© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

 

ברשת העצבון    🔗

א    🔗

שירתנו הצעירה שרויה במזל של צמיחה. אין בה עדיין מאורות גדולים, הראויים שהתקופה תקרא על שמם, כדרך שהיה בשלושת הדורות הקודמים, אולם יש בה פּייטנים חשובים, שחותם שירתם היא אמת ואף העניקו לנו חטיבות יצירה קטנות וגדולות, שהדור מתפרנס מהן אם בצמצום ואם בריווח. אף הספקנים והמחמירים לא יתארו לעצמם את הווייתנו ואת ספרותנו בלא שירה זו. בלעדיה – דממה ושממה. דממה, מפני שאין דור מסתפק בניב של קודמו אם כי הוא לווה ממנו ומשתית עליו את שלו. בדור רגיל אמרו, קל-וחומר בדור נסער זה, שנפתל נפתולי-אלוהים עם עצמו ועם אויביו ולעיניו נתחוללה מהפכה בחיי האומה ונשתנה יעוד בניה. ושממה – מפני ששטחי חווייה והכרה וסוגי צער ונצחון היו בחינת אדמה מוברת, לולא חרשה בהם פמליה זו של משוררים חדשים, שקמה לנו בעשר השנים האחרונות ונרה ניר נאה.

אולם הואיל ושירה זו צעירה ואף חדשה, אנו תוהים עליה ועדיין לא הגענו עד חקר תכונתה. הסתום מרובה בה על המפורש והמעורפל על המוגדר. יש שנדמה לנו, שהיא ניתקה את עצמה ממקורה ומתנכרת למחצבתה, ואף אנו מוצאים סמוכים לאותו חשש מספר זה או בשיר אחר. אולם לאחר שאנו מביטים לעינה של שירה זו ושוקלים אותה במשקל שני ושלישי, מתברר לנו, שזיו-איקונין שלה דומה לשל אביה ואמה, אף-על-פי שאין רציפות שלמה ומוּדעת. ובמידה שאין הדמיון ביניהם בולט, הרי זה משום שפרצופו של המשורר לא נחתך עדיין כהלכה. אולם דמיון אינו שויון, וכשם שהמשוררים אינם שווים לקודמיהם, כך גם קוראיהם שונים הם בצרכיהם ובטעמם, בתביעותיהם ובסיפוקיהם. כי על כן נולדו באקלים נפשי אחר, שעיצב בהן סגולות ואיכויות אחרות.

כאן לא ידובר על כל צדדיה של שירה זו, המגרה בחידתה, אלא נעמוד על קווים אחדים בה. הבלטת ליקוייה באה מתוך חיוב עיקרה והערכת חין-סגוּלותיה. נדרש לה לשירה זו יחס של ביקורת הנהוּג כלפי יצירה חיה, שכבר הביאה סימני בגרות, יצאה לרשות עצמה, והיא בת-מצווה ובת-עונשין; הליטוף והגיפוף שוב אינם יפים לה.

ב    🔗

הגיעה השעה לעצור משוררים צעירים אלה במרוצתם ולשאלם: לאן אתם הולכים? ולאן אתם מוליכים אותנו? שהרי אנו מאמינים, שתנועת השירה היא תנועת החיים ואינה מנסרת בחלל ריק. יש לה עבר, הווה ועתיד. יכול משורר פלוני אלמוני להתבדות, אך לא יצוייר שדור שלם יאכזב ולא ידע את דרכו. ואמנם אמיר גלבוע שואל:

לְאָן? לְאָן אֲנִי מוּבָל? שׁוּב אֵין אֲנִי יְחִידִי.

עִמִּי הַמֶּרְכָּבָה, הַמְּכוֹנִית, מוּבָלִים בִּמְהִירוּת מְסַחְרֶרֶת

וּבְאֹרַח סוֹדִי

נִסְתָּר גַּם מִידִיעָתֵנוּ.

וְאַף לֹא עוֹד הָגָה?

(שירים בבוקר בבוקר", ע' 114)

ודאי אם נצפה לתשובה מילולית מפיהם, עתידים אנו לצאת מלפניהם בפחי-נפש. ראשית, מפני שלעתים קרובות אין היוצר עצמו יודע להלביש את מניעיו ואת מטרותיו לבוש ראציונלי; הוא בוער באש היצירה ופולט לבות רותחות וזקוק בעצמו להסברה. ולא עוד אלא שהוא מוסר לא-פעם מודעות ומצהיר הצהרות, הסותרות סתירה גמורה את האמת הגנוזה ביצירתו. ואם הוא חוזר ועושה זאת, שוב איננו מאמינים לו. לפיכך מוטב שנשאל את פי השירים ולא את פי המשוררים. השירים מדברים תמיד אמת. גם כשהם משקרים הם אומרים את האמת: הם מעידים על עצמם שמשקרים. לאחר שהיצירה הפיוּטית עוּצבה וגוּבשה, היא יצאה מרשות היחיד ונעשתה קנין הכלל. ואנו הקוראים, שאיננו נתונים ביקוד היצירה, אלא חיים את השיר חיי-משנה, מסוגלים יותר לגבות עדות מפיו. מובן, שתנאי מוקדם לכך: אהבת השיר ודו-שיח גלוי עמו. ההונאה מולידה הונאה, כדרך שהנאה גוררת הנאה.

השירה כשאר סוגי האמנות, היא אחד מאביזרי החיים. היא כלי ענוג, ויכול להחזיק ברכה רבה וגם קללה גדולה. יופי בשירה בלא מוּסר, כמוּסר בשירה בלא יופי. שניהם בחזקת סכנה. הראשון מפני שהוא עלול ליהפך לפולחן החורבן, השחיתות והמוות, והשני – מפני שהוא נהפך ל“מגידות” ולפרקי הטפה תפלים ובטלים. ישנו שיר אחד של איזה בן-שחץ היטלראי, המתאר את היופי שבהשמדת גזע אנושי אחד ושבטיפוח גזע אנושי אחר. אדם או עם כזה מתערב בתהליך סודי ונעשה, לדעתו של אותו רשע, שותף במעשה בראשית. דוגמה אחרת: בנו של מוסוליני תיאר במלחמת חבש ואיטליה את התפעלותו מן “היופי” המופלג של הפצצת חמשת אלפי חבשים אומללים. “שכּלוּ בעשן לאחר שהוּקפו גלגל של אש”. וייתכן שאיזה בעל-כשרון יכניס גם את ההרס של פצצת-המימן לספירת השירה והיופי. ואמנם בשריפתו של העולם, שתיאור הפיכת סדום ועמורה אינו אלא צל צלה, יש “יופי” בשביל אמן-התיאור, בשביל משורר וירטואוז, בשביל “בעל-כשרון”. ודאי עשוייה נפש האדם כך, שהיא מתפעלת גם ממלאך-המוות המלא עינים ומכל עלילת-שטנים רבת-מימדים. אולם ברי, שלא משירה כזאת נהא ניזונים ולא נטפח פולחן של יופי הרסני כזה. שירה המרבה קלקול בעולם, גם אם היא “יפה”, לא נברך עליה ונרחיק ממנה את הנוער.

