א    🔗

הלכתי להקביל פני ר' שמואל אבא הורודצקי בביתו. באתי אצלו בעשר שעות בבוקר, ומצאתיו יושב לפני שולחן הכתיבה ואוכל ענבים: תוכם קולט וקליפתם פולט, כדרך האיסטניסים הנהנים מן העיקר – “רק מן התענוג והעידון שבתוך המאכל, שהוא הרוחני”; כמאמר המגיד ממזריץ‘. כשראיתיו בכך ברכתיו בקול נמוך, כדי שלא להפריעו, ישבתי מן הצד והרהרתי: הלא כך עשה ר’ שמואל אבא כל ימיו: תוכה של מגילת חסידים אכל וקלפתה זרק! “כענבים במדבר” מצא את דבר החסידות, עמד והכניסה לישוב ועשה מן האומר ההיולי שלה חומר בעל צורה, ענבי הגפן בענבי הגפן, והוציא מתחת ידו דבר מתוקן, “כלי להשכיל”. ביד טובה צייר זיו פניהם של צדיקים וחסידים ובנה פנתיאון של אנשי שם מישראל אשר שמם ינון לעולם.

יושב הייתי אותה שעה בירכתי החדר ומסתכל בו כדרך שהייתי מסתכל אז, בנערותי, במראה פניו של הרבי שלנו, בשעת סעודת שבת ויום טוב. מתבונן אני ב“עבודתו” של הישיש ובכל פרידה ופרידה של ענב הענוב ותפוס באשכול, ועיני קשורה בראשי אצבעותיו הדקות, השקופות כמעט, התולשות לאטן את הגרגרים ומכניסות אותן במתינות לפה העיף, המתחיה מעסיסם הטוב. לך אכול ושתה בדיצה לחמך ועסיסך / כי כבר רצה האלהים את מעשיך!" קראתי עליו בלבי את דברי המליץ העתיק.

כשארכה לי השעה והישיבה היתה עלי לטרח, נגשתי קרוב לשלחנו; לא המתנתי שיסיים ואמרתי לו מעין התול על רקע של רצינות: יאכלו “ענבים” וישבעו! הניע לי בראשו לאות רצון, ואגב מיצוץ דקיק הורה לי על כורסה שלפניו ובקש רשות לגמור; שכן אכילת זקנים היא בבחינת חכמה ומלאכה כאחד, מפני שזקן אוכל ומאכיל את עצמו כאחד. אמרו חז"ל: צריך אדם להתפלל על זקנתו שיהיו עיניו רואות, ופיו אוכל ורגליו מהלכות. אנקריאון היוני, אשר שר על תענוגות בני אדם, מת מבליעת חרצן של ענב.

בין ענב לענב שאלני לשלומי ולשלום בני ביתי, ואת כולם זכר לטוב. ובזה סתר את דברי החכם הספרדי, שאמר: “הזקנה היא אם השכחה”. בעל זכרון טוב הוא ד“ר הורודצקי, עודנו מצטט את שקספיר, את גיתה, את הבעש”ט, את ר' נחמן, את המגיד, וגם את עצמו. אגב אורחא נזכר שכוח זכרונו נחלש בימים האחרונים וקשה עליו הדבור בקול רם; ידיו מרטטות והרגלים אינן מהלכות כדבעי. ומדאגה קטנה לדאגה גדולה – נדודי־שינה! הלילות שנבראו לשינה – שיעולים מהלכים בהם ומחבלים את שנתו. צדק ר' נחמן מברצלב: “לא טוב להיות זקן; לא רבי זקן ולא חסיד זקן. צריך להתחדש בכל יום תמיד” אבל בכדי להתגבר על ה“גבורות” צריך כוח של בחור צעיר…

