א    🔗

בראשית שנות העשרים למאה הזאת, עוד היתה גרמניה נחשבת בין הארצות הנאורות והדימוקרטיות המובהקות ביותר באירופה. ה“ריפובליקה הווימארית”, שיהודים בני עליה היו בין יוסדיה וסועדיה, כוח משיכתה גדול היה ליהודים מהגרים. כארץ הגירה מבחינה כלכלית, ועוד יותר מבחינה תרבותית, היתה מקובלת ומפורסמת יותר מצרפת ומאנגליה. מורשת “ההשכלה הברלינית” עוד היתה בלבות יהודי אירופה, ובאמור היהודי “ארץ אשכנז” – עלתה במחשבה לפניו ראשית כל “חכמת ישראל”, ודמותו הנאצלת של החכם מכל יהודי – מוזס מנדלסון, נצטיירה לנגד עיניו במלוא תפארתה המשכילית. שירת היינה ומחקרי צונץ וגייגר עלו במחשבה כנתינתם בתקופת “הסער והפרץ”, המבשרת ישועות ונחמות לאדם בכלל וליהודי בפרט. קסום קסמה גרמניה זו ליהודי הנרדף והמושפל, בנימוסיה הנאים, במנהגיה הטובים, באמונתה ובמדע שלה; הלוא היא גרמניה של קנט ושל גטה ושילר, אשר כל יהודי שוחר דעת ואוהב מוזיקה בן בית בתוכה, בקי בהליכותיה ומדבר בלשון עמה.

אכן רבים היו באיה של מדינה זו עם תום מלחמת העולם הראשונה: אמנים, סופרים, ממציאים, מהפכנים, שוחרי דעת, שחורי דעות, משחרי טרף, מרדפי ריקים ורודפי פרנסה; כולם נמשכו בזרם שאינו פוסק אל ארץ זו כאל אלדוראדו חדשה. רבים באו הנה ורק מעטים מאד נקלטו בתרבותה ובכלכלתה של מדינה זו, שמתמיד היתה קשה לגרים והשם “באחוץ” שם גנאי הוא שם, והיא מלה של איום שוללת קיום, וביטוי של שנאה ובוז בפי כל: “נכרי!” – ובדבור זה הביע האדם האשכנזי את שאט נפשו ליהודי הבא לגור ולאגור בארץ מולדתו, ונדחק לכאן כדי לדחוק את רגלי התושב, “הגרמני האמיתי”, שרק הוא רשאי וזכאי לשבת על אדמת גרמניה הטובה.

ברם, האיש הגרמני בעל תרבות היה ובעל נימוסין אירופאיים, וידע לכבוש את שנאתו כל עוד לא קבל פקודה מפורשת להפגינה ברבים. והוא המתיק את הדינין בדבור של חנופה ובבת־צחוק נאה של הונאה, ביחוד כשטובת הנאה היתה צפויה לו מן הנכרי השנוא.

אכן היתה זו שעתה הגדולה, אך גם האחרונה, של הדימוקרטיה באירופה שבין שתי מלחמות העולם הגדולות. האדמה שרוותה דמם של מיליוני אנשים חפים מפשע, הגיעה לרגע קטן לנקודת הרוויה, כביכול, ולפי שעה, בין דם לדם, שקטה ונחה גם מדינת אשכנז המוכה והמובסת. רשעי הארץ שמו מסווה של תרבות ורדיפת שלום על פרצופם הוואנדאלי, דממו כחיית טרף במארב, וחיכו לשעת הכושר לפרוץ ולטרוף ולמלא את תאוות צמאונם לדם. והיהודי בן הגלות, שהוא “מחותן” מקצועי בכל חתונה של “אביב העמים”, היה שמח בשמחה של הדימוקרטיה יותר מכל בעלי השמחה; הוא ליקק הרבה דבש בירח הדבש של הריפובליקה האשכנזית, ומילא כל כיסיו וכיסופיו במטבעות החופש ו“הקולטור”, והוציא מוניטין לדימוקרטיה הגרמנית, זו ש“הגרמני האמיתי” ראה אותה מיום היוולדה כסימן רע, כאסימון, שבא לו מידיה של “יהדות העולם”. ברם היהודי התמים האמין באמונה שלמה כי עתידה זו להביא גאולה לעולם, והוא ששינו לעולם את אמרתו המפורסמת והכוזבת של גטה: יש במהותה של אשכנז משום נחת־רוח לעולם.

 

ב    🔗

בימים הטובים ההם הגיעה “הקהילה היהודים הגדולה” בברלין לשיא השפעתה וגדולתה. ביתה בעל ארבע הקומות אשר ברחוב אורנינבורג, שימש מרכז לחיים התרבותיים והמוניציפאליים של רוב יהודי ברלין. חדרי הקהילה המרובים המו מרוב אדם, כל כלי הקודש של ברלין רבתי היו קשורים בבית הגדול והנאמן הזה. העבודה במשרדים היתה מסודרת למופת, וכל מי שבא במגע עם הפקידות נענה באדיבות ובדיקנות יהודית־אשכנזית. אפילו הציונות מצאה את תיקונה כאן, אף־על־פי שהתנאים האובייקטיביים לא היו לטובתה. היה רצון טוב ויחס אנושי לכל דבר יהודי. בין חברי הקהילה הליברליים היו גם ציונים נאמנים ונודעים לשם, והקהילה כמעט שנכבשה על־ידי הציונים; ראשי הקהילה האחרונים, לפני השואה, היו ציונים, והמזכיר הראשי ד“ר יוסף מייזל ז”ל היה חוקר והיסטוריון עברי. הספריה הגדולה והעשירה עמדה לרשות המורה והסופר העבריים, והיא הלכה וגדלה על אפם וחמתם של כמה פקידים, “אשכנזים טהורים”, שהביטו בעין רעה על “יהודי המזרח” שבאו “לעשות רשעות” בין הגויים. היו סיכויים טובים למיזוג בין “מזרח” ל“מערב” לפי המושגים התמימים של הימים ההם, והיתה גם התחלה טובה לשיתוף פעולה בשדה הרוח והתרבות. נפתח פתח רחב להתחדשותה הרוחנית של יהדות גרמניה בהשפעת יהדות פולין ורוסיה, כבימים הטובים של ראשית ההשכלה, שיהדות אשכנז, שהלכה ופחתה בפוטנציה הלאומית־רוחנית, בשל התבוללותה מרצון ומאונס, ינקה מו השפע הרב של יהדות המזרח ונבנתה ממנה.

