח”… מדם התמצית בא לו השיר למשורר, והוא מואר באור הנפש ההולך ופוחת –

וּבַמְּנוֹרָה עוֹד אוֹר, עַלִּיז, בָּהִיר, גָּדוֹל,

אַךְ מִי יֵדַע, הוֹי, אִם דֵּי הַשֶּׁמֶן בָּהּ?

אויה, לא היה די שמן למאור, ואנחנו השתמשנו בו להנאתנו עד הרגע האחרון! ובדעוך נר חייו בקש רק דבר אחד קטן:

דְָבָר אֶחָד אֲנִי רוֹצֶה: עַל שֻׁלּחָנִי

אַךְ אֲנְדַּרְטָה אַחַת בָּאֶבֶן אוֹ בָּעֵץ.

תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה מֵאֶבֶן יְהוּדָה,

קָשָׁה כַּחַלָּמִישׁ, תּוֹסֶסֶת בְּדָמִים;

קָשָׁה בִּפְנֵי גְדוֹלִים וְלֵב שׁוֹתֵת דָּמָיו,

שִׁכּוֹר מֵחֶזְיוֹנוֹת, מִצֶדֶק רָם עַל כֹּל;

הַר גַּעַשׁ, הַר פּוֹלֵט בְּרַד אֶבֶן יְקָרָה,

רַב־מָג בְּקֶסֶם נִיב וְהֶגֶה לֶהָבוֹת,

חוֹלֵשׁ עַל רְעָמִים יַתִּיז פִּיו הַקָּדוֹשׁ;

שׁוֹבֶה אֻמּוֹת־עוֹלָם בְּרֶשֶׁף זַעְמוֹ,

נְגִיד חוֹזֵי־חָזוֹן, – תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה

דְמוּת מְנַחֵם עַמִּי יְשַׁעְיָה בֶּן־אָמוֹץ.

הנה כך עצב ברוחו הוא את אנדרטת עצמו! הבה ונבנה לו מצבת זכרון כפי רצונו. נעשנה “מאבן יהודה קשה כחלמיש, תוססת בדמים”, כמות שהיה!… נעמיד אותה לנוכח הים, ומול “כוכבי־שמים רחוקים, כוכבי שמים כה קרובים…” אשר אליהם נשא את עיניו לפני מותו ושאל בפעם האחרונה: “מה החזון ומתי קץ החזון?” תעשה אנדרטה! ונחרות עליה את הדברים העזים האלה שחרת הוא בדמותו של בר־כוכבא הנאהב והנערץ:

לְךָ יֶחֱרַד, יָגִיל בִּרְעָדָה,

לֶב־כָּל־מַעֲרִיצֶיךָ, הַנְּדִיבִים בָּעָם

בְּנֵי חוֹרִים עַל אַדְמַת מַטָּעָם.

"וַיִּהְיוּ בְךָ מַעְיְנוֹת הַחַיִּים וְהָאוֹר

לֵחֵנוּ, עֻזֵּנוּ, עֹז אֻמָּה".

תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה!!!

רק שלוש פעמים במשך היום נעצרת הרכבת המהירה הבאה מברלין, בתחנה הקטנה פיכטנגרונד, המרוחקת מהלך שעה אחת מן הבירה הגרמנית.

רק שניות מספר מתעכב הנחש הבריח הגדול במקום; הקטר הענק פולט בגאוה מנופחת ורותחת עתר עשן סמיך ושחור. הקרונות המהודרים מוציאים ומכניסים שנים־שלושה נוסעים בודדים, – והרכבת נחפזת לברוח לתוך התעלומה הכחלחלה של היער הגרמני הדומם, הזומם מי יודע מה.

הכפר פיכטנגרונד הוא מושב שיתופי של פקידים מקבלי פנסיה. הפקיד הפרוסי בדימוס שומר כאן בקפדנות ובדיקנות יתרה על הרגליו ומטבע חייו הקודמים, שעה שהיה עוד בשירות המדינה והחברה, ואין הוא משנה כמלוא נימה מאותו מטבע שנעשה לו טבע.

“סדר מוכרח להיות!” והמקום והזמן אינם משנים כלום. “אי־סדר גרוע מפשע” – אמר וקבע אחד בר־סמכא גדול אשכנזי; ועמו של גטה מחזיק במצוה־מיבצע זה, נוהג בו בכל חומר הדין, ומציית לכל פקודה היוצאת מלפני השלטון.

נקיון וסדר למופת שוררים כאן בכל פינה. בבית וברחוב. לכל תושב בית קטן נחמד, מרפסת, גנת נוי בחזית הבית, ומאחוריו משק עזר זעיר: עצי פרי, גן ירק, לול, רפת, מכלאה וכוורת. כל אלה לא רק לשם הכנסה הותקנו, אמנם גם זו חשובה לפקיד הבינוני, אלא למטרה נעלה יותר – לעבודה לשמה! “העבודה ממתיקה את החיים…” אומרת חכמת החיים העתיקה של העם האשכנזי, החרוץ, המנוסה בסדר ובעבודה; ואמר הפיטן הגאוני, המצפון הטוב של הגרמני, “חיים של בטלה הם מיתה שלפני זמנה!” והגרמני אוהב חיים הוא, והוא משתדל תמיד להנעים לעצמו את דרכי חייו בעמל ובשקידה; ששניהם בנותן טעם, ענין וכוח לקיום הוגן וישר.

" – בוקר טוב, אדון קראפט!"

" – בוקר טוב ונאה, אדון בירנבוים!"

" – גנה נאה יש לך אדון קראפט!"

" – סבורני שכן, אבל עליה להיות עוד יותר יפה, יש להשקיע בה הרבה עמל ועבודה. אין ברכה בלי מלאכה!"

" – הוורדים נאים הם, תאווה לעינים!"

" – לוּ ראית, אדוני, את גן הפרחים של בית־אבא בזכסוניה!"

" – אכן, מסורת וחריצות הן דברים חשובים מאד!"

" – כל זמן שאין נפטרים מן החיים עצמם, אין האדם בן־חורין להיפטר מן העיסוק והעשיה המועילים, שהם הנאה לאדם והנאה לעולם".

א

עם גמר מלחמת העולם הראשונה, פלט זרם ההגירה היהודית מרוסיה ומפולין גלים גלים של פליטים ומהגרים לערי גרמניה הגדולות, ולברלין הבירה “האדומה”, יותר מכולן.

בגלל המחסור בדירות במטרופולין, שרבים נהרו אליה, השתכנו הזרים בפרוורים, בעירות, בכפרים הסמוכים וגם הרחוקים. חלק מן הנודדים הללו באו לגור בכפרים המאוחדים פיכטנגרונד־פרידריכסטאל, שלאמיתו של דבר לא היתה אחדות של אמת ביניהם – שכן הראשון כפר מבוסס היה מבחינה כלכלית וציבורית, וגם במשבר הגדול שפקד את המדינה כולה בתקופת האינפלאציה לא סבלו הללו ביותר, בכל אופן לא היו מחוסרי עבודה ורעבים ללחם; ואילו תושבי פרידריכסטאל – רובם פועלים היו במפעלי התעשיה בעיר, והללו, בזמן האחרון, לרוב מובטלים היו, ולא עבדו במשך חדשים מחמת המצב הפוליטי והכלכלי במדינה כולה.

בתחלה התגוררו כאן רק יהודי רוסיה, מהגרים־פליטים פוליטיים, נרדפי השלטון הבולשביסטי, שהצליחו להציל חלק מרכושם בשוה כסף, אחריהם באו פקידים סוביטיים, עובדי “המשלחת המסחרית” הידועה, שבטרם כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים ותקינים בין שתי המדינות, שימשה “משלחת” זו מעין שגרירות ארעית. “פקידים” אלה – קומוניסטים “שרופים” מן הראשונים והמעולים ביותר, רובם ככולם אחינו בני ישראל היו… ידעו עברית ואידיש ופולנית וגרמנית, אבל אנוסים על פי דבר המהפכה, הסתירו את הפנים היהודיות, השוחקות מטבען, וגילו פנים אחרות – פנים של אימה וחומרה מהפכנית, בהתאם להלכה ולמעשה של המולדת הקומוניסטית, הפושטת את צורת בניה ומלבישתם צורה צרורה, הכל לפי הכורח והצורך.

יהודים אלה שהכרת פניהם ענתה בהם כמאה עדים שיהודים המה לכל דבר, התכחשו למוצאם, התבדלו כאנוסים מתוך שאר היהודים, והיוו כמין כת מסוגרת, השומרת על המסתורין, שלה ואין לזר כל רשות וזכות לבוא בסודה.

לא היו ימים מועטים וגם יהודים “משלנו”, “עמך” ישראל, הופיעו ביער בפיכטנגרונד. מאז ומעולם אוהבים יהודים יערות של עצי מחט; וגם סכך לסוכה כשרה לוקחים מעצי אשוח ואורן; יש טעם לאוירא דיערא ויש לו ריח מחיה נפשות! ברלין רבתי, אוירה דלוח ומזוהם בכל מיני ריחות מחניקים, ואילו האויר ביער בוקוב וביער גרונוולד ובגני קוטבוס – הסביבה הצחה של הבירה – אויר של בריאות הוא ויהודים שאינם בריאים ביותר, באים למקומות נאים אלה לתקן את בשרם. ואין לך מקום מבריא יותר משובח מן האילנות המחטניים של פיכטנגרונד, – ישובו של יער ממש הנטוע על מים רבים: נהר השפרה ואגם גראבוב – מים חיים ממש, ככתוב בתורה.

כלל גדול הוא בהליכות של עמנו בגולה: יהודי אינו אוהב לשבת בדד, ולהיות חד בישוב! יהודי הבא לגור באיזה מקום שהוא בין הגויים, מושך אחריו עוד יהודי אחד, ובעקב השניים בא השלישי וכו', ולאט לאט מצטרף מנין, נועדה עדה, מתקהלת קהילה ולבסוף – ישוב של יהודים צץ וצומח, לא מן הקרקע אלא, אם אפשר לומר כך, מן האויר! במשך זמן קצר מאד נתהווה מושב של יהודים ממש, קבוע, בשני הכפרים הללו, והם כאורח גוברין יהודאין, ניכרו מהר בכל הסימנים שמנו ראשונים ואחרונים ביהודים בנכר. אם נאמר שהם ייהדו את היער הטבטוני, שעד בואם לא ידע מי הוא זה ואיזה הוא יהודי, שהגויים מרבים כה לדבר בגנותו ובדמותו, – לא נחדש דבר! שכן כבר הורו סופרינו ממנדלי מוכר־ספרים ועד ח. הזז שהיהודי מיהד את הטבע וכל אשר בו.

ביאליק הדליק נר של שבת ויום־טוב בחורשה אחת ברוסיה, חורשה הסמוכה לעיירה יהודית כמהלך חצי שעה – ומיד תפסה קדושה בחורשה הגויית, ובאחת מפנותיה האפלות, בהיכל מוצנע שם לפני ולפנים, נפתח שער קטן של רחמים, ומלאך טוב הוציא משם ראשו… שתי השלהבות היו כשתי נקודות זהב של סוף פסוק בשולי הרקיע: עד כאן חול, מכאן ואילך – שבת ויום טוב. נתקדש העולם בקדושת ישראל עם קדושים! – ועדיין דלוק שם הנר היהודי, וכל הרוחות הרעות שבעולם לא יוכלו לכבותו.

ב

בין היהודים “משלנו” התבלטו במיוחד מספר מורים וסופרים עבריים, שמחמת חן המקום והתנאים הנוחים בחרו לגור במקום הזה. והם הם שעשו את פיכטנגרונד לשם־דבר, ל“דאטשה”, שהכל רצים אליה ומבלים בה את חדשי החופש והנופש.

בין המתישבים הראשונים בפ. היו המשורר מאיר מוהר ומשפחתו, וחברו התמים והצנוע, המורה והסופר חיים־מוני מלמד. האחרון נמלט עם אחיו מן הגן־עדן הרוסי בגפו, ואחרי שנים של צפיה זכה סוף סוף להביא את אשתו ושלושת ילדיו לגרמניה, ישב מספר שנים בגרמניה והתכונן לעלות לארץ־ישראל; אך בהשפעת דוד ברגלסון ואלכסנדר חאשין, שחזרו למולדת הסוציאליסטית, בה היהודים חיים בכבודו של עולם המהפכה, חזר גם הוא, וקרה להם מה שקרה למיטב בניה־בוניה של המולדת הזרה, המשכלת את מבחר נאמניה.

