דברים בחלוקה השמינית של פרס יעקב פיכמן

א    🔗

כידוע לכם, ענין שיפוט פרסים ומתנם הוא לי, זה שנים הרבה, כמין אומנות, שמתקיימת בה בחינת הרגל נעשה טבע, ומשנעשה טבע, כאילו נדבק לעורי ונרקם באברי, כביכול נשתכח ממני הכלל הגדול, שכל שיש לו שער־כניסה יש לו שער־יציאה, ואפילו מלאכים, הנגלים לכבודה של שבת, כשם שאומרים להם בואכם לשלום אומרים להם צאתכם לשלום, לא כל שכן בשר ודם, ואפילו ענינו חולין על טהרת הקודש. הלכך משראיתי עצמי ניצב על סיפה של שנת השיבה, אמרתי לעצמי: עושה־חושה, שלא תאחר ליהנות מן העצה הנבונה: מוטב שיאמרו עליך: חבל שהלך, משיאמרו עליך: מתי כבר יילך.

ודאי אמירה ראשונה אי־אפשר לה להישמע אלא בדיעבד, ואילו אמירה אחרונה אפשר לה להישמע קודם, ואמנם כבר נשמע לי אפס־קצה, ולפי שנשמעה לי מאחורי הפרגוד, מפיהם של שני סופרים בני־בסרביה, אחד באתגליא ואחד באתכסיא, ראוי שפרישתי תיפתח בפרס מיסודם של בני בסרביה. אולם משפתחתיה, ראוי שאבאר בקצרה ענין הפרסים בכלל וענין הפרס שלנו בפרט.

ב    🔗

לענין הפרסים בכלל — ידעתי כן ידעתי כי יש המותחים קו־ביקורת על עצם מציאותו של מוסד־הפרסים ומינהגו, לא כל שכן על ריבוים, ואותו קו־ביקורת מתעקם כדי קו־לגלוג. אבל שבתי וראיתי, כי גם ראשי־המבקרים גם ראשי־המלגלגים אינם בועטים בפרסים הניתנים להם ואינם אומרים אי־אפשי, ובכללם אתה מוצא גם מי שנעזר בכינוי: חיל פרס ומדי, גם מי שנעזר בכינוי חד ממנו: מפריסי־פרסה; גם מי שטבע את המטבע: טראסק־פּראסק; גם מי שטבע את המטבע החד ממנו: פּרסטיטוציה; הם ושכמותם לא סירבו לשום פרס וקיבלום יפה־יפה, ללמדך: קלות־ראש של שמאל דוחה לאחרים לחוד, וכובד־ראש של ימין מקרבת לעצמם לחוד. ואף שאותה סתירה אין בה אלא קוקטריה בעלמא, נזהרתי והזהרתי מפניה, ואני אומר וחוזר ואומר למוסד הפרסים, למינהגו ואף לריבויו: קלוס קלוס.

ג    🔗

ועל שום מה — על שום כמה וכמה נימוקים נכבדים, ולא אפרש עתה אלא הקל שבהם. קנאת־סופרים היא בי, וסבורני כי ראוי ששאר אחי הסופרים יהיו אחים לה; היא קנאת־סופרים, שמשמעה: קנאה לסופרים ולכבודם. כי הנה התבוננתי וראיתי, כי העתונים בני־יומם, אלה ראשי־הספקים של ידיעה ומידע לציבור, עושים פרהסיא גדולה לכל מיני אומנויות, שחלילי עתון ועתון מכים לפניהם וצלצליהם מכריזים עליהם, ואילו אומנותם של הסופרים, הם נפטרים הימנה בדומיה שאינה תהילה. הרי אין לך יום, שלא יוציאו מוניטון לפלוני שר, שעשה או דימה לעשות כך וכך, ולאלמוני עסקן, שפעל או אמר שפעל כך וכך, וביותר לפלמוני, שהפריח כדור־רגל או כדור־יד או כדור־מים וכדומה בשיפעת הכדורים שירדו עלינו, ואילו סופר, שספרו או ספריו מעידים עליו שעשה מה שעשה, ואפילו הפריח בהם כמה וכמה כדורים של שעשועי חן ודמיון, לא ייזכר ולא ייפקד, לא בעמוד מובאו ולא בעמוד מוצאו של העתון, הנועדים למוניטון הגדול.

