דברים במסיבה בבית הסופר בירושלים

א    🔗

כבר הבאתי בספרי קערת צימוקים, סי׳ 504, מעשה בש״י עגנון, שמוקיריו ביקשו לציין מלאת מחצית יובל שנים לעלייתו לארצנו, שאלו לו: רצונך שנעשה לך כבוד; השיב: הכלה רוצה, אלא שהיא מתביישת, ואפילו אינה מתביישת, ראוי שתנהג כאילו היא מתביישת. בשולי החידוד רשמתי שם, כי שמעתיו מפי אלמוני, שאינו אלא פסידונים שלי עצמי; ואמנם, שמעתיו מפי הסופר עצמו, בבואנו לפניו, אברהם יערי ואני, בשאלה ההיא. התשובה הזאת נראתה ולא נראתה לי, אך הייתי חוזר עליה, על דרך המביא גאולה לעולם, ככל שבאו לפני ושאלוני, אם רצוני שיעשו לי כבוד, אלא מרוב מיני כבוד שעשו לי, לא זו בלבד שחדלתי להתבייש, אלא אף חדלתי להעמיד פנים כאילו אני מתבייש, וחוששני כי חטאי אלו נרשמו ונרשמים בפנקסי העתידה להתבקר, ולא ברובריקה של שוגגים, שכתוב על גבה: ולא יתבוששו, אלא של מזידים, שכתוב על גבה: ולא יודע עוול בושת. ולפי שודאי לי, שאלקה בבא על כך, קרוב שאמָשך לדרכו של אותו חציו משׂכיל וחציו פוקר, שאמר: כשם שאי־אתה יודע שכרן של מצוות כך אי־אתה יודע ענשן של עבירות, ואפשר עבירה כגרגיר של שומשום ועבירה כקורת בית־הבד שוות לפני המקום, הלכך נקיים בחינת משנתפנית לאכילת דבר אחר, יהא שומנו מנטף מעל פומתך. ודאי משל גס הוא, אבל מה נעשה וכמה מבעלי המוסר דימו אהבת הכבוד לאכילת דבר אחר. ואולי באמת ראוי להטריח משל דק הימנו כגון מה שכבר הבאתי בספרי קערת אגוזים, סי׳ 316, ואף הוא מעשה בש״י עגנון, שנערכה לו מסיבה של כבוד והפליגו הנואמים בשבחו; כשהגיעה שעתו להשיב, אמר: באמת, אין חילוק ביני ובין שאר כל אדם, אלא ששאר כל אדם אוהבים כבוד ואני אוהב הרבה כבוד. התשובה הזאת נראתה ולא נראתה לי, ואילו הייתי באותה מסיבה, הייתי אומר: באמת אין שום חילוק מכל וכל, שכן כל אדם אוהב הרבה כבוד; ולענינו עתה אוסיף אומר, כי לפי שאני בכלל אדם אף אני כך.

ונראה כי השלישית שבאה עתה להגיש לי מנחת כבוד, והמשמשת בשלושה כתרים, — חיים גורי בכתרה של שירה, שמאי גולן בכתרו של סיפור ודן מירון בכתרה של ביקורת, נענו לאנושי־אנושי־ביותר שבי ופיטמוני רוב כבוד. ולענין המלקות בבא, מי יודע אם אוכל להשתמט בכך, כי הדברים לא לכבודי נאמרו אלא לכבודם של שני ספרי, ״אבני גדר״ ו״אבני מפתן״, נאמרו, על כן אעמסם על גבי וילקו הם. כי אחת משתיים — אם אין משגיחין שם, שהם כתובים באותיות הקודש, הרי מלאכי חבלה יקיימו בי בחינת חובטין את האוכף ופוגעין בחמור; אך אם משגיחין שם באותיות־הקודש, יסירו מלאכי־חבלה את הספרים מעל גבי ויקיימו בחינת על גבי חרשו חורשים: אם יהא זה חריש ככוח סובלי אחריש, אך אם יהא זה חריש עמוק מדי ולא תועילני הטענה, כי המשורר כיבדני בשירו ומה שאמר בי הוא על דרך ליצנציה פּואֶטיקה במזל מיטב השיר והמבקר כיבדני בביקרתו ומה שאמר בי הוא על דרך האיזון העדין במזל תרי אנפין, מי יודע, אם אתאפק מלהכות באצבע צרדה, כלפי משבחי לאמור: אלה פיתוני ואפת ויהיו גם הם באותה צרה, ומהיותה צרתם של ארבעה מיטיבי לכת יקויים ענין צרת רבים חצי נחמה.

