וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ

וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם (במדבר, י“א, י”ז).

א    🔗

ביובלו החמישים של ש“י עגנון, מנחם אב, תרצ”ח, פירסם אשר ברש ז“ל אגרת לעגנון, מעין אגרת־שלומים גלויה, הפותחת בדיבור המתחיל: לש”י עגנון שלום רב!

אגרת חמודה זו תוכה רצוף אהבה והוקרה מאת הכותב, ודברי זכרונות נלבבים מימי הנעורים, וסיפור מעשה פשוט מחוץ לארץ, מלבוב, היאך נעשה אותו בחור מעולה וצנוע, ש.י. טשאַטשקיס מבוצ’ץ שבגליציה, “הקובע לעתים קרובות דברי שיר וסיפור בשתי לשונות, ב”המצפה" שבקרקא וב“טאגבלאט” שבלבוב, לגדול בישראל, לשמואל יוסף עגנון הדגול.

אשר ברש, שפיקח היה ובעל טעם משובח היה, וידע “משהו על ש”י עגנון" שכם אחד על אחיו המבקרים, אותו משהו, שהוא המהות, שכל היצרים בה נתונים לדבר האחד והמיוחד, שהוא האמצעי והוא התכלית, שהוא המרעיב והוא המשביע… הוא ברש, שסופר מעולה היה, אחד מנקיי הדעת ונקיי הכפים, והיה גם בו אותו ה“מעט”, שבשלו מתפשט האמן מן הטבע כדי לברוא לעצמו טבע אחר! מחבר האגרת הזאת שעמד על ראשית דרכו של עמיתו, הלך אחריו ועקב אחרי יצירתו הברוכה מגליציה ועד הנה, ואף ראהו בעין טובה “יושב בשורה ראשונה בתוך שאר גדולי יוצרינו”, ולמעלה מזה… הוא שהיה לו כה רב להגיד על עגנון, הסתפק, כביכול, במועט, בדברים אחדים היוצאים מן הלב, בחינת אדברה נא שלום בך; ובספר הגלוי הזה גילה לו את סוד אהבתו הכמוסה ואת הערצתו המכוסה, ולא הגיד אף את החצי ממה שבלבו. ברם אגרת זו אוגרת כל כך הרבה הבנה עמוקה וכונה טובה ביצירת עגנון, שגם כיום, כעבור עשרים וחמש שנה לכתיבתה, היא גורמת לנו הנאה שלמה וסיפוק מלא, כאילו נתחברה היום. ובלבנו מתעוררת קנאת סופרים לאותו סופר חכם ואיש מידות, על חכמת הכתיבה שהיתה בו, על הנעימה הנלבבת, הרועפת רגש ושכל טוב, והיא כנגון הטוב של בית־אבא לפנים, אותו קול נשמה, שבעת רחמים מיצה את כל מתיקותו העצובה עד היסוד בו, ושוב נתמלא מנעימותו, תוך כדי המיה חרישית כה קרובה־רחוקה, מן השפה ולפנים, משל למעין נובע שאינו פוסק.

ופיסקה אחת יש בה באגרת הנ"ל שהיא גם אגרת בקורת, שכן לא מנע עצמו הידיד והאוהב למנות כמה כתמים בשמש יצירתו של עגנון בן החמישים; והיא בבחינת את אשר יאהב יוכיח. ומן הדין שאגרת יקרה זאת תשמש לנו אמת מידה וטעם לדגם גם כיום, כיצד צריך לכתוב על עגנון, ויותר מזה – איך לא לכתוב. ראשית חכמה נמנע ברש מן הניתוח והניפוח שבהערכה של “מבקר מומחה”, ורק תוך כדי דבור אל רעהו הטוב הוא עומד על מעלה זו ומעלה אחרת, ולמעלה מן המעלה; ודרך אגב הוא מעיר בשום שכל: “ולקיחה זו שאתה לוקח ממקורות ישנים חשובה כנתינה, שאתה לוקח פרוטה ומחזיר דינר”.

בסיום אגרתו אומר ברש: “הנה ארכה אגרתי ולא הגדתי לך אף את החצי ממה שבלבי, ועוד חזון למועד וליובלות הבאים – – –”.

