א    🔗

נפשו של שופמן, עם כל היותו בן־חורין, אדם עצמאי ואמן משוחרר, נתונה ביד הילדות וחויותיה. צורת־היסוד ומראות השתיה של יצירתו, – הורתן ולידתן בקדושת הילדות, וחוט אחד נמשך בנגלה ובנסתר, למן דוברובנה ברוסיה ועד מירצושלג בשטאיריה של אוסטריה. ה“שגצל” הידוע אחד הוא גם פה וגם שם. כי בעיני המשורר העברי, שבמרכז יצירתו עומדת הרגשת היהדות, סדנא דארעא חד הוא. בעברו מילדות לנוער ולבגרות, עד לזקנה ושיבה, – ראייתו הראשונית בעינה עומדת; ובוקר חייו אינו לעולם מאחוריו, בחינת עמוד הענן, כי־אם הולך הוא לפניו כעמוד־האש, להאיר לו את דרך חייו – חיי יוצר יהודי המרותק בגזירת הגורל לצור מחצבתו.

אם נעמיק להתבונן ביצירתו של שופמן נמצא שהיחס בין ה“יהודי” ובין ה“גוי” מעסיקו יותר מאשר את יתר היוצרים העברים; ההתנגשות הבלתי־פוסקת ביניהם, גורלית היא לשופמן והיא מטביעה את חותמה על כל ראיית עולמו ומהלך יצירתו. וההתנגשות בין היהודי ובין הגוי – כלומר: בין היהדות ובין הנצרות – פירושה לא רק פרובלימה אמנותית. בשביל שופמן, שאינו יודע עיצוב נפשות סתם, שאינן חלק מנפשו, הפגישה בין היהודי ובין הגוי משמעה תמיד: להתיצב פנים אל פנים עם האויב הנצחי, עם הרשע־כסל העולמי כשהוא לעצמו, עם עמלק הנצחי מדור דור.

על שני צירי־אימה סובבת יצירת שופמן, ושני מיני פחד רודפים אחריו: פחד המות ופחד הגוי. חודקא – לית אתר פנוי מניה, כמו מן המות. שניהם מהוים את הכאב הגלמי בנפשו, “הכאב במרכז”, בלשונו. תמיד אימת חודקא הראשון עליו, אם באבניו וכלביו, שם במשעוי הילדות הרחוקה, ואם בעיניו הדוקרות והטורפות בכפר השטייארי, כעבור עשרות שנים מאז. פגיעתו הרעה של ה“שגץ” הקדמוני, כזו של מלאך המות, נמשכת מאבות לבנים. אמנם חודקא זה דרכו לפשוט צורה וללבוש צורה לפי רוח הזמן; ברם העינים הירוקות־ארסיות, והאף הסולד והמנוול, הם אותם שהיו מאז ומעולם. הוא “בפרצופו המחוצף שהיה זרוע נקודות חמה מטושטשות, בכל הויתו, בכל העויותיו ותנועותיו, העלה על זכרונו של קורן את חודקא, אותו השקץ המסכן ששם, בעיר מולדתו, היה למפלצת הרחוב באבניו ובכלביו. אותן העינים המלגלגות, עם האישונים הקטנים והעוקצים, אותה הלהיטות להרע ואך להרע”.

“רעד הדורות”, הפחד הישראלי העתיק, מרעיד את כל הויתו של שופמן בהפגשו עם “הגוי האמתי”. דוק ותמצא, שתמיד עומד בית־אבא שלו בקצה העיר, על גבול שני העולמות, בשכנות עם הגויות הצוררת, האורבת לו ליהודי־האדם כחיה טורפת. השער בבית סבא הוא רופף ורעוע ובריח־העץ – דחיפה אחת והוא נפרץ, נפתח לפניהם… “החלונות היהודים חזות עולם מיוחדת להם”. מביטים הם על סביבם בעיני אימה, כעיני צבי מורדף. ואין מנוס מן האימה החשכה הזאת, היא עוברת כמחלה ממארת בירושה מדור לדור, מאב לבן, כמוה כמות. “הנה החצרות עם הכלבים הזועפים, החזירים המנומרים והשקצים הגדולים, בעלי חלוקי־הבד העבים מעל לבשרם הנקשה, אלו הפנסים, הטימוחים, הפיטרוקים, שמחשבה זרה נשקפת תמיד מהעינים המימיות שלהם ומצפרניהם המגודלות, השחורות”.

ככל אחוז־אימים גם שופמן מפריז, מלא חשד, הגוי השופמני הוא רע בהחלט ותמיד הוא דרוך, רשע, וזומם מזימות שחורות כלפי היהודי. “ושם בתוך, עומד לו יחידי, מוקף בכל אלה, בית־המולדת עם גגו שעלה אזוב, ועם חלונותיו, שחזות־עולם מיוחדה להם; נקודת פחד קטנה מרפרפת בעיני האב, מתרוצצת כאבן קטנה בקרב כל האברים, גדלה ומתפשטת מרגע לרגע לפחד מיוחד, הפחד העתיק הישראלי, ממלא את האור, משתטח על הערבות המשופעות ומשחיר בלילות מבעד לחלונות”.

ועיני שופמן החודרות לנבכי ההויה היהודית בגולה, רואות תמיד לנגדן מראות זוועה: “אותן מדורות האש שלאורן האדום נפגשו נערות נוצריות והבריקו עיניהן הצלולות, האריות, אלו העינים הדורסות, שיניקתן שופעת בודאי מאנדרולמוסיות הדמים של כל הדורות”. הרגשת היהדות של שופמן רגישה היא כעלה ברוח, טבועה היא בדמו, העתיק כעמו, ודיה רק נגיעה קלה רק מבט וזכרון קל, והדם הכבד והיקר הזה מתרתח, והוא מכה גלי חרון ואהבה, שנאה ונקמה.

 

ב    🔗

הפחד השופמני מפני ה“גויוּת” התוקפנית, האורבת לו על כל צעד ושעל, מזדהה בכל עם פחדו של יוצר עברי אחר בזמן אחר, – מ.ז. פייארברג. כל הרגשת עולמו של חפני בעל־דמיון, זה הגבור האחד והמיוחד של פייארברג, היא בעצם רק הפחד מפני הסטרא אחרא הגויית האורבת לו לילד היהודי. “דעו כי עלינו ללחום היום מלחמה קשה וכבדה מאד. הס”מ מגביר חיילים, הוא רוצה לקחת את נשמת הילד, ה’פריץ' הוא ניצוץ מהס“מ, הוא רוצה לקחת את הילד ולעשות אותו לגוי”. ההבדל בין שני המשוררים העברים האלה הוא רק בזה: שבמרכז פחדו של שופמן עומד היהודי כולו ולא רק נשמתו. פייארברג בעל האגדה נתפס בעיקר לנשמת הדברים, לאורם הנאצל או לצלליהם, ואילו שופמן הריאליסטן רואה את הדברים מבחינה גופנית, שאינה מוציאה כמובן גם את הצד הרוחני והסמלי. ברם גם פייארברג ראה את האדם מישראל הנאבק בפשטות עם הגוי לחיים ולמוות, גם הוא נשא את כאב האימה הבשר־ודמית במרכז וצעק צעקות “הצילו” פרימיטיביות מתוך יסורים של ממש. כי פייארברג, עם כל התלבטויותיו הנפשיות כבן דור המעבר, היה קודם כל משורר עברי הכואב את כאב עמו, ובמרכז עולמו עמדה היהדות השותתת דם מאלפי פצעים, זו הנלחמת זה דורות על קיום גופה וקוראת לעזרה. הלא הוא הוא אשר שם בפי הגוי את המלים האיומות האלה: “ז’יד הוא ‘רוח’, שד מחבל, העם הארור והנבזה אשר קללת אלהים רובצת עליו עד העולם”. “הטומאה” ו“הקליפה” של פייארברג, הן בעצם ה“קתוליות”, ה“כנסיה” וה“פעמונים” שנואי נפשו של שופמן. שניהם נזדעזעו עד שורש נפשם היהודית מפני ה“גויוּת”, ועל שניהם הילכה זו אימים מילדותם, כל אחד לפי דרך חייו ויצירתו. אלא ששופמן בהתאם לאפיו ולאישיותו, הוא תמיד התוקף, הבועט בחמת זעם ב“סמל המַקנה” – הנצרות, ואילו פייארברג הצעיר והרך הוא רק מתגונן, צועק, “הצילו!” בהקיץ ובחלום ואינו מסוגל לפגוע באויבו אפילו באצבע קטנה. פייארברג, בעל הדמיון המופרז, דרכו בסמלים, באתכסיא ובמשל; “הסטרא אחרא” מסמלת אצלו את שנאת הדורות לישראל, ושופמן קורא את הדבר בשמו. הוא שונא את ה“צלם” ואת ה“תלוי” בלי משל ומליצה, ואין הוא מכסה על שנאתו זו. לא “שמות קדושים”, לא “השבעות”, ולא עיגולים מסתוריים, פרי דמיונה של הקבלה “המעשית”, הם אמצעי הגנה לשופמן! אלו טובים היו בשעתם בשביל נחמן בן הרב, ובעיקר בשביל אביו הרב, איש־הצבא של הקב"ה. שופמן מצא תחבולה טובה יותר נגד הטומאה היזואיטית והגויות הלסטית, והיא – “להקים ‘יודנשטאט’ גדול, אדיר, שיוכל להכריע בפוליטיקה הבין־לאומית, ושסוקולוב (סמל “ישראל סבא”) יהיה בו המיניסטר לעניני חוץ. רק אז יובטח השלום הנצחי”.