ב    🔗

ואודה, כי לבי מכּני, שמא באמת אכניסם באותה צרה, ויותר משמכני לבי על שום המשמש בכתרה של ביקורת, שספרי הם מענינה, הוא מכני על המשמשים בכתרם של סיפור ושירה, שאין ספרי מענינם, שעל־כן אתייצב בשני התחומים שלהם, ואדבר על שני ספרי גם אני. אך לא על שני ספרי בביקורת, הנידונים עתה, אלא על שני ספרי אחרים, הספר האחד בשירה שנשתקע, כאילו לא היה ולא נברא, הספר האחר בסיפור שנשתכח, ואף הוא כאילו לא היה ולא נברא. אך ברשותכם אפתח במשל, שענינו מעשה שהיה — מעשה במי שנתרועעו שיניו והלך אצל הרופאה, והתקינה לו קצת שיניים תותבות, שנתלו בגשר שחיפה על חיכו ונסמך אל חניכיו. לא יצאו ימים מרובים ונבקע הגשר, חזרה הרופאה והתקינה גשר אחר, לא יצאו ימים מרובים ונבקע, וכן אירע בפעם השלישית; שלחה אותו הרופאה למומחה מעולה הימנה, בדק ושיער כי גידול־מה, המתפשט והולך, הוא המשנה את מבנה החניכיים והחיך, ואמנם בדיקת רנטגן העלתה, כי שתי שיניים, שלא יצאו כל־עיקר, צמחו לאורך עיגול החניכיים ומשנשלפו במעשה ניתוח ונתקן הגשר, שוב לא נבקע. אותו מעשה הוא בחינת בדידי הווה עובדא — החניכיים חניכי והשיניים שיני; ואזכור כשאחזתי להם לשתי שיני אלו והתבוננתי בצורתן כמין פסקי הטעמים קדמא ואזלא, או בעגתנו עתה: כמין שפם של רס״ר, אמרתי לו לרופא המנתח: לבי לבי לשתי צדקניות צנועות אלו, שלא נגסו ולא טרפו, לא קילקלו ולא נתקלקלו, ועתה נעקרו כאבר מן החי; עד שלא ראיתין לא היו בעיני כדאי, עתה שראיתין קשה עלי פרידתן. אמר לי הרופא: אמת הדבר, שלא נתקלקלו, ואדרבה גדלו אילך ואילך, אך אינו אמת, שלא קילקלו, שכל אבר שנועד לגילוי, המניח לו צמיחה כשיעור טבעו ותעודתו, והוא משתייר בעילום, המניח לו פשיטה מעבר לשיעור טבעו וכהיפך תעודתו, תחילתו וסופו קילקול; ולענין שתי שיניך אלו, צניעותן שהניחה להן להשתרג אנה ואנה, היתה בעוכריך כל הימים, שרישומן היה בכל ניע וזיע של מערכת חברותיהן הגלויות, אלא עד שלא שברו את גשריך, לא ידעת.