אחריהם באו הסופרים יחזקאל קויפמן, צבי וויסלבסקי, יהושע גוטמן, פייבל מלצר, המספר האידישאי שמואל לוין, המשורר אידל פרסמן. לזמן קצר בא גם שמעון ראבידוביץ, א. מ. גונצאר, הסופר החביב והמו"ס דרחוב גרנאדיר, ועוד.

בקיץ, היו מתרבים האורחים שבאו לבלות את חופשתם הקצרה באוירא דפיכטנגרונד. ולא היה בית בפיכטנגרונד שלא היה בו דייר יהודי, ולא אמר איש מן הכפר צר לי המקום.

ביום אחד מימי האביב הנאים, הופיע גם המשורר שאול טשרניחובסקי ביער פיכטנגרונד; הוא בא לגור עם משפחתו בכפר, וקרוב לחמש שנים התגורר כאן.

כמה מיצירותיו המעולות, וכן תרגומיו המשובחים, יצר המשורר פה, “ביער פיכטנגרונד”, כפי שרגיל היה לציין בשולי שיריו.

חן המקום על היצירות שנכתבו בתקופה זו; חסד היער וחסנו שפוכים על שירי האהבה, הבלדות הפואימות, וכן על שאר עבודותיו. פה תרגם את הסאטירה הגדולה “ריינקה שועל” של גטה. – אחד “ממשלי השועלים” המופלאים ביותר שנוצרו מאז נשא משורר את משלו על חיה ערומה זו, המסמלת את האדם בהתחסדותו הישועית המסוכנת ביותר.

ביצירה גדולה זו, שבה הפכו תרגום ועיבוד למקור, שאינו משאיר כמעט זכר ל“מקור ראשון”, – צייר גטה הגדול רק את הפן האחד של החברה האשכנזית בה חי ופעל, וחשף את הפרצוף הערמומי הישועי של האדם ה“דתי”, הצבוע בן הכנסיה הקתולית, זה המעמיד פני צדיק תמים ושבעים ושבע תועבות בלבו, ואינו אלא שועל ערום במסוה של נזיר־כומר ההולך לרומי הקדושה לבקש כפרה ומחילה על עוונותיו.

ברם את הפנים האחרות של אשכנז השאיר גטה להיינה היהודי הגולה בפריז… והוא תאר אותם באפוס סאטירי ונוקב עד לקרקע נשמתו של הגרמני הלאומני בשירוֹ “אטא טרול”, זה הדוב המוקיון, שניתק את כבלי העבדוּת לפתע פתאום, ובקפיצות פראיות התרוצץ בסמטאות הצרות וחזר ליערו ולחייו הטבעיים במאורה.

אחרי תרגום משובח זה, שגרם נחת רוח רבה למשורר, תרגם ש. טש. את “אדיפוס המלך” וחלק מן “האיליאס”. ובין תרגום לתרגום כתב דפי מקור, כדי שלא לשקוע יותר מדי בילדי נכרים. לשאול טשרניחובסקי המשורר הפורה והעובד בקלות, לא היתה סבלנות רבה להעתיק לנקי את דברי המקור שלו, ולא כל שכן מעשי תרגום, שדרשו ממנו דיוק רב וטרחה מרובה. אלה שסייעו בידו להעתיק את כתבי היד לנקי, שמחים עד היום על הזכות הגדולה שבאה לידם להקל עליו את עבודתו הקשה; ואף־על־פי שכבר חלפו מאז קרוב לארבעים שנה, הם רואים עדיין את פני המשורר המאירים כשהוא עומד גחון על גבם, טופח ביד טובה וחזקה על שכמם, ואומר תוך שביעות רצון ולצון כאחד: נאה! דבר מתוקן הוצאת מתחת ידך, “מולודיץ” יישר כוחך וחילך לאורייתא!

ואולי היה זה שכר הסופרים הנעים ביותר, הפרס המכובד ביותר, שקבל אותו צעיר בחייו: שלמי תודה מלב משורר גדול; אשר לו, משלו, לא היה לו כלום, – אפילו לא לשלם שכר־סופרים לאחד סופר עני, שלא היה לו כלום מלבד אהבתו למשורר הנעלה.

ג

אדם חביב היה טש. ועד מהרה נתחבב על כל אדם בכפר, כיהודי וכאינו יהודי כאחד.

העובדה שהמשורר המפורסם הוא דוקטור־רופא, הוסיף לו תוקף ויקר, ואישיותו נתעלתה בין הבריות.

היהודי בן העיירה מבטל היה בדרך כלל את כל חכמת הגויים, מפני “שאין תורה בגויים…” ובאין תורה, שבה כידוע נברא העולם, והיא קדמה לבריאת העולם, מה ערך לכל החכמות שבעולם? ברם, את חכמת הרפואה של אומות העולם כיבדו מאד היהודים בכל הדורות, ואותה ראו כמעט בדרגה אחת עם התורה הקדושה. שונה היא חכמת הרפואה משאר החכמות, שאינן אלא דברי מינות ואפיקורסות, והעוסק בהם סופו יורש גיהנום.

הרפואה היא חכמה אלוהית, והיתה זהה אצלם עם דברי הנביאים וחכמי התלמוד, עם הרמב“ם, ר' יהודה הלוי והרמב”ן, ועם טוביה הרופא; ומי לך רופא חולים גדול יותר מבורא הרפואות, הקב"ה בכבודו ובעצמו, הרופא חולי עמו ישראל! החסידות היא שהעלתה את ענין הרפואה לעבודה גדולה, והיא אחת הדרכים של תיקון הנפש ורפואות הנשמה, החולה מן השעבוד.

הבעש“ט היה כידוע, בקי גדול בכל מיני סגולות ורפואות, כמוהו כרמב”ם, וידע לפקוד עקרות ולהחיות מתים כאליהו הנביא וכאלישע תלמידו. והיו צדיקים גם בדורות האחרונים שידעו להכין כל מיני שקויים, מסיכות, תריא"קים וסמי מרפא משרשי יער וצמחי שדה, שאפילו פרופסורים גדולים כגון פוריינסקי ויזראל לא ידעו להשתמש בהם.

יהודי העיירה היו מאמינים ברופאים גדולים ובפרופסורים מפורסמים של וינה וברלין, כמו שמאמינים ברבי גדול; שכן ראו ב“דוקטור” שליח אלהים שמלאך טוב הולך לימינו.

הקיטנים היהודיים שבאו לנוח ולהבריא בפיכטנגרונד ממיחושיהם המרובים, נשארו בהוייתם הקרתנית, ולא נשתנו במאומה מאבותיהם ומאבות אבותיהם בעיירות פולין הקטנות, שיצאו מהן לפני דור אחד. ברובע היהודי בברלין: ברחובות: גרנאדיר, לינין, אלכסנדר, אלזס, לוטרינגן, וכו' חיו היהודים את חייהם כמו בכל הגיטאות שבעולם; כאן עמד העולם על “כשר וטרפה” על “טהרת המשפחה”, על “שבתות וימים טובים”, על חתונות ובריתות, והעיקר – על עשרות ה“שטיבלך” והקלייזליך ושאר ה“דברים שבקדושה”, שבלעדיהם אין העולם כדאי לו ליהודי.

אמונתם ב“רופאים גדולים” משכה אותם אל דוקטור טשרניחובסקי, ומפני שהוא היה הרופא היחידי במקום הלכו אצלו, ובכל הזדמנות היו מתנים לפניו את מיחושיהם: צריבה, לחץ, דקירות, לא עליכם, בצד שמאל במקום הלב, או בצד ימין, ב“סמוך לכפית”, מחנק בכלי הנשימה, וזמזום באזניים, סתימת האף בשעת השינה בלילה, והרגשת פחד, אימת מוות ממש, והתכסות בזעה קרה עם היקיצה ממנוחת הצהרים; ואף־על־פי שדוקטור טשרניחובסקי לא עסק בפרקטיקה רפואית בגרמניה, ואסור היה לו לקבל חולים בפיכטנגרונד. רבו דורשיו וקשה היה לו להיפטר מן הטרדנים שרצו להתקבל דוקא אצלו.

בדרכים שונות הגיעו אליו; אם בדרך חוצפה והעזה, ואם בדרך פרוטקציה: לכל יהודי היה מקורב שלו ידיד או קרוב משפחה מבין המורים והסופרים וסתם ידידיו של המשורר בעל הלב הטוב; וכך הגיעו אל הדוקטור. בתחלה, אמנם, רק לשאול משהו, עצה קטנה; מה לעשות, למשל, נגד דפיקות לב או בחילה בבקר וכו' ולבסוף, כאשר כבר זכו להתקבל, בקשו שהדוקטור יואיל להציץ לרגע קט אל גרונם, או לעין האדומה, או לפריחה בין האצבעות; והרופא הטוב שלא יכול היה לפגוע ברגשותיו של אדם מישראל, ובפרט באיש ואשה “המאמינים בו כמו ביהודי טוב”, נאות לבקשות; בדק, יעץ ורשם תרופות, לא על רצפט, כמובן, אלא על סתם פיסת ניר; החולה הודה לרופא האדיב על הטובה המרובה, והרופא היקר חייך, בחיוכו הנלבב, לחץ את ידו של הפאצינט שלו וקם והלך לו בהילוכו הקל, המרפרף, הפזיז, כהילוכו של נער קלֿ תנועה הרץ לקראת החיים, ובמידה וזו הם רצים לקראתו. ועוד דבר אחד נתן את חינו בעיני כל: הוא לא לקח כסף ולא שום טובת הנאה מאת דורשיו.

העובדה ש“הדוקטור הרוסי” “אינו לוקח כסף”… הוציאה לו שם טוב של עושה פלא, והאמונה בן הלכה וגברה מיום ליום.

אמרו: לא רק רופא מומחה הוא אלא גם צדיק גדול, אחד מלמד־וו צדיקים שבדור! והראייה: אינו רוצה בשום תשלום! – כמוהו כר משה לייבל טיצ’ינר, וכמו רבי לזרל מרישא, אף הם, הצדיקים הקדושים, רופאים גדולים היו, כידוע; הללו לא רק שלא קבלו כסף מן החולים אלא נתנו לחולים עניים רפואות בחנם, ואפילו גויים חשובים ושרים גדולים מאומות העולם, היו מתרפאים אצלם וקבלו רפואה שלמה, ועל ידי כך נתקדש שם שמים בעולם.

בת צחוקו הנלבבת של טש. הבריא בגוף ובנפש, יפי מראהו הגברי, פשטותו ונועם הליכותיו עם הבריות, חיבבוהו על הכל, ובלכתו בחוץ, או בשבתו בחברה היו מביטים בו מתוך הערצה, מתפלאים בו כדרך שמתפלאים על כל הופעה יפה הנקרית לו לאדם בדרך, והוא פוקח עיניו עליה ומהנה את נפשו ממנה.

היהודים מן “המנין”, שמקומו היה בשבתות בארמונו של הגבור היהודי המפורסם זושא ברייטברד, שהיה מבלה את חופשותיו בביתו שבנה לו על שפת האגם גראבוב בפרידריכסטאל, תמימים אלה שראו בטש. מהרהורי לבם, הצטערו מאד על שסירב המשורר להצטרף ל“מנינם” בשבת שמברכים ר“ח אלול. בכוונתם היה לכבדו בעליה שמנה ב”ששי", שרק רבנים ובני עלייה מעטים מתכבדים בכבוד זה; והמשורר לדאבונם, דחה באדיבות ובבת־שחוק של מבוכה את הכבוד הרב שרצו מכבדיו להנחילו.

אכן, עם כל אהבתו לעמו רחוק היה מן העממיות היהודית כחילונית וכדתית. על פי כל מהותו, חינוכו והסביבה שצמח מתוכה, נכרי היה ליהודי הפשוט ולא הבין לרוחו. ואולי מכאן אי־הצלחתו במחזה בר־כוכבא, שאיש העם היה עם כל גדולתו, כשם שמשה ודוד דמויות עממיות היו, וכדי להעלות את העם אליהם ירדו תמיד אל העם, אל שכבותיו העמוקות ביותר. אף המרד של בר־כוכבא צמח, כמו כל תנועה גדולה ואמיתית, מלמטה למעלה, – "דרך כוכב מיעקב! " – מתוכו ובעקבותיו. הוא לא ירד לסוף דעתו של העם: “אמת הרבים, וקללה בה תדון”… ברם, עם האינטלגנציה, עם סופרים ומורים, התהלך באחוה וברעות; היה מבקר בכל עת בביתם וגם היה קורא מיצירותיו החדשות ושומע ברצון את חוות דעתו של כל אחד ואחד ומקבל תיקוני סגנון ולשון שהציעו לו השומעים.

