הדרת־כבוד מרחפת על ספרי אחד העם. כי יחס של כבוד למלה הנאמרת – לכל דבור ודבור – ספון בספרים הללו ובכל מה שיצא מעטו של אחד־העם. והיחס הזה והמשקל ניתנו ע"י יחס הסופר עצמו. אין אלו דבורים סתם, אלא רצון להדריך ולכוון, ומשום כך “הוה זהיר”. ומרגיש אתה בכתביו הרבה הבלגה, התאפקות, מלחמה פנימית עם המלה המתפרצת – והיא לא תתפרץ אם איננה מענין הנאמר.

הוא, אחד־העם, כפרט, אינו חשוב כאן כלל. העיקר – הענין. אבל ניכרת במדה רבה העמידה על משמר הכרת־ערך. כבודו וערכו חשובים בעיניו מאוד – והוא המונע אותו מכתוב מה שלא לפי כבודו לכתוב. יש בהכרה זו משום הרגשת־ערך, משום ראות את עצמו כמורה ומחנך – אבל כל זה מושך את לבך לסופר. הוא, הסופר, פועל עליך ע“י כתביו יותר הרבה מהכתבים עצמם. דמות מזדקפת לעיניך, – דמות יחיד, גא, צועד בבטחה ונאמן לעצמו ע”י המלחמה התמידית בעצמו. והוא מחנך, מעלה אותך לעולם של טהרת הנפש, לדפי חובת הלבבות – ע"י ראיתך באותה שעה אותו, את היושב בחדר משכיתו וכותב.

ועז הוא ותקיף, כי עזים ותקיפים היו הם – דור ראשוני חובבי ציון. הדברים היו ברורים: ארץ ישראל לעם ישראל. יש הבטחה גדולה ונאמנה של “נצח ישראל לא ישקר”: “לזרעך נתתי את הארץ הזאת”. והם עמדו כסלעים בלב ים מעטים וחזקים. ובראש אחד־העם. בודדים היו, כי לא היו למודי מעשה. התנועה הציונית זרמה זרום והתפתל מחוצה להם כנהר הזה המתפתל מסביב להר חלמיש – זה העוצר את זרם הנהר ונראה לנו עם זה כשומרו. הם היו שומרי התנועה. שומרים נאמנים. אל חליפות ותמורות החיים – בעת המו גויים, מטו ממלכות, בעת צצו תורות ותנועות חדשים לבקרים – הביטו הם בחרדת נפש, אבל ממקומותיהם לא זזו. תורת אבות שמרו בלבם. כאילו “אם לא בריתי יום ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי”. “חבר־כוהנים”, כתב אחד־העם, “נחוץ גם לחבת־ציון בא”י ובחו“ל. אלה מהם, שהיכולת בידם לעלות לארץ, יעלו ויאחזו בה והיו ליתר העולים למורי־דרך, למלאכי־שלום, ונתנו מרוחם עליהם בהיותם מופת בקרבם לעבודה, לסבלנות, לאהבה, לאחדות. ואלה אשר מצבם לא יתנם לעלות לא”י, עוד שדה־עבודה רחב־ידים לפניהם גם בחו“ל: לעשות נפשות להרעיון, לטהר את הלבבות ואת המעשים בכל אותם הדברים העומדים לשטן לנו מימי עולם, ועל הכל – לגדל ולחנך את הדור הבא ברוח נכון, שיהיה מוכשר יותר ממנו לגשת אל המלאכה הגדולה”.

והרעיון מהו? כיסוד ראשון אשר אין להרהר אחריו כלל וכלל, ואשר עליו אנו צריכים לבנות את חיינו – הוא כי עם אנחנו. וממושכל ראשון זה שתי תוצאות ברורות ופשוטות: ארץ ישראל וספרות עברית. ומלבד אלה אין שום שינוי ערכים לא מוסרי ולא סוציאלי. הגוון היסודי של רוח עם ישראל – המוסר – הוא גוונו היסודי, ובו יגדל ועלה יעלה. כמובן, בארץ־ישראל. ואת זרם התוכן המוסרי הזה לא הראה לנו אחד־העם. הוא יחד עם חבר תלמידיו וחבריו קיימו וקבלו עליהם את סדרי החברה הקיימת כדבר טבעי, כיסוד מוסד, שעליו הושתת תבל. ואם יש רע בחברה הזאת – סבל ומצוקה, תרמית ואונאה, נוון האדם והזלזול בו, הרי אין אלה אלא או רע הכרחי – כאשר מוכרח הוא הרע בטבע, או תוצאות הלב הרע, שאותו צריך לחנך.

