¹

 

הקדמה. חידוש בתפילה. מחיצת ביאליק:    🔗

ביאליק הוא משורר הגלות, המשורר האחרון לשעבוד וראשון לגאולה. כל שירי ביאליק הלאומיים הנם מתי־מדבר, שנקשו בהם “כוחות כבירים לא־חקר” בקורנס המשורר ובפטישו “ויקשו וידמו לנצח”. מדבר הנצחיות ישמור עליהם לדור דורים.

 

משומרים לבוקר:    🔗

ביאליק הוא משורר הדמדומים. הוא מבשר גם את בוא הבוקר גם את בוא הלילה. כשהוא שומר לבוקר ורואה את הקוים הראשונים הוא ניבא, כי עוד מעט “והשיבונו העבים אל קינים והי”, ואָז הוא מתפּלל לקרן־אור אחת, שנצפּנה בנו למשמרת להאיר את שמי חיינו העכורים.

 

זוהר:    🔗

ביאליק הוא גם משורר הסתרים והדממה, משורר הצבעים וחליפות הגוונים. הוא שואב שמחה וחיים מלובן כל כותל ומנוגה כל גג. כל העולם הנהו חג גדול אחד לביאליק. נפשו היא שכורת־אהבה לכל חזיונות הטבע וחמודותיו. הוא קורא שלום וברכה לכל העולם ולבו חוגג תמיד את חג העולם.

 

משירי החורף:    🔗

ביאליק הוא תאווני־סוער. הוא מרגיש את המוצקיות הנאדרה והנשגבה, המאיימת והמבעיתה של החורף. תבוא העת ושירת ביאליק תהיה שירת “גבעולי אשתקד”.

 

הברכה:    🔗

ביאליק איננו הברכה. ביום רעש הוא נהפּך לים הומה ורועש.

 

מכתב קטן:    🔗

ביאליק מרומם ומעלה כל רגש לשמים.

 

עם דמדומי החמה:    🔗

“האיים הרחוקים, העולמות הגבוהים” הם הם “שעשונו לגרים תחת כל השמים וחיינו – לגיהנום.”

 

בת ישראל:    🔗

הימנון לערך חולף. הטפּוס הידוע של אהבה חבויה לא ישוב עוד. כאילו קם רמב"ם חדש ונלחם נגד ההגשמה בחיי המשפּחה, באהבה ובמסירות הנפש.

 

קומי, צאי:    🔗

ביאליק, צפּורת־הכרמים בשירי האור והאהבה, נהפּך לארי שואג, לדוב שכול בשירי הזעם שלו. מה גדול השבר שיכול להפוך צפּורת לארי, ומה טמיר ומסתורי הוא הכוח של משורר כזה!

 

משירי עם:    🔗

בנגוד לשירה העממית האידית הלוקחת כל דבר על קרבו ועל פרשו, משתמש ביאליק בעממיות זו כמו אָמן בחסד עליון, אשר במגע הקסם שלו הוא מרים אותה ומשרה עליה מהודו.

 

תקון חצות:    🔗

על־פּי חשיבותו של הנושא ושל המקום, שתפסה עבודה זו בחיי אבותינו, צריך היה השיר הזה להיות “המתמיד” שני. כאן היה מקום לביאליק להראות מה שפּעל תקון־חצות לקיום עמנו בגולה. “גם כוכב אחד אין ברמה עוד, רק אשנב יאיר שמה עוד”, “יהודי קם לתקון חצות”. מה עמוק הרעיון, אבל המשורר לא ניצל את התוכן הזה עד תומו.

 

המתמיד:    🔗

הימנון נפלא. בית המדרש עם כל אורותיו וצלליו. ציון־נצח לתקופה מיוחדה במרירותה המתוקה ובמתיקותה המרה. בסוף השיר מובע עוד הפעם הרעיון שב“על סף”.

 

שירי זעם:    🔗

השפּעת הקבלה מורגשת כאן. המשורר קורא תגר, מחרף, מגדף, מתמרמר ומתחטא כבן לפני אָביו. המשורר שרוי בעצב של מרידה. “כל הארץ לי גרדום”. הוא מתמלא קינה וזעם על העם יותר מאשר על השבר בעצמו. הכל בנוי על חול! הכל תלוי ביד אחרים! הוא רואה את היאוש שבתחיה. “בתרועת תחיה על שפתים ובמצהלות־משחקים אלי קבר נדדה”.

 

אל הצפור:    🔗

שיר חלש ורפה. ראשו נעוץ עדיין בתקופת דוליצקי.

 

אגרת קטנה:    🔗

“לא נחקר עדנה אם יש קבה רעבה בבטני הריקה, אם גם אני איש”. נלחמים אנחנו בצללים. אין יסוד ואין יציבות לבנינינו. זוהי הטראגדיה שבגלות – הכל תלוי בזולת.