אך ביחוד אהב להמצא בחברת אנשי “הקולוניה הרוסית”, אותם המהגרים שלא חששו ל“עינא בישא” והתנהגו כיהודים לכל דבר; כגון הכנר והקומפוזיטור הידוע יוסף אחרון, והכימאי ד"ר מלמד, אחיו של המורה והסופר הנזכר, חיים־מוני מלמד. הללו והקרובים להם בקשו את חברתו של המשורר, לא התכחשו לעצמם ולעמם כאחרים, “מתקני העולם”, שליחי האמונה החדשה השונאים את זולתם:

כָּל הוֹגֶה מַחֲשָׁבָה וְהָיָה לְאָלָה,

אִם הוּא נַפְשׁוֹ כְּגָאֳלָם נַפְשָׁם לֹא גְאָלָהּ,

אַף־יוּאַר לָעַד שֵׁם מְתַקְּנֵי הָעוֹלָם!

את גאולת נפשו הוא וגאולת מחר של עמו מצא בדרך אחרת, בשיר ומנגינה עבריים טהורים. ככהן יופי גדול, תיקן את עולמנו, שאלפי שנות גלות ונדודים פגמו אותו, טהורים. ככהן יופי גדול, תיקן את עולמנו, שאלפי שנות גלות ונדודים פגמו אותו, תיקון גדול, מתוך לב מתלהב ושאיפות מרהיבות; כי נפשו היתה כולה מנגינה נפלאה, שעבר הווה ועתיד התאחדו בה בניב ההרמוניה השלם.

ד

“במושבה הרוסית” שנתגבשה במשך הזמן בפ', היו נשים ונערות יפות אחדות, בנות ישראל ובנות נכר שנישאו ליהודים, ולחברתן נמשך המשורר והן נהנו מקרבתו.

קסמה להן אישיותו של המשורר, נימוסיו ולשונו הרוסית המשופרת. “זהו אדם רוסי אמיתי!” – היו אומרות את שבחו, וראו בכך את גדולתו של משורר האידיליות, הפואימות והסונטות, שעיקר כוחן מכוח יהדותו השרשית והגאה, שמרבדיה האיתנים חצב את נגינתו ומנגינתו מימים משכבר, ועל יסודה הנאמן בנה את בנין העד של האומה וחזון עתידה, “ואנחנו אומה לדורות”.

לו קראו הנפשות התועות הללו אך ורק אידיליה אחת של טש', למשל ־ “חתונתה של אלקה”, אידיליה שנכתבה על יסוד זכרונות משפחתו ומנהגי אבות־אבותיו בטאבריה, “מה שספגה אזנו עודה רעננה, רק מה שספגה עינו טרם שבעה לראות, כל אשר פגע במשעולי טללים ילד – – באותה פנת ארץ אשר בה נולד, במרחב הערבה המכחלת וחולמת…” היו רואות קודם כל את אנושיותו היהודית המשופרת, האמיתית, אחד המיטיב אמנם לדבר צחות בלשון הרוסית, אבל כל הגותו וכל לבו, מיטב נשמתו, נתן לעמו בלשונו ובכתבו, ולו, רק לו, הגיד את כל לבו היהודי הגדול.

“הדוב שמצפון בא ומחופי הים השחור לאשכנז אתא” – כפי שראתהו אותה בעלת־בית אשכנזית בהידלברג, בה למד תורת הרפואה ו“פרקי אנטומיה”; אף רגע אחד בחייו לא היה לא דוב רוסי ולא “אנוש רוסי”, אלא אדם־משורר מישראל, “הצבי ישראל”!

וגם בדלגו על פני במתי החיים בדרך יצירתו הברוכה, שלא חסרו בה ארחות עקלקלות, ונתיב היסורים שלו ושל עמו על כל תהומותיו ומחשכיו ירט לנגדו, – ראשו העברי הגא נישא תמיד אל על!

ברם טש' שבעל־פה, בחברה זרה, עשה תמיד רושם של “אדם רוסי” ונתן מקום לטעות ביהדותו הצרופה והמלאה. לא ניכר היה בשום סימן יהודי טיפוסי, המבליט ומציין את היהודי משאר האנשים שאינם יהודים.

דרך דבורו בלשון רוסיה הוא שהטביע בו חותם של נכריות וכיסה על יהדותו שבלב.

“אין אדם שומע אלא את שהוא מבין”, אומר הפתגם. וטש' הובין את עצמו לחברה הזאת בלשון שהיא שמעה. והנשים ראו את אמנות השיחה שלו כאמנותו העיקרית; כי יש קרבה יתרה בין טיבה של אשה ובין אמנות, ומכאן אהבתן היתרה לאמנים, ומכאן גם טעותן בטשרניחובסקי האמן העברי השלם.

בחברת נשים יפות נתעלה טש' האדם. ידיעותיו הרבות בלשונות, באמנויות, בספרות, במדעי הטבע והרפואה, עשאוהו לאיש שיחה מענין ומושך לב. הוא היה שופע בדיחות, אניקדוטות, ומעשיות פיקנטיות ממולחות ומפולפלות מנסיונו כרופא צבאי וכרופא פרטי, – חומר שיש לו מהלכים בחברה בכלל ובחברת נשים נאות בפרט. ברם כאשר העלה את אותם הדברים בכתב ועשה את האמת לחזון ספרותי לא היה זה בחינת חזון־אמת, אלא מין אמת קטנה, ערומה, בלי אותו הלבוש המפואר שהלביש בו המשורר את יצורי רוחו הכבירה בשירה. היה זה גילוי מסתורין תוך אמנות מעטה, שלא גדלה עם הכתיבה ולא הבשילה תוך כדי מחשבה ומעשה, ולא באה על תיקונה אלא למקוטעין, והיא חסרה על כן את העיקר – האמנות הבלתי־אמצעית, המשמשת תורגמן למה שאינו בדיבור.

אך טש' שבעל־פה, המספר עם חוג מצומצם של נשים מעריצות, היה באלמנט שלו, מספר בעצם כוחו והצלחתו. לא העט כתב אלא הלב הגיד, והפה תיאר וצייר.

באיזה נושא המשורר עוסק בשיחתו היה קל להבחין לפי אופן ישיבתן של השומעות, הבעת פניהן, שתיקתן, או קול צחוקן. שעה שספר על ענינים העומדים ברומו של עולם: שירה, מדע, טבע, חיקוי לשון ועיקרי הליכות עולם, היו הללו יושבות כמרוחקות ממנו, כמי שיושב וצופה באיזה חזיון על הבד או על הבמה. היו יושבות לפניו כתלמידות לפני רבן, מסתכלות בו היטב ושומעות מה שאומר ברב ענין. כך, למשל, עומדים פרחים נאים בגן נחמד ביום קיץ שקט ונותנים לרוח החרישית שתעבור על פניהם, תניעם לאט, ותשחק בהם כאוות נפשה.

ושעה שהמשורר הקל לבו ועבר מן הכבד אל הקל, ופלפל בפלפלת חריפה ובעובדות משעשעות את השיחה, שעיקרה נסיונו כרופא של “הזמסטבו” בכפרים ובחוזות הרחוקים של אמא־רוסיה הרחבה; עברה מיד כמין זרימה חשמלית את חבורת הנשים! לא פרחים צנועים ושלוים הנעים לרוח היום היו לפניו, אלא אילנות גבוהים ונאים שרוח אינה מצויה מנענעת את גזעם ומעלעלת בעלוָתם, ואינה מרפה מהם שעה ארוכה.

טשרניחובסקי הצליח בשעה זו לכבוש את עצמו; עלז היה ולא נלהב, שכן המשחק יפה חלילה לו לדעת שהוא משחק, ואסור לו לעבוד לצד הקהל.

ה

דוניה היתה הנערה החמודה ביותר בחבורה הזאת. זקן ונער אהבוה ושבחו את יופיה, ולה הטה המשורר אוהב היופי חסד יותר מכל הנשים היפות שבכפר.

השיר הנפלא “את אינך יודעת” הוא כולו מבושם מיפיה הסלאבי הגזעי של נערה צעירה זו, שהתהלכה כמין יצור עליון ביער פיכטנגרונד ואצלה מזיוה, על כל אפלוליותו המקסימה.

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!

מַה זְּקוּפוֹת רַגְלַיִךְ

מַה נִּפְלָא הַקַּו

הַמְרֻמָּז עַד חֶמְדַּת שׁוֹקַיִךְ

בְּעָזְמָה וּבְרֹךְ, בְּגַנְדְּרָנוּת וּבְחֵן,

כְּעִקְּבוֹת בַּת־גַלִּים עַל גַּבֵּי תֵל־חוֹל

שֶׁלְּאַחַר הַכָּרִית –

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה יָפְיַפִית!

– – – – – – – – – – – – – –

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה יָפְיַפִית!

וּבְאָשְׁרִי, בָּרְגָעִים

אַתְּ כֻּלֵּךְ שֶׁלִּי

בִּמְשׁוּבָה וְסַעַר אוֹן־פְּרָאִים,

אַתְּ תְּפוּסָה וְלֹא תְּפוּסָה, בַּיָּד וְלֹא בַיָּד,

נִכְבָּשָׁה וְחָפְשִׁיָּה, כְּנִיצוֹץ פְּלִיט־אֵשׁ,

כְּאֶפְרוֹחַ קַן־סִיס –

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, עַד מַה יָּפְיָפִית!

ידוע ידעה החמודה מה מאד יפה היא ביפיה! חזקה עליהן על היפות שיודעות הן במה כוחן יפה ומה יפה כוחן! שכן היופי נותן בינה באשה לדעת את עצמה… בלי ידיעה זו לא היה ערך ליפיה. וכבר הורה ניצשה כי חכמת הבשר והדם גדולה יותר מחכמת הנפש, והקדים אותו היינה, באמרו ליפתו: "את הנפש יכולה את לקבור, כי נפש יש לי די והותר!

ברם, המשורר האמיתי יודע אחרת את היופי הנשי הנצחי, ואחרת – פירושו: דעת של אהבה עליונה, מתוקנת מכל פגם, זה שהבשר, ויהא זה החכם והשלם ביותר, פוגם בעצמו. שכן הגשמי כשהוא לעצמו אינו מתוקן להתעלות רוחנית, ואין בראייתו משום ריחוק כל שהוא, הדרוש כל־כך להערכת עצמו, שהוא בעצם דעת עצמו; כי רק הידיעה המוחלטת מסוגלת לראות את המראה הגדול של היופי הגדול המביא להתפלאות.

חמשה שירי אהבה עזים ולוהטים כתב טש' באותם הימים וארבעה מהם האב־טיפוס שלהם, הדוגמה של מעלה, היא אותה נערה צעירה, בת רוסיה, שגלתה ליער פיכטנגרונד שבגרמניה. השירים מדברים בלשון נוכחת, אל ולא על; הדמות האהובה בכל שירי האהבה של טשרניחובסקי היתה תמיד לנגד עיניו וכנגד לבו, “ועין בעין יראה אור”.

ככל מאמין ואוהב, היה טש' “חולם”… אבל חלום אהבתו היה בהקיץ, במראה הגדול של המציאות, כשהנמצא מתעלה ומזדכך באספקלריה המצוחצחת של העין הרואה! אמת היופי שלו לא משל היתה, אלא באמת אמת היתה, והיא צמחה מן הארציות המשופרת והמתוקנת, כדמות כל צורה הבאה מן החומר שהיא גלומה ורדומה בו, עד שתהיה עליו יד האמת החזקה של האמן היוצר. כך חולם השיש את הפסל, הצבע את התמונה, והצליל את השיר… והיא "אמת היופי העולה אל על! "

לא בעתיד ולא בשמים, כי פה ביער פיכטנגרונד, בארץ, וקרוב קרוב לו מאד, היתה אהבתו לאותה “ריחניה”, “החמודה למן ערפה הצח עד קצה בהן רגלה הדקה”.

שמות ארבעת השירים האלה שנכתבו כמו בנשימה לוהטת אחת מרמזים שדוגמת ראשונה אחת עמדה לפני המשורר, ואליה קראה נפשו ממעמקיה; ואלה הם:

“את אינך יודעת”; “אהבוך גם הפרחים”; “ברוך אדוני”; את כה ריחניה".

במחזור שירים אלה השתלהבה שירת האהבה שלו ביתר עוז, והיא עולה ביכלתה הפיוטית והאמנותית על אלה שבתקופת היילדרברג. הנאוה מפיכטנגרונד היא שלמה ומקורית יותר מן “הנאוה מדילסברג”! פרק הזמן של שלשים שנה שבין שתי הנאוות הנאהבות, עשו את פרקו של המשורר נאה יותר, ואף “אמת הנוי”, אמת השיר, עולה לאין שיעור באהבה האחרונה על הראשונה.

