א    🔗

ידע סופר שנון זה נפש חסידיו, וימד להם במדתם הם: ליצנות כנגד ליצנות. אכן, הליצנות במשמעותה הנעלה הבקורתית והיוצרת, היתה נשקו החד ביותר במלחמת הקודש שלו בעד השכלה, ונגד הבערות והכזב שבחברה בימיו.

מפני מעמדו התקיף והמכובד בחברה לא פגעו בו קנאים. חדלי אונים היו לירד לחייו של “יועץ הקיסר” העשיר. אך שנא שנאוהו תכלית שנאה, שנאה כבושה ומסותרת אך נמרצת ביותר, כשנאת היהודי למומר ולמוֹסר; משטמה מוסכמת שאין להרהר אחריה ויסודה ברגש לאומי עמוק שאין לו הפסק לעולם. הרגש הרגישו החסידים הקנאים בחושים המחודדים שלהם, כי סכנה נשקפת לחסידות מן האיש הזה הכותב ספרי מינות ומדיח את הנוער מאמונת הצדיקים. קשה היתה להם מכתו הכתובה בספר, באשר מ“בית־אבא” היא, מחדרי חדריו של בית הצדיק. ואין פלא שכה חששו להשפעתו המזיקה וחרדו ממנה כמפני המגפה.

ביחוד גדולה היתה הדאגה בעיירות הקטנות והנדחות, מבצר החסידות ההמונית. ולא היה רבי וסתם חסיד פקח אשר לא ידע את שמו הנורא של “אותו מין”, ואשר לא נמלא זעם לזכרו. ומעשיות ובדותות שונות התהלכו בעם על מעשי האיש הזה ומעלליו הרעים, שכל מעיניו ותחבולותיו בהדחת בחורי הישיבה ובית המדרש מאחרי אמונת ישראל והוצאתם לתרבות רעה ולשמד, רחמנא ליצלן.

אכן לא חרדת שוא היתה חרדתם: עד ברנדשטטר לא ידעה החסידות המערב־גליצאית שום אויב ומתחרה ראוי לשמו, ומנוחתם לא הודרכה משום צד. “גזירת השקאלעס” שבאה מבחוץ, כגזרת המלכות, בטלה מהר והתנונה מתוך עצמה, ושום סכנה לא נשקפה מבית הספר בן ארבע המחלקות הנמוכות של הברון הירש. בני החסידים לא בקרו בו ובני דלת העם לא למדו בו כלום. שום למוד מלמודי היהדות לא למדו שם, ובדיעבד הסכימו אפילו הקנאים ביותר למעט החשבון והקריאה והכתיבה בגרמנית ובפולנית שרכשו שם במשך ארבע שנים. “האגם הנרפש העומד” של הבליהב ורקשוא, של גריליב ונזבא עמד איתן ולא נע ולא זע אפילו מרוח מצויה. הקיסר בוינה, פרנץ יוסף, “מלך של חסד היה”, ולא איכפת היה לו שיהודיו נבערים הם מדעת והם מוצאים נחמה־פורתא באמונת הצדיקים וברביים הקדושים.

ויש להבדיל בין גליציה המערבית ובין זו המזרחית, הקרובה לגבול הרוסי־אוקראיני. בעוד שזו האחרונה היתה ערש ההשכלה הנאורה והיוצרת, ומאורות כמו רנ“ק, שי”ר, יצחק ארטר ואחרים, יצאו ממנה והשפעתם רבה היתה גם מחוץ לארצם, הנה היתה גליציה המערבית גם שנים רבות אחר כך קן הבערות החשוכה והתמימות המבהילה, ולא היה בכח קרני ההשכלה המעטות שנאצלו עליה מרחוק, מן החרכים של שערי החכמה אשר בערים הגדולות, בכדי לגרש מתוכה את צללי החשכה של ימי הבינים, ולעוררה מקפאונה הארוך ומתרדמתה העמוקה.