בית הקהילה שהיה מחובר לבית הכנסת המפואר, הידוע בשם “הטמפל האורנינבורגי” דאג גם לחיי השעה של פקידיו ועובדיו ואף מבקריו הארעיים: ארוחת צהרים קלה “לכל דכפין” ניתנה במחיר סמלי למחוסרי האמצעים, למען לא ירעבו העשירים ברוח והעניים בחומר. הנסיון הרב של הקהילה ב“מעשי הצדקה” שלה, הוכיח שכדאי לה להזהר בבני־העניים. לא גדול בתורה אחד ולא אמן אחד בחסד יצא מן העזרה הסוציאלית שהושטה לנצרך בשעת הדחק. הספרן הענו מכל, פקיד במחלקה העברית ד“ר רנצר הטוב, יודע היה לספר הרבה בעניין זה. הנה, הוא מראה לך מתוך רצון טוב להורות ולהסביר, שם בפינה, על יד החלון משמאל, יושב אדם רכון על כתב־יד וכותב, הוא הדוקטור יאמפל, מלומד גדול ורב נכבד בעדה קטנה על יד ברלין. עובד הוא עכשו על חיבור חשוב שבוודאי יעשה רושם גדול בעולם המדע העברי, והוא קיבל תמיכה לפני שנים מן הקהילה שלנו. מעיירה גליצאית נדחת בא לאשכנז, צנוע היה ומעולה ונפשו חשקה בתורה, וכסף מנלן? המליץ עליו רופא מנתח אחד, ד”ר וייל, והקהילה עמדה לו והעמידה אותו על רגליו.

הרואה אתה, בחור, שם על יד הארון, איש נמוך, בעל משקפי זהב ואף פחוס? ראה נא מה הדור הוא בלבושו! שמו גרינטל, קלונימוס גרינטל מאושפיצין של גליציה, מה? אינו עושה עליך רושם טוב? גם אני אינו אוהבו, אבל הוא בעל דקדוק, ויודע ארמית כארמי מובהק, כנראה שהוא ממשפחת לבן הארמי; תכיר אותו ולא תוקיר אותו לעולם; עיניו מתרוצצות בחוריהן כשני עכברונים בפח, הנה והנה, הנה והנה, אבל הוא תופס מקום בשדה התרבות העברית, מנהל מחלקה, מתרפס ומתחפש והשעה משחקת לו. אל תחשוש! הוא אינו מסוגל היום לעשות טובה ליהודי, הוא כבר שכח את ימיו הראשונים בברלין, כאשר לווה אצלי שני מארקים למרק ולחמניות בתמחוי של זיידה ברחוב גרנאדיר. אל תפנה אליו אף פעם, השמעת? אסור בהנאה, מוקצה מחמת מיאוס: שונא אני מיניאטורות כאלה גם כשכובע גדול קבוע בראשם. איני אוהב לדבר לשון הרע רק על אדם אחד קטן, על כן אשכילך להסתכל בדוגמה שניה של אגואיסט, והוא רב ומטיף בקהילה הגדולה; הנה שם יושב על התורה ועל העבודה הדוקטור רבינר כמר זיגמונד הוניג, כשמו כן אין הוא, הוניג שמו והוא מר כמות, אגואיסט בסתר וצדיק בפרווה בגלוי, ענוותן בצאתו וגאותן בביתו; נסה לדפוק על דלתו, להכנס אליו אל הקאבינט שלו, ונוכחת לדעת מי הוא ומה הוא האיש הזה! כן שכחתי, העיקר שכחתי, ציוני הוא וכמעט סופר עברי: אבל לעזרת סופר עברי לא יתן יד, ואין עטו וידו שוים, אף הוא שכח שבאחד הימים הרחוקים, אז כשיצא מן הרכבת בתחנה השלזאית, זו שממנה באו כל הקבצנים הפולניים, היה במחילה מכבוד רבנותו, קבצן גדול וגליצאי קטן, בחור מסכן ולא נחשב לכלום. ומי, כסבור אתה, עמד לו בשעת דחקו? הקהילה הגדולה! היא שדאגה לכל מחסוריו, היא שנתנה לו משרה, ועכשיו הוא מר בר רב אשי גדול, אבל שכח “מאין באת”. ביתו אינו פתוח לרווחה לאנשי אנחה, ואין בו סימן ברכה למעשה אלא להלכה. והיה מעשה וסופר צעיר בלשון הז’ארגון, שהוציא את ספר שיריו הראשון בשם “דאס גאלדענע שליסעלע”, “מפתח הזהב הקטן”, והוא היה נצרך גדול, ממש רעב ללחם, ואין לו פרוטה בכיס ולא כלום, מלבד כשרונו האמתי לפואיזיה, לשירה; והמשורר העני הזה רצה לבוא אל ביתו של זה על מנת למכור לו אכסמפלר אחד מספרו החדש ולקבל איזו טובת הנאה מידיו של הרב המכובד, שאף הוא היה אי־פעם אדם עני ונצרך לבריות. דפק ודפק, כלומר צלצל במצלה החשמלית ואין עונה; וכבר אמר ללכת ולבוא מחר, כדרך העניים שאינם מתיאשים מדלתות סגורות, כמו ר' אברהם אבן עזרא, המשורר בעל המעיל הקרוע ככברה; אבל לפני ההליכה הכה על הכפתור והרעיש את הבית, שמא בכל זאת ישנו שם בחדרים הפנימיים מי שהוא! והנה נפתח, לא הפתח חס ושלום, אלא אשנב קטן, מין חור הצצה צר, ובעדו הציצה עין אחת בולשת של בריה עלומה והיא אשתו של הרב הנכבד, שישב אי־שם בחדר העבודה שלו וכתב מאמר ארוך בלשון הגרמנית על הרחמנות בישראל מאברהם אבינו עד ר' משה לייב מסאסוב. בעד החור שבדלת הכבדה כשער של מנזר עתיק הכירה הרבנית את בעל המחבר של “דאס גאלדענע שליסעלע”, היא פתחה את הדלת כמלוא סדק של מצה שבורה ואמרה בקול רך ומלא אהבת הבריות: כבוד הרב עסוק עכשיו ואינו יכול להפנות עכשיו למבקשי צדקה. ומה עשה המשורר הרעב? לווה אצל אדם אחד, שיש לו עוד קצת יהדות בלב, עשרים פרוטה ושלח את ספרו לרב דרך הדואר – ולא קיבל תשובה עד היום. אבל אל