א    🔗

הנחה היא, שהלשון האנושית שמרנית ביותר. בין כל גילויי הרוח ותשמישי האדם, אין כמותה מסרבת לקבל שינויים נמהרים, מהפכניים. ודאי משתנית גם היא; אבל השתנות זו סמויה מן העין. רק לאחר תקופה ממושכת, כאשר השינויים שנתהווּ במסתרים מצטרפים לסיכום כלשהו, אפשר להכיר בצורה החדשה או בלבושים החדשים, ששהלשון לבשה. וגם החידושים האלה מוגבלים במנינם, ובמידה שהם נקלטים טנעשים חלק מן הלשון, הריהם נאמנים ביסודם למקור, לאבני-השתיה. הזר והיוצא-דופן נפלטים או מתגלגלים כבני-בלי-נתינוּת ממקום למקום, ושרויים מאחורי הגדר הדחויה, ואם מקצתם זוכים להיכנס להיכל הלשון, אין הם זוכים לכך אלא לאחר שפשטו את צורתם הזרה או לאחר ששר-השיכחה שלט בבני-אדם והעלים מהם את שלשלת-היוחסין ואת הוראתם הראשונה. בדרך ארוכה זו נעשו לפרקים הברות של שוא או מלים זרות, או גם שגיאות וטעויות, אבות לביטויים חדשים, שהרחיבו את הלשון וגיוונוּה.

במה דברים אמורים? בימים כתיקנם. אותם ימים שומר האדם מכל משמר על מורשתו הרוּחנית הזאת לבל תתחלל. אמנם גם בהם אין קפאון בספירת הלשון. מה מתמיה היה אילו השתרר קפאון ביצירה אנושית זו שהוא סמל החיוּת והתנועה השוטפת! הן כל משורר, כל ממציא, מרגיש את עצמו אנוס במידת-מה לרדד לו כלי-אמנות משלו, כלי-ביטוי שיבואו לידי גילוי בצביון לשוני עצמיי, בצירוף-מלים מקורי, בפסקי-טעמים ובריתמוס-הבעה ניפלים. והלא אלה הם גופי דברים של הרחבת הלשון, שרק נבערים-מדעת רואים אותה כחרושת של מלים חדשות. ואף-על-פי-כן יפה כוחו של הכלל, שבימי שקט יחסי מתפרנסים הבריות, ואף היוצרים במשמע, מקופת המזומנים, מן הירושה. עונה זו יפה לניכוש העשבים הרעים שבלשון. בה היא מתנפית ומצטללת. יש להם לבריות שהוּת הרבה לתהות על שרשה של כל מלה, לצחצחה מן הטפלים שנטפלו לה ולהעמידה על טהרתה.

