רקע
דב סדן
על הפרישה ועמה

דברים במסיבה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים


 

א    🔗

אומר תחילה תודה מקרב־לבי לכבוד צבי אדר, שבירכתו חביבה עלי גם על שום כהונתו, דיקן למקצועות החכמה, גם על שום ייחוסו, שהוא צאצא של דיקן למקצועות־התורה, ושמו בקרבו, ואומר תודתיים לחברַי, חנא שמרוק, שאני שמח להורישו את הרב שהיה לי בבית הזה, בהיכלה של היהודית, — אולמי וכסאי ושולחני, שיזכה להגדיל אגפיו ולהרחיב יריעותיו, ולשמואל ורסס, שאני מיצר שאין בידי להורישו אלא את המעט שהיה לי בבית הזה, בהיכלה של העברית, — זויתי ושרפרפי. שניהם, כפי ששמעתם, נהגו בי במידת החסד וביזבזו עלי שבחים הרבה, שהאהבה הרצויה שבהם מחפה על הגוזמה המצויה בהם, בין היא גוזמא־לרובא, כפי שאומרת לי מידת העניוות שבי, בין היא גוזמא־למיעוטא, כפי שמלחשת לי מידת היהירות שבי, ומה היא האמת — לאלהים פתרונים.


 

ב    🔗

ולאחר תודתי המשולשת תרשוני, בחסדכם, להזכיר כי כל פרידה יש בה אחד מששים של מיתה, והקושיה היא, אם הוא של מיתה ממש או של מיתה מדומה. ותירוצה של הקושיה אינו על דרך הכלל של בטל בששים, באופן שמי שנגרע ממנו כאותו גרגיר חיים, יכול שיתנחם בדבר המשורר הקדמון:

non omnis moriar, דהיינו: אפילו ימות בי אחד מששים, לא כל־כולי אמות. תירוצה של הקושיה הוא במעשה משורר בן־ימינו — מעשה ביצחק קצנלסון, שירד לטבול בימה של תל־אביב וגרפו נחשול, וכשנמשה ובלא רוח־חיים נמשה, עמלו בו המצילים להנשימו; בינתיים הובהל ידידו הטוב, מנחם פוזננסקי, וסייעם במלאכת הצלתם גם הוא, עד שחזרה נשימתו של המשורר, אולם אך פקח עיניו חזר ועצמן. כשסיפר לנו, אחר־כך, פרטי המאורע, אמר: נפתלתי בסערת־הגלים מלוא־כוחי, אך חשתיו נמוג ותש, וידעתי מותי כהרף־עין, אך באותו הרף־עין היבהב בי הרהור, כי מלאך־המוות דרכו להיגלות, כשהוא מלובש בדמותו של הידיד הטוב, ובראותי את מנחם פוזננסקי גחון עלי, אמרתי בלבי: הנה הוא בעל החרמש, ועצמתי עיני שלא לראותו. אכן — סיים — אילו היה זה ידידי המדומה והמחופש, היתה זו מיתה אמיתית; עתה שהיה זה ידידי הממשי והאמיתי, הרי זו מיתה מדומה.

אכן, משנגלה עלי כראש מסיבת־הפרידה עתה, שיש בה, כאמור, אחד מששים של מיתה, ידידי הטוב, נתן רוטנשטרייך, הירהרתי בהרהורו של אותו משורר, על תחילתו החיישנית ועל אחריתו המנחמת, וביותר שגילויו הוא בחינת חתימת מעגל, כי הוא־הוא בעל הפאטנט של הקאריירה האקדימית שלי, וכמי שהשידוך ביני לבין האוניברסיטה היא המצאתו, לא נהג דרך נוחיותו של השדכן בעיר־מולדתי, שלאחר סעודת־הקנס היה אומר: איך האָב אייך אַריינגעפירט, גאט זאל אייך אַרויספירן, כלומר: אני קיימתי בכם בחינת כנוס ויקיים בכם השם בחינת פטור: אלא נטל עליו את המשאוי: איך האב דיך אריינגעפירט, איך וועל דיר ארויספירן, כלומר: אני הכנסתיך ואני אוציאך, ועל כך אומר לו תשואות חן־חן.


