הוא נמנה עם בני העליה המעטים, שזכו להתקבל על כל הקוראים עברית. עם הופעתו הראשונה על במת הספרות העברית, רכש לו את אמונו ואהבתו של הקהל העברי הרחב. ועד היום דבריו נקראים בכל שכבות העם.
ביחוד גדלה השפעתו על הנוער החסידי (והיה יום והנוער הזה היה רוב מנינו ובנינו של הנוער בעיירות הקטנות). במאמריו המדעיים־פיוטיים קירבם לספרות העברית ומכאן – לתנועה הציונית, שבימים הטובים ההם עוד הלכו שלובות יד והיוו כמעט תנועה אחת – תנועת התחיה הלאומית.
יצירתו הפופולרית של הורודצקי על החסידות, הקבלה והמסתורין, המלאה פיוט ויופי של יצירה אמיתית, הכניסה אור לעיירות הנדחות, שהיו תפוסות כולן בידי המון חסידים חשוך. נפקחו עיני נוער לראות את החסידות, שעברו זמנה והשפעתה, ראייה חדשה, ראייה שיש עמה בקורת ותפיסה היסטורית. הנוער החסידי, שביב תלוי בין שני מגניטים: בין הציונות העולה ובין החסידות השוקעת, נאחז ביצירת הורודצקי בכל נימי נפשו הנבוכה, המחפשת לה מוצא מן הספקות שהטרידוהו עם קבלת התורה החדשה של הציונות המהפכנית. הוברר לו, שגם ללוחות ישנים יש ערך, ואין צורך לשברם לטובת הלוחות החדשים. אכן, ההשכלה והציונות בראשיתה, טעו טעות פטלית בהטיפן לנוער שלילת הערכים הישנים, כאילו תחיה לאומית היא דף חדש בספר החיים של האומה ולא המשך של הקודם. לא בנקל מוותר אדם על קנינים רוחניים; תמורתם הוא דורש מה שהוא אחר טוב ויפה מן הראשונים… אמנם, הציונות שילמה בטבין ותקילין למחזיקים בה, אבל לא כל אחד זכה לעמוד על התמורה הזאת. הנוער החסידי היסס הרבה עד שוויתר על החסידות, עד שתפס והכיר שזרחה שמשו של משהו יותר טוב ויותר נעלה מן הרומנטיקה של חצר הרבי ופולחן אישיותו המקודשת של “הצדיק” הנערץ על הכל.
הורודצקי, שגילה את הטוב והיפה בחסידות של הדורות הראשונים, עזר הרבה להוציא את הנוער הזה מן המבוכה ומן הפסיחה על שתי הסעיפים. הוא הקל על מכאובי הפרידה של מי שהיו חסידים בזה, שנתן להם אילוזיה חדשה, אילוזיה של הוד שוקע המאריך מאד בשקיעתו. ותקוה נתן בלבם, שזוהי שקיעה, שיש עמה זריחה חדשה, ויבוא יום והחסידות תחדש את ימיה כקדם, אך ביתר עוז וביתר הוד! וכדי להכשיר את הלבבות ואת הקרקע לעתידה של החסידות, כביכול, חשף הורודצקי את האור הגנוז שבחסידות, גילה את האנושי הנצחי שבתורתה ולימד את אלה, שבעטו בה מטעמים מהפכניים, לכבד את האישים הדגולים שלה ולראותם כגבורי האומה ומנהיגיה הגדולים.
הוא פקח את עיני הקורא הצעיר לראות את מקורות השפע ש“קבלה”. בהרצאתו הקלה ובהסברתו הבהירה פתח לפניהם את שערי המסתורין הישראלי וחינך אותו למחשבה ישרה ולשיטה מסודרת ומשופרת בשטח יצירה זה. ומה פלא כי נתחבב מהר על בחורי הישיבה ובית המדרש שהריחו ריח השכלה. הללו למדוהו מתוך ענין רב ומצאו בדבריו סיפוק משנה: מדעי ופיוטי, ששניהם הם מיסוד משנתו של חוקר זה.
הורודצקי מחבב ביותר את צורת המונוגרפיה. בה הוא מצליח ביותר, ובה כוחו גדול לא רק כאיש המדע, כחוקר, כי אם בעיקר כאמן, כבלטריסט, היודע ליצור מסביב לגיבורו אוירה מלאה חום, תום ורגש. המונוגרפיה שלו על השל"ה היא בתחום זה אחת הרשימות הנאות ביותר בספרות העברית. כפופולריזטור בעל אחריות מדעית ורגש אמנותי דק, הוא נותן לחומר שידבר בעדו, והוא מתייצב לו מן הצד וכמעט אינו נראה לקורא ואין הוא מכביד עליו בנוכחותו. רק מזמן לזמן הוא מופיע באיזו הערה חשובה, ברמז של הסברה ומסתתר שוב מאחורי החומר הרב שהוא יודע לצבור בלי לאות ולסדרו בדרך מתאימה, סידור שיש עמו משום בנין ויצירה מחדש.