ג    🔗

ודאי שאין הנמשל דומה ואינו יכול להיות דומה בכל למשל, ואף אינו חייב בכך, אבל דיו הצד השווה — שני ספרי, האחד ספר השירים, ״צלילים״ שמו, שיצא לאור לפני חמישים שנה, והאחר ספר הסיפורים, ״באלכסון״ שמו, שסיפוריו הבודדים נכתבו ונדפסו לפני כארבעים שנה ונדפסו כאחד לפני שלושים שנה, הם לי כמזכרת עוון, שנשאתי את לבי לכתרה של שירה ולכתרה של פּרוזה, ואף ניסיתי את כוחי לעשות להם כווני עיטורים, ולימים נואשתי מכוחי ומנסיונותיו, וזנחתים, אבל הם לא זנחו אותי ועשו במחשך מעשיהם, זר מעשיהם. אמת — במשך כמה שנים לאחר פירסום ספר שירי ״צלילים״, שגנזתיו בסמוך להופעתו, הוספתי לא בלבד לכתוב אלא אף לפרסם קצת שירים, הן בעברית והן ביידיש, שעורכים הדפיסום זעיר־שם זעיר־שם שלא בהתלהבות יתירה, ומהם אף הובאו בשתי אנתולוגיות — בזו של אשר ברש, אנתולוגיה של הליריקה העברית, ובזו של מרדכי יפה, אנתולוגיה של נושא ארץ ישראל בשירת יידיש. כשהקשיתי לו לראשון, מה ראה על כך, השיב: אף שיר של ש״י עגנון הבאתי, וכשהקשיתי לו אף על כך, השיב: אף פסלתן של לוחות סנפירנון. וכשהקשיתי לו לאחרון, מה ראה על כך, אמר: סופר עברי, ששיריו על ארץ ישראל נכתבו אך בלשון אמו, מילתא היא. אבל עם פירסום ספר סיפורי ״באלכסון״ לא יספתי עוד לנסות כוחי בבלטריסטיקה, וגם אם שימוש אמצעיה ניכר בארבעת ספרי זכרונותי: ״ממחוז הילדות״, ״במעגל הנעורים״, ״אחרית השעשועים״, ״מעשים שהיו כך היו״, הרי אמצעים אינם יוצאים מכלל עצמם. ולענין האמירה הפשוטה בין מבקרי, כי זכרונותי כמותם כסיפורים, אשיב במאמר חכמינו: כל שהוא כביצה — ביצה טובה הימנו.

אכן, הרבה ספרים פירסמתי, ועתה בשנת יובלי, יובל חמישים שנות קולמוסי, אני מתקרב ליובל אחר, יובל חמישים חיבורי, שיצאו וקרובים לצאת לאור במגילת ספר, ואם השם יזכני באורך ימים, אגדיל מנינם, ואף־על־פי־כן, ודאי לי, כי אם לא יהיו דברי שירה ודברי סיפור בכללם, אצא מן העולם, ואין חצי תאוותי, ואפילו רבע תאוותי, בידי. וכל כך למה, שכל ספר וספר, והוא במסה, בביקורת, בחקר, נראה לי בחינת העיקר חסר מן הספר, ואני תולה קיוויי בספר שלאחריו, שיהא בו העיקר, והריני כאותו שנפשו חשקה בבן קדיש, אך שנה שנה נולדה לו בת ורק לאחר שנולדה הבת התשיעית, נולד הבן: היה אומר עליו: איר זעט די צאַצקע, אין ניין מיידן האָט ער מיך אַריינגעטריבן, ושיעור אמירתו: רואים אתם תכשיט זה, לתוך תשע בתולתות הביאני. ואין הנמשל דומה בכל לנמשל — ראשית, אם למנין ספרי שכל אחד ואחד מהם במזל איצטגנינות לעיקר, הרי הוא מרובה יותר; שנית, הרי האיצטגנינות לא פסקה, ועודי צופה לעיקר.

ד    🔗

והעיקר הוא במה שנשתקע, היא השירה, ובמה שנשתכח, הוא הסיפור, וכן נעשו לי שני ספרי כאותו צמד־שיניים, שגדל במחשך, ולפי שגידולו בחשאי, נתן אותותיו אותות בכל מערכת שיני, ושעה שדעתי עכורה, אני רואה אותותיהם לצד הקילקול, ושעה שדעתי צהלה, אני רואה אותותיהם לצד התיקון, ולא לי להכריע, מה וכמה לכאן ומה וכמה לכאן, ואלוהי הביקורת יודע, או מדמה לדעת, את האמת.