כמין חומת סינים הקיפה את העיירה הגליצאית; וברנדשטטר ההומוריסטן המובהק הראשון בספרות העברית החדשה, הסתער עליה בחצי לעגו השנונים, ברוחו העזה ובפקחותו ההולמת, ולאט לאט ערער את יסודותיה ופרץ בה פרצה אחר פרצה. בלעגו הקולע ובהומורו המר ובסטירתו הסותרת, החותרת עד לשתין, זעזע את עמודי הסכלות ואמונות השוא שהחזיקו בהם “מורדי האור” וכל הבנין הישן והרקוב, שראוהו כבנין עולם, התפורר והתמוטט.

הנוער צמא הדעת והקדמה, אשר שמץ מן ההשכלה העברית, זו שנתנה יד לציונות הגואלת המפציעה והולכת בשמי האומה, הגיע עדיו בדרכים שונות, הריח מלחמה פתאום, ראה אור! לבו העורג למשהו חדש ומופלא נפתה ונפתח לקראת בשורת הטוב והיפה שקרנה מתוך דמויותיו החיוביות של ברנדשטטר. אמנם מרובה השלילה מן החיוב בדמויות ברנדשטטר, קול הצחוק מחריש את דממת הרגש וההפלאה; ברם בשלילה עצמה הרבה מן החיוב היה, משל לרוח סערה המטהרת את האויר. ברנדשטטר הרס בלי חמלה את הישן והרעוע, זה העומד בנס השגרה והמקובל, ומתוך ההרס צץ וצמח החדש והמתוקן. הוא קרע את מסוה השוא מעל פני החברה, חשף באכזריות של מתקן ומהפכן את מסכת הכעור והשקרים המוסכמים, פרסם את החנפים והציגם כמות שהם – והנה נולדה השאיפה לחיים טובים ויפים מאלה.

והוא שהכשיר את הקרקע לאותו טפוס עדין ויקר ונאמן של הציוני הגליצאי בשחר התנועה, טפוס עברי, לאומי־אנושי, המחכה עדיין לגאולת דמותו בספרות העברית.

חוש הסתכלותו הבהיר והחד של ברנדשטטר, תאורו את הנפשות הפועלות, לעגו הנוקב, ל“צדיקי הדור” למיניהם ולמאמיניהם, יחסו הבלתי משוחד למשכילים ולמתבוללים הקטנונים, ובעיקר מלחמתו לאמת בכל גלוייה, עשאוהו לדבּר הדור ומחנכו, והנוער מצא בו לא רק סופר שנון ורב ענין, כי אם בעיקר מנהיג דגול ולוחם עשוי לבלי חת, הפוקח את עיני העם המותעה על ידי מאשריו המתעים.

ב    🔗

הכשרון בלבד אינו יוצר ספר, מאחורי הספר נחוצה אישיות, כך אומר אמרסון. ואנו נוסיף: הספר בלבד אינו יוצר השפעה, נחוצה אישיות, דמות מאירה, הקורנת אור וחום על סביבה. מאחורי יצירתו של ברנדשטטר עמדה אישיותו החזקה והיא שנתנה את הטון היסודי לכל מה שכתב ויצר.

הוא היה מסוג אותם האישים שבהיראותם יש תמיד משום הופעה, וכל הופעה גוררת הפתעה! בהופיעו בקומתו הזקופה והישרה בחוצות טרנוב עירו, מיד גרם להתעוררות מסביב, להפלאה ולחדוש. כל העינים נפקחו יותר מן הרגיל, והלבבות החישו את מהלכם, וכל רואהו הגה: מרדכי דוד ברנדשטטר! טרנוב, העיר ואם בישראל, גאה היתה עליו – האדם הגדול והדגול בעירם! כי בעצם לא היה ברנדשטטר האדם איש־ריב ואיש־מדון מטבעו. הסטירה היתה לו צורך נפש אנושי גבוה, באשר עינו החדה העמיקה לראות לפני ולפנים של ההויה הפגומה של האדם מישראל בגולה; ולראות פירוש הדבר – להראות, להתריע על הקלקלה ולתקן את הפגם עד כמה שאפשר. הוא לא ראה אוון ביעקב כי אם נוון, לא פשע אלא פתיות, ואת אלה הגיד לעמו, הגיד לפי דרכו ויכולתו. הוא לא שנא, לא תעב את החסידים, רק צייר ותאר אותם כמות שראם בעיניו הוא. “אם גם התלתי בהם” – כותב הוא על החסידים – “על סכלותם, אהבתי אותם על המידות הטובות שהם מצטיינים בהן הרבה יותר מאחינו הנאורים החדשים, ועל דעתם על כל פנים את התורה אשר גדלתי עמה, ואשר הנאורים בעיר לא ידעו ולא שמעו וגם לא יחפצו לדעת ולשמוע ממנה דבר. וכשם שלא נלחמתי אנוכי בחסידים ולא שנאתים, ככה לא נלחמו גם המה בי ולא עשו לי כל רעה”. פשטן היה בחייו כמו ביצירתו; לא הבליט את עצמו ולא הבליט את האמנות יותר מדי, כי במקום שהאמנות בולטת ביותר חסרה האמת; והוא – עיקר כוונתו היתה האמת, הוקעת המגוחך והנלעג לעיני הקורא, למען יראו ויצחקו בקול ותגלה האמת בקהל.