 

ג    🔗

זו לי הפעם השלישית, שמורי האוניברסיטה העברית ותלמידיה עושים לי חינגה — בפעם הראשונה, לפני כעשר שנים, התכנסו טובי ריעי וידידי׳ וש״י עגנון בכללם ובראשם, בביתם של ידידי רחל ומשולם טוכנר, ומדדו לי כך וכך, ולא אוציא עתה דבריהם מצנעם; בסמוך לכך נקהלה קהילה רבתי של מורים ותלמידים באולם גדול בקרית־רם ולפי שהדברים שנאמרו, בפרהסיה נאמרו, אזכיר תורף ענינם של שלושת בעלי־תריסין — האחד שחגג אותי כפילולוג; האחד שחגג אותי כבלטריסט; האחרון שחגג אותי כפולקלוריסט, והחזקתי להם טובה הרבה על כך; וכדרכי בשבחים, שאני משתבח, יותר משראיתי את דבריהם אישור על מה שזכיתי לעשות, ראיתים כשטר על מה שאני חייב לעשות, והריני מעיד עלי את חיבורי שנתחברו לאחר דבריהם, כי הוספתי על חיבורי הישנים בחקר־הלשון חיבורים חדשים, כשם שהוספתי על חיבורי הישנים בחקר־הפולקלור חיבורים חדשים, ואחרון אחרון חביב, סופי שאוסיף על סיפורי הישנים סיפורים חדשים, ורומן שמן בכללם.

אולם מה לי, שאני החזקתי טובה למשבחי, ואולם־ההוראה, שבו נקהלה אותה קהילה, לא החזיק לי טובה — כשנשארתי, כתום־העצרת, טנדו עם ארבעת כתליו, נתנו בי עין חדה, חציה זעפה וחציה לוצצת: תא חזי, על מה שלא נקראת ללמד בתוכנו — דיברו; על מה שנקראת ללמד בתוכנו — לא דיברו; ומכלל הן אתה שומע לאו, שכנראה ענין הוא שהשתיקה יפה לו, וכיצד, דרך משל, אינך בוש לדרוש מעל דוכן גבוה ואינך חושש ליטול שכר שאינו נמוך גם הוא? הרכנתי לפניהם ראשי ואמרתי להם: אחי בני־כותל, ודאי הדין עמכם, אך כתרו לי זעיר, כשמונה שנים או כתשע שנים בערך, ויעשו לי חברי כמין לוויה חיה, ואולי ירחם השם וסופדי בחיים־חייתי, יצדיקו את אומנותי ופרנסתי עליה, ויפיגו את זעפכם וימיגו את ליצתכם. הלכך, כשהודיעוני זה־מקרוב, כי החינגה השלישית ממשמשת ובאה, ביקשתי לכנסה באותו אולם־הוראה, אפס הממונים טענו: עת מצוקת אולמות היא; וניצחו מצוקים את אראלים, והרינו מתנאים עתה לאורו הנערב של בית בלגיה ומברכים שהכל ובורא פרי מגדים. ואם הכתלים ההם יעמדו בכעסם ולעגם, אין בידי להושיעם; סוף סוף אינם מיוחסים יותר מאלה שנאמר בהם: מלכי צבאות ידודון? ידודון!


 

ד    🔗

אכן, תם הרומן שביני לבין הוראתי באוניברסיטה, והוא רומן ארוך ומורכב, שלא אוכל להיזקק לו עתה, ואפילו לא בראשי־פרקיו, אך אבטיחכם נאמנה, כי ביום פקדי, — הכל וכולם יבואו ויעמדו על הפקודים, לא ייעדר איש ולא ייעדר דבר; וכל שירחק יום הפרסום ברבים, כן יגבר שעשועו, והלא מצוה היא לשעשע את הבריות, וידוע גודל שכרם של הני בדיחי דמלכא, ומאן מלכי — רבנן. ואמנם, היום ההוא ירחק קצת, כי בסדר זכרונותי שהוצאתים, לעת עתה בארבעה ספרים, הגעתי לשנת הט״ז לימי־חיי, אבל היום ההוא, בישע ימין עליון, בוא יבוא.

