רק שלוש פעמים במשך היום נעצרת הרכבת המהירה הבאה מברלין, בתחנה הקטנה פיכטנגרונד, המרוחקת מהלך שעה אחת מן הבירה הגרמנית.

רק שניות מספר מתעכב הנחש הבריח הגדול במקום; הקטר הענק פולט בגאוה מנופחת ורותחת עתר עשן סמיך ושחור. הקרונות המהודרים מוציאים ומכניסים שנים־שלושה נוסעים בודדים, – והרכבת נחפזת לברוח לתוך התעלומה הכחלחלה של היער הגרמני הדומם, הזומם מי יודע מה.

הכפר פיכטנגרונד הוא מושב שיתופי של פקידים מקבלי פנסיה. הפקיד הפרוסי בדימוס שומר כאן בקפדנות ובדיקנות יתרה על הרגליו ומטבע חייו הקודמים, שעה שהיה עוד בשירות המדינה והחברה, ואין הוא משנה כמלוא נימה מאותו מטבע שנעשה לו טבע.

“סדר מוכרח להיות!” והמקום והזמן אינם משנים כלום. “אי־סדר גרוע מפשע” – אמר וקבע אחד בר־סמכא גדול אשכנזי; ועמו של גטה מחזיק במצוה־מיבצע זה, נוהג בו בכל חומר הדין, ומציית לכל פקודה היוצאת מלפני השלטון.

נקיון וסדר למופת שוררים כאן בכל פינה. בבית וברחוב. לכל תושב בית קטן נחמד, מרפסת, גנת נוי בחזית הבית, ומאחוריו משק עזר זעיר: עצי פרי, גן ירק, לול, רפת, מכלאה וכוורת. כל אלה לא רק לשם הכנסה הותקנו, אמנם גם זו חשובה לפקיד הבינוני, אלא למטרה נעלה יותר – לעבודה לשמה! “העבודה ממתיקה את החיים…” אומרת חכמת החיים העתיקה של העם האשכנזי, החרוץ, המנוסה בסדר ובעבודה; ואמר הפיטן הגאוני, המצפון הטוב של הגרמני, “חיים של בטלה הם מיתה שלפני זמנה!” והגרמני אוהב חיים הוא, והוא משתדל תמיד להנעים לעצמו את דרכי חייו בעמל ובשקידה; ששניהם בנותן טעם, ענין וכוח לקיום הוגן וישר.

" – בוקר טוב, אדון קראפט!"

" – בוקר טוב ונאה, אדון בירנבוים!"

" – גנה נאה יש לך אדון קראפט!"

" – סבורני שכן, אבל עליה להיות עוד יותר יפה, יש להשקיע בה הרבה עמל ועבודה. אין ברכה בלי מלאכה!"

" – הוורדים נאים הם, תאווה לעינים!"

" – לוּ ראית, אדוני, את גן הפרחים של בית־אבא בזכסוניה!"

" – אכן, מסורת וחריצות הן דברים חשובים מאד!"

" – כל זמן שאין נפטרים מן החיים עצמם, אין האדם בן־חורין להיפטר מן העיסוק והעשיה המועילים, שהם הנאה לאדם והנאה לעולם".

 

א    🔗

עם גמר מלחמת העולם הראשונה, פלט זרם ההגירה היהודית מרוסיה ומפולין גלים גלים של פליטים ומהגרים לערי גרמניה הגדולות, ולברלין הבירה “האדומה”, יותר מכולן.

בגלל המחסור בדירות במטרופולין, שרבים נהרו אליה, השתכנו הזרים בפרוורים, בעירות, בכפרים הסמוכים וגם הרחוקים. חלק מן הנודדים הללו באו לגור בכפרים המאוחדים פיכטנגרונד־פרידריכסטאל, שלאמיתו של דבר לא היתה אחדות של אמת ביניהם – שכן הראשון כפר מבוסס היה מבחינה כלכלית וציבורית, וגם במשבר הגדול שפקד את המדינה כולה בתקופת האינפלאציה לא סבלו הללו ביותר, בכל אופן לא היו מחוסרי עבודה ורעבים ללחם; ואילו תושבי פרידריכסטאל – רובם פועלים היו במפעלי התעשיה בעיר, והללו, בזמן האחרון, לרוב מובטלים היו, ולא עבדו במשך חדשים מחמת המצב הפוליטי והכלכלי במדינה כולה.

בתחלה התגוררו כאן רק יהודי רוסיה, מהגרים־פליטים פוליטיים, נרדפי השלטון הבולשביסטי, שהצליחו להציל חלק מרכושם בשוה כסף, אחריהם באו פקידים סוביטיים, עובדי “המשלחת המסחרית” הידועה, שבטרם כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים ותקינים בין שתי המדינות, שימשה “משלחת” זו מעין שגרירות ארעית. “פקידים” אלה – קומוניסטים “שרופים” מן הראשונים והמעולים ביותר, רובם ככולם אחינו בני ישראל היו… ידעו עברית ואידיש ופולנית וגרמנית, אבל אנוסים על פי דבר המהפכה, הסתירו את הפנים היהודיות, השוחקות מטבען, וגילו פנים אחרות – פנים של אימה וחומרה מהפכנית, בהתאם להלכה ולמעשה של המולדת הקומוניסטית, הפושטת את צורת בניה ומלבישתם צורה צרורה, הכל לפי הכורח והצורך.

יהודים אלה שהכרת פניהם ענתה בהם כמאה עדים שיהודים המה לכל דבר, התכחשו למוצאם, התבדלו כאנוסים מתוך שאר היהודים, והיוו כמין כת מסוגרת, השומרת על המסתורין, שלה ואין לזר כל רשות וזכות לבוא בסודה.

לא היו ימים מועטים וגם יהודים “משלנו”, “עמך” ישראל, הופיעו ביער בפיכטנגרונד. מאז ומעולם אוהבים יהודים יערות של עצי מחט; וגם סכך לסוכה כשרה לוקחים מעצי אשוח ואורן; יש טעם לאוירא דיערא ויש לו ריח מחיה נפשות! ברלין רבתי, אוירה דלוח ומזוהם בכל מיני ריחות מחניקים, ואילו האויר ביער בוקוב וביער גרונוולד ובגני קוטבוס – הסביבה הצחה של הבירה – אויר של בריאות הוא ויהודים שאינם בריאים ביותר, באים למקומות נאים אלה לתקן את בשרם. ואין לך מקום מבריא יותר משובח מן האילנות המחטניים של פיכטנגרונד, – ישובו של יער ממש הנטוע על מים רבים: נהר השפרה ואגם גראבוב – מים חיים ממש, ככתוב בתורה.

כלל גדול הוא בהליכות של עמנו בגולה: יהודי אינו אוהב לשבת בדד, ולהיות חד בישוב! יהודי הבא לגור באיזה מקום שהוא בין הגויים, מושך אחריו עוד יהודי אחד, ובעקב השניים בא השלישי וכו', ולאט לאט מצטרף מנין, נועדה עדה, מתקהלת קהילה ולבסוף – ישוב של יהודים צץ וצומח, לא מן הקרקע אלא, אם אפשר לומר כך, מן האויר! במשך זמן קצר מאד נתהווה מושב של יהודים ממש, קבוע, בשני הכפרים הללו, והם כאורח גוברין יהודאין, ניכרו מהר בכל הסימנים שמנו ראשונים ואחרונים ביהודים בנכר. אם נאמר שהם ייהדו את היער הטבטוני, שעד בואם לא ידע מי הוא זה ואיזה הוא יהודי, שהגויים מרבים כה לדבר בגנותו ובדמותו, – לא נחדש דבר! שכן כבר הורו סופרינו ממנדלי מוכר־ספרים ועד ח. הזז שהיהודי מיהד את הטבע וכל אשר בו.

ביאליק הדליק נר של שבת ויום־טוב בחורשה אחת ברוסיה, חורשה הסמוכה לעיירה יהודית כמהלך חצי שעה – ומיד תפסה קדושה בחורשה הגויית, ובאחת מפנותיה האפלות, בהיכל מוצנע שם לפני ולפנים, נפתח שער קטן של רחמים, ומלאך טוב הוציא משם ראשו… שתי השלהבות היו כשתי נקודות זהב של סוף פסוק בשולי הרקיע: עד כאן חול, מכאן ואילך – שבת ויום טוב. נתקדש העולם בקדושת ישראל עם קדושים! – ועדיין דלוק שם הנר היהודי, וכל הרוחות הרעות שבעולם לא יוכלו לכבותו.

 

ב    🔗

בין היהודים “משלנו” התבלטו במיוחד מספר מורים וסופרים עבריים, שמחמת חן המקום והתנאים הנוחים בחרו לגור במקום הזה. והם הם שעשו את פיכטנגרונד לשם־דבר, ל“דאטשה”, שהכל רצים אליה ומבלים בה את חדשי החופש והנופש.

בין המתישבים הראשונים בפ. היו המשורר מאיר מוהר ומשפחתו, וחברו התמים והצנוע, המורה והסופר חיים־מוני מלמד. האחרון נמלט עם אחיו מן הגן־עדן הרוסי בגפו, ואחרי שנים של צפיה זכה סוף סוף להביא את אשתו ושלושת ילדיו לגרמניה, ישב מספר שנים בגרמניה והתכונן לעלות לארץ־ישראל; אך בהשפעת דוד ברגלסון ואלכסנדר חאשין, שחזרו למולדת הסוציאליסטית, בה היהודים חיים בכבודו של עולם המהפכה, חזר גם הוא, וקרה להם מה שקרה למיטב בניה־בוניה של המולדת הזרה, המשכלת את מבחר נאמניה.

אחריהם באו הסופרים יחזקאל קויפמן, צבי וויסלבסקי, יהושע גוטמן, פייבל מלצר, המספר האידישאי שמואל לוין, המשורר אידל פרסמן. לזמן קצר בא גם שמעון ראבידוביץ, א. מ. גונצאר, הסופר החביב והמו"ס דרחוב גרנאדיר, ועוד.

בקיץ, היו מתרבים האורחים שבאו לבלות את חופשתם הקצרה באוירא דפיכטנגרונד. ולא היה בית בפיכטנגרונד שלא היה בו דייר יהודי, ולא אמר איש מן הכפר צר לי המקום.

ביום אחד מימי האביב הנאים, הופיע גם המשורר שאול טשרניחובסקי ביער פיכטנגרונד; הוא בא לגור עם משפחתו בכפר, וקרוב לחמש שנים התגורר כאן.

כמה מיצירותיו המעולות, וכן תרגומיו המשובחים, יצר המשורר פה, “ביער פיכטנגרונד”, כפי שרגיל היה לציין בשולי שיריו.

חן המקום על היצירות שנכתבו בתקופה זו; חסד היער וחסנו שפוכים על שירי האהבה, הבלדות הפואימות, וכן על שאר עבודותיו. פה תרגם את הסאטירה הגדולה “ריינקה שועל” של גטה. – אחד “ממשלי השועלים” המופלאים ביותר שנוצרו מאז נשא משורר את משלו על חיה ערומה זו, המסמלת את האדם בהתחסדותו הישועית המסוכנת ביותר.

ביצירה גדולה זו, שבה הפכו תרגום ועיבוד למקור, שאינו משאיר כמעט זכר ל“מקור ראשון”, – צייר גטה הגדול רק את הפן האחד של החברה האשכנזית בה חי ופעל, וחשף את הפרצוף הערמומי הישועי של האדם ה“דתי”, הצבוע בן הכנסיה הקתולית, זה המעמיד פני צדיק תמים ושבעים ושבע תועבות בלבו, ואינו אלא שועל ערום במסוה של נזיר־כומר ההולך לרומי הקדושה לבקש כפרה ומחילה על עוונותיו.

ברם את הפנים האחרות של אשכנז השאיר גטה להיינה היהודי הגולה בפריז… והוא תאר אותם באפוס סאטירי ונוקב עד לקרקע נשמתו של הגרמני הלאומני בשירוֹ “אטא טרול”, זה הדוב המוקיון, שניתק את כבלי העבדוּת לפתע פתאום, ובקפיצות פראיות התרוצץ בסמטאות הצרות וחזר ליערו ולחייו הטבעיים במאורה.

