דברים במסיבה מטעם מועדון ״מילוא״

א

כידוע לכם, הנני שטוף בפרסים, אמנם לא במיקחם אלא במתנם, אבל המצוי הרבה אצל דורון, בין הוא מקבלו בין הוא נותנו, ההרגל מפיג הרבה מחידושו, וכחולין הוא נעשה לו, והוא צריך חיזוק, כדי לשמור אותו קורטוב של רוממות, שבלעדיו לא ייתכן מעשה חג, וחגו של פרס בכללו.

ואותו חיזוק כיצד — שאנו חוזרים לבירורה וליבונה של ההלכה: חג זה, חג הפרס, שבדינו לנו בשני הדורות האחרונים, לשם מה? וכבר בהחילי לפסוח מפנים לסיפה של פרשת משפטים ושופטים, טרחתי בענינה של הלכה זו, ששאלתי: הפרס, האם הוא לסופר או לספר, ואם להרחיבו על סוגי אמנות אחרים: האם הוא ליוצר או ליצירה. ועיקר ההבדל הוא, כי אם הוא ניתן לספר, הרי זה על מה שכבר נעשה, ולא בכדי מדבר לשון התקנות המצוי על חובת הכרה; ואם הוא ניתן לסופר, הרי זה על מה שייעשה, ולא בכדי מדבר לשון התקנות המצוי על זכות העידוד, והרי לא הספר צריך עידוד, שהוא מעשה גמור ועומד, וחסרונו הוא במה ששוב לא ייטב מכפי שהוא, אך יתרונו הוא במה ששוב לא יירע מכפי שהוא, אלא הסופר צריך עידוד, שספריו העתידים לבוא, לפחות, לא יהיו גרועים מקודמיהם. נמצא, שאם הפרס ניתן לספר — כשטר־פרעון הוא ניתן; ואם הוא ניתן לסופר — כשטר־ קדימה הוא ניתן.

ב

כאמור, זכיתי לחלק פרסים הרבה, ובראותי כי מנינם מתקרב, בפסיעות חופזות, לגבול המאה, שוב לא מניתים, והטעם פשוט: כשפתחתי באותה אומנות, שמעתי שכל עסק הפרסים עומד על העקרון של שמור לי ואשמור לך, דהיינו ראובן חולק היום פרס לשמעון על־מנת ששמעון יחלוק מחר פרס לראובן, הלכך מיהרתי ותפרתי לי שני כיסים לגודש הפרסים שיינתן לי גמול — כיס אחד לשבחים וכיס אחד לאדרכמונים. אך נתברר, כי הוא עורבא פרח: אני כבר הפלגתי הרבה בנתינה — כרי חיטים, מה שאין כן בלקיחה — בדוחק איפת־רזון.

ואין כוונתי לומר, כי העקרון של שמור לי ואשמור לך הוא בדייה, אלא שלא שיחק לי מזלו. ואדרבה, הוא פסח עלי כפליים — ראשית, הייתי שופט ברוב ועדות פרסים, ויש שהשיפוט הוא כשלשלת הנמשכת שנים, ולפי שאין הדיין נידון, אני יוצא, לא בלבד מכלל חתני הפרסים אלא אף מכלל מועמדיהם. אחרית, שולחי שלחוני דוקא למקומות שבהם אותו עקרון בוש לבוא, ולא שלחוני למקומות, שבהם הסיר את בושתו. לא היתה, אפוא, ברירה בידי אלא ליטול את שני הכיסים, התפורים יפה־יפה, ולזרקם הפקר לגלי הים ולסער המידבר; וחדלתי מספור את הכוכבים שזכיתי לשמשם. ואמנם, היתה זו זכייה גדולה ולא ידעתי מה עמד לי לזכות בה — הרי הייתי שושבינה של פמליה רבתי, החל בטשרניחובסקי ושניאור וכלה בנתן אלתרמן ולאה גולדברג, ובאמצע ממאורותיהם של כשלושה דורות.

אמת, הזכייה הזאת אינה זכותי בלבד, שהרי דין במותב תלתא, וכל שלושה ושלושה נשאו ונתנו, עד שהגיעו לכלל פסק הלכה, בין אם היוזמים היו שני חברי ונצטרפתי אליהם, בין אם היוזם הייתי אני ונצטרפו הם אלי; על כל פנים מעולם לא הנחתי פתח לפסק של רוב, כל־שכן לפרסומו, ולכל המרובה נאחזתי בתחבולה — היה הפסק בלב שלם ובנפש חפצה, ניסחתי: חבר־השופטים החליט פה אחד להציע, ואם היה עמעום־מה, ניסחתי: חבר־השופטים החליט להציע פה אחד, והמבין הבין.

ג

ובכן תבינו, כי לפי שאני בחינת תדיר לענין מתן פרסים ונסיוני מרובה בו, ובחינת נדיר לענין מיקחם, ונסיוני מועט בו, הריני למד מן המרובה על המועט, ומה ששאלתי את עצמי בחינת נותן, אני שואל את עצמי בחינת מקבל: פרס זה, שניתן לי עתה, למי ולמה ניתן — אם לספר, אם לסופר. אם אומר, כי הפרס לספר ניתן, והוא כשטר־פרעון, הרי כנשפט נדיר אני מקבל את הדין ומודה לדייני מקרב־לב, אבל כשופט תדיר אני מגמגם, מה ייחוסם של שני ספרי, האחד ״אבני גדר״, שענינו סופרי עברית, והאחר ״אבני מפתן", שענינו סופרי יידיש, שהופלו לטובה מספרי הקודמים, שאינם מועטים. אולם אם אומר, כי הפרס לסופר ניתן, והוא כשטר־קדימה, כיצד מזכין בו את שהוא בחינת הרי אני כבן שבעים שנה, וממילא הוא כחוזר מן היריד, שנמשך לו רוב שנותיו, ואם פגם בספירה, שוב אין בידו לתקן תיקון של ממש, שהרי גילו וכוחו שוב אינם משמשים אותו, שיירד ליריד חדש, ששוקו ראוי שיהא כבוש בידי אחרים, צעירים ורעננים ממנו.

תשאלו אפוא, מה ראיתי לבוא וליטול את הפרס, וביותר שכבר ניתן לי פרס־ישראל ועל מפעל־חיי ניתן, ואין חיים כפליים, אשיבכם שתי תשובות. ראשית, ספירת הפרס מתקיימת בה בחינת גדול וקטן שם הוא, ואירע שקטן כמוני היה שופטו של גדול כטשרניחובסקי, ולא עוד אלא בשעת השיפוט, שחבריו זולתי היו יהודה קרני עליו השלום ושלמה צמח שיאריך ימים, פיקפקתי, אם יש טעם לראות את המשורר הגדול כמועמד, ולא, חס־ושלום, שלא הבנתי מה שהבין כל בר־בי־רב, כי ספרו ״ראי אדמה״ הוא חידוש גדול הן למשורר הן לשירה, אלא שנחשב לי מעל לכל מועמדוּת. צאו וראו, רבותי — טענתי — כשיצאתי לאויר־העולם, כבר היה טשרניחובסקי טשרניחובסקי, ושירתו עצמה ועמקה, צריך שאבוא, מקץ ארבעים שנה, ואכריז: גם אני מסכים, כי שלמה המלך חכם גדול היה. ביקשתי, אפוא, לנסח, ברוח זו, את חוות־הדעת וליתן את הפרס למשורר צעיר ממנו, ש. שלום. עתה, שיצאו שנים מרובות, מותר לי לספר, כי דעת חברי היתה כדעתי והטיוטה של חוות-הדעת אף נתנסחה כך, אבל בישיבת־המשנה חזרו בהם, שאמרו כי לא בלבד לשון התקנות אלא אף סמכות השיפוט מחייבתנו להיות שופטים לאשר לפנינו, וכמובן נצטרפתי להם וחוות־הדעת נשתנו סעיפיה וסידרם — הפרס לטשרניחובסקי וציון שבח לש. שלום. אחרי סדר חלוקת הפרס אמר לי טשרניחובסקי: אני מבין מדליה, אבל איני גורס פּוֹכוואַלני ליסט (כתב־שבח). לא העלמתי ממנו קושט דברי־אמת לאמור: אתה צבי שקרנותיו מסתעפות לתפארת ומה הוספנו בשימנו זר קטן על אחת מהן, ואילו ההוא עופר הוא, שקרניו בראשית צימוחן, אנו מוסיפים ומוסיפים בשימנו זר קטן עליהן. נשקני על מצחי ואמר: טעות היא לך; ראשית, כבוד גדול־גדול הוא לזכות בפרס על שמו של ביאליק; שנית, ספרי ״ראי אדמה״ לא נאמר בו דיבור וחצי דיבור; שלישית, ככל שאנו מזקינים, דמינו מצינים, ויפה להם חומה של שמש, ותהי שמש סתיו.