היהודי של שופמן חסון הוא, גא ועז, כדוגמת הסבא ר' משה, ומלחמתו עם הגוי אינה על דרך הרמז והסוד, כי אם מלחמת פנים אל פנים ממש, בחינת “ויאבק איש עמו”. אבל גם שופמן וגם פייארברג מבקשים חסות אצל גדולים מהם" פייארברג אצל ר' לייב שרה’ס ושופמן אצל סבא שלו. כי שניהם יראים מאד את ידי עשו הרשע. “הנני ירא מאד, אמי, הנני ירא, רחמי נא עלי, הדליקי את הנר!” קורא חפני בעל דמיון מרוב פחד. גזירות ת“ח ואימי חמלניצקי ימ”ש ומראות הקדושים, הם שזעזעו את עולמו של הילד פייארברג; ושופמן – עיניו הדומעות מביטות בחרדה “אל החלונות הגדולים, שהיו מלאים תכלת הירח, והזכירו אותם הנהרות הקרים, הכרסניים, שקבלו לתוך מימיהם, שם מאחורי התפיסות, הקסרקטין והמצודות, את הגוויות המומתות מידי מרצחיהן, קבלו בקורת־רוח, בחשאי, לפנות בוקר, גוויות רעים יקרים כל־כך, נערים שחרחרים, תמימים, אפורי עינים, גוויות של אהובות, שהיו משכרות בהבל פיהן, גוויות אחים ואחיות”. טול מפייארברג את הלבוש הסמלי, סלק את רוח האגדה החופפת על יצירתו, ולפניך המהות היהודית עם הצער היהודי המזוקק של שופמן. כי שניהם יונקים מן הילדות שנכוותה מאש הטרגדיה הישראלית, וניגון אחד להם, ניגון קדומים רוה אהבה אין־קץ לעמם האומלל, ניגון שהנחילום דורות מורדפי גורל, זעומי עמים, מקדשי השם, למימי הפוגרומים באלכסנדריה של מצרים, בימי נציבות פלאקוס, ועד לימינו אנו. חרדה אחת מפעמת בלבם של שני המשוררים, שניהם חרדים לבית־ישראל הרעוע, העומד אי־שם בסמטת הגויים לבדו, ו“בתי האכרים מבליטים עם חלונותיהם־אשנביהם מתחת לתיתורות של גגות התבן” את הויתו היהודית המיוחדת במינה.

 

ג    🔗

בציור “בליל תשעה באב”, נותן לנו שופמן תיאור מזעזע בחריפותו מן ההויה היהודית בגולה. “בליל זה יבכיון ויילילון בני”, – את הפסוק הזה מקינותיו של הקליר קבע שופמן כמוטו בראש ציורו. אין שופמן מראה לנו את הבנים הבוכים והמיללים, ואין הוא מכניסנו כלל לתחום הקינות. הוא רק מזכיר ברמז דק את בית המולדת שנשבה לבין תחומי הגויים, המוקף שקצים גדולים, שמחשבה זרה נשקפת תמיד מהעינים המימיות שלהם. הרגשה כבדה מעיקה על לבו בליל זה. כל פרשת העינויים של אומתו הדוויה נגולה פתאום לעיני רוחו בהתהלכו ברחובות השוממים של העיר הגדולה שחציה נכרים. ריח הדניפר הרוסי הגיע לאפו היהודי והביא אתו זרם של אויר רחוק, אויר אחר מתחת שמים אחרים. גם הטבע אשר בתחומי הנוצרים אחר הוא, זר, גויי, בחינת “אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת”. האויר ספוג פחד עתיק, חודר הוא לנשמתו והוא מתנודד: אין מפלט! ופתאום וכל בלהות האימים של הגורל היהודי קמות ונעורות בו: ליל תשעה באב; בליל זה יבכיון ויילילון בני, אך לאמתו של דבר לא נשתנה הלילה הזה מכל לילות הגלות, תמיד תמיד מלוה המורא הקדמון את היהודי. וראה: הכל מסביב רווי יהדות, ספוג תמצית היסורים של מקדשי השם, שנתנו לעולם מטעם חייהם ומתפארת היותם. כי מהו העולם והטבע בלי ישראל, בלי אותו התבלין החריף שרק בו נתבשם העולם הנוצרים? רוח של אגדה מרחף על היקום כולו בליל תשעה באב. פרט פסנתר ורשרוש אילנות מגיעים מתחומי הנוצרים, חלונות גדולים מלאים תכלת הירח, יופי נאצל מסביב, ברם הכל יונק ממקור ישראל, מכאב הדורות המזוקק של היהדות המתבוססת בדמיה והמרווה את כל שדות העולם! “וכל היופי הלילי מסביב נעשה מובן גם־כן, מהיכן הוא יונק”. פתח בבכי וסיים ביופי.

 

ד    🔗

עוד הרבה שנים לפני מגפת צלב־הקרס באירופה, ראה שופמן בצלב של השתי־וערב את פרצופו שלו וייחס לו אותן הכוונות הטמאות והרעות של הראשון. צלילי הפעמונים של “הכנסיה הקדושה” ונקישות הסנדל המסומר של גיסות הנאצים, נושאי הצלב החדש, קול אחד הם באזני שופמן. בשניהם חשכת־קדומים, ושניהם מושכים את חיותן ממקור נאלח אחד – שנאת יעקב. כי בעצם אין צלב־הקרס אלא גלגולו המתוקן והשלם של הצלב האמתי, זה אשר בשמו ובשלו נשפך דם ישראל כמים בכל הדורות. הוא אשר הרעיל להם לישראל את האויר, השבית את חגיהם ומועדיהם הקדושים, עשה להם את שבתם פחד ואת פסחיהם הכשרים – אימה חשכה. הוא שהכריחם לרדת למרתפים אפלים ולמערות נסתרות לערוך שם במסתרים את “סדריהם” המאירים והטהורים, ולהחביא במעמקי האדמה את יום הסליחה והטהרה הגדול – יום הכיפורים, וכל זה חי וער ותוסס ותובע משפט ונקמה ביצירת שופמן. כל זה כבוש ועצור במעמקי מעמקיו, בשבעים פנים הוא נדרש, רומז ומבוטא, מנוגן ומבוכה בציור, בסיפור, ברשימה ובשתים־שלש שורותיו. כי הרגשת היהדות הדוויה חרותה בלב העברי הזה, היא קודמת לכל, בגלוי ובסתר היא מפכה בו, היא המקור וממנה נפרדים ויוצאים שאר מעינותיו הצלולים להשקות את אדמת יצירתו. ומה קולע, עז וחריף הוא הביטוי שלו העממי “שגצל”, לציון מהותה ודמותה של הרשעוּת הגויית. במלה פשוטה זו מבטל שופמן את הגוי מיסודו, מבלי להקטין במאומה את הסכנה שבו. אין שופמן מפליג בערך הכוח שבשנאה. הרוצח ואפילו האיום ביותר, בריה שפלה הוא, קטנה וערמומית כנחש, ובעיקר – כעורה, כעורה עד לבחילה פיזית. השטן הנורא אינו בעצם אלא “מנוול זה”, המנוול הגדול ביותר בעולם השפל והרע. הוא אביר הרוצחים מוגי הלב, – מלאך־המות הערום שכולו עינים, שכולו עין רעה אחת. הוא, הס"מ, נצטייר לה תמיד ליהדות כמכוער ביותר, בעל רגלים משונות, לא רגלי אדם, והוא הכל־יכול, מתבייש בכיעורו וסובל מתסביך של פחיתות שמקורו הניוון הגופני, המום הרע.

ואת “השגץ” המכוער מציג שופמן לעומת הדמות האצילית של היהודי השלם כדוגמת סבא שלו. מסביב לבוקיץ האדיר והחסון – סמל היהודי הזקן – מתלקט קהל פוחזים וריקים, שכל כיעור הדור מתבטא בפרצופם המגועל. מסביב לשקצים הללו – מחנק, טומאה וטמטום של אדם־חיה, ואילו באוירה הצחה של הסבא ר' יוסף אנו נושמים אויר עליון טהור. ולא מקרה הוא שהנאציזם חזר לאותן הסיסמאות הנושנות של ימי הבינים: גיטאות, הטלאי הצהוב, שחיטות המוניות וכו'. ה“שגץ” הנאצי ממלא אותו התפקיד הנושן של האביר במסע־הצלב. שוב נפתחו כל מ"ט שערי הטומאה; ההבדל מאז ועד עתה הוא רק בזה, שבימי־הבינים החשכים נפגעו רק יהודים מאותה השנאה הכעורה, ואילו בימינו שוב אין המשחית מבחין ביותר בין יהודים ולשאינם־יהודים. שופמן תפס תפיסה יסודית, כדרכו, את מהותה הטמאה של הנאציות והקדיש לה חלק גדול מיצירתו החדשה. הוא העז, כביכול, להתיצב פנים אל פנים עם “הסטרא אחרא” כרבי ליב שרה’ס בשעתו ולנופף עליה מקל בכוח הקדושה של היהדות. ואת כוחה של הסטרא אחרא הוא מוצא אפילו בגדולים שבגויים, גם בגיטה! “לא לחינם חייך גיטה כשהוא, היינה, שיבח בפניו, בשעת ביקורו בווימר, את השזיפים הסכסוניים. פירושו של חיוך זה היה: לא לעולם תאכלו את השזיפים הטובים שלנו, לא לעולם!” אכן רק שופמן מסוגל לפרש את חיוכו של הגדול שבגויים פירוש יהודי כזה, ויתכן שגם היינה, ששופמן מיחס לו, בניגוד לגיטה המשורר, הרגשה נבואית (שם הרשימה: “משורר ונביא”), התרשם אותה שעה מדברי הגרמני הגדול לפי פירושו של שופמן. והראיה – שלא הוסיף מאז לראות את פניו וגם מרחוק לא היתה ביניהם עצת שלום. ולמראה פניו האולימפיים של המשורר הנוצרי הגדול, הגה־ניבא המשורר היהודי הנרדף: “הנצרות ריככה במעט אותה תשוקת־קרב בהמית גרמנית, אך לא יכלה לכלותה; ובהישבר באחד הימים הקמיע הבולם, הצלב, שוב תעלה ותסאן פראות הלוחמים הקדמונים – –”. היינה זה, עם כל הערצתו לגיטה המשורר, לא האמין הרבה בנצרותו של זה ובכוחה לשמור על החיים האירופיים מתגרת ידה של הטבטוניות הברברית, בקומה לערוץ את התרבות האירופית שגיטה היה אחד מבניה־בוניה!