אנו שזכינו למועד יובלו השבעים וחמש של רש“י עגנון, שנולד בתשעה באב תרמ”ח, “ביום שחרב בית המקדש ונולד הגואל”, יודעים גם כיום שכל מה שהגידו עד הנה ויגידו מחר עליו ועל חזונו, רק מעט מזער הוא, כי רק אפס קצהו נראה וכולו לא נראה, וכל המרבה לשפר הרי זה משובש.

וגם נראה לנו, שהדרך להאחז בחוטי השתי והערב שביצירתו, ולא כאותם “דורשי רשומות הנאחזים מדעת ושלא מדעת, באריגתה הדקה, בקשרים המפוזרים, והם קושרים לרצונם בקשרים אלה נטל העשוי, לקרוע את גופה…” כי הדרך הישרה והקצרה להגיע אליו, היא במערכי לבנו, ביסוד האהבה המתמשכת מאתנו אליו. רוצה אדם לכתוב על עגנון – יביע לו בדרך זו או אחרת את רגשותיו, את תודתו על כל מה שקבל ממנו, רוב הטובה ושפע התענוגות שהעניק לו אות וספרא רבא מאז “ענוגות”, “והיה העקוב למישור”, “הכנסת כלה”, “הנדח”, וכהנה וכהנה, עד “האש והעצים”, ועד המעשיה הנאה האחרונה בכתבי העת. יערוך אותו אדם מעין “אגרת־שלום־אהובי”, ויצמצם עצמו בדבר אחד או שנים משל עגנון, כגון: “שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו”, “עובדיה בעל מום”, או “הרופא וגרושתו”, ויברך על המוגמר הזה כפי יכלתו. או מוטב שיעלה על לבו כמה פסוקים מתוקים המגשגשים בלבו כרוח הקודש מאז נעוריו, בקראו בפעם הראשונה את “הנדח”, ועגנון נתגלה עליו במלוא מתקו הראשון:

“שלג רב ירד כל אותו השבוע מנתיב עליון כלפי העולם השפל. האדמה השחורה הלבינה והשמים עמדו בכהיונם ובני אדם נתכנסו לבתיהם בין התנור והכירים ובעיר אין יוצא ואין בא. אבל בחמישי בשבת נתגברה מידת החסד. השמש זרחה על הארץ והשלג התחיל מתמסה. נשים יצאו לשוק לקנות בשר ודגים, ומן הכפרים אשר מסביב באו בקרונות ובסוסים. ושוב שופעים צנורות החיים כאילו לא נפסק השפע מעולם”.

בלב מי מקוראי עגנון לא מתנגנים זה ארבעים שנה שורות מזהירות אלה? מי לא נתבשם מריחו ומרוחו הטוב של בשם זה? על כן כל מי שהולך אצל עגנון ימנע עצמו מדבורים גבוהים ומתפיסה מרובה, ממיצוי ומהיקף; גזרה שמא יהא תפוס בידי החומר, וכפות בידי האומר, וחכמתו פונה כצל תומר. דורשי רשימות המתפלפלים בסוגיה זו, סופם שעושים קלסתר שלו פלסתר, ומרוב שהם מרחיבים נמצאים מחריבים, וספק גדול הוא אם יצאו ידי חובתם וטובתם לקורא העברי. והלואי ויכולים היינו לתת את עגנון כמות שהוא, נאה וחסוד, לעם. שיספר היופי את עצמו כמלוא עינו של המסתכל. ודי לנו בדוגמה טובה אחת שתלמד על הכלל כולו, בחינת “לבבתיני באחת מעיניך, באחד ענק מצורוניך”, ופרש רש"י: משכת את לבי אליך, באחת מעיניך – הרבה דוגמות טובות שבך, לולא היתה בך אלא אחת מהן הייתי מתברך ביותר, וכל שכן בכולן.