מה שניתן לי לומר הוא: איך היה הדבר. כבן שבע־עשרה הייתי, כשקניתי עצם הידיעה בלשוננו, כדי יכולת קריאה בספרותה המודרנית, ומקץ שנה התחלתי לכתוב בה שירים, ומשנתלקטו כדי קבוצה קטנה באה בי רוח של פחזות, תרתי משמע, ואמרתי להוציאם לאור, ונמצא לי אחיעזר, הוא דודי זקני, ר׳ חיים הכהן, חובב־ציון גלוי ומאַסוני חבוי, ראש האגף המודרני והמבולל במשפחתנו — גם הוא גם בניו היו מהלכים בביתם בגילוי ראש ולא היו מדברים ביניהם לשון יהודית — אבל זכר את ימי חרפו שלו ושל אחיו הגדול, ר׳ בנימין מרדכי הכהן (אבי זקנתו של דני קאראוואן) שהיו מנסים את נוצתם מעל דפי ״עברי אנכי״ ו״המגיד״, ושמח כי נמצא במשפחה מי שנאמן לשפה היפה, השרידה היחידה. אף נסיונותי בפולנית — תרגום סופרים עברים מעל דפי ״כווילא״ וכן נסיונותי ביידיש, שירי שנדפסו ב״טאָגבלאַט״ וב״פאָלק און לאַנד״, עמדו לי. באמת מחשבת דודי זקני היתה שאלך לאמריקה, ואכתוב שם יידיש וייצא לי מוניטון גדול, או כדבריו: מה לך שירים, כתוב מעשיות כשלום עליכם ואתה אהוב על כל העם, ושכרך הרבה. אבל בראותו אותי אדוק בסברה, כי אין העולם חסר לרווחתו אלא ספר שירי, היה מוכן לשלם, ואמנם אף שילם יציאותיו. נסעתי, אפוא, ללבוב, כדי לשמוע דעתו ועצתו של בקי ומומחה, הוא ר׳ נפתלי זיגל, בעל חנות ספרים והוצאתו ״סנונית״, שבמיפלש האוזמן, והוא איש יפהפה, הנוהג גנדור בעצמו — האיר לי פנים לאמור: קראתי את המנוסקריפּט שלך על רגל אחת ויש בו, פה ושם, דבר נאה, ואפילו נאה מאוד. אולם יותר משנתעוררתי על תכנם של דבריו, נתעוררתי על לשונו, שדיבר על קריאה על רגל אחת, והוא, אמנם, עמד, כשרגלו אחת מוגבהת ושעונה אל כסא, ונפלאתי על אפשרות גימושה של לשון חכמים, אף נפלאתי על היגויו, שהגה תיבת נאה, כאילו אות אל״ף שבה אינה סגולה אלא צרויה וכאילו היתה אות יו״ד לאחריה, וכך שמעתיה לימים הגויה בפי אנשי גלילותינו, ר׳ אליעזר מאיר ליפשיץ, ר׳ מרדכי בן יחזקאל, ר׳ חנוך ילון ואחרים, שטילטלו אותו פינוק־של־היגוי לירושלים. יתר על כן, הוצאתי ממדפי־החנות ספר, והוא לשלום עליכם בתרגומו של י.ד. ברקוביץ, ובקראי הגדרת ההרשאה, שהמחבר נתן למתרגם, ולשונה: מסירת קולמוס, הינאני שימושו כל־כך, שסילקתי את דעתי מעניני. ואולי ביקשתי להבריח אבק קניטה שבי, שהדובר אלי נרתע מלהיות לי מו״ל, אף שהדבר לא היה כרוך בהפסד פרוטה של איסר, והשיאני להיות מו״ל של עצמי, ושלחני למדפיס כמר ווילף, שבית דפוסו היה קבוע במיפלש הרמאן שברחוב השמש.