ברנדשטטר, לפי עדות עצמו, העריך את החסידות היוצרת, זו שנתנה לנו את יוצריה הגדולים ואישיה הנאמנים, כגון: הבעש“ט, המגיד הגדול, ר' נחמן מברצלב, ר' לוי יצחק מברדיצ’ב ר' משה ליב מסאסוב, ועוד. הוא העריך את הטוב והיפה שבתנועה הזאת: את המעשיה, הנגון, הרקוד ועל הכל – אהבת החיים ואהבת ישראל – סגולות שהביעו את כשרון היצירה שבתנועה עממית כבירה זו, את חפץ החיים והכרת היפה שבחיים, המושרשים עמוק עמוק בקרקע נשמתו של העם כולו. אבל את הפסידו־חסידות, הפוליטית־כתתית, ולא זו העממית, של ההמונים הרחבים, אלא זו של הרביים הנוכלים, “צדיקי הדור”, שעשוה קרדום לחפור בו אוכל לעצמם ועטרה להתהדר בה, שהפכוה לעסק פרטי כדוגמת ר' יקטן מרקשוא וידידו הקדוש מק”ק הבליהב, חסידות פושעת זאת, אותה שנא בכל אש האמת שבנפשו, ונגדה יצא בכל חריפות כשרונו הסטירי והכה אותה חרם. ודבריו נשמעו ונתחבבו על הקורא כדברי יל"ג וסמולנסקין בשעתם. כי רק הדברים שמקור מחצבתם הוא בנפש יוצרם ראויים לקריאה ונעשים חמר קריאה מחנך לעם.

הלעג תכסיס בדוק הוא וקולע למטרה אולי יותר מן הפולמוס הפובליציסטי והמדעי. האחרון מביא ראיות לפתור או לסתור, להדביר או להסביר, להעריך וגם להפריך, ואילו הראשון מהתל ומבטל, צוחק ומוחק; לא סוקר, לא חוקר והכל עוקר. אמנם לא תמיד אמצעיו כשרים אך לרוב מועילים הם וקולעים למטרה. ברנדשטטר לא נלחם בקרב־פנים־אל־פנים עם החסידות, הוא הפציץ אותה ברעמי צחוק גבוה ובברד לעג אתא מרחוק. הוא התבדח על חשבונה כבדרך אגב, כמשיח לפי תומו, ובזה השיג יותר מאחרים, אפשר לומר שהוא הבזה אותה בעיני עצמה. הוא הצחיק אותה ועל כרחה צחקה עמו. הרבה למד מן החסידים בדרך מלחמתו בסכלותם. החסידים של הרבי מפיצ’ין לא הוכיחו מעולם בדרך פולמוס, ובדברים של טעם והגיון, שהרבי היריב מסטיצ’ין איננו ירא־שמים, למדן וצדיק גדול. הם רק סיפרו עליו כל מיני בדותות ומעשיות מצחיקות; לעגו לדרך דבורו, להתנהגותו ולמדותיו, לתורותיו, וגם בדברים ש“בינו לבינה” שלחו את יד לשונם הרעה והשנונה. לזה קראו רבן של נשים ולאחר רבן של הדיוטות, וכך גרמו לבטולו הגמור של אותו “רבי” שנוא עליהם. וכך עשה גם ברנדשטטר. לכאורה הריהו מספר מעשה ב“תחית המתים” וכדומה. ברם אחרי קריאת ספור נאה זה שוב אי־אפשר להאמין בכחו של ר' ביריניו כצדיק הדור. ופרט זה יוצא למד על הכלל כולו. יתכן שבסתר נפשם נהנו גם החסידים מדבריו של “הלץ” הגדול הזה, מדת הליצנות לא היתה זרה להם כל עיקר, ומנפשם חזוה וידעוה.

