רקע
משה בן־מנחם
בעקבות היצירה של אשר ברש

 

א    🔗

מן הדברים הקטנים, שאדם דש בעקביו יום יום, יצר את ספוריו הגדולים, והם הם גופי יצירתו העתידה לעמוד ימים רבים. כמו אגב אורחא הפך מאורעות קלים למראות כבירים, ובבת צחוק נעימה של בעל עין טובה ולב טוב העלה את הפשוט ביותר לנשגב. לסמל של הפרט ושל הכלל. כוחו של ברש הלך בדרך ישרה, וכאילו אמר לנו תמיד: “כל הנמצא הוא אני”… ומכאן לשון אני שהוא תופס ברוב ספוריו. היה הולך ומסתכל בעולמו של הקב“ה ומשתקף מתוכו, מספר על עצמו תוך שהוא מספר על אחרים, מבין את האדם ומתעלה עליו. לכאורה אינו אלא משיח לפי תומו וטעמו; מספר “מעשה שהיה”, ו”בדידי הוה עובדא", אפיזודה רגילה של יום קטנות, הנראות לנו בהתחלה כדבר של מה בכך שאינו עלול להתפתח לעלילה מעולה; ברם, אך הטינו לו אזן והקשבנו לראשית דבריו – נתפסנו לסוד עולמו, שהוא בגלוי, ולא במכוסה. כשרון המספרים שלו הולך ומתפתח בצנעה ואילו האופי והגורל של דמויותיו נגלים לעינינו בתוך שטף החיים המצויירים ביד רחבה ונאמנה, והחן והיופי שלהן קורן תוך הרמוניה פנימית. הסגנון של ברש אופי של דבור לו, “כדבר איש אל רעהו”; ולא אחת נדמה לנו שאימפרוביזציה כאן, כתיבה פתאומית בלי הכנה נפשית, בלי אותה שעה של שהות שלפני היצירה, שהיא כולה “לשם יחוד”. נביא בזה שורות אחדות מן הפתיחה לספור המופלא “עמוד אש”, שהיא אופינית כל כך לדרך הכתיבה של ברש ומדגימה היא, לדעתנו, את אופן יצירתו בכללה:

“בחצי סיון שנת תר”ס… (ואני יושב בלבוב) שבתי בשעה מאוחרת בלילה מ’הר הארמון' לביתי. בעוד יומיים או שלושה עמדתי לצאת לכמה שבועות לזאקופאנה, ומתוך הסמרמורת הנעימה שבנפש לקראת הטיולים בהרים, וגם מתוך בטלה של קיץ, הייתי מרבה לטייל לפי שעה ב’חורש קילינסקי' הרחוק ובשדרות ‘הר הארמון’ הקרוב, שגם בהם מראות לוקחי לב".

וטון אינטימי זה נמשך לאורך כמה עמודים; הרושם שכתיבת “זכרונות” לפנינו מתחזק והולך בלבנו, ובכל זאת אנו הולכים ברצון אחרי המספר ונמשכים הלאה הלאה אחרי קסם דבורו וחן ספורו, ומשהו מופלא, מענג וגורם אושר מזוקק, מתנגן בתוכנו, הלא הוא נגון נעורינו הטוב שפיעם בנפשנו אי־פעם בלכתנו באותם המקומות ובאלה הדרכים שבהם מוליך אותנו עכשיו המספר הנלבב.

אף את ספורו הקלאסי – “תמונות מבית מבשל השיכר”, הוא פותח בסגנון דומה: “אקדים את ספורה של מרת אברדם, חנה אברדם, חוכרת בית מבשל השיכר בעיירה ל. זה עשרות בשנים. מכאן שהיא כבר אשה באה בימים. את כל רוחב נשמתה וחין אופיה לא נראה מתוך הספור הזה, אבל הוא יראנו את הקרקע והאויר בהם התחילו לצמוח הדברים. השאר יבוא דבר דבר על מקומו. וכך ספרה מתונות”, וכו'.

וכך הוא הולך ומצייר מתונות “תמונות מבית מבשל השיכר” בעיירה, ותוך כדי ספורו המתון והפשוט, הוא מעמיד את הקורא על הקרקע ומרווהו את האויר המחכים שבהם צמחו הדברים, עלו ושגשגו והגיעו לגמר בישולם וחישולם; לאט יצמח הספור מתחתיו והוא גם מצמיח אותנו אל תוך ההוי שלו; הפרספקטיבה מתהוה עם הקריאה, והשפעת המרחק על מראה העצמים באה בעקב התפתחות הענינים; ההויה והחויה עולות בקנה אחד והן יוצרות את הודאות בלב שכך היה באמת וכך צריך להיות, משל מראה טבע מופלא לנגד עיניך – אילן נאה, או אשה נאה, שהעין והלב נתפסים לעצם היותם תוך אהבה ואמונה ורגשי תודה.