ג    🔗

לאָשרנו, להקה זו של משוררים, שבה ידוּבר להלן, היא בשר מבשרנו ודם מדמנו. יש לה זיקה חברתית והיא עמדה במבחנים חמורים בהקריבה ממיטב חלבה ועלומיה למען משא נפשה. אולם לפעמים נראה, שהם ושירתם אינם היינו-הך. בעוד שהם עצמם בעלי גישה חברתית, הרי שירתם היא אינדיבידוּאַליסטית קיצונית. ואין זיקה חברתית בלא הרגשת רציפות ובלא התכּללוּת בכלל. ולא פעם אתה חש מעין לעג לרש בשעה שכמה מן החשובים שביניהם מדברים על “תרבות מתקדמת” ועל “ריאַליזם סוציאליסטי” או על מגמה אחרת בספרות ובאמנוּת. לאמיתו של דבר, הם מבטאים בעיקר מגמה אישית או חוויות אינטימיות ומסוגרות ביותר. כל שיר הוא כעין קונכיה. עוד נזכיר את המשוררים היוצאים מכלל זה, אולם הרוב מאשר את הכלל האמור. אתה מסיים ספר-שירים שהגיע לידך ואומר לנפשך: אין ספק שכאן משורר; שיר זה יפה, והקריאה גרמה לך הנאה. אולם לאן מוּעדות פני המשורר? היכולה שירה זו לא רק להעניק רגעי הנאה אלא גם לחנך ולהורות? היש בשירה זו רק אבני-חן מתנוצצות, או שמא יש בהן גם אבני-בנין? כי זאת מוּדעת: השירה העברית למן הנבואה ועד לדורו של ביאליק היתה לא רק בחינת לבנת-הספיר, אל היו בה לבני-בנין, היה בה לא רק מיסוד התפארת, אלא גם מיסוד הגבורה והחסד. היא תינתה את צרת היחיד והכלל, אך הורתה דרך לפרט ולאומה. גולה וגאולה היו כרוכות בה, סבלות היחיד ושמחתו, צער הכלל ונחמתו – נשקו בה. כל החלוץ גנז בתוכו ניצוץ משירה זו ביודעים ובלא יודעים.

השירה הצעירה אינה כן. נעדרת ממנה חדוות החווייה, הדבקות ביש, ואינך מרגיש בה חיוב החיים. על כן נעדרת ממנה הרוח של תיקון-עולם, שהיא תמיד תולדה של התקוממות מתוך אמונה בעתיד הטוב. היא קודרת כל-כך והוגה תמיד ברוחה הקשה גם ביום קדים וגם ביום נעים. מדרכו של אדם קודר שאין דעתו ושעתו פנויות לחשבון עולם, אלא לחשבון קטן, שכן כל בעיות היקוּם מצטמצמות אצלו בכאבו הפרטי. מפני זה חשובים הישגיה של שירה זו בתחוּם הליריקה, המבטאת את הפנים-שבפנים, אבל היא דלה עד מאוד ביסודות אחרים, או בויטאמינים אחרים, המפרנסים את נפש היחיד והדור. וראה: כל סמלי השירה, דמוּייה ותבניותיה, מכוונים לביטוי הנעימה היסודית, המרתתת בנפשם של המשוררים, הלא היא נעימת היאוש והויתרון. היא שופעת עצמים ותארים כגון, לילה, חושך, בדידות, דמעה, מוות, דם, שלכת, אפר, טירוף, ועשרות סמלים כיוצא בהם, ואין לך שוּרה פנוּיה מהם. ביטוי מרוכז ובולט לכך תמצא בספרו של פינחס שדה “משא דוּמה”. זוהי שירה בטעמי נגינה של קוהלת, אך בלא פסוק-החתימה שבו. בסגנונו של סרתוסטרא הוא שר על “אי-תכלית שבחיים” (ע' 8), על “פזמוני המוות, המוות הגואל”, והוא בטוח, כי “בקבר לא קר ואף לא חשוּך”. הוא מוותר על כל היש:

לֹא אֶחְפֹּץ

בְּבַיִת, אִשָּׁה וּמוֹלֶדֶת.

אֵינֶנִּי שַׁיָּךְ

לְשׁוּם בַּיִת, אוֹ לְאִשָּׁה, אוֹ לְמוֹלֶדֶת.

אֵינִי שַׁיָּךְ לִמְאוּם,

אֶלָא לַחֲלוֹמוֹתַי שֶׁלִּי, לְאוֹתָהּ הִשְׁתּוֹקְקוּת עֲצוּמָה

שֶׁל גִּמְגּוּם וּמַאֲוַיֵּי-רֶצַח.

(משא דוּמה", ע' 46).

ובשעה שבת-שחוק נחה על שפתותיו בהריחו את ריח היסמין, ונחת-רוח מעטה יורדת עליו ומפזרת את העננים מעל פניו, הריהו משתאה ושואל:

אוּלַי מִטֵּרוּף אֲנִי שֹׁוֹחֵק, רֵעִים נְלָּבִבים.

(ע' 25).

ובמקום אחר:

אֵין שִׁיר מִבַּלְעֲדֵי הַבֶּכִי. עַל כֵּן אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ כְּלָל לוֹמַר

הַלֵּל לְחֶמְדַּת הַטֶּבַע וּלִיפִי הַנְּעָרוֹת

(שם, ע' 51).

אמנם הוא מרבה להשתמש ב“אלוהים”, אולם רבוי זה איננו סימן לטובה לא אצלו ולא אצל אחרים. אין אתה חש שמלה עליונה זו היא לו אמונה או חיק ומקלט לראשו הכאוּב, אלא מלת-יאוש, הסותמת חלל תהומי. ובלשונו של ע. הלל: “אלוֹהוּת האַיִן”.

משורר זה שר ברוב יכולת על הצללים שביקוּם ושבהווייה האנושית ומגיע לידי צוּרות-הבעה משוכללות, העושות עלינו רושם עמוק; אוּלם לאחר שסיימת קריאת הספר ועוצם את עיניך ומתאמץ לצייר בנפשך את המחוז שאיליו הביאך ואל סך-הכל העולה משירים כאוּבים אלה, אינך יכול שלא לחוּש מה דלה פילוסופית-החיים שלו. ושוב מנצנץ לנגדך החרוז, שאתה תוהה על תוכנו:

כָּל הַגַּעְגּוּעִים נִמְשָׁכִים אֶל הַמָּוֶת

כמוהו רואה גם ט. כרמי את שירתו כאילו היא שרויה במזל לילה, אם כי הוא מלביש רעיון זה בגוף שלישי ומדבר מבעד לנפש נסתרת. וכך יודיענו:

רַק בַּלַּיְלָה אָשִׁירָה אֶת שִׁירִי

(מַשַּׁק הָעֲטַלֵּף).

יְצִיר הַלַּיְלָה הוּא

וְאֶל הוֹרוֹ תָּמִיד יוֹבִיל אוֹתִי

(“אין פרחים שחורים”, ע' 19).

ד    🔗

חיים גורי הוא משורר לירי ודאי. הספקות המתלווים להופעתו של כל משורר חדש נמוגו מכבר. כל שיר משלו הוא תוספת ערך. הוא משכיל להשתלט על התוהו-ובוהו שבנפשו ולברוא עולם שירי. אף חשבונו בינו ובין היקוּם מסוכסך והוא תוהה על הראשונות ועל האחרונות, אבל לב ישר ובת-שירה ישרה ברא לו אלוהים, ובזכותם מצטלל יין-חוויותיו התוסס והחומר.

