רקע
דב סדן
ועל הפרסים ייאמר בו

דברים במסיבה מטעם מועדון ״מילוא״


 

א    🔗

כידוע לכם, הנני שטוף בפרסים, אמנם לא במיקחם אלא במתנם, אבל המצוי הרבה אצל דורון, בין הוא מקבלו בין הוא נותנו, ההרגל מפיג הרבה מחידושו, וכחולין הוא נעשה לו, והוא צריך חיזוק, כדי לשמור אותו קורטוב של רוממות, שבלעדיו לא ייתכן מעשה חג, וחגו של פרס בכללו.

ואותו חיזוק כיצד — שאנו חוזרים לבירורה וליבונה של ההלכה: חג זה, חג הפרס, שבדינו לנו בשני הדורות האחרונים, לשם מה? וכבר בהחילי לפסוח מפנים לסיפה של פרשת משפטים ושופטים, טרחתי בענינה של הלכה זו, ששאלתי: הפרס, האם הוא לסופר או לספר, ואם להרחיבו על סוגי אמנות אחרים: האם הוא ליוצר או ליצירה. ועיקר ההבדל הוא, כי אם הוא ניתן לספר, הרי זה על מה שכבר נעשה, ולא בכדי מדבר לשון התקנות המצוי על חובת הכרה; ואם הוא ניתן לסופר, הרי זה על מה שייעשה, ולא בכדי מדבר לשון התקנות המצוי על זכות העידוד, והרי לא הספר צריך עידוד, שהוא מעשה גמור ועומד, וחסרונו הוא במה ששוב לא ייטב מכפי שהוא, אך יתרונו הוא במה ששוב לא יירע מכפי שהוא, אלא הסופר צריך עידוד, שספריו העתידים לבוא, לפחות, לא יהיו גרועים מקודמיהם. נמצא, שאם הפרס ניתן לספר — כשטר־פרעון הוא ניתן; ואם הוא ניתן לסופר — כשטר־ קדימה הוא ניתן.


 

ב    🔗

כאמור, זכיתי לחלק פרסים הרבה, ובראותי כי מנינם מתקרב, בפסיעות חופזות, לגבול המאה, שוב לא מניתים, והטעם פשוט: כשפתחתי באותה אומנות, שמעתי שכל עסק הפרסים עומד על העקרון של שמור לי ואשמור לך, דהיינו ראובן חולק היום פרס לשמעון על־מנת ששמעון יחלוק מחר פרס לראובן, הלכך מיהרתי ותפרתי לי שני כיסים לגודש הפרסים שיינתן לי גמול — כיס אחד לשבחים וכיס אחד לאדרכמונים. אך נתברר, כי הוא עורבא פרח: אני כבר הפלגתי הרבה בנתינה — כרי חיטים, מה שאין כן בלקיחה — בדוחק איפת־רזון.

ואין כוונתי לומר, כי העקרון של שמור לי ואשמור לך הוא בדייה, אלא שלא שיחק לי מזלו. ואדרבה, הוא פסח עלי כפליים — ראשית, הייתי שופט ברוב ועדות פרסים, ויש שהשיפוט הוא כשלשלת הנמשכת שנים, ולפי שאין הדיין נידון, אני יוצא, לא בלבד מכלל חתני הפרסים אלא אף מכלל מועמדיהם. אחרית, שולחי שלחוני דוקא למקומות שבהם אותו עקרון בוש לבוא, ולא שלחוני למקומות, שבהם הסיר את בושתו. לא היתה, אפוא, ברירה בידי אלא ליטול את שני הכיסים, התפורים יפה־יפה, ולזרקם הפקר לגלי הים ולסער המידבר; וחדלתי מספור את הכוכבים שזכיתי לשמשם. ואמנם, היתה זו זכייה גדולה ולא ידעתי מה עמד לי לזכות בה — הרי הייתי שושבינה של פמליה רבתי, החל בטשרניחובסקי ושניאור וכלה בנתן אלתרמן ולאה גולדברג, ובאמצע ממאורותיהם של כשלושה דורות.

אמת, הזכייה הזאת אינה זכותי בלבד, שהרי דין במותב תלתא, וכל שלושה ושלושה נשאו ונתנו, עד שהגיעו לכלל פסק הלכה, בין אם היוזמים היו שני חברי ונצטרפתי אליהם, בין אם היוזם הייתי אני ונצטרפו הם אלי; על כל פנים מעולם לא הנחתי פתח לפסק של רוב, כל־שכן לפרסומו, ולכל המרובה נאחזתי בתחבולה — היה הפסק בלב שלם ובנפש חפצה, ניסחתי: חבר־השופטים החליט פה אחד להציע, ואם היה עמעום־מה, ניסחתי: חבר־השופטים החליט להציע פה אחד, והמבין הבין.