כהיינה כן גם שופמן מנוסה הוא מקדמת ילדותו במלחמה עם הטמטום הגויי; הנחש הקדמוני, בדמות גוי קטן, הטיל בו את ארסו ללא הרפא, ומאז כל עצמותיו תרעדנה מקרבתו של זה! "על פרשת רחובות עמד אחד מבחורי צלב־הקרס בחולצה החומה ומסר את גליונות העתון שלהם, זה העתון המרעיל את עם הארץ, למקטון ועד גדול, זה העתון הקורא להשמיד ולהרוג ולאבד וכו'. עברתי עם בני הקטן שעדיין אינו יודע מאומה. בראותו את צלב הקרס על שרוולו של השגץ, שאל: “אבא, מה האות הזה?…” רוב יצירותיו של שופמן הם תשובה נצחת על השאלה הזאת.

 

ה    🔗

עזה, ערה וטעונה דינמיות רבה היא יצירת שופמן. ומרובות בה ההתנגשויות בין הכוחות השונים המתרוצצים בשדה פעולתה. אין שופמן יודע את השלוה האידילית ואת המנוחה האידיאלית של שבתון החיים. זרה ליצירתו זו הנאת הנופש שאחרי העשייה, פרי ההישג האנושי. גבורי שופמן נאבקים תמיד עם אלמנטים צוררים המתיצבים על דרכם, המתגרים בגורלם והם מנצחים או נופלים. גם היופי השופמני תוקפני הוא, “חותר ופולש אל הסתום”, נלחם בעוז על קיומו ותמיד כלי־זינו עליו. אין שופמן יודע יופי צנוע שקט, זה המאיר מתוכו וצומח מתחתיו, מעצם הויתו השלמה. היופי שלו “יופי חריף” הוא ותקות המשורר היא “שהדור הבא יהיה חריף יותר”, כלומר: יפה יותר. וחריפות פירושה – ניגודים, מלחמה וכוחות יריבים, דוגמת “שני תרנגולים”. יופי – זה כוח, תנופה. ולבו של שופמן, שוחר היופי החזק, הוא עם הכוח היפה הצודק, עם זה האלמנטרי והשלם בהויתו. כשרונו אכזרי הוא ומלחמת החיים ויסוריהם החריפים מושכים את חושיו הדקים, הדרוכים תמיד לקרב. בשמחה של יצירה ומתוך התלהבות כבושה של מסתכל־משתתף עוקב הוא אחרי מהלך הקרבות במערכות החיים: באשר חריפות שם הוא, באשר קול ענות – שם אזנו החדה. סדן יצירתו הוא: קסרקטין, אגף חירורגי, בית־כלא, פרצופים מכוערים ביותר או נאים ביותר. מבטו הנוקב נופל תמיד על סימני־היכר מגרים: כנפי־אף מרטטות וסולדות, עיני־פלדה כחולות־ירוקות, זויות־פה מחוטבות יפה, אף מנוול, צפרנים שחורות, סנטר בעל קוים מחודדים, הכל מה שיש בו מטבע החריפות והעזות. עולם של חויות עמוקות נגלה לפנינו ביצירתו. ביד איתנה ובטוחה הוא מעביר לעינינו את יצוריו השלמים, החצובים מאבני השתיה של עולם המראות שלו, שעם כל הריאליות שבהם הם משיבים עלינו משב כנפים של ספירות אחרות, גבוהות ורחוקות, אלו המורגשות בחלומות או תוך כאב גדול ומזעזע.

והריב הנצחי בין הגוי ובין היהודי – מלחמת־איתנים היא, היאבקות של שני אלמנטים צוררים, שני טבעים שונים. מעין כוח הטומאה מול כוח הקדושה, שהקבלה מיטיבה ומרבה כל־כך לספר עליהם. שני איתנים מתגוששים בזירת העולם ושופמן, כביכול, הוא הסקונדנט שלהם; אם גם לא תמיד הוא שולט ברוחו. פתאום הוא נסחף למלחמה כצד ומוריד על ראש היריב השנוא מהלומה כבדה ומוחצת. בנפול הבוקיץ הזקן תחת גרזן הנאצים הוא רושם: “ואבן: יהודי היה אילן זה, יהודה זקן”. וכאשר אינגה היפה הפסיקה לחייך לו כהרגלה תמיד, “מפני שתו־האיבה המגונה, שנושאיו עד עתה היו אך מנוולי הפרצוף, מתחיל מתפשט גם על הצעירים הנאים” וגם אינגה נוטה להם – מחליט המשורר: “עתה כלתה הרעה!” אם גם היופי עובר לצד שכנגד, אז פסה כל תקוה. הכוח הגס כשהוא לעצמו אינו מסוכן, מסוכן הוא רק כוח היופי. תגבורת היופי שקבל ה“שגץ” מפחידה את הסופר העברי ביותר והוא מפליט קריאת יאוש שאין אנו רגילים לשמוע מפיו. הלא “הנחמה היחידה” בקשר עם אישיותו של אותו האיש – היטלר – הוא בזה שהוא “דמות כבדת ניוול”. אילו היה הוא במקרה אדם יפה, כי אז היה הדכאון גדול מנשוא, אבל דבר היותו אדם מכוער, מכוער מלגו ומלבר, מנחם, מעודד; שהרי הוא אומר להגן מפנינו על היופי…" אכן יש גם ניוול מנחם, אם הוא של השונא, אז אין הוא מסוכן כל עיקר; ברם היופי של האויב מדכא, מאיים, כי יופי – זה מקסימום של כוח עליון.

 

ו    🔗

שופמן הקשה ובעל מדת הדין ביצירה נהפך לאיש אחר, רחמן וסנטימנטלי כמעט, כשהוא נכנס לעולם ילדותו ויהדותו – לעיירתו היקרה. ספירה זו מעוררת בנפשו מין רליגיוזיות חרישית קלת־הגות, והיא מעלה משיתי החויות הקדומות את הניגון הרך והטוב מבית אבא וסבא, “זה שהיה ממתיק לו את שנתו באותם לילות החורף החריפים, שהיה נשמע לסירוגין עם המיית הרוח מבחוץ”. מאותו הרגע שהוא נכנס לאלמנט הזה ולאותם המקומות, הריהו נזכר ב“אותה התנועה”, המזכירה שלגים ורוחות משנים עברו, גגות, לבנים מתנפנפים ברוח ליד הדניפר. ואז דומה הוא עצמו לאותו בחור פלאי, מרדכי סופר סת“ם, ב”ליד הדרך". נדמה שגם הוא, שופמן, מכעכע קצת, מזכך את קולו בשיעול להנאתו ומתחיל לנגן בניגון עצוב, מצוץ מתמצית הנשמה, שלא מן הניגונים השגורים. וכאן הוא כולו אהבה, כולו חדור יהדות שרשית יקרה כאביו זקנו וככל דורות האבות, שהיו מלאים אהבת ישראל עד למסירות־נפש. ובהכנס האמן לעיירה, לא כאורח נטה ללון הוא נכנס, כי־אם חוזר אליה כלדירת־קבע. והעיירה השופמנית משמעה לרוב – בית־אבא ושנים שלשה אנשים קרובים לו. אין לו לשופמן עסק עם החברה הרחבה ולא כל שכן – עם ההמון. אינדיבידואליסטן הוא, ולרוב הוא אוהב את האחד או שונא את האחד. תופס מועט הוא, מעמיק בו עד לנקודה האחרונה ומעצב ממנו יש גדול ושלם.