אולם אי-אפשר שלא לומר, כי גם שירתו הנוּגה והענוּגה, הארוּגה חוּטי חלום, נוסכת עלינו עצבוּת מתוּקה, אך מניחה אותנו בתיקו. אין הוא מַשרה עלינו רוח של קוהלת כפינחס שדה ואינו מבטל את היש כמוהו, אבל אף הוא מ“בעלי הבכי”. אמנם חרישי הוא בכיו וערב, ונתוּן בתוי-נגינה קצובים, ואין בו יסוד זר או צורמני; זהו בכי מטהר וממרק, שאחריו מתבהרות קצת העינים. אולם כי תשאל להשגת-העולם השירית, ללקחה האנושי והחינוּכי, לא זה הנלמד בקול אלא זה היוצא מן השירה בלי אומר ובלי דברים, הנבלע בעצמותיו של הקורא – לא תיענה.

וגורי אומר:

וְאִם אָבוֹא לִשְׁאֹל בָּרֶטֶט שִׂפְתוֹתַי

אֶת פֵּשֶׁר גּוֹרָלִי בִּשְׂפַת הַנִּחוּשִׁים,

לֹא אֵשֶׁת אוֹב תָּשִׁיב לִי מַעֲנָהָ.

וּמַן-דְּהוּ יִפְתַּח אָז חֶרֶשׁ דַּלְתוֹתַי,

וְיִכָּנֵס אָפֵל, בְּסוֹד וּלְחָשִׁים,

כְּרוּחַ הַמַּסְתֶּרֶת אֶת פָּנֶיהָ.

(“פרחי אש”, ע' 51).

אולם לא רק אשת-אוב אינה משיבה לו, אלא גם אותו “מן-דהו” חושׂך אמריו ממנו. לכל-היותר הוא נכנס חרש ומצטרף לחברתו הנעימה של גורי ויחדיו הם ממתיקים סוד, הוזים ונהנים מחרוזי-תוגה מתנגנים בשעת דמדומים. שכן, כשם שכבד מטענם הפּיוּטי של משוררים צעירים אלה, כך קל מטענם ההגוּתי. חפּשתי בשירה זו בית-אחיזה לרעיון חברתי ולאוּמי, שיש בו משוּם רמז לאיזה מחוז-חפץ, ונתקשיתי למצוא. כנגד זה מצאתי דימוּיים וסמלים רבים ומרוּבים וכן מצאתי חיטוטים וּוידוּיים:

הָיוּ יָמַי מֻכֵּי רוּחוֹת.

הָעֲמָקִים נָשְׁמוּ אֶת אֲפֵלַת הַסְּתָו,

מַלְכוּת הַשַּׁלָּכוֹת נִצְּבָה בַּיָּעַר.

הָעֲנָנִים בָּאֹפֶק הָרָחוֹק

הָפְכוּ מַחְשָׁךְ.

(שם, ע' 17).

הפחד הוא נעימת-שתייה בשירת גורי. ולפחד הזה פּנים רבות ועינים מאליפות:

בְּרִגְעֵי אֵין-בִּינוֹת, בְּאֵלֶם אֵין מִלִּים,

כָּל הַצְּלָלִים תּוֹהִים מִמֶּנִי אֶל הַפַּחַד,

וְהָעוֹרָקִים חוֹנְקִים אֶת נַאֲקַת הַדָּם.

(ע' 41).

הקול היסודי הבוקע ועולה ממעמקי נפשו הוא הבכי, אותו הוא משמיע בואריאציות שונות:

לֹא בָּכִיתִי, אִמִּי הַטּוֹבָה, רַק הַשִּׁיר בְּיָדִי הִתְיַפַּח.

(ע' 36).

ובמקום אחר:

פֹּה חִיּוּכַי פּוֹרְחִים כִּדְמוּת שֶׁל טֶרֶם-בְּכִי

בְּקִמּוּטֵי הַפֶּה הַמְהַסֵּס לִשְׁאוֹל.

(ע' 41).

הבכי איננו סגוּלה להבנת עולם ולישוב-הדעת. די לו לבכי שמשכּך את הצער ומרגיע את הלב.

ולא שמחה בלבד חסרה בשירה זו, אלא אף ההוּמור, שאיננו מנוּגד כל עיקר לתוּגת הנפש, שכן הוא מעלה אותו על ידי זיכוּך וזיקוק. לא תמצא כמעט שיר כעין זה של טשרניחובסקי, “ראי אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאד”, שיר הממזג אֶלגיה וּשנינה למראה האדמה שאנו טומנים בה את יקירי בנינוּ והיא מכסה עליהם. מזיגה זו שהיא בקו המסורת הפיוּטית למן התנ“ך, המצוּיה ב”איכה" (“ראה ד' והביטה כי הייתי זוללה”) נעדרת כאן. שכן רק הבגרות הגדולה יודעת את סוד המיזוג הזה של הרגשות והיפּוכן, חוויות וחילוּפיהן. הכשרון של טרם-בגרות נוטה אל הקצה: כשהוא נותן דמות לעצבות וליאוש הריהם עצבות-עולם ויאוש-עולם, כדרך שהשמחה שהוא מבטא היא שמחת-עולם.

מוטיבים נוגים אלה יסודיים הם גם בשירת נתן יונתן, אמיר גלבוע וע. הלל. אף-על-פי שכל אחד מהם דורך בנתיבו הפיוטי המיוחד, ולכל אחד מעלותיו ומגרעותיו, הרי ביחס לאותו קו המוּבלט כאן, יש אך הבדל כמוּתי. שירת שלשתם שזוּרה צער ומכאוב, ויתרון ואכזבה. כינורותיהם מפיקים צלילי יגון בואַריאַציות שונות. עושר הציוּרים וחליפותיהם מעידים, כי הצער הוא צבע נפשם ואישון-עינם ולא העמדת-פנים או התגנדרוּת נעורים.

יָדַעְתִּי בְּעָנְיִי אֶשָּׁאֵר.

תַּמְרוּרַי כְּבְנַחַל יָבֵשׁ

יִזְרְמוּ אֶל הַיָּם – לִבִּי, עִם סְתָו.

וְדוֹעֵך אֲשֶׁר נִדְלַק לְרֶגַע – הַנֵּר.

וְכָבְתָה הָאֵשׁ,

כִּי הִגַּעְתִּי לְתָו.

(“שבע רשויות” לגלבוע, ע' 16).

ובמקום אחר:

עֵינִי קְרוּעָה לַפַּחַד

לא אִירָא רָע.

אִישׁוֹנִי – אֲפֵלָה רוֹתַחַת

בְּדַם זִכְרָהּ.

(שם ע' 69).

וע. הלל, הפורט על נימה דקה ורכה, מקונן ב“ארץ הצהרים”:

יָדַעְתִּי כִּי לֹא יָבוֹא בִּי בֹּקֶר.

וְהַבְּקָרִים שֶׁיָּבוֹאוּ לְעוֹלָם יִהְיוּ בִּלְעָדַי.

(ע' 84)

ואף עוזר רבין, שקולותיו חוּשניים, ודימוייו רבים קצת יותר מן הראוי, מנחש ואומר:

וְכָךְ נֹאבַד, נֹאבַד, נֹאבַד

בְּעַרְפִלֵּי אֵין-גִּיל

(“עד עפר”, ע' 91).