ד

החוזר מן היריד כמי שחוזר לביתו במוצאי היום הקדוש והוא מתברך, אם נוסח פּולין: איר זאָלט האָבן גוט געפּועלט (= ולואי שפעלת יפה), אם נוסח אשכנז: איך ווינשע איהנען גוט געפאַסטעט צו האַבען (= הריני מאחל לך, שתעניתך עלתה לך יפה־יפה). כשם שברכה זו אין בה לשנות מטיבה של תפילתו שהיתה, כך ברכה זו אין בה לשנות מכוחה של תעניתו שהיתה, אבל יש בזו ובזו לעורר בו הרהורים, מה היו מעשיו באותו יריד. ואתם, דיינים מומחים, מצאתם שעה נאותה לעורר הרהורי אלה, כי בימים אלה ממש ימלאו חמישים שנה לעשייתי בספרות. אמת, אם להתחטא כלפי עצמי — ראשית עשייתי זו בימי־ילדותי הקדומים יותר, כשהייתי אורב לאותו פושט־ יד, שהיה מדבר בחרוזות, ועל כך נקרא דער גראמייד, והייתי עושה כמתכונתו, או בימי ילדותי המאוחרים קצת, שהייתי להוט אחרי בדחנים, וכל חתונה הייתי מתגנב אליה, או בראשית נעורי, כשחיברתי, כמובן בפולנית, שיר ארוך ונורא על פריצת המלחמה, מלחמת־העולם הראשונה, כשם שחיברתי, כמובן בגרמנית, יומן גלגולינו בימי הפליטה והכיבוש; וכשראיתי ראשונה שמי נדפס ברשות־הרבים, כפותר חידות בתוספת הילדים Der gute Onkel (הדוד הטוב), המצורפת לעתון יהודי־גרמני שיצא במהריש־אוסטראו. חבל, שכל אלה אבדו, שאילו נתקיימו, היה אולי מישהו מחטט בהם ולאחר קריאתם קורא את ספרי ואומר: ובכל זאת הוא זז משהו. אבל באמת מתחילה הקאריירה שלי לפני חמישים שנה, ובארבעה דברים. ראשית, התחלתי לתרגם פרוזה עברית לפולנית, ואלה התרגומים נדפסו מעל דפי העתון הציוני Chwila (= רגע) וסנדקי היה העורך הנריק השלס; שנית, תירגמתי לפולנית אנתולוגיה של השירה העברית וסנדקי עמד להיות המו״ל ישראל מינצר והענין נתבטל, כתב־היד נתקפח ולא נשתיירו אלא תרגום שיר של ביאליק (״בתשובתי״) ותרגום שיר של שמעוני, שאבד ממנו ולא נכלל בכתביו (״מזרח״), ופירסמתים מקץ עשרים שנה, וכן נמצא בידי תרגום ״מגילת האש״ ואקווה לפרסמו ליובל המאה של המשורר. שלישית, הוצאתי בפשמישל קובץ קטן של שירי ״צלילים״, שכתבתים קודם לכל אלה, וסנדקי היה דודי זקני, ר׳ חיים הכהן, אבל עד־מהרה לא נראה בעיני וגנזתיו ומתגלגלים אולי שניים־שלושה טפסים בעולם. רביעית, התחלתי לכתוב שירים ביידיש ופירסמתים ב״טאגבלאט״ הלבובאי וסנדקי היה ר׳ משה פרוסטיג, וב״פאלק און לאנד״ הוורשאי וסנדקי היה, כפי שנודע לי לשנים, יצחק לופבאן. כל אלה היו לפני חמישים שנה בדיוק, ולפי שרובם נדפסו ברשות הרבים, אפשר שיימצא מי שיחטט בהם ולאחר קריאתם יקרא ספרי, ויאמר: ובכל זאת הוא זז משהו — — —

ה

ובאחרונה אומר מה על אפיו של הפרס עתה. מספרים משמו של אחד מצדיקי החסידים ששאל: לעולם סעודת־שבת עיקרה יין, בשר ודגים, ועל שום מה מסלסלים את הקוגל (= פשטידה) כל כך, והשיב: כל מאכל ומשקה עלולים להתקלקל, מה שאין כן קוגל: אם הפשטידה מידבקת — הרי טוב, ואם, חלילה, לאו — הרי האיטריות לעצמן טובות, האורז לעצמו טוב, השקדים לעצמם טובים, הצימוקים לעצמם טובים. אמרו לו: אם כן, על מה תתייגע בעלת־הבית על אפייתה, הרי אפשר שתיפטר מטירחתה ותניח כל הזנים האלה על השולחן, זן זן לעצמו, וייהנו המסובים הימנו, השיב: אולם אם בעלת־הבית מתכוונת באמת, הפשטידה מידבקת. והנמשל הם ארבעת התחומים שזכו עתה בפרס — ציור, נגינה, מישחק, כתיבה — שכל תחום ותחום טוב לעצמו, אבל לפי שהכוונה היתה כוונת־אמת, הרי זו פשטידה טובה שאפייתה טובה ודיבוקה טוב.

[ד׳ סיון תשל״א]

דברים במסיבה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים

א

אומר תחילה תודה מקרב־לבי לכבוד צבי אדר, שבירכתו חביבה עלי גם על שום כהונתו, דיקן למקצועות החכמה, גם על שום ייחוסו, שהוא צאצא של דיקן למקצועות־התורה, ושמו בקרבו, ואומר תודתיים לחברַי, חנא שמרוק, שאני שמח להורישו את הרב שהיה לי בבית הזה, בהיכלה של היהודית, — אולמי וכסאי ושולחני, שיזכה להגדיל אגפיו ולהרחיב יריעותיו, ולשמואל ורסס, שאני מיצר שאין בידי להורישו אלא את המעט שהיה לי בבית הזה, בהיכלה של העברית, — זויתי ושרפרפי. שניהם, כפי ששמעתם, נהגו בי במידת החסד וביזבזו עלי שבחים הרבה, שהאהבה הרצויה שבהם מחפה על הגוזמה המצויה בהם, בין היא גוזמא־לרובא, כפי שאומרת לי מידת העניוות שבי, בין היא גוזמא־למיעוטא, כפי שמלחשת לי מידת היהירות שבי, ומה היא האמת — לאלהים פתרונים.

ב

ולאחר תודתי המשולשת תרשוני, בחסדכם, להזכיר כי כל פרידה יש בה אחד מששים של מיתה, והקושיה היא, אם הוא של מיתה ממש או של מיתה מדומה. ותירוצה של הקושיה אינו על דרך הכלל של בטל בששים, באופן שמי שנגרע ממנו כאותו גרגיר חיים, יכול שיתנחם בדבר המשורר הקדמון:

non omnis moriar, דהיינו: אפילו ימות בי אחד מששים, לא כל־כולי אמות. תירוצה של הקושיה הוא במעשה משורר בן־ימינו — מעשה ביצחק קצנלסון, שירד לטבול בימה של תל־אביב וגרפו נחשול, וכשנמשה ובלא רוח־חיים נמשה, עמלו בו המצילים להנשימו; בינתיים הובהל ידידו הטוב, מנחם פוזננסקי, וסייעם במלאכת הצלתם גם הוא, עד שחזרה נשימתו של המשורר, אולם אך פקח עיניו חזר ועצמן. כשסיפר לנו, אחר־כך, פרטי המאורע, אמר: נפתלתי בסערת־הגלים מלוא־כוחי, אך חשתיו נמוג ותש, וידעתי מותי כהרף־עין, אך באותו הרף־עין היבהב בי הרהור, כי מלאך־המוות דרכו להיגלות, כשהוא מלובש בדמותו של הידיד הטוב, ובראותי את מנחם פוזננסקי גחון עלי, אמרתי בלבי: הנה הוא בעל החרמש, ועצמתי עיני שלא לראותו. אכן — סיים — אילו היה זה ידידי המדומה והמחופש, היתה זו מיתה אמיתית; עתה שהיה זה ידידי הממשי והאמיתי, הרי זו מיתה מדומה.

אכן, משנגלה עלי כראש מסיבת־הפרידה עתה, שיש בה, כאמור, אחד מששים של מיתה, ידידי הטוב, נתן רוטנשטרייך, הירהרתי בהרהורו של אותו משורר, על תחילתו החיישנית ועל אחריתו המנחמת, וביותר שגילויו הוא בחינת חתימת מעגל, כי הוא־הוא בעל הפאטנט של הקאריירה האקדימית שלי, וכמי שהשידוך ביני לבין האוניברסיטה היא המצאתו, לא נהג דרך נוחיותו של השדכן בעיר־מולדתי, שלאחר סעודת־הקנס היה אומר: איך האָב אייך אַריינגעפירט, גאט זאל אייך אַרויספירן, כלומר: אני קיימתי בכם בחינת כנוס ויקיים בכם השם בחינת פטור: אלא נטל עליו את המשאוי: איך האב דיך אריינגעפירט, איך וועל דיר ארויספירן, כלומר: אני הכנסתיך ואני אוציאך, ועל כך אומר לו תשואות חן־חן.

ג

זו לי הפעם השלישית, שמורי האוניברסיטה העברית ותלמידיה עושים לי חינגה — בפעם הראשונה, לפני כעשר שנים, התכנסו טובי ריעי וידידי׳ וש״י עגנון בכללם ובראשם, בביתם של ידידי רחל ומשולם טוכנר, ומדדו לי כך וכך, ולא אוציא עתה דבריהם מצנעם; בסמוך לכך נקהלה קהילה רבתי של מורים ותלמידים באולם גדול בקרית־רם ולפי שהדברים שנאמרו, בפרהסיה נאמרו, אזכיר תורף ענינם של שלושת בעלי־תריסין — האחד שחגג אותי כפילולוג; האחד שחגג אותי כבלטריסט; האחרון שחגג אותי כפולקלוריסט, והחזקתי להם טובה הרבה על כך; וכדרכי בשבחים, שאני משתבח, יותר משראיתי את דבריהם אישור על מה שזכיתי לעשות, ראיתים כשטר על מה שאני חייב לעשות, והריני מעיד עלי את חיבורי שנתחברו לאחר דבריהם, כי הוספתי על חיבורי הישנים בחקר־הלשון חיבורים חדשים, כשם שהוספתי על חיבורי הישנים בחקר־הפולקלור חיבורים חדשים, ואחרון אחרון חביב, סופי שאוסיף על סיפורי הישנים סיפורים חדשים, ורומן שמן בכללם.

אולם מה לי, שאני החזקתי טובה למשבחי, ואולם־ההוראה, שבו נקהלה אותה קהילה, לא החזיק לי טובה — כשנשארתי, כתום־העצרת, טנדו עם ארבעת כתליו, נתנו בי עין חדה, חציה זעפה וחציה לוצצת: תא חזי, על מה שלא נקראת ללמד בתוכנו — דיברו; על מה שנקראת ללמד בתוכנו — לא דיברו; ומכלל הן אתה שומע לאו, שכנראה ענין הוא שהשתיקה יפה לו, וכיצד, דרך משל, אינך בוש לדרוש מעל דוכן גבוה ואינך חושש ליטול שכר שאינו נמוך גם הוא? הרכנתי לפניהם ראשי ואמרתי להם: אחי בני־כותל, ודאי הדין עמכם, אך כתרו לי זעיר, כשמונה שנים או כתשע שנים בערך, ויעשו לי חברי כמין לוויה חיה, ואולי ירחם השם וסופדי בחיים־חייתי, יצדיקו את אומנותי ופרנסתי עליה, ויפיגו את זעפכם וימיגו את ליצתכם. הלכך, כשהודיעוני זה־מקרוב, כי החינגה השלישית ממשמשת ובאה, ביקשתי לכנסה באותו אולם־הוראה, אפס הממונים טענו: עת מצוקת אולמות היא; וניצחו מצוקים את אראלים, והרינו מתנאים עתה לאורו הנערב של בית בלגיה ומברכים שהכל ובורא פרי מגדים. ואם הכתלים ההם יעמדו בכעסם ולעגם, אין בידי להושיעם; סוף סוף אינם מיוחסים יותר מאלה שנאמר בהם: מלכי צבאות ידודון? ידודון!