מה שאין כן בימי זעזועים והפיכות. רעש המרעיד תבל ויושבי-בה מזעזע גם את הלשון. נוסחאות-חיים וארחות-הנהגה מתמוטטים; מושגים מקובלים, שפניהם היו זה-לא-כבר סמוקות, מחויריטם ומתרוקנים; כלי-הלשון נעשים צרים מהכיל את החוויות העזות והמשופעות; התרופפות המוסר והתערערות בטחון-הקיום מעלות עמהן צרכי-הבעה חדשים; התעצמות השנאה והאיבה, האכזריות והרחמים זקוקה לדרכי ביטוי אחרים; העינים, הקולטות מראות נוראי-הוד של זוועות וברקים ופרפורי גסיסה ושל אנשים מושחתי-תואר ומדודלדי אברים ואף של מעשי הצלה נועזים ועזרה הדדית ומסירות נפש; האזנים, השומעות רעמי-תותחים, התנפצות פצצות, הרעשת ערי-פרזות, יללת פצועים והתייפחות נשים – תובעות במפגיע לשון חדשה. אותה שעה יש אשר ספרים, שעשו זה לא כבר רושם עז בכוח ביטוים הכביר, נונחים לפנינו כפגרים מתים, כאילו לא בעולם הזה נתחברו. מכאן החזיון המופלא, שבצר לנו, בהרגישנו, שמבטאי הדור תש כוחם, אנו פונים אל המקוננים או המזמרים העתיקים. והם, פרקי התהילים ופרקי “איכה” וכיוצא באלה, קוסבמים לנו מחדש ומשרים עלינו קצת מרגוע. הוא המרגוע, היורד פתאום על האדם לאחר שהשאיג את כאבו מן הפְנים ולחוץ. סיבת הדבר אינה, כנראה, בזה בלבד, שבפסוקים אלה אצור כוח-ביטוי אדיר ואמת-חיים-וסבל נצחית, אלא אפשר שגורמת לכך גם העובדה, שדורות על דורות הספיגו את דמעותיהם לתוך המלים הללו והושכנו בתוכן רבוא-רבבות נשמות מוכות-גורל ומבקשות נוחם, ונמצא שפסוקים אלה נישאים לא בכוחו של היוצר היחיד והגאוני בלבד, כי אם גם בכוח אוצרות הצער והיאוש והנחמה, שהאלמונים הרבים העניקו להם בהתעטף עליהם נפשם. שום יצירה חדשה, ותהי כבירה ככל שתהיה, אינה יכולה לעמוד במקום הראשונים; הואיל ושום גאונות או כשרון אינם יכולים ליצור כמתכונתם של ראשונים אלה, שסוד בלתי מפוענח חופף עליהם. יצירתם היא התרקמות חד-פעמית, מעין מעמד שאינו חוזר עולמית. אף-על-פי-כן מחשלים היסוּרים של כל דור כלי-ביטוי חדשים ומגוונים את סוּלם ההבעה. הקרן הקיימת של הראשונים עושה פירות לאחרונים.

ב    🔗

אין ערוך לתמורות שחלו בלשון האנושית בהשפעת מלחמת העולם הראשונה והשניה. אלפי מלים ומבטאים וניבים קנו להם שביתה בשפת הדבור והספר ונעשו חלק מאוצר הלשון. ואין הכוונה לספירה המדעית-המקצועית, שכל תגלית או אמצאה או שכלול מביאים עמהם מונחים טכניים חדשים, אשר שרשיהם נעוצים על-פי-רוב בלשונות הקלאסיות העתיקות; המונחים האלה כשלעצמם אינם עדיין הלשון האמיתית. הם בחינת רקחוֹת וטבּחות ללשון, ויותר משהם חלק מן הלשון הם חלק מן המילון. הם חסרים אותו ניצוץ אלוהי המחיה כל מלה. ריח של מעשה-ידים נודף מהם. הם לא זכו ולא יכלו לזכות לאותו גון של חוויה ולאותה נשמה יתירה, שנתייחדו למלה המחודשת ע"י משורר או הוגה-דעות או מדינאי מחונן. המדובר כאן בלשון האנושית בגילוייה השונים: בדיבור היומיומי, בנאום הפומבי, במאמר העתון, במסה, בשיר ובסיפור ובהרצאה. כל סוגי היצירה האלה שרויים בהשפעת המהפכה הלשונית מדעת ושלא מדעת. ולפי שהשפה איננה צורה חיצונית, אלא היא מיילדתן של המחשבה וההרגשה, חלק מבשרן ודמן, צבען ואישון-עינן – הריהי משפיעה בחידושיה על עצם פרוצס היצירה, על תכנה ומהותה. נמצא, שהמהפכה הלשונית היא פרי החיים שנתשנו, אך בעת ובעונה אחת היא חוזרת ומעצבת את החיים על פי רוחה החדשה.