הצצתי בעינו הכחולות, הטובות, ודמותו מלפני שלשים וחמש שנה עלתה לפני: קומה זקופה, קו אנושי ישר, ראש מורם אך בלי גאוה, – הופעה האומרת כולה ענוה שבאצילות. “יש במדעיותו של הסופר הזה מין תום של שירה, מין פתוס של אמון, במהות החסידות שלו אך מרגוע ותום” – כך קרא עליו ידידו ברדיצ’בסקי, איש הפתוס והתום. ואכן תום השירה והפתוס של אמן לא פסק ממנו עד היום, ולא פג תומו של בן הפ"ג. הקלות והחן – שני קוי יסוד בחזותו הרוחנית, נראו תמיד גם בחזותו החיצונית, ומכאן החיבה היתירה הנודעת לו כל ימיו מאוהביו וידידיו המרובים. אכן נעים היה להמצא במחיצתו ולעיין בספר בשעה שהוא ישב על יד השולחן בספריה של הקהלה בברלין, וכתב והעתיק ועשה את ספריו. ואף על פי שהגה כל הימים בספרים כדי לעשות ספרים, לא שיקע את עצמו בהם, לא כפף את גבו הישר עליהם, אלא ישב על גבם בקומה זקופה בדומה לקו הישר של נפשו. אתה מסתכל בתלמיד חכם זקן זה ונזכר בדברי ר' עקיבא: “חביב אדם שנברא בצלם”.

ב    🔗

כל עצמה של תורת החסידות במשנתו של ד“ר הורודצקי אינה אלא אהבת ישראל טהורה וכבוד לצלם האלהים שבאדם. שכן האדם הוא חלק אלוה ממעל, “וכשהוא מדבק מחשבתו למעלה יכול לידע מה שנעשה למעלה: כי כל הדברים הנעשים למעלה עוברים במחשבתו”. ויפה ראה הורודצקי את החוט הנמשך מן האגדה התלמודית־מדרשית עד לחסידות. הוא העמידנו על הרציפות של ההומניסם ביהדות שאין לו בטלה לעולם. “כי עיקר האדם הוא צלם דמות האדם שבו”. לא אדם־המון, אדם־גולם, כי אדם־עולם־קטן, המושרש בכל העולמות. נצח התורה ונצח האדם חד הם, ושניהם כלולים בנצח־ישראל־אלהים. ואכן, מתוך ראיה יהודית־קוסמית זו באה החסידות להשקפת העולם האופטימית שאין רע מוחלט; בכל דבר רע יש דבר טוב, ובכל דין – חסד. “דודי צח ואדום”, היינו: מדת הדין ומדת הרחמים נשקי אהדדי; והרע נתהוה אך ע”י “שבירה”. ועל האדם לתקן ולהפוך את הרע לטוב, להשיבו למקורו הראשון, לאורחא דמהימנותא, לקו השלמות, וזוהי “המתקת הדינין”. ומכאן “ציוניותה” ההיסטורית של החסידות, פה מקור הציונות המעשית שלה, שהתגשמה בעליות החסידים, שהיתה מעין אתחלתא דגאולה. כל העשיה של החסידות היתה מכוונת בעיקרה לעולם התקון ולאדם המתוקן, ומפני שרק בארץ ישראל זוכה האדם להתנשאות, השתדלה החסידות תמיד ל“עורר את האהבה הישנה וחבת הארץ הקדושה”.