יסודות אנושיים מוצקים לא הוצגו לתוך תורת הלב של אחד העם. המצע הוא המצע הלאומי. נדמה לי, כי רק במקום אחד נגע אחד העם בשאלת האדם שבלב במאמרו “האדם באהל”. אחד המאמרים המגלים לפנינו את עמקותו ורוחב־לבו של אחד העם. כי ברוב המאמרים הנושא הלאומי חוסם בעדנו את הדרך ללבו של אחד העם.

ואדם כאחד העם – מנהיג וסולל דרך – יש שאנו תאבים לדעת: מהו האיש הזה בקרב לבו. זה הלב הפשוט של האדם שמשתף אותו עם כל באי עולם? מה יחסו לצער העולם, לצער הבריאה? מהו האדם כשהוא לעצמו? אותו האדם אשר בשעת סבלו אינו רואה לפעמים את כל העולם כדאי. אין לחדור. ה“לאום” סביב שת לו. והלא בעל רגש הוא. מבעד לחקירותיו המופשטות נשמע לנו הד גלים, וגלים חזקים ונאמנים.

אולם כל זה אינו מנושאי ענינו. קיימת לו מטרה אחת: להקים מרכז רוחני לעם ישראל בארץ ישראל.

ויש להתפלא, כי עצם הרעיון הזה הנכון והנאמר על ידו בכל כך הרבה בהירות ושהוא הוא היסוד המוצק אשר הפרה את פעולתנו והפנה את זרם חבת־ציון למסלולה – דוקא אותו לא תפסו כהלכה – ועליו רבו המערערים.

אחד העם אומר בפשטות גמורה: אנו רוצים להחזיר את אבדתנו שאבדה לנו. לעמנו הנצחי אבדה תכלית חייו, תכלית קיומו ואי־אפשר לנו להתקיים בלעדיה. ולפיכך אנו בונים לעצמנו מרכז בארצנו, אשר בו ישוב ויתגלה רוחו של העם.

רעיון ה“מרכז” אין פירושו כי אפשר לנו להסתפק באילו מושבות בארץ ישראל, ובלבד שתהיינה מתוקנות. יודע אחד־העם כי רוח ישראל לא תקלט באויר, ואפילו בארץ ישראל, ולשם כך דרושה התישבות, וככל האפשר התישבות מרובה, אבל אל בחפזה, בלשונו: “אל נדחוק את הקץ”. כי אבני גזית הבית הזה. אבנים לטושות ומסותתות. אל נקח מהבא ביד. טובה מושבה אחת מתוקנה מעשר בלתי מתוקנות.

ולא רק אחד העם: יש חוקי חיים השוברים את נשמת האדם ומכריחים אותו להתכחש לשאיפותיו העליונות. עניות, פגעים רעים, תנאי־חיים מסיתים, סדר ומשמר החיים הקיים על נכליו וריקנותו מנוולים את מיטב שאיפותינו. כמה אנשים באו לארץ במחשבות לאומיות טהורות, כדרישתו של אחד־העם – ולא עמדו בנסיון. יש לאמור בבטחה, כי כמעט כל המושבות בא"י נוסדו במטרות עילאיות, כאותן המטרות אשר עליהן חלם אחד־העם. הרבה מהמושבות הראשונות מבחינת ההרכב האנושי היו מתוקנות, אבל סטרא אחרא יש בעולמנו, והיא ארבה להן ותוכל.

רעיון חדש זקוק לתוכן חיים חדשים, לשנוי־ערכים יסודי, לסדרי־חיים אחרים. ואותם לא סמנו לא אחד־העם ולא בני דורו.