מ. י. ברדיצ’בסקי אומר עליו: “הורודצקי אינו נלהב גם במקום שהוא מתפעל: הוא אוהב את החום, את הרגש, ונושא בחבו יראת־כבוד לכל נאצל ונעלה. הוא אינו פותר, גם אינו רוצה לשאול: אבל רוצה הוא להראות צרופי הרוח, לברר ולסדר”. ועוד: “הוא הולך את דרכו; והוא יארח אליך, מתחבר עמך ומראה לך את מסבי התולדה, קשורי המעשים וחזיונות בעלי הרגש. יש במדעיותו של הסופר הזה מין תום של שירה, מין פתוס של אמון. הקורא המתבונן אינו מסכים לקשוריו תמיד ולא בכל מחקר הוא מציית לתוצאותיו; אבל הוא הולך עמו ושם לב להרצאותיו ולסימני השואותיו (ביותר במבוא). באשר יורה ויסביר הן נרגיש אויר של מקורים. הוא אינו עומד על גבם, כי אם נושא אותם בחבו ונותן לנו מהם ומרוחם. המדעיות החסידית של הורודצקי היא חציה ברור וחציה אמונה, אמונה צרופה וברורה. אם נשכח דבר, יחַיה הוא אותו בנו; ואם לבנו מהסס, הוא ירגיע אותנו. במהות החסידית שלו אך מרגוע ותום…” (“בשדה ספר” חלק ג').
עד הורודצקי היתה תורת החסידות גנוזה בתוך רוב מקורות, היתה מפוזרת ומפורדת בתוך ערימות גוילים, חוברות וקונטרסים. והרוצה לעמוד על דברי תורה זו נאלץ היה להזדיין בעינים בריאות ובאורך רוח רב כדי לצרף לעצמו מושג מה עליה. בא הורודצקי, העובד הנאמן, ועשה אזנים לתורה זו. בשקידה עצומה אסף, בירר, ליבן וצירף, סידר, חיבר ויצר את השיטה המודרנית של היסטוריוגרפית החסידות, החל באביה מחוללה הבעש"ט (מה נאה המונוגרפיה שלו על רבי ישראל בעל־שם־טוב! – נדפסה בשני כרכי “העתיד” הראשונים וגם בקונטרס מיוחד), וכלה באחרוני אחרוניה. הוא נותן לנו את החסידות בצורת שיטה מקובצת על שרשיה וסעיפיה. התלבטויותיה חיפושיה, דרכי ההסתכלות וההתבוננות שלה. בחוש אמן דק העביר־החיה לפנינו גלריה שלמה של אנשים גדולים, בעלי שעור קומה ושאר רוח, נשמות פיוטיות, אישים יוצרים, כל אחד ודרכו המיוחדה, כל אחד ונפשו החותרת למעמקי מעמקים.
באמצעים המיוחדים רק לו, נאמן בית החסידים והחסידות, תפס הורודצקי את הנימין החבויים שבנשמת החסידות, ובעזרת המקורות, שאין כמוהו יודע להשתמש בהם, החיה לפנינו עולם גז, על כל הוד יפיו הרעיוני והפיוטי, שהיה נחבא תחת שכבה עבה של אמונה תפלה, דתיות חשוכה ומסתורין מופרז.
הורודצקי, אינו סופר חוקר אוביקטיבי שהאמת ההיסטורית בלבד היא נר לרוחו ומלבדה אין לו שום זיקה לחומר הנחקר על ידו. הוא עושה מאהבה. מאוהב הוא בנושאיו וקשור בהם קשר נפשי, ודרך כתיבתו היא דרך של טיפול ומגע אישי קרוב קרוב. במסתורין, בקבלה ובחסידות רואה הוא את סוד קיומה של היהדות, את נפש נפשה, את הפיוט והשירה שלה, שהצילוה מניוון ומחניטה רוחניים.
במבואו הגדול לספרו רב הכמות והאיכות “החסידים והחסידות” הוא אומר: “המסתורין העברי עתיק הוא כעם ישראל. הוא עצם מעצמו. מעולם לא נפסק החוט שלו. בימי טובה לעם ישראל ובימי רעה, בשבתו על אדמתו ועל אדמת זרים, בימי שלותו ובימי נדודיו, תמיד היה הוא, המסתורין קשור ומחובר עמו: תמיד היה הוא מלווה אותו בכל דרכיו בחיים. אמנם על ידי מאורעות הזמן לבש צורות שונות, בחליפות הדורות נעשה רב צדדים וענפים, גם קוים דקים מן החוץ חתרו ובאו אל קרבו, אבל יסודו ושרשו, הרוח הפנימי והעיקרי, אחד הוא שהולך ועובר דרך כל התולדה הישראלית מימי עולם”.