אחרי תרגום משובח זה, שגרם נחת רוח רבה למשורר, תרגם ש. טש. את “אדיפוס המלך” וחלק מן “האיליאס”. ובין תרגום לתרגום כתב דפי מקור, כדי שלא לשקוע יותר מדי בילדי נכרים. לשאול טשרניחובסקי המשורר הפורה והעובד בקלות, לא היתה סבלנות רבה להעתיק לנקי את דברי המקור שלו, ולא כל שכן מעשי תרגום, שדרשו ממנו דיוק רב וטרחה מרובה. אלה שסייעו בידו להעתיק את כתבי היד לנקי, שמחים עד היום על הזכות הגדולה שבאה לידם להקל עליו את עבודתו הקשה; ואף־על־פי שכבר חלפו מאז קרוב לארבעים שנה, הם רואים עדיין את פני המשורר המאירים כשהוא עומד גחון על גבם, טופח ביד טובה וחזקה על שכמם, ואומר תוך שביעות רצון ולצון כאחד: נאה! דבר מתוקן הוצאת מתחת ידך, “מולודיץ” יישר כוחך וחילך לאורייתא!

ואולי היה זה שכר הסופרים הנעים ביותר, הפרס המכובד ביותר, שקבל אותו צעיר בחייו: שלמי תודה מלב משורר גדול; אשר לו, משלו, לא היה לו כלום, – אפילו לא לשלם שכר־סופרים לאחד סופר עני, שלא היה לו כלום מלבד אהבתו למשורר הנעלה.

 

ג    🔗

אדם חביב היה טש. ועד מהרה נתחבב על כל אדם בכפר, כיהודי וכאינו יהודי כאחד.

העובדה שהמשורר המפורסם הוא דוקטור־רופא, הוסיף לו תוקף ויקר, ואישיותו נתעלתה בין הבריות.

היהודי בן העיירה מבטל היה בדרך כלל את כל חכמת הגויים, מפני “שאין תורה בגויים…” ובאין תורה, שבה כידוע נברא העולם, והיא קדמה לבריאת העולם, מה ערך לכל החכמות שבעולם? ברם, את חכמת הרפואה של אומות העולם כיבדו מאד היהודים בכל הדורות, ואותה ראו כמעט בדרגה אחת עם התורה הקדושה. שונה היא חכמת הרפואה משאר החכמות, שאינן אלא דברי מינות ואפיקורסות, והעוסק בהם סופו יורש גיהנום.

הרפואה היא חכמה אלוהית, והיתה זהה אצלם עם דברי הנביאים וחכמי התלמוד, עם הרמב“ם, ר' יהודה הלוי והרמב”ן, ועם טוביה הרופא; ומי לך רופא חולים גדול יותר מבורא הרפואות, הקב"ה בכבודו ובעצמו, הרופא חולי עמו ישראל! החסידות היא שהעלתה את ענין הרפואה לעבודה גדולה, והיא אחת הדרכים של תיקון הנפש ורפואות הנשמה, החולה מן השעבוד.

הבעש“ט היה כידוע, בקי גדול בכל מיני סגולות ורפואות, כמוהו כרמב”ם, וידע לפקוד עקרות ולהחיות מתים כאליהו הנביא וכאלישע תלמידו. והיו צדיקים גם בדורות האחרונים שידעו להכין כל מיני שקויים, מסיכות, תריא"קים וסמי מרפא משרשי יער וצמחי שדה, שאפילו פרופסורים גדולים כגון פוריינסקי ויזראל לא ידעו להשתמש בהם.

יהודי העיירה היו מאמינים ברופאים גדולים ובפרופסורים מפורסמים של וינה וברלין, כמו שמאמינים ברבי גדול; שכן ראו ב“דוקטור” שליח אלהים שמלאך טוב הולך לימינו.

הקיטנים היהודיים שבאו לנוח ולהבריא בפיכטנגרונד ממיחושיהם המרובים, נשארו בהוייתם הקרתנית, ולא נשתנו במאומה מאבותיהם ומאבות אבותיהם בעיירות פולין הקטנות, שיצאו מהן לפני דור אחד. ברובע היהודי בברלין: ברחובות: גרנאדיר, לינין, אלכסנדר, אלזס, לוטרינגן, וכו' חיו היהודים את חייהם כמו בכל הגיטאות שבעולם; כאן עמד העולם על “כשר וטרפה” על “טהרת המשפחה”, על “שבתות וימים טובים”, על חתונות ובריתות, והעיקר – על עשרות ה“שטיבלך” והקלייזליך ושאר ה“דברים שבקדושה”, שבלעדיהם אין העולם כדאי לו ליהודי.

אמונתם ב“רופאים גדולים” משכה אותם אל דוקטור טשרניחובסקי, ומפני שהוא היה הרופא היחידי במקום הלכו אצלו, ובכל הזדמנות היו מתנים לפניו את מיחושיהם: צריבה, לחץ, דקירות, לא עליכם, בצד שמאל במקום הלב, או בצד ימין, ב“סמוך לכפית”, מחנק בכלי הנשימה, וזמזום באזניים, סתימת האף בשעת השינה בלילה, והרגשת פחד, אימת מוות ממש, והתכסות בזעה קרה עם היקיצה ממנוחת הצהרים; ואף־על־פי שדוקטור טשרניחובסקי לא עסק בפרקטיקה רפואית בגרמניה, ואסור היה לו לקבל חולים בפיכטנגרונד. רבו דורשיו וקשה היה לו להיפטר מן הטרדנים שרצו להתקבל דוקא אצלו.

בדרכים שונות הגיעו אליו; אם בדרך חוצפה והעזה, ואם בדרך פרוטקציה: לכל יהודי היה מקורב שלו ידיד או קרוב משפחה מבין המורים והסופרים וסתם ידידיו של המשורר בעל הלב הטוב; וכך הגיעו אל הדוקטור. בתחלה, אמנם, רק לשאול משהו, עצה קטנה; מה לעשות, למשל, נגד דפיקות לב או בחילה בבקר וכו' ולבסוף, כאשר כבר זכו להתקבל, בקשו שהדוקטור יואיל להציץ לרגע קט אל גרונם, או לעין האדומה, או לפריחה בין האצבעות; והרופא הטוב שלא יכול היה לפגוע ברגשותיו של אדם מישראל, ובפרט באיש ואשה “המאמינים בו כמו ביהודי טוב”, נאות לבקשות; בדק, יעץ ורשם תרופות, לא על רצפט, כמובן, אלא על סתם פיסת ניר; החולה הודה לרופא האדיב על הטובה המרובה, והרופא היקר חייך, בחיוכו הנלבב, לחץ את ידו של הפאצינט שלו וקם והלך לו בהילוכו הקל, המרפרף, הפזיז, כהילוכו של נער קלֿ תנועה הרץ לקראת החיים, ובמידה וזו הם רצים לקראתו. ועוד דבר אחד נתן את חינו בעיני כל: הוא לא לקח כסף ולא שום טובת הנאה מאת דורשיו.

העובדה ש“הדוקטור הרוסי” “אינו לוקח כסף”… הוציאה לו שם טוב של עושה פלא, והאמונה בן הלכה וגברה מיום ליום.

אמרו: לא רק רופא מומחה הוא אלא גם צדיק גדול, אחד מלמד־וו צדיקים שבדור! והראייה: אינו רוצה בשום תשלום! – כמוהו כר משה לייבל טיצ’ינר, וכמו רבי לזרל מרישא, אף הם, הצדיקים הקדושים, רופאים גדולים היו, כידוע; הללו לא רק שלא קבלו כסף מן החולים אלא נתנו לחולים עניים רפואות בחנם, ואפילו גויים חשובים ושרים גדולים מאומות העולם, היו מתרפאים אצלם וקבלו רפואה שלמה, ועל ידי כך נתקדש שם שמים בעולם.

בת צחוקו הנלבבת של טש. הבריא בגוף ובנפש, יפי מראהו הגברי, פשטותו ונועם הליכותיו עם הבריות, חיבבוהו על הכל, ובלכתו בחוץ, או בשבתו בחברה היו מביטים בו מתוך הערצה, מתפלאים בו כדרך שמתפלאים על כל הופעה יפה הנקרית לו לאדם בדרך, והוא פוקח עיניו עליה ומהנה את נפשו ממנה.

היהודים מן “המנין”, שמקומו היה בשבתות בארמונו של הגבור היהודי המפורסם זושא ברייטברד, שהיה מבלה את חופשותיו בביתו שבנה לו על שפת האגם גראבוב בפרידריכסטאל, תמימים אלה שראו בטש. מהרהורי לבם, הצטערו מאד על שסירב המשורר להצטרף ל“מנינם” בשבת שמברכים ר“ח אלול. בכוונתם היה לכבדו בעליה שמנה ב”ששי", שרק רבנים ובני עלייה מעטים מתכבדים בכבוד זה; והמשורר לדאבונם, דחה באדיבות ובבת־שחוק של מבוכה את הכבוד הרב שרצו מכבדיו להנחילו.

אכן, עם כל אהבתו לעמו רחוק היה מן העממיות היהודית כחילונית וכדתית. על פי כל מהותו, חינוכו והסביבה שצמח מתוכה, נכרי היה ליהודי הפשוט ולא הבין לרוחו. ואולי מכאן אי־הצלחתו במחזה בר־כוכבא, שאיש העם היה עם כל גדולתו, כשם שמשה ודוד דמויות עממיות היו, וכדי להעלות את העם אליהם ירדו תמיד אל העם, אל שכבותיו העמוקות ביותר. אף המרד של בר־כוכבא צמח, כמו כל תנועה גדולה ואמיתית, מלמטה למעלה, – "דרך כוכב מיעקב! " – מתוכו ובעקבותיו. הוא לא ירד לסוף דעתו של העם: “אמת הרבים, וקללה בה תדון”… ברם, עם האינטלגנציה, עם סופרים ומורים, התהלך באחוה וברעות; היה מבקר בכל עת בביתם וגם היה קורא מיצירותיו החדשות ושומע ברצון את חוות דעתו של כל אחד ואחד ומקבל תיקוני סגנון ולשון שהציעו לו השומעים.

אך ביחוד אהב להמצא בחברת אנשי “הקולוניה הרוסית”, אותם המהגרים שלא חששו ל“עינא בישא” והתנהגו כיהודים לכל דבר; כגון הכנר והקומפוזיטור הידוע יוסף אחרון, והכימאי ד"ר מלמד, אחיו של המורה והסופר הנזכר, חיים־מוני מלמד. הללו והקרובים להם בקשו את חברתו של המשורר, לא התכחשו לעצמם ולעמם כאחרים, “מתקני העולם”, שליחי האמונה החדשה השונאים את זולתם:

כָּל הוֹגֶה מַחֲשָׁבָה וְהָיָה לְאָלָה,

אִם הוּא נַפְשׁוֹ כְּגָאֳלָם נַפְשָׁם לֹא גְאָלָהּ,

אַף־יוּאַר לָעַד שֵׁם מְתַקְּנֵי הָעוֹלָם!

את גאולת נפשו הוא וגאולת מחר של עמו מצא בדרך אחרת, בשיר ומנגינה עבריים טהורים. ככהן יופי גדול, תיקן את עולמנו, שאלפי שנות גלות ונדודים פגמו אותו, טהורים. ככהן יופי גדול, תיקן את עולמנו, שאלפי שנות גלות ונדודים פגמו אותו, תיקון גדול, מתוך לב מתלהב ושאיפות מרהיבות; כי נפשו היתה כולה מנגינה נפלאה, שעבר הווה ועתיד התאחדו בה בניב ההרמוניה השלם.

 

ד    🔗

“במושבה הרוסית” שנתגבשה במשך הזמן בפ', היו נשים ונערות יפות אחדות, בנות ישראל ובנות נכר שנישאו ליהודים, ולחברתן נמשך המשורר והן נהנו מקרבתו.

קסמה להן אישיותו של המשורר, נימוסיו ולשונו הרוסית המשופרת. “זהו אדם רוסי אמיתי!” – היו אומרות את שבחו, וראו בכך את גדולתו של משורר האידיליות, הפואימות והסונטות, שעיקר כוחן מכוח יהדותו השרשית והגאה, שמרבדיה האיתנים חצב את נגינתו ומנגינתו מימים משכבר, ועל יסודה הנאמן בנה את בנין העד של האומה וחזון עתידה, “ואנחנו אומה לדורות”.