למהפכה לשונית זו שתי פנים, פנים של חיוב ופנים של שלילה. עם שזכה, יוצא ממהפכה כזו כשהוא עשיר יותר כשבפיו ובעטו לשון ססגונית ודקת הבעה, שבה נתרבו לא רק שמות עצם ומונחים מלאכותיים, כי אם גם תארי-פעולה וצרופי-ניב ומבטאים סמליים. שפתו נעשית שפת-רקמתיים, שהיא תפארת לאדם, מחמד אזנו ונחמתו. לאו כל עם זוכה לכך זכיה שלימה. שכּן חזיון רגיל הוא, שעם התסיסה הלשונית עולה הרבה קצף. היין מהול במים, שהם לפעמים כמים המאָררים. פריצת הגבולות נהפכת לא-אחת להפקרות, לחוסר כל גדרים. ההעזה המבורכת נעשית כמין עזות-מצח, הנוטלת כל יראת-רוממות מפני המסורת. ההכרח הדוחק “למצוא ביטוי” ויהי מה, הכרח, שיש בו הרבה חן והרבה הפתעה שביצירה מניה- וביה, יש שהוא מתאמר לקבוע הלכות פזיזות כהוראה לדורות. מנהג מבוהל זה מערער את האימון בהנחה, שהלשון האנושית היא ריקמה אורגאנית עדינה, שאין לטוות אל תוכה חוטים גסים בכוח הזרוע. הוא עושה אותה אסקופה הנדרסת, והשכר שבהרחבה יוצא במידת-מה בהפסד שבכיעור.

אף-על-פי-כן יש בזכיה פורתא זו עולם מלא. היא מחדשת את נעורי הלשון, מקרבתה לדור ומערה לתוכה מדמו של הדור. היא מנערת אותה מקפאונה ומביאה את קצב החוויה של בני התקופה לידי התאמה עם קצב ההבעה. אבל ישנה כנגדה מהפכה לשונית, שכולה שלילה בלבד. אף היא תולדה של זעזועי המלחמה ושינוי הערכין, אלא שהעם אשר נתייסר בה, לא רצה או לא יכול למצות ממנה את החיוב. במהפכה כזאת נתנסה העם הגרמני. כשם שכל עצם מלחמתו עמדה על השוד והרצח, וללא כל כוונה אנושית טובה, כך היתה מהפּכתו הלשונית כלי-שרת לאותה מזימה שטנית איומה.

אין אנו מוסמכים לדון מה אירע בתחום זה ביאפאן; העם הזה ולשונו כה זרים ומוזרים לנו, שבדוחק רב אנו מבינים את המאורעות המדיניים החיצוניים המתארעים שם, וקל וחומר שאין אנו יכולים לעמוד על טיבן של תופעות רוחניות כהתפתחותה של הלשון בימי מלחמה זו ובמלחמות שקדמו לה ביאפאן. אולם לא כן העם הגרמני ומדינתו. אנו יודעים ומכירים את חייהם ולשונם. עם לבן הארמי זה גרנו. ואנו מוכשרים לדונם דין צדק. ודאי לא נעשתה עדיין כל החקירה והדרישה, שתוכל לצרף את הדברים לחשבון גדול. הן בימי שלטונם של הנאצים, וביחוד בימי המלחמה, היה העולם נעול מד' רוחותיו ולא יכולנו לעקוב אחרי כל “יצירותיהם” וחידושיהם הלשוניים והסגנוניים; ורק מעט מזער הגיע אלינו. אבל עכשו, לאחר שגרמניה נוצחה ועתוניה ואגרותיה ושפת פקודותיה ומשרדיה גלויים לעיני העמים, כבר אפשר לבדוק ולמצוא מה עוללו עריצים אלה לא רק לתרבותם ולרוחם של אחרים, של המשועבדים, אלא גם לעצמם, ללשונם ולתרבותם. לשון זו, שמימי לוּתר ועד תומאס מאן טיפחו אותה משוררי גרמניה והוגי דעותיה ועשאוה כלי מפואר, נעשתה פרוצה ומופקרת. אמנם תמיד היתה קיימת בגרמניה סכנת התפראות ללשון הגרמנית, כפי שיבואר להלן; מפקידה לפקידה היו קמים עליה פרופיסורים ומדינאים ודימאגוגים, שכיערו את לשון עמם בכל דרכי הכיעור. אולם כל זמן שהיתה מצויה פמליה של יוצרים בני-חורין, היה קיים מעין מאזן בין הכוחות החובלים והכוחות המתקנים. אך משתפס היטלר את השלטון, פסקה כל יצירה חפשית בגרמניה. הכל הותאם אל הקו המשווה. ואם ספרו של היטלר “מלחמתנו”, שתומאס מאן מנה בכל שורה ושורה שבו כמה וכמה שגיאות, היה ספר המופת לעם, נוכל לדמות בנפשנו על-נקלה מה השפעה קרנה ויצאה ממנו על לשונו של העם הגרמני.