ועתה אסתפק במה שאחזור ואזכיר את ראש מסיבתנו עתה, בעל הפאטנט לקאריירה האקדימית שלי. אם לא אטעה, התעורר על כך ביחוד מתוך שיעורי במחיצתו, מחיצות־הסמינר למדריכי־הנוער, שבימי נעוריו עמד בראשו וברוב כשרון, כסימן לבאות גדולות מאלו. בשיעורי ההם ניסיתי לברר לעצמי ולשומעי־לקחי את הכורח והצורך להעמיד את חקר ספרותנו בדורות האחרונים ואת הוראתה על תפיסה ששרטטתי את כלל קוויה בפתח מחברתי ״על ספרותנו — מסת מבוא״, ועיקרם שחרור מדרך הצמצום על יצירתה של מפלגה אחת בעם, והפלגה לדרך הכוליות של יצירת כל פלגות העם, ולשם הקיצור נתתי בה שני סימנים: מהותה התלתזרמית ותכונתה התלתלשונית. אולם אף שאמרתי וחזרתי ואמרתי, כי המנורה, שאני מבקש לשמשה, עמידתה אינה, כפי שציירוה שובינו בקשת טיטוס, ושמשום מה נשתרבבה אף לסמל המדינה, אלא כפי שנמצאה חקוקה בבתי־כנסת קבועים, על שלוש רגלים, הרי כשנקראתי להורות, נקראתי לשמש רגל אחת, והיא היהודית, והקול הקורא קול ענות גבורה, ולכשירחיב אף משהו את הרגל האחרת, היא העברית, והקול הקורא אינו אפילו קול ענות חלושה, וסופו חילופו: להד״ם.


 

ה    🔗

אפשר חולשה היתה בי ואפשר גבורה היתה בי שנעניתי לקול הקורא, והוא קולו של ר׳ בנציון דינור, אבל משנעניתי, נמצאתי נוכח פני מחניים - מכאן המקיימים בי מצוות שמאל דוחה, מכאן המקיימים בי מצוות ימין מקרבת, ואמרתי; ישחקו נא הגברים, הני גברי בכל מילייא, מילין דאורייתא, ואראה בשחוקם, שחוקא דבי־קרבא, אבל משיצאו שנים ודחייתה של השמאל מפליגה מעבר ליכולת קירובה של הימין, וממילא נדושו בעקב כללי fair play, אמרתי: מה אשחק פּרימאדונה, הצופה בסיופי האבירים, ובאתי לפני כבוד הנשיא הכפול לאמור: אחי וראש, אם החרם על מה שחנני השם לומר בהיכלה של העברית יימשך, לא תראו עוד את פני. אמרתי ובלבי חשבתי: הרבה חלומות חלמתי, חלום פרופסורה לא חלמתי, אלכה ואשובה אל קולמוסי הראשון, כי טוב לי אז מעתה.

תשאלו, אפוא, למה לא הלכתי, — ראשית, הצלחתי לכפות את עצמי על מי שלא היו בהולים עלי; אחרית, חסתי על היהודית, שאין לה בבית הזה מנחם משיב נפש, כי יהיה גם לה אור־מה בציון ותנור־מה בירושלים. הלכך, משקיימו בי לא תחסום שור בדישו, והתירו את מחסומי כדי זרת, השלמתי, ואם לא יכולתי או לא רציתי להסתפק בזרת, יש ברוך השם אוניברסיטאות בישראל, — הלכתי לאוניברסיטת בר־אילן וניתן לי חופן, הלכתי לאוניברסיטת תל־אביב וניתנו לי חפניים, ונמצאו הזאב שבע והכבשה תמה, ושלום על ישראל.

איך שילבתי במה שהייתי בו בעל־בית רצוי, הוא לימוד ספרות יידיש, ובמה שהייתי בו דייר־משנה נסבל, הוא לימוד ספרות עברית, את שהעלתה לי יגיעתי בראייה כוללת ובדיקתי בפרטיה, גם הוא ענין לענות בו, ולא אהא כנחתום המעיד על עיסתו שהיא רעה, ואניח לזולתי להעיד, אם מחמת האמת אם מחמת הנימוס, שהיא טובה. על כל פנים, לאחר שהייתי לכורחי בחינת מי ששורו טבוח לעיניו נתחים נתחים, נתח דשן בחוג זה ונתח רזה בחוג זה, הנני מברך את שיאמר לעלות במסילה זו, שיהא פטור מעקלתונים ויוכל להלך בה מישרים, שכן משכבר הגיעה השעה להקים כמין קתדרת־גג למבואי ספרותנו הכוליית בדורות אחרונים, ושלימודה יהא חובה למי שמתקין עצמו להתמחות באיזה מענפיה, וכבר שילמנו את חסרונה ברוב עמעום־רוח וסכסוך־דעת, וצר שלא זכיתי בפַּיִס הגדול והייתי נודרו לתקומת קתידרה כזאת והיו לי, כמשפט הגבירים הנדיבים בבית הזה, שם ושארית בחומותיו.