ה    🔗

כדי שלא יגלו בדברים אלה פנים שלא כהלכה, ראוי לחזור ולומר, שלא האיכוּת הפּיוּטית כשלעצמה, פּחיתוּת-מעלתה או חין-ערכה, נדונים כאן, אלא התמצית הנבלעת בדם הקורא והמתגבשת בדמוּת מגמה והוראת-דרך, שאף הן מתפקידה של שירה גדולה, אם של יחיד ואם של דור. נתאר לעצמנו, שקיבלנו בירושה תנ“ך, שכ”ד ספריו כולן מסוּגן של מגילות איכה וקוהלת; כלוּם לא היה העם בעל פרצוף ואופי אחרים? איש-דת הקורא פרקי תהילים לא זו בלבד שמרווה בהם את נפשו ומרגיעה, אלא שהוא שואב מהם אמונה ואומץ להמשיך בדרכו או להיטיב את דרכו. יין-השירה שבתהילים איננו בטל בים המציאות האופף אותו. יש כאן חזון וממשוּת בכרך אחד. כך הרגשנו גם בשירה העברית שלפני החדשה. אולם הרגשה זו פסקה, או לפחות נפגמה ונתרוששה, למקרא שירתנו הצעירה. לא שאיננה מרווה; היא מרווה. לא שאיננה מעניקה הנאת-יופי; היא מעניקה הנאת יופי. אבל היא יתומה. אנו נפטרים מלפניה ודעתנו עלינו קצרה. היא כולה שאלות וחידות, תמיהות ופליאות, חיטוטים וודוּיים, אך אין בה לא תורת-חיים, לא הערצת ההווה ולא חזון העתיד. מהרגשה זו אין אתה בן-חורין גם לאחר שקראת ספר מאוּחר יותר משל משוררים אלה. ריח הבוסר לא פג. והיטיב לבטא זאת אמיר גלבוע בתמימות ובפשטוּת הנוגעת עד הלב:

מֹשֶׁה מֹשֶׁה, הַנְחֵה אֶת הָעָם,

רְאֵה, אֲנִי כָּל כָּךְ עָיֵף וְרוֹצֶה לִישֹׁן עוֹד,

אֲנִי עוֹדֶן¹ נָעַר.

(“שירים בבוקר בבוקר”, ע' 24).

כל-אימת שאתה רוצה לעמוד על עצבוּתה של שירה זו, אינך יכול שלא להניח, שמקורה נעוץ בגורלו המיוחד של דור המשוררים הלזה. הצצה בתולדותיהם תעיד, כי עובר בהן כמין קו שבוּר. הוייתם אינה אחדוּתית. לידתם או גידולם במולדת, תחת השמים הכחוּלים של ארצנו. עיניהם היו בהירות וקומתם זקוּפה. נעוריהם המוּקדמים היו עטוּרי שלוה ואף תפארת. הם טוּפחו כדור שני ושלישי, כ“צברים” מפוּנקים, שהכל התרפּקוּ עליהם. הסבל הגשמי לא היה, בדרך כלל, במעונם. צלם של יסורי גולה לא העיב עליהם. והנה פרץ המאבק ואחריו מלחמת-השחרור. הם בגרו בין-לילה, פשוטו כמשמעו:

זֶה צִלִּי, רְאִיתִיו עַכְשָׁו זָקֵן

וְעוֹמֵס שָׁנִים.

(“שבע רשוּיות” לגלבוע).

התבגרות זו שלא בעתה, אחריות כפוּלה ומכוּפלת זו שבאה בלא מעבר מודרג, סכנת-מוות זו שקפצה עליהם בפתאום, דם זה של חבריהם שניגר לעיניהם ואי-ודאוּת זו בעתיד ובנצחונו – כל אלה צבעו בצבא אדום את נפשם ואת חלומותיהם ותקוותיהם. הם נולדו וגדלו במזל נוֹגה, אך הועתקו פתע למזל מאדים. השמחה האמיתית נדחקה ולא נשאר ממנה אלא הד-בן-הד. עסיסי הנוער החמיצו או נתיבשו. פה ושם פרצה הילולה, כלומר, שמחה המתלקחת כשלהבת וכבה כמותה, אך לא היתה חדוה ממושכת, שרק חיים של קבע ותוחלת משחילים אותה בנפש האדם. גם האהבה והידידות, שבערו בלבבות ותבעו את שלהן, לבשו קדרוּת ונתביישו. אין פלא, שהרגשתם כשל נתן יונתן:

כֹּה נֵלֵךְ בִּיחִידוּת אוֹ בַּסָּךְ עַד נַיְשִׁיר מִשְׁעוֹלֵנוּ הַמָּוְתָה.

(“שבילי עפר”, ע' 7).

הקרע-שבנפש, שאמרנו כי הוא פרי הגלוּת ויסתיים עם לידתו של דור חדש וחפשי מעול גלוּת, חזר והופיע בדמות אחרת. קרע זה נגרם על ידי שבירת קו-החיים במולדת. שתי מציאויות סמוכות זו לזו בזמן התנגשו והולידו רעש אדמה נפשי. רגש הבטחון המוּפרז, ששלט תחילה בלב הצעיר הישראלי, פינה מקומו לרגש אימה ולראית העירום. בתודעה הוסיפה לפעול הגבוּרה, שהפליאה באמת לעשות, אולם בתהום תת-הידע אשר שם השירה, שבץ הפחד ונתבצר הספק הנורא שמא הגיע הקץ האישי, הפרטי:

יוֹמֵנוּ פָּנָה וְהוּא לֹא מְפֻּיָּס.

וְאָנוּ בּוֹכִים, כִּי לֹא אָשַׁמְנוּ.

רְאֵה לְעָנְיֵנוּ שֶׁאֵינֶנּוּ נִתְפָּס

כִי עוֹד לִפְנֵי שֶׁחִיַּכְנוּ כְּבָר תַּמְנוּ.

(“שבא רשויות”, ע' 98).

מובן, שחיי ההכרה לא השלימו עם הרגשה זו. “האידיאולוגיה” היתה אחרת. היא ציוותה להיות שמח, להגן על המולדת, להדוף התקפות ולמסור את הנפש. אולם “הפּסיכולוגיה” התמרדה. אין נפש האדם נענית לתעמוּלה רשמית ואף לא לתעמוּלה עצמית. תיאור החלוץ על ידי שופרות רשמיים, כגיבור השׂשׂ לקראת קושי, איננו שקר, אבל הוא הצד השטחי של החזיון. הצעיר הישראלי, שגורלו הטיל עליו להיות גיבור בעלומיו, להלחם בחזית או להתישב בשממה ולהיות צפוי לסכנת מוות, איננו יצוּר התעמולה. הוא נפש חיה וסובלת. הוא צמא חיים ואהבה. הוא טווה לו חלום על עתיד אישי. הוא נמשך ליופי ולשׂגב. והנה בא התפקיד ומקפּח את חלקו. הכוכבים המבריקים מרמים אותו. חלומו מסתלף. רחוק הוא מביתו ומאהובי לבבו ורואה מראות-זוועה. כפסע בין החיים והמוות. הימים משתרכים כבדים ומשעממים והלילות מתעטפים חשכה ואימים. תקוּפה ממושכת כזאת מניחה משקע עכור בנפש הצעיר. הוא תובע את עלבונו וקובל על כי

כָּל תִּפְרַחַת יָמֵינוּ נִגְרֶפֶת.