העם הגרמני ירד פלאים. וירידה זו מתבטאת גם בניווּן הלשון, בכיעורה, בהפיכתה לשפת תליינים נותני פקודות רצח, לשפת גרונות ניחרים. שאין זאת הרגשה יהודית בלבד, הבאה מתוך “תסביך” של שנאה לגרמנים רוצחי-עמו, – על כך יעיד ספר אחד, מלון-כיס קטן, שתעודתו הרשמית צנועה מאד, אך תעודתו האמיתית רבה. מילון זה לא נתכוון אלא להיות ספר שימושי בידי הכובשים האנגלים והאמריקניים, החונים בגרמניה, ועליהם לבוא במגע עם בני הארץ הזאת ולקרוא את מכתביהם ועתוניהם מלשעבר ומהיום. ולפי שבימי היטלר נתחדשו הרבה מלים וביטויים או הוצאו מידי פשוטם, והללו אינם מצויים עדיין בשום מילון רגיל – טרח המחבר לאספם ולבארם. ודווקא משום שספר-כיס זה משיח לפי תומו, מאַלף הוא עד מאוד. אנו עדים לסירוס גמור של הלשון, לעיווּת פניה מדעת, בקיצור: לשלטון של בורים וגסים שכל בעיטה בלשון היפה גורמת להם הנאה מרובה. וזאת לדעת: אין המילון הזה אוסף של מאי דאמרי אינשי, של מבטאי-“סלאֶנג”, אלא אוצר בתוכו את שפת דיבורם ופקודתם של שליטי-מדינה רשמיים, שביקשו לשעבד את העולם כולו. ספר רציני הוא כרצינותם הקודרת של הרוצחים.

ג    🔗

כבר נרמז, שסכנה זו של הסתאבות הלשון אינה חדשה בגרמניה. הרבה התריעו עליה עוד זמן רב לפני היטלר. חוקר הסגנון הגרמני הידוע אדוארד אֶנגל, יצא חוצץ כנגד משחיתי הסגנון הגרמני למיניהם; בספרו “אמנות הסגנון הגרמני”, שמהדורתו הראשונה הופיעה עוד בשנת 1911, ליקט צרור גדול של צירופי שמות-עצם מוזרים ומתמיהים, החוטאים לרוח הלשון ולחוּש השמיעה והראיה כאחד. ואף-על-פי שהוא מונה בין העבריינים כמה סופרים מובהקים, הרי בעיקר מצויים הם בקרב הפרופיסורים ומפקדי הצבא ואנשי-השרד, כלומר באותה ספירת-חיים, שהגרמני ראה ורואה אותה כעיקר, כנותנת טעם למדינה ולפרט. מן הלקט הגדול שלו נביא כמה צרופים לדוגמה. על שלט אחד התנוסס התואר: Reichskanzleramtsprasidenstelle כלומר: משרת מנהל הרייכסקאנצלר. או Kommunalsteuereinschatzungkommission כלומר: ועדה להערכת מסי העיריה. בעיר רגנשבורג נולדה ילדה לאב, שרשם אותה בספר-הנולדים כבתו של Finanzrechnungskommissariatsakzissist הוא מביא גם צירוף מעין זה גם מדברי הסופר גוצקוב: Nuraufgottbezogenheit: בערך זיקה לאלוהים בלבד – או: Personlichkeits-glaubensbekenntnus.