תתיאש, בחור צעיר, מן האדם; אתה רואה שם את החזן גרוניך? שא, שא, לא בקול, בלחש, כן שם בסמוך לעמוד של בעל הפרצוף המגושם, הוא בעל צדקה גדול, אוברקנטור, קא־פא־צי־טט, טנור עם צליל מתכתי, מוזיקאלי, בעל נוסח, היה תלמידו של שטיינברג, מנגן גדול ויודע ספר. לא חזן אחד נושע על ידו, השחקן הגדול, הקומיקן צ’ארני, חייב לו תודה על הקאריירה שלו. אכן הודות לקהילה שלנו הגיע למעמד גבוה כזה, וכמו שהוא אומר דרך הלצה: “יקום פורקן” – היקים מביאים פורקן לאחיהם העניים. אכן, לב יהודי יש ליקים הללו, ואפילו אם נוקשה הוא היהודי הגרמני כלפי חוץ, כדי להראות לגויים שגם הוא גוי כמוהם, אבל מבפנים, בתוך נשמתו, בוערת הנקודה היהודית, אש הקודש מימים מקדם, והיא היא שארית ישראל, והיא שירת ישראל בהרמוניה העולמית. הבט נא לצד הפתח, למקום שם עומד על משמרתו זיכלכן השמש, כן בדיוק על ידו של מנוול זה עומד הדוקטור הורודצקי, שמואל אבא הורודצקי, בשמו המלא, שמעת את שמעו? כמובן, מי אינו מכיר את סופר החסידות והחסידים, בודאי קראת את מאמריו ב“הגורן” עוד בעיירה שלך, מה שמה? יאדומישלי? שם משונה, לא שמעתי מימי שם מצחיק כזה, יאדומישלי, מי המציא שם זה? אתה לא, ודאי, וכי מי ירשה לך להמציא שמות לעיירות; אבל בודאי קראת את מאמריו המחכימים על גדולי ישראל, רבנים ואנשי שם. הוא מתקרב אלינו, אל תרוץ אליו, היה מנומס וחכה עד שישב על מקומו הקבוע, אתה צריך עוד ללמוד הרבה, בחור, ואל תחשוב שכבר הנך משורר גדול מפני שפרסמת שיר ב“הצפירה” וסיפור עלוב ב“המצפה” של ש. מ. לזר. אני פרסמתי יותר ממך ואיני רואה את עצמי סופר. שא! הוא אומר משהו לזיכלכן הקטן, אפילו למנוולים גדולים הוא מסביר פנים, ועתה, ראה, ישב ויתחיל לכתוב. אל תביט בו בעיניים רעבות כאלה! אין הוא מחבב זאת, אני אציגך לפניו כראוי לאדם אירופאי ואתה תחריש עד שאתן לך רשות לדבר. אתה צריך עוד חינוך; אני בבואי הנה הייתי כבר משכיל שלם ואתה כל יאדומישלי טבועה בפניך, כאילו נולדת ביער; אל תעלב, מתכוון אני לטובתך, וסוף סוף תהיה גם אתה לבן־אדם. הסתכל איך סופר מתכונן לעבודה ספרותית. אתה סבור שסופר יושב וכותב, כך סתם, מן השרוול! לא, יקירי, לא כל כך מהר יושבים וכותבים ספרים. קודם כל פותחים כל מיני ספרים, מעיינים במקורות, רושמים רשימות, אוספים חומר מדעי, ואחר כך באה היצירה האמיתית. ראה, הוא התחיל לרשום מתוך ספרים קרועים ובלויים, מאבק דורות הוא מעלה אורות… זוהי מליצה שלי שחידשתי ברגע זה, אצלי המליצות נולדות כהרף עין; יש לי עשר פואימות היסטוריות בכתובים ועוד חזון למועד. לאן אתה מביט? לזיכלכן? הוא מענין אותך יותר מאשר הסופר החשוב, איש המסתורין והקבלה? אוי ואבוי למשורר צעיר כמוך! עליך ללמוד את פרוצס היצירה ולא להביט על מנוולים. אתה יודע סוד היצירה מהו? בהתמדה! ביאליק בעל “המתמיד”, הוא הוא המתמיד עצמו! אתה זוכר את הקטע הנעלה בו מדבר המתמיד על הקרבה עצמית?… הנה לפניך אחד המתמידים בשדה היצירה העברית! שעות על שעות הוא יושב כאן ועובד בלי לאות! זהו כוח עבודה! חוקר, צפנת פענח! אלמלא הורודצקי היתה החסידות כספר החתום, ומקצוע תולדות הרבנות היה חסר בנאי גדול, אדריכל. אני מכירו היטב, משרת אני אותו עד כמה שידי מגעת, והוא אסיר תודה לי וכל ספר חדש שהוא מפרסם הוא נותן לי במתנה בצרוף הקדשה, התבונן נא היטב בדמותו, – הדרת פנים של אדם אציל; מכירים בו תיכף שאדם ביקר הוא, זרע קדש מחצבתו, נכדו של הבעש“ט. המתן נא קצת, אני אציגך לפניו, נעשה זאת בשקט, בלי להקים רעש; סגן הספרן הראשי, הדוקטור פסים, כבר נתן בי את עינו הרעה, עיני גזלן, ואלמלא מוראו של המזכיר הראשי, היה עושה בי כלה. התועב הזה מקצר את ימי, מהרגע הראשון להתמנותי כאן כמומחה לעברית הוא עוין אותי וחותר תחת קיומי; אל נא נתן לו פתחון פה, נלך לאט לאט, בזהירות; בוא אחרי לשולחן ההוא; אני אגש ראשונה ואתן לו ספר, ספר חדש שנתקבל אתמול מהוצאת “דביר”, ואת תבוא כעבור רגע בעקבותי, ואז אציגך לפניו; אין בכך כלום, אמנם אין אתה עוד מפורסם, בסך הכל הדפסת שיר אחד ב”הצפירה" ואיזו רשימה על בית המדרש או בית המרחץ להבדיל בעירך שקורין אותה – – כבר שכחתי את שמה המשונה, כמדומני יאדומישלי. אתה תראה איך סופר חשוב שמח על ספר חדש, וזכור: רק אחרי שיפתח את הספר ויעיין בו קצת, תתקרב אתה ותעמוד על ידי, ואז אציגך לפני דוקטור הורודצקי. השמעת היטב? טוב.