לו קראו הנפשות התועות הללו אך ורק אידיליה אחת של טש', למשל ־ “חתונתה של אלקה”, אידיליה שנכתבה על יסוד זכרונות משפחתו ומנהגי אבות־אבותיו בטאבריה, “מה שספגה אזנו עודה רעננה, רק מה שספגה עינו טרם שבעה לראות, כל אשר פגע במשעולי טללים ילד – – באותה פנת ארץ אשר בה נולד, במרחב הערבה המכחלת וחולמת…” היו רואות קודם כל את אנושיותו היהודית המשופרת, האמיתית, אחד המיטיב אמנם לדבר צחות בלשון הרוסית, אבל כל הגותו וכל לבו, מיטב נשמתו, נתן לעמו בלשונו ובכתבו, ולו, רק לו, הגיד את כל לבו היהודי הגדול.

“הדוב שמצפון בא ומחופי הים השחור לאשכנז אתא” – כפי שראתהו אותה בעלת־בית אשכנזית בהידלברג, בה למד תורת הרפואה ו“פרקי אנטומיה”; אף רגע אחד בחייו לא היה לא דוב רוסי ולא “אנוש רוסי”, אלא אדם־משורר מישראל, “הצבי ישראל”!

וגם בדלגו על פני במתי החיים בדרך יצירתו הברוכה, שלא חסרו בה ארחות עקלקלות, ונתיב היסורים שלו ושל עמו על כל תהומותיו ומחשכיו ירט לנגדו, – ראשו העברי הגא נישא תמיד אל על!

ברם טש' שבעל־פה, בחברה זרה, עשה תמיד רושם של “אדם רוסי” ונתן מקום לטעות ביהדותו הצרופה והמלאה. לא ניכר היה בשום סימן יהודי טיפוסי, המבליט ומציין את היהודי משאר האנשים שאינם יהודים.

דרך דבורו בלשון רוסיה הוא שהטביע בו חותם של נכריות וכיסה על יהדותו שבלב.

“אין אדם שומע אלא את שהוא מבין”, אומר הפתגם. וטש' הובין את עצמו לחברה הזאת בלשון שהיא שמעה. והנשים ראו את אמנות השיחה שלו כאמנותו העיקרית; כי יש קרבה יתרה בין טיבה של אשה ובין אמנות, ומכאן אהבתן היתרה לאמנים, ומכאן גם טעותן בטשרניחובסקי האמן העברי השלם.

בחברת נשים יפות נתעלה טש' האדם. ידיעותיו הרבות בלשונות, באמנויות, בספרות, במדעי הטבע והרפואה, עשאוהו לאיש שיחה מענין ומושך לב. הוא היה שופע בדיחות, אניקדוטות, ומעשיות פיקנטיות ממולחות ומפולפלות מנסיונו כרופא צבאי וכרופא פרטי, – חומר שיש לו מהלכים בחברה בכלל ובחברת נשים נאות בפרט. ברם כאשר העלה את אותם הדברים בכתב ועשה את האמת לחזון ספרותי לא היה זה בחינת חזון־אמת, אלא מין אמת קטנה, ערומה, בלי אותו הלבוש המפואר שהלביש בו המשורר את יצורי רוחו הכבירה בשירה. היה זה גילוי מסתורין תוך אמנות מעטה, שלא גדלה עם הכתיבה ולא הבשילה תוך כדי מחשבה ומעשה, ולא באה על תיקונה אלא למקוטעין, והיא חסרה על כן את העיקר – האמנות הבלתי־אמצעית, המשמשת תורגמן למה שאינו בדיבור.

אך טש' שבעל־פה, המספר עם חוג מצומצם של נשים מעריצות, היה באלמנט שלו, מספר בעצם כוחו והצלחתו. לא העט כתב אלא הלב הגיד, והפה תיאר וצייר.

באיזה נושא המשורר עוסק בשיחתו היה קל להבחין לפי אופן ישיבתן של השומעות, הבעת פניהן, שתיקתן, או קול צחוקן. שעה שספר על ענינים העומדים ברומו של עולם: שירה, מדע, טבע, חיקוי לשון ועיקרי הליכות עולם, היו הללו יושבות כמרוחקות ממנו, כמי שיושב וצופה באיזה חזיון על הבד או על הבמה. היו יושבות לפניו כתלמידות לפני רבן, מסתכלות בו היטב ושומעות מה שאומר ברב ענין. כך, למשל, עומדים פרחים נאים בגן נחמד ביום קיץ שקט ונותנים לרוח החרישית שתעבור על פניהם, תניעם לאט, ותשחק בהם כאוות נפשה.

ושעה שהמשורר הקל לבו ועבר מן הכבד אל הקל, ופלפל בפלפלת חריפה ובעובדות משעשעות את השיחה, שעיקרה נסיונו כרופא של “הזמסטבו” בכפרים ובחוזות הרחוקים של אמא־רוסיה הרחבה; עברה מיד כמין זרימה חשמלית את חבורת הנשים! לא פרחים צנועים ושלוים הנעים לרוח היום היו לפניו, אלא אילנות גבוהים ונאים שרוח אינה מצויה מנענעת את גזעם ומעלעלת בעלוָתם, ואינה מרפה מהם שעה ארוכה.

טשרניחובסקי הצליח בשעה זו לכבוש את עצמו; עלז היה ולא נלהב, שכן המשחק יפה חלילה לו לדעת שהוא משחק, ואסור לו לעבוד לצד הקהל.

 

ה    🔗

דוניה היתה הנערה החמודה ביותר בחבורה הזאת. זקן ונער אהבוה ושבחו את יופיה, ולה הטה המשורר אוהב היופי חסד יותר מכל הנשים היפות שבכפר.

השיר הנפלא “את אינך יודעת” הוא כולו מבושם מיפיה הסלאבי הגזעי של נערה צעירה זו, שהתהלכה כמין יצור עליון ביער פיכטנגרונד ואצלה מזיוה, על כל אפלוליותו המקסימה.

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!

מַה זְּקוּפוֹת רַגְלַיִךְ

מַה נִּפְלָא הַקַּו

הַמְרֻמָּז עַד חֶמְדַּת שׁוֹקַיִךְ

בְּעָזְמָה וּבְרֹךְ, בְּגַנְדְּרָנוּת וּבְחֵן,

כְּעִקְּבוֹת בַּת־גַלִּים עַל גַּבֵּי תֵל־חוֹל

שֶׁלְּאַחַר הַכָּרִית –

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה יָפְיַפִית!

– – – – – – – – – – – – – –

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה יָפְיַפִית!

וּבְאָשְׁרִי, בָּרְגָעִים

אַתְּ כֻּלֵּךְ שֶׁלִּי

בִּמְשׁוּבָה וְסַעַר אוֹן־פְּרָאִים,

אַתְּ תְּפוּסָה וְלֹא תְּפוּסָה, בַּיָּד וְלֹא בַיָּד,

נִכְבָּשָׁה וְחָפְשִׁיָּה, כְּנִיצוֹץ פְּלִיט־אֵשׁ,

כְּאֶפְרוֹחַ קַן־סִיס –

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, עַד מַה יָּפְיָפִית!

ידוע ידעה החמודה מה מאד יפה היא ביפיה! חזקה עליהן על היפות שיודעות הן במה כוחן יפה ומה יפה כוחן! שכן היופי נותן בינה באשה לדעת את עצמה… בלי ידיעה זו לא היה ערך ליפיה. וכבר הורה ניצשה כי חכמת הבשר והדם גדולה יותר מחכמת הנפש, והקדים אותו היינה, באמרו ליפתו: "את הנפש יכולה את לקבור, כי נפש יש לי די והותר!

ברם, המשורר האמיתי יודע אחרת את היופי הנשי הנצחי, ואחרת – פירושו: דעת של אהבה עליונה, מתוקנת מכל פגם, זה שהבשר, ויהא זה החכם והשלם ביותר, פוגם בעצמו. שכן הגשמי כשהוא לעצמו אינו מתוקן להתעלות רוחנית, ואין בראייתו משום ריחוק כל שהוא, הדרוש כל־כך להערכת עצמו, שהוא בעצם דעת עצמו; כי רק הידיעה המוחלטת מסוגלת לראות את המראה הגדול של היופי הגדול המביא להתפלאות.

חמשה שירי אהבה עזים ולוהטים כתב טש' באותם הימים וארבעה מהם האב־טיפוס שלהם, הדוגמה של מעלה, היא אותה נערה צעירה, בת רוסיה, שגלתה ליער פיכטנגרונד שבגרמניה. השירים מדברים בלשון נוכחת, אל ולא על; הדמות האהובה בכל שירי האהבה של טשרניחובסקי היתה תמיד לנגד עיניו וכנגד לבו, “ועין בעין יראה אור”.

ככל מאמין ואוהב, היה טש' “חולם”… אבל חלום אהבתו היה בהקיץ, במראה הגדול של המציאות, כשהנמצא מתעלה ומזדכך באספקלריה המצוחצחת של העין הרואה! אמת היופי שלו לא משל היתה, אלא באמת אמת היתה, והיא צמחה מן הארציות המשופרת והמתוקנת, כדמות כל צורה הבאה מן החומר שהיא גלומה ורדומה בו, עד שתהיה עליו יד האמת החזקה של האמן היוצר. כך חולם השיש את הפסל, הצבע את התמונה, והצליל את השיר… והיא "אמת היופי העולה אל על! "

לא בעתיד ולא בשמים, כי פה ביער פיכטנגרונד, בארץ, וקרוב קרוב לו מאד, היתה אהבתו לאותה “ריחניה”, “החמודה למן ערפה הצח עד קצה בהן רגלה הדקה”.

שמות ארבעת השירים האלה שנכתבו כמו בנשימה לוהטת אחת מרמזים שדוגמת ראשונה אחת עמדה לפני המשורר, ואליה קראה נפשו ממעמקיה; ואלה הם:

“את אינך יודעת”; “אהבוך גם הפרחים”; “ברוך אדוני”; את כה ריחניה".

במחזור שירים אלה השתלהבה שירת האהבה שלו ביתר עוז, והיא עולה ביכלתה הפיוטית והאמנותית על אלה שבתקופת היילדרברג. הנאוה מפיכטנגרונד היא שלמה ומקורית יותר מן “הנאוה מדילסברג”! פרק הזמן של שלשים שנה שבין שתי הנאוות הנאהבות, עשו את פרקו של המשורר נאה יותר, ואף “אמת הנוי”, אמת השיר, עולה לאין שיעור באהבה האחרונה על הראשונה.

הנאוה מדיסלברג, שעשתה רושם כה רב בשעתה, היתה נאוה שכבר הינוה אותה קודם היינה ב“מסע בהרי הרץ”, וטש' הצעיר הלך בעקבותיו ככל משוררי הדור ההוא.

אמנם השפעה אינה חיקוי, אבל היא, “בעקבות”; וכל שהיא בעקבות היא גם בעקבה!…

כוסית אחת או שתים ששתה המשורר הצעיר בבית היין האשכנזי “צום שיף” בנונהיים, הספיקה לו ולנו להשתכר מיפי ה“נאוה בת ההרים”, ולקרוא מתוך השכרון:

הַבִּיטִי בִי, יָפָה; זֶה חָזִי כַגָּל,

וּזְהַב שְׂפַמִי מֶשִׁי יִלָּפֵת אֶל עָל.

שְׁתִי וּבִמְחוֹלוֹת נֵצֵאָה.

בימים ההם, אחרי יל"ג ועם שירי בית המדרש של ביאליק, היתה זו שתיה כדת! והיו בפסוקים ייניים ומוסיקאליים אלה כדי לנסוך נסך שכרון אהבה גם על המשורר וגם על הקורא בשיריו! ברם בהשוואה לאותם שירי האהבה שנכתבו ביער פיכטנגרונד, כאשר שפמו הפך שיבה ותלתיו הממרים כגלים נידלדלו במקצת, נראים לנו שירי היידלברג כדברי זמר של נער המאוהב באהבה, ועוד בטרם ידע מה זאת אהבה ואורה – שקעה שמשה, “ושירו נלחץ אל לבו ולא ענה לו מאום”.