אבל הם הנחילו לדור הבא, לדור פורצי גדרים וכובשי נתיבות, את הרעיון היסודי – רעיון תקון העם על ידי השיבה לארצו, אם כי בצורה אחרת ובדרכים אחרות – את רעיון יצירת מרכז רוח העם בארץ ישראל. שלשלת המסורה הנמשכת בעמנו מקדם קדמתה, ואשר הובעה בכל כך הרבה בהירות על ידי הסופר מ. ז. פיארברג – חיילים אנו העומדים על המשמר – לא נותקה.

את המעבר הזה בין תורתו של אחד־העם לתורתה של תנועת הפועלים רואים אנו בבהירות יתרה בא. ד. גורדון וחבריו – שבי ציון העובדת.

אולי כדאי להביא אילו דוגמאות מספרות הפועלים, המביעות את התוכן המיוחד אשר ניתן לרעיונות על “הכשרת הלבבות”, “תחית הלבבות” ו“המוסר הלאומי” בספרות העבודה.

"ביסוד כל בנין גדול שמים אבנים חזקות אשר בכוחן להחזיק את כל הבנין. הרוב, הכלל, יבואו אחרי כן. הלא בין־כך ובין־כך אין באים לארץ־ישראל אלא יחידים. מוטב לנו, איפוא, שיבואו היחידים הטובים. והם, אם־כי מעטים המה, יצילו באמת את חיי האומה מכליון.

"המבקש תחיה לאומית באמת ובלב תמיד יבקש בארץ־ישראל חיים הטבועים בחותם התחיה האמתית. והדרך המובילה אותנו אל תחיתנו היא דרך העבודה, עבודת ידים ממש, דרך של מסירות נפש לרעיוננו ולעבודתנו. אין עם זוכה באדמתו אלא על־ידי עבודת עצמו ועל־ידי השקעת כוחותיו הגופניים והרוחניים בה. העם קדם לארץ “ועם פרזיטי אינו חי” (א. ד. גורדון, הפוה“צ, תרע”א).

ופועל שני כתב:

“אחדות השאיפה הציונית־סוציאלית – התוכן האנושי המלא של השאיפה הציונית – הרעיון הזה לא מתמול הוא. עמוקי ההוגים של המחשבה הלאומית מראשית הולדה כיונו אליה. משה הס נשא בנפשו את בשורת התוכן העולמי העמוק של תקומת ירושלים. בעלית העבודה לארץ ישראל מצאו המאויים הסוציאליים של היהודי הלאומי אדמת קליטה וגדול. כאן הוא נאמן לעצמו, חי את חייו העצמיים, עובד את עבודתו ויוצר את החברה העתידה – חברת העובד העברי. השאיפה לגאולת העם ולשחרור העובד התלכדה בלבו כליל למשאת־נפש אחת”. (“בעבודה” תרע"ט).

ועוד פועל כתב:

"נאבק העולם, צועק וקובל על החמס הנעשה. קמו מחוקקים וחקקו חוקי צדק. אלפי מתקנים רצו לתקן את החברה החוטאת, ונביאים מחנכים קמו, שאמרו להחזיר את הבריות למוטב ולישר את דרך החיים. ואף־על־פי־כן הכל כמקודם בעינו עומד. האדם זאב הוא לאדם.

"אל־נא נמשיך ככה, – צועק הלב המתפקח, הממרה והמתקומם. נעמוד־נא על הטעות, נכיר בה.

“יש אומרים כי החרב תחולל את המהפכה בנפשו של האדם. לא אכנס לדון בזה. בכל אופן אצלנו פה בארץ רחוק חזונה; דרכנו היא אחרת, היא מוליכה לחיים יפים ומלאים, ולא במלחמה ובהתחרות או בעזרת פרסים וזכיות, כי־אם על־ידי עבודה חפשית ומרווחת, על־ידי עזרה הדדית אמתית וחיים משותפים” (קונטרס תר"פ).

נתיב הוא העובר בקרב התנועה הציונית – נתיב לתקון חיי האומה ולהעלאתם.

רבים ויסודיים הם הנגודים בין תורתו של אחד־העם לתורת תנועת הפועלים בארץ. אולם לא עליהם אני עומד עכשיו. התכוונתי להבליט את הצד השוה שבשתיהן: שתיהן שאפו לעשות את הישוב בארץ־ישראל לכוח מוסרי משפיע על חיי האומה בגולה, אם־כי שונים הדרכים ושונה הפרספקטיבה.