ייתכן, שיש לנו מה להעיר על ההצהרה הפתיטית הזאת, שיש לנו מה לגרוע מן הסך־הכל שלה, אבל הטון שבו נאמרו הדברים כל־כך צלול הוא וכל־כך חדור אמונה, שאנו עומדים כמוקסמים למשמע אזנינו ושותקים, אם לא שתיקה של הודאה הרי שתיקה של הודיה, ושל הנאה.
ועל הקבלה: " אין לצייר את היהדות בלי קבלה בצדה. אי־אפשר היה לה להתקיים בלעדיה, כי דת בלי מסתורין, בלי פיוט ושירה קדושה; דת בלי השתפכות הנפש, בלי מסירות עמוקה לאלהים, בלי ביטול היש בפני אלהים; דת שאין בה התקרבות והתדבקות תמידית של האדם לאלהים – אי־אפשר לה להתקיים". ואם הוכחה מדעית אין כאן, אמונה יש כאן, אמונת־אמן הכותב, המשוכנע בהנחותיו, מפני שמאמין הוא בהן בכל חום נפשו הפיוטית, מפני שזוהי חויתו האינדיבידואלית, חוית משורר אשר מנשמתו יראה את אמתו.
ועל החסידות בת־שעשועיו הוא אומר: “החסידות היא החזיון האחרון במשך המאות האחרונות שנתגלם ונתגלה בה המסתורין העברי; היא הטבעת האחרונה בשלשלת הגדולה של המסתורין העברי שראשה מגיע עד לנביאים והלכה עברה דרך האפוקליפסיה הישראלית. האגדה בתלמוד ובמדרש, הקבלה, רוח אחד, רוח מסתורין־דתי־עברי, הולך ומקיף את כל היצירות הללו”. ובמקום אחר: “החסידות הרימה את האדם למעלה, הוא אינו יחיד בעולם אלא מקושר ומדובק בעמו, שהוא חלק מן הכלל, ובכן הוא מקושר בעולמות העליונים”.
הורודצקי רואה את הזרמים הרוחניים שביהדות רק מצדם האחד, הדתי והמוסרי־פיוטי. בצד התולדתי והסוציולוגי כמעט שאינו נוגע. מה ומי הולידם? – במופלא זה אין הוא חוקר. שעל כן קל לו למתוח קו ישר מראשית היותו של עם ישראל עד לתנועה החסידית ולמצוא התפתחות ישרה ונורמלית בין הנבואה ובין הקבלה והחסידות. וכן אין הוא מבחין בין מיתוס ולבין מסתורין. יסוד אחד טבוע בספר “בראשית” ובספר “הזוהר” – המסתורין העברי. וכך הוא מתחיל את ספרו “המסתורין בישראל”: “המסתורין העברי – ראשיתו נעוצה בכתבי הקודש; במקום שנתגלה רוח ישראל בראשונה אנו מוצאים את רוח המסתורין שלו”.
רוח אחת מרחפת על פני תולדות ישראל, על פני היהדות כולה – רוח של מציאות עליונה שהיא כולה לב, כולה נפש ואמונה טהורה ונעלה… לגבי הורודצקי, החסיד המאמין, הכל מישור והכל אתי שפיר. איך אומר ברדיצ’בסקי: “מלה חביבה להורודצקי: מסתורין, ולו לא מלה היא בלבד, כי אם חלק עצמי מן החיים. הוא מכייל כללים והם בהירים כפרטים”. ואת הבהירות במשנתו של הורודצקי, ב“כלליו”, עלינו לבקש קודם כל בנפשו של הסופר הזה, באמונתו הכבירה ברוח האדם שעולה היא למעלה, לאין הסוף של היופי הנצחי, למקום (הוא קורא לו מסתורין) שאין גבולות, אין צמצום ואין סדר זמנים. כי סוף־סוף העיקר הוא ההויה ולא ההתהוות; תמציתו של הדבר, הנקודה העליונה שלו, אותה יבקש הורודצקי כל ימיו ואותה גם ימצא.
את הנקודה העליונה של היהדות הוא רואה ב“שלטון הרגש ולא בשלטון השכל”. איש הלב הוא הורודצקי, חוקר־משורר, וכמשורר הוא בורח מן המציאות (גם המציאות ההיסטורית) של החוק והשכל ומבקש לו מפלט בעולם החלומות היפים והחולמים היוצרים.
“עיקר ויסוד בחיי האדם הישראלי לעזוב את הגולה ולהתיישב בארץ ישראל”. (הורודצקי: “ישראל, גלות־ישראל וארץ־ישראל”. ספר השנה של ארץ ישראל, תרצ"ד). והנה זכה לקיים את העיקר והיסוד הזה בחייו – הוא בא אל המקורות “שמהם נובעים החיים העליונים”, – לארץ ישראל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.