וְגַם חֶדְוַת-הַנְּעוּרִים

אֲשֶׁר לַכֹּחַ נֵעוֹרִים –

נִגֶּרֶת מוּבָסה בִּדְמִי יָמֶיהָ.

(“שבילי עפר” לנתן יונתן). (שם, ע' 64).

הוא מבין, שאין איש אשם בכך, שזה גורלו. אולם דוקא חוסר היכולת לגול את האחריות על איזה גורם חיצוני, עוד מכפיל את מכאובו ואת פחדו. מתוך מערכי-נפש אלה לא יוולדו שמחה וחיוב החיים. והשירה, שזה דרכה לומר את האמת האינטימית, פורצת בתאניה גדולה וגורפת עמה את כל החסימות המלאכותיות. שכן כל אדם הוא מיקרוקוסמוס, בחינת עולם קטן, ולעולם אינו מוותר ויתוּר גמור על עצמו ועל צרכיו. וכל מה שמקעקע את בירת-חייו, אף-על-פי שזה מלוּבש באידיאלים ובשאיפות לאומיות ואנושיות, הריהו לעומקו של ענין כצר וכאויב. באיתכסיא, בעמקי נפשו, הוא תובע לדין אתה אלה האנשים והתנאים והתנועות ואף את עצמו, אשר שדדו ממנוּ את נעוריו והפשיטוהו ערום ממסורת ומירושת-אבות, הטילו קמטים בלחייו קודם הזמן ורמסו את פרחי עלומיו. ספירה זו של חווייה היא בחינת קודש-קדשים, שרק עין המשורר רואה אותו ונותנת לו ניב.

בתחום זה פושטת הנפש את גלימת הגבורה, מבריחה את המליצות והיא מבטאת את עצמה בלא חציצה. הביטוי איננו מעוגל ולא חוגג, אלא מחוּספס וממוֹגג. פעמים גוברת השאגה, שאגת ארי פּצוע, ופעמים ההבעה מתוּנה יותר, אך תמיד היא אינטימית, אומרת את האמת עד תומה ובניגוּד לכל מנהגי הצהרה והפגנה. ולא עוד אלא בשעה שמשוררים אלה נזכרו ב“אידיאולוגיה” ורצו לצאת ידי חובתה, מיד ניטל מהם זיוום וחיברו חרוּזים-של-יום על הדגל האדום ועל הניצול ועל השלום, שאין בהם טעם שירה, והם עומדים בתוך הספר כמזכרת רעה.

ואחד המוכשרים שבחבורה, בנימין גלאי, מגלה לנו רז זה שבנפשו ומגבש את אכזבתו בחרוזים אלה:

עָיַפְתִּי לַסְּמָלִים, לְצַו-שָׁמַיִם.

לְצַו-לִבִּי. לְצַו מוֹרֵי דוֹרִי.

מַחֲצִית חַיָּי! דַּיֵּנִי… פַּעֲמַיִם

טָעַנְתִּי אֶת צְלָבָם. חָלַף תּוֹרִי.

דַּיֵּנִי בִּסְמָלִים יְפֵי מִצְנֶפֶת!

דַּיֵּנִי בְּכָל לַהַג מְקֻדָּשׁ

מַהֵר מִדַּי חוֹזֶרֶת וְנִסְחֶפֶת

סְדוֹם הַנָּאוָה שְׁאוֹלָה, מֵחָדָּשׁ.

(“שיבה שלישית”, ע' 24).

רק הפזמון הוא המקלט היחיד להוּמור ולעליזות חיים. במידה שמשוררים אלה או חבריהם חיברו פיזמונים אם לתשמישי-זמר או לתשמישי-הצגה ומקרא, הזדהרה בת-שׂחוק ופרצה השמחה. אולם הפּזמון איננו אלא קצף השירה, או נובלות שירה. העוסק בה מסיח את דעיתו מן האמת הפיוּטית שבנפשו ומלבישה מסכת-פורים. הפּזמונאי פורק עול. הכל שרי לו. הוא רשאי לחרוז “פאַרצילאַציה” עם “אַקציה”, לבדות מלים ולסרס ביטויים, לשקול במשקל ממזרי ולהשתמש בצירופי-כלאיים, אך בשעה שהמשוררים נאמנים לפצעם ולחבורתם והם מקדשים את המלים הפּיוּטיות בצערם ובאבלם, אז נחבאת שמחתם נתוך מפלשי עננים של קדרוּת מדכאה.

לעניננו חשוב לציין, שמשוררים אלה רואים כך את עצמם ואת אחרים, ושההווייה שלנו משתקפת באַספקלריה שלהם בדמוּת זו. שכן הרגשת-עולמם היא אכזיסטנציאליסטית, אף-על-פי שייתכן שכמה מהם מתנגדים לשיטה זו מטעמים אידיאולוגיים, או שלא נתנו אפילו את דעתם עליה. הגדרה זו ניתנה כאן מבחינת הגישה אל החיים ואל האדם. הגישה הזאת איננה מקרית ואיננו פרי רוּחו של אחד, אף כי היא קרויה על שם סאַרטר. שכן, פילוסופיה זו, שנעשתה אָפנה בעולם, שרשים עמוקים לה בנפש האדם בן זמננו, שעברו עליו שתי מלחמות-עולם ושנשקפת לו מלחמת-עולם שלישית, שהשימוּש בפצצת-מימן מסתמן בה כאפשרות ממשית. אימת-תמיד זו מפני החיים ומפני המוות כאחד, הליכה זו מן האין אל האין; ודאות יחידה זו שבחדלון, שהאדם מתקרב אליו בגסיסה אריכתא; נסיונות-שוא אלה להמלט מפני גורל-אימים זה על ידי התבודדות והסתגרות והתכנסות בתוך עצמו ועל ידי הנאה, כביכול, מן הצער התהומי; אותה תהייה על אפס-הפּשר שבהווייה – כל החוּטים האלה שמהם ארוּגה המסכת האכזיסטנציאליסטית, הלא ראינוּ אותם גם בדוגמאות המעטות שהבאנו משירתם של משוררינו הצעירים. הם יסודות עולמם הפנימי וסממני הבעתם.

כדי לצאת ידי חובת האמת השלמה צריך להדגיש, שבשנים האחרונות נתבלטו כמה משוררים, שזיקתם לעולם היא זיקה של אמוּנה ותקוה וחיוּב. מהם נזכיר כאן רק שנים, שאף כי הם שונים זה מזה מאד וכל אחד בונה לו את היכלו ושופך צקוּן לחשו לפי דרכו ובלשונו, יש ביניהם שיתוף שבתחוּשת חיוּב.

יחיאל מר מעלה קסמי שירה ופותח צוהר לקראת האור בכלים פשוטים וצנוּעים. בו באה לידי ביטוי אחריות גדלה והולכת לפני שר-השירה. ומפליא הדבר, כיצד דוקא הוא, שלשונו אינה עמוּסה זכרי-עבר וסימני מסורת, חש את עצמו בחוּליה בשלשלת ולא כ“דליה נידחת”. וכה ישיר,

אֲנִי מִן הָאֶבֶן, קַדְמוֹנִים סִתְּתוּהָ,

בְּפַלְגֵי הַהוֹוֶה תְּלֻטַּשׁ וְתִיקוֹד.