הנאוה מדיסלברג, שעשתה רושם כה רב בשעתה, היתה נאוה שכבר הינוה אותה קודם היינה ב“מסע בהרי הרץ”, וטש' הצעיר הלך בעקבותיו ככל משוררי הדור ההוא.

אמנם השפעה אינה חיקוי, אבל היא, “בעקבות”; וכל שהיא בעקבות היא גם בעקבה!…

כוסית אחת או שתים ששתה המשורר הצעיר בבית היין האשכנזי “צום שיף” בנונהיים, הספיקה לו ולנו להשתכר מיפי ה“נאוה בת ההרים”, ולקרוא מתוך השכרון:

הַבִּיטִי בִי, יָפָה; זֶה חָזִי כַגָּל,

וּזְהַב שְׂפָמִי מֶשִׁי יִלָּפֵת אֶל עָל.

שְׁתִי וּבִמְחוֹלוֹת נֵצֵאָה.

בימים ההם, אחרי יל"ג ועם שירי בית המדרש של ביאליק, היתה זו שתיה כדת! והיו בפסוקים ייניים ומוסיקאליים אלה כדי לנסוך נסך שכרון אהבה גם על המשורר וגם על הקורא בשיריו! ברם בהשוואה לאותם שירי האהבה שנכתבו ביער פיכטנגרונד, כאשר שפמו הפך שיבה ותלתיו הממרים כגלים נידלדלו במקצת, נראים לנו שירי היידלברג כדברי זמר של נער המאוהב באהבה, ועוד בטרם ידע מה זאת אהבה ואורה – שקעה שמשה, “ושירו נלחץ אל לבו ולא ענה לו מאום”.

אבל כאן האהבה היא “גוש של בזלת, פלד כחול־גון, אשר ירוה וישכר, ויוכל נשוא כל שפע העשר, כל עוצר הנוי”. להבעה שלמה כזאת, גם משורר ברוך שירה כטשרניחובסקי זוכה אך פעם אחת כחייו.

ו

בין הנאוות הנעצרות היתה גם בת ישראל אחת, שהחמישי משירי האהבה שלו “הרי את קוסמת לי” – כתב המשורר אליה ולמענה.

שיר זה, אשר שמו מזכיר לנו את הנוסח העתיק שלנו של “חופה וקידושין”: “הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל”, נוצר מתוך “הכמיהה הגדולה הרנה” לחן היהודי המקסים, המעורר רגשי הפלאה בלב כמראה נוף נאה, שחסד הבריאות שפך עליו.

היופי הטיפוסי של בנות ישראל, המציין אותן מבנות עמי הנכר, הוא החן העתיק המשומר, ואין הוא ניתן להגדרה, מפני שהוא מן הסגולות המיוחדות ביותר של עמנו, מעין הרוחני המוחלט שיש בטעם ובריח, והוא “משהו מסויים” ובכל זאת אינו מסויים אפילו כמשהו.

“חן הוא יופי שלא ניתן על ידי הטבע אלא בעליו עצמם הם שמהווים אותו”. שילר המעריץ הגדול של היופי הנשי, כוון באימרה זו לחכמת ישראל העתיקה, הרואה בחן מעלה רוחנית, שעושה את בעל החן המחונן רצוי ונחמד לכל אדם.

עט הסופר המהיר של משורר התהלים, המשכיל שיר ידידות למלך המשיח, כותב ברב חן והערצה: “יפיפית מבני אדם, הוצק חן בשפתותיך, על כן ברכך אלהים לעולם”. “קודם הוא מספר ומתאר צורת גופו בגלוי, ועל דרך משל יגיד נשמתו שהיא נכונה וחכמתו שהיא רחבה, כי הדבור הפנימי יימצא בנשמת האדם” (פירוש הראב"ע).

החן נשפך על האדם, כמו הרוח, והוא במעלה גבוהה יותר מן היופי הגופני, הוא “לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן”.

חז"ל כבר תהו על קנקן זה ואמרו: כל אדם שיש עליו חן, בידוע שהוא ירא־שמים, כלומר: אהוב לשמים.

יפיה האציל של מרים בת הרב שנזדמנה לפיכטנגרונד, רוח חן היתה שורה עליה, והיא שאצלה על רוח המשורר, שהיה בחינת אדם שיש עליו חן, והיא עוררה את כנור שירתו וידבר שיר:

הֵן רוּחַ זוֹ מְאֻשָּׁרָה

הִיא כְּבָר קֵרְבַתְנוּ פָּעַם,

הֵן רוּחַ זוֹ נִפְלָאָה

שְׁמָרַתְנוּ בִּימֵי זָעַם.

הִיא שָׁלְחָה זֶה חִיּוּכֵךְ

הַנִּפְלָא לְנִשְׁמָתִי,

וּבִכְנָפֶיהָ פִּתְאֹם

אֲנִי כַרְמִלָּה בָּאתִי.

את שמה של “יעלת החן” נשא המשורר האוהב על כנפי השירה בדרך כל חייו. ממרחקי העבר מלא נועם וזיו ראשון של אביב הביאו, “וכנשיקה חרדה לכלה” צפן אותו למשמרת עולמים בנפשו, ונטעהו מעבר למקום ולזמן “לעת יותר טוב ולדור מאד נעלה”.

ממלכת היופי והאהבה מלא כל הארץ כבודה… והנה נקרתה לפניו שנית זו נערת בראשית המקסימה, שנוצרה לעדנה במעשבים מטללים, וריחה השכיר אותו, הקסים אותו בחן נעוריה המלבלב, המדבר בשפת ניחוחות ובושם וריחות, והמשורר שכור היופי קורא:

הֲרֵי אַתְּ מְקֻסֶּמֶת לִי בְסוֹד

כָּל שִׁירַת הָאָדָם וְזִמְרָתוֹ

בְּמַאַמְרֵי אַשָּׁפָיו, בַּהוֹד וּבַיְקוֹד

הַלָּנִים בְּמִסְתְּרֵי דָתוֹ,

בְּנַחַשׁ וְלַחַשׁ כָּל שִׁבְטֵי עָם עָם,

בִּיסוֹדוֹת רִקּוּדָם וּמְחוֹלָם,

הֲרֵי אַתְּ מְכֻשֶּׁפֶת – הַשְּׁאֵר וְהַדָּם –

מְקֻסֶּמֶת עַד עוֹלָם… עַד עוֹלָם…

אבל מרים בת החן משכונת היהודים בברלין, הוקסמה מסימופונית המהפכה של עם זר, נשתכרה מן האידיאה המתעה של “עולם המחר” שכישף רבים וטובים בלהטיו ודמיונות הקסם:

וְדִמְיוֹנוֹת הַקֶּסֶם? – נַכְפִּישֵׁם בָּרֶפֶשׁ!

הוֹי, טִפְּשִׁים, חָלַמְנוּ, אֲנַחְנוּ הַמְזַכִּים,

הַצְּמֵאִים לְאִמְרֵי־הָאֱמֶת הַזַּכִּים.

היא, הצמאה לפלא, ל“גאולת מחר” של אמא רוסיה, להטה כולה באש זרה ולא הוקסמה משירת המשורר העברי וחלום אמונתו בתחית ישראל. “מפח אל פי־פחת מתהום אל מעמקים” נקלעה התמימה, למקום שכל באיה לא ישובון… היא שחקה על החלומות של עם עתיק והלכה לקראת “החיים החדשים” עם אחד יאשא או סאשא “ממתקני העולם”, “אשר ישירו לחופש ויינבאו לצדק”, “אך סוף מנגינתם – אזיקים וגרדומות, לעברינים ולאנשי התרומות”.

ז

בהגיעך לשער הבית בו דר המשורר, מיד מרגיש בך דודי, הצמרון החמוד של משפחת טש' ומקבל פניך בנביחה־צויחה רגזנית, וכולו אומר כעס וחימה לבא, ואחת החלטתו: לגרשך מכאן ולא לתת לך דריסת רגל ברשות בעליו, שהוא גם רשות היחיד שלו.

לא לחנם היה טש' אומר על כלבלב שעשועיו זה שהוא “חד בדרא”: “חד” – על שום קולו החד והעשוי לבלי חת, “בדרא” – בדירה שלו! והיה טשרניחובסקי מונה כמה מעלות טובות בזעירא שלו: נוי, חכמה, זריזות, נאמנות, קולו נעים ופרקיו נאים, ועל הכל – מבין גדול בשיר: והראיה: טורף הוא בתיאבון צפרי־שיר הנופלות מן העצים ורגלן שבורה וכנפן שמוטה.

ואף־על־פי שרקדן מובהק היה דודי וידע לעמוד על שתים ולהרים שתים, ומתהלך כמין קוף ודוב מאולפים, לא רצה טש' לראותו בכך, ואסר גם על הילדים לנהוג בו מנהג בזיון.

ומעשה באחד מידידיו שטעה וכנה, באחת מרשימותיו על המשורר, את דודי בשם “פופי”; והקפיד טש' על כך וכתב מכתב לבעל הרשימה, וזו לשונוֹ:

“תודה לך בעד דבריך הלבביים ב”העולם“, אולם כלבי – ששמו בישראל ובגויים – דודי, קוצף עליך, שנתת לו שם בנאלי כל כך “פופי”, והוא כל הזמן חוזר ואומר: פה! פה! דודי היה ודודי נשאר: תשאל את ויסלבסקי, ואת שתי בנותיו של ד”ר פינס, הנמצאות עכשיו בארץ, אם אינך מאמין לי.

בלב שלם

ד“ר שאול טשרניחובסקי”

הבאנו את לשון המכתב ככתבו, להודיעך כמה חביבה היתה עליו נפש חיה זו, ועד כמה הוקיר את זכרו של “דודי” שלו, בחינת “אני לדודי ודודי לי”.

נכנס כל הנכנס, צורח דודי עוד שתים־שלוש צריחות של כניעה באין ברירה, ומסתלק והולך לו לצדדין, תופס עמדה חדשה, בטוחה יותר, בקצה הבית, ומשם הוא מתנבח מחדש, מכריז ומודיע שהכניסה אסורה.

ברם, קול דודי מבשר ואומר תמיד לטש' כי מי שהוא בא אליו. ואמנם כעבור שעה קלה נפתח אי שם בין עצי האורן הגבוהים אשנב של מעלה, וראשו הנאה, פרוע התלתלים הממרים, נראה ברבוע החלון, והיה כמוֹ נפל אור בחלון.

והנה גם קול רגליו הקלות נשמע במדרגות העץ, והוא מהדס כנער ומקפץ מלמעלה למטה. וכבר הוא מקדם את פני “האויב” הזר בסבר פנים יפות, בלחיצת יד חזקה ובקול רווה ידידות אמת, מלווה באותה בת־צחוק נלבבת שהאהיבה אותו על כל אדם. ואז הוא משלב את זרועו בזרועו של האורח וברגל קלה הוא מפליג אתו אל היער הנמצא רק במרחק מספר צעדים מבית מגוריו.

ח

קולו של טש' קול מהדהד היה, מצלצל ורעשני במקצת מטבעו, והוא נשמע לא כקול מדבר אלא כקול קורא. הריזוננס החזק שלו היה מעורר תשומת לב לתוכן לחוד ולדרך הדבור לחוד, ויד הקול היתה לרוב על העליונה, משל לקול אשה נאה.

תוהים היינו תמיד על אישיותו ועל שירתו במידה שווה, ושתיהן יחד הפתיעו במקוריותן. כי טש' האדם וטש' המשורר חד היו. היה זה האדם־שהוא־משורר במלוא מובן המושג, על דרך “האדם שהוא רופא”, כהגדרת הרמב"ם את חכם־הרפואה.

הצליל, האור והריתמוס – היו עיקר מהותו מלגו ומלבר. אף צל קל לא העיב בהירותו; ויש ונשאנו נפשנו למעט קדרות, למשהו אפלולי, להגיון נכאים, שיבליט את האור וגם יעיבו מעט. אולם המשורר אוהב החיים והאור נתגלה אלינו תמיד רק באור החיים.

כסמל אישיותו הקורנת והבהירה פעל עלינו קודם כל ראשו הנהדר.

ראשו של טשרניחובסקי קנה מיד את לבך לאהבה ולהערצה. היה זה יותר מראש גבר יפה. היה בו משהו משום הופעה בלתי רגילה, הפועלת עלינו כחטיבה אמנותית נעלה.