אין תימה בדבר, שנטיה זו להרכבות משונות ולצירופי כלאַים פותחה בימי הנאצים, והם עשו בה ממש נפלאות. הן בתקופת שלטונם לא היתה כל השגחה רוחנית עליונה, והמפקדים והמצביאים והפאֶלדפאֶבלים משלו בכיפה. “האינטלקטואלים הרקובים” לא העזו לפצות פה או שנרתמו למרכבת ההפקרות. עדיני-הטעם, שהיו בודאי גם בימי היטלר, נחבאו, והשפעתם היתה ניכרת רק במידה שנתנו “הסכמות” לטעמם של הקצינים וגאוני-המלחמה. רובו של העם נהנה, כנראה, מפריקת עול זו. החיה הצהובה נוטה על פי טבעה לפקודות צורחניות. בקולו של היטלר שחיק-עצמות אי אפשר לדבר בשפת גיתה העדינה ורבת-האנפין, אלא בהברות בלתי-הגויות-עד-תום ובצירופי שמות ותארים ארוכים-ארוכים, אשר האומר אותם גידי צוארו מכחילים ומשתרגים עד להתפקע. אריכות זו שבצירופים היא גם אמצעי בדוק ומנוסה לעורר יחס של כבוד ולהטיל אימה על הבריות. בתוך עצם הפקודה בנוסח זה כבר יש אחד מששים שביריה ושבתליה. היובש והעובש להטים מחוכמים הם. הם מדהימים את השומע, מאבנים את הקרבן ונוטלים הימנו כל יכולת נפשית להגיב. הקולט מלים גולמניות כאלו, הנאמרות ברציפות ממושכת כל כך, בלא שאיפת-אויר, נהפך עד מהרה לגולם גמור. אולם בצירופים אלה מעשה-מכונה מתבטא גם יחס הביטול לתרבות האנושית, למכשירי הנפש הדקים מן הדקים, שהתקין לעצמו האדם מיום הבראו.

אפשר שאחד המעשים הנוראים ביותר שעשו הנאצים היה, שנטלו מהרבה מלים את המשמעות, שנקנתה להן במשך דורי-דורות. הם הצליחו בכך הצלחה מלאה בגרמניה ולא רחוק היה, שיצליחו בכל העולם כולו. החייל הגרמני השליט את מונחי האידיאולוגיה שלו; הוא הבליע בתוך שפת המשועבדים משמעויות חדשות, טמאות, שניביה לא ידעו אותן עד אז. איזו רוח חבלה צררה בכנפיה שפת הנאצים, שאינה ניתנת להתרגם אלא בדוחק. היא מתופפת בתוף, מתחתחת בתותח ועושה קליק-קליק כרובה בהיטענו. ודווקא בסידרה ארוכה זו של קולות צרודים ומשגעים, השכילו להמם את קרבנותיהם.

למעשה-הנאצים הלזה קדמה הלכה, שהורוה סופרים והוגי דעות גרמניים במשך עשרות שנים, אם כי הם עצמם כתבו עדיין בשפת משכילים, בלשון-ערומים. ואף-על-פי שאחד מהם, ושפנגלר שמו, לא זכה להמנות עם נאמני בית הנאצים בסוף ימיו, משום שהיטלר הסיר מאיזה טעם שהוא את חסדו מעליו – אולי מפני שהיה אינטלקטואלי יותר מן הנחוץ לו – יש לראותו כמורה הוראה זו בתחום הלשון. הן הוא שפיתח את תורת החיה שבאדם, והא הוא שדיבר בשבחן של אותם העינים, הלטושות, המצומצמות והמוכנות לזינוק, משום שהן דומות לעיני חיה טורפת, בשעה שזו מתכוננת להתנפל על טרפה… היטלר פסע עוד פסיעה ונתן בפי חניכיו גם שפת-טורפים, שפת הסנדל המסומר, שפת האכזר המרטש ילדים בחיק אמותיהם. וממזיגת שתיהן, של עיני חיה ושל שפת חיה, יצא הטיפוס הנאצי המובהק, שהמילון הזה מצלם אותו כהלכה.