 

ו    🔗

כי אם, אמנם, יהיו לי שם ושארית בחומות אלו על הנפש ששיקעתי בהן, אין בידי להכריע, שכן עצם שייכותי אליהן, כשייכות של עיקר, אינה מאוששה בידי. עד היכן הדברים הגיעו, מעשה בידידי אליעזר ריגר, שמצאני כששעתי דחוקה ביותר, וביקש להסביר לי בארוכה, מה טעם זקף ידו כנגד מינויי, והוא היחיד שעשה כן, אמרתי לו: אין בלבי עליך, שיכולתי לפרש מאה טעמים לחזק התנגדותך, אך נראה שיש בך משום מה צורך לפייסני, דייך שאתה מביאני עתה במכוניתך לשיעורי, ואני מפוייס לך בזה ובבא. כי אם יש לי שייכות של עיקר, הרי יותר משהיא נעוצה בספרות במעמד של חקירה היא נעוצה בספרות במזל של יצירה, ומי שיש לו שעה בטלה ואין לו במה יבלה אותה ויתרצה לעסוק בדרכי ובעשייתי בשני התחומים האלה, תחום היצירה, שפירושה הספרות כנושא, ותחום החקירה, שפירושה הספרות כמושא, עשוי, אמנם, למצוא, כי הקפדתי מעודי על ההבדל בענין ובבנין בין סוגי העיסוק והביטוי, המשמשים את הגותי ורחשי, — דבר־המסה בחוקתו וגבוליו, דבר־העיון כחוקתו וגבוליו, דבר־החקר בחוקתו וגבוליו, וככל שכוחי הגיע לא נמשכתי למעשה־כלאיים, שנתרווח הרבה, והוא לא בלבד עבירה גדולה אלא אף מירמה קטנה; אך מי שיעסוק בדרכי ועשייתי עשוי אף למצוא, כי שרשה של התעניינותי בספרות במעמד של חקירה הוא שרשה של התעניינותי בספרות במזל של יצירה — הריקאפּיטולאציה של עצמי על מוצאי ומומי, אלא בספרַי, שניסו לעלות במסילת־היצירה, היא ריקאפּיטולאציה ציורית של יחיד במקומו ובזמנו, וקישוריהם אילך ואילך, ובספרַי, שניסו לעלות במשעול־החקירה, היא ריקאפּיטולאציה מושגית לכל הקישורים האלה, מוקדיהם וסביביהם וסביבי סביביהם, באופן שהביוגרפיה של בן־הדור כחוויה וביטויה מתרחבת כדי ביוגרפיה של הדורות ותקופתם כשיטה ובירורה. ידעתי, כי לא תצוייר בי שייכות של עיקר למה שהוא מעבר למחצבתי והרחבתה, הרחבה־בתר־הרחבה. לא שלא הייתי מתקנא במי שענינו אינו לו גזירה אלא בחירה, אך הקנאה לא הועילתני כל־מאומה — כוח דיבוקי במחצבתי בדיבוקו עמד, וכל מה שניתן לי, הוא לעשות את המיצר — מרחב. לא שנאטמתי בפני מה שהוא מעבר למעגל מחיצתי, אבל הבדל גדול יש בין סקרנות לבין התעניינות.



 