ב    🔗

פעם אחת, לפני הרבה שנים, נזדמן אותו אדם לעירו של ש“י עגנון, לירושלים, והלך אצלו להקביל פניו בביתו בתלפיות. בא וישב לו בגן בצל האילנות הנאים והציץ אתם יחד בחלונות ביתו בתקוה שבעל הבית הזה המציץ באילנות ושומע שיחם, יציץ בו ויצא אליו. וכך הווה: עגנון שמע קול רגלים בחצרו, הבין שאורח בא החפץ בביקורו, קם ויצא לקראתו בסנדליו שברגליו ובכפה הירושלמית שבראשו, האיר לו פניו, אותו מאור פנים שנתברך בו האדם בשבת בראשית, הושיט לו שולי אצבעותיו הרכות, שתים שלוש מהן לשלום עליכם, כשהוא נוגע בשולי אצבעותיו נוגע ואינו נוגע, כדרך חסידי רוזין, שהם מטוכסים בנימוסים ומעודנים באיבריהם ואצבעותיהם רכות, וכשנותנים שלום אין תופסים את כל היד, אלא נוגעים ואינם נוגעים, שחסים על ידם וחסים על של חבריהם, כמובא בספור המעשה “אצל חמדת” של ש”י עגנון, שקראנו קודם שהלכנו אצל עגנון כדי שנהיה בן־בית אצלו כמו בספריו.

נתינת שלום זו הזכירה לו לאותו אדם את קבלת השלום שלו אצל הרבי מרוזבדוב ר' הירשלי צבי הורביץ, דור רביעי לר' נפתלי מרופשיץ, והמעשה שהיה כך היה: בימי מלחמת העולם הראשונה ברחו הרבי וכל בני ביתו לוינה, וכאשר כבשו חיילים שלנו בחזרה את גליציה ואת פולין כולה מידי הצר הצורר, לא חזר עוד הרבי לרבנותו ברוזבדוב, אלא שם משכנו ברישא, שעיר גדולה היא ועיר של פרנסה, ולבקשת חסידיו העשירים בא והתישב בתוכם. כשנתגיס אותו אדם לצבא הקיר“ה, נשלח לעיר המחוז רישא להתיצב ברגימנט הארבעים, שנשתייך לו על פי פקודת הקיסר והז’נדרמים שלו. בצאתו מן הבית וארגז החיילים שלו הקשה על שכמו הרך, קראה אמו אחריו: למען השם, בני, אל תשכח להכנס אצל הרבי ולקבל את ברכתו, ראה בקשתיך! שכן ידעה אמו ע”ה שכבר אינו מאמין ברבי ובברכותיו, זמנים חדשים – אמונות חדשות.

עשיתי כבקשתה ונכנסתי במדים החדשים לקבל שלום מן הרבי ולהתברך מברכתו. ראה הרבי חייל יהודי עומד לפניו ופניו עגומים כדרך רוב החיילים היהודיים בימי המלחמה, הושיט לי ראשי אצבעותיו לשלום, נגע ולא נגע בידי הסתכל בי בעין טובה ושאל: “ווער איז דער”, – כלומר: מי הוא זה. פעם קרוב הייתי לרבי, בן בית אצלו, ואילו עתה, נדמה היה לי, עשה עצמו כלא יודע; אולי מפני שנעשיתי אחר, “ציוני”, ואולי באמת שכחני, על כן אמרתי ועניתי: “א אידישער זעלנער”, כלומר: חייל יהודי. וכאן התערב פתאום אליעזר ליפא הגבאי, ואמר: הלא זהו הילד של מנדיל החזן, נכדו של ר' הירשלי ניסנ’ס, א זעלנער’ל נעביך, מ’שטיינס געזאגט… כאן פקח הרבי את עיניו, גם את זו שלרוב עצומה היתה, חייך ואמר: א ענוו’ל! כלומר ענו קטן, או: משים עצמו ענו. וכאשר נתרכך מבטו נתקשתה כף ידו, תפס ידי האחת בשתי ידיו, נענע אותה בחום ובאהבה ואמר: שמך כשם אבי זכרונו לברכה לחיי עולם הבא, זכותו יגן עליך ועל כל ישראל, אמן. אמן עניתי אחריו, ושורש החסיד שבקרקע הנשמה נתמלא חיוּת מחדש.