מוצקה, מושרשת ובנויה על תלה היא עיירתו של שופמן. שלמותה אורגנית היא וטבועה בחותמה היהודי האיתן. רק דבר אחד פוגם בהרמוניה שלה – “הצלם”, הסמל המאיים של הנצרות העויינת. מגדל־הכנסיה השלוח כאצבע חצופה כלפי שמים, דוחק את רגלי השכינה. קראו את “דוברובנה” שלו ותטעמו טעמה של עיירה שופמנית. זוהי חטיבה מיוחדת במינה והיא ממין הנובילה השופמנית, מעשה־מקשה כולה ותוכה רצוף אהבה ומעולף יופי מוצק, גא. רק עיירתו של ברדיצ’בסקי, יוצר מלא דם ורב־אונים זה, קרובה לה ברוחה ובפרצופה, כמוה תוססת היא מרוב כוח, כובשת את עצמה בכוח בתוליי וכולה דרוכת־עוז ויצוקת תפארת מסותרת. כמין אויר עליון היא נושמת ויש באוירה זו משהו טמיר וטעים המזכיר את “היופי־האושר”. עיירה זו הרמונית היא כפרי בשל על העץ, מבושמת כבושם נעורים חריף ומשכר; שנים־שלשה קוים ולפניך דמותה המושלמת, נופה הגמור, והללו נחרתים עמוק בראייתך ובהרגשתך, משל לפרי ולריחו הטוב. אוירת ילדותך אתה מלפפת אותך מיד עם הכניסה לעיירה השופמנית, הקרירה במקצת כגוף הנהר גם העמדת רגל ראשונה לתוך זרמו הכבד; אבל מה מעוררת היא אויר זו, משיבת־נפש ומהנה. הנה הן שוב הדמויות הנאהבות של ילדותנו: הנערה שהרתיחה את הלב בכאב מתוק־מענה, החבר שהתרפקת עליו כעל המשך של הנערה שלא הושגה לעולם. הנה הם המקומות שהתיחדת בהם עם נפשך ונהייתה לאשר־לא כאן. והנה הוא הגג בכבודו ובעצמו “הגג המשופע, הגבוה, הבלתי־מושג”, זה ש“היה בילדותנו כעין תחנת־בינים בין ארץ ושמים…” עם שופמן אנו מרגישים את האם בגילויה הענוג והנעלה ביותר, זה האמהי־האלהי, שרק בהיותנו ילדים זכינו לו. עם שופמן אתה חי עם אחיך אותם החיים היקרים שחלפו לעולם, ואתו אתה רואה את אחותך ראיה חדשה, כי הוא מלמד אותך לראות את הבלתי־נראה ואתה מציץ ואינך נפגע.

מזיגת הצבעים של שופמן הוא לרוב זוגית, ניגודית־הרמונית: שדות שלג עם גדר שחורה, שלג פושר ושחרורית נפלה בו. ויש שהמונוטוני נשמע לו כהרמוני ביותר: מנסרים עצים… גם הדומם בעל תכונות אנושיות הוא: השביל שעל השלג הקפוא הוא שביל ערמומי ומחייך. רוח של תוגה מַסיבית שורה על בית־אבא שבקצה העיר, על גגו הישן ועל הקומוניה שלו ששופמן מציירה בכונה מיוחדת. זוהי דמות גבוהה, אדומה, והיא שקועה תמיד במחשבות עמוקות כמין שיך ערבי או קוסם הודי והיא משרה מסביבה רוח של הוד ומסתורין. גם הדומם של שופמן מין חי שותק הוא, ושתיקתו החכמה מכריזה עליו, על יפיו או על כיעורו. שופמן נהג חסכון ברכושו הנפשי, דרכו למצות את הטיפה האחרונה מן החומר הבא לידו. ובחומר האנושי אינו משייר אף קורט בלתי־מנוצל ובלתי־מעוצב. כל נמצא הוא לו בבחינת תמצית, כל נקודה – נקודת מוצא ומטרה כאחד. ובחומר אנו מכירים את יוצרו כמו שהוא. כי אין שופמן יוצר אלא ממה שיש בו ובעולמו. ואף על פי שריאליסטן גמור הוא, גלוי עינים ולב, הסמל הוא אחד מאמצעיו המעולים ביותר; בו הוא משתמש כתבלין עדין וריחני, להטעים ביתר חריפות והבלטה את הנטורליזם המעולה שלו. גם המטפורה היא אחת מסגולותיו־סממניו. חביבה עליו קפנדריה אמנותית זו המקצרת לו את הדרך ומעמידה את הקורא על טעמו של דבר במפתיע; פותחת היא את השער הנעול בבת אחת, בלי חריקה, ואתה נכנס לפני ולפנים פתאום בלי הכנות וכוונות ומכניס את הלפני ולפנים אל תוכך.

 

ז    🔗

בהתנגשותו עם הנצרות ועם “אותו האיש”, אלוֹהוּתה, מתגלה שופמן כלוחם עז־נפש שאינו יודע רחם ואשר כל פשרה זרה לרוחו. שלמותו היהודית ושלמותו האמנותית עולות כאן בד בבד. קיצוני הוא בהתנגדותו האמיצה לנצרות כאחד קדמון, ויש בקנאותו ממין האמונה שאינה מניחה מקום לשום הבנה ואף לוויתור הקל ביותר. הנצרות עוכרת הישראליות חרם היא לו ואין הוא מקבל ממנה כלום. אוטם הוא את אזנו משמוע כל שבח, ויהא הקל ביותר, לטובתה. באיזו עקשנות עקבית מתאר שופמן את אכזריותו של החייל הנוצרי דניסנקו כלפי היהודים. “ואז רץ סגן האופיצר ישר אל היהודי, שעמד לפני ביתו, ויך בכן־קנה־רובו על קדקדו, כך, במלוא התנופה, ויכרע היהודי, נשען על הקיר, ולא זע… ו”פורע" אחד עוד בא ושנה לו במקלו, ויט היהודי את ראשו הצדה…" “והמספר העמיד את עיניו כעינים קמות, עיני מת, ויט בעמו את ראשו הצדה וישתתק”. “–ואחרי כן – הוסיף לספר – הלך מאתו פסיעות אחדות נמלך בדעתו ושב על עקביו, הציץ לתוך עיניו, ויך על ראשו שנית מן הצד. ויט היהודי את ראשו כלפי הצד השני. הוא הכה מצד זה, והוא חזר והטה את ראשו כלפי צד אחר”. שופמן רואה מסביב רק שקצים ושקצות צמאים לדם יהודי כחיות טורפות. “בקרן אחד הרחובות קעקעו ונצלו הבריונים חנות מכולת ו’שקסות' עטו אל השלל, פצלו סוכריות וצחקו אגב כך בקול, בראותן כיצד מתעללים ביהודי זקן אחד. ‘פן תעלוזנה בנות הערלים’ חלף אותי רעד הדורות, ועיני רטבו מתוך התרפקות פנימית על דוד. ‘וימדדם בחבל, השכב אותם ארצה, וימדד שני חבלים להמית’. דוד, דוד שלנו”.

הרגשת־היהדות החזקה פותחת לפניו את הרגשת העולם התנ“כית. הזכרון התנ”כי חי בו בעוז ומפעם אותו, והוא נעשה קרוב לעולם־קדומים זה. בהשתמש שופמן במליצה תנ“כית, הריהו מעביר את עצמו אליה עד לשורש, עד שהוא עצמו נהפך למין אדם ביבלי, תמים באכזריותו ואכזר בתמימותו, ואז מקור מחשבותיו הוא בדם ולא במוח. יש והוא מחיה תמונה תנ”כית בהשוואה קצרה וקולעת: “מפורסמת בנאציותה היא האשה לודמילה קולוריטש (ממוצא סלבי, כנראה), אשה נוראה היא זו. פרצוף עגול, מלא נקודות־חמה, משקיפה רוב היום בעד החלון, כאיזבל בשעתה”. הקורא העברי מועבר תיכף לתקופה הקדומה ההיא, תקופת אחאב־אליהו, ועל־ידי כך הוא מזדהה הזדהות שלמה עם נושאת הציור, האשה השנואה לודמילה קולוריטש, ובזה הלא רצה הסופר. הוא שכנע אותנו כי אכן מרשעת היא אשה זו וראויה לשנאתנו. וכך אנו למדים כי לא רק הדעות והרעיונות וההרגשות של התנ"ך נצחיים הם, כי גם הפרצופים, הרעים והטובים, חיי עולם להם ורק יד אמן־אמת מסוגלת להסיר את לוט הקדומים מעל פניהם ולהשיב להם את ארשתם הראשונה. “על המרטירולוגיה שלנו צריך לזרוק אור חדש!” אומר ההיסטוריון קלימט איש המדות. מה טיבו של אור חדש זה, בעצמו אינו יודע, אבל ברי לו, שההיסטוריונים הקודמים התעלמו מאיזו נקודה עקרית. – נדמה לו, שבכל הצרות והרעות נעדר היהודי־האדם; ואילו היה הוא, שם, כך נדמה לו לפעמים, כי אז היה הכל אחרת… ולנו ברי שבשופמן מצאנו את היהודי־האדם הזה, הדרוש כדי לראות את המרטירולוגיה היהודית. כי לא דוקומנטים דרושים לנו ולא מקורות חדשים לראיית עצמנו, כי־אם אך ורק אותה ההרגשה הבלתי־אמצעית שדרכה ובה רואה שופמן את הנצרות שבכל הדורות, וממילא אנו רואים בקשר זה את היהדות באור חדש.