ד

אכן, תם הרומן שביני לבין הוראתי באוניברסיטה, והוא רומן ארוך ומורכב, שלא אוכל להיזקק לו עתה, ואפילו לא בראשי־פרקיו, אך אבטיחכם נאמנה, כי ביום פקדי, — הכל וכולם יבואו ויעמדו על הפקודים, לא ייעדר איש ולא ייעדר דבר; וכל שירחק יום הפרסום ברבים, כן יגבר שעשועו, והלא מצוה היא לשעשע את הבריות, וידוע גודל שכרם של הני בדיחי דמלכא, ומאן מלכי — רבנן. ואמנם, היום ההוא ירחק קצת, כי בסדר זכרונותי שהוצאתים, לעת עתה בארבעה ספרים, הגעתי לשנת הט״ז לימי־חיי, אבל היום ההוא, בישע ימין עליון, בוא יבוא.

ועתה אסתפק במה שאחזור ואזכיר את ראש מסיבתנו עתה, בעל הפאטנט לקאריירה האקדימית שלי. אם לא אטעה, התעורר על כך ביחוד מתוך שיעורי במחיצתו, מחיצות־הסמינר למדריכי־הנוער, שבימי נעוריו עמד בראשו וברוב כשרון, כסימן לבאות גדולות מאלו. בשיעורי ההם ניסיתי לברר לעצמי ולשומעי־לקחי את הכורח והצורך להעמיד את חקר ספרותנו בדורות האחרונים ואת הוראתה על תפיסה ששרטטתי את כלל קוויה בפתח מחברתי ״על ספרותנו — מסת מבוא״, ועיקרם שחרור מדרך הצמצום על יצירתה של מפלגה אחת בעם, והפלגה לדרך הכוליות של יצירת כל פלגות העם, ולשם הקיצור נתתי בה שני סימנים: מהותה התלתזרמית ותכונתה התלתלשונית. אולם אף שאמרתי וחזרתי ואמרתי, כי המנורה, שאני מבקש לשמשה, עמידתה אינה, כפי שציירוה שובינו בקשת טיטוס, ושמשום מה נשתרבבה אף לסמל המדינה, אלא כפי שנמצאה חקוקה בבתי־כנסת קבועים, על שלוש רגלים, הרי כשנקראתי להורות, נקראתי לשמש רגל אחת, והיא היהודית, והקול הקורא קול ענות גבורה, ולכשירחיב אף משהו את הרגל האחרת, היא העברית, והקול הקורא אינו אפילו קול ענות חלושה, וסופו חילופו: להד״ם.

ה

אפשר חולשה היתה בי ואפשר גבורה היתה בי שנעניתי לקול הקורא, והוא קולו של ר׳ בנציון דינור, אבל משנעניתי, נמצאתי נוכח פני מחניים - מכאן המקיימים בי מצוות שמאל דוחה, מכאן המקיימים בי מצוות ימין מקרבת, ואמרתי; ישחקו נא הגברים, הני גברי בכל מילייא, מילין דאורייתא, ואראה בשחוקם, שחוקא דבי־קרבא, אבל משיצאו שנים ודחייתה של השמאל מפליגה מעבר ליכולת קירובה של הימין, וממילא נדושו בעקב כללי fair play, אמרתי: מה אשחק פּרימאדונה, הצופה בסיופי האבירים, ובאתי לפני כבוד הנשיא הכפול לאמור: אחי וראש, אם החרם על מה שחנני השם לומר בהיכלה של העברית יימשך, לא תראו עוד את פני. אמרתי ובלבי חשבתי: הרבה חלומות חלמתי, חלום פרופסורה לא חלמתי, אלכה ואשובה אל קולמוסי הראשון, כי טוב לי אז מעתה.

תשאלו, אפוא, למה לא הלכתי, — ראשית, הצלחתי לכפות את עצמי על מי שלא היו בהולים עלי; אחרית, חסתי על היהודית, שאין לה בבית הזה מנחם משיב נפש, כי יהיה גם לה אור־מה בציון ותנור־מה בירושלים. הלכך, משקיימו בי לא תחסום שור בדישו, והתירו את מחסומי כדי זרת, השלמתי, ואם לא יכולתי או לא רציתי להסתפק בזרת, יש ברוך השם אוניברסיטאות בישראל, — הלכתי לאוניברסיטת בר־אילן וניתן לי חופן, הלכתי לאוניברסיטת תל־אביב וניתנו לי חפניים, ונמצאו הזאב שבע והכבשה תמה, ושלום על ישראל.

איך שילבתי במה שהייתי בו בעל־בית רצוי, הוא לימוד ספרות יידיש, ובמה שהייתי בו דייר־משנה נסבל, הוא לימוד ספרות עברית, את שהעלתה לי יגיעתי בראייה כוללת ובדיקתי בפרטיה, גם הוא ענין לענות בו, ולא אהא כנחתום המעיד על עיסתו שהיא רעה, ואניח לזולתי להעיד, אם מחמת האמת אם מחמת הנימוס, שהיא טובה. על כל פנים, לאחר שהייתי לכורחי בחינת מי ששורו טבוח לעיניו נתחים נתחים, נתח דשן בחוג זה ונתח רזה בחוג זה, הנני מברך את שיאמר לעלות במסילה זו, שיהא פטור מעקלתונים ויוכל להלך בה מישרים, שכן משכבר הגיעה השעה להקים כמין קתדרת־גג למבואי ספרותנו הכוליית בדורות אחרונים, ושלימודה יהא חובה למי שמתקין עצמו להתמחות באיזה מענפיה, וכבר שילמנו את חסרונה ברוב עמעום־רוח וסכסוך־דעת, וצר שלא זכיתי בפַּיִס הגדול והייתי נודרו לתקומת קתידרה כזאת והיו לי, כמשפט הגבירים הנדיבים בבית הזה, שם ושארית בחומותיו.

ו

כי אם, אמנם, יהיו לי שם ושארית בחומות אלו על הנפש ששיקעתי בהן, אין בידי להכריע, שכן עצם שייכותי אליהן, כשייכות של עיקר, אינה מאוששה בידי. עד היכן הדברים הגיעו, מעשה בידידי אליעזר ריגר, שמצאני כששעתי דחוקה ביותר, וביקש להסביר לי בארוכה, מה טעם זקף ידו כנגד מינויי, והוא היחיד שעשה כן, אמרתי לו: אין בלבי עליך, שיכולתי לפרש מאה טעמים לחזק התנגדותך, אך נראה שיש בך משום מה צורך לפייסני, דייך שאתה מביאני עתה במכוניתך לשיעורי, ואני מפוייס לך בזה ובבא. כי אם יש לי שייכות של עיקר, הרי יותר משהיא נעוצה בספרות במעמד של חקירה היא נעוצה בספרות במזל של יצירה, ומי שיש לו שעה בטלה ואין לו במה יבלה אותה ויתרצה לעסוק בדרכי ובעשייתי בשני התחומים האלה, תחום היצירה, שפירושה הספרות כנושא, ותחום החקירה, שפירושה הספרות כמושא, עשוי, אמנם, למצוא, כי הקפדתי מעודי על ההבדל בענין ובבנין בין סוגי העיסוק והביטוי, המשמשים את הגותי ורחשי, — דבר־המסה בחוקתו וגבוליו, דבר־העיון כחוקתו וגבוליו, דבר־החקר בחוקתו וגבוליו, וככל שכוחי הגיע לא נמשכתי למעשה־כלאיים, שנתרווח הרבה, והוא לא בלבד עבירה גדולה אלא אף מירמה קטנה; אך מי שיעסוק בדרכי ועשייתי עשוי אף למצוא, כי שרשה של התעניינותי בספרות במעמד של חקירה הוא שרשה של התעניינותי בספרות במזל של יצירה — הריקאפּיטולאציה של עצמי על מוצאי ומומי, אלא בספרַי, שניסו לעלות במסילת־היצירה, היא ריקאפּיטולאציה ציורית של יחיד במקומו ובזמנו, וקישוריהם אילך ואילך, ובספרַי, שניסו לעלות במשעול־החקירה, היא ריקאפּיטולאציה מושגית לכל הקישורים האלה, מוקדיהם וסביביהם וסביבי סביביהם, באופן שהביוגרפיה של בן־הדור כחוויה וביטויה מתרחבת כדי ביוגרפיה של הדורות ותקופתם כשיטה ובירורה. ידעתי, כי לא תצוייר בי שייכות של עיקר למה שהוא מעבר למחצבתי והרחבתה, הרחבה־בתר־הרחבה. לא שלא הייתי מתקנא במי שענינו אינו לו גזירה אלא בחירה, אך הקנאה לא הועילתני כל־מאומה — כוח דיבוקי במחצבתי בדיבוקו עמד, וכל מה שניתן לי, הוא לעשות את המיצר — מרחב. לא שנאטמתי בפני מה שהוא מעבר למעגל מחיצתי, אבל הבדל גדול יש בין סקרנות לבין התעניינות.

ז

היא, הסקרנות, גרמה לי, למשל, שאין לך דבר שירה ופיוט בלשוננו בכל הדורות, שנדפס באשר נדפס ונעלם ממני, כשם שגרמה לי בדומה לכך בכמה וכמה תחומים אחרים. ואזכור, כי בשבתי ראשונה בישיבת המכון למדעי היהדות וראיתי את י״ח החכמים המסיבים לשולחן־הדיונים, אמרתי לנפשי: אין לך דבר, שהללו פירסמו בלשוננו, ואנכי לא קראתיו. אבל אלה וכאלה לא יצאו מגדרה של סקרנותי, שנעשתה שַׁמשית להתעניינותי, שאם לדקדק לא יצאה מתחומה של מחצבתי על יסודותיה לשרשיהם ולשרשי שרשיהם. ואפרש את דברי, באופן שאדגימם על דרך הליכה מברם של דברים לתוכם של דברים. משל לברם של דברים — הנה לא יכולתי שלא להקשות לעצמי, איך אירע, וכל ימי חיי לא עלתה בידי לקנות ידיעה מעבר לחמש הלשונות החיות, שנקנו לי בימי ילדותי ונעורי; שהדי במרומים, כמה טרחתי ללמוד רוסית ולא עלתה בידי וכמה טרחתי וחזרתי ללמוד אנגלית ולא עלתה בידי, וכאן וכאן הייתי בחזקת כקולטו כן פולטו, ואפילו צרפתית, שראשית לימודי בנעורי, ועד יכולת תרגומה ההגון הגעתי, נפוגה מקרבי, ואילו חמש הלשונות ההן, שתיים לשונות בית ושלוש לשונות נכר, נחלת ילדותי ונעורי, לא משה תשומת־דעתי מהן כל השנים, ואילו הושיבוני בקתידראות של שלוש לשונות־הנכר, לשון לשון וספרותה, כדרך שהושיבוני בקתידרה של שתי לשונות־בית, לשון לשון וספרותה, לא הייתי מבייש את מושיבי, והייתי מוכן להתגרות: אף בחנוני נא בזאת. משל לתוכם של דברים — מתוך אהבת ביתי ואהבת עירי התחקיתי על תולדת ביתי ותולדת עירי ונמשכתי לנפשות הפועלות, אישי הרוח, תופשי־תורה וחכמי־דעת ובעלי־שיר היוצאים בשיר, וביקשתי לבוא בסודם, ואם דיברתי לימים על תלתזרמיות — כאן ראשית התעוררותי עליה; ואם דיברתי לימים על תלתלשוניות — כאן ראשית התעוררותי עליה.