נשוב לידו של עגנון ולקבלת השלום אצלו. ראה עגנון שעומד אנכי בקשני לשבת, וישב גם הוא אצלי תחת העץ; וכשאמרתי לו שמי ידעני בשם, והיה הדבר לפלא בעיני: “מאין יודע הקיסר את שמי?” הימים היו ימי בין המצרים, כמדומה לי ב“תשעת הימים”, ופני עגנון לא היו מגולחים, שח לפי תומו: מנהג אבותיו בידו ואינו עושה זקנו בימים אלה, אבל בתו אינה מרוצה מזה ואין דבר זה מוצא חן בעיניה. בודאי אדם שחוש היופי ער אצלו ומפותח אינו מרגיש בנוח אם עור פניו מחוספס ושרשי שערות מזדקרים מפניו, וזיפים זועפים דוקרים אותו ומתגרים בו כל שעה. חביבין מנהגי ישראל על עושיהם, ועגנון עושה מאהבה, ויופי לו מן המצוות אפילו שאין לו הנאה מהן.

ומכאן הרגשת העונג שאדם מרגיש עם קריאת ספריו של רש"י עגנון; שעגנון מאוהב במנהגי ישראל ובמצוותיו ומאהיב את כל מה שהוא יהודי על קוראיו, ואפילו אלה שאינם עושים כמוהו, כגון, בני הדור הצעיר, מאמינים לו לעגנון שגופי מנהגות, מצוות ומעשים טובים שהוא כותב אותם בספר ומעטר בהם את דמות דיוקנו של ישראל, חביבים עליו כגופו ויקרים לו כנפשו, ומתוך כך הם מידבקים באמן זה ובכל מה שהוא מתאר באמונת אומן ובאהבה.

וחבל שנעלם מזכרוננו כיצד בא עגנון לדבר באותו מעמד על כסויי הראש ועל גלויי הראש; העולם, אמר, ספק ברצינות ספק בליצנות, שכן אין אתה יודע לעולם באיזו מידה מתגלית אצלו האמת, והוא אחד מן המסתורין שבאופן יצירתו; העולם מתחלק לשני מינים של בני אדם: הללו עם כפה לראשם, והללו בלי כפה… יתכן שמשום שהרוח פיזרה את שערותי ולא הפילה את כובעי מעל ראשי, שכן שייך אני לאותו המין של בני אדם שאינם חובשים כובע, באתי לדבר על ספורו שלימדתי באותו קיץ בבית הספר, וסיפרתי על כך למחבר הספור, וגם מסרתי לו ראשי דברים שכתבו התלמידים בסיכום השעור; אמרתי לו שהילדים צחקו הרבה; וקודם שמחו לאידו של אותו איש שנאבק עם הרוח כי ילד מטבעו אינו סומך נופלים אלא שמח על נופלים; ורק בסוף, שרוח האדם גבר על רוח הטבע, וברוח לא קמה עוד רוח לכלוא את רוח האהבה של בונה ירושלים, וכשהוא, הרוח, הטיח באילנות, האילנות חזרו והטיחו בו, עד שנתנמכה הרוח ונכנעה למעשה הסופר, – היתה רוח אחרת על הילדים, וכולם שמחו בשמחת הבונה והשותל והנוטע, והבינו את המשל והנמשל, ומה טעם קרא הסופר לספורו “מאויב לאוהב”. כי איזהו גבור? – העושה שונאו אוהבו. ותמיד מנצח הטוב את הרע, והיד הבונה / תמיד על העליונה. עגנון, כדרך כל חובשי ירמולקות, ממשש היה מפעם לפעם בכפתו, שהרוח, אף־על־פי שהשלים עם ביתו ואילנותיו לא הרפה ידו מן הכפה שבראשו והתנכל להפילה. ואפשר שזו היתה העילה שעגנון מיין את המין האנושי לכסויי ראש ולגלויי ראש. אחר כך מצאתי רעיון זה כתוב בפרקים של ספר המדינה, פרק שני / שלום עולמים, עמוד מאתיים ששים ואחד: “היאך נחלקה מדינה אחת כשתי אומות שצוררות זו את זו?” וכו' עיין שם.

עגנון שבכתב ועגנון שבעל־פה חד הם, ואם נכון הוא הפתגם שהסגנון הוא האדם, הרי עגנון הוא המופת החי לכך. רובי ספריו של ש"י עגנון הם בחינת אדברה וירוח לי, ודאגה בלב איש ישיחנה – לאחרים. וזהו הפלא שבסופר זה שכל ימיו מספר את עצמו, משיח לפי טעמו ותומו עם עצמו, והוא עצם מעצמו של כל אדם, וסיפורו הוא סיפור של כל אחד, והכל רוצים לשמעו.