האוביקטיביות המתנכרת של ההיסטוריונים שלנו, אוביקטיביות מאונס ומרצון, היא שכיסתה עד עתה את הנקודה העיקרית של תולדותינו בגלויות והפכה את טרגיות הדורות כמין חומר לחיבורים, מבלי מצות את כל עומק ההתרחשות הכאובה שבגורל הישראלי. שופמן זורק אור חדש על המרטירולוגיה שלנו דוקא על־ידי כך שאינו היסטוריון, אלא משורר המרשה לעצמו לראות ראיה סוביקטיבית יהודית, נוגעת בדבר, בעצם הדבר.

גם את התנ“ך, שהוא ההיסטוריה של התהוותנו הלאומית־אנושית, יצרו נביאים ומשוררים, חוזים וחולמים, וכלום תיתכן ראיית עם ישראל ולא לאורו של התנ”ך הזה? כל האומר שאוביקטיבי הוא מעיד על עצמו שאינו מבית־הכואבים וממילא אין לו חלק בהיסטוריה הישראלית, שהיא כולה צעקת כאב אחת שקולה הולך מסוף הדורות ועד סופם. שופמן האמן רואה את ההיסטוריה של עמו בלי כל חציצה, בלי דיסטנץ. הוא ממש נוגע בה ונושם את ריח הדם שלה מקרוב־מקרוב. כל מקרה הוא לו “דוקומנט יקר המציאות”. רגיש הוא לגביה כעץ־השדה שכל תנועה קלה באויר מרחישה ומאושת את נופו. אין הרגשתו היהודית של שופמן יודעת מרחקי מקום וזמן. וכאשר ההיסטוריון יוסף קלימט מחכה לבנו שישוב מן העיר ביום “הפוטש” הנאצי, אומר עליו שופמן: “בלב חרד עמד האב, מצפה, והביט למרחוק, כעלי הזקן בשעתו…” שתי דמויות יהודיות – עלי הכהן מתקופת השופטים ויוסף קלימט בן תקופת השמד של המאה העשרים נפגשים בנקודה אחת, – הלא היא נקודת הכאב במרכז, “בה שני טורי האורות נושקים יחד”.

 

ח    🔗

בנובילה “קול הדמים”, יצירת ווידוי נעלה, שבה מסיח לנו שופמן היהודי את כל לבו; שם על גבו שני עולמות – הילדות והאבהות – אנו רואים את הסופר והנה הוא עושה את חשבון נפשו עם פחד חייו – הגויות – והחשבון הוא כולו חובה. מיצירה זו אנו למדים עד כמה משוכנע שופמן שאין לגשר את התהום בין היהודי והגוי. גם במקום ששני העולמות נושקים אהדדי ממש, גם שם אין מנוחה מן הסיוט הנורא הזה ששמו שנאת ישראל. קולות המשטמה והרדיפה לא יחדלון, וקול דמים בקול דמים נוגע ומתנגש… אמנם “את בית אמה (של רעיתו) מצא, לתמהונו, דומה בהרבה לבית מולדתו, למרות מה שעולמות מלאים הפרידו בין אלה לכאורה. כמו הלז עומד אף זה בפרבר העיר, והאם הנמוכה מטפחת לה בראשה, משתעלת כאמו הוא, וכמותה היא מרכיבה משקפים לחטמה בשעה שהיא מטליאה איזה חלוק. הכל כמו בביתה. יסורי המלחמה מרקו ושחקו, כביכול, כל טפל וכל מקרי החוצץ בין אומות וגזעים ונשאר אך האנושי הטהור בלבד…” ובכל זאת, כשבעלה, היהודי הרוסי, של גרטל הוינאית שוקע בתרדמה תוך עיפות כבדה, מסיבת התלאות והטרדות של הימים האחרונים ובעיקר – של ליל הלידה הארוך, של “לילה אמר הורה גבר”… תיכף הגיע לאזניו קול צעקה רחוק ודק… באור יום נוגה מאד, כעין זה של ליקוי חמה, שרויה היתה עיר מולדתו, והוא רץ לאורך הרחוב על פני בתי־העץ הנמוכים, מוגפי התריסים. לפניו רצה עלמה, והוא ראה את קשר קווצתה על מפרקתה כשזה מיטלטל אילך ואילך ועשוי להתפזר בכל רגע, לפי שמכבנת לא היתה נעוצה בו; ניכר שבחרדתה הגדולה לא הספיקה לעשות זאת – והנה גינת ילדותו… בין ערוגות הפרגים בלבלובם, צו לקראתו שלשה שקצים גדולים, שאחד מהם כובע־צבא בראשו, נתנו לו מעדר ופקדו: – כאן חצוב לך קבר!

השקץ – סמל הגויות הרשעה – רודפת אחרי היהודי ביום הרת עולם חדש, תוך שמיעת קול הדמים של “הילד השני”, הבן הבכור הנולד מאם לא יהודית, והקול איום הוא, קול עשו הרשע: “כאן חצוב לך קבר!” כאילו צפה מראש שעתידים בני ישראל בדור הזה חצוב להם קברים במו ידיהם, והוא, הצופה, הזהירם על כך בעוד מועד, אך שומע לא היה לו.

ולא רק בספירה הספציפית של היהודים קנאי שופמן להרגשתו הגזעית והלאומית, לא רק כשהוא יושב בתוך עמו הוא יונק מעסיסיו הטמירים של חולית מחצבתו, כי גם בספירות האחרות אשר מחוץ לתחום היהדות נשאר שופמן נאמן להרגשת עולמו. מענינות הן הערותיו החריפות על דוסטוייבסקי, טולסטוי, המשוררים הפולנים וכו'. קשה אמנם להסכים עמו ש“הפולנים משוררים קטנים” הם, וביחוד אין לקבל את דעתו השלילית על “אכרים” של ריימונט: “בקושי גדול אני מוכרח להודות – קראתים (את ארבעת הכרכים של “אכרים”) בשעתם עד הסוף”. או: “כפר פולני – רשעות וארס ופאן יזוס ודמיונך מתרפק בחשאי על היהודי היחידי שבמקום זה, שלמרות שנאת המחבר אליו, הריהו בלי ספק הנפש הכי נעלה כאן”. ולהלן: “יש בהם, במשוררים הפולנים, איזו קטנות־מוחין המשותפת לכולם, קטנות־מוחין ספציפית, לאומית, שעוכרת את כל יצירותיהם; זה הפתוס הנשגב על דברים של מה בכך, זה ההומור הפולני הטפשי, במחילה, ועל הכל – זו המשטמה ההמונית וסילוף אמת במזיד ביחס ליהודי”.

האין כאן קלקול השורה על ידי היפוכה של האהבה? האם לא התערב בהערכה של שופמן – וביחוד בהערכתו את ריימונט – שלפי דבריו של שופמן עצמו קרוב הוא יותר מחבריו אל המשורר העולמי – גם יסוד המשטמה, כגמול לשוטמי עמו היהודי? קשה לו למשורר העברי לאהוב את הפולנים מנדינו. אפשר להבין את שופמן מבחינה זו, אבל קשה להצדיקו. “אכרים” – ויהא יחסנו לפולנים מה שיהיה – היא יצירה גדולה. והמוזג היהודי, שריימונט יוצא בו ידי תיאור היהודי הטיפוסי המקובל על כל שונאי ישראל במדינה זו, אינו מעלה ואינו מוריד את ערך היצירה כולה. מה לעשות? גם גוגול, הרוסי הגדול לכל הדעות, מתבל את “טאראס בולבא” שלו באיזה “יענקל נבזה”, המסמל בודאי בעיניו את כל עם “הז’ידים” שנוא נפשו. והתמונה השפלה, הבלתי־אנושית (וממילא בלתי־אמנותית!) באותו סיפור, כשיהודים כפותים ברגליהם מפרפרים במי הנהר, כשראשיהם למטה ורגליהם הנתונות בפוזמקאות לבנים (דוקא, לשם שלמות התמונה!) למעלה, האם גורעת שפלות־נפש זו משהו, לצערנו הרב, מערכו הרב של בעל “הנפשות המתות” וגם מסיפורו, שריח פוגרום נודף ממנו, “טרס בולבא”? אנו היהודים רואים ביהודונים של גוגול “קדושים” אבל איך ראה אותם גוגול עצמו ואיך נראו בעיני קוראיו המרובים? אם לפי קנה־מדה זה נאמר לשפוט, – נצטרך לפסול כמעט את כל הספרות העולמית. במה נצדיק את שכספיר, את גטה, דוסטוייבסקי, ואפילו את טולסטוי בכבודו ובעצמו! אך, כאמור, שופמן קנאי הוא וקולו קול הדמים הוא, וכדרך הקנאים פוגע הוא בכל מה שאינו לפי רוחו. אין מדרך הקנאות להבחין בין האמת האוביקטיבית לבין האמת הסוביקטיבית, יש לה האמת משלה ועל פיה היא רואה את הדברים ושופטת אותם. ומכאן המגרעות שמוצא שופמן אצל המשוררים מן הגויים הפוגמים במשהו בשלמות תמונת עולמו היהודית. המשורר והיהודי שבשופמן אחד הם ומזיגת שניהם מהוים בו את האדם השלם. את תחילת נפילתו של דוסטוייבסקי רואה שופמן בזה ששקע בפילוסופיה של הנצרות “וכך נפל הנופל הגדול והתגלגל במורד: אלהים, כריסטוס, מונרכיוּת, סלויאנופיליות…” לאמר: אותם הדברים שאין דעת יהודים מסוגו של שופמן נוחה מהם. וטולסטוי לא זך בעיניו בשל יחסו השלישי לצלם המומר, המשורר העברי ק.א. שפירא, והוא מתנה את צערו על כך בשתי מלים: “אפילו הוא!” מתאר הוא את צערו של ברנר שאוכזב מאד מטולסטוי הנערץ שלו, אך גם אכזבתו לא קטנה היתה מזו של חברו ברנר. בארתור שניצלר אין הפגם הזה של “הפולנים” ואחרים. שניצלר משלנו הוא “וכשגאותנו הלאומית נפצעת על ידי חוסר הכשרון של הסופרים היהודים הכותבים אשכנזית, כוינאים כפראגים, – הכותבים אשכנזית וסוברים שהם יוצרים מה, אז טוב לזכור את ארתור שניצלר. כאן שב ורפא להרגשת עצמנו”. שניצלר האח הרחוק קרוב לו יותר מגרהרד האופטמן והאחים מאן. קרבתו מרגיעה ולאדם היהודי אין מה לחשוש. ובכל זאת, “רושם לא־נעים קצת עושים אצלו אותם המקומות, שבהם הוא מטפל ב’שטימונגים' של מסגדים ושאר ענינים קתוליים. ועוד זאת: בתתו לנו גבור יפה, שלם, הוא מדגיש את נצרותו. למה? כי אפשר להיות אדם יפה, מבלי להיות נוצרי; כי יש בעולם אנשים מישראל, שהנוצרים מסביב כקופים בפניהם, – יוכיח הוא עצמו, ארתור שניצלר”.