אצלנו היהודים מעריצים בעיקר את יפי הפנים. במסורת לשוננו רגילים לציין: “פני הדברים”, “הכרת הפנים”, “גלוי פנים”, וכו' ואילו הראש, גלגל חמה זה של הגוף, אינו ממלא תפקיד מכריע באוצר הסמלים שלנו. היופי היהודי הכבד כאילו הצטמצם רק בפנים, אשר “שבעים פנים” למראהו ומרכזו – העינים. הלב היהודי נמשך אחרי עינים יפות והן המלמדות על כל הגוף כולו. “כלה שעיניה יפות, אין כל גופה צריך בדיקה”…

ואולם אומות העולם מחשיבות את כל הגוף, ובעיקר את הראש. רוב האנדרטות יש בהן פולחן הראש. הפרוטומה היווני לא הצטיין מעולם בפנים של חן ובעינים יפות, כי אם בראש ובחוטם יפים. באשר האף הוא מעין הראש, המגדל המאיר של מישטח הפנים, ומהווה חטיבה בפני עצמו. התבוננו נא בראשיהם של אסכילוס, אבריפידס, סופוקלס, ותראו שההבעה המאומצת של הראשון, המבע הספקני־עקשני והעצוב של השני, והארשת הבהירה והכבודה של השלישי – נעוצים כולם בצורת הראש דוקא, ולא במראה הפנים כשלעצמו. אמנם גם היהודי המכבד את הראש, – אבל רק כמשכן המוח, כמקום השכל הטוב, – את הראש כתוכן ולא כצורה. על־כן הוא מיחס ערך רב למצח, שהוא רואהו כהמשך לפנים העולים למעלה.

“המצח היהודי” היה לשם דבר! ולא לחינם צייר הרמן שטרוק יהודי גדלי מצח… אפילו רמברנדט מצייר את יעקב אבינו בעודף של מצח, ואילו את תמונת עצמו הוא מצייר בעודף ראש הגון ובקובע גבורים, שהאודם בו חזק ביותר.

ראשו של טש. היה מעורר בנו אסוציאציות רבות. גם בשירתו יש הרבה מיסוד הראש, כלומר: מיסוד הצורה הכדורית הנישאת אל על ומתנוססת בהדרה החיצוני.

לא נוכל לתאר לנו את ראשו של יוצר “המתמיד”, “בעיר ההרגה” “מגלת האש” “אלמנות” וכל שירת בית המדרש, בצורת ראשו הזקוף והגא של טש. ולהפך: את ראשו של יוצר הסוניטות והאידיליות והשירים האפיים, לא נוכל לצרף אל מצחו החרוש והזרוע צער וזעם של ביאליק.

מִצּוּרִים נִכְלַמְתִּי שֶׁהֵמָּה בִגְאוֹנָם

אֶל מַחַץ מִשְּׁבָּרִים, אֶל נַהֲמָם וַהֲמוֹנָם

יַסְגִּירוּ אֶת לִבָּם וְרָאשֵׁיהֶם אֶל עָל…

בהתּהלכו אתנו עם תלתליו הממרים, “גל אל גל”, לא ידענו מה מוחץ את לבו ולמה הוא מסגירו. אבל אחת ידענו: ראש נאה זה אין לו להתבייש בפני הצור הדומם: גם ראש המשורר הגא נישא תמיד אל על, וגלי החיים ומשבריהם התנפצו לא אחת אל לבו האמיץ כאל סלע עוז.

ט

“ואל היער! לו, ליער סוד ורמזים ורזי רזים, פנות חשך, צריחות זרות, סבך שרשים נאחזים”.

סדנא דיערא חד הוא! וכמו ביער פישקי בפלך הורודנא ברוסיה, כן התהלך המשורר ביער פיכטנגרונד באשכנז, והיה בן־בית בו שנהירין לו כל שביליו וסתרי סתריו, המתחבאים בין אלות זקנות מרובות סדקים שכמהין ופטריות עולים בהם.

" – ישנו מי שממתיק סודות עם פטריות צנועות, ארנות נאות וחמאניות, ובעדייו “מות הזבובים”. – “יישר כוחכם וחייכם, ברוכים נקלים כחשובים!” אף יער זה שמר לו חסד נעורים ופתח לו את אוצרו הטוב, ושר של יער גלה לו את רזי רזיו כקדם.

מבין גדול הוא טש' בטיבן של פטריות מאכל, וכל האורה מפרות היער בא ושואל בעצת הדוקטור המלומד אם פטריה זו או אחרת טובה למאכל, אם אין בה מות.

ואל היער ואל הנחל!

בבקרי הקיץ והסתו היה טש' משכים ויוצא מביתו בלוית בתו הענוגה, מפליג לתוך היער, חודר אל שביליו ומחבואיו הסמויים ביותר, ומאסף פטריות מאכל מלוא הטנא. אחרי שעות של הליכה וחיפוש מיגעים, הוא חוזר הביתה ומביא את שללו הרב לרעיה, עקרת הבית, ממנו תכין להם מטעמים כאשר אהבו.

טשרניחובסקי עבד וגם השיג הרבה בימי חייו. יש והיה עושה ימים כלילות על יד שלחן הכתיבה שלו, ולא הניח את עטו מידו עד שגמר את התרגום או את היצירה המקורית שעסק בה ללא לאות בשעה זו. אבל בדרך כלל לא היה מתמיד ולא היה כפות לסדר יום קבוע בעבודתו. בן חורין היה וחפשי מעולה של עבודה יום־יומית, המכבידה את אכפה על סופרים רבים ומשעבדם למקצועם. הוא לא חילק לידות את יומו… יד חפשית נותן לעצמו במה שנוגע לנוגש הקטן – לשעון:

וּכְאוֹתָהּ רוּחַ, אֲשֶׁר תִּדֹּד לְעוֹלָמִים,

נָדַדְתִּי מִיָּם וְעַד יָם כָּל יְמֵי חַיָּי – – –

עוֹד מֶרְחָב וְעוֹד דְּרָכִים! אַיֵה מַקְלִי – אֵלֵךְ…

גם בשבתו במקום אחד לא היה מחובר למקום מושבו האחד; מהלך היה מטבעו, וקל היה להוציאו מביתו לטיול בשדה וביער. "דוקטור, קוראים לך! " היתה רעיה משמיעה קולה מן החדר, והוא היה נענה לקריאה ויוצא למרחב.

לשלחן עבודתו ישב בעל כרחו, מפני שהמחשבה – גמר מלאכתה הוא במעשה, בכתיבה ובהעתקה. את השירה אהב בכל נפשו, אבל לא את הכתיבה; אותה ראה כהכרח, כמלאכה, שלא היא העיקר, ומכאן אולי הפגימות הקלות, החיצוניות, בגופי יצירתו; ואף־על־פי שפדנט היה, קפדן ופורמליסטן במה שנוגע לצורה: לריתמוס החיצוני והפנימי, לרעיון המוסיקאלי, לא שם לב הרבה לניקוד המדויק וללשון מצד עצמה. לא היה איכפת לו אם מי שהוא תיקן לו את הניקוד והעיר על איזה פגם בלשון: בבקשה, תקן, היה אומר בקלות, אפשר. השיר ניתן לו על נקלה, ובעיקר השיר הלירי; זה נולד ללא עצבון ובלי חבלי לידה. אך נצנץ במוחו – וכבר יצא לאויר העולם. וכבר בר־קימא הוא!

יוֹם זֶה – יוֹם יֻלַּד בּוֹ שִׁיר!

הֱקִיצוֹתִי – עַל הַקִּיר

שֶׁמֶשׁ צְעִירָה חַמָּה

עָסְקָה בִּכְתִיבָה תַמָּה,

כְּתָב שִׁמְשִׁי צוֹחֵק וְחָם:

צֵא הַיַּעֲרָה, נִרְדָּם!

וְדָבָר – לֹא אֵדַע מָה –

בִּי נֵעוֹר, בִּי זָע, הָמָה

עַל נִימָה סְתוּמָה מֵעַיִן,

תְּפָשַׂנִי; בָּא מִנַּיִן?

מִתְרוֹצֵץ בְּנִגּוּנִים,

מִלְמְלוֹת חֲרוּז־גְּוָנִים;

וַאֲנִי כְּבָר בּוֹ מַכִּיר: –

יוֹם זֶה יוֹם יֻלַּד בּוֹ שִׁיר…

הנגון פעמהו כרון מעינים במעמקי האדמה, משכהו תמיד החוצה, היערה, לנחל, לשדה. על כן נעתר לכל מי שעזר לו להשתחרר מכתלי הבית הצר וקראהו, לרוב לפי בקשתו, לצאת אל היער.

“והיער שח…” ואף הוא שח ושח עם היער ואל היער, ואין כמוהו מבין שיחת אילנות ולחישת שיחים ודשאים.

“ודאי ישנו מי שמבין פטפוט גלים, שיחת בדים, מי שמצר עם הענב אם נרתיקו פגר לאדים”.

והוא היה המבין הגדול הזה! שום דבר בטבע החי, הצומח והדומם, לא היה זר לו! והוא לא היה מן המבינים והסולחים, מאלה העוברים לסדר יומם מרוב בינה בסדר עולם ובמנהגו של עולם! מצר היה על כל פיגור בטבע העולם ובטבע האדם!… ותרן היה על ממונו, מוחלן על כבודו, לא רדף אחרי קנינים ארציים. די היה לו בשלו, והיה לו רב:

עָשִׁיר אָנֹכִי בָרוּחַ וְלֹא אֶכְלָא,

וְקַמְתָּ וּבָאתָ, אָחִינוּ הַמָּךְ.

אבל לא ויתר על אמונתו באידיאלים שאותם הרה והגה בּלבו מנעוריו: “לא ברעב ימות עובד / דרור – לנפש, פת לדל!”

למראה אי־צדק, עושק, קפוח, כבלי רוח ונפש, – התרתחו דמיו, וכולו אומר זעם קדוש וקריאת חמס, כראוי לבן בניהם של נביאי האמת והצדק, שלא יכלו לכלא את רוחם ולהבליג ולהחריש.

אָרוּר הַגֶּבֶר אֲסָמָיו לֹא יִפְתַּח,

מִפִּיתּוֹ לֹא יַעֲנִיק לֶעָנִי, לָרָשׁ. (כל דכפין)

והוא קיים בנפשו מה שאמר: היה זה בזמן האינפלואציה בגרמניה; הניפוח המלאכותי של מחזור שטרי המטבע, הפך את המארק למחוסר כל ערך, והכסף, הניר המצויר כל כך יפה, התגלגל ברחובות באשפה ולא היה ראוי אפילו לצור על פי צלוחית. אלפי מחוסרי עבודה, פועלים בטלים ופוחחים, פשטו יד לכל מי שנראה להם כשבע. אי־אפשר היה לעבור את הרחוב או להכנס לתחנת הרכבת מבלי להיות מוקף קבצנים מרודים קרועים ובלויים, שהתחננו לפרוטה ולפת לחם: “אדון, אדון, רעב אנכי, ששה חדשים מחוסר עבודה, עזור! תן איזו נדבה קטנה!” המשורר טשרניחובסקי לא היה מימיו עשיר… גם בימים הטובים לא ראה בטובה, ותמיד היה דחוק בעניני פרנסה. הוא היה עשיר ברוח, כדבריו, ועל אלה כבר התפללו צדיקים גדולים שיהיו עניים בחומר. הלכת אתו ברחובות העיר הגדולה המלאה אדם מכל המינים והסוגים: שבעים ורעבים, בריאים ונכים, לבושים יפה ופניהם מביעים שמחת החיים, ועטופי קרעים וסחבות וכולם אומרים יאוש צער וסבל, קנאה ושנאה. היה צורך למהר, להידחק, לברוח מן העוני המשווע, כדי להפטר מאלפי העינים המביטות בך ברחמים ובתחנונים וגם בתביעה פוגעת ובמשטמה גלויה.

ובימים ההם ארוחת בקר שלקח אדם אתו לעבודה היתה חשובה מאד; כריכים אחדים עטופים בנייר שהחזיק טשרניחובסקי בידו בעלותו במדרגות המתגלגלות של תחנת הרכבת העילית – דבר של ערך היו, לא בכל מקום אפשר היה להשיגם. והנה לרגלי המעלות יושב אדם עני מכורבל בסמרטוטים ושולח ידו לנדבה: "אדוני, רחם על איש מסכן ותן משהו! " טשרניחובסקי, לא היסס אף רגע אחד והושיט את החבילה היקרה לעני הרעב! פרוסת לחמו האחרונה לכל דיכפין…

על מבטו השואל של מלווהו ענה המשורר: “אני אמצא משהו לאכול היום, הוא לא ימצא!”