באותם הימים דאגה גדולה מילאה את לבו של עגנון ונתעגמה עליו נפשו והיה מסיח את צערו גם לאורחיו. שכנים חדשים באו לגור בקרבת מקום אצלו והיו מצערים אותו הרבה, הטריחו עליו, הדריכו מנוחתו והפריעו שנתו בלילות. חברת הוללים ומחוללים בנתה ביתה, בי־הלולא, בסמוך ונראה לבית שלו; והיו “אותם היהודים שלפני מתן תורה, שעדיין לא נצטוו על כיסוי הראש”, פורעים ראשם ופורעים פרעות בעצביו המעודנים של הסופר, ואוי לו מרכבם ואוי לו מרגלם; שהיו הללו מתגודדים בלילות באותה אכסנית לילה בהמוניהם, והופכים דממה למהומה, ושלוה לעולה, מרעישים עולמות באולמות שלהם, ואינם משגיחים בשכנים הישנים, ומחצות ומעלה מורידים מעליהם עול של דרך ארץ ושל שלום הבריות, כאילו יושבים לבדם בקרב הארץ, ולית דין ולית דיין. השתדל הסופר אצל השלטונות ואצל פני העיר הממונים על שלום ירושלים – והעלה חרס בידו, כי חששו לחסרון כיס, ועמך ישראל צריכין פרנסה. בתים כאלה, הנפוצים בכמה מקומות בארץ, רבים מתפרנסים מהם, ויחיד ורבים – הצלחה לרבים. וגם סמי שינה אין בהם מועיל, ואפילו פוקק את אזניו בכל המוכין שבעולם המך הזה, הרעש מגיע לראשו ושנתו נודדת. לפני עלות השחר הם יוצאים ומעכירים את השחר, פיהם מלא צחוק לבלי חוק, ושפתותיהם הומות ומקעקעות את החומות, ואוי לאזנים שכך שומעות.

יסורי הרעש נתנו אותותיהם בפני הסופר המוטרד, הרגיש לשאון ולקול המון פרוע בשעות המנוחה של הלילה. וכבר התאונן על הרעש שמקימים “הכוחות החיוניים” בעירו הפילוסוף א. שופנהאור וראה בו פריצה מחוצפת לנשמת הזולת, שכן משסע הוא את המחשבה וטורף אותה באכזריות פראית. וכך הוא פרש לעצמו את הענין: מה יהלום גדול שנותץ ליהלומים קטנים אין הוא שווה אלא כשווים של היהלומים הקטנים, או: מחנה צבא שנתפזר, היינו שנעשה פיזורים פיזורים קטנים, שוב אין כוחו כוח, כך אין גדול־הרוח אלא אדם שכיח משהופסק, הופרע, פוזר, הוסח מענינו; שכן בכך יתרונו, שהוא מרכז את כל כוחותיו בנקודה אחת ובעניין אחד, כשם שמאסף הראי השקערורי את כל קרנותיו; והשיסוע של הרעש הוא הוא הגודר בפניו.

עיקר החטא במעשה העגל היה “ויקומו לצחק”, ולפי רש"י יש במשמע הזה גילוי עריות ושפיכות דמים… והיטיב משה לשמע את קול העם – “קול ענות אנכי שומע”, קול חרופין וגידופין המענין את נפש שומען. ומחולות אלה גרמו לשבירת הלוחות לרגלי ההר.

קם בעל הבית ונכנס לביתו, יצא והביא בידיו כיבוד לאורחים, כל מיני תופינים, ממתקים טובים ומים קרים מן המקרר לשתיה. אכלנו ושתינו ושוחחנו, והרוח בא וישב עמנו על הספסל שבגן, בין האילנות, והביא עמו ריח טוב מן ההרים ומן העמקים ומניף לנו כבמניפה. שכן טוב הוא לשוכן הבית הקטן, ונוהג עמו ועם אורחיו בדרך ארץ ובאהבה. הזכיר האורח את הספורים “פנים אחרות” ו“הרופא וגרושתו”, שהאירועים החשובים שבהם אירעו בגן, בין העצים, וגם הרטמן וגם הרופא באו לידי מחשבות בענין אהבתם כשהם שרויים בתוך גן, מקום הפגישה הראשונה בין אדם לחוה ובין חוה לנחש הקדמון, המטיל זוהמה באהבה הטהורה.