אבל כאן האהבה היא “גוש של בזלת, פלד כחול־גון, אשר ירוה וישכר, ויוכל נשוא כל שפע העשר, כל עוצר הנוי”. להבעה שלמה כזאת, גם משורר ברוך שירה כטשרניחובסקי זוכה אך פעם אחת כחייו.

 

ו    🔗

בין הנאוות הנעצרות היתה גם בת ישראל אחת, שהחמישי משירי האהבה שלו “הרי את קוסמת לי” – כתב המשורר אליה ולמענה.

שיר זה, אשר שמו מזכיר לנו את הנוסח העתיק שלנו של “חופה וקידושין”: “הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל”, נוצר מתוך “הכמיהה הגדולה הרנה” לחן היהודי המקסים, המעורר רגשי הפלאה בלב כמראה נוף נאה, שחסד הבריאות שפך עליו.

היופי הטיפוסי של בנות ישראל, המציין אותן מבנות עמי הנכר, הוא החן העתיק המשומר, ואין הוא ניתן להגדרה, מפני שהוא מן הסגולות המיוחדות ביותר של עמנו, מעין הרוחני המוחלט שיש בטעם ובריח, והוא “משהו מסויים” ובכל זאת אינו מסויים אפילו כמשהו.

“חן הוא יופי שלא ניתן על ידי הטבע אלא בעליו עצמם הם שמהווים אותו”. שילר המעריץ הגדול של היופי הנשי, כוון באימרה זו לחכמת ישראל העתיקה, הרואה בחן מעלה רוחנית, שעושה את בעל החן המחונן רצוי ונחמד לכל אדם.

עט הסופר המהיר של משורר התהלים, המשכיל שיר ידידות למלך המשיח, כותב ברב חן והערצה: “יפיפית מבני אדם, הוצק חן בשפתותיך, על כן ברכך אלהים לעולם”. “קודם הוא מספר ומתאר צורת גופו בגלוי, ועל דרך משל יגיד נשמתו שהיא נכונה וחכמתו שהיא רחבה, כי הדבור הפנימי יימצא בנשמת האדם” (פירוש הראב"ע).

החן נשפך על האדם, כמו הרוח, והוא במעלה גבוהה יותר מן היופי הגופני, הוא “לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן”.

חז"ל כבר תהו על קנקן זה ואמרו: כל אדם שיש עליו חן, בידוע שהוא ירא־שמים, כלומר: אהוב לשמים.

יפיה האציל של מרים בת הרב שנזדמנה לפיכטנגרונד, רוח חן היתה שורה עליה, והיא שאצלה על רוח המשורר, שהיה בחינת אדם שיש עליו חן, והיא עוררה את כנור שירתו וידבר שיר:

הֵן רוּחַ זוֹ מְאֻשָּׁרָה

הִיא כְּבָר קֵרְבַתְנוּ פָּעַם,

הֵן רוּחַ זוֹ נִפְלָאָה

שְׁמָרַתְנוּ בִּימֵי זָעַם.

הִיא שָׁלְחָה זֶה חִיּוּכֵךְ

הַנִּפְלָא לְנִשְׁמָתִי,

וּבִכְנָפֶיהָ פִּתְאֹם

אֲנִי כַרְמִלָּה בָּאתִי.

את שמה של “יעלת החן” נשא המשורר האוהב על כנפי השירה בדרך כל חייו. ממרחקי העבר מלא נועם וזיו ראשון של אביב הביאו, “וכנשיקה חרדה לכלה” צפן אותו למשמרת עולמים בנפשו, ונטעהו מעבר למקום ולזמן “לעת יותר טוב ולדור מאד נעלה”.

ממלכת היופי והאהבה מלא כל הארץ כבודה… והנה נקרתה לפניו שנית זו נערת בראשית המקסימה, שנוצרה לעדנה במעשבים מטללים, וריחה השכיר אותו, הקסים אותו בחן נעוריה המלבלב, המדבר בשפת ניחוחות ובושם וריחות, והמשורר שכור היופי קורא:

הֲרֵי אַתְּ מְקֻסֶּמֶת לִי בְסוֹד

כָּל שִׁירַת הָאָדָם וְזִמְרָתוֹ

בְּמַאַמְרֵי אַשָּׁפָיו, בַּהוֹד וּבַיְקוֹד

הַלָּנִים בְּמִסְתְּרֵי דָתוֹ,

בְּנַחַשׁ וְלַחַשׁ כָּל שִׁבְטֵי עָם עָם,

בִּיסוֹדוֹת רִקּוּדָם וּמְחוֹלָם,

הֲרֵי אַתְּ מְכֻשֶּׁפֶת – הַשְּׁאֵר וְהַדָּם –

מְקֻסֶּמֶת עַד עוֹלָם… עַד עוֹלָם…

אבל מרים בת החן משכונת היהודים בברלין, הוקסמה מסימופונית המהפכה של עם זר, נשתכרה מן האידיאה המתעה של “עולם המחר” שכישף רבים וטובים בלהטיו ודמיונות הקסם:

וְדִמְיוֹנוֹת הַקֶּסֶם? – נַכְפִּישֵׁם בָּרֶפֶשׁ!

הוֹי, טִפְּשִׁים, חָלַמְנוּ, אֲנַחְנוּ הַמְזַכִּים,

הַצְּמֵאִים לְאִמְרֵי־הָאֱמֶת הַזַּכִּים.

היא, הצמאה לפלא, ל“גאולת מחר” של אמא רוסיה, להטה כולה באש זרה ולא הוקסמה משירת המשורר העברי וחלום אמונתו בתחית ישראל. “מפח אל פי־פחת מתהום אל מעמקים” נקלעה התמימה, למקום שכל באיה לא ישובון… היא שחקה על החלומות של עם עתיק והלכה לקראת “החיים החדשים” עם אחד יאשא או סאשא “ממתקני העולם”, “אשר ישירו לחופש ויינבאו לצדק”, “אך סוף מנגינתם – אזיקים וגרדומות, לעברינים ולאנשי התרומות”.

 

ז    🔗

בהגיעך לשער הבית בו דר המשורר, מיד מרגיש בך דודי, הצמרון החמוד של משפחת טש' ומקבל פניך בנביחה־צויחה רגזנית, וכולו אומר כעס וחימה לבא, ואחת החלטתו: לגרשך מכאן ולא לתת לך דריסת רגל ברשות בעליו, שהוא גם רשות היחיד שלו.

לא לחנם היה טש' אומר על כלבלב שעשועיו זה שהוא “חד בדרא”: “חד” – על שום קולו החד והעשוי לבלי חת, “בדרא” – בדירה שלו! והיה טשרניחובסקי מונה כמה מעלות טובות בזעירא שלו: נוי, חכמה, זריזות, נאמנות, קולו נעים ופרקיו נאים, ועל הכל – מבין גדול בשיר: והראיה: טורף הוא בתיאבון צפרי־שיר הנופלות מן העצים ורגלן שבורה וכנפן שמוטה.

ואף־על־פי שרקדן מובהק היה דודי וידע לעמוד על שתים ולהרים שתים, ומתהלך כמין קוף ודוב מאולפים, לא רצה טש' לראותו בכך, ואסר גם על הילדים לנהוג בו מנהג בזיון.

ומעשה באחד מידידיו שטעה וכנה, באחת מרשימותיו על המשורר, את דודי בשם “פופי”; והקפיד טש' על כך וכתב מכתב לבעל הרשימה, וזו לשונוֹ:

“תודה לך בעד דבריך הלבביים ב”העולם“, אולם כלבי – ששמו בישראל ובגויים – דודי, קוצף עליך, שנתת לו שם בנאלי כל כך “פופי”, והוא כל הזמן חוזר ואומר: פה! פה! דודי היה ודודי נשאר: תשאל את ויסלבסקי, ואת שתי בנותיו של ד”ר פינס, הנמצאות עכשיו בארץ, אם אינך מאמין לי.

בלב שלם

ד“ר שאול טשרניחובסקי”

הבאנו את לשון המכתב ככתבו, להודיעך כמה חביבה היתה עליו נפש חיה זו, ועד כמה הוקיר את זכרו של “דודי” שלו, בחינת “אני לדודי ודודי לי”.

נכנס כל הנכנס, צורח דודי עוד שתים־שלוש צריחות של כניעה באין ברירה, ומסתלק והולך לו לצדדין, תופס עמדה חדשה, בטוחה יותר, בקצה הבית, ומשם הוא מתנבח מחדש, מכריז ומודיע שהכניסה אסורה.

ברם, קול דודי מבשר ואומר תמיד לטש' כי מי שהוא בא אליו. ואמנם כעבור שעה קלה נפתח אי שם בין עצי האורן הגבוהים אשנב של מעלה, וראשו הנאה, פרוע התלתלים הממרים, נראה ברבוע החלון, והיה כמוֹ נפל אור בחלון.

והנה גם קול רגליו הקלות נשמע במדרגות העץ, והוא מהדס כנער ומקפץ מלמעלה למטה. וכבר הוא מקדם את פני “האויב” הזר בסבר פנים יפות, בלחיצת יד חזקה ובקול רווה ידידות אמת, מלווה באותה בת־צחוק נלבבת שהאהיבה אותו על כל אדם. ואז הוא משלב את זרועו בזרועו של האורח וברגל קלה הוא מפליג אתו אל היער הנמצא רק במרחק מספר צעדים מבית מגוריו.

 

ח    🔗

קולו של טש' קול מהדהד היה, מצלצל ורעשני במקצת מטבעו, והוא נשמע לא כקול מדבר אלא כקול קורא. הריזוננס החזק שלו היה מעורר תשומת לב לתוכן לחוד ולדרך הדבור לחוד, ויד הקול היתה לרוב על העליונה, משל לקול אשה נאה.

תוהים היינו תמיד על אישיותו ועל שירתו במידה שווה, ושתיהן יחד הפתיעו במקוריותן. כי טש' האדם וטש' המשורר חד היו. היה זה האדם־שהוא־משורר במלוא מובן המושג, על דרך “האדם שהוא רופא”, כהגדרת הרמב"ם את חכם־הרפואה.

הצליל, האור והריתמוס – היו עיקר מהותו מלגו ומלבר. אף צל קל לא העיב בהירותו; ויש ונשאנו נפשנו למעט קדרות, למשהו אפלולי, להגיון נכאים, שיבליט את האור וגם יעיבו מעט. אולם המשורר אוהב החיים והאור נתגלה אלינו תמיד רק באור החיים.

כסמל אישיותו הקורנת והבהירה פעל עלינו קודם כל ראשו הנהדר.

ראשו של טשרניחובסקי קנה מיד את לבך לאהבה ולהערצה. היה זה יותר מראש גבר יפה. היה בו משהו משום הופעה בלתי רגילה, הפועלת עלינו כחטיבה אמנותית נעלה.

אצלנו היהודים מעריצים בעיקר את יפי הפנים. במסורת לשוננו רגילים לציין: “פני הדברים”, “הכרת הפנים”, “גלוי פנים”, וכו' ואילו הראש, גלגל חמה זה של הגוף, אינו ממלא תפקיד מכריע באוצר הסמלים שלנו. היופי היהודי הכבד כאילו הצטמצם רק בפנים, אשר “שבעים פנים” למראהו ומרכזו – העינים. הלב היהודי נמשך אחרי עינים יפות והן המלמדות על כל הגוף כולו. “כלה שעיניה יפות, אין כל גופה צריך בדיקה”…

ואולם אומות העולם מחשיבות את כל הגוף, ובעיקר את הראש. רוב האנדרטות יש בהן פולחן הראש. הפרוטומה היווני לא הצטיין מעולם בפנים של חן ובעינים יפות, כי אם בראש ובחוטם יפים. באשר האף הוא מעין הראש, המגדל המאיר של מישטח הפנים, ומהווה חטיבה בפני עצמו. התבוננו נא בראשיהם של אסכילוס, אבריפידס, סופוקלס, ותראו שההבעה המאומצת של הראשון, המבע הספקני־עקשני והעצוב של השני, והארשת הבהירה והכבודה של השלישי – נעוצים כולם בצורת הראש דוקא, ולא במראה הפנים כשלעצמו. אמנם גם היהודי המכבד את הראש, – אבל רק כמשכן המוח, כמקום השכל הטוב, – את הראש כתוכן ולא כצורה. על־כן הוא מיחס ערך רב למצח, שהוא רואהו כהמשך לפנים העולים למעלה.