 

ב    🔗

יצירת ברש העומדת לכאורה על קרקע המציאות, נתונה ביסודה בין שני תחומים, שני זרמים מנוגדים: בין הריאליזם בן התבונה, ובין הרומנטיקה בת הרגש. ברם אין היא מרחפת ממעל להם, שכן חזק בה הרודימנט האפי, וכל עיקרה – העלילה וספור הדברים כהויתם; אבל גם אינה עומדת בשתי רגליה על הודאי והממש שבחיים. אכן, שניות זו נתנה אותותיה ביצירתו, בין בפרוזה ובין בשירה: התבונה והרגש נאבקו תמיד במעמקיה, ומה שהוא בנותן טעם לשבח בספור הוא בנותן טעם לפגם בשיר. בפיוטיו לא הגיע לכלל יצירה שלמה ומגובשת, מרובה בהם היסוד הפרוזאי־ההסתכלותי ומעטה בהם האמת הלירית, אשר שרשה ברגש הבלתי־אמצעי. הוא אהב את השירה כמשורר אמתי, והיה חוזר אליה ואף מתרפק עליה לעת מצוא; ברם היתה זו אהבה חד־צדדית ופריה – מכתמים ואפיגרמים, שמקורם התבונה והשכל הטוב. “מעט הוא האון שהנחל” בשירה, אך תפלתו הקצרה “שלא ינקש במה שלא לו ובמה שלא לאלהים” – נתקבלה. הוא נשאר נאמן לעצמו גם בשטח זה, פה “בעמק הבכא”. אכן הוא לא נהנה משני שולחנות, אך השולחן האחד, הפרוזה שלו, שולחן גבוה היה, והסמוכים עליו – שמחים עד היום. הרוצה להכיר את ברש הסופר ילך אצל יעקב רודורפר, האבטיפוס שלו, ומה שמובלט בו מדבר גם בעד יוצרו: “קו רציני מורכב מהסתכלות רכה ואהבת חיי האושר של אחרים”. דומה, קו זה כולל את דמותו של ברש שידע, כי להיות מאושר הוא מן המדות הטובות ביותר של האדם ובכל עשייה שלו כאילו היה אומר" “רצונך לקצור אושר – הוה זורע אותו בלבם של אחרים”. עינו טובה היתה בשל אחרים כמו הפרוטוטיפ שלו, וכמוהו “בולמוס האידיליה תקף אותו תכופות, ונצטרפו בספוריו ‘הרמן ודורותיאה’ עם ‘אהבת ציון’, ו’אנשי סלדוילה' עם ספורי ש. בן ציון”. בשקידה של אוהב נאמן, המזדהה עד היסוד עם גבוריו, נושאי זכרונותיו היקרים, אגר את רשמיו המלאים מן ההרים והכפרים שבהם התהלך בנעוריו, מצץ את עסיסי עלומיו הדשנים מכל פרחי הטוב והנוי בדרך, ואף טפה אחת לא נשפכה לריק. “בצל אנשים טובים”, כמו בתוך גביעי פרחים ריחניים ונאים, עברו ימי בחוריו, וביד נדיבה נרקם עולמו לתוך עולמם הטוב שהיה בנוי אַהבה וחסד ברוכי אלהים. ברם, את עולמו קנה ברש דוקא ביסוד הרומנטי־אידילי שביצירותיו ולא בממש הריאלי המכוון והמתוכנן יפה, שאליו שאף, כל ימיו, ולא הגיע עדיו כחפצו. לופאטין, לבוב, בלז, בוריסלב וכו‘, עירות גליציה התמימות והנחמדות, רק הן, באוירן הטוב והמיטיב, עלינו לבקש את פניו של הסופר! “גננים”, “כעיר נצורה”, “מספורי הארץ” – יצירות חשובות הן, מוצלחות, חן הארץ עליהן וטוב הארץ בתוכן, אבל פניו של ברש אינן מאירות מתוכן, ואין הוא עצם מעצמיותן. המלאכה הטובה בלבד אין בכוחה לקרב את היצור ליוצרו ואת הקורא לשניהם יחד. גם ב“זמרת הארץ” כרך ברש את שני היסודות, ריאליזם ורומנטיקה יחד ועשאם לחטיבה אחת; אך כאן לא עלה הצירוף יפה והנגודים לא התאחו. ואין זה מקרה שהניח את ידו מן השירה ומן הרומן הארצישראלי הגדול וחזר לבית אבא, אל האכסניות שעבר עליהן בנעוריו. ידוע הדבר, שבסוף ימיו נתן דעתו על יצירה גדולה – רומן מחיי ר’ נחמן קרוכמאל איש ז’ולקוב, וכבר התחיל לאסוף חומר לעבודה גדולה זאת, שרק הוא ראוי לבצעה ויכול היה לעשותה בנין גדול וקיים. וחבל, חבל מאד, שלא זכה הוא ולא זכינו אנחנו, מעריציו; שלא נסתיע הדבר, ולא נוצרה היצירה שכה נכספנו לה.