בא מוסד הפרסים, המכריז על מעשה הסופר הראוי לציון של פרהסיא, וכופה על העתונים להסב תשומת־דעתם לכך, כי מלבד פוליטיקה ועסקנות וספורט, שמעשי העוסקים בהם זוכים, ברגיל, לרוב הבלטה, אף הספרות ראויה, שמעשי העוסקים בה יזכו, לפעמים, לכך. אמת, פרקים ההבלטה מרובה ופרקים היא מועטת, אבל בין כך ובין כך קהל הקוראים למד, כי גם ספרות הוא ענין המחייב העדפה והדגשה באינפורמציה, וממילא הוא כענין נכבד הראוי לענות בו.

ד    🔗

וענין של חינוך הוא, וכבר עשה פירות ופירי־פירות. פירות כיצד — ההכרזה על הספר, שזכה בפרס, וציונו בשער בת־רבים גרמו לחידוש ההתעניינות בסופר המצויין, וניתן לחבר ביבליוגרפיה הגונה של מאמרי הערכה. שנדפסו בסמוך לכך ושבהם הועלה זכר מעשיהם של סופרים, שנשכחו או הושכחו שלא כדין, ונעשה להם, בשעת־כושר זו, צדק אם מעט ואם הרבה. פירי־פירות כיצד — משהוטל זרקור על שאר ספרי הסופר, נמשכים לו קוראים, ולא אחת הוא כאילו מתגלה מחדש, הן בחזיתו הן בזוויותיו, והוא, כמובן, ריווח הגון לספרות.

אלא מה, המלגלגים על הפרסים ממשיכים בלגלוגם — יבושם להם, ולא מפיהם אנו חיים, וביותר שהם עצמם אינם חיים, בענין זה, מפי עצמם, וסימנך שוני יחסם לפרס הניתן לא לזולתם אלא להם עצמם.

ה    🔗

ולענין הפרס שלנו, הוא הפרס על שמו של יעקב פיכמן ומשמה של התאחדות יהודי בסרביה — הרי ההתאחדות זכתה ולא זכתה מן ההפקר. היא זכתה מן ההפקר — כמה וכמה מגדולי־סופרי־הדור, אף שספריהם זכרונם, עשינו להם נפש, כדמות מכונים, בתים, חדרים, קתידראות, פרסים, ולא עשינו כן לסופר הנעלה הזה, הליריקן הזך, המבקר הנלבב, המסאי המסולת, העורך המשובח, המחנך הנפלא לטעם הטוב והמעודן, ונתעוררו בני־גולתו ואנשי־גאולתו להקים לו יד בחומתם. היא לא זכתה מן ההפקר — יעקב פיכמן היה בן גולת בסרביה, לא בלבד לפי מוצאו, אלא אף לפי חיבתו אליה ולפי מורשתה שנבלעה בו; היה טבוע באפיה וטובע נופה, ומפליא במזיגה שבין התם והכא, כאילו עלייתו, שהקדים בה יתר על חבריו הסופרים, יותר משהיתה לו מפנה של משבר היתה לו מעבר של דרך־הטבע. ולשבחה של ההתאחדות ההיא ייאמר, כי בקביעת הפרס היתה לפניה דמותו של יעקב פיכמן, שהפליג מנקודת שייכותו לשבט יהודי־בסרביה ומתוכם למעגל שייכותו אל העם כולו ומוקדו — כי, אמנם, סקירה קלה בשמונה החלוקות של הפרס מבליטה את המהלך מן הצמצום אל המרחב.

תחילה ניתנה הדעת בעיקר על הסופרים ילידי בסרביה וגידוליה, אך לא יצאו ימים מרובים ונתרחבה על סופרים בני מחוזות אחרים, קרובים ורחוקים, ונקווה כי לא ייצאו ימים מרובים ויקיף שילשים וריבעים.