ספור “הרופא וגרושתו” נראה לו לכותב הטורים האלה כמיטב הספור הקצר של ש"י עגנון, והוא חוזר וקורא בו מפעם לפעם; וכשהוא מעיין בו הוא מציץ גם בסמוך לו ובדומה לו – “פנים אחרות”; בשניהם האהבה והקנאה יונקות זו מזו, ובשניהם נמצאת אותה “תלולית” מצערה שבגן האהבים, אותו שאור שבעיסה, המעכב את הגבר האוהב להגיע לתכלית האהבה. רגל או רגל ומחצה הוא גובה התלולית וכמה היא מפחידה וכמה מעיפת ומעכבת. שח אותו אדם לעגנון את דעתו על שני הספורים האלה, את הצד השווה שבהם; שבפנים אחרות שומע הרטמן, עם שהוא מדבר עם עצמו, קול המיה של אשתו הגרושה באה מחדרה באכסניה שבכפר, וברופא וגרושתו הוא שומע בלילה הראשון במלון בדרך, את קולו של אותו נעלם, ומצעדי רגליו המתהלכים בחדר הסמוך לחדרו, מהלך ואינו פוסק, ופסיעותיו העבירו אותו על דעתו, מפני שידע שזהו אותו לבלר שאשתו ידעה קודם חופתה.

ופתאום, כמו שלא בטובתי, אמרתי בענין זה דבר בשם אומרו, בכוונה להוסיף תוקף לדעתי על אותו ספור שחביב הוא עלי מאד, והבאתי גם דעתו של סופר חשוב אחד שהללתי לפניו את הספור, והוא הקשיב לי ולא נכנס לתוך דברי, וידעתי שהוא מסכים עמי; וכאשר הפסקתי אני אמר: “מנין הוא יודע את הדברים האלה?” באזני נשמע דבר זה כתימה הבאה מחמת החידוש שבדבר, כמי שתוהה: פלא, פלא! ולא ידעתי שעשוי פסוק זה לעורר מורת רוח ותגובה של קפידה מצדו של עגנון. עגנון דבר אמנם בנחת, אבל לא מנחת. השאלה מנין הוא יודע זאת נראתה לו כהיתול של ביטול, כפקפוק בעצם יכלתו להבין במראה של אותם הענינים שאינם מענינו. “כסבור הוא, אמר עגנון, שעודני אותו עול ימים נחבא אל הכלים, גליצאי צעיר איש בוצ’אץ שזה החילו לעשות, ואין ידו משגת ואין לו השגה ברזי דרזין אלה. ומן הדין הוא שאניח דבר זה לו, המומחה, הדיין שהמחוהו רבים עליהם. לדעתם אנשי גליציה אינם מתוקנים לגדולות, לא בשירה ולא בסיפור, ואף על פי שהזמן הפריך דעה קלוקלת זו עדין הם מחזיקים בה ושווה להם להניחה. ופלא הוא שלא רק חכמי אודיסה חשבו כך על ענוי קרקא ומברג, אלא שדעה זו רווחת היתה גם בין סופרי גליציה עצמם. וכך כותב אשר ברש באגרת לעגנון: “לכוכבים גדולים בספרות ישראל בארצנו הקטנה לא ציפינו; שגליציה שכחה ברוב הימים את מידות הגודל בספרות, אחרי שהמידות האלה נפלו למנה לאחינו שמעבר לגבול, הלא הם יהודי רוסיה התקיפים, שכגודל צרתם כן גודל השגתם ויכלתם לפעול גדולות. ע”כ היה עגנון לצעירי הקוראים והכותבים בצנעא בעיירות ישראל כוכב קטן עולה בשמי ארצנו החוסה בצל הקיר”ה, וחם לה וטוב לה בעניותה ההגונה".

אבל כשהכוכב הקטן נעשה כוכב לכת גדול בשמי הספרות העברית, זכר, ולא באהבה, את הכוכבים הגדולים של הימים ההם, שהביטו עליו מלמעלה למטה, וגם אחר כך לא שכחו את רום מעלתם מלפנים… וגם במאוחר יותר נשמע להם קולו הרך והטוב של ש"י עגנון כדיסוננס במקהלת הקולות הגבריים, הבאסים העמוקים, “הרוסיים”, של אותו דור.