ח

מגודל במשפחה, ששימשו בה בערבוב שלושת הזרמים הגדולים, שחילחלו את עיר מולדתי, כשם שחילחלו את אגפיה הקרובים והרחוקים, נמשכתי להכירם עד היסוד בם, ותהי ראשית משיכתי לתחום ההשכלה בה, ושקדתי להכיר את אישיה בעירנו, בין ילידיה בין גידוליה, על חלוקתם המשולשת. החלקה האחת, הגדולה ביותר, — החל בר׳ ישראל זאמושץ ור׳ יעקבקה לנדא ור׳ דב גינצבורג ובנו חיים; ור׳ נחמן קרוכמל ובנו אברהם, ור׳ אליקים המילזאהגי ור׳ משה מרדכי יובל, ור׳ בריש בלומנפלד ושארו יצחק, דרך איציק ארטר ויהושע השיל שור ואחיו יצחק ונפתלי מנדל, וצבי מנחם פינלש ויהודה ברש וישראל ראַלל וברוך וֶרבר ובנו יעקב, ומרדכי סטרליסקר, ודרך פביוס מיזיס ומשה אהרנרייך ויעקב גולדנטאל עד יהודה לייב לנדא ומיכל ברקוביץ וצבי פרץ חיות ושאֵרו שאול, רובם ככולם אנשים עברים, גם אם שלחו בלעז ידם. החלוקה האחרת, הקטנה מקודמתה — החל בר׳ מנדל לפין ותלמידיו מרדכי סוחיסטבר ויעקב שמואל ביק וישעיה מאיר פינקלשטיין, דרך תלמידי תלמידיו הירש רייטמאן וישראל אקסנפלד וברל מרגליות (ברודר) וכלה בבנימין זאב זגל ואלפרד לנדא, אשר עודדו לשון יידיש או טיפחוה, אם דרך יצירה אם דרך חקירה. החלקה האחרונה, הקטנה משתיהן, החל בליאו הרצברג־פרנקל, מרקוס לנדא ואדולף אהרליך, דרך איזידור הינדס והרמן מנקס ואפרים פריש, וכלה ביוליוס בראונטאל ויוסף רוט, שהיו סופרי־לועז, שכתיבתם גרמנית, וכאוניקום אוסיף את מורי מוריצי (לימים: מיֶצ׳יסלב) לנדא, כמותו כשני שאֵריו הנזכרים, מגזע הנודע ביהודה, שכתיבתו פולנית.

עיניכם הרואות, שהקדמתי את ההשכלה והמשתלשל הימנה, אף שאני צאצא חסידים מובהקים, ואבי זקן זקני היה בעל ״ברית אברם״, המגיד מזאלוזיץ, ואני עצמי נקרא על שמו של אבי זקני, שנקרא על שמו של המגיד ממזריטש, שכן נולד בשנת פטירתו, אבל מה אעשה ולא תחילת משיכתי אלא המשכה היה לתחום החסידות, ושקדתי להכיר אישיה בעירנו, בין ילידיה בין גידוליה — החל בבעל־שם־טוב, שבית גיסו, ר׳ גרשון קיטובר, נקנה בידי אבות אבותיה של אמי זקנתי ובו הורתי ולידתי, דרך ר׳ משה לייב אטינגר שהלך לססוב ונטה בה אהלו ור׳ שלום רוקח שהלך לבלזא ונטע בה אפדנו, ובתו מרת איידלה נהגה שולחן בעירנו ואבי זקנתי, ר׳ יוסי שו״ב, נמנה עם חסידיה, וצאצאיה, שושלת בית רובין, גדלו בעירנו וראש להם ר׳ מלכל שהיה סומא בשתי עיניו ומל בעצמו נכדיו והיה שמאי מומחה לאבני־חן, ובניו ר׳ פייבוש, ידידו אהובו של אבי מורי, היה רבה של יבורוב, ור׳ לייבוש, מחותנו של דודי זקני, ור׳ איציקל, זקן בית בלזא בימינו, שנפטר זה מקרוב בשיבה טובה בירושלים. ואם כי עירנו לא נהגו בה צדיקיהם של חסידים לקבוע בה מדורם־קבע, משום ששרפו בה, בגזירת הרבנים, את ספר התולדות, וחריכתו לא משה כביכול מחלל־אוירה — ויוצא מן הכלל, כאותו תמהוני הרבי ר׳ שמואלכן, אינו אלא מאשרו — ואך בדורותינו מלכו בה, מלכות־עראי, צאצא בית ריז׳ין מזה וצאצא בית סטרטין מזה, היתה מעודה וביסודה עיר של חסידים, גם בשלוט בקהילתה הקואליציה של המתנגדים והמשכילים.

וסיום משיכתי היה לתחומה של הלמדנות ושקדתי להכיר גדוליה בעירנו, בין ילידיה בין גידוליה — החל בחכמי קלויז, ר׳ חיים צנזר ור׳ משה אוסטרר, דרך ר׳ יוקל המבורגר והנודע ביהודה ור׳ אפרים זלמן מרגליות ור׳ שלמה קלוגר ובעל היעלת־חן — שאחַי, בני אבי, הם צאצאיו — עד השיח יצחק והמחזה אברהם. ולפי שסדר משיכתי לשלושת התחומים הגדולים האלה היה כפי שהיה, יצאתי מלפני התעניינותי המשולשת, כשידיעתי בשני התחומים הראשונים אינה קטועה כידיעתי בתחום האחרון; ולפי שאלה היו המפתחות, שפתחו לפני את שלושת העולמות על פני המפה הגדולה של כלל תרבותנו, ערכיה וקניניה, הרי הדיספּרופּורציה, שלקתה בה ידיעתי על פני המפה הקטנה, נגררה לה למפה הגדולה, ואם יכולתי להתברך בקירוב קירובה של שלימות ידיעה בתחומה של ההשכלה והמשתלשל הימנה ובתחומה של החסידות ובמשתלשל הימנה, עד שנטלתי לעצמי עזּות ללמד קצת פרקים בספרותה של זו ובספרותה של זו, לא יכולתי להתברך כן בתחומה של הלמדנות, גם אם שקדתי על תשלום ידיעתי בה; ושעל־כן אל תתמהו, אם בהתפשטי את אדרת המורה, אלבש חלוקו של תלמיד, ואחדש תלמודי ואוסיף עליו, ככל שידי, יד כהה, תגיע, ואם אחוש, כי קניני קנין, אקיים את הבטחתי להשלים את ה־ opus magnum, שבלעדיו, לסברת ידידַי, אין חיי קרויים חיים, והוא המבוא לספרותנו בדורות האחרונים.

אמרתי: מבוא ולא אמרתי: קורות, שאין אלו מכוחו של יחיד, שאפשר לו אולי שיכתוב, כפי שכתבו קודמי, קורות ספרותה של פלגה אחת בדורות אחרונים, אך ודאי שאי־אפשר לו שיכתוב קורות ספרותו של כל העם כולו בדורות ההם.

ט

ולענין דרכי בחקר הספרות ובהוראתה, השעונה אליו, לא אכחד, כי ידעתי בי חסרונות הרבה, וראש להם חסרון, שהוא קשה במיוחד, בהיותו חסרון־מדעת. לפי שעיקר עסקי היה ללמוד את הספרות, מיעטתי בעיוני עליה, ואם טרחתי לדעת את שנאמר בה מבית, התרשלתי במה שנאמר בה בחוץ, והריני הדיוט גמור במיני האסכולות הנוצצות ונובלות, כדרכם של חילופי אפנה, ולפי שאני בוש בבורותי זו בפני הני צורבי-דרבנן, מהם תלמידי ואף תלמידי־תלמידי, שבקיאותם ושימושם בחיבורים אלה הם למעלה־למשכיל, הריני מתחכם ומתנצל בפניהם, לאמור: דעו, יקירי, ביני לבין המחברים ההם כרותה ברית־סתר, כי לשם חסכון־גומלין, אין אני קורא אותם ואין הם קוראים אותי, וכשיכלו כל הנושאים מאמתחותיכם, ותהא כמין עונת־מלפפאות בעבודות סמינר, תוכלו להטיל על פלוני ואלמוני, תלמיד עני־ממעש, שיבדוק מי משני הצדדים, החתומים על אותו הסכם־חשאי, הפסדו מרובה יותר. אך עתה, בהתייצבי לא בפני צורבי־דרבנן אלא בפני רבנן, אסיר את מסכת־בָּשתי והתנצלותי־תוהו ואמירנה בהתנצלות־ממש, לאמור: לתומי סברתי ואני סובר, כי מהיות דרכו של החוקר מן החומר שלפניו אל ההלכה שלו עצמו, הבנויה עליו, לא תסכון לו ההליכה מהלכות־לא־לו אל החומר שלפניו שלא היה ואי־אפשר לו שיהיה לפני בעלי־ההלכה, העוסקים בספרויות, שהקירבה שביניהן לבין ספרותנו היא כרצועה צרה, המקפלת מעט תולדותיה, והריחוק שביניהן לבין ספרותנו הוא כיריעה רחבה, המקפלת רוב תולדותיה.

