א    🔗

עם הקול המנסר בארצנו “מי הוא יהודי?” זה אומר בכה, וזה אומר בכה יש מקילים ומשפילים, ויש מחמירים ומאמירים, נזדמנו לידי שני ספרים שלא קראתי בהם עד הנה, ומתוכם למדתי מי הוא יהודי, כלומר: מהו יהודי ומה טיבו. ושנים הספרים שאמרתי אינם ספרי מליצה, ואף לא ספורי מעשיות או רומנים, אלא ספרי זכרון, מצבות זכרון לקהילות קדושות שנחרבו בידי טמאים ורצחנים. האחד הוא “תולדות התנועה הציונית בגליציה”, בשני חלקים, והוא כתוב על ידי ההיסטוריון המובהק ד“ר נ. מ. גלבר; והשני – “ספר בוטשאטש” והוא ערוך בטוב טעם בידי הסופר ישראל כהן, בן העיר הזאת. ספר “התולדות” הזה מקיף את התנועה הציונית בגליציה משנת 1875– 1918, כמספר ג”ם; ואכן “גם” זו לטובה היא! שכן בתקופה זו הונח היסוד המוסד לבית הלאומי, שממנו יצאה המדינה – מדינת ישראל של היום. לספר הזה אין עסק בנסתרות, הוא רובו ככולו נגלות; ברם “נגלות” אלה הן התגלות הרוח היוצרת של עם ישראל בגלויות, ומיספריו הם מספירה גבוהה־גבוהה, בלתי פגומה. “מפתח האישיים” פותח לנו שער ל“צדיקים” אנשי התנועה, שעיקר תולדותיהם – מעשים טובים. לפי מפתחות האישים והמקומות, הענינים והמושגים, הנזכרים בספר רב כמות ואיכות זה, אנו רואים איזו טובה מרובה היתה בידינו ואבדה ואיננה עוד. אכן, מ“תולדות” אלה תורחב פעם ההיסטוריה הגדולה של הציונות, יווצר האפוס הגדול של עם ששרה עם גורלו ויוכל לו. ואכן הראה ההיסטוריון ד“ר גלבר בעליל, שבכל עירה ועירה שבגליציה היו יותר מל”ו צדיקים, אלה הלוחמים בסתר למען עמם הנרדף בגויים, והקב“ה מקפל כל ארץ ישראל תחתיהם כמו תחת גופו של יעקב בדרכו לגולה ונכר. ה”תמונות" ששיבץ המחבר בספרו: “אבות הציונות”, בניהם ונכדיהם, מהן אנו למדים כי בנים אנחנו ליהודים גדולים, וכל מי שלא נותק משלשלת היוחסין הזאת, שלשלת הזהב הטהור, יהודי הוא, אדם טוב לכל דבר.

ב    🔗

“ספר בוצ’אץ” הוא ספר יצירה בעל צורה ותוכן אחרים מספר ה“תולדות” של ד"ר גלבר; הוא בעיקר “מצבת זכרון לקהילה קדושה” אחת; ברם, מעיד העורך על קהילה עתיקה זו, שתולדותיה והשפעתה מפליגות מעבר לגבולותיה המצומצמים, לאמר: לא על עצמה בלבד יוצא ללמד ספר זה, אלא על הכלל כולו – על הרבה עירות מישראל שחיו ומתו כמוה.

הקורא ב“ספר בוצ’אץ” קורא בספר־יחש מופלא, ומתוך הקריאה מתברר ומתפרש לו האני היהודי לכל יופיו ועמקו הנצחיים; ובהפליגו יותר ויותר לתוך הספר, מתגלה לו שיהודי הוא זה שאינו מטיל מום בקדשי עמו, וממילא אין לו כל ספק במהותו ובמיהותו; ואין ההויה היהודית תלויה בזמן ואין היא מוחלפת לעולם; והוא יהודי היום כמו שהיה תמול שלשום – “באותם הימים שהיה נער, ועירו ששרוייה היתה בהשקט ובבטחה, וכל הגויים היו רואים את ישראל כאילו כל הפרנסות באות על ידי ישראל, ולא עלתה על דעתו של אדם שאפשר שישתנה כאן כלום, עד לביאת המשיח”, – כמאמר עגנון בפרקו “בתוך עירי”. “בתוך עירי” – דומה לבתוך עמי… רחוק הוא אדם העיר בוצ’אץ משאלת “מי אנכי”… שכן יודע כל יהודי מה יידרש ממנו ומה הוא דורש מאת אלהיו. הוא עשה את חייו קבע כשם שהקב"ה עשה את עולמו קבע, ובין מאות יהודי בוצ’אץ אין אף “בריל חנצ’יס” אחד, אותו “גבור” של י.ל. פרץ, המתרוצץ בבית המדרש הריק, ושואל את עצמו: “רבונו של עולם, מי אנכי?” ויודע גבורו של פרץ הספקן שכל בעלי הבתים אינם יודעים מי הם, אלא שמרוב טרדה, התעסקות וטרוף הדעת אין להם פנאי אף רגע לעמוד ולשאול: “מי אנכי?”