אין לומר בודאות שהוא מצא באותו יום משהו לאכול… שכן הוא לא ביקש משום איש, ובאותו יום היה טרוד מאד, התרוצץ הרבה בעיר, ורק לעת־ערב בא לביתו שבכפר.

הוא ש“רוסי” היה יותר מכל סופרי ישראל יוצאי רוסיה, לא הראה מימיו לא בכתב ולא בעל־פה שום חיבה למולדת הנכרית, לא זו של תקופת הצאריזם ולא של תקופת המהפכה! ואפשר שעלה אפילו על ביאליק “משורר הצער והזעם”, בזעמו על ממשלת הזדון, באלה וקללה ל“גוי האכזרי”, שהתאכזר ביותר לרחמנים בני רחמנים.

איש מלחמה ואיש נקמה היה בשירתו, “שואף קרב ודרור”, ותאות הנקם בדמו הטהור לא ידעה גבול. “דמינו ינקמו, ינקמו! ורסיס ארגמן הקדש לא שוא ירטיב ארץ!” האמין בצדק ובמשפט שישנם בארץ; ומכאן גם לאומיותו הרותחת, התוקפנית, תכונתו הלוחמת, שאינה יודעת פשרות וויתורים: "לנו זאת הארץ תהיה ואתה תהיה בבונים! – שרה האם העברית הרכה לבנה בערש. לא פטריוט סתם היה, הרואה אך ורק את עמו ומולדתו מבחינה לאומנית צרה שאינה מניחה חיים לשום עם אחר… לאומיותו היתה על טהרת הצדק האנושי, וזו בערה בו, משום שבתחית ישראל בארצו ומולדתו ראה תיקון העול ההיסטורי שחטא המין האנושי כלפי ישראל, עם הצדק והאמת מקדמת דנא. הוא העריץ את הכוח הצודק, הלוחם למען האמת והיופי האנושי:

וְכִבְשׁוּ אֶרֶץ בְּחֶזְקַת־יָד וְנֶאֱחַזְתֶּם בָּהּ,

וּבְנִיתֶם בִּנְיַן־עַד לַדּוֹר הַקָּם לָכֶם, הַבָּא!

ואת הדור החדש, יליד הארץ, תאר לעצמו כמבחר החברה האנושית:

תֵּעָקֵר כְּקוֹץ סָפִיחַ

מַשְׂטֵמָה לְעוֹלָמִים

יִכָּחֵד מָדוֹן וָקֶצֶף

הַמַּפְרִיד אַחִים, עַמִּים!

תַּעֲבֹר מִכָּל הָאָרֶץ

כָּל מֶמְשֶׁלֶת הַזָּדוֹן!

אַל יְהִי בְּתֵבֵל עֶבֶד,

אַל יְהִי בָה כָּל אָדוֹן!

בנין הארץ תפס מקום חשוב בשירת טשרניחובסקי. ואם ביאליק הוכתר בכתר “המשורר הלאומי”, הרי כתר “המשורר הציוני” הולם אך ורק את ראשו הגא של שאול טשרניחובסקי.

בחזרו מביקורו לפיכטנגרונד, מקום מושבו הקבוע לפני עלותו ארצה, כתב את הסוניטה “אצל ים יפו” ואת הבלדה “על הרי גלבוע” – שתיהן מזמרת הארץ.

ואף־על־פי שמאוכזב היה מן הבקור הזה, ואת אכזבתו הביע בכמה שירים שיצר באותו זמן, אהבתו הגדולה לבנין ארץ ישראל נשארה בהויתה הראשונה. לא מן הארץ התאכזב אלא מאנשיה, ולא מן הבונים אלא מן הניבנים!

אדמת ארץ־ישראל היתה תמיד בעיניו "אדמת פלאי אל! " ובעמדו עם ערב על שפת ים יפו וראה מי ומי השולטים בימה של ארצו – – קם לנגד עיניו לתחיה עברו הגדול של ישראל מאז כבוש הארץ על ידי יהושע ועד אחרון בני החשמונאים; והוא קרא מנהמת לבו:

הוֹי אַדְמַת פִּלְאֵי אֵל! לְמַעֲנֵךְ וּלְמַעֲנִי,

הֲיִבָּצֵר מִמֵּךְ וְחָיָה שׁוּב וָקָם

לִתְחִיָה אוֹתוֹ דוֹר מַסִּיגֵי גְבוּל הַכְּנַעֲנִי?

והנה הוא מתמלא תקוה ואמונה בכחו של עמו לבנות את ארצו בנין עד:

כָּל עוֹד אֲנַחְנוּ לָךְ – עוֹד נִבְנֵךְ וְנִבְנֵית:

בַּפָּז, בָּאֵת, בַּחֵץ! בַּזֵּעָה וּבַדָּם!

וְאִם אֶפְשָׁר אַךְ בְּנֵס – וְיִתְרַחֵשׁ הַנֵּס.

עברו של עם נצחי כמו עם ישראל חי הוא גם בחליפות העתים, והחולף שוקע בכל מקום בתוך הויה עמוקה, זו שבחירי האומה נושאים אותה בתוך לבם הער ליופי ונשגב:

לִי לָאַט שִׂיחַ גָּל אֵי גְבוּל כִּי תֵדָעֶנּוּ?

בַּחֲלִיפוֹת עִתִּים יֵשׁ, שֶׁעָבָר חַי עוֹדֶנּוּ,

וְנִגַּשׁ יוֹם בְּיוֹם כַּצֵּל בַּעֲקֵב הָאוֹר…

באותם הימים כבר התחילה אדמת גרמניה להזדעזע תחת רגלי היהודים. המשורר היה היסעור הראשון, או הסייסמוגרף, שבישר את בוא סערת החימה ואת רעידת האדמה. בבלדה שלו “על הרי הגלבוע” הוא מחיה את העבר – מות גבורים של המלך הראשון בישראל, והוא שם בפיו את הזעקה הגדולה הזאת:

תְּקַע תְּקִיעָה גְדוֹלָה תָקֹעַ וְתָקֹעַ

וְיִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים: דָּם! דָּם עַל גִּלְבֹּעַ!

תְּקַע נֶגְבָּה, צָפוֹנָה, קֵדְמָה וָיָמָה –

תִרְגַּז הָאָרֶץ וְתִרְעַד אֲדָמָה,

רַבִּים מִמֶּנּוּ הַיּוֹם הָעֲרֵלִײם:

עֲלוּ! תִּפְסוּ מְקוֹמָם שֶׁל נוֹפְלִים וּכְשֵׁלִים!

ולא היה זה מקרה בלבד שבימים ההם, שעה שהארץ התחילה לרגוז תחת העבד שהתנשא למלוך, ושועל ערום הוֹליך שולל את האריות שבחבורה, תרגם טשרניחובסקי את האפוס “רינקה שועל” של גיטה.

התרגום המופלא הזה הוחל בשנת 1924 בסוינמינדה, ונגמר ב־1927 בפיכטנגרונד. טשרניחובסקי היה קורן בימים ההם מרוב שביעות רצון; שכן מעשה התרגום הצליח בידו וגרם לו מעין תענוג עליון שביצירה מקורית. היה קורא פרקים נבחרים לפני ידידיו וצוחק בפה מלא על תעלולי אותו “תעלא בעידניה”; שתמיד היתה ארץ אשכנז נוחה לקבל מרותם של שועלים מחבלים וזאבים מטורפים.

גם בפיכטנגרונד השקטה, הנרדמת בין צללי הארנים הריחניים שהקיפוה מכל צד, כבר התחילו להתהלך “תעלי בני תעלי”, שועלים בני שועלים, מזרעו של אותו ריינהרט – ריינקה השועל, שטן במסוה של נזיר ירא־שמים שהלך לרומי לבקש כפרה על חטאיו, ובדרך הליכתו חמס וטרף ועשה מעשים אשר לא יעשו. “יהודים החוצה!” יללו רצחנים חומים אלה, שליחי השטן, ותפשו אומנות אבי אבות הטומאה.

בזמן שגיטה כתב את יצירתו “ריינקה שועל” בנוסחו החדש, אמר: “נראה לי העולם כאילו מעולם לא היה מגואל בדם וצמא לדם יותר משהוא עתה”, והיתה אז תקופת המהפכה הצרפתית, שגטה היה ממעריציה; והוא נתחייב בשעתו לבקורת חריפה מצד בני השועלים, הפטריוטים הגרמנים, שנלחמו במהפכה, וסוף סוף הכריעוה בסוף שלטונו של נפוליאון.

ואמנם בחר טש' את השעה הנכונה לתרגום “ריינקה שועל”! העבר הגרמני שהיה תמיד מגואל בדם היהודים, כפי שהחיה אותו המשורר בבלדות ההיסטוריות שלו, היה שוב עבר חי! שעתו של ריינקה, השעה החצופה ביותר בתולדות עמנו בגולה, שוב הגיעה!

ושעה שכל חכמי אומות העולם וגדולי המלכות הנוצריים ראו את ריינקה החדש כמין שעלול שאין לחשוש מפניו, ובעת שחכמי היהודים בגרמניה בזו ולעגו לו וליללותיו, משום שילל בסגנון גרמני פגום, ולשונו לשון הדיוטות היתה משובשת בשיבושי דקדוק וסינטכסיס, והם בטחו ברוח הגרמנית המעולה שנצחה לא ישקר… התהלך משורר עברי גדול זר, ביער אחד באשכנז, תרגם מעשה אמן אחת היצירות המעולות של גטה, שעמו של גטה שוב לא נתן את דעתו עליה; וכחש עתידות הצביע על אחד הקטעים שבעלילות השועל הערום ואמר בבטחה: זה יהיה שליטה של גרמניה הזאבית בעוד מספר שנים! והוא קרא:

וְרֵינֶקֶה יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ עִם שִׁבְטוֹ – אַרְבָּעִים

קְרוֹבִים – בְּגָאוֹן, מְכֻבָּדִים וּשְׂמֵחִים עַל כְּבוֹדָם.

רֵינֶקֶה הָלַךְ בְּרֹאשָׁם, כִּי הוּא, וְאַחֲרָיו – יִתְרָם,

הָלַךְ בְּרוּחַ שְׂמֵחָה, וּזְנָבוֹ נַעֲשָׂה רָחָב,

נָטָה לוֹ חַסְדּוֹ הַמֶּלֶךְ, שׁוּב הָיָה חֲבֵר הַמּוֹעֵצָה,

הָיָה מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ, אֵיכָכָה יִשְׁתַּמֵּשׁ בַּתָּנָא.

אֵת אֲשֶׁר אֹהַב לוֹ אֵיטִיב, וְנֶהֱנִים יִהְיוּ יְדִידַי –

כָּכָה הִרְהֵר בְּלִבּוֹ; מִזָּהָב חָכְמָה נִבְחָרָה,

– – – – – – – – – – – – – – – – – – –

וּכְהָמָן בִּשְׁעָתוֹ לִפְנֵי זֶרֶשׁ, כֵּן יִתְפָּאֵר הַנּוֹכֵל לִפְנֵי אִשְׁתּוֹ

נֶגְדָה לְכָל עַמּוֹ מִנַּנִי לְמַזְכִּיר הַמְּדִינָה וְנָתַן

בְּיָדִי חוֹתַמְתּוֹ. כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה רֵינֶקֶה וְיִכְתֹּב –

שָׁרִיר וְקַיָּם, וּלְזֹאת אֶת לִבָּה תָּשִׁית כָּל חַיָּה!

וכך היה בגרמניה: בשנת 1933 מינה הנשיא השוטה הינדנבורג את השועל הנוכל לראש הממשלה של מדינת אשכנז שנטרפה עליה דעתה, “ונתן בידו חותמתו” – כל הסמכות של מושל יחידי לעשות בארצו של גיטה וקאנט מה שטירופו רוצה: “וכל אשר יעשה ויכתוב – שריר וקים!” ואשר עשה השועל ואשר עלל, והאמת והמשל שבלקח הזה, חזה העולם כולו מבשרו, ועמנו יותר מכולם! אבל העולם־גולם לא למד דעת ממעשי רינקה שועל עד היום הזה; “העולם נראה מגואל בדם וצמא לדם” עתה יותר משהיה אז! וצדק יזעמאל הפנתר הנגזל בטענתו נגד השועל “הנזיר”: “כאשר היה כן יהיה, לצערי, לעולם לא נראה נחת מרינקה”.

ודברי המשל – אמת עתיקה ונכונה.