והריני מבקש סליחה ומחילה וכפרה, כי עם כל חיבתי והוקרתי לצעירי חוקרים, שנלחמתי ברוב מסירת־נפש לזכותם ולמעמדם, כרוח דברי נעים זמירות־ישראל: כחיצים ביד גיבור אלה בני־הנעורים וגו׳, אני נוטה לרוח דברי נעים זמירות־ישראל גם הם: מזקנים אתבונן. וכוונתי לזקני הבית הזה, שכל שמזקינים, דעתם מעצימה ופעלם משגיב, והם בנו ובונים לנו בתי חכמה לתלפיות ובנינם הוא, ממסדו עד טפחיו, שלהם ושלהם עצמם, ויציבתם והילוכם בו ברגליהם שלהם ואינם צריכים, חלילה, לקביים שאולים.

ודאי ידעתי, ובימי חרפי אף מבשרי חזיתי, כי קביים שאולים מזמנים כמה מיני נוחות, ביחוד אם עומדת להם זריזות של אַדפּטאַציה, בין דרכה זהירה יותר ומעלימה תפריה, בין דרכה בהולה יותר, ואינה מעלימתם. אבל אפילו היתה שעתי מספקת לבלוע כל מיני הסלוווֹסטנוסט האלה, ספק אם בליעתם, על כל מטעמיה, היתה להועיל — אם לא כמעשה סבתותינו: אויף נישט צו באַדאַרפן, משמע: שלא נצטרך לכך — וממילא אני במעמדו של אותו חייט, שפיגר בתפירת אצטלתו של הרב והוכיחו כבוד־לקוחו, לאמור: מה היו אומרים עלי, אילו הייתי מפגר כמוך בשאלת כף וקדירה ובשר וחלב וקורקבן ומחט וכדומה, השיב לו: איר האָט אַזעלכע טייערע אַרויסהעלפערס — די סידרה גייט און דער פּסוק שטייט און די מישנה ברענגט און די גמרא שטעלט זיך אָפּ און רש״י מאַכט, און איך, אָרעם שניידערל, מוז אַליין גיין און אַליין שטיין און אַליין זיך אָפּשטעלן און אַליין מאַכן און אַליין ברענגען, וכיוון לומר, שהרב יש לו עוזרים הרבה, כדרך קרא קאי ותניא מסייעא ליה ומסיק ליה ומיתיי ליה ועביד ליה, ואילו הוא, החייט, חייב בעצמו בהליכה ובעמידה ובעשייה ובהבאה.

אותו חייט היתה טעות בידו ולא היתה טעות בידו. היתה טעות בידו — מה שנראה לו ככת מסייעיו של הרב אינו אלא חמרו, חומר תלמודו, בדומה להבדיל לחמרו שלו — המשי, האריג, הבד, הכותן, הרפד, החוטים והכפתורים. לא היתה טעות בידו — הרב חמרו מקפל גם כלי־מלאכתו ואפילו עצם־מלאכתו, ואילו החייט חמרו לחוד וכלי־מלאכתו, המחט שבידו ועצם־ידו, לחוד; הלכך יפה עשה שר־ההומור, שסיפק לו לאותו חידוד גירסה, שסיומה אנחת הרב ואמירתו בצדה: נו, נו… דוד המלך… תהלים… יגיע־כפיך… טאַקע… טאַקע…

ואם כי אף על סף יציאתי משער הבית הזה עודי מעמעם, אם עצם כניסתי, בין היתה מקרה בין היתה תאונה, צידוקה עמה, הרי משנכנסתי והשכרתי עצמי אומן בה, קיימתי בחינת האָסט דיך אונטערגענומען זיין אַ פערד — שלעפּ, כלומר: נטלת עליך להיות סוס — משוך. לאמור, טרחתי לקיים אומנותי, ואולי אצדק בדברי, כי קיימתיה, כהישג־ידי, כהלכה, ולא היתה זו מלאכה קלה — כפפתי את יצרי, שבהפקירא ניחא ליה — להשתעבד לה, ומזלי שיחק לי שעמד לי כוחו של היצר הטוב, שלא הוצרכתי להיפוכו, שאף שאותו ליצן מאחרוני המשכילים הצוננים בעירנו, פייבוש בקר, אמר בו, כנוסח האי סבא דבי וויימאר:

‎ ‎

מוטב שלא להיזקק לו לאותו בלעם ולוותר על העקלקלה ועקיפיה ולהיזקק למי שאותו תמים, מאחרוני החסידים הלוהטים בעירנו, ר׳ לייבוש זאובר, היה מתחנן אליו:

לאמור: אבא, אב שבשמים, הצנע את הבי״ת (= בייז = הרע) ושלוף את הגימ״ל (= גוט = טוב). ואסיים באמירתו של דודי זקני מאחרוני התורנים המופלגים בעירנו, מורי ורבי, ר׳ יעקלה ברגר, שאמר: חז״ל דרשו לענין אהבת־השם — בכל לבבך, בשני יצריך, פונדעסטוועגן גלייב מיר אַז השם יתברך וועט אויף דיר נישט האָבן קיין תרעומת, אויב דיין ליבשאפט וועט זיין כולו יצר טוב. כלומר: ואף על פי כן, האמינני, כי הוא, יתברך, לא יתרעם עליך, אם אהבתך אליו תהא כולה יצר טוב.

ודרכו של הטוב שהוא מוליד את הטוב, והוא טובם של חברי וידידי, מורים ותלמידים, בבית הזה, ששילמו לי אהבה תחת אהבה, ובהיפרדי מהם, אומר: כולם אהובים, כולם ברורים, ויהי נועם השם עליהם וישגא חילם להגדיל תורה ולהאדיר.

[י״ד ניסן תשל״א]

דברים בחלוקה השמינית של פרס יעקב פיכמן

א

כידוע לכם, ענין שיפוט פרסים ומתנם הוא לי, זה שנים הרבה, כמין אומנות, שמתקיימת בה בחינת הרגל נעשה טבע, ומשנעשה טבע, כאילו נדבק לעורי ונרקם באברי, כביכול נשתכח ממני הכלל הגדול, שכל שיש לו שער־כניסה יש לו שער־יציאה, ואפילו מלאכים, הנגלים לכבודה של שבת, כשם שאומרים להם בואכם לשלום אומרים להם צאתכם לשלום, לא כל שכן בשר ודם, ואפילו ענינו חולין על טהרת הקודש. הלכך משראיתי עצמי ניצב על סיפה של שנת השיבה, אמרתי לעצמי: עושה־חושה, שלא תאחר ליהנות מן העצה הנבונה: מוטב שיאמרו עליך: חבל שהלך, משיאמרו עליך: מתי כבר יילך.

ודאי אמירה ראשונה אי־אפשר לה להישמע אלא בדיעבד, ואילו אמירה אחרונה אפשר לה להישמע קודם, ואמנם כבר נשמע לי אפס־קצה, ולפי שנשמעה לי מאחורי הפרגוד, מפיהם של שני סופרים בני־בסרביה, אחד באתגליא ואחד באתכסיא, ראוי שפרישתי תיפתח בפרס מיסודם של בני בסרביה. אולם משפתחתיה, ראוי שאבאר בקצרה ענין הפרסים בכלל וענין הפרס שלנו בפרט.

ב

לענין הפרסים בכלל — ידעתי כן ידעתי כי יש המותחים קו־ביקורת על עצם מציאותו של מוסד־הפרסים ומינהגו, לא כל שכן על ריבוים, ואותו קו־ביקורת מתעקם כדי קו־לגלוג. אבל שבתי וראיתי, כי גם ראשי־המבקרים גם ראשי־המלגלגים אינם בועטים בפרסים הניתנים להם ואינם אומרים אי־אפשי, ובכללם אתה מוצא גם מי שנעזר בכינוי: חיל פרס ומדי, גם מי שנעזר בכינוי חד ממנו: מפריסי־פרסה; גם מי שטבע את המטבע: טראסק־פּראסק; גם מי שטבע את המטבע החד ממנו: פּרסטיטוציה; הם ושכמותם לא סירבו לשום פרס וקיבלום יפה־יפה, ללמדך: קלות־ראש של שמאל דוחה לאחרים לחוד, וכובד־ראש של ימין מקרבת לעצמם לחוד. ואף שאותה סתירה אין בה אלא קוקטריה בעלמא, נזהרתי והזהרתי מפניה, ואני אומר וחוזר ואומר למוסד הפרסים, למינהגו ואף לריבויו: קלוס קלוס.

ג

ועל שום מה — על שום כמה וכמה נימוקים נכבדים, ולא אפרש עתה אלא הקל שבהם. קנאת־סופרים היא בי, וסבורני כי ראוי ששאר אחי הסופרים יהיו אחים לה; היא קנאת־סופרים, שמשמעה: קנאה לסופרים ולכבודם. כי הנה התבוננתי וראיתי, כי העתונים בני־יומם, אלה ראשי־הספקים של ידיעה ומידע לציבור, עושים פרהסיא גדולה לכל מיני אומנויות, שחלילי עתון ועתון מכים לפניהם וצלצליהם מכריזים עליהם, ואילו אומנותם של הסופרים, הם נפטרים הימנה בדומיה שאינה תהילה. הרי אין לך יום, שלא יוציאו מוניטון לפלוני שר, שעשה או דימה לעשות כך וכך, ולאלמוני עסקן, שפעל או אמר שפעל כך וכך, וביותר לפלמוני, שהפריח כדור־רגל או כדור־יד או כדור־מים וכדומה בשיפעת הכדורים שירדו עלינו, ואילו סופר, שספרו או ספריו מעידים עליו שעשה מה שעשה, ואפילו הפריח בהם כמה וכמה כדורים של שעשועי חן ודמיון, לא ייזכר ולא ייפקד, לא בעמוד מובאו ולא בעמוד מוצאו של העתון, הנועדים למוניטון הגדול.

בא מוסד הפרסים, המכריז על מעשה הסופר הראוי לציון של פרהסיא, וכופה על העתונים להסב תשומת־דעתם לכך, כי מלבד פוליטיקה ועסקנות וספורט, שמעשי העוסקים בהם זוכים, ברגיל, לרוב הבלטה, אף הספרות ראויה, שמעשי העוסקים בה יזכו, לפעמים, לכך. אמת, פרקים ההבלטה מרובה ופרקים היא מועטת, אבל בין כך ובין כך קהל הקוראים למד, כי גם ספרות הוא ענין המחייב העדפה והדגשה באינפורמציה, וממילא הוא כענין נכבד הראוי לענות בו.