יְדֵי-לֹא-בְּרוּאִים בְּמָקוֹם יַעֲדוּ לָּהּ,

יַנִּיחוּ אוֹתָהּ בְּחוֹמַת הַדּוֹרוֹת!

כִּי אָכֵן יֵשׁ חוֹמָה וְיֵשׁ דֶּרֶך לָבוֹא בָּהּ,

גַּם הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת רְצוּפָה לְבָבוֹת – – –

וְאֶבֶן מֵאֶבֶן דּוֹלָה וְיוֹנֶקֶת

וְאֶבֶן אֶל אֶבֶן סוֹדָהּ תְּשַׁנֵּן.

ומשורר אשר שלוש אלה לו: תחוּשת העבר, אהבת ההווה, והכרת הדרך המוליכה לכיבוּש החומה, חזקה עליו שלא יעבט ארחותיו ויישיר לכת עד הסוף.

חיוּב החיים על כל אורותיהם וצלליהם בא לידי ביטוי מופתי בשירתו של יצחק שלו. מראשיתו דרך בנתיבו המיוחד. הוא טווה את שירתו מן החזון והמציאות. החלום והממשוּת. אַקלימו ממוזג ואינו יודע לא חורף-עולמים ולא חמסין מתמיד. השמים שלו, שמי השירה, הם, כמאמר האגדה, אש ומים. שירתו עושה שלום ביניהם. אין הוא שורף תבל בשלהבתו ואף אינו מפארה יתר על המידה. אין יצחק שלו רואה האי עלמא כבית-הילולא, אך גם לא כבית-האֵבל. יש שרוּחות-סוּפה מתגברות, אז מתמלטים כידודי אש מפי בת-שירתו; ויש שמידת החסד גוברת בארץ; החיים נמשכים, האדם אוהב ועמל, הצבא מנצח, השממה נזרעת, הישוב גדל ותקוותה של המולדת מתחדשת. אותה שעה נוטל המשורר את נבלו ומנעים זמירות. ובקראנו את שיריו, כל העולם כדאי לנו. כדאי לאהוב וכדאי לעמול תחת השמש, כדאי להיאבק וכדאי לסבול, כדאי לשאוף אל על וכדאי להבליג על הצער. שירת יצחק שלו שופעת חיים ואהבה, און ואור.

אין איפוא לתמוה בראותנו, כיצד שתוּ עליו סופרים ומשוררים צעירים אחרים, השוכנים על קוטב העצבון, והם מטיחים כנגדו כל מיני טענות ומענות. ניגוּד-בראשית יש ביניהם. הם נבדלים ממנו בשורש נשמתם. הוּא נחצב מספירה אחרת. לא שהוא גבוה מהם; אין כאן ענין של הבדלי-רמה. הוש שונה מהם. אך אל האופּטימיזם שלו, שיש עמו כוח וגבוּרה ועזוז-מלחמה, רבים יימשכו, כל חפצי החיים וצמאי העידוּד. בשירתו יש אותה צלוחית פולייטון, שטיפּותיה מבשמות את החיים. זה סודה, שבכוחו כבשה את הלבבות, וזהו גם סוד היחס העוין אליה מצד משוררים אחרים.

---

פמליה של משוררים צעירים מחוננים קמה לנו, אלא ששירתם היא “שירה כשלעצמה”, אם מוּתר לאמור כך. כלומר, היא לא הגיעה עדיין לידי הכרת עצמה. מכל שכן שאינה מורה דרך. אפשר שהיתה תולדה מחוּייבת של תקוּפת מלחמת השחרור וכל השכול והיתמוּת שהיו כרוּכים בעקבה; אך שירה הלובשת תמיד בגדי אלמנוּת וקושרת מספד כבד, דומה לאלמנה חיה. אכן, בוטחים אנו במשוררים הצעירים, שעוד יתנו גט פטוּרין להלך-הרוח היאושני וישירו מעליהם קליפות שונות; התבלול שבעיניהם, המונעם מלראות את העולם באספקלריה המאירה, עתיד ליפול ובחינות אחרות וזויות אחרות יתגלוּ להם. אותו יום יהיה יום גדול לשירה העברית, שתתעשר ותתגוון ותיעשה בת-לווייה לאנשי הדור וממילא גם לדורות הבאים.

 

חריזה פזיזה    🔗

לקוּת אחרת, שדבקה בשירתנו הצעירה, מקורה בחריזה הגרועה; ואילו היתה זו נחלת מחוּסרי-הכשרון בלבד, כלומר, של אלה, שאי-יכלתם לחרוז יפה עולה בקנה אחד עם אי-יכלתם לשיר, לא היה מקום להתרעה. אולם דע עקא: החריזה הגרועה ניכרת גם בשירה הטובה ובמשוררים הטובים.

החרוז איננו עתיק-יומין. העברים, הרומאים והיוונים לא ידעוּהוּ. אמנם גם בתנ"ך אנו מוצאים פה ושם פסוקים מחורזים, אבל המתבונן יפה יראה בהם מקרה בלבד, חרוזים שנולדו שלא מדעת בעלים, והם נתקיימוּ עידן ועידנים קיוּם שאין עמו הכרה עצמית. גם בספרותם של עמים אחרים לא נודע החרוז עד סוף האלף הראשון למנין הנוצרי, אף-על-פי שגם אצלם נמצאו חרוזי-אקראי. זה הכלל: החרוז צריך כוונה וידיעה. והחריזה המכוונת היא מאוןחרת בזמן. רק במאה השתים-עשרה אנו מוצאים אותה בתורת שיטה. אולם יהיו תולדות החריזה ואורך-ימיה אילוּ שיהיו, לאחר שהיא נולדה – וסוד לידתה בקרב עמים שונים ורחוקים זה מזה עדיין לא ידוע כהלכה – ונעשתה אחת מסגוּלותיה של השירה ואחד מגורמי ההנאה של השומע או הקורא, הריהי בריה בפני עצמה, נפש חיה וּממללה. החריזה היא ערך מערכי התרבוּת, מזון לאוזן ומחמד לעין, וכל פגיעה בה פוגעת באיכוּת השירה, נוטלת מאתנו אוצר של חווייה והנאה ומדלדל את עולם הצלילים.

אין החריזה בחינת צורה חיצונית, קישוט מלבר. היא קלסתר הפּנים, המביע הרמוניה שמלגו, תואם פּנימי. סופי החרוזים, שווי הצלצול וּדמויי-הראייה ותאמי-השמע, סמלים הם לממשוּת גדולה, לשם הנאה ונוי, לשם תיקון הפּגימות שבבריאה. כל חרוּז הוא גם חרוז-ראיה וגם חרוז-שמיעה. איזוהי חריזה שלמה? כל שהיא תפארת לעין ונהדרת לאוזן.

החורז והנחרז משוּלים לחתן וכלה, הנושקים זה לזו ומתחברים בסוֹד הדבקוּת. ההברות והמלים ירדו, כביכול, צמדים-צמדים, חשוּק וחשוּקה, איש ואשה. בלשון האגדה אפשר לומר, שדורות לפני בריאת הלשון ישב הבורא וצירף צירופים וזיווג זיווגין: מלה פלונית לפלוני, הברה פלמונית לאלמוני… אין מלים עריריות. ביחוד מוציאה השירה את המלים וההברות מבדידותן. היא מכניסתן תחת חופתה ומקדשת אותן בטבעתה. הריתמוס, המשקל והחרוז הם שושביני המלים הפיוטיות. החרוז משמר בנפשנוּ את זכר צלצוּלו של השיר כוּלו. הוא כוֹלא בתוכנוּ את בת-קולה של החווייה שנתלבשה לבוּש מילולי-צלילי ונותן אף לעינים מראה מצהיל ומרומם. מנגינה זו העולה מן החריזה, לידתה בנפש האדם, שהוּכשרה לכך מתחילת ברייתה.