ד    🔗

כדאי לעמוד על טיבה של הלשון הנאצית. בכמה וכמה דרכים השחיתו אותה. ראשית נטלו מלים מקובלות, ועל-פי רוב יקרות ורבות-תוכן, ורתמו אותן למרכבתם המדינית והרעיונית. ביחוד השתמשו בדרך זו כל-אימת שהיה צורך להשלות את העולם הגדול, שהם ממשיכים איזו מסורת לאומית או תרבותית. והעולם, העצל על פי טבעו, הושלה קשה מאד. הוא לא השגיח בהסברה הנאצית, שהציגה את המלים האלה ריקות מכל תוכנן האמיתי, אלא השתכר בצלצול המלים ואמר לנפשו: שלום, שלום. מלים כאלו הן קודם כל “נאציונאלסוציאליזם” ו“גזע”. הנאצים נטלו את המושג סוציאליזם, שהיה מקובל ומובן להמונים והרכיבוהו על תנועתם, שלא היה לה כל מגע עם ההגדרה המוסרית והחברתית האמיתית, כפי שחזוה בחזונם מיטב הוגי הדעות באנושות. מה שהם הכניסו לתוכו לא היה אלא לעג לסוציאליזם, וכן עשו למלה “גזע”, שהפקיעוה מן האווירה המדעית והכניסוה לתוך השוק כסיסמת-צידוק לכל תועבה כלפי היהודים וכלפי כל עם אחר. לגזע צירפו עוד את התואר “נורדי” או צפוני, ויצאה להם תורה שלמה, המתירה שחיטות ודיכוי וחורבן עמים. אבל הצירוף “גזע נורדי” נשמע בתחילה יפה ורומאנטי לאזנם של רבים, שבסתר לבם רצו אולי להמנות גם הם עם הגזע הנבחר הזה.

על דרך זו סירסו גם את מושג “נצרות”. הנצרות בכלל עמדה כעצם בגרונו של היטלר. משום שהוא, שתיעב כל כך את הדם היהודי, לא היה יכול להכחיש שדם יהודי נוזל בעורקי הנצרוּת. על כן התחכם האידיאולוג רוזנברג והבדיל בין נצרוּת שלילית וחיובית. וכך אמר בלשונו: “נצרות שלילית וחיוּבית היו מראשיתן ביחסי מלחמה הדדיים, ומלחמה זו נמשכת ונעשתה מרה שבעתיים בימינו. נצרות שלילית יונקת מן המסורת הסורית-איטרורית ומושתתת על דוֹגמוֹת מופשטות ועל מנהגים עתיקי-יומין; נצרות חיובית מפעילה מחדש את כוחות הדם הנורדי”. אולם זאת היתה מגמה לבסס את ה“נצרות” הנאצית כלפי חוץ, ואילו כלפי פנים הטיפו להתנערות גמורה מן הנצרות, והגיעו כידוע, לידי פגניות, פשוטה כמשמעה. ומענין הדבר, שתנועת כפירה זו נקראה בשם הגרמני המצלצל Deutsche Glaubensbewegung (“תנועת אמונה גרמנית”).

הוא הדין במלה Lebensraum (מרחב מחיה), היו ימים והיא עשתה רושם בעולם. וכי מה הרעש? טענו תמימים ונוכלים. גרמניה אומה גדולה היא ושטחה צר, מן היושר הוא להגדיל את מרחב-המחיה שלה. אולם לא הרגישו הללו איזה מוקש מאגנטי טמון במלה זו, שאין תוכה כברה. היא הכילה תורה, שלפיה אין לעמים אחרים בכלל כל זכות למרחב-מחיה, וכל מה שהם קנו שייך לעם האדונים. הן כל מזרחה של אירופה הוכרז כמרחב-מחיה לגרמנים. “דראנג נאָך אוסטן” – קראו לכך בשפתם המוּסווית והשחצנית. אבל עירפול זה היה בכוונת מכוון. הם ידעו יפה מהו תוכן אימרתם ודגילתם. רק שגרירי המדינות הדימוקראטיות לא הבינו, או עשו עצמם כאינם מבינים,את עיקרו של דבר.