י

בשיחה, כמו בשירה, לא ביטא טשרניחובסקי את עצמו עד גמירא. בשתיהן תנא ושייר… הוא לא השתייך לשום אסכולה בספרות ובאמנות, אפשר לומר שהוא עצמו היה כמין אסכולה, היה תרבות שלמה. ובכל זאת האימפרסיוניזם, ההתרשמות הבלתי־אמצעית הסוביקטיבית שלו, היתה יסוד־סוד יצירתו. וכך הוא אומר על דרך כתיבתו:

אַךְ מִיָּמַי לֹא רָשַׁמְתִּי שִׁיר קוֹדֵחַ אֶלָּא בְאוֹר עַל דְְיוֹ־רְשָׁמַי.

קודח ורותח היה גם בשיחה; האור מרובה היה מן הכלים וניצוצות ניתזו לכאן ולכאן והבריקו ברמזים, בהארות, וכולו כמין מזרקה צבעונית המעלה סילונות סילונות של גבישים שישיים למעלה, ותוך כדי זינוקם למרום הם יורדים ומשתפכים בשפע עליז לתוך עצמם, ושוב אינך מבחין בין מעלה ומטה, בין תחלה וסוף, אלא הכל זרימה אחת המתמלאה משטיפה שאין לו הפסק וממלאותה הססגונית.

אך עם כל הרפרוף והאילתור שבדבריו היה בהם יותר מאכספרומט, מאימפרוביזציה הנעשית מיניה וביה. המעין הנובע אינו צריך להכנה מוקדמת, למחשבה תחלה. שיחתו תמיד רצינית היתה ומאלפת, והיה בה מן הדיאלקטיקה של מורה הוראה, היוצר תוך כדי לימודו ונהנה מדבריו כמו ממעשה יצירה.

את רעיונותיו ביטא בתמונות, והוכחותיו – בראיות הלקוחות מן החיים והטבע. בעצם לא דיבר אלא ניגן, פרט עלי כנור. הסברתו היתה שוטפת ושופטת כאחת, והיה בו רצון כן להחכים את שומעיו. מהיר מחשבה היה כמו שהיה מהיר הליכה; הלך מחשבתו כמו הילוכו היה כמו על קפיצים הזורקים וקולטים, קולטים וזורקים בהעלם אחד.

היה סבור שמשתף הוא את השומע בשיחתו; ברם קשה היה להיות שותף לדבריו ולהכנס לתוך השטף העז שבשיחה, שכן לא היה מקום פנוי ממנו, ומחמת שלא עשה הפסקה בדיבורו לא הניח לאחר להפסיקו בדבור ובהבעת דעה.

היתה בו מידה טובה לבשר לידיו אם נדפס דבר משלהם באיזה עתון שלא ידעו עליו; היה משכים בבקר לביתם עם העתון ביד שקבל בדואר באותו יום, מנפנף בו ומראה את היצירה הנדפסת: הנה, משלך: ותיכף קורא ומבקר; מבקר מומחה לא היה וגם לא כתב דברי בקורת ומסה מימיו, פרט לחוברת אחת שחבר על עמנואל הרומי שהיה קרוב לו מאד, והוא מזכיר בשיר “אל הסונטה העברית” את שמו:

הָ’עִמָּנוּאֵל' – הוּא הֵד מַנְגִּינָתֵךְ אָהָב.

גם במסה זו לא הצטיין כחוקר, כמבקר, ועבודתו נשארה ללא הד בספרות העברית, ככל הפרוזה שלו, שלא נתגבשה ליצירה בעלת ערך קים.

דעתו על יצירת זולתו לא היתה על דרך הניתוח המעמיק, החודר לנשמת הדברים וחושף את צפונותיה; אלא על דרך ההתרשמות הרגעית של התפיסה האינטואיטיבית, הרואה את הדבר מזוית ראייה שאותה בלבד ביקש לראות ולהראות. הוא קרא ושנה הרבה, וספרות העולם היתה נהירה לו, בעיקר מבחינת הצורות והמשקלים; כי הלבוש החיצוני בשירה היה עיקר גדול בשפיטה שלו ובדרכו בבקורת. השיר הטוב והאמיתי התחיל אצלו מן ה“מטריקה”, תרתי משמע: שכן מטריקה משמשת בהוראה כפולה: תעודת לידה ותורת המשקלים, מעין תעודה, ותהודה… וגם בעברית “יצר” ענינו מתן חיים ומתן צורה כאחד.

ומכאן תשומת לבו למשקל השיר. לבחינת הרעיון המוּסיקאלי, ולציון המקום והזמן שבהם נוצר השיר. רק לעתים רחוקות העלים את מוצא המקום והזמן של שיריו, ובכל תוקף דרש זאת גם מאחרים.

הוא היה פוסל שיר אשר צלעיו “צלעו” מבחינת המטריקה. בעפרון ביד ציין את הפגום, ואם לא היה תאריך שאל: מה זה? היכן ציון המקום והזמן?!

דעות על “טוב ורע” לא היה מביע, לא הגיב ולא התרשם; לרוב עמד אך ורק על איזה חסרון קל, והיה נאחז בו ודן עליו מתוך בדיחות הדעת.

ברם, רגיש היה מאד לדעות הזולת על יצירותיו. והיטב חרה לו בשלחו פעם אחת את היצירות שלו ל“התקופה” בעריכתו של יעקב כהן, והעורך הדפיס אבל לא אישר את הקבלה וגם לא הגיב בשום דבר על היצירה גופה. “קיבל, פרסם ולא כתב אף מלה!” התאונן מתוך מרירות. הוא נעלב מאד. והיתה זו הפואימה הדרמתית בר־כוכבא, כמדומה, שדעת הבקורת לא היתה נוחה הימנה.

אתה מטייל אתו בערב, לעת צאת הכוכבים, והוא עומד פתאם, מסתכל כלפי מעלה ומחשה. ופתאום הוא מתחיל לדבר בענין חכמת התכונה. ומה מפליאות ידיעותיו ובקיאותו הרחבה בגרמי השמים ובמהלך הכוכבים! נהירים לו שבילי דרקיע כשבילי הארץ; ואם בארץ יש לו “אחים קטנטנים”, הנה ברקיע השמים אחים גדולים וענקים לו: “הדוב הגדול”, מרקור, וינוס, כוכבי לכת וכוכבי שבת, וקבוצת האסטירואידים המסתובבים בין מאדים וצדק.

כִּי לִבִּי דוֹבֵב שִׁיר לַחַמָּה וְלַכְּסִיל.

כי שהכירו היטב מקרוב, בבית ובחוץ, לא התפלא כי שירו האחרון עלי אדמות הושר לכוכבים: “כוכבי שמים רחוקים, כוכבי שמים כה קרובים”… אותו לא “רימו הכוכבים”, ובנצנוצם הנצחי לא ראה קריצת עינים ערמומית של “גנבים”… “הכוכבים שאהבה אמו ואת שמותם קבל מאביו הנודד בנעוריו בלילות קיץ וסתו, בנתיבות רחבות המסלול בין הדניפר והדון, בין הים האזובי והשחור”, – הראו גם לו את דרכו הצנועה, בצעדו משדה כפר מולדתו השקט, אשר ממנו יצא לנדודיו במלוא כל הארץ הגדולה.

עוד בימי נעוריו, והוא על שפת הים השחור באודיסה, שר שיר לצער האדם ולסבלו תחת השמים, ועיניו אז נושאות באמונה ובתום לב אל אלפי רבבות העינים הרואות – הכוכבים:

יַבִּיטוּ מִמַּעַל כּוֹכָבִים

וִיסַפְּרוּ בַּלָּט לַיָּרֵחַ;

מַה יִּדְכֶּה, יָשׁוּחַ, יִתְאַבֵּל,

עַל מַה זֶּה הָאִישׁ יֵאָנֵחַ?

התוגה החנוּנה והסנוּנה היתה ניגון נפשו מאז. הדומיננטה בשירתו הוא היגון הצרוף, אותה “כוס היגונים” שנשמתו הגדולה של יהודה הלוי נתמלאה ממנה.

עבודת כוכבים עכו"ם, – עבודה זרה ומאוסה היתה בישראל, אבל שירת כוכבים היא על טהרת הקודש, וחביבה היא לפני בורא העולם:

“ברן־יחד כוכבי בוקר, ויריעו כל־בני אלהים”.

ואהבת הטבע שלו ושירתו הגדולה היתה שירה עברית טהורה, בחינת “ברכי נפשי”… והפרימה והפרימט בשירו הוא קול יעקב:

כִּי עַל כֵּן נַפְשִׁי נִלְכֶּדֶת בִּתְפִלּוֹת בֵין הָעַרְבַּיִם, בֵּין מִנְחָה לְמַעֲרִיב,

וּבִיגוֹן נוֹף הַמּוֹלֶדֶת וּבְתוֹחֶלֶת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם אֶל מָשִׁיחַ עוֹטֶה זִיו,

וּבוֹדֶדֶת תֵּט כַּפַּיִם לַ“שְּׁכִינָה” “וּזְמַן קָרִיב”.

האוהבים הגדולים בודדים הם מאז ומעולם; ואף הוא, שאיש רעים היה ומעורב בין הבריות, בתוך תוכו בודד היה לנפשו כמין כוכב מאיר, שאפילו בני לוויתו הקרובים ביותר – עולמות מלאים מפרידים ביניהם.

ובבדידותו האחרונה נשא עיניו אל כוכבי ארץ־ישראל, כוכבי ישראל סבא, ושאלם לגורל עמו בעתיד:

הוֹי, הַמַּרְחִיקִים כֹּה לִרְאוֹת,

אוּלַי רוֹאִים אַתֶּם גַּם עַתָּה עֲתִידוֹ, הַגִּידוּ:

מַה הַחִזָּיוֹן וּמָתַי קֵץ הַחִזָּיוֹן – הַגִּידוּ.

יא

אך נעזוב נא לרגע קט את נוף המולדת ואת כוכבי ארץ־ישראל הרחוקים־הקרובים, ונשובה לנופו של יער־פיכטנגרונד: “מלך הבלהות”, שר היער, תפס את השלטון בגרמניה, והוא הפך את הישוב ליער־עד, לג’ונגל, והאדם היה לזאב, ככתוב ב“בלדת הזאב”:

הָאִישׁ הָפַךְ פְּרִיץ־טֶרֶף

וְזְאֵב כָּל הָאָדָם.

אנו עומדים בקץ הימים של התרבות הגרמנית, ובאופק נראים כבר דמדומי האלים הקדומים של גרמניה הנאצית – החיה הטורפת.

“האדם הוא מפלצת חיה ועליון לחיה; האדם הנעלה הוא מפלצת אדם ועליון לאדם; בכך זיווגם”. הורה פ. ניצשה.

השועל והזאב, אף־על־פי שאין זיווגם עולה יפה במקום חיותם, ביער, זיווגם התמזג יפה באדם־הגרמני־הנצי, שנהפך למפלצת, ללא־אדם. “אין מלומדיות והשכלה כרוכות זו בזו” – אמר אותו מלומד, משורר ופילוסוף גרמני; ובודאי התכוון לרשעי בני עמו שהכירם יפה מתוכם וברם, וקבע: “גרמני טוב שוב אינו בחינת גרמני”.

– אָבִי, הוֹי, אָבִי, כְּלוּם רוֹאֶה אינְךָ,

אֶת בְּנוֹת שַׂר הַיַּעַר שָׁם בַּחֲשֵׁכָה?

– הוֹי, בְּנִי: הוֹי, בְּנִי, מְאֹד אֵטִיב לִרְאוֹת,

לֹא כִּי עֲרָבִים עַתִּיקוֹת מַקְדִּירוֹת.

“הגרמנים הטובים שאינם גרמנים” לא היטיבו לראות נכוחה! הם לא הבינו בין שליחי השטן העושים תרגילי סדר ויריה ביערות, ובין אורנים הנעים ברוח. אף האדון הבירגמייסטר מיהע טחו עיניו מראות, והוא ניחם והתנחם ש“המגפה החומה” לא תגיע לתחום שלטונו הסוציאל דימוקראטי, ו“בכפר שלו לא יארע כל רע לשום אדם”.

אבל היתה זו מעין צוואת שכיב מרע שלא נתקיימה; שכן כבר בימים ההם נכתב שמו של ראש המועצה ברשימה השחורה, שערכו בקפדנות גרמנית מובהקת אלה העתידים היו לתפוס את השלטון בקרוב, ודינו נחרץ לכליון על שום שהיה “עבד היהודים”, “ובאשמתו נתיהד הכפר הגרמני והפך למושבה יהודית”.