ה    🔗

באתי אצל מר ווילף ומצאתיו ניצב, בזקנו המגודל ובקפוטתו הארוכה, לפני ארגז האותיות, והוא בודד כאצבע באולם גדול ורחב־ידיים, שעמד בשממונו ואבקו. מדבריו נתחוור לי, כי אותה עזובה באה מחמת שביתת פועליו, שמתוך שנמשכה שנים, התייאשו הם ממנו והוא התייאש מהם, ועתה הוא לבדו ימלוך — הוא המסדר, הוא המגיה, הוא המדפיס, הוא הכורך. כשהושטתי לו את המנוסקריפּט שלי, דהיינו מחברת משורטטת של בית־ספר עממי, ניכרים היו אכזבתו וזלזולו למראה רזונה, ואצבעותיו גילגלו בה כבדבר־של־מה־בכך. הימהם מה לתוך זקנו וסופו אמר, כי אין בידו אלא אותיות ניקוד זעירות, כפי שניתנו במילון העברי־גרמני־פולני, וגם אלו לא יוכל להסתייע בהן אלא לאחר שיעשה מאטריצין ויפרק את הזאַץ, ולכך אין שעתו פנויה אלא מקץ שנה או שנתיים. ביקשתיו להפנותני למדפיס אחר, אמר: זו הצרה, שאין אותיות ניקוד, שנשמדו בימי האינוואזיה של הרוסים. חזרתי, אפוא, לבעל ״סנונית״, ואך לימים נמצא פתח ישועה — בבית דפוסו של ר׳ חיים קנולר ובנו בפשמישל נמצאו אותיות ניקוד בשני מיני גודל, אולם כדי גליון דפוס בלבד, ואם רצוני למעלה מזה, יהא צורך לפרק את אותיות הגליון הראשון ולסדר בהן את חברו הבא אחריו. זירז דודי זקני את שני בניו, שגילם היה כגיל אבי־מורי, שיפתחו במשא־ומתן עם בית הדפוס בפּשמישל — ונשמרה בידי חליפת מכתבים, הן עמהם, הן עם המנהל והמגיה, מר מיזיש, והיא פּיקאנטית מצד־מה: בית הדפוס שנמצא בפולין נושא ונותן בענין ספר עברי על טהרת הלשון הגרמנית. וסוף־סוף יצא קונטרס צנום ודק, בן שלושים ושניים עמודים, ובו שלושים שיר ושיר, רובם ככולם באות גדושה יותר ושניים באות קלושה יותר, אך פעמים אף נשתרבבה אות אחת עבה עד־מאד.

דין היה שאשמח בקונטרס, אך לבי היה כבד עלי, ולא כל־כך על שום אביזרי־הענין כמו על שום כל עצמו — במשך תשעת ירחי הטיפול בקונטרס, נפסל לי ערכו בשהייה, שבינתיים שיקעתי עצמי, בקריאה שקודה ולהובה, בשירתנו המודרנית, שנפתחו לפני מקורי ספרים, שלא היו קודם לפני, וראיתי בעצם פירסום קונטרסי תערובת של תמימות ויוהרה, וגנזתיו, לאחר שקצת טפסיו נשלחו לכמה ידידי ולשתיים שלוש מערכות, וכשראיתי ב״התקופה״, במדור ספרים שנתקבלו במערכת, גם שם ספרי — והוא הזכר היחיד לו בלשוננו — לא כל שכן כשקראתי ב״כווילא״ ביקורת של אהדה, שכתב ד״ר הנריק ליליין — קראתים כדברים הנאמרים על בר־מינן. עד־היכן הדברים הגיעו — כשביקר ד״ר ליליין, לרגל הרצאתו, בעירנו, בושתי לבוא לפניו, כביכול הכשלתיו בדבר שאינו מהוגן, ואני מיצר שלא ניגשתי ולא אמרתי לו דבר־תודה, כפי שהייתי מחוייב, ולימים לא יכולתי לעשות כן, כי חלה חָליוֹ חולִי־הרוח. יתר על כן, קבוצת שירים חדשה היתה עמדי, ״גלים״ שמה, ושלחתיה למשורר יעקב כהן, ולא זו בלבד שענה לי אלא בדק שיר ושיר ופה ושם כתב: שיר זה כשיתוקן יפה יהיה, ואף רשם קצת הצעות תיקונים, אבל אני אמרתי לנפשי: לא הם ולא תיקוניהם, וכזכר נוגה נשמרו לי מכתבי המשורר, שעדנתו ניכרת אף בכתב ידו הדק והפניני.