אחרי קריאת “והיה העקוב למישור”, שנשלח לו למיכה יוסף ברדיצבסקי בנוה־שלום שע“י ברלין ע”י “איש צעיר לימים שישב בארץ הקדושה”, ראה אותו סופר המעמיק לראות והמגביה לראות, את עגנון הצעיר כאחד מן השיירה שבקשו להראות נשגבות באומנות החקוי, ושעבדו את התוכן לסגנון, ואף הסגנון היה מטרת חפצם. ובסוף רשימתו “עקוב ומישור”, אחרי שתהה מי"ב על קנקנו של המחבר הצעיר ולא קבע משל מי הוא… נתן הסופר הותיק והמבקר השנון עצה והוראה למחר “והיה העקוב למישור” “כי עזוב יעזוב את לשון החסידים, לא ישתה מבאר לא חפר הוא בעצמו, ויחל לספר לנו מעשים כאחד האדם בלשונו, אך בלשונו הוא”.

אך אותו לשון ראשון שתפס ש.י. עגנון בספרו “והיה העקוב למישור”, היתה לשונו הוא ואך לשונו; ובה הלך וסיפר כאחד האדם שהוא סופר חד בדרא, מעשים וספורי מעשיות בלשון ישנה, שאף־על־פי־כן חדשה היא שלא היתה כמוה בלשון עמנו, ואותה דלה מבאר שחפר הוא בעצמו, כרה אותה בנדיבות רוחו הטובה ממעמקי הדורות, בסגנון עתיק הנוצץ באור חדש, “שהיה בעינינו כקמיע עתיק, שמרטת יפה והוא נוצץ באור חדש, כאילו יצא זה עתה מבית היציקה. וראינו לשונך שהיא חצובה מאבני שיש של ספרותנו העתיקה והמאוחרת, ואינך גורס את המליצה החזקה, את הדיבור כפטיש, אלא את המלים הצנועות והמבויישות, שאתה מוציא ממחבא ספרים נשכחים, מלים שהעזו להשמיע עצמן רק בין השמשות בשעה של שלוש סעודות, ואתה הבאת אותן לבין הבריות, כשאתה מזרזן שיפתחו פיהן וישמיעו קולן”. (א. ברש. באגרת לעגנון).

ש“י עגנון הביא את מילותיו־מרגליותיו מחרוזות מחרוזות לבין הבריות, והבריות התחילו לכתוב ולהשיח ולהשמיע קולן באותן מלים יקרות, שקודם לכן לא העז איש לגעת בהן ולטלטלן ממקומן, שם היו נחבאות דורות על דורות ומקשיבות לעצמן כפנינים בקרקע הים. ודוקא לשון זו נעשתה טבע שני ללשונה של ארץ ישראל, היא העברית הספרותית החדשה! “עיקר הטעם הוא בכך, שסגנונו של עגנון טבעי הוא לנפשות הפועלות בסיפוריו ולנוף מולדתן. כנסת ישראל בגולה לא דיברה במאתים השנים האחרונות עברית כזאת, אך אילו דיברה ודאי שהיתה מדברת כך, בלשונו של עגנון”. (ישראל כהן במאמרו: ש.י. עגנון, בספרו “דמות אל דמות”). ואמנם כנסת ישראל במדינת ישראל, מדברת וכותבת בסגנונו של עגנון, “שהוא פרי עמל ועיכול ואינטואיציה גדולה” (שם). ומי יודע מה היה על לשוננו וסגנוננו העבריים, בלי זהב טוב זה, לשון עגנון, שראשיתה ב”עגונות" ובאותו “עקוב ומישור” – ראשית חכמה עתיקה של סופר חכם צעיר, שקפל תחת עטו המופלא את כל הלשונות של ארץ ישראל והגלויות לכל תקופותיהן, יצק מהן מטבע לשון יחיד במינו, והוציא לה מוניטין: גולה נעוה ונאוה מכאן, וירושלים של זהב מכאן.