 

ג    🔗

דוקטור רנצר לא היה מקובל על חבריו לעבודה בספריה של הקהילה. הפקידים האחרים ראו עצמם עליונים ומיוחסים בשל אשכנזיותם הטהורה, ובעיקר בסרו עליו שנים מבין הספרנים הממונים עליו: דוקטור איזידור פסים והעלמה פרוידה, בחורה מזקינה ומסכנה, מרת נפש ומהירת חימה, שלא סבלה את הכנוי “פרויליין” ותבעה שיכנוה “פראו”, גברת, מפני שדבר היותה רווקה ולא נשואה הוא ענינה הפרטי. אבל על אף דרישתה הנמרצת לא עשה איש את רצונה, ולא קראו לה “פראוּ” כי אם דווקא “פרויליין” ובהדגשה מיוחדת, למען הרעימה; והיו הבריות, שדרכם ליהנות מצער הזולת, מתיזים בכונה את הסיומת “ליין” – פרוי־ליין, שהיא לשון הקטנה בלשון אשכנז, להודיעה שרווקה היא, בתולה זקנה, ולא אשה נשואה ומכובדת. ויש שעשו בערמה מרושעת וכנוה בשם פראו־פרויליין פרוידה, בשלוש “פאין” מפאות ומפעפעות ומפורשות; והיו הפאין מפעמות את לבה הסוער של העלמה פרוידה ומפריחות צבע של פואה בפאת לחייה שחתימת זקן נכרת פשטה בהן. העלמה פרוידה והד“ר פסים צהובים זה לזו תדיר, דיני דברים ביניהם יום יום, ומרה נזרקת ביניהם בכל שעה, מבלי להשגיח באנשים היושבים ועובדים איש איש על שולחנו ומבקשים שיהא שקט סביבם. שניהם, העלמה והדוקטור, רתחנים הם, מתפרצים בזעם בלתי מרוסן, ומוכנים לרדת איש לחיי חברו ולדרסו במקום. ארבע עיניים מלאות ארס שנאה טורפת היו נצתות כמן נורה של חשמל על ידי לחיצה סמויה, וכרגע ודברי נאצה והשמצה עפים מכאן לכאן כחצים מורעלים, כל צד מפסיק מעבודתו ומכוון את פניו ועיניו הלוהטות כלפי יריבו הנצחי. מגדיל לעשות הד”ר פסים, שגברתן הוא וכוחו לזעום ולהטיל מרה רב הוא משל הפרויליין החשה בלבה, וכעבור שתים־שלוש דקות של מלחמה היא זקוקה ל“טפות וואלריאן”, המרגיעות את הלב; ותוך שהיא מנטפת את הטפות מן הצלוחית על קובית סוכר המוכנה אתה בארנקה השחור, הד"ר החזק ממטיר עליה מבול של גדופים וחרופים וכל כוונתו לגרום לה “שבץ לב מתוק”, כפי שהגדיר זאת באחת המריבות המפורסמות שביניהם, שאז זרקה בו הפרויליין את בקבוק הטפות שלה וצבעה את פרצופו בנוזל חום לצחוקם של כל באי הספריה ולשמחת לבם.

שנים אלה, שצהובים היו זה לזה ושונאים בנפש, תמימי דעים היו בדבר אחד – בשנאתם המשותפת לד“ר רנצר הקטן, שנאה שעשתה שלום ביניהם, ואפילו גרמה למין אהבה משונה שעשתה את שניהם למכוערים ביותר. שניהם חפשו תמיד תואנות וטענות נגד “המנוזל הגליצאי”, כך כינו את חברם לעבודה, וכאשר מצאוהו האויבים השתערו עליו ביחד מפנים ומאחור ועשו להם כרה משותפת מעלבונו של רנצר, מכאב לבו ומעמידתו הדלה, ולא הרפו ממנו עד שהתערב הד”ר סטורן, הספרן הראשי, קראם לסדר והשתיקם בסמכותו העליונה. כמובן שקל היה להם לפגוע בד“ר רנצר המסכן מאשר בד”ר סטורן הממונה עליהם. הוא, הספרן הראשי, היה עוין את הפרויליין לא פחות מאחרים, ותמיד שמח היה לאידה; וכל עוד שאפשר היה לסבול את “הסקנדל” היה יושב לו בצד ועושה את עצמו כלא־שומע, והיה מסתיר בת צחוק של נקמה מאחורי זגוגיות המשקפים המעובות והמלוטשות כמין בדולח; רק כנפי אפו החדות, המרטטות ככנפי פרפר שצנח, גילו את מסתוריו המרושעים.

ד“ר פסים כעסן עצום היה ואסטניס היה, וחושש מאד מפני הנזלת הכרונית של ד”ר רנצר; ואוי ואבוי לו למנוזל אם התעטש בסמוך לחברו לעבודה. לשוא היה ד“ר רנצר מתנצל שהעטישות אינן ברשותו, ולא הוא מעטש אלא כביכול מעוטש, ואדם הוא רק אדם, כידוע, ולא מלאך ואף לא בול עץ. אי־אפשר היה שלא יקרב אל ד”ר פסים וכמו כן בלתי אפשרי היה שלא יזורר בשעה ש“זה” התקיף אותו והתגבר עליו! “הפטשי” אחד פתאומי – וד“ר פסים יסוב־יקפוץ לאחור כנשוך נחש, ואז פורצים הקולות והקללות מפיו בלי כל מעצור: “התרחק מכאן, צא מפה, מנוזל, הביתה!” קריאות אלה מושלכות לעברו של המתעטש שמחמת הצעקות איבד כל שליטה על אפו, והוא שוקע בבולמוס של זרירה ועטישה יותר ויותר שאינו מרפה ממנו במשל רגעים מספר. ואז יוצא הד”ר סטורן מחדרו המיוחד, מסתכל רגע סביבו, סוקר בקפדנות כמין מפקד גדול את שדה המערכה, משקיט את ד"ר פסים הרותח, נוזף נזיפה קלה בעלמה פרוידה המטולטלת כמין כדור מעוית של צחוק, מצווה לרנצר להכנס לחדר הסמוך ולהרגע שם, קורא כמו לעצמו שתים שלוש פעמים “סקנדל!” והשקט חוזר כבתחלה.

מכל האמור למעלה אנו למדים מה טעם זהיר ונזהר היה הד“ר רנצר בהליכותיו ובהתנהגותו, ומדוע כה קשתה עליו הגישה אל הסופר המכובד שישב על יד שולחנו ועבד את עבודתו. הוא ידע ש”הקולגין" שלו אורבים לו בסתר כדי להתנפל עליו בגלוי, ולא רצה לתת להם פתחון פה ולספק את תאוותם לריב ולשנאה; מן הנעלבים ואינם עולבים היה, אך מי חקר את לבו של העלוב הזה וראהו בצערו האלם!

כדי שלא להפתיע את הסופר החביב עליו ולבוא עליו באמצע עבודתו בלא כלום, הכין לו ד“ר רנצר אמתלה טובה – ספר חדש, כדי להגישו במו ידיו לסופר הלהוט מאד אחרי ספרים טובים. והתכנון היה כך: קודם ילך הוא בתוקף תפקידו כספרן ויניח לפניו את הספר, ואחר־כך יגש הסופר הצעיר והוא יציגו לפניו. אכן איסטרטגוס גדול היה במה שנוגע לפחד ולזהירות, על כן חילק את המחנה שלנו, את עצמו ואת כותב הטורים האלה לשני ראשים: הוא הראש האחד בא לו מימין, ואדם זה, הראש השני, בא לו משמאל, ובשקט, כדי שלא להרגיז את “התועב” הזה. “הפרוסי האדום”, את “הדוד עשו”; וכדי להמלט מ”שגעונה" של אותה נערה מארסה בג’י מיני ארס, שוקט, מפעפע וצף והוא דומה, כמאמר הגמרא, לנחש הנושך באבר אחד וארסו מהלך בכל האברים! ומה הוא, רנצר, מתקרב והולך בכפיפות הקומה ובלי שיור של שעור קומה, והוא כמזחיל, בחינת “אתיתי לחננך”, אף אדם זה מצווה נהוג כך. שכן “לא בית קהוה כאן, אלא בית־עקד־ספרים, מקדש מעט בעולם האצילות”; “ולא ברעש השכל גם בעת שהוא מצייר את הגשמיות מתוך הרוחניות”, כמובא בספרי חקירה. ועוד נאמר בענין זה: “שהעצם הרוחני הוא נוכרי בעולם הגופים העבים – – –” ובודאי התכוון רנצר הרך והמך לומר בזה שאין הוא והם יכולים לדור בכפיפה אחת, אלא מפני הפרנסה הוא מפרנס את עניניו כנגד הפרינציפין שלו.