והיתה עוד דרך שבה השתמשו הנאצים לסירוס הלשון. “kinder des Vertrauens” (“ילדי אֵמון”) קראו הנאצים לאותם הילדים, שנולדו מתוך זנוּנים אם ע"י חיילים אלמונים ואם במחנות אימונים לטיפוח הגזע הארי. ילודה זו באה בעידודו של המשטר הנאצי. והמונח הזה בא לומר, שהפיהראֶר בכבודו ובעצמו נוטל תחת חסותו את הילדים האלה ונותן להם הכשר לאומי. האֵם הכשרה והצנועה צריכה לתת אֵמון בפיהראֶר, שלא יעזבם ולא יטשם.

עם סוג זה נמנה גם הצירוף הגס Arbeitsmaid כלומר, נערה בשירות- החובה של המדינה ההיטלראית. נערה זו היא שסיפקה לו להיטלר “ילדי אמונים”.

כיוצא בזה קראו לפועלים זרים “Fremdarbeiter” ולכאורה אין בכינוי זה כל רע. אולם כמו בכל שאר תחומי החיים השתמשו הנאצים גם כאן בשפת-גנבים, כדי להונות את הבריות. במילון מובאת הגדרתו הרשמית של מושג תמים זה כפי שניסח אותה ראש משרד העבודה במחוז דיסלדורף: “אין זה בהתאמה עם כבודנו הלאומי, שגרמנים יושיטו יד עוזרת לעובדים זרים; להפך, הקלים והשפלים שבבני עמנו צריכים להיות נחשבים בעינינו יותר מן הפועלים הזרים. אין זה פשוט בגדר האפשר, שגרמנים ילונו באותו חדר עצמו, שבו לנים פועלים זרים”. ברור, איפוא שפועל זר פירושו עבד כנעני או שפחה חרופה, שאין להם כל זכויות אדם. ואם נצרף לכך מה שמסופר ע"י משוחררי מחנות הכלואים, שסרדיוטי הנאצים היו משסים כלבים באסירים, בפנותם אל הכלב בזו הלשון: “אדם, טרוף את הכלב!” – או אז נעמוד על טיבו של אותו סילוף נפש נורא ושל אותה הסתאבות, שחלה בלשונה של גרמניה הנאצית.

אי אפשר להביא את כל גנזך המלים, שנהפכו תחת יד הנאצים לחרבות שלופות ולהתקלסות בכל לשון אנושית. וכן אין צורך להביא את הצירופים המתמיהים, שהללו כינו בהם כל מיני מוסדות ופעולות ודרגות-שררה. צירופים אלה הם המשך טבעי של הדוגמאות שהובאו לעיל מתוך ספרו של אֶנגל. דיינו אם נאמר, שישנם אלפי מלים וצירופים מסוג זה, שמתוך גלגולי הוראתם בגרמניה של היטלר נגללת לפניך תמונה מפליצה של ירידה והתפראות. אם בתחילת שלטונם דקדקו הנאצים למרוח על לשונם קצת לַכָּה תרבותית לשם אחיזת-עינים, הרי לבסוף שוב לא היה להם צורך בכך וגירדו אותו קרום דק של חיפוי, וכל הציניזם וההתעללות היו מעורטלים.

כזאת היא המהפכה הלשונית, שנתחוללה בגרמניה. יסודותיה הוכנו שנים הרבה קודם לכן. עוּבּריה היו מקופלים במעיה של אומה זו דורות רבים, אך קצב התפתחותם הומהר והוחש בימינו, במידה המביאה לידי סחרחורת. חז"ל אמרו, שאין אומה נופלת אלא אם שׂרה שבשמים נופל תחילה. גם הגרמנים נפלו לאחר ששׂרם – לשונם ותרבותם – נשחתו ונפלו. הרבה לקח אפשר ללמוד מחזיון-אימים זה, ולואי ותרצה האנושות ללמוד!

תש"ו