“המצח היהודי” היה לשם דבר! ולא לחינם צייר הרמן שטרוק יהודי גדלי מצח… אפילו רמברנדט מצייר את יעקב אבינו בעודף של מצח, ואילו את תמונת עצמו הוא מצייר בעודף ראש הגון ובקובע גבורים, שהאודם בו חזק ביותר.

ראשו של טש. היה מעורר בנו אסוציאציות רבות. גם בשירתו יש הרבה מיסוד הראש, כלומר: מיסוד הצורה הכדורית הנישאת אל על ומתנוססת בהדרה החיצוני.

לא נוכל לתאר לנו את ראשו של יוצר “המתמיד”, “בעיר ההרגה” “מגלת האש” “אלמנות” וכל שירת בית המדרש, בצורת ראשו הזקוף והגא של טש. ולהפך: את ראשו של יוצר הסוניטות והאידיליות והשירים האפיים, לא נוכל לצרף אל מצחו החרוש והזרוע צער וזעם של ביאליק.

מִצּוּרִים נִכְלַמְתִּי שֶׁהֵמָּה בִגְאוֹנָם

אֶל מַחַץ מִשְּׁבָּרִים, אֶל נַהֲמָם וַהֲמוֹנָם

יַסְגִּירוּ אֶת לִבָּם וְרָאשֵׁיהֶם אֶל עָל…

בהתּהלכו אתנו עם תלתליו הממרים, “גל אל גל”, לא ידענו מה מוחץ את לבו ולמה הוא מסגירו. אבל אחת ידענו: ראש נאה זה אין לו להתבייש בפני הצור הדומם: גם ראש המשורר הגא נישא תמיד אל על, וגלי החיים ומשבריהם התנפצו לא אחת אל לבו האמיץ כאל סלע עוז.

 

ט    🔗

“ואל היער! לו, ליער סוד ורמזים ורזי רזים, פנות חשך, צריחות זרות, סבך שרשים נאחזים”.

סדנא דיערא חד הוא! וכמו ביער פישקי בפלך הורודנא ברוסיה, כן התהלך המשורר ביער פיכטנגרונד באשכנז, והיה בן־בית בו שנהירין לו כל שביליו וסתרי סתריו, המתחבאים בין אלות זקנות מרובות סדקים שכמהין ופטריות עולים בהם.

" – ישנו מי שממתיק סודות עם פטריות צנועות, ארנות נאות וחמאניות, ובעדייו “מות הזבובים”. – “יישר כוחכם וחייכם, ברוכים נקלים כחשובים!” אף יער זה שמר לו חסד נעורים ופתח לו את אוצרו הטוב, ושר של יער גלה לו את רזי רזיו כקדם.

מבין גדול הוא טש' בטיבן של פטריות מאכל, וכל האורה מפרות היער בא ושואל בעצת הדוקטור המלומד אם פטריה זו או אחרת טובה למאכל, אם אין בה מות.

ואל היער ואל הנחל!

בבקרי הקיץ והסתו היה טש' משכים ויוצא מביתו בלוית בתו הענוגה, מפליג לתוך היער, חודר אל שביליו ומחבואיו הסמויים ביותר, ומאסף פטריות מאכל מלוא הטנא. אחרי שעות של הליכה וחיפוש מיגעים, הוא חוזר הביתה ומביא את שללו הרב לרעיה, עקרת הבית, ממנו תכין להם מטעמים כאשר אהבו.

טשרניחובסקי עבד וגם השיג הרבה בימי חייו. יש והיה עושה ימים כלילות על יד שלחן הכתיבה שלו, ולא הניח את עטו מידו עד שגמר את התרגום או את היצירה המקורית שעסק בה ללא לאות בשעה זו. אבל בדרך כלל לא היה מתמיד ולא היה כפות לסדר יום קבוע בעבודתו. בן חורין היה וחפשי מעולה של עבודה יום־יומית, המכבידה את אכפה על סופרים רבים ומשעבדם למקצועם. הוא לא חילק לידות את יומו… יד חפשית נותן לעצמו במה שנוגע לנוגש הקטן – לשעון:

וּכְאוֹתָהּ רוּחַ, אֲשֶׁר תִּדֹּד לְעוֹלָמִים,

נָדַדְתִּי מִיָּם וְעַד יָם כָּל יְמֵי חַיָּי – – –

עוֹד מֶרְחָב וְעוֹד דְּרָכִים! אַיֵה מַקְלִי – אֵלֵךְ…

גם בשבתו במקום אחד לא היה מחובר למקום מושבו האחד; מהלך היה מטבעו, וקל היה להוציאו מביתו לטיול בשדה וביער. "דוקטור, קוראים לך! " היתה רעיה משמיעה קולה מן החדר, והוא היה נענה לקריאה ויוצא למרחב.

לשלחן עבודתו ישב בעל כרחו, מפני שהמחשבה – גמר מלאכתה הוא במעשה, בכתיבה ובהעתקה. את השירה אהב בכל נפשו, אבל לא את הכתיבה; אותה ראה כהכרח, כמלאכה, שלא היא העיקר, ומכאן אולי הפגימות הקלות, החיצוניות, בגופי יצירתו; ואף־על־פי שפדנט היה, קפדן ופורמליסטן במה שנוגע לצורה: לריתמוס החיצוני והפנימי, לרעיון המוסיקאלי, לא שם לב הרבה לניקוד המדויק וללשון מצד עצמה. לא היה איכפת לו אם מי שהוא תיקן לו את הניקוד והעיר על איזה פגם בלשון: בבקשה, תקן, היה אומר בקלות, אפשר. השיר ניתן לו על נקלה, ובעיקר השיר הלירי; זה נולד ללא עצבון ובלי חבלי לידה. אך נצנץ במוחו – וכבר יצא לאויר העולם. וכבר בר־קימא הוא!

יוֹם זֶה – יוֹם יֻלַּד בּוֹ שִׁיר!

הֱקִיצוֹתִי – עַל הַקִּיר

שֶׁמֶשׁ צְעִירָה חַמָּה

עָסְקָה בִּכְתִיבָה תַמָּה,

כְּתָב שִׁמְשִׁי צוֹחֵק וְחָם:

צֵא הַיַּעֲרָה, נִרְדָּם!

וְדָבָר – לֹא אֵדַע מָה –

בִּי נֵעוֹר, בִּי זָע, הָמָה

עַל נִימָה סְתוּמָה מֵעַיִן,

תְּפָשַׂנִי; בָּא מִנַּיִן?

מִתְרוֹצֵץ בְּנִגּוּנִים,

מִלְמְלוֹת חֲרוּז־גְּוָנִים;

וַאֲנִי כְּבָר בּוֹ מַכִּיר: –

יוֹם זֶה יוֹם יֻלַּד בּוֹ שִׁיר…

הנגון פעמהו כרון מעינים במעמקי האדמה, משכהו תמיד החוצה, היערה, לנחל, לשדה. על כן נעתר לכל מי שעזר לו להשתחרר מכתלי הבית הצר וקראהו, לרוב לפי בקשתו, לצאת אל היער.

“והיער שח…” ואף הוא שח ושח עם היער ואל היער, ואין כמוהו מבין שיחת אילנות ולחישת שיחים ודשאים.

“ודאי ישנו מי שמבין פטפוט גלים, שיחת בדים, מי שמצר עם הענב אם נרתיקו פגר לאדים”.

והוא היה המבין הגדול הזה! שום דבר בטבע החי, הצומח והדומם, לא היה זר לו! והוא לא היה מן המבינים והסולחים, מאלה העוברים לסדר יומם מרוב בינה בסדר עולם ובמנהגו של עולם! מצר היה על כל פיגור בטבע העולם ובטבע האדם!… ותרן היה על ממונו, מוחלן על כבודו, לא רדף אחרי קנינים ארציים. די היה לו בשלו, והיה לו רב:

עָשִׁיר אָנֹכִי בָרוּחַ וְלֹא אֶכְלָא,

וְקַמְתָּ וּבָאתָ, אָחִינוּ הַמָּךְ.

אבל לא ויתר על אמונתו באידיאלים שאותם הרה והגה בּלבו מנעוריו: “לא ברעב ימות עובד / דרור – לנפש, פת לדל!”

למראה אי־צדק, עושק, קפוח, כבלי רוח ונפש, – התרתחו דמיו, וכולו אומר זעם קדוש וקריאת חמס, כראוי לבן בניהם של נביאי האמת והצדק, שלא יכלו לכלא את רוחם ולהבליג ולהחריש.

אָרוּר הַגֶּבֶר אֲסָמָיו לֹא יִפְתַּח,

מִפִּיתּוֹ לֹא יַעֲנִיק לֶעָנִי, לָרָשׁ. (כל דכפין)

והוא קיים בנפשו מה שאמר: היה זה בזמן האינפלואציה בגרמניה; הניפוח המלאכותי של מחזור שטרי המטבע, הפך את המארק למחוסר כל ערך, והכסף, הניר המצויר כל כך יפה, התגלגל ברחובות באשפה ולא היה ראוי אפילו לצור על פי צלוחית. אלפי מחוסרי עבודה, פועלים בטלים ופוחחים, פשטו יד לכל מי שנראה להם כשבע. אי־אפשר היה לעבור את הרחוב או להכנס לתחנת הרכבת מבלי להיות מוקף קבצנים מרודים קרועים ובלויים, שהתחננו לפרוטה ולפת לחם: “אדון, אדון, רעב אנכי, ששה חדשים מחוסר עבודה, עזור! תן איזו נדבה קטנה!” המשורר טשרניחובסקי לא היה מימיו עשיר… גם בימים הטובים לא ראה בטובה, ותמיד היה דחוק בעניני פרנסה. הוא היה עשיר ברוח, כדבריו, ועל אלה כבר התפללו צדיקים גדולים שיהיו עניים בחומר. הלכת אתו ברחובות העיר הגדולה המלאה אדם מכל המינים והסוגים: שבעים ורעבים, בריאים ונכים, לבושים יפה ופניהם מביעים שמחת החיים, ועטופי קרעים וסחבות וכולם אומרים יאוש צער וסבל, קנאה ושנאה. היה צורך למהר, להידחק, לברוח מן העוני המשווע, כדי להפטר מאלפי העינים המביטות בך ברחמים ובתחנונים וגם בתביעה פוגעת ובמשטמה גלויה.

ובימים ההם ארוחת בקר שלקח אדם אתו לעבודה היתה חשובה מאד; כריכים אחדים עטופים בנייר שהחזיק טשרניחובסקי בידו בעלותו במדרגות המתגלגלות של תחנת הרכבת העילית – דבר של ערך היו, לא בכל מקום אפשר היה להשיגם. והנה לרגלי המעלות יושב אדם עני מכורבל בסמרטוטים ושולח ידו לנדבה: "אדוני, רחם על איש מסכן ותן משהו! " טשרניחובסקי, לא היסס אף רגע אחד והושיט את החבילה היקרה לעני הרעב! פרוסת לחמו האחרונה לכל דיכפין…

על מבטו השואל של מלווהו ענה המשורר: “אני אמצא משהו לאכול היום, הוא לא ימצא!”

אין לומר בודאות שהוא מצא באותו יום משהו לאכול… שכן הוא לא ביקש משום איש, ובאותו יום היה טרוד מאד, התרוצץ הרבה בעיר, ורק לעת־ערב בא לביתו שבכפר.

הוא ש“רוסי” היה יותר מכל סופרי ישראל יוצאי רוסיה, לא הראה מימיו לא בכתב ולא בעל־פה שום חיבה למולדת הנכרית, לא זו של תקופת הצאריזם ולא של תקופת המהפכה! ואפשר שעלה אפילו על ביאליק “משורר הצער והזעם”, בזעמו על ממשלת הזדון, באלה וקללה ל“גוי האכזרי”, שהתאכזר ביותר לרחמנים בני רחמנים.