סוף סוף הגענו בשלום למחוז חפצנו – שולחנו של הסופר הנכבד, ועמדנו הרכן לפניו, בנמיכות הקומה, כשאנו מנסים להשוות עומד ליושב, שלו יהא היכר גדול בינינו לבינו, כדרישתו הנמרצת והמפורשת של הד"ר רנצר, שטבע שני היה לו להקטין את עצמו לפני הגדולים ממנו, ולהסות את עצמו ולכסות עליו בכל מיני הסויים וכסויים, ובלבד שלא למשוך עיני הבריות עליו וישכחוהו.

אמר רנצר מה שאמר, הגיש מה שהגיש והציג בדברי לחש מנומנמים ומגומגמים את “הסופר הצעיר, המתחיל להתפתח” לפני הסופר הותיק ובעל השם: ואגב ההצגה המבוהלת והנואלת, דחף לו ל“מתחיל” המתבושש כלאחר מרפקו, וכוון את חוד המרפק ישר לבין הצלעות, והוא משמש כמין אות ודגדוג של סבר וקבלת רמז מחכים; ולא עוד אלא שדרך על גבי אצבעות רגלו בנעלו הכבדה והמסומרת כמצליף וכמדרבן, כמי שאומר לחברו: למה תעמוד כגולם? התקרב ל“קאפאציטט” כמלוא פסיעה קלה, היה נא בר דעת ולא בר־אווז! ובלחש: תן לו מליצה אחת במיעוט דברים, מנופה המחזיק את המרובה, למען ידע שיש לו עסק עם פיטן שחזון השיר נפרץ במעמקיו, לשונו צחה וניבו נאוה.

לא רצה אותו צעיר לדבר בלי כוונה, שכן דבור בלי כוונה, מלמד אותנו אבי החסידות, הבעש“ט, הוא “שבירת הכלים”, ענין בלי בנין, והסתפק בסיג לחכמה – בשתיקה; “שכשהוא בשתיקה יכול הוא לדבק עצמו בעולם המחשבה”. שתק הצעיר והתבודד עם המחשבה על הסופר החביב שמואל אבא הורודצקי, שבאותה שעה הניח את העט מידו וחייך כלפיו את חיוכו הרך והטוב, והוא כמסכים עם שתיקתו ואינו מסכים עם דבורו של המליץ העומד בינינו ועיניו כמו מכות את האיש הצעיר ואומרות: דבר! “בישן הוא” – מתרץ לו רנצר את קושית שתיקתו, “בעל משל ומליצה, אבל ‘מליצתו בדאגתו הדופה’, כמאמר הרשב”ג, על כן הוא כמחריש”. אמר ד“ר הורודצקי לד”ר רנצר: כל אחד צריך להתנהג על פי מדרגתו, מה שאין כן התופס מדרגה של חברו, זו וזו לא נתקיימה בידו. חשש הספרן לדבורים גבוהים, הניח אצבע אחת על פתחי פיו ופניו דוברות: “שקט!” נרמז ד"ר הורודצקי והבין שעת לחשוד ולחשות, הלחיש את קולו ושאל לרצונו של הצעיר ומה הוא מבקש ממנו, שכן ניחש מדברי רנצר שהצעיר העומד לפניו אדם דואג הוא ומבקש עצה ועזרה. אך כשנודע לו שמגמת הצעיר לשוחח אתו ביחידות כדי לקבל ממנו פרטים לתולדות חייו ועבודת חייו, והם ישמשו לו כחומר למאמר ליובלו החמשים שעומד בית הועד העברי לערוך לו בקרוב, הסכים ברצון להצעה, הציע לרדת למטה, למסעדה הקטנה של הרמן אשר בקומת הקרקע, ושם “יגיד לו את כל לבו”.

ד“ר הורודצקי בחייו כביצירתו לא נהג לעולם סלסול בעצמו, ולא היה צורך באמרי שפר וסבר רבים בהמלצות וב”הצגות" כדי להתקרב אליו. תמיד היה אדם קרוב אצל אחרים; תורת החסידות “להדביק את עצמו במדות טובות והנהגות ישרות”, היתה גם לתורת חייו. הוא שהרבה כל כך לתאר את הצדיקים והחסידים ולהעלות את דמויותיהם המאירות, דבק בכל לבו במדות “גבוריו”, ולא שכח מעולם את ההגדרה המופלאה של מוסר החסידות: “צדיק גמור – שאין בו שמץ רע. אינו רואה שום רע באדם, ובעיניו הכל זכאים וצדיקים, ולכן הוא אוהב ישראל מאד”.

קם ר' שמואל אבא וסילק את ידיו מן הספרים והמחברות שלפניו. הספרים שאינם שלו החזיר לידיו של ד“ר רנצר שיחזירם למקומם, ואת הספרים והגליונות משלו שם בתיקו הגדול, לחש לאיש שיחו שילווה אליו ושם את פניו אל היציאה, מקום שעמד שם זיכלכן הקטן, והוא עטוף שחורים כמין “שמש של גיהנום”, ותפקידו לבדוק את התיקים של היוצאים אם לא שמו בכליהם מספרי הספריה. מי שלא ראה את זיכלכן השמש בתפקידו לא ראה מלאך חבלה במלאכתו מימיו. זיכלכן שחזר ממלחמת העולם הראשונה אינבליד למחצה ושוטה גמור, היה שמש של הקהילה ושימש בשני תפקידים; סגן שמש ב”טמפל" ושומר סף ב“ביבליוטק” של הקהילה. את שני תפקידיו מילא בנאמנות פרוסית ובדיקנות של ג’אנדרם. הוא היה הפוכו של “הצדיק הגמור” שבחסידות, אפשר לומר שהיה רשע גמור, שכן ראה רק רע באדם, והכל היו חייבים ורשעים בעיניו, ולכן היה שונא בריות מאד. זיכלכן דק ורזה היה כדוגמת ד“ר רנצר, אלא כשם שזה האחרון היה עניו, שפל־רוח, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, כך היה הראשון זחתן, מתרברב ומתחצף לגדול ולקטן. הוא היה הופך והופך בילקוטים ובתיקים באצבעות רעות, שחדות היו כמין אדרות דגים מיובשים, בלש היה מטבעו, ולגרום עלבון וצער לאדם היה מיטב תענוגו. לא הועילו כל התלונות לסילוקו מתפקידו, מפני שאגוד החילים היהודים המשוחררים, ה”אידישע־פרונט־סולדאטן“, עמד לצדו ולא נתן לפגוע בזכויותיו, ומי יהודי אשכנזי ויפגע בפטריוט?! שומר הסף הכיר יפה את הד”ר הורודצקי, אבל “תפקיד הוא תפקיד”, ע"כ צווה במפגיע לפתוח את התיק והתחיל בבדיקה קפדנית. הוא שאל הסברה וידיעות על ספר זה או אחר שמצא בילקוט, הכניס את אצבעותיו עמוק לבטן הילקוט ולבסוף נתן את הרשות לעבור.