ו    🔗

ודרכו של הפרס, כשל כל פרס, שחתניו מתחלפים, אלא שמתקיים בו יסוד הזוגות — פרס־כפל הוא, האחד לסופר עברי, האחר לסופר יידיש; והוא חידוש בארצנו. ואף הוא ברוחו של יעקב פיכמן, שהיה סופר כפול־לשון, ובפרופורציה — כפי שהיה בעצמו אומר — של כל אחת משתיים לשונותיו בתולדות־ספרותנו. כידוע, היתה אהבתו נתונה לשירת יידיש, וודאי לא מקרה הוא, כי הוא שחיבר את האנתולוגיה הראשונה שלה. ודרכו של חידוש שהוא יוצא מכלל עצמו, בבוא מי שעושה כמתכונתו. כי הנה ראתה אחותה הגדולה של התאחדות יהודי בסרביה, הלא היא התאחדות יהודי רומניה, וקבעה גם היא פרס על שמו של המשורר יעקב גרופר, כרוח צוואתו, שהקרן הקיימת לישראל היא נוצרתה, ואף הוא פרס של כפל — אחד לסופר יידיש ואחד לסופר עברי.

ויפים ומגרים הם הזימונים שמנהג הזוגות, שהונהג בפרסים אלה, מזמנם — בשמונה החלוקות של פרס יעקב פיכמן ראינו תחילה זוג שארץ־מוצאם אחת — אליהו מייטוס ואפרים אוירבך, ששניהם ילידי בסרביה, אבל ארץ־מושבם שונה — ראשון איש תל־אביב, אחרון איש ניו־יורק (עתה הוא איש תל־אביב); והוא הדין בק. א. ברתיני ואליעזר גרינברג, שאף הם ארץ־מוצאם אחת, ששניהם ילידי בסרביה, וארץ־מושבם שונה — ראשון איש תל־אביב ואחרון איש ניו־יורק. אבל בין שני הזוגות האלה היה זוג, שארץ־מוצאם שונה — ישראל זמורה יליד בסרביה, שלמה ביקל יליד גליציה, וארץ־מושבם שונה — ראשון איש תל־אביב ואחרון איש ניו־יורק. אך הצד השווה שבשלושת הזוגות הוא בחלוקת הלשונות — עברית לתל־אביב, ניו־יורק ליידיש.

באו החלוקות שלאחר־כך והטילו שינוי – הרי זוג שארץ־מוצאם שונה – בנימין גלאי יליד רוסיה (ולאדיבוסטוק) ויעקב פרידמן יליד גליציה, וארץ־מושבם אחת — ראשון בחיפה ואחרון בתל־אביב, וחלוקת הלשונות שוב אינה חלוקה בין הגולה ובין ארצנו. והוא הדין בזוג שלאחריו, שארץ־מוצאם שונה, אם כי קרובה ביותר — יעקב הורביץ יליד גליציה (סטניסלב) ואיציק מאנגר יליד בוקובינה (טשרנוביץ), וארץ־מושבם אחת — ראשון, ישיבת־קבע, תל־אביב, אחרון, ישיבת־עראי, גדרה, ודומה, כי שני הזוגות האלה מרמיזים על כך, כי ארצנו, מרכז הספרות העברית, נעשית אף מרכז ספרות יידיש. בא זוג אחר ומחזיר אותנו אל הריחוק שבגיאוגרפיה: גם ארץ־מוצאם שונה, אם כי קרובה ביותר - נחום גוטמן יליד בסרביה וברוך האגר יליד בוקובינה, וארץ־מושבם שונה - ראשון בתל־אביב ואחרון בבואנוס־איירס, מה שאין כן הזוג שלאחריו; ארץ־מוצאם שונה - ב.י. מיכלי יליד בסרביה, א. מ. פוקס יליד גליציה, וארץ־מושבם אחת — שניהם אנשי תל־אביב. ובחלוקה עתה לא זוג אלא שלישיה, שארץ־מוצאם שונה — ישראל כהן יליד גליציה, מרים ברנשטיין-כהן ויעקב שטרנברג, ילידי בסרביה, וארץ־מושבם שונה — שניים ראשונים אנשי תל־אביב, אחרון — איש מוסקבה. זוגות שונים, אנשים שונים, עולמות שונים, כריבוי פניה של ספרותנו.

ז    🔗

ואודה על דבריו של ידידנו יצחק קורן, העושה ומעשה, שנענה לבקשתי ופטרני, משמה של התאחדות יהודי בסרביה, מחובת השיפוט וראשיתה, שנשאתי בה מתחילת קביעת הפרס עד עתה, והוא כבוד שיש בו כובד, וזיכני בתואר של נשיא כבוד, שהוא כבוד שאין בו אלא כיבוד, ואשתדל לשאת בו כראוי לו.

[ד׳ סיון תשל״א]