לו שאלנו את פיו של ר' שמואל אבא: במה הארכת ימים? בודאי היה מסרב לענות מפני הענוה. אבל רשאים אנו לשער את סוד אריכות ימיו: “אין חיים ארוכים אלא חיים מכוונים לתכליתם העליונה”; ותכליתו היתה לפקח את הגל מאוצרות היקר של רוח ישראל סבא ולהראות את טובם ויפים לעיני כל ישראל. עם קריאת ספריו אנו שומעים שוב את קריאתו הגדולה של הבן־הנדח הגדול – היינריך היינה, מלפני מאה שנה: “אומה גדולה, אומה נצחית, אומה קדושה, עם אלהים הראוי לשמש מופת לכל העמים, דוגמה לאנושיות כולה”. כך ראה הפיטן הגאוני בן דמות היגון בעת רצון את עמו, מקור מחצבתו. ד“ר הורודצקי כדוגמת אוהבי ישראל הנאמנים, ראה והראה את מקור הקדושה. בסבלנות שאין כמוה ישב למעלה מששים שנה על אבני היצירה, צירף טבעת לטבעת וחוליה לחוליה וחישל את שלשלת הזהב של דורות חסידים ואנשי מעשה, וכך כיוון את חייו לחייהם ועשאם לחטיבה אחת. אכן לא אידיליה שקטה ונעימה היו חייו, רבת שבעה לה נפשו בדרך חייו הארוכים, אך הוא עמד איתן ולא נשבר מעצמת הגלים ולא נפל בכחו וברוחו. ומדה זו של אורך רוח ועמידה איתנה, יש לקשור בעוד מדה אחת טובה הימנה, ובודאי למד אותה מרבי פנחס מקוריץ. שהיה ר' פנחס אומר: “משעה ששברתי את כעסי הריני מחזיק אותו בכיסי; כשאני צריך לו אני מעלהו משם”. אך קימא לן, כעס שבור – כלי שבור הוא, כלי אין חפץ בו, ואינו ראוי לשמוש. גם ד”ר הורודצקי הענו שבר את כעסו ואינו מקפיד לעולם. ומכאן סוד אריכות ימיו ושלום נפשו. שכן “על ידי ענוה מאריך ימים, והכל עמו בשלום”. יום עבודה ארוך העביד סופר זה את נפשו למען קצר את עבודת יומם של אחרים – כורי זהב החסידות והמסתורין בישראל. עכשיו קל יותר למצא את הדרך בלבירינט זה! שכן כבר הורה אותו זקן את נתיבות המדע הזה, והכל נכנסין דרך הכסוח שכסח ביער העבות של חכמת הנסתר, והכל סוברין את סודותיה. הוא נכנס לבית המדרש שלו בכלי זין של אהבה וענוה, ובהליכות אלו נהג כל ימיו.

ג    🔗

על שאלתי אם עודנו עוסק בכתיבה ובסידור כתביו, ענני בקול חלושה: אפילו לכתוב מכתב קשה לי; איני לוקח עט בידי מחמת חולשה. עיני נמשכה פתאם לקסת הסופרים שעל השלחן, וממנה עברה לארונות הספרים הגדושים ספרים רבים ובתוכם ספריו, פרי רוחו והתמדתו במשך שנים רבות. דומה צופים הם באהבה נוגה בפני הישיש החביב היושב בכורסתו ושוב אין לבו נתון להם כמלפנים. בראותו שאני מסתכל בתמונה הגדולה שעל הקיר, סיפר לי את תולדותיה. פרופיסור גרמני מידידיו צייר אותו ונתן לו את הציור על מסגרתו במתנה. מכיוון ששמעתי תולדותיה התחלתי לראותה ראיה קרובה יותר ונתפסו לי כמה קוים חדשים בדמות דיוקנו של הסופר, נוסף על אלה שהייתי יודע בו מקודם. ראיתי לפני יהודי שלם בגוף ובנפש שחן גזעי עתיק מחונן את פניו האציליים, נתברר לי שאותו פרופיסור אשכנזי תפס יפה את הקו המסתורי־ערפלי שבמהותו, והוא הגיע בחושו האמנותי לאותן הספירות העליונות שבעמקן לן הסופר המצוייר. “בכל פני אדם מצוייר זיו גן־עדן שלו” אומרת החסידות; ומצאתי שהצייר הנכרי גילה בנפשו של היהודי שביהודים, נכדו של הבעש"ט, את היסוד הקדמון שלו והגיע עד לשרש נשמתו. ושוב עיינתי בעיניו כמו שהן עכשו, וראיתי שהערפלים הכחלחלים הלבינו מעט, כמו דהו מזוקן, אבל עדיין הם מבחינת ערפלי טוהר, כמקודם.

מעטים האנשים היודעים להיות זקנים; ור' שמואל אבא היה בין המעטים האלה. ואילו היתה סנהדרין בימינו – ראוי היה לשבת בישיבתה, כמאמר התלמוד: אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה. וכולם היו באדם החביב הזה. ומה נאמנו דברי חז"ל: גדולה זקנה, שאם זקנים הם – חביבים הם.

ובלכתי מעמו מלווה בעיניו הטובות, אמרתי בלבי: הדיו בקסת הסופרים שלו נתיבשה מכבר, אבל לחלוחית תורה וחיים שבו עדיין משתמרת יפה בנפשו.