לא דמעה אחת הזילה העלמה פרוידה למראה התנהגותו של ה“אידיוט” העלוב, כפי שכנתה אותו בחמתה. הוא לא נשא פנים אפילו לגבירות, ולה, לעלמה פרוידה, שבעצם היתה ממונה עליו, אמר לא פעם: בלמי את פיך ודומי! לא היה טעם להטיח בפניו מכל הבא ביד; הוא לא היה רגיש לעלבונות קטנים כאלה, ארבע שנים היה בחזית, “בשדה”, וממי יפחד? הרבה צער נצטערה העלמה המסכנה על שלא נפל במלחמה, היתה לה טענה כלפי הקב"ה שדוקא אותו החיה ולא שם חלקו בין שנים עשר אלף החילים היהודים שנפלו במערכה למען המולדת והקיסר; אבל זיכלכן לא השגיח בטענותיה והיה מרעים אותה יום יום עד לדמעות וחריקת שנים.

אל המלווה של הד"ר הורודצקי לא שעה כל עיקר, שכן לא נשא כל תיק עמו, ואדם בלי ילקוט לא נחשב בעיניו כאדם מן הישוב.

ד“ר רנצר, כמובן מעצמו, היה מרוצה מאד מן הפעולה שפעל באותו יום למען הספרות העברית היקרה לו כנפשו. לא רק מוקיר סופרים היה האיש הזה אלא גם מושך בעט סופרים, היו לו הרבה כתבים, ובאחת ממחברותיו העבות והגדולות כ”גמרא“, היה רשום בשער באותיות מאירות עינים: “עטי, עט סופר, קומה ופצה פיך!” והוא מליצה ממליצות יל”ג, משורר לבבו של המשכיל הגליצאי ד“ר רנצר. לידידיו המעטים ידוע היה שכותב הוא “לעתים מזומנות”, ובעת רצון היה מראה להם את חוברות “האשכול” של ד”ר עזרא גינציג, בהן פרסם כמה רשימות נאות בצעירותו. ורק בגלל “מזלו הרע”, כך התאונן לפניהם, פסק לכתוב, ו“שירת חייו נדמה בראשיתה”.

אכן לא שיחק לו המזל לעלוב זה בשום דבר, והסיפוק היחיד בחייו הרעים היה לשמש תלמידי חכמים, לעזור לסופרים נצרכים, אם בגמילות חסד ואם בהשאלת ספרים הנחוצים להם להשתלמותם.

כשנמצא באחד הימים אותו ד“ר רנצר מת בקרון החשמלית שבו נסע לעבודת יומו בספריה של הקהילה הגדולה, לא בכה אותו איש מלבד בנו הקטן שנסע אתו יחד וראה את אביו מת לעיניו ולא ידע מה היה לו… הוא, הטוב והמיטיב, האוהב את הספרות העברית ויוצריה יותר מנפשו, לא נספד אפילו שלא כהלכה; רק ד”ר שמואל אבא הורודצקי נאנח מעומק לבו בהגיע אליו השמועה על דבר פטירתו, גנח ואמר בלשונו של המהר“ן: “נדמה שהולך בן אדם עם דקין וכרכשות ואברים כשאר כל העולם, ואף על פי כן באמת הוא ענין אחר לגמרי”. ואדם זה, ד”ר רנצר שמו, הוא ענין אחר באמת, ענין יקר ועצוב מאד.

 

ד    🔗

היתה שעת בוקר נאה, ביום נאה בחודש מאי הנאה. בירת אשכנז הרחבה, הגדולה והנקיה מאד שפעה אור בהיר, פריחה ובטחון. רוח קלה וריחנית הבאה מן הסביבה המיוערת והמיוארת ריחפה בחוצות האביביים והפיחה תקוה טובה בלבבות, אמונה באלהים ובאדם. יש שחיי שעה נראים כחיי עולם, והשעה, שהיא חלקיק זעיר מן הנצח האלוהי, יוצאת ומשחקת לפני האדם ומבטיחה לו חיי נצחים; ואז טוב הוא האדם באמת, ונוח הוא לרצות, להתפייס, והוא מכריע את הזמן לכף זכות. לעת כזאת מידבק לב האדם עם מקור החיים, מעמיק אל שורש הגידול, הצמיחה וההתחדשות העולמיים, ונפשו תדרוך עוז על האדמה הטובה והנאמנה לעולם, כעל אדמת קדש.

“השבעתיכם, אחי, היו נאמנים לאדמה, ואל תאמינו באומרים לכם כי יש תקוה מחוץ לאדמה!” כל השביע המשורר־הפילוסוף פרידריך ניצשה את בני האדם אחיו. ברם שבועת אמוניו לאדמת אלהים הקדושה סולפה על ידי הגרמנים, האחים הנפשעים, והם הפכו את נאמנותם לאדמה לבגידה באדם, חיללו את קדושת החיים בסיסמה הטרום אנושית והלפני מוסרית, שלפני מתן תורה, הלא היא הקריאה האכזרית: “דם ואדמה!” שהביאה שואה על החברה האנושית המתבוססת בדמיה מאז.

אכן, אביב העולם היה צעיר ורענן ושמח, וקול קורא בלב: “הוה!” זה הצו המוחלט של המוסר האלוהי מבראשית. לא אטלס אומלל שכולו דוי היתה תבל, כי אם נערה נאה וצנועה היוצאת בשמלת שבתה לטיולה הראשון עם בחיר לבבה הרואה בה עולם ומלואו. הרוח הקלה שהניעה את עצי התרזה המלבלבים, כמו דקלם חרש־חרש את שירי היינה הצעירים, בטרם שילב את יסורי נפשו ביסורי העולם כולו. וככה אמרה רוח האביב לאזן השומעת את שירת החיים: “חרש בלבבי ירון / נעים צלילים השיר. / זמרה, שיר אביב קטן, / שיר במרחבי אויר”. היה נעים מאד לשבת במסעדה הנקיה והריקה עוד מאדם בשעה מוקדמת זו, ולהקשיב לספורו השקט והמתון של שמואל אבא הורודצקי הצעיר בן החמישים. טפין, טפין רעף שיחו, שבהמשך השיחה נצטרפו לתולדות חיים רבי ענין ועשירי מעש:

הוא נולד בעשרה באלול תרל“א, בעיירה מאלין, מחוז רדומישל, פלך קיוב אשר בארץ רוסיה. אביו ר' יוסף משה בן ר' ברוך, נפטר בשנת תרל”ד ושמואל אבא הוא אז בן שלש שנים, יתום קטן. עד שנתו העשירית גדל בבית סבו, מצד האם, ר' גדליה ממאלין, בתרמ“א עבר לביתו של אבי אביו ר' ברוך הורודצקי בעיר החסידים המפורסמת טשרנוביל ושם חונך להיות “יהודי טוב”, רבי, כיאות לנצר משורש “עץ עבות”, ענף מגזע אילנות גדולים, בדומה לבעש”ט, ר' נחמן מבראסלב נכדו, ר' פנחס מקוריץ, ר' נחמן מטשרנוביל, ר' יהושע השל מאפטא, כולם “זרע קודש מחצבתם”, “יהודים טובים”, שהוא, ר' שמואל אבא, היה צריך להמשיך את שושלתם. ברם נשמתו הטובה של הנער סלדה מן החנוך המאובן והנוקשה, המכריח להיות “יהודי טוב”, ולא טוב היה לו ולא ניחא בסביבה הזאת. נפשו הפיוטית לא סבלה כבלים והבלים, מצוות מלומדות, המכריחות את נפש הילד להיות מה שאיננו לפי עצם מהותו. הוא נולד בן חורין במובן הנעלה ביותר של מלה זו, וקפוח חרותו הפנימית גרם למיעוט דמותו המקורית; הוא לא רצה להיות המשכם של אחרים, אלא רצה להיות התחלה של עצמו, ככל היוצרים מעולם. יחוס עצמו ביקשה רוחו היוצרת, ואת דרך חייו חפץ לסול בכוחות עצמו ולא ככתוב וכמסופר במסורת המשפחה. כאשר הזכירו לו מחנכיו ומדריכיו הרבים מדי: “אתה נקרא על שמו של ר' שמואל אבא, בנו של ר' משה, הרב בסלבוטא, בנו של ר' פינחס שפירא מקוריץ!” אמר שמואל אבא הנער: אני רוצה להיות שמואל אבא חדש שלא היה עוד אף פעם, ואין אני חפץ להיות “נכד” אלא “אבא”… אב בחכמה ואב במעשים, בעל עצמיות הקרויה “אני”; ו“נכד” אינו אלא מין “הוא” זקן; וכבר אמר ר' נחמן מברסלב: אין טוב להיות זקן, הן חסיד זקן והן צדיק זקן, זקן אינו טוב, זקן צריך להתחדש בכל עת. ואין חידוש אלא בשכל, שהוא חדוש הנשמה; כי השכל העצמאי הוא הנשמה, ובמקום שחושב השכל שם הוא האדם.

אמנם “דעות” אלו היו בחינת מרידה גמורה במקובל, בעיטה בכל המקודש מדורות ב“משפחה”, וגלוי פנים בתורת החסידות שלא כהלכה. המשפחה כולה דאגה… חוליה אחת בשלשלת היוחסין נתפקקה וניתקה מתוך יתר הטבעות האחוזות עוד היטב אחת ברעותה, וחזקה על מרדן שכמותו שלא יעמוד באמצע הדרך, ועוד ידו נטויה. היחס אליו מצד בעלי הזרוע שבחבורת המשפחה נעשה קשה ומדכא יותר ויותר, ומכיון חשוד היה על מינות, ר“ל, התחילו להצר את צעדיו, ועקבו אחריו ביום ובלילה ושמרו עליו בשבע עינים לבל יתן עיניו בספרי מינין ולא יצא לתרבות רעה. אך אין לכלוא את הרוח… ובאחד הלילות נתפס הנער בחטאתו הגדולה, בקראו לאור הנר בספרים חיצוניים; ובאגם הנרפש העומד, במי הנמוכות, של “החצר” הקדושה, הוטלה אבן כבדה שהרתיחה והדריכה את קפאון המנוחה המסורתית, ושוב לא נחה מזעפה. אמנם למראית עין עוד נהג הכל כמנהגו; בחצרות “צדיקים” כמו בחצרות מלכים, יודעים לשמור סוד, מחניקים כל ניצוץ של מרד שלא יפוץ החוצה ויעורר כפירה גם אצל אחרים. חטא בסתר כדבר שלא בא לעולם הוא, וכל עוד שאפשר להחביא את “החרפה” – מצפינים ולא מפגינים אותה בפרהסיה. לפי שעה ישב שמואל אבא ה”אפיקורוס" על התורה ועל העבודה, לבש בגדי חסידים, קפוטה ושטריימל, ומלא כרסו בש"ס ופוסקים, וכולו אומר צורה של אברך משי הטוב בעיני אלהים ואנשים. בהשפעת דודו אחי אבא, הרב ר' מרדכי שמואל, חבר האברך שנתפקר ספר בדרושים ופלפולים בשם “אמרי שפר”, והוא ספרו הראשון של מי שעתיד להיות יוצרה ומבשרה של החסידות החדשה מבחינה מדעית־ספרותית.

לאחרונה נלאה הבחור נשוא את המסוה של “נכד”; המקום בבית סבו בטשרנוביל נעשה צר ומחניק, הוא לא רצה לדור בעיר שכולה חסידים ולשבת בתוך “עמה” שכולו “צדיקים” שהיו מבלי עולם ובטלנים בעיניו; ובשנת העשרים לחייו עזב את טשרנוביל וקבע את דירתו בברדיטשוב. הוא לא רצה לאכול לחם עצלות, על כן קיבל משרת גזבר בבית מסחר לאריגים של דודתו העשירה, האלמנה פייגא מאגאזיניק. בסיפורו הקצר “קאסירר”, לאמר: גזבר, שנדפס בעתון “הצופה” של לודויפול, תיאר הורודצקי הצעיר את התקופה הזאת בחייו. שם, בברדיטשוב, יסד את “הגורן” שהוציא בעשרה כרכים משנת תרנ“ח, עד תרפ”ח. הקובץ האחרון יצא כ“ספר היובל” בברלין, למלאת שלושים שנה לקיומו, הספר יצא בהוצאת “ילקוט”.

בשנת תרס"ז עזב את רוסיה. שנה אחת שמע הרצאות, בתור סטודנט חפשי באוניברסיטה בברלין, בפילוסופיה ובהיסטוריה. אחר כך המשיך את לימודיו בציריך ובברן שבשוויץ ושם נעשה סטודנט מן המנין. בשנת 1912 קבל תואר דוקטור. ישב ישיבת קבע בשוויץ עד סוף 1921, ומאז העתיק את דירתו לברלין ובה ישב ועסק בעבודתו הענפה והפוריה עד בוא ממשלת הזדון במדינה זו.