ד

וענין של חינוך הוא, וכבר עשה פירות ופירי־פירות. פירות כיצד — ההכרזה על הספר, שזכה בפרס, וציונו בשער בת־רבים גרמו לחידוש ההתעניינות בסופר המצויין, וניתן לחבר ביבליוגרפיה הגונה של מאמרי הערכה. שנדפסו בסמוך לכך ושבהם הועלה זכר מעשיהם של סופרים, שנשכחו או הושכחו שלא כדין, ונעשה להם, בשעת־כושר זו, צדק אם מעט ואם הרבה. פירי־פירות כיצד — משהוטל זרקור על שאר ספרי הסופר, נמשכים לו קוראים, ולא אחת הוא כאילו מתגלה מחדש, הן בחזיתו הן בזוויותיו, והוא, כמובן, ריווח הגון לספרות.

אלא מה, המלגלגים על הפרסים ממשיכים בלגלוגם — יבושם להם, ולא מפיהם אנו חיים, וביותר שהם עצמם אינם חיים, בענין זה, מפי עצמם, וסימנך שוני יחסם לפרס הניתן לא לזולתם אלא להם עצמם.

ה

ולענין הפרס שלנו, הוא הפרס על שמו של יעקב פיכמן ומשמה של התאחדות יהודי בסרביה — הרי ההתאחדות זכתה ולא זכתה מן ההפקר. היא זכתה מן ההפקר — כמה וכמה מגדולי־סופרי־הדור, אף שספריהם זכרונם, עשינו להם נפש, כדמות מכונים, בתים, חדרים, קתידראות, פרסים, ולא עשינו כן לסופר הנעלה הזה, הליריקן הזך, המבקר הנלבב, המסאי המסולת, העורך המשובח, המחנך הנפלא לטעם הטוב והמעודן, ונתעוררו בני־גולתו ואנשי־גאולתו להקים לו יד בחומתם. היא לא זכתה מן ההפקר — יעקב פיכמן היה בן גולת בסרביה, לא בלבד לפי מוצאו, אלא אף לפי חיבתו אליה ולפי מורשתה שנבלעה בו; היה טבוע באפיה וטובע נופה, ומפליא במזיגה שבין התם והכא, כאילו עלייתו, שהקדים בה יתר על חבריו הסופרים, יותר משהיתה לו מפנה של משבר היתה לו מעבר של דרך־הטבע. ולשבחה של ההתאחדות ההיא ייאמר, כי בקביעת הפרס היתה לפניה דמותו של יעקב פיכמן, שהפליג מנקודת שייכותו לשבט יהודי־בסרביה ומתוכם למעגל שייכותו אל העם כולו ומוקדו — כי, אמנם, סקירה קלה בשמונה החלוקות של הפרס מבליטה את המהלך מן הצמצום אל המרחב.

תחילה ניתנה הדעת בעיקר על הסופרים ילידי בסרביה וגידוליה, אך לא יצאו ימים מרובים ונתרחבה על סופרים בני מחוזות אחרים, קרובים ורחוקים, ונקווה כי לא ייצאו ימים מרובים ויקיף שילשים וריבעים.

ו

ודרכו של הפרס, כשל כל פרס, שחתניו מתחלפים, אלא שמתקיים בו יסוד הזוגות — פרס־כפל הוא, האחד לסופר עברי, האחר לסופר יידיש; והוא חידוש בארצנו. ואף הוא ברוחו של יעקב פיכמן, שהיה סופר כפול־לשון, ובפרופורציה — כפי שהיה בעצמו אומר — של כל אחת משתיים לשונותיו בתולדות־ספרותנו. כידוע, היתה אהבתו נתונה לשירת יידיש, וודאי לא מקרה הוא, כי הוא שחיבר את האנתולוגיה הראשונה שלה. ודרכו של חידוש שהוא יוצא מכלל עצמו, בבוא מי שעושה כמתכונתו. כי הנה ראתה אחותה הגדולה של התאחדות יהודי בסרביה, הלא היא התאחדות יהודי רומניה, וקבעה גם היא פרס על שמו של המשורר יעקב גרופר, כרוח צוואתו, שהקרן הקיימת לישראל היא נוצרתה, ואף הוא פרס של כפל — אחד לסופר יידיש ואחד לסופר עברי.

ויפים ומגרים הם הזימונים שמנהג הזוגות, שהונהג בפרסים אלה, מזמנם — בשמונה החלוקות של פרס יעקב פיכמן ראינו תחילה זוג שארץ־מוצאם אחת — אליהו מייטוס ואפרים אוירבך, ששניהם ילידי בסרביה, אבל ארץ־מושבם שונה — ראשון איש תל־אביב, אחרון איש ניו־יורק (עתה הוא איש תל־אביב); והוא הדין בק. א. ברתיני ואליעזר גרינברג, שאף הם ארץ־מוצאם אחת, ששניהם ילידי בסרביה, וארץ־מושבם שונה — ראשון איש תל־אביב ואחרון איש ניו־יורק. אבל בין שני הזוגות האלה היה זוג, שארץ־מוצאם שונה — ישראל זמורה יליד בסרביה, שלמה ביקל יליד גליציה, וארץ־מושבם שונה — ראשון איש תל־אביב ואחרון איש ניו־יורק. אך הצד השווה שבשלושת הזוגות הוא בחלוקת הלשונות — עברית לתל־אביב, ניו־יורק ליידיש.

באו החלוקות שלאחר־כך והטילו שינוי – הרי זוג שארץ־מוצאם שונה – בנימין גלאי יליד רוסיה (ולאדיבוסטוק) ויעקב פרידמן יליד גליציה, וארץ־מושבם אחת — ראשון בחיפה ואחרון בתל־אביב, וחלוקת הלשונות שוב אינה חלוקה בין הגולה ובין ארצנו. והוא הדין בזוג שלאחריו, שארץ־מוצאם שונה, אם כי קרובה ביותר — יעקב הורביץ יליד גליציה (סטניסלב) ואיציק מאנגר יליד בוקובינה (טשרנוביץ), וארץ־מושבם אחת — ראשון, ישיבת־קבע, תל־אביב, אחרון, ישיבת־עראי, גדרה, ודומה, כי שני הזוגות האלה מרמיזים על כך, כי ארצנו, מרכז הספרות העברית, נעשית אף מרכז ספרות יידיש. בא זוג אחר ומחזיר אותנו אל הריחוק שבגיאוגרפיה: גם ארץ־מוצאם שונה, אם כי קרובה ביותר - נחום גוטמן יליד בסרביה וברוך האגר יליד בוקובינה, וארץ־מושבם שונה - ראשון בתל־אביב ואחרון בבואנוס־איירס, מה שאין כן הזוג שלאחריו; ארץ־מוצאם שונה - ב.י. מיכלי יליד בסרביה, א. מ. פוקס יליד גליציה, וארץ־מושבם אחת — שניהם אנשי תל־אביב. ובחלוקה עתה לא זוג אלא שלישיה, שארץ־מוצאם שונה — ישראל כהן יליד גליציה, מרים ברנשטיין-כהן ויעקב שטרנברג, ילידי בסרביה, וארץ־מושבם שונה — שניים ראשונים אנשי תל־אביב, אחרון — איש מוסקבה. זוגות שונים, אנשים שונים, עולמות שונים, כריבוי פניה של ספרותנו.

ז

ואודה על דבריו של ידידנו יצחק קורן, העושה ומעשה, שנענה לבקשתי ופטרני, משמה של התאחדות יהודי בסרביה, מחובת השיפוט וראשיתה, שנשאתי בה מתחילת קביעת הפרס עד עתה, והוא כבוד שיש בו כובד, וזיכני בתואר של נשיא כבוד, שהוא כבוד שאין בו אלא כיבוד, ואשתדל לשאת בו כראוי לו.

[ד׳ סיון תשל״א]

דברים במסיבה בבית הסופר בירושלים

א

כבר הבאתי בספרי קערת צימוקים, סי׳ 504, מעשה בש״י עגנון, שמוקיריו ביקשו לציין מלאת מחצית יובל שנים לעלייתו לארצנו, שאלו לו: רצונך שנעשה לך כבוד; השיב: הכלה רוצה, אלא שהיא מתביישת, ואפילו אינה מתביישת, ראוי שתנהג כאילו היא מתביישת. בשולי החידוד רשמתי שם, כי שמעתיו מפי אלמוני, שאינו אלא פסידונים שלי עצמי; ואמנם, שמעתיו מפי הסופר עצמו, בבואנו לפניו, אברהם יערי ואני, בשאלה ההיא. התשובה הזאת נראתה ולא נראתה לי, אך הייתי חוזר עליה, על דרך המביא גאולה לעולם, ככל שבאו לפני ושאלוני, אם רצוני שיעשו לי כבוד, אלא מרוב מיני כבוד שעשו לי, לא זו בלבד שחדלתי להתבייש, אלא אף חדלתי להעמיד פנים כאילו אני מתבייש, וחוששני כי חטאי אלו נרשמו ונרשמים בפנקסי העתידה להתבקר, ולא ברובריקה של שוגגים, שכתוב על גבה: ולא יתבוששו, אלא של מזידים, שכתוב על גבה: ולא יודע עוול בושת. ולפי שודאי לי, שאלקה בבא על כך, קרוב שאמָשך לדרכו של אותו חציו משׂכיל וחציו פוקר, שאמר: כשם שאי־אתה יודע שכרן של מצוות כך אי־אתה יודע ענשן של עבירות, ואפשר עבירה כגרגיר של שומשום ועבירה כקורת בית־הבד שוות לפני המקום, הלכך נקיים בחינת משנתפנית לאכילת דבר אחר, יהא שומנו מנטף מעל פומתך. ודאי משל גס הוא, אבל מה נעשה וכמה מבעלי המוסר דימו אהבת הכבוד לאכילת דבר אחר. ואולי באמת ראוי להטריח משל דק הימנו כגון מה שכבר הבאתי בספרי קערת אגוזים, סי׳ 316, ואף הוא מעשה בש״י עגנון, שנערכה לו מסיבה של כבוד והפליגו הנואמים בשבחו; כשהגיעה שעתו להשיב, אמר: באמת, אין חילוק ביני ובין שאר כל אדם, אלא ששאר כל אדם אוהבים כבוד ואני אוהב הרבה כבוד. התשובה הזאת נראתה ולא נראתה לי, ואילו הייתי באותה מסיבה, הייתי אומר: באמת אין שום חילוק מכל וכל, שכן כל אדם אוהב הרבה כבוד; ולענינו עתה אוסיף אומר, כי לפי שאני בכלל אדם אף אני כך.