ג    🔗

סופרים רבים וכן טובים העמידה גליציה בתקופת ההשכלה ולאחריה. מהם השפיעו השפעה גורלית ויסודית על כל מהלך ספרותנו החדשה, ומהם נשארו בתחומם הצר ונשכחו בחייהם ולא כל שכן במותם. אולם רשמו והשפעתו של מרדכי דויד ברנדשטטר מסוג אחר וממין אחר היו. הוא על אף היותו “רק” סופר גליצאי, נהפך עם התגלותו לשם דבר לא רק במולדתו כי אם גם מחוצה לה, וזה הודות לדמותו המפוארת, ואישיותו השלמה. אדם אירופאי היה בכל מהותו כדוגמת הטובים והמעולים שבסופרינו. קול אירופה של המאה התשע־עשרה, קול “העולם של תמול” דבר מתוך לבו. בעל תרבות רחבה ועמוקה היה כאחד קלסיקן, וזו נכרה בכל ישותו הנאצלה: בהילוכו, בדרך דבורו וביחסיו עם הבריות. צעיר הייתי, כמעט נער, כשהצגתי את עצמי לפניו בפעם הראשונה. היה זה בגן העיר הנחמד אשר בטרנוב העיר. בדחילו ורחימו נגשתי אליו וידי מושטת אליו בחרדה שביראת הכבוד, מתוך היסוס של הערצה ואהבה לאדם הגדול, הדמות הקלסית האומרת כבוד וחשיבות.

ככה, כמות שהיה, תארתיו לי בילדותי עם קריאת ספוריו המושכים את הלב. כך, מורם מעם, משכמו ומעלה גבוה מכל העם, בעל הדרת פנים שכולם חומרה וכובד ראש. שכן בעינינו, הקוראים הצעירים, המעריצים, לא נצטייר אף לרגע כליצן, כהומוריסטן גרידא; אנו, האמונים עלי חסידות, שלמנו במיטב אמונתנו בעד המעשיות הפשוטות הללו. עם כל דף ודף שקראנו נתלש דף בספר חיינו. נעקר עמוד של אמונת אומן בקרקע יסוד נפשנו. לא, אנו קוראיו הנאמנים לא צחקנו כלל ועיקר, לבנו בכה במסתרים על האי שופרא שהיה לאשפה, אנו אפילו התנחמנו שהרבי שלנו אינו דומה לר' יקטן, שהוא אחר, כמו שאבא וסבא שלנו אחרים הם. ורוזבדוב עירתנו אחרת היא מגריליב ונזבא.

מה דפק הלב הצעיר למראה עיניו, בעמדו פנים אל פנים עם מחברם של “סידוניה”, “מרדכי קוזוביץ”, “ראשית מדון ואחריתו”, ו“ד”ר יוסף אלפסי".