ז    🔗

היא, הסקרנות, גרמה לי, למשל, שאין לך דבר שירה ופיוט בלשוננו בכל הדורות, שנדפס באשר נדפס ונעלם ממני, כשם שגרמה לי בדומה לכך בכמה וכמה תחומים אחרים. ואזכור, כי בשבתי ראשונה בישיבת המכון למדעי היהדות וראיתי את י״ח החכמים המסיבים לשולחן־הדיונים, אמרתי לנפשי: אין לך דבר, שהללו פירסמו בלשוננו, ואנכי לא קראתיו. אבל אלה וכאלה לא יצאו מגדרה של סקרנותי, שנעשתה שַׁמשית להתעניינותי, שאם לדקדק לא יצאה מתחומה של מחצבתי על יסודותיה לשרשיהם ולשרשי שרשיהם. ואפרש את דברי, באופן שאדגימם על דרך הליכה מברם של דברים לתוכם של דברים. משל לברם של דברים — הנה לא יכולתי שלא להקשות לעצמי, איך אירע, וכל ימי חיי לא עלתה בידי לקנות ידיעה מעבר לחמש הלשונות החיות, שנקנו לי בימי ילדותי ונעורי; שהדי במרומים, כמה טרחתי ללמוד רוסית ולא עלתה בידי וכמה טרחתי וחזרתי ללמוד אנגלית ולא עלתה בידי, וכאן וכאן הייתי בחזקת כקולטו כן פולטו, ואפילו צרפתית, שראשית לימודי בנעורי, ועד יכולת תרגומה ההגון הגעתי, נפוגה מקרבי, ואילו חמש הלשונות ההן, שתיים לשונות בית ושלוש לשונות נכר, נחלת ילדותי ונעורי, לא משה תשומת־דעתי מהן כל השנים, ואילו הושיבוני בקתידראות של שלוש לשונות־הנכר, לשון לשון וספרותה, כדרך שהושיבוני בקתידרה של שתי לשונות־בית, לשון לשון וספרותה, לא הייתי מבייש את מושיבי, והייתי מוכן להתגרות: אף בחנוני נא בזאת. משל לתוכם של דברים — מתוך אהבת ביתי ואהבת עירי התחקיתי על תולדת ביתי ותולדת עירי ונמשכתי לנפשות הפועלות, אישי הרוח, תופשי־תורה וחכמי־דעת ובעלי־שיר היוצאים בשיר, וביקשתי לבוא בסודם, ואם דיברתי לימים על תלתזרמיות — כאן ראשית התעוררותי עליה; ואם דיברתי לימים על תלתלשוניות — כאן ראשית התעוררותי עליה.


 

ח    🔗

מגודל במשפחה, ששימשו בה בערבוב שלושת הזרמים הגדולים, שחילחלו את עיר מולדתי, כשם שחילחלו את אגפיה הקרובים והרחוקים, נמשכתי להכירם עד היסוד בם, ותהי ראשית משיכתי לתחום ההשכלה בה, ושקדתי להכיר את אישיה בעירנו, בין ילידיה בין גידוליה, על חלוקתם המשולשת. החלקה האחת, הגדולה ביותר, — החל בר׳ ישראל זאמושץ ור׳ יעקבקה לנדא ור׳ דב גינצבורג ובנו חיים; ור׳ נחמן קרוכמל ובנו אברהם, ור׳ אליקים המילזאהגי ור׳ משה מרדכי יובל, ור׳ בריש בלומנפלד ושארו יצחק, דרך איציק ארטר ויהושע השיל שור ואחיו יצחק ונפתלי מנדל, וצבי מנחם פינלש ויהודה ברש וישראל ראַלל וברוך וֶרבר ובנו יעקב, ומרדכי סטרליסקר, ודרך פביוס מיזיס ומשה אהרנרייך ויעקב גולדנטאל עד יהודה לייב לנדא ומיכל ברקוביץ וצבי פרץ חיות ושאֵרו שאול, רובם ככולם אנשים עברים, גם אם שלחו בלעז ידם. החלוקה האחרת, הקטנה מקודמתה — החל בר׳ מנדל לפין ותלמידיו מרדכי סוחיסטבר ויעקב שמואל ביק וישעיה מאיר פינקלשטיין, דרך תלמידי תלמידיו הירש רייטמאן וישראל אקסנפלד וברל מרגליות (ברודר) וכלה בבנימין זאב זגל ואלפרד לנדא, אשר עודדו לשון יידיש או טיפחוה, אם דרך יצירה אם דרך חקירה. החלקה האחרונה, הקטנה משתיהן, החל בליאו הרצברג־פרנקל, מרקוס לנדא ואדולף אהרליך, דרך איזידור הינדס והרמן מנקס ואפרים פריש, וכלה ביוליוס בראונטאל ויוסף רוט, שהיו סופרי־לועז, שכתיבתם גרמנית, וכאוניקום אוסיף את מורי מוריצי (לימים: מיֶצ׳יסלב) לנדא, כמותו כשני שאֵריו הנזכרים, מגזע הנודע ביהודה, שכתיבתו פולנית.