שונה הוא ענין הסיפורים, שלא כתבתים אלא לאחר עלייתי לארצנו והם ראשית פרסומי בה — גם ב״דבר״, שעורכו ב. כצנלסון קירבני ואף קראני להיות בחברי המערכת, גם ב״הפועל הצעיר״, שעורכו יצחק לופבן קירבני אף הוא, והוא גם שהדפיס, לפני עלייתי, משירי ביידיש, בהיותו עורך ״פאָלק און לאַנד״ בוורשה! ואף שקדמוהו הנריק השלס, עורך ״כווילא“, ומשה פרוסטיג, עורך ״טאָגבלאַט״, בפירסום דברי, אני רואה אותו, את יצחק לופבן, כסנדקי. אפשר נסיוני בספר שירי נטע בי רגש של בהיה, ולא העזתי לפרסם במקובץ סיפורי שנתפרסמו, קודם, סיפור סיפור, ברבים, ואף לא תמהתי על תמיהתם של ידידי, וראש להם ב. כצנלסון, שלאחר שהוצאתי את ״ממחוז הילדות״, שנמשך לו שובל של התלהבות, הוצאתי את הקובץ ״באלכסון״. ידעתי כן ידעתי, כי תקדמנו צינה, ואפילו דחיה, כעדות מעט ההערכות עליו. אזכור, כי ידידי הנידו ראש על שנהגתי בהיפך דרכם של התגרים ולא הראיתי את הפסולת תחילה, אך הם לא ידעו, כי מסת־הסיפורים היתה יקרה בעיני ממעשה הזכרונות, מה גם מאסופות המסות והמחקרים, שלא הוצרכתי למבקרים כדי לדעת הבדלם, אך חביב עלי אסימון־זהבי המחוק מכיכר־נחושתי הממורקת. וכאן עלי לספר דבר, הנראה מוזר אפילו בעיני עצמי — שני סיפורים נועדו לאסופה והם שונים מחבריהם, הלא הם הסיפורים ״אילפסים ירוקים״ ו״באלכסון” — אויר אחר, מזג אחר, טעם אחר, ראייה אחרת, — שיותר משעלו ברגשי ודעתי, פרצו מתוכם, ואפשר רושם רשומות, אם יתעורר עליהם, ימנם בכלל ניסויי־ראשית לסוריאליזם בסיפורת שלנו, אבל מידת פקפקנות שבי, שנסתייעה במידת שמרנות שבי, נתנו, שאותם דווקא השמטתי, וביותר שא. ד. שפּיר, שנועצתי בו, נטה לדעתי וחיזקה, אבל נתתי היכר לכך, בקראי את כל הספר על שם הסיפור המושמט ״באלכסון״.

ו    🔗

ובאחרונה אומר, כי אם תראוני מכנס נפוצותי ולא אפסח על שירי ועל סיפורי, ואוציאם במגילת ספר, כביכול לוחות ושברי לוחות מונחות בארון, — אל תבוזו לי, ואף אל תנודו לי: לית בסבא טעמא. חייב אדם להידבק במידת קונו, ומה קונו רחמיו על כל מעשיו, אף הוא כך, וכרחם אב על בנים — מקרא מלא. אכן, בנים, בנַי, הם, ואהבת אביהם אליהם ועליהם. כללו של דבר וסיכומו: אם על המשל, שתי שינַי המוצנעות, חסתי, על הנמשל, שני ספרי המוצנעים, על אחת כמה וכמה.

[א׳ כסלו תשל״ב]