 

ג    🔗

ובכן תבינו, כי לפי שאני בחינת תדיר לענין מתן פרסים ונסיוני מרובה בו, ובחינת נדיר לענין מיקחם, ונסיוני מועט בו, הריני למד מן המרובה על המועט, ומה ששאלתי את עצמי בחינת נותן, אני שואל את עצמי בחינת מקבל: פרס זה, שניתן לי עתה, למי ולמה ניתן — אם לספר, אם לסופר. אם אומר, כי הפרס לספר ניתן, והוא כשטר־פרעון, הרי כנשפט נדיר אני מקבל את הדין ומודה לדייני מקרב־לב, אבל כשופט תדיר אני מגמגם, מה ייחוסם של שני ספרי, האחד ״אבני גדר״, שענינו סופרי עברית, והאחר ״אבני מפתן", שענינו סופרי יידיש, שהופלו לטובה מספרי הקודמים, שאינם מועטים. אולם אם אומר, כי הפרס לסופר ניתן, והוא כשטר־קדימה, כיצד מזכין בו את שהוא בחינת הרי אני כבן שבעים שנה, וממילא הוא כחוזר מן היריד, שנמשך לו רוב שנותיו, ואם פגם בספירה, שוב אין בידו לתקן תיקון של ממש, שהרי גילו וכוחו שוב אינם משמשים אותו, שיירד ליריד חדש, ששוקו ראוי שיהא כבוש בידי אחרים, צעירים ורעננים ממנו.

תשאלו אפוא, מה ראיתי לבוא וליטול את הפרס, וביותר שכבר ניתן לי פרס־ישראל ועל מפעל־חיי ניתן, ואין חיים כפליים, אשיבכם שתי תשובות. ראשית, ספירת הפרס מתקיימת בה בחינת גדול וקטן שם הוא, ואירע שקטן כמוני היה שופטו של גדול כטשרניחובסקי, ולא עוד אלא בשעת השיפוט, שחבריו זולתי היו יהודה קרני עליו השלום ושלמה צמח שיאריך ימים, פיקפקתי, אם יש טעם לראות את המשורר הגדול כמועמד, ולא, חס־ושלום, שלא הבנתי מה שהבין כל בר־בי־רב, כי ספרו ״ראי אדמה״ הוא חידוש גדול הן למשורר הן לשירה, אלא שנחשב לי מעל לכל מועמדוּת. צאו וראו, רבותי — טענתי — כשיצאתי לאויר־העולם, כבר היה טשרניחובסקי טשרניחובסקי, ושירתו עצמה ועמקה, צריך שאבוא, מקץ ארבעים שנה, ואכריז: גם אני מסכים, כי שלמה המלך חכם גדול היה. ביקשתי, אפוא, לנסח, ברוח זו, את חוות־הדעת וליתן את הפרס למשורר צעיר ממנו, ש. שלום. עתה, שיצאו שנים מרובות, מותר לי לספר, כי דעת חברי היתה כדעתי והטיוטה של חוות-הדעת אף נתנסחה כך, אבל בישיבת־המשנה חזרו בהם, שאמרו כי לא בלבד לשון התקנות אלא אף סמכות השיפוט מחייבתנו להיות שופטים לאשר לפנינו, וכמובן נצטרפתי להם וחוות־הדעת נשתנו סעיפיה וסידרם — הפרס לטשרניחובסקי וציון שבח לש. שלום. אחרי סדר חלוקת הפרס אמר לי טשרניחובסקי: אני מבין מדליה, אבל איני גורס פּוֹכוואַלני ליסט (כתב־שבח). לא העלמתי ממנו קושט דברי־אמת לאמור: אתה צבי שקרנותיו מסתעפות לתפארת ומה הוספנו בשימנו זר קטן על אחת מהן, ואילו ההוא עופר הוא, שקרניו בראשית צימוחן, אנו מוסיפים ומוסיפים בשימנו זר קטן עליהן. נשקני על מצחי ואמר: טעות היא לך; ראשית, כבוד גדול־גדול הוא לזכות בפרס על שמו של ביאליק; שנית, ספרי ״ראי אדמה״ לא נאמר בו דיבור וחצי דיבור; שלישית, ככל שאנו מזקינים, דמינו מצינים, ויפה להם חומה של שמש, ותהי שמש סתיו.