חייל משוחרר הייתי, עוד המדים המכופתרים של הוד מלכותו הקיסר והמלך על גופי הדל והצנום. ארבע שנות סבל של מלחמת עולם מאחרי, ולפני – עתיד מעורפל מאד של מי שמתעתד להיות מורה עברי בגופו ומשורר עברי ברוחו ובנפשו. והנה נקרה הוא בדרך לפני, הסופר מ. ד. ברנדשטטר הנערץ, ואנכי אזרתי עז בנפשי החרדה ונגשתי אליו, ממש הרסתי אל הקודש. איזו חויה, ואיזו הויה! היה זה הסופר המפורסם הראשון שראיתי בחיי, והמראה הגדול הזה והמאורע החשוב הזה הפעים מאד את רוחי; לא ידעתי דבּר מרוב התמהון והמבוכה, ונעתקו מלים מפי ותנועה מנפשי. היה משהו מתמיה ומעורר חמלה בחזותי במעמד ההוא. חיל יהודי היה תמיד בריה בפני עצמה בעיני רואיו היהודיים, והיה מעורר רחמים ותמהון בלב האמהות היהודיות ועיניהן הטובות זלגו דמעות למראהו של אַ “אידישר זלנר”, איש צבא יהודי. ואנכי הייתי חייל יהודי שביהודים, בעל פנים לא ספרטניים ביותר, והעובדה שהסגין שלי שכל את כפתוריו הנוצצים אחד אחד לא הוסיפה הדרת חיילים לחזותי. יתכן שדוקא דמותי זאת היא שקרבה אותי אליו ההדור בלבושו והתקיף בהילוכו, שמשך את חסדו אלי. אחרי שאמרתי לו מה שאמרתי שאלני כמה שאלות ואכן נודע לו הדבר ש“כותב” אנכי ומחברת לי בכיסי, מחברת גדושה שנשאתיה מעיירתי ועד הנה, דרך כל הקסרקטין, השדות והיערות והעיירות שעברתי בהם במשך כל שנות המלחמה הרעות.

במשך השיחה הפלטתי דעה של שטות וקלות דעת, דהיינו: שאין כל צורך בהשכלה אירופאית, ויכול אדם להיות משורר גדול מבלי להזקק לידיעת לשונות ולהשכלה רחבה. משל כאילו אמרתי לנפוליאון שאפשר לכבוש את העולם בלי תותחים! שכחתי לגמרי לפני מי אני עומד, לא ידעתי שלפני הנסטור של ההשכלה, סופר קנאי לדעות ולאידיאות מודרניות, ולא נזהרתי בכבודה של “בת השמים”. אך הפלטתי את המלים האומללות הללו מפי, והמשכיל הזקן עמד פתאום מלכת ונעץ בי שתי עינים זועמות של משכיל מלפני מאה שנים ויותר ואמר וחתך: לא, בחור צעיר, בלי השכלה אין שירה ואין יצירה! מי שלא שנה וקרא את הספרות הקלסית לא יגיע לעולם למעלת אדם שלם ולא כל שכן – לדרגת משורר אמתי. מה שאין אנו מבינים אינו ברשותנו, ואנו כובשים את העולם רק אגב הבנתנו אותו! אתה שוגה, כי “שוגה האדם כל זמן שהוא שואף”, אמר גטה הגדול, אבל חלילה לך להתמיד במשוגותיך!

כיון שידעתי ששגיתי שתקתי ואעמד נדהם ומשמים בפני הוד השכלתו ומעלתו של האפיקורוס הגדול. היה משהו משל גטה האולימפי בחזותו הגאה ובקפדנותו החמורה והפסקנית. ומעט מ“הוד נורא” זה דבק אז גם בי הצעיר והטירון. תוכחתו המגולה והמעולה נחרתה בלבי ובדיעבד נהניתי ממשוגתי, שכן “לעתים יש לעשות רעה קטנה כדי להשיג מידה גדולה של טוב”, כמאמר וולטיר. ובלכתי ממנו נשאתי אתי את הודאות המרוממת כי הכשרון בלבד אינו יוצר את הספר ואינו עושה את הסופר. נחוצה אישיות, אדם בעל ערך עצמי, בעל אופי מיוחד ותכונות נפשיות־רוחניות מיוחדות המתגלות מעצמן בלי כוונה תחילה, הנובעות מעצם היות האדם השלם. אישיות כזאת שגם “בשבע דרכים אם נפוץ – יאספנו כוכבך, ובאשר הננו – נכון לבנו ללבבך”, כדברי ביאליק לאחד העם. אכן ספרים נשכחים, רעיונות מתישנים, אין לך צער שאינו מתרכך וחולף במרוצת הזמן, ואין הלצה, ולו הטעימה ביותר, שלא יפוג טעמה בהמשך הימים; ואילו האישיות היוצרת קימת לעד! וכזה היה הוא, מרדכי דוד ברנדשטטר, אישיות שאינה משתכחת במהרה, וכל הזוכר אותו – זוכרו באהבה.