החריזה, כריתמוס, איננה ענין שמדעת בעלים. כל המשוררים שנשאלו כיצד הם חורזים ובאיזו דרך מתרקמים חרוזיהם, לא ידעו מה להשיב, אלא הודיעו שהם “נעשים מאליהם”.

כמאמר המשורר על הריתמוס:

מִבְּלִי מֵשִׂים הִסְתַּדְּרָה שִׁירָתִי בְּמִסְפָּר וָקֶצֶב,

כָּל אֲשֶׁר נִסִּיתִי כְּתֹב, פִּתְאֹם לַחֲרוּז הָיָה.

(אובידיוס, בתרגומו של קמינקא).

החרוז הומה בנפש המשורר ומזמזם באזנו, מצטרף אל הרעיון השירי ומתדבק בו עד לבלתי הפרד ביניהם. ודאי לא כל החרוזים נולדים שלמים ומשוּכללים. רבים מהם – כך ענו המשוררים למשאל אחד שנערך על ידי מכון מדעי – יוצאים לקוּיים וטעונים תיקון ושיפוץ. קדחת היצירה התוקפת את המשורר בשעת כתיבתו מולידה לפעמים חרוּזים פסחים וצולעים, וכשמגיעה שעת ההעתקה והליטוש הרינו “מרפא” אותם ונותן להם דמוּת הולמת. אולם “עשייה” מעטה זו אינה מבטלת את ההנחה, שהחריזה היא אחד מתהליכי היצירה ודבוּקה בשיר כפתילה בשלהבת.

ודאי, החריזה היא גם ענין של חזרה ואימון, כשם שהוא יונקת מן החויות שבשירי-הילדוּת והבחרוּת וּמן הלימוד בבית-הספר. לעולם אין לזלזל בקניני דעת והשכלה, בהרגלי קריאה, שמיעה וכתיבה. הם משמשים תנאים מסייעים. אין אמן בלא אימון, ואין חריזה בלי חזרה. אבל סוד החריזה טמוּן בנפש האדם; הריתמוס הוא אביה והמוסיקליוּת – אמה. הוא נאצל מספירות עליונות. שום תרגול לא יועיל כאן. כשרון הטבוע בדמך, אתה יכול לתרגלו ולזרזו, אך אי-אתה יכול לעוררו בכוחם של להטים חריפים ביותר. מי שנולד חרש לחריזה דומה למי שנולד עיור לצבעים, ולא יירפא בלחש-נחש ולא בהתחכמות. חרשות זו מצויה אף במשוררים מובהקים ולא בהדיוטות בלבד. ואם ראית משורר שחרוזיו צולעים, דע: ספירת הנגינה שלו פגוּמה. ואַל יתקבלו על דעתך שוּם הסברים ראציונאליים. אין דרכו של משורר להוציא מתחת ידו במתכוון חרוזים שאינם מתוּקנים. ואפילו נשבע המשורר בנקיטת חפץ, שעשה כך מדעת ומרצון – אַל תאמין לו; הוא מפצה את מוּמו בהונאת עצמו.

החרוּזים, כשיר עצמו, משפיעים עלינו כשהם טבעיים, מוּבנים מאליהם. אותה שעה נעים הצלצול, הבא מתוך שווי ההברות של סופי התיבות בסופי השוּרות או באמצעיתן, או בשניהם כאחד; גם זיווג החרוּזים, ככל נשוּאים, טוב הוא אם בני הזוג אינם קרובי משפחה, שארי-בשר, אלא מוצאם ממשפחות רחוקות, שהאהבה זימנה אותם יחד. קרבת-דם יתירה אינה ממידת הבריאות. יסוד ההפתעה שבהם איננו באופים המוּזר, אלא דוקא בפשטוּת שבו. אין אָנו מתעוררים למשמע חריזה של “רז-פז” ואין זיווג זה מוליד בנו כל הרגשת יופי או הפתעה או צליל מיוחד; הואיל ובני זוג זה כבר מכירים זה את זה ודרים בכפיפה אחת שנים רבות כל כך, שכבר אבד להם הגירוי ההדדי. זהו איפוא צירוף באַנאַלי, חרוז של סרק.

ויש משוררים ומבקרים המטיחים טענות קשות כנגד החריזה ומבקשים לעקרה. ראשית, היא מטילה כבלים על בת-השירה וקושרת עופרת כבדה לכנפי המשורר ואינה מניחה לו להביע את הרגשתו כמות שהיא. שנית, אומרים הם, היא גורעת מאמיתתה הראשונה של החווייה וּמוסיפה עליו נספחות של ביטוי, המחוּייבים על פי החריזה. רוצה אתה לבטא מה שהרגשת, והנה בא הצורך בחרוז ומטה אותך מכוונתך ומאמיתתך ומעתיק אותך לענין אחר. הם רואים אותה בחינת הליכה-בבול-עץ, ריקוד בסד. טוענים הם, שאין המשורר צריך להיות שלוּל בשלשלת ורוצים שדמיונם יהיה חפשי והבעתם ללא סייגים. לפיכך הם מכריזים על יציאה משעבוד לחירות ומנתקים את הכבלים. אולם זוהי שוּב הטעאה עצמית. כל תרבות היא כיבוש עצמי, סייגים, כבלים. סגנון הדיבור והכתיבה של משכיל בינוני נתון בסד. אין הוא יכול לדבר ולכתוב ככל העולה על רוחו. לשונו כפוּפה לכללי דקדוּק ותחביר ולחוּקים פנימיים אחרים. ודאי קל יותר לצעוק ולצרוח מאשר לשיר. הזמר המסלסל בקולו נותן את עצמו בכבלים מדעת. הוא מקפּיד בביטוּי גוֹני הקול ונטיותיו הגמישות ונכווה מכל צרימה דקה. הוא הדין בכל אמנוּת אחרת, שהיא פּרי ציוּת לחוּקים, קבלת עול מדעת, גיבוּש בכוח הכיבוּש, שכלול הגלמי והצטללוּת ההיוּלי. הצהרתם של פּייטנים בדבר הצורך לשבור כבלי חריזה ומשקל, אם איננה באה מתוך אי-יכולת אמנוּתית, הריהי באה מתוך אי-הבנה. החריזה היא חלק מתרבוּת השירה, עצם מעצמיה, הרגל שנעשה טבע ואושר בגוּשפנקת הרוח והחוּשים.

וכשם שהשירה עצמה לא תסוף מקרבנו, כך לא תסוף החריזה, שהיא אחת מסגוּלות-היקר שלה, הרוחני שבמלותיה והשמימי שבצירופיה.