 

ד    🔗

החוזר מן היריד כמי שחוזר לביתו במוצאי היום הקדוש והוא מתברך, אם נוסח פּולין: איר זאָלט האָבן גוט געפּועלט (= ולואי שפעלת יפה), אם נוסח אשכנז: איך ווינשע איהנען גוט געפאַסטעט צו האַבען (= הריני מאחל לך, שתעניתך עלתה לך יפה־יפה). כשם שברכה זו אין בה לשנות מטיבה של תפילתו שהיתה, כך ברכה זו אין בה לשנות מכוחה של תעניתו שהיתה, אבל יש בזו ובזו לעורר בו הרהורים, מה היו מעשיו באותו יריד. ואתם, דיינים מומחים, מצאתם שעה נאותה לעורר הרהורי אלה, כי בימים אלה ממש ימלאו חמישים שנה לעשייתי בספרות. אמת, אם להתחטא כלפי עצמי — ראשית עשייתי זו בימי־ילדותי הקדומים יותר, כשהייתי אורב לאותו פושט־ יד, שהיה מדבר בחרוזות, ועל כך נקרא דער גראמייד, והייתי עושה כמתכונתו, או בימי ילדותי המאוחרים קצת, שהייתי להוט אחרי בדחנים, וכל חתונה הייתי מתגנב אליה, או בראשית נעורי, כשחיברתי, כמובן בפולנית, שיר ארוך ונורא על פריצת המלחמה, מלחמת־העולם הראשונה, כשם שחיברתי, כמובן בגרמנית, יומן גלגולינו בימי הפליטה והכיבוש; וכשראיתי ראשונה שמי נדפס ברשות־הרבים, כפותר חידות בתוספת הילדים Der gute Onkel (הדוד הטוב), המצורפת לעתון יהודי־גרמני שיצא במהריש־אוסטראו. חבל, שכל אלה אבדו, שאילו נתקיימו, היה אולי מישהו מחטט בהם ולאחר קריאתם קורא את ספרי ואומר: ובכל זאת הוא זז משהו. אבל באמת מתחילה הקאריירה שלי לפני חמישים שנה, ובארבעה דברים. ראשית, התחלתי לתרגם פרוזה עברית לפולנית, ואלה התרגומים נדפסו מעל דפי העתון הציוני Chwila (= רגע) וסנדקי היה העורך הנריק השלס; שנית, תירגמתי לפולנית אנתולוגיה של השירה העברית וסנדקי עמד להיות המו״ל ישראל מינצר והענין נתבטל, כתב־היד נתקפח ולא נשתיירו אלא תרגום שיר של ביאליק (״בתשובתי״) ותרגום שיר של שמעוני, שאבד ממנו ולא נכלל בכתביו (״מזרח״), ופירסמתים מקץ עשרים שנה, וכן נמצא בידי תרגום ״מגילת האש״ ואקווה לפרסמו ליובל המאה של המשורר. שלישית, הוצאתי בפשמישל קובץ קטן של שירי ״צלילים״, שכתבתים קודם לכל אלה, וסנדקי היה דודי זקני, ר׳ חיים הכהן, אבל עד־מהרה לא נראה בעיני וגנזתיו ומתגלגלים אולי שניים־שלושה טפסים בעולם. רביעית, התחלתי לכתוב שירים ביידיש ופירסמתים ב״טאגבלאט״ הלבובאי וסנדקי היה ר׳ משה פרוסטיג, וב״פאלק און לאנד״ הוורשאי וסנדקי היה, כפי שנודע לי לשנים, יצחק לופבאן. כל אלה היו לפני חמישים שנה בדיוק, ולפי שרובם נדפסו ברשות הרבים, אפשר שיימצא מי שיחטט בהם ולאחר קריאתם יקרא ספרי, ויאמר: ובכל זאת הוא זז משהו — — —


 

ה    🔗

ובאחרונה אומר מה על אפיו של הפרס עתה. מספרים משמו של אחד מצדיקי החסידים ששאל: לעולם סעודת־שבת עיקרה יין, בשר ודגים, ועל שום מה מסלסלים את הקוגל (= פשטידה) כל כך, והשיב: כל מאכל ומשקה עלולים להתקלקל, מה שאין כן קוגל: אם הפשטידה מידבקת — הרי טוב, ואם, חלילה, לאו — הרי האיטריות לעצמן טובות, האורז לעצמו טוב, השקדים לעצמם טובים, הצימוקים לעצמם טובים. אמרו לו: אם כן, על מה תתייגע בעלת־הבית על אפייתה, הרי אפשר שתיפטר מטירחתה ותניח כל הזנים האלה על השולחן, זן זן לעצמו, וייהנו המסובים הימנו, השיב: אולם אם בעלת־הבית מתכוונת באמת, הפשטידה מידבקת. והנמשל הם ארבעת התחומים שזכו עתה בפרס — ציור, נגינה, מישחק, כתיבה — שכל תחום ותחום טוב לעצמו, אבל לפי שהכוונה היתה כוונת־אמת, הרי זו פשטידה טובה שאפייתה טובה ודיבוקה טוב.


[ד׳ סיון תשל״א]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47335 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!