ואותו היחס לי. בבל, הסופר היהודי־הרוסי. המומנטים המזעזעים המרעידים בנו את צומת הרגשות, הם גם כאן על רקע יהודי. גם פה נפגשים היהודי והגוי בנקודה המחושמלת ביותר. “אותה הבטה, למשל, של ה’אחיות' הנוצריות אל זכרותו של החייל היהודי הגוסס”. מה ישמח שופמן על הכוח היהודי שביצירת י. בבל “שלנו”! והוא מציין עובדה זו לא בלי קורטוב של יוהרה לאומית; אבל “הדבר האחד שעושה אצלי רושם רע הוא – שנאתו לגיטו וליהודי הגיטו. ביחוד מה שאנטישמיותו אינה זו של בן־בית, אלא זו של גוי. הרי זה סוף־סוף מין יהודי־גוי שקשה לאהבו עם כל רצוננו”.

וכך הולך שופמן ומצמצם את עצמו במסגרתו היהודית, הלך וסגור על עצמו בחומרות וסייגים יהדותיים, ואינו חושש לבעלי התריסין שבנו, לאנשי “המסשטבים” הרחבים ו“הבעיות הנצחיות”, בחינת מוחין דגדלות. מוטב לו להיות “מצומצם” בתוך שלו, בתוך עמו, מאשר להיות מורחב וממושך בשל אחרים. “השלאכים” הרחבים של בעלי “הדברים הגדולים” אינם נהירים לו והוא מתרחק מהם כמן הכיעור והזיוף. יצירה הוא דורש ולא עשייה, חויה ולא העויה. ואין לך אמן כשופמן הנכוה מהעדר האמת שביצירה, מטמטום המוחות והלבבות ב“בעיות נצחיות”, שאינן מעסיקות אותנו אף לרגע. אין שופמן חושש לגמרי מאי־מודרניות, ולא איכפת לו כלל אם יאשימוהו בשוביניזמוס יהודי; יש בעיה נצחית אחת והיא בעית היהודי והגוי ובה הוא רואה חזות הכל. וגישתו אל בעיה זו היא שופמנית טיפוסית: צירוף נפלא של מחשבה ושירה, “עם כל קפלי קפליהן הדקים מן הדקים, הנוקבים ויורדים עד התהום”.

אין דבר שנוא על שופמן כמו “התבטלות יהודית מפני הנכרי”. ומובנת מאד היא לחישתו כלפי ר' בנימין. רדיפת השלום בכל מחיר, המתפרשת כאי־התנגדות לרע מיסודו של “הקדוש” ההודי גנדהי, אינה אליבא דשופמן אלא כניעה של התבטלות מפני הגוי הרשע. “בשמות קדושים אין להלחם עם כוחות הטומאה בימינו, מפני ש’כל החכמות הנעלות מתנפצות אל כל חוטם, שהניוול הוצק בו מלידה'”. הם שונאים את החוטם היהודי, זה סמל הנשר הקל מתחת לקשת המצח האפקי; והוא, שופמן, רואה את כל ניוולם בחוטם הקהה והסולד שלהם. שופמן תופס את שנאת עשו ליעקב כ“פרובלימה ביאולוגית בעיקר”, – ענין שאין לישבו בלי מלחמה ובלי עמידה גאה על הדם שהוא הנפש. “למלל רברבן ולהמריא לעילא ולעילא, אפילו על תומס מאן, לא צריך”, מזהיר שופמן, מחשש שמא, חס ושלום, קסם לו לר' בנימין הגוי שבתומס מאן, שמא יש כאן מן ההתרפסות של העני לפני החזק ממנו. גאוותו היהודית נפגעת מכל חשד. יודע הוא שממשפטים קדומים אפילו חסידי אומות־העולם לא שוחררו לגמרי. ואם ראית שאחד מהם רואה אותנו כראות אדם את עמיתו, תדע שבני אומתו מתנכרים אליו והוא בעיניהם כבן גזע אחר והוא חשוד בעיניהם על יהדות… את הרעיון הזה הביע שופמן גלוי ומפורש ברשימתו על בלפור, “זה הבריטי איש המדות”, “האחד שראה ללבנו בעיניו הגדולות, הטהורות, הלבביות, העגמומיות, הישראליות משהו…” כדי לראות אותנו צריך שיהיה בגוי הרואה משהו ישראלי! “הגוי האמתי” אינו מסוגל להגיע למדרגת ראית ישראל. השם בלפור כשהוא לעצמו יפה להרגשת עצמנו כרוח צח. כי הוא היה “אולי הגוי האחד שראה אותנו כראות אדם את אדם. ומה היה גורלו בתוך עמו? בתוך עמו, בארצו, כאילו התהלך באחרית ימיו בודד וזר. בני אומתו, לרבות חבריו בספירות הגבוהות, הביטו עליו – כך נדמה – כאל אדם רחוק, כאל בן גזע אחר. כאל יהודי כמעט… (מעין “גר צדק”). ואף ערירי חי ומת. מי בביתו ינהה אחריו ומי בעמו יטפח את זכרו? נאסוף נא אנו את דמותו הגדולה אל אהלנו הדל, כי לנו הוא”.

מסופקני אם הערכה זו תתקבל על דעתם הרחבה של בעלי “המעוף הרחב” שבנו. הללו ודאי יעקמו חטמם על “בטלנותו” של שופמן, על ראייתו הקצרה ובעיקר – על “השוביניזם הקטנוני” שלו המסוכן. הן דעה זו מתנגדת לפוליטיקה הריאלית שלהם תכלית ניגוד, בדברים כאלה אין בכלל לעשות פוליטיקה ורק משורר בלתי־אחראי חפשי לדבר בלשון כזו. ברם שופמן אינו חושש לטקט פוליטי ולנוהג דיפלומטי; את אשר יראה יגיד, ויש תמיד בכל מה שהוא אומר משהו גואל ומשחרר. ולשמע דבריו אתה מרגיש מעין הקלה שלאחרי כאב. יד ברוכה לו וגם בשעה שהוא מוחץ יחבוש. מעטים הם היהודים בתוכנו מסוגו שהתיצבו פנים אל פנים עם האויב הנצחי שלנו ללא רתיעה, ללא בקשת “דרכי שלום”, ללא פשרה. אין הוא גורס כל מבטי אהבים לצד ההוא, – לצלב. יחסו לנוצרי אינו ניתן להשתנות לעולם, זוכר הוא תמיד את אשר עשו לנו בדרך מאז ועד היום. כל הסיסמאות של הנצרות מעוררות בו קנאות עוורת, סטיכית, ליהדות המזוקקת שזו, הנצרות, אינה אלא בבואה עקומה מצורתה הטהורה והשלמה בתכלית. להיות אוביקטיבי כלפיה, להבינה, לראות את הטוב שבה, דת זו אשר יצרה מסעי צלב, אינקביזיציה, ויכוחי־שוא דתיים, – משמע להתכחש לכל הצער הישראלי הקדוש ולזחול כתולעת לפני השקר הגדול. “את אחד־העם אהבתי תמיד על שנאתו את הנצרות על תוכה ועל קליפותיה. איזה חוש אסתיטי נעלה בשנאה זו! לא יצויר כל עיקר, שיהא הוא כותב ספר כגון זה, שנכתב בידי תלמידו. החומר כשהוא לעצמו היה לו לזרא. גוי מודרני, ששאר־רוח לו, מוכרח לתעב את כל הענין כבד־החושך הזה, ואנו – הלא זה בשבילנו זעוות הזוועות”.