ג    🔗

באותם הימים היו הכל משיחין בספרו של ש“י עגנון, “תמול שלשום”. וכאשר נפגשו חובבי עגנון בבית או ברחוב, היו שואלים זה את זה הכבר קראת “תמול שלשום”, מה דעתך על יצחק וסוניה, על ר' פייש ור' גרונם; ובעקר היו דורשים במעשה הכלב בלק, שהיה כפרשה סתומה בעיני הקוראים; שעגנון אף על פי שהוא מספר ספורים פשוטים, הפשט שלו אומר דרשני, ורבים מבני הדור הישן שגדלו על ברכי ההלכה והאגדה, לבם נוטה למופלא, וש”י עגנון בהרבה מקומות מין מדרש פליאה הוא ומפליא לעשות.

ולא שיצירות אחרונות משכחות את הראשונות, והכל מניחים את ספריו הישנים ועוסקים רק בחדשים, וישן מפני חדש מוציאים, חלילה! אלא אחרון אחרון חביב, ודבר בעתו, המחשבה אתו, והישן הוא שושבין לחדש, מסייע לו, מחזקו ומשביחו ומשמש לו יסוד שהבנין כולו עומד עליו. וקילוס נוי הוא לאילן הנאה ששרשיו מרובים וצמרת שלו בשמים, כמאמר אבן־עזרא: “אמיר בושם אשר רוח תניפהו לכל רוח”. היו קוראים בספר החדש “תמול שלשלום” ומקלסים ואומרים: לא בא כבושם הזה גם על הרי הבשמים של בּשׂם זה! ונעלם מהם שגם תמול שלשום, עם שקראו “הכנסת כלה”, "אורח נטה ללון “הנדח” ועוד, אמרו כדברים האלה ממש.

ברם ניתנה האמת להאמר שענין כלב חוצות הוא קצת חוץ לשיטה של עגנון, ומטעם זה רבה ההפלאה ועמקה ההקשבה בלב קוראי עגנון. ע"כ נתרבו הפירושים והניחושים והדרושים על בלק המתנבח במחנה, והכל רצו לרדת לסוף דעתה של ברייה זו שאין בה דעה. והיו משערים השערות מאה שערים. שכן “ברית כרותה לאמת שכל מבקשיה מבקשים את כל האמת כולה”. כך בלק מאחר שנתן לבו על האמת לא נסתפק במקצתה וביקש לדעת את כל האמת כולה. וכשם שהוא קרא “הב הב, לי פירושים של דברים…” כך הקוראים, להבדיל, בקשו לדעת את כל האמת כולה. ומפני שרווחה הדעה כי בלק באמת משל הוא, היו הכל מחפשים את הנמשל. שבני אדם סקרנים הם מטבעם ותאבים לדעת אותם דברים שאינם מתקבלים על הדעת, ואין דעתם נחה עד שיודעים שהם יודעים.

אף כותב הטורים האלה נדרש כמה פעמים לדרוש במעשה משונה זה, ואומר מה שאמר וידע שלא אמר כלום. והנה נזדמן לאכסניה זו שבתלפיות; אמר אל לבו בלשון האזהרות של הרשב"ג: הנה כאן מספר התושיות, מתוקות לפיות, ומציב לתלפיות, ומגיד האותיות, – אשאלה מפיו מענה לשון באותה פרשה שלא נתפרשה לי, והיא כיוצאת חוץ לשיטה: ילמדנו רבנו למה נתכוון בכּלב בלק ולמה ירמזון מליו, האם באמת משל הוא – – – ויהי טרם כילה אותו שואל לדבר את דברו, ועגנון ענה ואמר: “כך היה!”.

נסתתמו טענותיו של אותו אדם, כמי שפתרו לו חידה קשה, והסתום נתחוור לו בבת אחת במלה שאין אחריה כלום; אלא כעבור רגע נראה לו הפתרון גופו כחידה: כך היה – – ולא ידע “כך” זה כיצד הוא היה, ונזכר בתשובה הידועה של כת החסידים: “הלא רואה אתה…”

רק לאחר זמן נראתה לו התשובה כודאי גדול, וממנה מפתח פלאים לסוד יצירתו של עגנון כולו. שכן מעיד עגנון על עצמו שאינו כותב אלא מה שעיניו רואות! ואכן צריכה ראייתו באספקלרייה המצוחצחת שלו להיות גם ראייה שלנו, ואמונתו – אמונתנו, ורק בדרך זו נגיע אליו, בחינת “ואהיה אצלו אמון” – – אמן, כן יהי רצון.