עיניכם הרואות, שהקדמתי את ההשכלה והמשתלשל הימנה, אף שאני צאצא חסידים מובהקים, ואבי זקן זקני היה בעל ״ברית אברם״, המגיד מזאלוזיץ, ואני עצמי נקרא על שמו של אבי זקני, שנקרא על שמו של המגיד ממזריטש, שכן נולד בשנת פטירתו, אבל מה אעשה ולא תחילת משיכתי אלא המשכה היה לתחום החסידות, ושקדתי להכיר אישיה בעירנו, בין ילידיה בין גידוליה — החל בבעל־שם־טוב, שבית גיסו, ר׳ גרשון קיטובר, נקנה בידי אבות אבותיה של אמי זקנתי ובו הורתי ולידתי, דרך ר׳ משה לייב אטינגר שהלך לססוב ונטה בה אהלו ור׳ שלום רוקח שהלך לבלזא ונטע בה אפדנו, ובתו מרת איידלה נהגה שולחן בעירנו ואבי זקנתי, ר׳ יוסי שו״ב, נמנה עם חסידיה, וצאצאיה, שושלת בית רובין, גדלו בעירנו וראש להם ר׳ מלכל שהיה סומא בשתי עיניו ומל בעצמו נכדיו והיה שמאי מומחה לאבני־חן, ובניו ר׳ פייבוש, ידידו אהובו של אבי מורי, היה רבה של יבורוב, ור׳ לייבוש, מחותנו של דודי זקני, ור׳ איציקל, זקן בית בלזא בימינו, שנפטר זה מקרוב בשיבה טובה בירושלים. ואם כי עירנו לא נהגו בה צדיקיהם של חסידים לקבוע בה מדורם־קבע, משום ששרפו בה, בגזירת הרבנים, את ספר התולדות, וחריכתו לא משה כביכול מחלל־אוירה — ויוצא מן הכלל, כאותו תמהוני הרבי ר׳ שמואלכן, אינו אלא מאשרו — ואך בדורותינו מלכו בה, מלכות־עראי, צאצא בית ריז׳ין מזה וצאצא בית סטרטין מזה, היתה מעודה וביסודה עיר של חסידים, גם בשלוט בקהילתה הקואליציה של המתנגדים והמשכילים.

וסיום משיכתי היה לתחומה של הלמדנות ושקדתי להכיר גדוליה בעירנו, בין ילידיה בין גידוליה — החל בחכמי קלויז, ר׳ חיים צנזר ור׳ משה אוסטרר, דרך ר׳ יוקל המבורגר והנודע ביהודה ור׳ אפרים זלמן מרגליות ור׳ שלמה קלוגר ובעל היעלת־חן — שאחַי, בני אבי, הם צאצאיו — עד השיח יצחק והמחזה אברהם. ולפי שסדר משיכתי לשלושת התחומים הגדולים האלה היה כפי שהיה, יצאתי מלפני התעניינותי המשולשת, כשידיעתי בשני התחומים הראשונים אינה קטועה כידיעתי בתחום האחרון; ולפי שאלה היו המפתחות, שפתחו לפני את שלושת העולמות על פני המפה הגדולה של כלל תרבותנו, ערכיה וקניניה, הרי הדיספּרופּורציה, שלקתה בה ידיעתי על פני המפה הקטנה, נגררה לה למפה הגדולה, ואם יכולתי להתברך בקירוב קירובה של שלימות ידיעה בתחומה של ההשכלה והמשתלשל הימנה ובתחומה של החסידות ובמשתלשל הימנה, עד שנטלתי לעצמי עזּות ללמד קצת פרקים בספרותה של זו ובספרותה של זו, לא יכולתי להתברך כן בתחומה של הלמדנות, גם אם שקדתי על תשלום ידיעתי בה; ושעל־כן אל תתמהו, אם בהתפשטי את אדרת המורה, אלבש חלוקו של תלמיד, ואחדש תלמודי ואוסיף עליו, ככל שידי, יד כהה, תגיע, ואם אחוש, כי קניני קנין, אקיים את הבטחתי להשלים את ה־ opus magnum, שבלעדיו, לסברת ידידַי, אין חיי קרויים חיים, והוא המבוא לספרותנו בדורות האחרונים.