 

ה    🔗

על עיצוב דמותו הרוחנית והשקפת עולמו הרעיונית והמדעית־ספרותית של רשא“ה, השפיעה לא הפילוסופיה וההיסטוריה של חכמי אומות העולם וסופריהן, אלא תורת האדם והפילוסופיה של היהדות, החל בתנ”ך, דרך התלמוד ויצירת ימי הבינים, וכלה בתורת החסידות הבעש“טנית וממשיכיה, שהוא, “החסיד” מלידה, עשה לה אזנים, והפך אותה מגניזה מאובקת לנכס האומה כולה השווה לכל נפש. “יהדות השכל והרגש” מלאה תמיד את נפשו, ובהסברתה של זו ובגילוי צפונותיה רבות הפנים ראה את תעודת חייו היחידה. עוד בילדותו, בפקחו את עיניו להשכלה חפשית, המשוחררת מכל אבק של אמונות הבל ומסורת מלומדה, שם לו את דבריו של הרב בעל ה”תולדות" למופת: “כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל – שינהג לכל אחד לפי טבעו ומדתו שהיא בלב”. וכאשר ראה לפניו אנשים שטבעם ומדתם אינם בלב וכל דבריהם למטה אין להם שורש למעלה, כדרישת תורת החסידות המקורית, בעט בהם ובתורתם. ויחד עם “המוכיח” שבחסידות קרא: “שועלים קטנים מחבלים” – שהם הרבנים העומדים בשביל כסף והם כנערים קטנים.

ושמואל אבא האדם והסופר הלך לבקש את אלהים בנפשו הוא, בעצמיותו החפשית, באדם הפנימי שבקרבו. הוא הכיר שאמונה המיוסדת על מרות הבאה ב“קבלה”, לפי הקו, במשורה של האמונה המסורה, הבל הוא ורעות רוח. מתוך הכפירה האמתית בא לאמונה הטהורה; ואז הורה שהמסתורין והרגש מקורם בטבע; רוח וחומר, נפש וגוף, מחשבה והתפשטות, רצון ותנועה – חוקי כפל מחויבים של העולם הם, זכותם של שניהם שווה ולפיכך יש לראות בהם “שליחיו של אלהי אמת”. “תיקון הגוף קודם תיקון הנפש” לימד המהר"ן; אין החומר יכול להתקיים בלי הרוח, ואין קיום פעולה לרוח בלי החומר. ולפיכך: כל האומר “רוח”, על כרחו יאמר גם “טבע”, וממילא כל ההוגה בטבע הוגה גם באלהים. העולם – אחדות הרמונית, כל נברא הוא בבורא, כל פועל בנפעל, ואין הכל אלא אחד נצחי המתגלה בצורות ובפנים שונות.

הפנתיאיסם – היא התורה של אחדות אלהים והטבע של ר' נחמן מברצלב, – נתן את תמונת העולם בלבו של ד“ר הורודצקי בעודו צעיר לימים. ההרמוניה של אלהים והויה שבמשנתו של המהר”ן, היתה גם להרמונית חייו של הורודצקי; הוא התעמק במהותה הפיוטית ולא ההכרתית־ביקורתית שלה, התעמק בניגונה הטוב הבוקע כרון מעיָנים ממעמקיה הטהורים, וכרה לנו אזן לשמוע את הנגון הטוב הזה ועוררנו לצרף את קול נפשנו לקול נפשו. וכך היה אומר ר' שמואל אבא בשם ר' נחמן: “יש נגון של בחינת הטבע, וזו בחינת השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, שהוא בחינת הנגון והשיר של דרך הטבע, של תכונות השמים. והלואי והייתי זוכה לשמוע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשי”ת בלי פניה ובלי שום מחשבות זרות, – כמה יפה ונאה כששומעים השירה שלהם"!

והורודצקי זכה ושמע, גדולה מזו: זיכה והשמיע לאחרים. מעתה ידע שמצווה להסתכל בעולמו של הקב"ה: באילן נאה, בניר נאה, ומדרגה גבוהה היא להאזין להרמוניה של הספירות העליונות, ולצו המוסרי “הווה!” של הנשמה האנושית, השוחרת הויה ותפארת.

וכך נעשה הורודצקי למשכיל החסידות, לפיטנה הנאמן. תנועה עממית גדולה זו נעשתה עיקר הפילוסופיה שלו, היא עשתה אותו לאיש אחר, ל“יהודי טוב” במובן נעלה וכולל הרבה יותר; יהודי אנושי בתכלית. ומאז לא סר מדרכו זו: אדם שוחר טוב היה, אדם חפשי בדעות ודעתן בחופש; רציונליסטן, איש השכל, בדרך חייו, ובעל מסתורין ורגש ביצירתו. מאמין בלי תרמית והתחכמות, בדבקות ובהתלהבות, כחסיד אמתי בדורות הראשונים; אוהב את המופלא שביהדות לכל גלוייה! “כשאהבתו היא בעצם ולא במקרה, דבוק הוא בתענוג הרוחני שבמחשבה, שהיא החיות של הדבר, ולא החומריות של הדבר”, כמו שלימדה תורת המוסר של החסידות.

הורודצקי היה מאמין בתורת החסידות ומאוהב בה; על כן לא ראה את הצל והפגמים שבה, שכן כמאמין וכאוהב אין הבחינה ההיסטורית והפוליטית־לאומית מענינו ומבנינו. החסידות נתגלתה לו בחסד נעורים, באהבה, בלי “קליפת נוגה”, באורה הלך ולאורה הוליך את קוראיו. בשירתה הטבעית, האנושית, מצא פילוסופיה חיה ושלמה, ובפילוסופיה שלה – שירת חיים, אהבה בלי מצרים לאלהים, לטבע, ולאדם מישראל, – “מבחר ההויה האנושית”. באור השכל והרגש והמסתורין של היהדות צפה מסוף עולמו עד סופו, ועמד וגנזו בתורתם ובאור חייהם של ה“צדיקים” – אנשי מופת ו“יהודים טובים” במובן הנעלה ביותר. הוא שמע את הבשורה ומצא את האמונה, ועל ידי “האמונה שהיא בהירה מן הראיה”, נעשו, כביכול, הוא והחסידות אחד.

דרך היצירה שלו היתה תמיד לתת לחומר, שאסף ביגיעה ובאהבה, לדבר בעדו, שיחשוף הוא עצמו את אורו הגנוז ויהא מאיר ושמח מתוכו. מבחינה זו הלך בעקבות “המגיד הגדול” רבי דוב בר, שאמר: “אני אלמד אתכם אופן היותר טוב איך לומר תורה: בהיות שאינו מרגיש את עצמו כלום, כי אם אזן שומעת, איך שהעולם הדבור מדבר בו ולא הוא המדבר בעצמו יפסיק”.

וכלל זה נקט רשא“ה בידו: כי רק הדברים שמקורם בנפש ראויים להאמר ולהכתב לדורות, ובמקום ש”האמנות" בולטת יותר מדי – האמת נעדרת. כסופר בעל שעור קומה ידע הורודצקי כי יש לכתוב למען הנושא ולא למען מלאכת המחשבת שבכתיבה; לכן ברא את החסידות כולה כמות שהיא, בדמותה ובצלמה היא, ונתן סבר לאיקוניא שלה כפי שנצטייר לו זיו פניה הראשון. היא פתחה לו פתח אחד והוא פתח לה פתחים הרבה ברווחה והכל צפוי לפנינו.