 

ג    🔗

משולה יצירת ברש לנהר רחב ההולך לאט ולבטח, ומה טוב ומה נעים להתרענן ולהתרונן במימיו החיים והטהורים. אין ברש סופר “עמוק” ואין הוא מרדף בעיות ורעיונות עמוקים בספוריו. דמויותיו – אנשים מן הישוב הם, ולא הסמלי שבהם מעמידנו על דיוקנם האמיתי, אלא להפך: הדיוקן כמות שהוא מעלה לפנינו את הסמל, משל לאותם הציירים הקלאסיים שלא נזקקו מעולם לסמל, שכן בציירם ברב כוחם את הטבע ואת הטבעי, העלו על הבד משל ונמשל גם יחד. ולא שאין “פרובלימות” בעולם היצירה של ברש, ולא שהחיים פשוטו של מקרה הם, אלא הבעיה העמוקה ביותר בחיים אליבא דברש, הם החיים כמות שהם, וגילויים הם כבשונם. ואת המסתורין שבנגלה, על כל יופיו ועמקו, מתאר לנו ברש כהויתו, כמעט בלי כחל ושרד “אמנותיים”, בלי “תאורי טבע עזים”, ובלי “נתוחים פסיכולוגיים מעמיקים”. בשיחה קלה ונלבבת הוא מביאנו בסודם של גבוריו; בפסוק נאה ובהערה קולעת כלאחר עט, הוא פותח לנו אופקים ואספקטים לא שערנום עד כה. ועם קריאת ספוריו, הפשוטים לכאורה, אנו מכירים לדעת כמה לא קל ולא פשוט הדבר לכתוב ספורים פשוטים ולעשות מדברים כהויתם אמתות נצחיות.

בוא וראה מה עשה ברש מכל אותם “המורים העברים” ו“הנערות העבריות”, שהתהלכו בעירות גליציה בענוות חן כצמחי השדה, וכולם אהבה ויופי צנוע ותפארת אדם מישראל! כמה אהבה וכמה אמנות טהורה שיקע הסופר בדמויות הללו, שכל אחת נשאה בלב חלום שיבת ציון בטהרו הראשון.

בספורים נלבבים אלה, מיטב היצירה של ברש, ריאליזם ורומנטיקה משמשים בהרמוניה; ואף במקום שמכריעה אצלו הבחינה הרומנטית, זו המעמידה במרכז את הערכים של הרגש, האינסטינקט והאינטואיציה, אין הסופר נתפס לרגשנות יתרה ולסנטימנטליות מופרזת המקלקלת את התחושות והדימויים האמתיים של המציאות. כוחו של ברש בכבוש עצמו ובגיבוש עצמיותו ובשליטה גמורה ברגשותיו. תמיד לבו ברשותו, וגם כשהוא נעים ביותר איננו מתוק ולא כל שכן שאינו מתקתק. הוא, בעל ההרגשה הדקה ביותר, אינו מתרגש על נקלה, מחייך הוא נעימות וכמעט שאינו יודע לצחוק בקול רם. וכך הוא אומר על גבורו הקרוב לו ביותר, על רודורפר: “סנטימנטלי לא היה י. רודורפר, אך בזכרו את אמו המנוחה נאנחה בו נשמתו בלי קול”. אף ברש כך: גם בגבור בו רגשותיו הוא יודע לעצור ברוחו; אנו שומעים, כביכול את הלמות לבו התם אך קולו לא יישמע. ומכאן האהבה הרבה “לידי אמו”, אשר “צער ואושר וזריחת קדושה היו להן”. שכן ברש ביכר תמיד את המראה הגדול על הקול הגדול, את הודאי שבדמות על הנדמה שבשמיעה. “מדי אזכור ידי אמי, אחוש חומן הטוב, וחם וטוב ללבי. כל הטוב האנושי יצוק היה בחמימות ידי אמי היקרות בכל הידים שבעולם”.

ואותה חמימות אנושית יקרה ישנה גם במעשה ידיו של ברש: הצער, האושר והקדושה הזורחת חוברו בו יחד למסכת אחת גדולה, שהיא כולה אהבת אדם ושמחת החיים, אשר גם בצערה ובבכיה היא מצווה לנו: “צחקי, נפשי, צחוק הילד!” החיים לשמחה ניתנו, לאהבה ולנוי. הכל זורח באור אלהים, ואור זרוע לאדם, והכל מגיעים לאחרונה למחוז חפצם. כי זרם בלתי פוסק של אמוציות ומראות מופלאים הוא טבע חיינו, שהם נוגה־נגד מטבעו הטוב והנשגב של אלהים־חיים, אשר כל החיים הולכים אליו והאם בראשם:

לֵךְ לֵךְ וְאַל תַּעֲצֹר מִלֶּכֶת.

רַק הַהוֹלְכִים לַמָּחוֹז מַגִּיעִים:

כְּשֶׁתָּבוֹא אֶל שַׁעַר הַשַּׁלֶּכֶת,

תִּזְרַח עִם כָּל הָעֲנִיִּים,

וכאילו הוא קורא באזנינו בשורות אלה: אשרי העניים שאינם הולכים בגדולות, כי להם אור החיים!

אכן, אף הוא לא הלך בגדולות; כי היה מאותם בני העליה השואפים לקטנות ומשיגים גדולות, וכל יצירתם היא הקרנה של הרמוניה נפשית, שחדות רוח תדירה היא חותמה המובהק.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48806 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!