ובצדק שולל עגנון את “חסידותו” של פרץ, אף־על־פי שספוריו הטובים ביותר – ספורי חסידים הם; חסיד אמיתי הוא קודם כל יהודי מיושב בדעתו שאינו מפקפק אף רגע בהויתו היהודית; ולא עוד אלא שכל הויתו מצומצמת בנקודה עיקרית אחת – הנקודה היהודית, הבוערת בו באש תמיד.

אחר הוא הרחוב היהודי של פרץ מן הרחוב היהודי של עגנון; “הרחוב היהודי” של פרץ היה כמעט מחוץ לתחום השבת, ורחוק היה “מיהודי־שבת־יום־טוב” של המשורר פרץ; ואילו הרחוב היהודי של עגנון, של בוצ’אץ', הוא רחוב־בית־המדרש, והוא מוביל תמיד אל השבת־יום־טוב, והוא חולין על טהרת הקדש.

ג    🔗

בוצ’אץ' “עיר מצוינת היא בערים”, היא מעין דוגמה של מעלה; ויפה ובדין עשה העורך “שלא הכריע לפי קנה־מידה ספרותי, אלא גם לפי שיעור ערכו ותועלתו לספר, שמטרתו היחידה היא צבירת חומר ולבנים מכל מקום שאפשר לקבלו, וע”י כל מי שאפשר לקבלו ממנו, לשם ריקונסטרוקציה של בוצ’אץ' היהודית“. בוצ’אץ', כפי שהיא בוצצת מתוך הספר הזה, אינה מלאכת מחשבת ספרותית בעלמא, אלא בנין־אם לכל עיר ואם בגולה שנחרבה בידי אבי־אבות־הטומאה האשכנזית. תולדותיה הן מעשים טובים של יהודים יקרים, והרוצה להכיר את הפלא־סופר ש”י עגנון, ילך אצלה, אל עירו, ויוציא יקר מעיקר; שכן מתוך עיקריה ומיקיריה של בוצ’אץ', צמח אילן גדול ומבורך זה.

הקורא מחזיק טובה לעורך “שנמלך בדעתו של ש”י עגנון בשלבים שונים של הכנת הספר". ואמנם דעתו של עגנון העולה למעלה, “שנתן לספרות העברית מעין בוצ’אץ' של מעלה”, מיושבת על הספר כולו, ובודאי שיווה העורך לנגדו בשעת עבודתו את דמותו המאירה של הסופר בן עירו, והבליט את גאוותם המיוחדת של בני בוצ’אץ' על עגנון בנה היקיר. ולא רק שאנו סולחים לו לעורך, כבקשתו, על מידה זו, אלא שמשבחים אנו אותו על כך; באשר לא יתכן לחבר ספר על בוצ’אץ' ופניו של עגנון לא ילכו בראש. אף בספר זה, כמו ברוב ספריו של עגנון, בית המדרש הוא עיקר, כלל גדול בכלל ישראל… הנה תמונה: שעור בבית המדרש, ליד העמוד משמאל ראש הישיבה, ר' אברהם ליבליין, מחבר ספר “כסף מזוקק”; אתה מסתכל בתמונה הזאת ומדומה לך שיהודי מזוקק זה יצא רק עכשיו מתחת היד היוצרת, היהודית מאד, של יוסף ישראל’ס, הרמן שטרוק, או מתחת ידיו הברוכות, הרוחניות כנרות־שבת, של הצייר מוריץ גוטליב. מפליא אותך במיוחד המצח הרחב, הצח, המבהיר מרחוק כמין אופק של בין ערביים. “עירי שלי מצוינת בערים היא”, פותח עגנון פרקו של ספור אחד; ואף־על־פי שבקיאים אנו בימינו בהליכות הספור של עגנון, עושה עלינו ספור פשוט ולא־קשוט זה רושם חדש, משל בפעם הראשונה אנו שומעים ספור־מעשה ממנו, וכאלו מפה לאוזן הוא משמיענו את דבריו, כספר איש לאחיו מה שבלבו. “והספורים של בוטשאטש”, המסופרים כאן מפי עגנון, שופעים ונובעים, כמו בכל מקום, בחן מוצנע וביופי צלול ממעינו שאינו פוסק של נעים מספרי ישראל, שכל מעיניו בבוצ’אץ', ועיניו – בנאמני ארצה.

ולפני ספרים טובים כאלה, כגון: “תולדות התנועה הציונית בגליציה”, ואחרון אחרון – "ספר בוצ’אץ', על כל עניניו התמימים והמדהימים גם יחד, על פרקי ההוי ועל פרשת הדוי שלו, אנו עומדים לא עמידת דום, אלא עמידת רום! – עינינו למטה, אל מעמקי צערנו־גורלנו היהודי, המזוקק בברכת יסורים גדולים, ולבנו למעלה – אל נצחיותה וגבורתה של אומה זו, שהיו לה “ערים מצוינות” כאלה; ורק מי שמצוין ומזוין באהבת ישראל גדולה כמו עגנון וגבוריו, יודע אל נכון מי הוא יהודי ומה טיבו בעולם.