בשביל שופמן אותו האיש אינו אלא משהו שיש לעצום את העינים מראותו, ואסור לעמוד בד' אמותיו ואפילו במחשבה. כל אלה הסמלים, הצורות והפסלים שטובי אמני־העולם השקיעו בהם את חזון נפשם, מעבירים סמרמורת בגופו: אין לטהר את הטומאה אפילו בק"ן טעמי אמנות ויופי. גם המקור הראשון לא היה טהור, לא יתכן שהיה בו משהו מן הטוב אפילו בראשיתו, סופו מוכיח על תחילתו. “לא, לא! גם מהפכה חשודה מעט אם הוא הולך בראש… אם הוא הולך בראש לא תצאנה טובות! ישו שוב אינו צריך לעלות על הדעת!”

יהדותו של שופמן גאה היא, אמיצה ותוקפנית כזו של אחד־העם, ביאליק, סוקולוב ושאול טשרניחובסקי, אשר בשעת דכאון, בשעת הרהורי היסוס בנוגע לטיבנו, לטיב גזענו, נסתכל נא בו, באדם מישראל זה – ורפא לנו. המשורר, אשר “בשיריו פלדה סייע הרבה לתקומתנו”, “יצק ברזל בדמנו”. יהדותו־אנושיותו של שופמן לא סיגלה לעצמה שום קליפה נכרית ושום לבוש זר. אין לה כל צלם וכל תמונה מן העולם הנכרי הסובב אותנו. שגשוגה, הסתעפותה וגידולה הם מעפר שרשה ומעסיס גזעה, וסובבת היא על צירה משל לכוכב גדול.

אין הטון הודויי יפה לשופמן המסתכל וגם אינו משתמש בו אלא לעתים רחוקות; אך מתחת לציורו השקט, המתון והמרוכז, מורגשת האהבה הגדולה, מורגש לב יהודי גדול מפרפר ביסוריו, לב שכולו אהבה.

ריאליים וישרים כטבע עצמו, הם סמליו הנאמנים. הוא בונה תמיד על הודאי ואינו יוצר אומדות מהלך־מחשבות ספקולטיבי. זה שיש בו סכנת הפסד הודאי הרעיוני, זר לרוח יצירתו. מה אדיר ונמרץ הוא תיאור המלחמה בין העץ – הבוקיץ הזקן, היהודי – ובין מנדיו־מגדעיו הנאצים, מנאצי צלם האלהים בעולם. והוא עומד לפי שעה איתן, מבלי חוש כלום מכל הנעשה לו בתחתיתו. לא נע ולא זע. ברם, לאחר שהללו העמיקו שם איש־איש בכלי משחיתו, יותר מדי, חלף רעד בצמרת, מסביבו נתרחב עיגול המסתכלים שבאו לראות בשחוק שמשון זה… ברגעיו האחרונים של הענק. “סוף סוף נאנח אנחת־מות ונפל מלא קומתו על פני השדה ברעש מפתיע חדש, שהאוזן עוד לא שמעה כמותו. למצהלותיהם של חניכי הגדוד הצורר לא היה מעצור, שאגו, הריעו, אף שרו את ההימנון שלהם”. והמשורר העברי המסתכל אף הוא במחזה הזה רואה ומבין: “יהודי היה אילן זה, יהודי זקן”. פתח, כביכול, פה לשטן ולא נרתע מפני האימה החשכה שבראיה זו, מפני הסמל ופשרו. יש וחזותו אכזרית היא ביותר, מעין “חזות הכל” של הנביאים, ואז אין לפניו רחמים, איננו מכחד דבר וכולו מדת הדין, כבר נגזרה הגזירה… ומי כשופמן מר וקר בשעה זו. להמתיק את הדינים לא ידע גם באהבתו הגדולה. את אשר יחזה יצייר.

 

ט    🔗

הערבות ההדדית של ישראל תופסת מקום חשוב ביצירת שופמן. אין סתם אדם־יהודי. וכל ישראלי יש לו חלק במלחמה הגלויה והנסתרת של יעקב ועשו. בכל מקום ובכל שעה – “פלשתים עליך שמשון!” עינים דלוחות, שוחרות טרף, מציצות אליך מכל זוית, ואתה מצווה להגנה תדיר כי לא תדע מאין יבוא האויב. “המלחמות עם הפלשתים עודן נמשכות”, “האויב אורב גם כאן”, אנו מסתובבים בעיגול, והעיגול צר וקטן, כמו על שרטון בלב ים… גלים, משברי ים, אומרים לבלענו, על כן – עמוד על המשמר, כל אדם מישראל איש צבא הוא, אין נקי! בסיפור “אור חדש” ניתנה לנו דוגמה של מעלה להרגשה זו: הנסי היא “הנערה היהודית היחידה כאן שבכוחה להתחרות עם היפות בבנות הארץ, ה’אריות'. התחרות זו אינה התחרות סתם של בנות מין אחד לכתר מלכות של יופי, זוהי בעצם התחרות לחיים ולמות על הבכורה בעולם הזה בין יעקב ועשו, ההתחרות הנצחית”. עתים בערבים רואים אותה בקפה “טהליה” משתתפת במחול הפוקסטרוט והטנגו. יש אז מה נוגע עד הלב בבדידותה, בזו האחריות הכבדה העמוסה עליה, האחריות לגבי אומתה, לגבי גזעה. שלא בידיעתה היא ממלאה אז תפקיד גדול מאד.

מה מפליאה כאן רגישותו היהודית של שופמן, ומה יהודית היא הרגשתו הפיוטית! הנסי שוורץ, הנערה ממוצא יהודי שאינה יודעת דבר על יהדותה הגורלית כשם שלא ידע הבוקיץ שיהודי הוא, ממלאה בעצם הויתה תפקיד לאומי גדול, היא נלחמת מלחמת ד', מלחמה אומתה עם הפלשתים הערלים, כדוגמת אסתר המלכה ויהודית מבתול. מי שלח אותה, את הנסי זו? – הגורל הישראלי שאין מנוס ממנו הוא שציוה לה לרקוד עם הערלים ולהכריעם ביפיה הגזעי ולהמתיק את הדינין במתיקות גופה היהודי. שופמן הוא פיקנטי, חד, חריף ומעניין כתלמיד־חכם יהודי. ויש ונדמה לך שמתכוון הוא לרמותך במשהו, שהוא לועג לך בתמימותו ובהיתממותו. אך לאמתו של דבר אין אמן רציני כשופמן! ואם מצלצל לך משהו מדבריו כאבסורד, כאפקט שאין הדעת סובלתו – טעות שמיעה כאן מצדך, לא בדקת ולא דקת היטב בעמקי נפשך; הוא, שופמן, אינו אוהב לשטות ולהתעות, הוא קלע מצוין ואיננו מחטיא את המטרה, ואם אגב קליעה פגע בשרירי התמהון שלך ואתה תמה, – לא בו האשם. אין שופמן מתכוון להתמיה את הבריות אף־על־פי שלא אחת הבריות מתמיהין אותו. יודע שופמן לספר דברים הנראים לכאורה כאבסורדיים, אבל הפוך בהם קצת וראית שהם מתקבלים יפה על הדעת. “תפקידה הגדול” של הנסי זו הוא אבסורד שופמני ספציפי, הנחרת בזכרונו של הקורא הטוב לאורך ימים. אכן האבסורד כסמל הוא אחד מסממניו היסודיים של סופר זה ביצירה. ולדורשי רשומות נפתח כאן שדה רחב לחקירת שופמן.

הגזעיות העברית החזקה, החיה בשופמן כאחד קדמון, פותחת לפניו את מסתרי עולם התנ“ך ואת גנזי אישיו הגדולים, והוא עושה בהם כבתוך שלו. מושרש הוא בזו ההויה התנ”כית המופלאה כעץ בקרקע גידולו, ואין כמוהו לתפיסת התמונה התנ“כית הריאלית, וביטויו הפשוט, היום־יומי; זה הצופן בקרבו אמת בריאה וכנה שאין להרהר אחריה, והמביע במלים ספורות את גורל העם והאדם בפשטות בראשית צלולה ועמוקה, שרק ילדותה של האומה הישראלית נחנה בה בחסד אלהיה. את הפסוק התנ”כי אורג שופמן במסכת יצירתו היסודית, בשתי ולא בערב, והוא מבליעו בה הבלעה אורגנית ולא צורתית־סגנונית. אין שופמן זקוק לאפקטים חיצוניים והוא מתרחק מהם בכוונה תחילה. כי אפקט, ויהא זה הטוב והנאמן ביותר, מותנה ב“אמנות”, כלומר – באיזו שהיא עשייה מדעת, והמשורר האמתי, אומר שופמן, “שונא את האמנות, את הוירטואוזיות, את הטיפול בצורה”. יוסף קלימט ההיסטוריון פוסק על עצמו את הפסוק של אליהו הנביא, “לא טוב אנכי מאבותי”. ביטוי זה נוסך בו “אור חדש”, הוא פותח לפניו אופקי־עבר בהירים, מרחב־יה קדום של עולם האבות העזים. לא “קח את נפשי”, לא “אמותה הפעם” שפירושם – פשיטת רגל, נפילה שאין עמה קימה; כי אם דוקא “לא טוב אנכי מאבותי”, – צידוק הדין והזדהות שלמה עם גורל האומה כולה. כי היות יהודי אמיתי משמע – לחיות היסטוריה בלי הפסק ושכחה, לא למות כי לחיות ולספר מעשי יה.