איש מלחמה ואיש נקמה היה בשירתו, “שואף קרב ודרור”, ותאות הנקם בדמו הטהור לא ידעה גבול. “דמינו ינקמו, ינקמו! ורסיס ארגמן הקדש לא שוא ירטיב ארץ!” האמין בצדק ובמשפט שישנם בארץ; ומכאן גם לאומיותו הרותחת, התוקפנית, תכונתו הלוחמת, שאינה יודעת פשרות וויתורים: "לנו זאת הארץ תהיה ואתה תהיה בבונים! – שרה האם העברית הרכה לבנה בערש. לא פטריוט סתם היה, הרואה אך ורק את עמו ומולדתו מבחינה לאומנית צרה שאינה מניחה חיים לשום עם אחר… לאומיותו היתה על טהרת הצדק האנושי, וזו בערה בו, משום שבתחית ישראל בארצו ומולדתו ראה תיקון העול ההיסטורי שחטא המין האנושי כלפי ישראל, עם הצדק והאמת מקדמת דנא. הוא העריץ את הכוח הצודק, הלוחם למען האמת והיופי האנושי:

וְכִבְשׁוּ אֶרֶץ בְּחֶזְקַת־יָד וְנֶאֱחַזְתֶּם בָּהּ,

וּבְנִיתֶם בִּנְיַן־עַד לַדּוֹר הַקָּם לָכֶם, הַבָּא!

ואת הדור החדש, יליד הארץ, תאר לעצמו כמבחר החברה האנושית:

תֵּעָקֵר כְּקוֹץ סָפִיחַ

מַשְׂטֵמָה לְעוֹלָמִים

יִכָּחֵד מָדוֹן וָקֶצֶף

הַמַּפְרִיד אַחִים, עַמִּים!

תַּעֲבֹר מִכָּל הָאָרֶץ

כָּל מֶמְשֶׁלֶת הַזָּדוֹן!

אַל יְהִי בְּתֵבֵל עֶבֶד,

אַל יְהִי בָה כָּל אָדוֹן!

בנין הארץ תפס מקום חשוב בשירת טשרניחובסקי. ואם ביאליק הוכתר בכתר “המשורר הלאומי”, הרי כתר “המשורר הציוני” הולם אך ורק את ראשו הגא של שאול טשרניחובסקי.

בחזרו מביקורו לפיכטנגרונד, מקום מושבו הקבוע לפני עלותו ארצה, כתב את הסוניטה “אצל ים יפו” ואת הבלדה “על הרי גלבוע” – שתיהן מזמרת הארץ.

ואף־על־פי שמאוכזב היה מן הבקור הזה, ואת אכזבתו הביע בכמה שירים שיצר באותו זמן, אהבתו הגדולה לבנין ארץ ישראל נשארה בהויתה הראשונה. לא מן הארץ התאכזב אלא מאנשיה, ולא מן הבונים אלא מן הניבנים!

אדמת ארץ־ישראל היתה תמיד בעיניו "אדמת פלאי אל! " ובעמדו עם ערב על שפת ים יפו וראה מי ומי השולטים בימה של ארצו – – קם לנגד עיניו לתחיה עברו הגדול של ישראל מאז כבוש הארץ על ידי יהושע ועד אחרון בני החשמונאים; והוא קרא מנהמת לבו:

הוֹי אַדְמַת פִּלְאֵי אֵל! לְמַעֲנֵךְ וּלְמַעֲנִי,

הֲיִבָּצֵר מִמֵּךְ וְחָיָה שׁוּב וָקָם

לִתְחִיָה אוֹתוֹ דוֹר מַסִּיגֵי גְבוּל הַכְּנַעֲנִי?

והנה הוא מתמלא תקוה ואמונה בכחו של עמו לבנות את ארצו בנין עד:

כָּל עוֹד אֲנַחְנוּ לָךְ – עוֹד נִבְנֵךְ וְנִבְנֵית:

בַּפָּז, בָּאֵת, בַּחֵץ! בַּזֵּעָה וּבַדָּם!

וְאִם אֶפְשָׁר אַךְ בְּנֵס – וְיִתְרַחֵשׁ הַנֵּס.

עברו של עם נצחי כמו עם ישראל חי הוא גם בחליפות העתים, והחולף שוקע בכל מקום בתוך הויה עמוקה, זו שבחירי האומה נושאים אותה בתוך לבם הער ליופי ונשגב:

לִי לָאַט שִׂיחַ גָּל אֵי גְבוּל כִּי תֵדָעֶנּוּ?

בַּחֲלִיפוֹת עִתִּים יֵשׁ, שֶׁעָבָר חַי עוֹדֶנּוּ,

וְנִגַּשׁ יוֹם בְּיוֹם כַּצֵּל בַּעֲקֵב הָאוֹר…

באותם הימים כבר התחילה אדמת גרמניה להזדעזע תחת רגלי היהודים. המשורר היה היסעור הראשון, או הסייסמוגרף, שבישר את בוא סערת החימה ואת רעידת האדמה. בבלדה שלו “על הרי הגלבוע” הוא מחיה את העבר – מות גבורים של המלך הראשון בישראל, והוא שם בפיו את הזעקה הגדולה הזאת:

תְּקַע תְּקִיעָה גְדוֹלָה תָקֹעַ וְתָקֹעַ

וְיִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים: דָּם! דָּם עַל גִּלְבֹּעַ!

תְּקַע נֶגְבָּה, צָפוֹנָה, קֵדְמָה וָיָמָה –

תִרְגַּז הָאָרֶץ וְתִרְעַד אֲדָמָה,

רַבִּים מִמֶּנּוּ הַיּוֹם הָעֲרֵלִײם:

עֲלוּ! תִּפְסוּ מְקוֹמָם שֶׁל נוֹפְלִים וּכְשֵׁלִים!

ולא היה זה מקרה בלבד שבימים ההם, שעה שהארץ התחילה לרגוז תחת העבד שהתנשא למלוך, ושועל ערום הוֹליך שולל את האריות שבחבורה, תרגם טשרניחובסקי את האפוס “רינקה שועל” של גיטה.

התרגום המופלא הזה הוחל בשנת 1924 בסוינמינדה, ונגמר ב־1927 בפיכטנגרונד. טשרניחובסקי היה קורן בימים ההם מרוב שביעות רצון; שכן מעשה התרגום הצליח בידו וגרם לו מעין תענוג עליון שביצירה מקורית. היה קורא פרקים נבחרים לפני ידידיו וצוחק בפה מלא על תעלולי אותו “תעלא בעידניה”; שתמיד היתה ארץ אשכנז נוחה לקבל מרותם של שועלים מחבלים וזאבים מטורפים.

גם בפיכטנגרונד השקטה, הנרדמת בין צללי הארנים הריחניים שהקיפוה מכל צד, כבר התחילו להתהלך “תעלי בני תעלי”, שועלים בני שועלים, מזרעו של אותו ריינהרט – ריינקה השועל, שטן במסוה של נזיר ירא־שמים שהלך לרומי לבקש כפרה על חטאיו, ובדרך הליכתו חמס וטרף ועשה מעשים אשר לא יעשו. “יהודים החוצה!” יללו רצחנים חומים אלה, שליחי השטן, ותפשו אומנות אבי אבות הטומאה.

בזמן שגיטה כתב את יצירתו “ריינקה שועל” בנוסחו החדש, אמר: “נראה לי העולם כאילו מעולם לא היה מגואל בדם וצמא לדם יותר משהוא עתה”, והיתה אז תקופת המהפכה הצרפתית, שגטה היה ממעריציה; והוא נתחייב בשעתו לבקורת חריפה מצד בני השועלים, הפטריוטים הגרמנים, שנלחמו במהפכה, וסוף סוף הכריעוה בסוף שלטונו של נפוליאון.

ואמנם בחר טש' את השעה הנכונה לתרגום “ריינקה שועל”! העבר הגרמני שהיה תמיד מגואל בדם היהודים, כפי שהחיה אותו המשורר בבלדות ההיסטוריות שלו, היה שוב עבר חי! שעתו של ריינקה, השעה החצופה ביותר בתולדות עמנו בגולה, שוב הגיעה!

ושעה שכל חכמי אומות העולם וגדולי המלכות הנוצריים ראו את ריינקה החדש כמין שעלול שאין לחשוש מפניו, ובעת שחכמי היהודים בגרמניה בזו ולעגו לו וליללותיו, משום שילל בסגנון גרמני פגום, ולשונו לשון הדיוטות היתה משובשת בשיבושי דקדוק וסינטכסיס, והם בטחו ברוח הגרמנית המעולה שנצחה לא ישקר… התהלך משורר עברי גדול זר, ביער אחד באשכנז, תרגם מעשה אמן אחת היצירות המעולות של גטה, שעמו של גטה שוב לא נתן את דעתו עליה; וכחש עתידות הצביע על אחד הקטעים שבעלילות השועל הערום ואמר בבטחה: זה יהיה שליטה של גרמניה הזאבית בעוד מספר שנים! והוא קרא:

וְרֵינֶקֶה יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ עִם שִׁבְטוֹ – אַרְבָּעִים

קְרוֹבִים – בְּגָאוֹן, מְכֻבָּדִים וּשְׂמֵחִים עַל כְּבוֹדָם.

רֵינֶקֶה הָלַךְ בְּרֹאשָׁם, כִּי הוּא, וְאַחֲרָיו – יִתְרָם,

הָלַךְ בְּרוּחַ שְׂמֵחָה, וּזְנָבוֹ נַעֲשָׂה רָחָב,

נָטָה לוֹ חַסְדּוֹ הַמֶּלֶךְ, שׁוּב הָיָה חֲבֵר הַמּוֹעֵצָה,

הָיָה מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ, אֵיכָכָה יִשְׁתַּמֵּשׁ בַּתָּנָא.

אֵת אֲשֶׁר אֹהַב לוֹ אֵיטִיב, וְנֶהֱנִים יִהְיוּ יְדִידַי –

כָּכָה הִרְהֵר בְּלִבּוֹ; מִזָּהָב חָכְמָה נִבְחָרָה,

– – – – – – – – – – – – – – – – – – –

וּכְהָמָן בִּשְׁעָתוֹ לִפְנֵי זֶרֶשׁ, כֵּן יִתְפָּאֵר הַנּוֹכֵל לִפְנֵי אִשְׁתּוֹ

נֶגְדָה לְכָל עַמּוֹ מִנַּנִי לְמַזְכִּיר הַמְּדִינָה וְנָתַן

בְּיָדִי חוֹתַמְתּוֹ. כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה רֵינֶקֶה וְיִכְתֹּב –

שָׁרִיר וְקַיָּם, וּלְזֹאת אֶת לִבָּה תָּשִׁית כָּל חַיָּה!

וכך היה בגרמניה: בשנת 1933 מינה הנשיא השוטה הינדנבורג את השועל הנוכל לראש הממשלה של מדינת אשכנז שנטרפה עליה דעתה, “ונתן בידו חותמתו” – כל הסמכות של מושל יחידי לעשות בארצו של גיטה וקאנט מה שטירופו רוצה: “וכל אשר יעשה ויכתוב – שריר וקים!” ואשר עשה השועל ואשר עלל, והאמת והמשל שבלקח הזה, חזה העולם כולו מבשרו, ועמנו יותר מכולם! אבל העולם־גולם לא למד דעת ממעשי רינקה שועל עד היום הזה; “העולם נראה מגואל בדם וצמא לדם” עתה יותר משהיה אז! וצדק יזעמאל הפנתר הנגזל בטענתו נגד השועל “הנזיר”: “כאשר היה כן יהיה, לצערי, לעולם לא נראה נחת מרינקה”.

ודברי המשל – אמת עתיקה ונכונה.

 

י    🔗

בשיחה, כמו בשירה, לא ביטא טשרניחובסקי את עצמו עד גמירא. בשתיהן תנא ושייר… הוא לא השתייך לשום אסכולה בספרות ובאמנות, אפשר לומר שהוא עצמו היה כמין אסכולה, היה תרבות שלמה. ובכל זאת האימפרסיוניזם, ההתרשמות הבלתי־אמצעית הסוביקטיבית שלו, היתה יסוד־סוד יצירתו. וכך הוא אומר על דרך כתיבתו:

אַךְ מִיָּמַי לֹא רָשַׁמְתִּי שִׁיר קוֹדֵחַ אֶלָּא בְאוֹר עַל דְְיוֹ־רְשָׁמַי.