ונראה כי השלישית שבאה עתה להגיש לי מנחת כבוד, והמשמשת בשלושה כתרים, — חיים גורי בכתרה של שירה, שמאי גולן בכתרו של סיפור ודן מירון בכתרה של ביקורת, נענו לאנושי־אנושי־ביותר שבי ופיטמוני רוב כבוד. ולענין המלקות בבא, מי יודע אם אוכל להשתמט בכך, כי הדברים לא לכבודי נאמרו אלא לכבודם של שני ספרי, ״אבני גדר״ ו״אבני מפתן״, נאמרו, על כן אעמסם על גבי וילקו הם. כי אחת משתיים — אם אין משגיחין שם, שהם כתובים באותיות הקודש, הרי מלאכי חבלה יקיימו בי בחינת חובטין את האוכף ופוגעין בחמור; אך אם משגיחין שם באותיות־הקודש, יסירו מלאכי־חבלה את הספרים מעל גבי ויקיימו בחינת על גבי חרשו חורשים: אם יהא זה חריש ככוח סובלי אחריש, אך אם יהא זה חריש עמוק מדי ולא תועילני הטענה, כי המשורר כיבדני בשירו ומה שאמר בי הוא על דרך ליצנציה פּואֶטיקה במזל מיטב השיר והמבקר כיבדני בביקרתו ומה שאמר בי הוא על דרך האיזון העדין במזל תרי אנפין, מי יודע, אם אתאפק מלהכות באצבע צרדה, כלפי משבחי לאמור: אלה פיתוני ואפת ויהיו גם הם באותה צרה, ומהיותה צרתם של ארבעה מיטיבי לכת יקויים ענין צרת רבים חצי נחמה.

ב

ואודה, כי לבי מכּני, שמא באמת אכניסם באותה צרה, ויותר משמכני לבי על שום המשמש בכתרה של ביקורת, שספרי הם מענינה, הוא מכני על המשמשים בכתרם של סיפור ושירה, שאין ספרי מענינם, שעל־כן אתייצב בשני התחומים שלהם, ואדבר על שני ספרי גם אני. אך לא על שני ספרי בביקורת, הנידונים עתה, אלא על שני ספרי אחרים, הספר האחד בשירה שנשתקע, כאילו לא היה ולא נברא, הספר האחר בסיפור שנשתכח, ואף הוא כאילו לא היה ולא נברא. אך ברשותכם אפתח במשל, שענינו מעשה שהיה — מעשה במי שנתרועעו שיניו והלך אצל הרופאה, והתקינה לו קצת שיניים תותבות, שנתלו בגשר שחיפה על חיכו ונסמך אל חניכיו. לא יצאו ימים מרובים ונבקע הגשר, חזרה הרופאה והתקינה גשר אחר, לא יצאו ימים מרובים ונבקע, וכן אירע בפעם השלישית; שלחה אותו הרופאה למומחה מעולה הימנה, בדק ושיער כי גידול־מה, המתפשט והולך, הוא המשנה את מבנה החניכיים והחיך, ואמנם בדיקת רנטגן העלתה, כי שתי שיניים, שלא יצאו כל־עיקר, צמחו לאורך עיגול החניכיים ומשנשלפו במעשה ניתוח ונתקן הגשר, שוב לא נבקע. אותו מעשה הוא בחינת בדידי הווה עובדא — החניכיים חניכי והשיניים שיני; ואזכור כשאחזתי להם לשתי שיני אלו והתבוננתי בצורתן כמין פסקי הטעמים קדמא ואזלא, או בעגתנו עתה: כמין שפם של רס״ר, אמרתי לו לרופא המנתח: לבי לבי לשתי צדקניות צנועות אלו, שלא נגסו ולא טרפו, לא קילקלו ולא נתקלקלו, ועתה נעקרו כאבר מן החי; עד שלא ראיתין לא היו בעיני כדאי, עתה שראיתין קשה עלי פרידתן. אמר לי הרופא: אמת הדבר, שלא נתקלקלו, ואדרבה גדלו אילך ואילך, אך אינו אמת, שלא קילקלו, שכל אבר שנועד לגילוי, המניח לו צמיחה כשיעור טבעו ותעודתו, והוא משתייר בעילום, המניח לו פשיטה מעבר לשיעור טבעו וכהיפך תעודתו, תחילתו וסופו קילקול; ולענין שתי שיניך אלו, צניעותן שהניחה להן להשתרג אנה ואנה, היתה בעוכריך כל הימים, שרישומן היה בכל ניע וזיע של מערכת חברותיהן הגלויות, אלא עד שלא שברו את גשריך, לא ידעת.

ג

ודאי שאין הנמשל דומה ואינו יכול להיות דומה בכל למשל, ואף אינו חייב בכך, אבל דיו הצד השווה — שני ספרי, האחד ספר השירים, ״צלילים״ שמו, שיצא לאור לפני חמישים שנה, והאחר ספר הסיפורים, ״באלכסון״ שמו, שסיפוריו הבודדים נכתבו ונדפסו לפני כארבעים שנה ונדפסו כאחד לפני שלושים שנה, הם לי כמזכרת עוון, שנשאתי את לבי לכתרה של שירה ולכתרה של פּרוזה, ואף ניסיתי את כוחי לעשות להם כווני עיטורים, ולימים נואשתי מכוחי ומנסיונותיו, וזנחתים, אבל הם לא זנחו אותי ועשו במחשך מעשיהם, זר מעשיהם. אמת — במשך כמה שנים לאחר פירסום ספר שירי ״צלילים״, שגנזתיו בסמוך להופעתו, הוספתי לא בלבד לכתוב אלא אף לפרסם קצת שירים, הן בעברית והן ביידיש, שעורכים הדפיסום זעיר־שם זעיר־שם שלא בהתלהבות יתירה, ומהם אף הובאו בשתי אנתולוגיות — בזו של אשר ברש, אנתולוגיה של הליריקה העברית, ובזו של מרדכי יפה, אנתולוגיה של נושא ארץ ישראל בשירת יידיש. כשהקשיתי לו לראשון, מה ראה על כך, השיב: אף שיר של ש״י עגנון הבאתי, וכשהקשיתי לו אף על כך, השיב: אף פסלתן של לוחות סנפירנון. וכשהקשיתי לו לאחרון, מה ראה על כך, אמר: סופר עברי, ששיריו על ארץ ישראל נכתבו אך בלשון אמו, מילתא היא. אבל עם פירסום ספר סיפורי ״באלכסון״ לא יספתי עוד לנסות כוחי בבלטריסטיקה, וגם אם שימוש אמצעיה ניכר בארבעת ספרי זכרונותי: ״ממחוז הילדות״, ״במעגל הנעורים״, ״אחרית השעשועים״, ״מעשים שהיו כך היו״, הרי אמצעים אינם יוצאים מכלל עצמם. ולענין האמירה הפשוטה בין מבקרי, כי זכרונותי כמותם כסיפורים, אשיב במאמר חכמינו: כל שהוא כביצה — ביצה טובה הימנו.

אכן, הרבה ספרים פירסמתי, ועתה בשנת יובלי, יובל חמישים שנות קולמוסי, אני מתקרב ליובל אחר, יובל חמישים חיבורי, שיצאו וקרובים לצאת לאור במגילת ספר, ואם השם יזכני באורך ימים, אגדיל מנינם, ואף־על־פי־כן, ודאי לי, כי אם לא יהיו דברי שירה ודברי סיפור בכללם, אצא מן העולם, ואין חצי תאוותי, ואפילו רבע תאוותי, בידי. וכל כך למה, שכל ספר וספר, והוא במסה, בביקורת, בחקר, נראה לי בחינת העיקר חסר מן הספר, ואני תולה קיוויי בספר שלאחריו, שיהא בו העיקר, והריני כאותו שנפשו חשקה בבן קדיש, אך שנה שנה נולדה לו בת ורק לאחר שנולדה הבת התשיעית, נולד הבן: היה אומר עליו: איר זעט די צאַצקע, אין ניין מיידן האָט ער מיך אַריינגעטריבן, ושיעור אמירתו: רואים אתם תכשיט זה, לתוך תשע בתולתות הביאני. ואין הנמשל דומה בכל לנמשל — ראשית, אם למנין ספרי שכל אחד ואחד מהם במזל איצטגנינות לעיקר, הרי הוא מרובה יותר; שנית, הרי האיצטגנינות לא פסקה, ועודי צופה לעיקר.

ד

והעיקר הוא במה שנשתקע, היא השירה, ובמה שנשתכח, הוא הסיפור, וכן נעשו לי שני ספרי כאותו צמד־שיניים, שגדל במחשך, ולפי שגידולו בחשאי, נתן אותותיו אותות בכל מערכת שיני, ושעה שדעתי עכורה, אני רואה אותותיהם לצד הקילקול, ושעה שדעתי צהלה, אני רואה אותותיהם לצד התיקון, ולא לי להכריע, מה וכמה לכאן ומה וכמה לכאן, ואלוהי הביקורת יודע, או מדמה לדעת, את האמת.