שמואל דוד לוצאטו אמר ב“תהילה למלאכת השיר” דברים אלה על החרוז: “אך רבים ילוֹנוּ על ההמצאה הזאת לאמור: כי פעמים רבות תשים בסד רגלי החרזן, ותמנענו מלבאר עשתונותיו וחפצו, גם תביאהו לפעמים לדבר דבר שלא מדעתו. – – ולזאת אשיב ולא אירא, כי על החרזנים תלוּנותנו, לא על החרוז. כי אמנם רבים המה החרוּזים, ואם בחרוז אשר עלה על לב החרזן ראשונה אין די באר מחשבתו, יפנה על ימין או על שמאל אצל חרוּזים אחרים עד אשר ימצא מבוקשו. ומובטח הוא, שאם לא ישוב אחור לא ישוב ריקם. אך מה פּשע ומה חטאת החרוז, אם החרזן עצל הוא ומתרפּה במלאכתו, ועל כל פּנים יחפּוץ להשתמש בחרוז אשר עלה על לבו בתחילה, ולא ימלאהו לבו למחות מכתבו פּעם אחר פּעם ולהחליף את מחברתו עשרת מונים”.

וכשאתה מדבר בשבחה של החריזה, מיד בא מישהו ומטיח כנגדך: חרזנוּת אתה מטפח! נלאינו ממנה. כל בר-בי-רב חורז ומחרז, וכלום השירה נשכּרת? אנו רוצים בשירה צרופה מכל אֶפקטים חיצוניים ומזוּקקת משיירי סימניה הטפלים. זוהי טענה של תוהו. אין כאן סניגוריה על החרזנוּת, אלא על החריזה, על השירה המחורזת, זו שהתחילו מזלזלים בה בעלי-יכולת וחסרי-יכולת כאחד. אם הכוונה לשמור על טוהר השירה, כלום החריזה מעכבת? כלום אי-אפשר לכתוב שירה מזוייפת ונובלות-שירה בלי חריזה? כלוּם מעטות הדוגמאות של שוּרות מנוּקדות, הערוּכות אלו כנגד אלו, והן נטולות רוח שירה? האם אין נוטלים מלים פיוּטיות גבוהות ומצניחים אותן לתוך החולין והמבואות המטונפים? הרבה דרכים לזיוּפים ולחיקוּיים ולחילול הקודש.

הצהרת החירות מן החריזה מסוכנת לעתיד השירה, שכן היא עלוּלה לדלדל אותה ולתת היתר להקל ראש בה. ובאמנות לא הנטיה לקולא בונה, אלא דוקא הנטיה לחוּמרא, “ועיניתם את נפשותיכם” – זו אמנוּת, אמר ביאליק. ההכבדה על העיסוּק בשירה היא מצווה גדולה. שכן על ידי כך יצוּמצם מספר הנדחקים אליה וייכנסוּ בשערי השירה רק הטובים והמוּכשרים, שרצפת האש נגעה בלבם ושכינת השירה נשקה על ראשם.

אוּלם לא רק קטיגורי-החריזה העיוּניים מסוכנים לשירה, אלא גם מבטלי החריזה או פוגמיה למעשה, אם מתוך קוצר יכולת ואם מתוך קלות ראש וחפּזון. ודאי מוּתר וצריך להשתמש באַסוֹנאַנסים, שהם בחינת חריזה לשליש ולרבע, אולם כשעושים בהם שימוש מופרז, וביחוד כשמתלווה אליהם “הצהרה אידיאולוגית”, הריהם מקפחים את השירה. החרוז הלבן טוב ממנו פי כמה, הואיל והקורא איננו מצפּה לשום חריזה, והוא מתרכז בשמיעת הקצב הפּנימי ובהנאה משאר חמוּדות השיר ומנעמיו. מה שאין כן השיר המחורז חריזה אסוֹנאַנסית, שהשומע אותו מרגיש עצמו מרוּמה, שכן יש בו עיקוּם ההיגוּי וסילוף הנגינה.

לשם המחשת הנאמר נביא כמה דוגמאות:

רֵעַ – יָרֵחַ; עֶרֶב – בּוֹעֶרֶת; הַשַּׁיִשׁ – שָׁמַיִם; הַחֹשֶׁךְ – לִכְבּוֹשׁ אֶת; רָבּוּ – אַבָּא; שָׁבִים – שָׁבִיר; כּוֹאֶבֶת – הָאֶבֶן.

דוגמאות אלה לקוּחות משיריהם של משוררים צעירים, שכותב הטוּרים האלה מעריך אותם, והן רבות מני ספור. וייתכן שגם אחדות מן הדוגמאות הללו כשרות לשימוּש בידי המשורר, המשבצן בשיר לשם שינוּי וגווּן. אולם כל ספר-שירים חדש שמופיע וכל שיר חדש שנדפס בכתב-עת מלא וגדוּש אסונאָנסים מסוג זה. החרוּז האמיתי, הקלאסי, הקוסם לעין ומרהיב את הלב ומלטף את האוזן, נתמעט עד להדאיג, ואת מקומו ירשו ויורשים חרוּזים שרועים ובלועים, חטוּפים וקטופים, דחוּקים ופקוּקים.

ר' בן-עזרא הזהיר:

"לֹא תַּחֲרֹז בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר,

כִּי אִם אֶת הַחֲמוֹר

הַעֲלֵה עַל הַר הַמּוֹר

וְאֶת הַשּׁוֹר

שִׂים בְּאֶרֶץ הַמִּישׁוֹר".

אולם משוררינו הצעירים חורזים בלי הרף:

“ושמע” ב“חשמל”, “זקן” ב“חזקה”, ו“בגזע” ב“חופזת”. ואפילו סוניטות, שהחריזה המשוּבחת היא הכרחית להן, מתחברות ומתחרזות אַסונאַנטית. ואילו היו אלה חרוזים נדירים של שעת הדחק, לא היה הרע גדול כל כך, אולם משוררי החרוז הפּגום מחזיקים, כנראה, טובה לעצמם וסבורים, שמכיוון שמצויה צוּרת חריזה אסונאַנטית, והיא חוּקית, מוּתר לעשותה קבע ואפילו מעין בת-יחידה.

לפעמים מקבל האסונאַנס תיקון כלשהו על ידי ההיגוי, כלומר, שהיגוּי סוֹפי התיבות מבליע את ההפרש ביניהם ונמצא שהאוזן שומעת חריזה כמעט מלאה. אולם דוקא משורר עברי, שקהל קוראיו ושומעיו איננו הוגה את האותיות ואת ההברות כהלכה, חייב להנזר מצורת חריזה כזאת, הפּוצעת את המלים הפיוּטיות וצורמת את חוש-השמע. היתואר דרך משל, שימוש באַסונאַנס כגון “בּלילה – אלינו”? הוא הדין לחריזה, שאפשר לכנותה בשם דקדוּקית, בניגוד לאמנותית: כגון: נתתי – שמעתי, הלכתי – שלחתי, כל המרבה בה, לא ישובח.

לא תהיה תפארת שירתנו על דרך זו. מאחר שהחריזה נעשתה פרוצה, מצווה לגדור את הפרוּץ. המשוררים חייבים להיות ראשוני הגודרים ולקבל על עצמם שוב עול חריזה קפדנית, כדי להשיב לשירה את איכותה ואת כבודה ולמשוררים את אחריותם לפני שׂר-השירה ולפני קהל הקוראים.

אם הלקוּת הראשונה היא אורגאנית, אשר החיים גרמוה והחיים ירפאוה במרוצת הזמן, הרי השניה היא מעשה ידי אדם, שתיקוּנה יכול ליעשות לאלתר, לכשיכירוּ המשוררים בצורך זה.

תשי"ד

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.