קודח ורותח היה גם בשיחה; האור מרובה היה מן הכלים וניצוצות ניתזו לכאן ולכאן והבריקו ברמזים, בהארות, וכולו כמין מזרקה צבעונית המעלה סילונות סילונות של גבישים שישיים למעלה, ותוך כדי זינוקם למרום הם יורדים ומשתפכים בשפע עליז לתוך עצמם, ושוב אינך מבחין בין מעלה ומטה, בין תחלה וסוף, אלא הכל זרימה אחת המתמלאה משטיפה שאין לו הפסק וממלאותה הססגונית.

אך עם כל הרפרוף והאילתור שבדבריו היה בהם יותר מאכספרומט, מאימפרוביזציה הנעשית מיניה וביה. המעין הנובע אינו צריך להכנה מוקדמת, למחשבה תחלה. שיחתו תמיד רצינית היתה ומאלפת, והיה בה מן הדיאלקטיקה של מורה הוראה, היוצר תוך כדי לימודו ונהנה מדבריו כמו ממעשה יצירה.

את רעיונותיו ביטא בתמונות, והוכחותיו – בראיות הלקוחות מן החיים והטבע. בעצם לא דיבר אלא ניגן, פרט עלי כנור. הסברתו היתה שוטפת ושופטת כאחת, והיה בו רצון כן להחכים את שומעיו. מהיר מחשבה היה כמו שהיה מהיר הליכה; הלך מחשבתו כמו הילוכו היה כמו על קפיצים הזורקים וקולטים, קולטים וזורקים בהעלם אחד.

היה סבור שמשתף הוא את השומע בשיחתו; ברם קשה היה להיות שותף לדבריו ולהכנס לתוך השטף העז שבשיחה, שכן לא היה מקום פנוי ממנו, ומחמת שלא עשה הפסקה בדיבורו לא הניח לאחר להפסיקו בדבור ובהבעת דעה.

היתה בו מידה טובה לבשר לידיו אם נדפס דבר משלהם באיזה עתון שלא ידעו עליו; היה משכים בבקר לביתם עם העתון ביד שקבל בדואר באותו יום, מנפנף בו ומראה את היצירה הנדפסת: הנה, משלך: ותיכף קורא ומבקר; מבקר מומחה לא היה וגם לא כתב דברי בקורת ומסה מימיו, פרט לחוברת אחת שחבר על עמנואל הרומי שהיה קרוב לו מאד, והוא מזכיר בשיר “אל הסונטה העברית” את שמו:

הָ’עִמָּנוּאֵל' – הוּא הֵד מַנְגִּינָתֵךְ אָהָב.

גם במסה זו לא הצטיין כחוקר, כמבקר, ועבודתו נשארה ללא הד בספרות העברית, ככל הפרוזה שלו, שלא נתגבשה ליצירה בעלת ערך קים.

דעתו על יצירת זולתו לא היתה על דרך הניתוח המעמיק, החודר לנשמת הדברים וחושף את צפונותיה; אלא על דרך ההתרשמות הרגעית של התפיסה האינטואיטיבית, הרואה את הדבר מזוית ראייה שאותה בלבד ביקש לראות ולהראות. הוא קרא ושנה הרבה, וספרות העולם היתה נהירה לו, בעיקר מבחינת הצורות והמשקלים; כי הלבוש החיצוני בשירה היה עיקר גדול בשפיטה שלו ובדרכו בבקורת. השיר הטוב והאמיתי התחיל אצלו מן ה“מטריקה”, תרתי משמע: שכן מטריקה משמשת בהוראה כפולה: תעודת לידה ותורת המשקלים, מעין תעודה, ותהודה… וגם בעברית “יצר” ענינו מתן חיים ומתן צורה כאחד.

ומכאן תשומת לבו למשקל השיר. לבחינת הרעיון המוּסיקאלי, ולציון המקום והזמן שבהם נוצר השיר. רק לעתים רחוקות העלים את מוצא המקום והזמן של שיריו, ובכל תוקף דרש זאת גם מאחרים.

הוא היה פוסל שיר אשר צלעיו “צלעו” מבחינת המטריקה. בעפרון ביד ציין את הפגום, ואם לא היה תאריך שאל: מה זה? היכן ציון המקום והזמן?!

דעות על “טוב ורע” לא היה מביע, לא הגיב ולא התרשם; לרוב עמד אך ורק על איזה חסרון קל, והיה נאחז בו ודן עליו מתוך בדיחות הדעת.

ברם, רגיש היה מאד לדעות הזולת על יצירותיו. והיטב חרה לו בשלחו פעם אחת את היצירות שלו ל“התקופה” בעריכתו של יעקב כהן, והעורך הדפיס אבל לא אישר את הקבלה וגם לא הגיב בשום דבר על היצירה גופה. “קיבל, פרסם ולא כתב אף מלה!” התאונן מתוך מרירות. הוא נעלב מאד. והיתה זו הפואימה הדרמתית בר־כוכבא, כמדומה, שדעת הבקורת לא היתה נוחה הימנה.

אתה מטייל אתו בערב, לעת צאת הכוכבים, והוא עומד פתאם, מסתכל כלפי מעלה ומחשה. ופתאום הוא מתחיל לדבר בענין חכמת התכונה. ומה מפליאות ידיעותיו ובקיאותו הרחבה בגרמי השמים ובמהלך הכוכבים! נהירים לו שבילי דרקיע כשבילי הארץ; ואם בארץ יש לו “אחים קטנטנים”, הנה ברקיע השמים אחים גדולים וענקים לו: “הדוב הגדול”, מרקור, וינוס, כוכבי לכת וכוכבי שבת, וקבוצת האסטירואידים המסתובבים בין מאדים וצדק.

כִּי לִבִּי דוֹבֵב שִׁיר לַחַמָּה וְלַכְּסִיל.

כי שהכירו היטב מקרוב, בבית ובחוץ, לא התפלא כי שירו האחרון עלי אדמות הושר לכוכבים: “כוכבי שמים רחוקים, כוכבי שמים כה קרובים”… אותו לא “רימו הכוכבים”, ובנצנוצם הנצחי לא ראה קריצת עינים ערמומית של “גנבים”… “הכוכבים שאהבה אמו ואת שמותם קבל מאביו הנודד בנעוריו בלילות קיץ וסתו, בנתיבות רחבות המסלול בין הדניפר והדון, בין הים האזובי והשחור”, – הראו גם לו את דרכו הצנועה, בצעדו משדה כפר מולדתו השקט, אשר ממנו יצא לנדודיו במלוא כל הארץ הגדולה.

עוד בימי נעוריו, והוא על שפת הים השחור באודיסה, שר שיר לצער האדם ולסבלו תחת השמים, ועיניו אז נושאות באמונה ובתום לב אל אלפי רבבות העינים הרואות – הכוכבים:

יַבִּיטוּ מִמַּעַל כּוֹכָבִים

וִיסַפְּרוּ בַּלָּט לַיָּרֵחַ;

מַה יִּדְכֶּה, יָשׁוּחַ, יִתְאַבֵּל,

עַל מַה זֶּה הָאִישׁ יֵאָנֵחַ?

התוגה החנוּנה והסנוּנה היתה ניגון נפשו מאז. הדומיננטה בשירתו הוא היגון הצרוף, אותה “כוס היגונים” שנשמתו הגדולה של יהודה הלוי נתמלאה ממנה.

עבודת כוכבים עכו"ם, – עבודה זרה ומאוסה היתה בישראל, אבל שירת כוכבים היא על טהרת הקודש, וחביבה היא לפני בורא העולם:

“ברן־יחד כוכבי בוקר, ויריעו כל־בני אלהים”.

ואהבת הטבע שלו ושירתו הגדולה היתה שירה עברית טהורה, בחינת “ברכי נפשי”… והפרימה והפרימט בשירו הוא קול יעקב:

כִּי עַל כֵּן נַפְשִׁי נִלְכֶּדֶת בִּתְפִלּוֹת בֵין הָעַרְבַּיִם, בֵּין מִנְחָה לְמַעֲרִיב,

וּבִיגוֹן נוֹף הַמּוֹלֶדֶת וּבְתוֹחֶלֶת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם אֶל מָשִׁיחַ עוֹטֶה זִיו,

וּבוֹדֶדֶת תֵּט כַּפַּיִם לַ“שְּׁכִינָה” “וּזְמַן קָרִיב”.

האוהבים הגדולים בודדים הם מאז ומעולם; ואף הוא, שאיש רעים היה ומעורב בין הבריות, בתוך תוכו בודד היה לנפשו כמין כוכב מאיר, שאפילו בני לוויתו הקרובים ביותר – עולמות מלאים מפרידים ביניהם.

ובבדידותו האחרונה נשא עיניו אל כוכבי ארץ־ישראל, כוכבי ישראל סבא, ושאלם לגורל עמו בעתיד:

הוֹי, הַמַּרְחִיקִים כֹּה לִרְאוֹת,

אוּלַי רוֹאִים אַתֶּם גַּם עַתָּה עֲתִידוֹ, הַגִּידוּ:

מַה הַחִזָּיוֹן וּמָתַי קֵץ הַחִזָּיוֹן – הַגִּידוּ.

 

יא    🔗

אך נעזוב נא לרגע קט את נוף המולדת ואת כוכבי ארץ־ישראל הרחוקים־הקרובים, ונשובה לנופו של יער־פיכטנגרונד: “מלך הבלהות”, שר היער, תפס את השלטון בגרמניה, והוא הפך את הישוב ליער־עד, לג’ונגל, והאדם היה לזאב, ככתוב ב“בלדת הזאב”:

הָאִישׁ הָפַךְ פְּרִיץ־טֶרֶף

וְזְאֵב כָּל הָאָדָם.

אנו עומדים בקץ הימים של התרבות הגרמנית, ובאופק נראים כבר דמדומי האלים הקדומים של גרמניה הנאצית – החיה הטורפת.

“האדם הוא מפלצת חיה ועליון לחיה; האדם הנעלה הוא מפלצת אדם ועליון לאדם; בכך זיווגם”. הורה פ. ניצשה.

השועל והזאב, אף־על־פי שאין זיווגם עולה יפה במקום חיותם, ביער, זיווגם התמזג יפה באדם־הגרמני־הנצי, שנהפך למפלצת, ללא־אדם. “אין מלומדיות והשכלה כרוכות זו בזו” – אמר אותו מלומד, משורר ופילוסוף גרמני; ובודאי התכוון לרשעי בני עמו שהכירם יפה מתוכם וברם, וקבע: “גרמני טוב שוב אינו בחינת גרמני”.

– אָבִי, הוֹי, אָבִי, כְּלוּם רוֹאֶה אינְךָ,

אֶת בְּנוֹת שַׂר הַיַּעַר שָׁם בַּחֲשֵׁכָה?

– הוֹי, בְּנִי: הוֹי, בְּנִי, מְאֹד אֵטִיב לִרְאוֹת,

לֹא כִּי עֲרָבִים עַתִּיקוֹת מַקְדִּירוֹת.

“הגרמנים הטובים שאינם גרמנים” לא היטיבו לראות נכוחה! הם לא הבינו בין שליחי השטן העושים תרגילי סדר ויריה ביערות, ובין אורנים הנעים ברוח. אף האדון הבירגמייסטר מיהע טחו עיניו מראות, והוא ניחם והתנחם ש“המגפה החומה” לא תגיע לתחום שלטונו הסוציאל דימוקראטי, ו“בכפר שלו לא יארע כל רע לשום אדם”.

אבל היתה זו מעין צוואת שכיב מרע שלא נתקיימה; שכן כבר בימים ההם נכתב שמו של ראש המועצה ברשימה השחורה, שערכו בקפדנות גרמנית מובהקת אלה העתידים היו לתפוס את השלטון בקרוב, ודינו נחרץ לכליון על שום שהיה “עבד היהודים”, “ובאשמתו נתיהד הכפר הגרמני והפך למושבה יהודית”.

בחודש מאי היפה, שהמשוררים הגרמנים הרומנטיקאים כה היטיבו לשיר עליו בשיריהם, נשלח האדון מיהע למחנה ריכוז שהוקם בזאכסנהאוזן, הכפר הסמוך לפיכטנגרונד, ושם חוסל בענויים גדולים, האדון מיהע אדם הגון וישיר היה, ובהפגשו עם הדוקטור טשרניחובסקי שהיה מכבדו מאד, אהב לתבל את שיחתו באמרות כנף כדי לעשות רושם של אדם משכיל. הוא היה אומר: "השאיפה לחירות היא גופה חירות! " ובזה רצה לומר: כל עוד ישנם שואפי חירות בגרמניה כמוהו וכחברי מפלגתו, אין השד נורא כל כך! "

"כל חכמת האדם כלולה בשתי מלים: “חכה וקוה!” – והתכוון לומר: גרמניה האחרית, הטובה, מחכה ומקווה!