בחודש מאי היפה, שהמשוררים הגרמנים הרומנטיקאים כה היטיבו לשיר עליו בשיריהם, נשלח האדון מיהע למחנה ריכוז שהוקם בזאכסנהאוזן, הכפר הסמוך לפיכטנגרונד, ושם חוסל בענויים גדולים, האדון מיהע אדם הגון וישיר היה, ובהפגשו עם הדוקטור טשרניחובסקי שהיה מכבדו מאד, אהב לתבל את שיחתו באמרות כנף כדי לעשות רושם של אדם משכיל. הוא היה אומר: "השאיפה לחירות היא גופה חירות! " ובזה רצה לומר: כל עוד ישנם שואפי חירות בגרמניה כמוהו וכחברי מפלגתו, אין השד נורא כל כך! "

"כל חכמת האדם כלולה בשתי מלים: “חכה וקוה!” – והתכוון לומר: גרמניה האחרית, הטובה, מחכה ומקווה!

הדוקטור המלומד היה שומע ומניע ראשו מתוך חיוך נלבב, והיה משיב לו פסוק כנגד פסוק, לשביעות רצונו של ראש הכפר, בהביעו אגב את צערו על שהאדון הדוקטור עוזב את גרמניה בקרוב. ופסק את פסוקו: " כל עיקרם של לימודי האדם – זה האדם!" והאדון הדוקטור הוכיח זאת באישיותו המפוארת.

יב

החבילה נתפרדה. יער־פיכטנגרונד נעזב מיושביו היהודיים, מלה עברית ושיר עברי לא נשמעו בלילות בשבילי היער השקטים. אחד אחד עזבו המורים והסופרים העבריים את דירותיהם, מהם עברו לברלין ורובם עלו ארצה.

שאול טשרניחובסקי קיים בעצמו מה שכתב פעם בשירו “קבוץ גלויות”.

שְׂפַת הַשִׁפְּרֶה אֲנִי נָטַשְׁתִּי – – –

הוא עלה ארצה ובחר בעיר תל־אביב למקום מושבו הקבוע. ברשימתו הנאה: “ישנה עוד תל־אביב אחת”, הוא מסביר מדוע נתחבבה עליו עיר זו: “אי־אפשר לא לאהוב את תל־אביב – – – זוהי סוף סוף הנקודה היחידה בעולם שהיהודי יכול להיות בה יהודי; לא יהודי בהיתר ולא ייהודי באיסור, אלא סתם בן־אדם שקרוי יהודי. מרגיש את עצמו יהודי לא מתוך התנגדות תמידית באלה שאינם יהודים; זהו המקום היחידי בעולם שיהודי יכול לחיות בלי להרגיש שהוא יהודי, בלי כל צורך לדעת זאת. כאילן בתוך יערו, כשיח על קרקע שלו, כאותו איכר יוסי מפנזה, וכצרפתי מנחל דו, כגרמני מכפר בפומרניה. לראות את העולם הגדול מתוך עינים עבריות מבלי לדעת שיש עינים אחרות. אך כאן אפשר לו ל’צברה' לא להבין מה זה גלות, ולהתרפק על העולם כולו מתוך מבט־עין עברית טהורה בלבד”.

בתל־אביב זו ראה אתחלתא דמדינה, ראשית הנס… והוא האמין באמונה שלמה שאוירה דארץ ישראל החדשה יתקן את כל מה שפגמנו בגלות, שכן ארץ ישראל היא בית חיינו ותקותנו האחת:

קַצְוֵי תֵּבֵל אִם נָדַדְנוּ

לִבּוֹתֵינוּ יַעַרְגוּ לָךְ,

אֶל מוּל הָרַיִךְ הִתְאַחַדְנוּ

יוֹשִׁיט יָדוֹ אָח אֶל אָח.

ברם אחדות ואחוה זו שהאמין המשורר למצא בארץ תקותו התמהמהו קצת ולא באו כפי שחזה אותן המשורר בחזונו.

אח שהושיט ידו אל אחיו בגולה – משך ידו ממנו בארץ… באה שעת חולשה חוורה למשורר ופרשה את אריגה על נפשו המתגעגעה עם ערב רב־אחמה או אלם חצות ליל:

וְהַלֵּב יָגֵעַ כֹּה מִשֶּׁקֶר הֲמוֹן עָם

וּמִתְפַּלֵּל בַּלָּאט ־ בְּאֵין אֹמֶר וּדְבָרִים –

אֶל יָד מְלַטֶּפֶת בְּרֹךְ, אֶל לֵב יָחִיל דוּמָם – – –

אך היד הטובה הזאת לא הופיעה בין ד' כתלים של חדר לא־שלו, לא נגעה ברוך במשורר צמא הידידות והאהבה! אבל הוא לא שכח את ידידיו הנושנים, והיה שמח על כל ביקור בחדרו השכור ברחוב אחד־העם. היה זוכר נשכחות מיער פיכטנגרונד ושאל לשלומם של כל אלה שחברו שם יחדו.

פרק אחד מן הפרקים שלפנינו הוא קרא בדפוס. מרוצה היה מן הדברים שנאמרו עליו ועל ביתו ושלח לכותב הזכרונות מכתב תודה חם על תשומת הלב, והעיר בהלצה על טעות סופר קלה. ברם, המחלה שהתחילה כעבור שנים אחדות לתת אותותיה המבהילים בפניו הבריאים והשלמים, הרחיקה אותו דוקא מאותם האנשים שהוכנסו למחיצתו בימי ברלין ופיכטנגרונד וראו אותו בנויו של עולמו ובתפארת האדם!

בהפגשו עם אחד מהם ברחוב או בתחנת האוטובוס, היה מתנכר, משים עצמו כלא רואה והסתיר פניו שנשתנו מאד, כאומר: אל נא תראני בכך!

יג

בארץ מתחילה תקופתה חדשה ביצירתו של טשרניחובסקי. בפרק זמן של שלש־עשרה שנה, בערך, כתב כמחצית מיצירתו הכוללת. מקורות חדשים נפתחו בנפשו, בת שירתו מלאה כחות חדשים ורעננים, ובעדנה ובכח מפתיעים נולדה יצירה אחר יצירה. זקנותו, לא רק שלא ביישה את ילדותו אלא עוד הוסיפה לה כבוד ועוז.

שירת הזכרונות שלו, שהתחיל בה עוד בימי חרפו, מתרחבת כאן, חודרת ביתר שאת וביתר אהבה לשתין ולרבדים הצפונים והאינטימיים ביותר של המשפחה ושל בית ישראל כולו בנכר בין הגויים. בפרקי שירה אלה שנוצרו בארץ חמדתו מתעלה טשרניחובסקי כאדם וכיהודי גדול; ושירה כדוגמת “ראי אדמה” מעמידה אותו בשורה הראשונה של משוררי ארץ ישראל שבנו את בנין העד של האומה ונטעו בה חיי עולם. ראויה היא פרשה גדולה זו ביצירת טשרניחובסקי למחקר מקיף ויסודי, מפני שבה נתגלה לנו המשורר באור חדש ובאמת חדשה, ואחרית וראשית נפגשו כאן כשהאחת משלימה ומעלה את השניה.

באחד משיריו האחרונים “זמירות”, שנכתב ב־ 1.8.43, כחדשיים לפני “כוכבי שמים רחוקים”, מתגלה לנו הסוד של עבר־הווה־עתיד, שנצמדו יחד בשירת טשרניחובסקי בכללה, ובשירתו בארץ במיוחד.

השיר “זמירות”, אומר כולו התרפקות על בית אבא וכיסופים לימי הילדות המאושרים, שהשבתות והחגים, התפלות והנגונים, שפעו קדושה ומילאו את נפש הילד אושר אין־קץ:

וַאֲנִי אָז אָהַבְתִּי וְעַד הַיּוֹם אֲנִי אוֹהֵב

לַחַן נְעִימוֹת הַקְּרִיאָה בְשַׁבְּתוֹת בֵּית מִדְרָשֵׁנוּ,

הָיָה בַּעַל־הַקְּרִיאָה שֶׁלָּנוּ – קוֹלוֹ מְאֹד עָרֵב

קוֹל הַבָּא מִן הַלֵּב, מֵעֵין בָּארִיטוֹן, וְהָיִיתִי

נִשְׁאָר בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ לִשְׁמֹעַ קְרִיאָתוֹ, בִּכַּרְתִּי

אוֹתוֹ עַל מִשְׂחָק עַלִּיזִים, חֲבֵרַי בְּנֵי־גִילִי בֶּחָצֵר.

וחביב יותר מכל הניגונים היה נגון “אקדמות”, – לחן שירתו של ר' מאיר בן יצחק הפיטן, שליח־צבור של הקהלות הקדושות מגנצא וירמיזא. בו טש' ראה את שיר האמונה והגבורה של ישראל בגויים; ואין כנגון הזה טוב ומתאים ל“שיר לכת” לצאת בו בסך לקראת אויב, שהכריז מלחמת השמד על ישראל סבא:

וְהִנֵה בָּאוּ הַיָּמִִים, אֲשֶׁר לֹא חָלְמוּ עַלֵיהֶם

חוֹלְמֵי חֲלוֹמוֹת בְּהָקִיץ, וְאַלְפֵי מִתְנַדְּבִים מִתְגַּיְּסִים:

“תְּנוּ לָנוּ נִגּוּן וְשִׁירָה, בָּם נֵצֵא לקְרַאת מְנַדֵּינוּ.”

עד יומו האחרון, ועד אחרון שיריו, נשאר טשרניחובסקי נאמן לרעיונו, ששימש בנין־אב לכל יצירתו כי –

אַךְ כֹּהֲנֵי הֲיֹּפִי וּמִכְחוֹל־אֳמָנִים,

הָרוֹדִים בַּשִּׁירָה וּמִסְתְּרֵי חִנָּהּ,

יִגְאֲלוּ הָעוֹלָם בְּשִׁיר וּמַנְגִּינָה.

לא “מבשרי הבשורות” ו“מתקני העולם” והנשמעים לקולם יביאו גאולה לעולם, הצמא לאמרי האמת הזכים! המתקנים הללו מסכנים את העולם, הם מפילים את המאמינים, “עיפי האנושיות”, “מפח אל פי פחת, מתהום אל מעמקים”. ודעתו ואמונתו של המשורר העברי זהות עם השקפת עולמו של המשורר ההומניסט הגדול, פ. שילר: “כי המשורר בלבד הוא האדם האמיתי, והטוב שבפילוסופים אינו כנגדו אלא קריקטורה”.

אמיתו של הפילוסוף הוא אמת היחיד: “אמת היחיד היא אמת הזדון”. והיא פושטת צורה ולובשת צורה, ואינה בחינת תורה שאינה מוחלפת. רק השירה, שהיא “אמת היופי”, נצחית היא, והיא עולה ומעלה את האדם אל על!

“חולם ומאמין” קרא לעצמו כאותו “אני מאמין” מאיר ותמים כאור בקר, בו שח ושר לאותה דמות שובבה וצוחקת על חלומותיו! והוא לא סטה לעולם מן הקו הישר שהציב לו בראשית דרכו כאדם וכמשורר, שאמר: “לחיות זאת אומרת: לחלום, להיות חכם זאת אומרת לחלום חלומות נעימים”. הוא האמין באדם, בעם, בפלא ובנס, שכן אמונה זו היא גופה פלא גדול!

ובאותו שיר נלבב, “זמירות”, מביע החולם־הלוחם את צערו הגדול על שהוא נשאר יושב על הכלים ומחזיק “קולמוס ואזמל” בידו, ולא רובה פלד בכפו לצאת בקהל המתנדבים:

אוֹי לִי, אֲנִי זָכִיתִי וְאַגִּיעַ בָּרֶגַע הַנָכוֹן

כִֹּחִי בְמָתְנַי וְאֶזְרוֹעִי – וְאֶזְרֹק גַּם קוּלְמוֹס גַּם אִזְמֵל

לָצֵאת בִּקְהַל הַמִּתְנַדְּבִים עִם רוֹבֶה־פֶּלֶד בְּכַפַּי;

בְּלִי כָּל אֹמֶר, בְּלִי דְבָרִים, וְרַק בְּקֶצֶב שִׁיר־לֶכֶת,

בֵּין הַמְאֻשָּׁרִים הַצְעִירִים, נוֹטְרֵי הַנָּקָם הַגָּדוֹל,

הוֹלְכִים לִקְרַאת הָאֵשׁ, צוֹעֳדִים לִקְרַאת הַחֹפֶשׁ…

בסוף ימיו נתעוררה בנפשו ביתר עוז אותה “הנגינה והמנגינה משכבר”, – זה השיר העז, שבו הזרים ברזל ואש אל הדם העתיק והעיף של עמו, והצעידו באון וברון לקראת גאולת מחר.