 

בשדה:    🔗

כאן יש מזיגה של ביאליק משורר הטבע וביאליק המשורר הלאומי. הוא מתענג על השדה, אולם אין הוא שוכח, כי כל זה הוא לא ממנו ולא בעדנו.

 

מתי־מדבר האחרונים:    🔗

ביאליק משורר התחיה קורא למלחמה נגד דור המדבר, אולם הוא ביאליק ישאר עם דור המדבר, דור המעוזים. כשנעזוב את התקופה הזאת ונלך לקראת תקופה חדשה נשוב לאחור לקבל השפּעה וחיזוק מרוחו של ביאליק.

 

על סף בית המדרש:    🔗

חורבן בית המדרש הוא גם חורבן ביאליק. הוא בוכה על חורבן שניהם. יודע הוא, כי צריך להציל מן הישן כל מה שאפשר וראוי, ולהתחבר עם החדש. חומט המתכנס בתוך קשקשותיו מתקיים, אבל אינו חי ואינו מתפּתח ולא יפיל חללים את הכפירים בתלתלי זוהר. צריך להרחיב את היריעות ולקרוע חלונות חדשים ולגרש על־ידי האור החדש את חשכת הצללים. אולם הצללים אהובים ונחמדים כל־כך על ביאַליק, ואי־אפשר להפרד מהם.

 

לבדי:    🔗

שיר היחוד היותר נשגב ועמוק בשירה העברית. ביאליק מסיים בזה את שירת בית המדרש וכל הישן שבו. ביאליק קורא לתחיה, אולם הוא בעצמו לא יזכה בשמחת התחיה. הוא נעוץ בעבר. השכינה הישנה מלווה אותו. כבר חדרה הגלות אל קרבו ונפשו. הוא ספג וגמע את כוס הגלות עם השמרים. ביאליק שר גם שירי תחיה אבל הם חוורים לעומת שירי הגלות. הוא מבשר את התחיה, אבל איננו מגשים אותה. הוא אוהב את הגלות. כל העם העברי אוהב אותה וקשה עליו פּרידתו ממנה. ודור דור יבכה, יתמרמר על הגלות ובבכי ובהתמרמרות ימסרנה לדור הבא.

 

משוט במרחקים:    🔗

ישעיהו ניבא לפני החורבן, ירמיהו בוכה בשעת החורבן, יחזקאל “משמים” אחרי החורבן. ניצוץ כל אחד מהם מזהיר ומשתקף בשירתו של ביאליק.

 

ואם ישאל המלאך:    🔗

נשמתו של ביאליק החיתה גם את הספרים המתים. היא מפרפּרת ומשוררת. חיי ביאליק וחיי העם השתרגו והיו לאחד, טראגדיה אַחת לשניהם. חוסר עלומים ואהבה. קינה זו נשמעת בהרבה משיריו. צמצום הכוחות, דלדול הרצון, ציצי העלומים שנקטפו, חיים בלי תוחלת, חיי רקב, חיי כלב. המלים האלה נאמרות שוב ושוב. יש תנחומים ליגון העם. עם שב לתחיה על אדמתו וחי עוד פּעם חיי נוער. אולם אין תנחומים ליגון היחיד שחי בלי עלומים ואהבה; היחיד אינו שב לימי עלומיו “ושיר יחיד ללב, אין שני”.

 

הכניסיני:    🔗

אלגיה על העבר של עם ישראל. היכן נעוריו? מה זאת אהבה? סגולה יקרה יש לביאליק, שחיי העם וחייו הוא נטווים ונארגים ביחד באופן כזה עד שאינך יודע איפה נגמר הראשון ואיפה מתחיל האחרון. יש שביאליק רוצה להתיחד עם שמחתו ויגונו, שמחת היחיד ויגון הפרט ואין זה עולה בידו. הוא קשור קשר בל ינתק אל העם. בשביל זה זכה להיות משורר העם במובן היותר נשגב, כמו שהיו הנביאים בשעתם. נשמת־נשמתו של העם העברי מדברת מתוך גרונו בשעה שהוא מתנה את צרותיו הוא, ולב־לבו של ביאליק הפּרטי משתפּך ונקרע בשירים הלאומיים שלו. הוא בעם והעם בו.

 

מגילת האש:    🔗

על לבו ושפתיו צרבת אש הקודש, אשר לא תכבה לעולם. הבחורות הן סמל אלה שאינן יודעות את הסכנה הלאומית והן הולכות בעינים עצומות עד אשר תפּולנה אל עומק התהום. חיי הגלות קטפו את כל ציצי העלומים.

 

ביאליק והנביאים:    🔗

ביאליק איננו נביא, איננו אוניברסאלי כמו הנביאים. ענני הגלות מכבידים עליו. חזיונותיו לקו “בדרך”. השמים שלו עכורים. איננו רואה את הרקיע בטהרתו. אותו הרוח, אותם המים. אולם לפניהם “ליל קדמון, תעלומות תהום רבה וים”, ולפניו נהר קטן ועכור.