הדוקטור המלומד היה שומע ומניע ראשו מתוך חיוך נלבב, והיה משיב לו פסוק כנגד פסוק, לשביעות רצונו של ראש הכפר, בהביעו אגב את צערו על שהאדון הדוקטור עוזב את גרמניה בקרוב. ופסק את פסוקו: " כל עיקרם של לימודי האדם – זה האדם!" והאדון הדוקטור הוכיח זאת באישיותו המפוארת.

 

יב    🔗

החבילה נתפרדה. יער־פיכטנגרונד נעזב מיושביו היהודיים, מלה עברית ושיר עברי לא נשמעו בלילות בשבילי היער השקטים. אחד אחד עזבו המורים והסופרים העבריים את דירותיהם, מהם עברו לברלין ורובם עלו ארצה.

שאול טשרניחובסקי קיים בעצמו מה שכתב פעם בשירו “קבוץ גלויות”.

שְׂפַת הַשִׁפְּרֶה אֲנִי נָטַשְׁתִּי – – –

הוא עלה ארצה ובחר בעיר תל־אביב למקום מושבו הקבוע. ברשימתו הנאה: “ישנה עוד תל־אביב אחת”, הוא מסביר מדוע נתחבבה עליו עיר זו: “אי־אפשר לא לאהוב את תל־אביב – – – זוהי סוף סוף הנקודה היחידה בעולם שהיהודי יכול להיות בה יהודי; לא יהודי בהיתר ולא ייהודי באיסור, אלא סתם בן־אדם שקרוי יהודי. מרגיש את עצמו יהודי לא מתוך התנגדות תמידית באלה שאינם יהודים; זהו המקום היחידי בעולם שיהודי יכול לחיות בלי להרגיש שהוא יהודי, בלי כל צורך לדעת זאת. כאילן בתוך יערו, כשיח על קרקע שלו, כאותו איכר יוסי מפנזה, וכצרפתי מנחל דו, כגרמני מכפר בפומרניה. לראות את העולם הגדול מתוך עינים עבריות מבלי לדעת שיש עינים אחרות. אך כאן אפשר לו ל’צברה' לא להבין מה זה גלות, ולהתרפק על העולם כולו מתוך מבט־עין עברית טהורה בלבד”.

בתל־אביב זו ראה אתחלתא דמדינה, ראשית הנס… והוא האמין באמונה שלמה שאוירה דארץ ישראל החדשה יתקן את כל מה שפגמנו בגלות, שכן ארץ ישראל היא בית חיינו ותקותנו האחת:

קַצְוֵי תֵּבֵל אִם נָדַדְנוּ

לִבּוֹתֵינוּ יַעַרְגוּ לָךְ,

אֶל מוּל הָרַיִךְ הִתְאַחַדְנוּ

יוֹשִׁיט יָדוֹ אָח אֶל אָח.

ברם אחדות ואחוה זו שהאמין המשורר למצא בארץ תקותו התמהמהו קצת ולא באו כפי שחזה אותן המשורר בחזונו.

אח שהושיט ידו אל אחיו בגולה – משך ידו ממנו בארץ… באה שעת חולשה חוורה למשורר ופרשה את אריגה על נפשו המתגעגעה עם ערב רב־אחמה או אלם חצות ליל:

וְהַלֵּב יָגֵעַ כֹּה מִשֶּׁקֶר הֲמוֹן עָם

וּמִתְפַּלֵּל בַּלָּאט ־ בְּאֵין אֹמֶר וּדְבָרִים –

אֶל יָד מְלַטֶּפֶת בְּרֹךְ, אֶל לֵב יָחִיל דוּמָם – – –

אך היד הטובה הזאת לא הופיעה בין ד' כתלים של חדר לא־שלו, לא נגעה ברוך במשורר צמא הידידות והאהבה! אבל הוא לא שכח את ידידיו הנושנים, והיה שמח על כל ביקור בחדרו השכור ברחוב אחד־העם. היה זוכר נשכחות מיער פיכטנגרונד ושאל לשלומם של כל אלה שחברו שם יחדו.

פרק אחד מן הפרקים שלפנינו הוא קרא בדפוס. מרוצה היה מן הדברים שנאמרו עליו ועל ביתו ושלח לכותב הזכרונות מכתב תודה חם על תשומת הלב, והעיר בהלצה על טעות סופר קלה. ברם, המחלה שהתחילה כעבור שנים אחדות לתת אותותיה המבהילים בפניו הבריאים והשלמים, הרחיקה אותו דוקא מאותם האנשים שהוכנסו למחיצתו בימי ברלין ופיכטנגרונד וראו אותו בנויו של עולמו ובתפארת האדם!

בהפגשו עם אחד מהם ברחוב או בתחנת האוטובוס, היה מתנכר, משים עצמו כלא רואה והסתיר פניו שנשתנו מאד, כאומר: אל נא תראני בכך!

 

יג    🔗

בארץ מתחילה תקופתה חדשה ביצירתו של טשרניחובסקי. בפרק זמן של שלש־עשרה שנה, בערך, כתב כמחצית מיצירתו הכוללת. מקורות חדשים נפתחו בנפשו, בת שירתו מלאה כחות חדשים ורעננים, ובעדנה ובכח מפתיעים נולדה יצירה אחר יצירה. זקנותו, לא רק שלא ביישה את ילדותו אלא עוד הוסיפה לה כבוד ועוז.

שירת הזכרונות שלו, שהתחיל בה עוד בימי חרפו, מתרחבת כאן, חודרת ביתר שאת וביתר אהבה לשתין ולרבדים הצפונים והאינטימיים ביותר של המשפחה ושל בית ישראל כולו בנכר בין הגויים. בפרקי שירה אלה שנוצרו בארץ חמדתו מתעלה טשרניחובסקי כאדם וכיהודי גדול; ושירה כדוגמת “ראי אדמה” מעמידה אותו בשורה הראשונה של משוררי ארץ ישראל שבנו את בנין העד של האומה ונטעו בה חיי עולם. ראויה היא פרשה גדולה זו ביצירת טשרניחובסקי למחקר מקיף ויסודי, מפני שבה נתגלה לנו המשורר באור חדש ובאמת חדשה, ואחרית וראשית נפגשו כאן כשהאחת משלימה ומעלה את השניה.

באחד משיריו האחרונים “זמירות”, שנכתב ב־ 1.8.43, כחדשיים לפני “כוכבי שמים רחוקים”, מתגלה לנו הסוד של עבר־הווה־עתיד, שנצמדו יחד בשירת טשרניחובסקי בכללה, ובשירתו בארץ במיוחד.

השיר “זמירות”, אומר כולו התרפקות על בית אבא וכיסופים לימי הילדות המאושרים, שהשבתות והחגים, התפלות והנגונים, שפעו קדושה ומילאו את נפש הילד אושר אין־קץ:

וַאֲנִי אָז אָהַבְתִּי וְעַד הַיּוֹם אֲנִי אוֹהֵב

לַחַן נְעִימוֹת הַקְּרִיאָה בְשַׁבְּתוֹת בֵּית מִדְרָשֵׁנוּ,

הָיָה בַּעַל־הַקְּרִיאָה שֶׁלָּנוּ – קוֹלוֹ מְאֹד עָרֵב

קוֹל הַבָּא מִן הַלֵּב, מֵעֵין בָּארִיטוֹן, וְהָיִיתִי

נִשְׁאָר בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ לִשְׁמֹעַ קְרִיאָתוֹ, בִּכַּרְתִּי

אוֹתוֹ עַל מִשְׂחָק עַלִּיזִים, חֲבֵרַי בְּנֵי־גִילִי בֶּחָצֵר.

וחביב יותר מכל הניגונים היה נגון “אקדמות”, – לחן שירתו של ר' מאיר בן יצחק הפיטן, שליח־צבור של הקהלות הקדושות מגנצא וירמיזא. בו טש' ראה את שיר האמונה והגבורה של ישראל בגויים; ואין כנגון הזה טוב ומתאים ל“שיר לכת” לצאת בו בסך לקראת אויב, שהכריז מלחמת השמד על ישראל סבא:

וְהִנֵה בָּאוּ הַיָּמִִים, אֲשֶׁר לֹא חָלְמוּ עַלֵיהֶם

חוֹלְמֵי חֲלוֹמוֹת בְּהָקִיץ, וְאַלְפֵי מִתְנַדְּבִים מִתְגַּיְּסִים:

“תְּנוּ לָנוּ נִגּוּן וְשִׁירָה, בָּם נֵצֵא לקְרַאת מְנַדֵּינוּ.”

עד יומו האחרון, ועד אחרון שיריו, נשאר טשרניחובסקי נאמן לרעיונו, ששימש בנין־אב לכל יצירתו כי –

אַךְ כֹּהֲנֵי הֲיֹּפִי וּמִכְחוֹל־אֳמָנִים,

הָרוֹדִים בַּשִּׁירָה וּמִסְתְּרֵי חִנָּהּ,

יִגְאֲלוּ הָעוֹלָם בְּשִׁיר וּמַנְגִּינָה.

לא “מבשרי הבשורות” ו“מתקני העולם” והנשמעים לקולם יביאו גאולה לעולם, הצמא לאמרי האמת הזכים! המתקנים הללו מסכנים את העולם, הם מפילים את המאמינים, “עיפי האנושיות”, “מפח אל פי פחת, מתהום אל מעמקים”. ודעתו ואמונתו של המשורר העברי זהות עם השקפת עולמו של המשורר ההומניסט הגדול, פ. שילר: “כי המשורר בלבד הוא האדם האמיתי, והטוב שבפילוסופים אינו כנגדו אלא קריקטורה”.

אמיתו של הפילוסוף הוא אמת היחיד: “אמת היחיד היא אמת הזדון”. והיא פושטת צורה ולובשת צורה, ואינה בחינת תורה שאינה מוחלפת. רק השירה, שהיא “אמת היופי”, נצחית היא, והיא עולה ומעלה את האדם אל על!

“חולם ומאמין” קרא לעצמו כאותו “אני מאמין” מאיר ותמים כאור בקר, בו שח ושר לאותה דמות שובבה וצוחקת על חלומותיו! והוא לא סטה לעולם מן הקו הישר שהציב לו בראשית דרכו כאדם וכמשורר, שאמר: “לחיות זאת אומרת: לחלום, להיות חכם זאת אומרת לחלום חלומות נעימים”. הוא האמין באדם, בעם, בפלא ובנס, שכן אמונה זו היא גופה פלא גדול!

ובאותו שיר נלבב, “זמירות”, מביע החולם־הלוחם את צערו הגדול על שהוא נשאר יושב על הכלים ומחזיק “קולמוס ואזמל” בידו, ולא רובה פלד בכפו לצאת בקהל המתנדבים:

אוֹי לִי, אֲנִי זָכִיתִי וְאַגִּיעַ בָּרֶגַע הַנָכוֹן

כִֹּחִי בְמָתְנַי וְאֶזְרוֹעִי – וְאֶזְרֹק גַּם קוּלְמוֹס גַּם אִזְמֵל

לָצֵאת בִּקְהַל הַמִּתְנַדְּבִים עִם רוֹבֶה־פֶּלֶד בְּכַפַּי;

בְּלִי כָּל אֹמֶר, בְּלִי דְבָרִים, וְרַק בְּקֶצֶב שִׁיר־לֶכֶת,

בֵּין הַמְאֻשָּׁרִים הַצְעִירִים, נוֹטְרֵי הַנָּקָם הַגָּדוֹל,

הוֹלְכִים לִקְרַאת הָאֵשׁ, צוֹעֳדִים לִקְרַאת הַחֹפֶשׁ…

בסוף ימיו נתעוררה בנפשו ביתר עוז אותה “הנגינה והמנגינה משכבר”, – זה השיר העז, שבו הזרים ברזל ואש אל הדם העתיק והעיף של עמו, והצעידו באון וברון לקראת גאולת מחר.