אמרתי: מבוא ולא אמרתי: קורות, שאין אלו מכוחו של יחיד, שאפשר לו אולי שיכתוב, כפי שכתבו קודמי, קורות ספרותה של פלגה אחת בדורות אחרונים, אך ודאי שאי־אפשר לו שיכתוב קורות ספרותו של כל העם כולו בדורות ההם.


 

ט    🔗

ולענין דרכי בחקר הספרות ובהוראתה, השעונה אליו, לא אכחד, כי ידעתי בי חסרונות הרבה, וראש להם חסרון, שהוא קשה במיוחד, בהיותו חסרון־מדעת. לפי שעיקר עסקי היה ללמוד את הספרות, מיעטתי בעיוני עליה, ואם טרחתי לדעת את שנאמר בה מבית, התרשלתי במה שנאמר בה בחוץ, והריני הדיוט גמור במיני האסכולות הנוצצות ונובלות, כדרכם של חילופי אפנה, ולפי שאני בוש בבורותי זו בפני הני צורבי-דרבנן, מהם תלמידי ואף תלמידי־תלמידי, שבקיאותם ושימושם בחיבורים אלה הם למעלה־למשכיל, הריני מתחכם ומתנצל בפניהם, לאמור: דעו, יקירי, ביני לבין המחברים ההם כרותה ברית־סתר, כי לשם חסכון־גומלין, אין אני קורא אותם ואין הם קוראים אותי, וכשיכלו כל הנושאים מאמתחותיכם, ותהא כמין עונת־מלפפאות בעבודות סמינר, תוכלו להטיל על פלוני ואלמוני, תלמיד עני־ממעש, שיבדוק מי משני הצדדים, החתומים על אותו הסכם־חשאי, הפסדו מרובה יותר. אך עתה, בהתייצבי לא בפני צורבי־דרבנן אלא בפני רבנן, אסיר את מסכת־בָּשתי והתנצלותי־תוהו ואמירנה בהתנצלות־ממש, לאמור: לתומי סברתי ואני סובר, כי מהיות דרכו של החוקר מן החומר שלפניו אל ההלכה שלו עצמו, הבנויה עליו, לא תסכון לו ההליכה מהלכות־לא־לו אל החומר שלפניו שלא היה ואי־אפשר לו שיהיה לפני בעלי־ההלכה, העוסקים בספרויות, שהקירבה שביניהן לבין ספרותנו היא כרצועה צרה, המקפלת מעט תולדותיה, והריחוק שביניהן לבין ספרותנו הוא כיריעה רחבה, המקפלת רוב תולדותיה.

והריני מבקש סליחה ומחילה וכפרה, כי עם כל חיבתי והוקרתי לצעירי חוקרים, שנלחמתי ברוב מסירת־נפש לזכותם ולמעמדם, כרוח דברי נעים זמירות־ישראל: כחיצים ביד גיבור אלה בני־הנעורים וגו׳, אני נוטה לרוח דברי נעים זמירות־ישראל גם הם: מזקנים אתבונן. וכוונתי לזקני הבית הזה, שכל שמזקינים, דעתם מעצימה ופעלם משגיב, והם בנו ובונים לנו בתי חכמה לתלפיות ובנינם הוא, ממסדו עד טפחיו, שלהם ושלהם עצמם, ויציבתם והילוכם בו ברגליהם שלהם ואינם צריכים, חלילה, לקביים שאולים.

ודאי ידעתי, ובימי חרפי אף מבשרי חזיתי, כי קביים שאולים מזמנים כמה מיני נוחות, ביחוד אם עומדת להם זריזות של אַדפּטאַציה, בין דרכה זהירה יותר ומעלימה תפריה, בין דרכה בהולה יותר, ואינה מעלימתם. אבל אפילו היתה שעתי מספקת לבלוע כל מיני הסלוווֹסטנוסט האלה, ספק אם בליעתם, על כל מטעמיה, היתה להועיל — אם לא כמעשה סבתותינו: אויף נישט צו באַדאַרפן, משמע: שלא נצטרך לכך — וממילא אני במעמדו של אותו חייט, שפיגר בתפירת אצטלתו של הרב והוכיחו כבוד־לקוחו, לאמור: מה היו אומרים עלי, אילו הייתי מפגר כמוך בשאלת כף וקדירה ובשר וחלב וקורקבן ומחט וכדומה, השיב לו: איר האָט אַזעלכע טייערע אַרויסהעלפערס — די סידרה גייט און דער פּסוק שטייט און די מישנה ברענגט און די גמרא שטעלט זיך אָפּ און רש״י מאַכט, און איך, אָרעם שניידערל, מוז אַליין גיין און אַליין שטיין און אַליין זיך אָפּשטעלן און אַליין מאַכן און אַליין ברענגען, וכיוון לומר, שהרב יש לו עוזרים הרבה, כדרך קרא קאי ותניא מסייעא ליה ומסיק ליה ומיתיי ליה ועביד ליה, ואילו הוא, החייט, חייב בעצמו בהליכה ובעמידה ובעשייה ובהבאה.