מה שניתן לי לומר הוא: איך היה הדבר. כבן שבע־עשרה הייתי, כשקניתי עצם הידיעה בלשוננו, כדי יכולת קריאה בספרותה המודרנית, ומקץ שנה התחלתי לכתוב בה שירים, ומשנתלקטו כדי קבוצה קטנה באה בי רוח של פחזות, תרתי משמע, ואמרתי להוציאם לאור, ונמצא לי אחיעזר, הוא דודי זקני, ר׳ חיים הכהן, חובב־ציון גלוי ומאַסוני חבוי, ראש האגף המודרני והמבולל במשפחתנו — גם הוא גם בניו היו מהלכים בביתם בגילוי ראש ולא היו מדברים ביניהם לשון יהודית — אבל זכר את ימי חרפו שלו ושל אחיו הגדול, ר׳ בנימין מרדכי הכהן (אבי זקנתו של דני קאראוואן) שהיו מנסים את נוצתם מעל דפי ״עברי אנכי״ ו״המגיד״, ושמח כי נמצא במשפחה מי שנאמן לשפה היפה, השרידה היחידה. אף נסיונותי בפולנית — תרגום סופרים עברים מעל דפי ״כווילא״ וכן נסיונותי ביידיש, שירי שנדפסו ב״טאָגבלאַט״ וב״פאָלק און לאַנד״, עמדו לי. באמת מחשבת דודי זקני היתה שאלך לאמריקה, ואכתוב שם יידיש וייצא לי מוניטון גדול, או כדבריו: מה לך שירים, כתוב מעשיות כשלום עליכם ואתה אהוב על כל העם, ושכרך הרבה. אבל בראותו אותי אדוק בסברה, כי אין העולם חסר לרווחתו אלא ספר שירי, היה מוכן לשלם, ואמנם אף שילם יציאותיו. נסעתי, אפוא, ללבוב, כדי לשמוע דעתו ועצתו של בקי ומומחה, הוא ר׳ נפתלי זיגל, בעל חנות ספרים והוצאתו ״סנונית״, שבמיפלש האוזמן, והוא איש יפהפה, הנוהג גנדור בעצמו — האיר לי פנים לאמור: קראתי את המנוסקריפּט שלך על רגל אחת ויש בו, פה ושם, דבר נאה, ואפילו נאה מאוד. אולם יותר משנתעוררתי על תכנם של דבריו, נתעוררתי על לשונו, שדיבר על קריאה על רגל אחת, והוא, אמנם, עמד, כשרגלו אחת מוגבהת ושעונה אל כסא, ונפלאתי על אפשרות גימושה של לשון חכמים, אף נפלאתי על היגויו, שהגה תיבת נאה, כאילו אות אל״ף שבה אינה סגולה אלא צרויה וכאילו היתה אות יו״ד לאחריה, וכך שמעתיה לימים הגויה בפי אנשי גלילותינו, ר׳ אליעזר מאיר ליפשיץ, ר׳ מרדכי בן יחזקאל, ר׳ חנוך ילון ואחרים, שטילטלו אותו פינוק־של־היגוי לירושלים. יתר על כן, הוצאתי ממדפי־החנות ספר, והוא לשלום עליכם בתרגומו של י.ד. ברקוביץ, ובקראי הגדרת ההרשאה, שהמחבר נתן למתרגם, ולשונה: מסירת קולמוס, הינאני שימושו כל־כך, שסילקתי את דעתי מעניני. ואולי ביקשתי להבריח אבק קניטה שבי, שהדובר אלי נרתע מלהיות לי מו״ל, אף שהדבר לא היה כרוך בהפסד פרוטה של איסר, והשיאני להיות מו״ל של עצמי, ושלחני למדפיס כמר ווילף, שבית דפוסו היה קבוע במיפלש הרמאן שברחוב השמש.

ה

באתי אצל מר ווילף ומצאתיו ניצב, בזקנו המגודל ובקפוטתו הארוכה, לפני ארגז האותיות, והוא בודד כאצבע באולם גדול ורחב־ידיים, שעמד בשממונו ואבקו. מדבריו נתחוור לי, כי אותה עזובה באה מחמת שביתת פועליו, שמתוך שנמשכה שנים, התייאשו הם ממנו והוא התייאש מהם, ועתה הוא לבדו ימלוך — הוא המסדר, הוא המגיה, הוא המדפיס, הוא הכורך. כשהושטתי לו את המנוסקריפּט שלי, דהיינו מחברת משורטטת של בית־ספר עממי, ניכרים היו אכזבתו וזלזולו למראה רזונה, ואצבעותיו גילגלו בה כבדבר־של־מה־בכך. הימהם מה לתוך זקנו וסופו אמר, כי אין בידו אלא אותיות ניקוד זעירות, כפי שניתנו במילון העברי־גרמני־פולני, וגם אלו לא יוכל להסתייע בהן אלא לאחר שיעשה מאטריצין ויפרק את הזאַץ, ולכך אין שעתו פנויה אלא מקץ שנה או שנתיים. ביקשתיו להפנותני למדפיס אחר, אמר: זו הצרה, שאין אותיות ניקוד, שנשמדו בימי האינוואזיה של הרוסים. חזרתי, אפוא, לבעל ״סנונית״, ואך לימים נמצא פתח ישועה — בבית דפוסו של ר׳ חיים קנולר ובנו בפשמישל נמצאו אותיות ניקוד בשני מיני גודל, אולם כדי גליון דפוס בלבד, ואם רצוני למעלה מזה, יהא צורך לפרק את אותיות הגליון הראשון ולסדר בהן את חברו הבא אחריו. זירז דודי זקני את שני בניו, שגילם היה כגיל אבי־מורי, שיפתחו במשא־ומתן עם בית הדפוס בפּשמישל — ונשמרה בידי חליפת מכתבים, הן עמהם, הן עם המנהל והמגיה, מר מיזיש, והיא פּיקאנטית מצד־מה: בית הדפוס שנמצא בפולין נושא ונותן בענין ספר עברי על טהרת הלשון הגרמנית. וסוף־סוף יצא קונטרס צנום ודק, בן שלושים ושניים עמודים, ובו שלושים שיר ושיר, רובם ככולם באות גדושה יותר ושניים באות קלושה יותר, אך פעמים אף נשתרבבה אות אחת עבה עד־מאד.

דין היה שאשמח בקונטרס, אך לבי היה כבד עלי, ולא כל־כך על שום אביזרי־הענין כמו על שום כל עצמו — במשך תשעת ירחי הטיפול בקונטרס, נפסל לי ערכו בשהייה, שבינתיים שיקעתי עצמי, בקריאה שקודה ולהובה, בשירתנו המודרנית, שנפתחו לפני מקורי ספרים, שלא היו קודם לפני, וראיתי בעצם פירסום קונטרסי תערובת של תמימות ויוהרה, וגנזתיו, לאחר שקצת טפסיו נשלחו לכמה ידידי ולשתיים שלוש מערכות, וכשראיתי ב״התקופה״, במדור ספרים שנתקבלו במערכת, גם שם ספרי — והוא הזכר היחיד לו בלשוננו — לא כל שכן כשקראתי ב״כווילא״ ביקורת של אהדה, שכתב ד״ר הנריק ליליין — קראתים כדברים הנאמרים על בר־מינן. עד־היכן הדברים הגיעו — כשביקר ד״ר ליליין, לרגל הרצאתו, בעירנו, בושתי לבוא לפניו, כביכול הכשלתיו בדבר שאינו מהוגן, ואני מיצר שלא ניגשתי ולא אמרתי לו דבר־תודה, כפי שהייתי מחוייב, ולימים לא יכולתי לעשות כן, כי חלה חָליוֹ חולִי־הרוח. יתר על כן, קבוצת שירים חדשה היתה עמדי, ״גלים״ שמה, ושלחתיה למשורר יעקב כהן, ולא זו בלבד שענה לי אלא בדק שיר ושיר ופה ושם כתב: שיר זה כשיתוקן יפה יהיה, ואף רשם קצת הצעות תיקונים, אבל אני אמרתי לנפשי: לא הם ולא תיקוניהם, וכזכר נוגה נשמרו לי מכתבי המשורר, שעדנתו ניכרת אף בכתב ידו הדק והפניני.

שונה הוא ענין הסיפורים, שלא כתבתים אלא לאחר עלייתי לארצנו והם ראשית פרסומי בה — גם ב״דבר״, שעורכו ב. כצנלסון קירבני ואף קראני להיות בחברי המערכת, גם ב״הפועל הצעיר״, שעורכו יצחק לופבן קירבני אף הוא, והוא גם שהדפיס, לפני עלייתי, משירי ביידיש, בהיותו עורך ״פאָלק און לאַנד״ בוורשה! ואף שקדמוהו הנריק השלס, עורך ״כווילא“, ומשה פרוסטיג, עורך ״טאָגבלאַט״, בפירסום דברי, אני רואה אותו, את יצחק לופבן, כסנדקי. אפשר נסיוני בספר שירי נטע בי רגש של בהיה, ולא העזתי לפרסם במקובץ סיפורי שנתפרסמו, קודם, סיפור סיפור, ברבים, ואף לא תמהתי על תמיהתם של ידידי, וראש להם ב. כצנלסון, שלאחר שהוצאתי את ״ממחוז הילדות״, שנמשך לו שובל של התלהבות, הוצאתי את הקובץ ״באלכסון״. ידעתי כן ידעתי, כי תקדמנו צינה, ואפילו דחיה, כעדות מעט ההערכות עליו. אזכור, כי ידידי הנידו ראש על שנהגתי בהיפך דרכם של התגרים ולא הראיתי את הפסולת תחילה, אך הם לא ידעו, כי מסת־הסיפורים היתה יקרה בעיני ממעשה הזכרונות, מה גם מאסופות המסות והמחקרים, שלא הוצרכתי למבקרים כדי לדעת הבדלם, אך חביב עלי אסימון־זהבי המחוק מכיכר־נחושתי הממורקת. וכאן עלי לספר דבר, הנראה מוזר אפילו בעיני עצמי — שני סיפורים נועדו לאסופה והם שונים מחבריהם, הלא הם הסיפורים ״אילפסים ירוקים״ ו״באלכסון” — אויר אחר, מזג אחר, טעם אחר, ראייה אחרת, — שיותר משעלו ברגשי ודעתי, פרצו מתוכם, ואפשר רושם רשומות, אם יתעורר עליהם, ימנם בכלל ניסויי־ראשית לסוריאליזם בסיפורת שלנו, אבל מידת פקפקנות שבי, שנסתייעה במידת שמרנות שבי, נתנו, שאותם דווקא השמטתי, וביותר שא. ד. שפּיר, שנועצתי בו, נטה לדעתי וחיזקה, אבל נתתי היכר לכך, בקראי את כל הספר על שם הסיפור המושמט ״באלכסון״.

ו

ובאחרונה אומר, כי אם תראוני מכנס נפוצותי ולא אפסח על שירי ועל סיפורי, ואוציאם במגילת ספר, כביכול לוחות ושברי לוחות מונחות בארון, — אל תבוזו לי, ואף אל תנודו לי: לית בסבא טעמא. חייב אדם להידבק במידת קונו, ומה קונו רחמיו על כל מעשיו, אף הוא כך, וכרחם אב על בנים — מקרא מלא. אכן, בנים, בנַי, הם, ואהבת אביהם אליהם ועליהם. כללו של דבר וסיכומו: אם על המשל, שתי שינַי המוצנעות, חסתי, על הנמשל, שני ספרי המוצנעים, על אחת כמה וכמה.

[א׳ כסלו תשל״ב]