ברשימתו “תלויים” מתגלה לפנינו שופמן האוהב ואהבתו – אהבת אם רחמניה, הרואה תמיד את המסובב ולא את הסיבה, את הכאב ולא את הפשע. סאלא הולנדר ואלכסנדר פירסט קומוניסטים הם, קומוניסטים יהודים, “החותרים לגאול עולמות השוטמים אותם”. שופמן, הרואה לרוב את הדבר הנגמר ולא התפתחותו, הדן את הדברים על שם סופם, רואה בשני האחים הנפשעים, אחים לגורל ולסבל! בנים שגלו מעל שולחן אביהם. לא הם אשמים – כי אם “הגוי” התולה אותם אשם. “אין לך מולדת ופחות מכל הרי אונגריה מולדתך!” – חותך היו“ר נמרצות. מארת הגלות היא: “בניך נתונים לעם אחר”. ובנים אלו מוסרים את נפשם על גאולת מחר של אחרים, שאינה בעצם אלא מין הדחקה של אי־הצליחות והרגשת־הימים של הנפש מישראל התועה בזמן. כי קומוניסמוס יהודי הוא מעשה נברסתיני בשטח הלא־מודע, המבקש את תיקונו ב”סובלימציה" ובהעברה, כלומר: אונאה עצמית, אהבת המשורר מכסה על הפשעים של הבנים ולפניו שני יהודים אומללים שהגוי מכלה בם את שנאתו האפלה, הסדיסטית, שלמראה היהודי יכבה בנפשו כל ניצוץ אנושי ואין הוא חס אפילו על רגעי חייהם האחרונים. מתוך רטט שבכאב אנו שומעים את קולו של המשורר הבא מעמקי האהבה: “אחי היקרים, שאינכם רוצים להיות אחי, גם אונגריה הקומוניסטית לא תאהבכם ביותר, אחרי הגאולה לא פחות מאשר לפניה. האדמה המאדיארית, שבה נקברתם על כרחה, סולדת מכם. מצבכם הטבעי היה אך בשתי השעות האיומות הללו, הן תלויים הייתם בין שמים וארץ. כי תלויים אתם ותלויים נולדתם, אחי הקדושים שאינכם רוצים להיות אחי!”

הרוגי מלכות אלה אומרים: “הייתי יהודי”… והסופר העברי מתקן אחריהם: “אחי הקדושים!” כי קדוש הוא הסבל היהודי בין אם הסובל מודה בו ובין שהוא מתנכר לו: היות יהודי, כמו היות אדם, אינו תלוי בבחירה חפשית, על כרחך אתה יהודי! ו“אפילו הרשעים שבהם מלאים מצוות כרמון!” אין האומה העברית מוותרת על בניה הפושעים, התועים. ויסורין ממרקין ומיתה מכפרת.

 

י    🔗

את אמונתו הכבירה ב“יהדות” מביע שופמן ברשימה שלו – “ישראל סבא”, המוקדשת ליום השבעים של נחום סוקולוב. בשורה אחת יסודית מסכם שופמן את הנושא רחב־המדות הנקרא נחום סוקולוב: “ידיעת היהדות הכבירה שלו אינה ידיעה גרידא; זאת היא היהדות עצמה”. הרבה מן הגוזמא שבחיבה יתרה כאן, מעין “חביבין ישראל” שבאגדה, אבל השם גרם, “ישראל סבא!” ולמושג הזה חייב שופמן את המכסימום של חיבה והערצה שיש באוצרו הטוב. וסוקולוב הוא בעיניו סמל “היהדות־הטהורה” בניגוד לטומאה היזואיטית ו“לגויות הלסטית”. ומה נפלאה ויהודית־שרשית היא האמונה התמימה של בעל הרשימה שסוקולוב בביקורו בותיקן, יטהר שם מה, יתקן, ייהד ויעמיד שם את הנצרות על מקורה הראשון. גם על מיניסטרים ומלכים שלפניהם יתיצב סוקולוב, יאציל מרוחו ואולי ישרה עליהם משהו מהשכינה היהודית. הנה “התעודה” באור חדש, נביא לגויים, השליחות ההיסטורית. ואת זה אומר לנו שופמן, משורר־אמן מפוכח, גלוי עינים ולב, בעל שלטון השכל החפשי, המאמין ש“השירה האמתית היא פקחית־פכחית בטבעה”. אכן יאים הם הדברים למאמין נלהב, לאדוק במסורת, הרואה אך ורק את ישראל, בחינת “אתם קרויים אדם…”

בסוקולוב הריח שופמן את ריחם המבושם של כל “הסבים” שלנו, שכולם יחד מהוים ומיוחדים ב“יחודא שלים” את ישראל סבא, זה סמל הויטאליות של נצח־ישראל. דמותו של סוקולוב נראית לו בצורות נאצלות שונות: “זהו הרב המתוכח עם הכומר”, “זהו אבינו־זקננו הנאצל”. וכדי לשמור את העולם ממלחמה חדשה, מידיו של עשו, יש רק תחבולה אחת – “להקים ‘יודנשטאט’ גדול, אדיר, שיוכל להכריע בפוליטיקה הבין־לאומית, ושסוקולוב יהיה בו המיניסטר לעניני־חוץ, רק אז, יובטח השלום הנצחי!” אם תרצו אין זה פרדוכס! זוהי אמונה פשוטה הנמשכת מישעיהו בן אמוץ עד פוֹפר לינקיאוס, זהו חזון אחרית הימים, זוהי אמונת יהדותנו הצרופה, שרק הסוקולובים והשופמנים יכולים להבטיח לנו שלום נצחי, אלה שמסוגלים ל“נשק את האדם”…

 

יא    🔗

ככל משורר אמת גם שופמן מאמין הוא. פרוצס היצירה שהוא בעצם בקשת הטוב והיופי המוחלט, אינו מתקיים בלי אמונה, כלומר: בהעדר אותו היסוד שהיצירה היא חלק בלתי־נפרד ממנו. ואפילו ה“אקזיקוטור”, אדם נורא, “תלין”, אינו הרע המוחלט. אם ימות יכול לבוא תחתיו אקזיקוטור אחר, אדם טוב. ובאמת כך קרה למשורר השטיירי הזקן, פאול פרוניוס, אשר אמונתו באדם נתערערה אחרי מלחמת העולם שהחריבה את עולמו הישן. האקזיקוטור הצעיר, ממלא מקומו של האקזיקוטור קרוי הזקן, היה אדם צעיר וטוב, וכאשר נשלח לבית המשורר לשם אקזקוציה, רשם בפנקסו שלא מצא כלום, ומתוך הסברת־פנים טובה מאד השתחוה – ויצא. ושופמן הנאחז בפרט הקטן, הרואה את המקרוקוסמוס במיקרוקוסמוס, רושם: “מאושר נשם המשורר הזקן ושב אל עצמו. האדם – טוב”. הרע אינו מוחלט אף על פי שמתמיד הוא כטבע, הוא רק היפוכו של הטוב. וגם שנאת הגוי ליהודי עשויה לעבור, אם הסיבה הראשונה תחדל – הנצרות. אין שופמן שונא את האדם הנוצרי, הוא רק שולל את הרע שבו, את האידיאה המסולפת שלו. “יתמו חטאים ולא חוטאים!” ומאמין שופמן באמונה שלמה, שאם תעבור ממשלת הנצרות מן הארץ – יקום אותו ה“אדם היפה בארץ היפה” ואז יגיעו הימים ש“היופי־האושר” ימשול לבדו בעולם.

באחת מרשימותיו הנאות, יצירה קטנה המצלצלת כסונטה בטהובנית, חוזה לנו שופמן מעין חזון אחרית הימים האלה. “השלימו” – שם הרשימה; היריבים הנצחיים, היהודי והגוי, עשו שלום! “כבולי יד, ימינו של זה לשמאלו של זה, הלכו שניהם, היהודי והנוצרי, באמצע הרחוב בין השוטרים המזויינים. כחברים, כידידים, כאחים, – ועוד יותר!”… וכדי שלא נטעה לחשוב כי למראית עין בלבד השלימו ביניהם, מוסיף שופמן: “האויר בארץ מרעל עד היסוד, השנאה לישראל צועקת מכל קיר, צלב־הקרס מושל בכיפה – והנה אחוה כזו בין שם ויפת בראש חוצות! ברתוק הברזל, נדמה, שמו ידיהם מרצון – כדי ששום רוח רעה, ששום שטן לא יפריד ביניהם, הפגנה נשגבה נגד איבת עולם!”

מי שראה פעם באסיר חשוף־גב העובד עבודת כפיה ברחוב, את “צדיק הדור”… ראה “קטע מחזון אחרית הימים” בשני אסירים כבולים, יהודי ונוצרי, שני צדיקי עולם. הראיה אחת היא – אמונה בטוב האדם. העולם איננו עוד לאחר יאוש, איננו אבוד לעולם. תמיד תמיד נמצאים אותם ה“שנים” הברוכים המרימים את הנופל, והשנים האלה ירימו את העולם הנופל מירידתו התחתונה. וגאולת העולם תבוא רק אז כשיכבלו כוחות הטומאה, ככלות כוחן של הידים, ידי עשו, והאדם הנוצרי ישוב למקורו הראשון – למקור הסבל והעינויים האנושיים אשר משם לוקח. ואז, בהרתק הנוצרי אל היהודי ברתוקות הסבל המשותף, יבוא השלום הנצחי – שלום אמת ואהבת האדם, והאנושי־האלוהי ירד ארצה. ברם אז יהיה העולם כולו יהודי.