אותו חייט היתה טעות בידו ולא היתה טעות בידו. היתה טעות בידו — מה שנראה לו ככת מסייעיו של הרב אינו אלא חמרו, חומר תלמודו, בדומה להבדיל לחמרו שלו — המשי, האריג, הבד, הכותן, הרפד, החוטים והכפתורים. לא היתה טעות בידו — הרב חמרו מקפל גם כלי־מלאכתו ואפילו עצם־מלאכתו, ואילו החייט חמרו לחוד וכלי־מלאכתו, המחט שבידו ועצם־ידו, לחוד; הלכך יפה עשה שר־ההומור, שסיפק לו לאותו חידוד גירסה, שסיומה אנחת הרב ואמירתו בצדה: נו, נו… דוד המלך… תהלים… יגיע־כפיך… טאַקע… טאַקע…

ואם כי אף על סף יציאתי משער הבית הזה עודי מעמעם, אם עצם כניסתי, בין היתה מקרה בין היתה תאונה, צידוקה עמה, הרי משנכנסתי והשכרתי עצמי אומן בה, קיימתי בחינת האָסט דיך אונטערגענומען זיין אַ פערד — שלעפּ, כלומר: נטלת עליך להיות סוס — משוך. לאמור, טרחתי לקיים אומנותי, ואולי אצדק בדברי, כי קיימתיה, כהישג־ידי, כהלכה, ולא היתה זו מלאכה קלה — כפפתי את יצרי, שבהפקירא ניחא ליה — להשתעבד לה, ומזלי שיחק לי שעמד לי כוחו של היצר הטוב, שלא הוצרכתי להיפוכו, שאף שאותו ליצן מאחרוני המשכילים הצוננים בעירנו, פייבוש בקר, אמר בו, כנוסח האי סבא דבי וויימאר:

‎ ‎

Es ist die Klafte

Die das Böse wollte und das Gute schaffte

מוטב שלא להיזקק לו לאותו בלעם ולוותר על העקלקלה ועקיפיה ולהיזקק למי שאותו תמים, מאחרוני החסידים הלוהטים בעירנו, ר׳ לייבוש זאובר, היה מתחנן אליו:

טאַטע פאָטער גאָט אין הימל,

רוק אַריין די בי״ת און רוק אַרויס די גימ״ל

לאמור: אבא, אב שבשמים, הצנע את הבי״ת (= בייז = הרע) ושלוף את הגימ״ל (= גוט = טוב). ואסיים באמירתו של דודי זקני מאחרוני התורנים המופלגים בעירנו, מורי ורבי, ר׳ יעקלה ברגר, שאמר: חז״ל דרשו לענין אהבת־השם — בכל לבבך, בשני יצריך, פונדעסטוועגן גלייב מיר אַז השם יתברך וועט אויף דיר נישט האָבן קיין תרעומת, אויב דיין ליבשאפט וועט זיין כולו יצר טוב. כלומר: ואף על פי כן, האמינני, כי הוא, יתברך, לא יתרעם עליך, אם אהבתך אליו תהא כולה יצר טוב.

ודרכו של הטוב שהוא מוליד את הטוב, והוא טובם של חברי וידידי, מורים ותלמידים, בבית הזה, ששילמו לי אהבה תחת אהבה, ובהיפרדי מהם, אומר: כולם אהובים, כולם ברורים, ויהי נועם השם עליהם וישגא חילם להגדיל תורה ולהאדיר.


[י״ד ניסן תשל״א]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47335 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!