בה בשנה שהתחילו השחיטות האיומות בפולין ומדינות אוקראינה, בשנת ת“ח לאלף הששי, עמד משיח לישראל – שבתאי צבי. הזמן היה מכוון מאוד להתגלות המשיח המקווה. נמצא בספר “הזוהר” רמז ברור כי עתידה הגאולה לבוא לישראל בשנת הזא”ת, היא שנת ה' אלפים וארבע מאות ושמונה ליצירה. ובימים ההם היה כל עם ישראל מתאווה לגאולה ומחכה לקץ צרותיו בגלות. הלבבות היו סוערים מאוד. השמועות המבהילות ממדינות המזרח החרידו את האומה בכל פנותיה. הגיעו הפליטים, פליטי חרב, אל מדינות גרמניה, איטליה, הולנד ושאר הארצות, סחופים ומובהלים, אימת מות על פניהם החוורות והרגיזו את הרוחות ואת הנפש עד היסוד. האמינו, מתוך שחפצים היו להאמין, כי באה “שנת רצון” וגם “יום נקם” לאלהי ישראל – לגאול את עמו ולנקום את דמי עבדיו השפוכים.

שבתאי צבי ובשר לישראל גאולה וישועה האמינו בו לא רק המון העם, אלא גם גדוליו ומנהיגיו. מרת גליקל מהמלן מספרת בזכרונותיה בפשטות גמורה, שכבר התחילו בגרמניה למכור את עסקיהם ומטלטליהם, כדי לצאת מן הגלות ולהתישב בארץ אבות. היא אינה מהרהרת אחרי ההשגחה האלהית, שבסוף נכזבה תוחלתם מן המשיח; לפי דעתה החטא גרם. לא היו בני הדור ראויים עדיין לגאולה. כדברים האלה כתב גם אחד מרבני איזמיר, שתחילה האמין בשבתאי צבי, שהוא “משיח אלהי יעקב”, ואחרי כן נתחרט ממעשיו בסיועו למשיח זה. הוא האמין, כי “פקד ה' את עמו”. הרי כל ימי הגלות חכו לביאת המשיח, אף על פי שיתמהמה. ועכשו כשבא, לא יאמינו בו?

מאורע זה, התגלות שבתאי צבי בעולם וסופו הטרגי לא בא בהיסח הדעת ולא נעלם אחרי כן מן העולם הישראלי בלי זעזועים קשים. תנועה משיחית זו קמה בעיקר בתוקף האמונה. לא המחשבה, פעולה שכלית, הוציאה אותה לאויר העולם, אלא הרהור סודי מיסודה של הקבלה. בדור ההוא היתה הקבלה כבר לאחד העמודים שעליהם עמדה היהדות. היא נכנסה דרך סדקים גם אל חיי האומה. אמתותו של המשיח “נתבררה” לבני הדור ההוא מספר הזוהר ומדברי כמה מקובלים. ידעו והכירו, כי אין עם ישראל נגאל אז באופן טבעי. לפי המאורעות בימים ההם ותנאי קיומם בעמים היתה הגאולה אפשרית רק בדרך נס למעלה מן הטבע. רק “באותות ומופתים” יעמוד כחו של המשיח לגאול את ישראל ולהוליכו מארצות גלותו קוממיות אל ארצו. בגאולה עתידה היו מאמינים כל בני ישראל, שהרי בכל חייהם הדתיים היו נזכרים יעודי הנחמה והגאולה מה שקבעו חכמי ישראל בתפלות ובברכות בכל מנהגי החיים. היו מתפללים בכל יום בנוסח תפלותיהם הקבועות לשיבת ישראל; היו מזכירים נחמת ציון וירושלים בברכת המזון ובברכת חתנים וכלות. כמעט שלא היה מקום פנוי בחיים הדתיים שלא קבעו בו זכר לחורבן ירושלים ולבנינה.

כשעמד שבתאי צבי משך אחריו כמעט את כל בית ישראל. ואולם קצתם היו מפקפקים באמתות שליחותו הנבואית. פקפוק זה לא בא להם מתוך שיטה ברורה, מתוך הבנה שכלית במאורעות הזמן; אלא אישיותו של שבתאי צבי ומעשיו הטילו בלבם ספק. באופן אחר לא היה הניגוד לבשורתו המשיחית בגדר האפשר. המון המאמינים בו נסתייע ביעודי “עתיד לבוא” שמצאו בספרות התלמודית, בספרי אגדה ובספרי קבלה. גם הצרות האיומות, אשר מצאו אז את ישראל בארצות המזרח, היו מסייעות לאמונה זו. לביאת המשיח קודמים חבלי משיח. כך מצאו באגדה. מעולם לא עלה על לב אדם להרהר אחרי אמתות המאמרים האלה, ראו מה שראו והיו אומרים: כך צריך להיות; כך בשרו לנו חכמינו מראש – לא נפל אפילו דבר אחד מדבריהם ארצה.

ואחרי שנהפכה תקותם לגאולה וישועה בימיהם למפח נפש היתה ההתרגשות רבה מאד בעמנו. קשה היה להם לחזור “לשקם ולתעניתם”; לקבל עליהם מחדש עול הגלות ולהרכין ראשם בפני הפורענות הבאה עליהם. זולת זה היתה התנועה המשיחית במשך הימים לאחד מיסודות החיים החברתיים. לא לבדו עמד שבתאי צבי כל הימים שנמשך העם אחריו. היו לו “נביאים” ו“מבשרים”, אשר סבבו בכל ארצות הגולה לבשר ישועות ונחמות. יכולים אנו לשער, איך קבלו אותם בני הדור המצפים לגאולה. וזולת הנביאים והמבשרים האלה, אשר “שליחותם” היתה להם כבר מקור לפרנסתם, היו נמצאים עוד רבים בישראל, שכל כך השקיעו את עצמם בתנועה זו, שלא היו יכולים עוד לצאת ממנה. הרי נלחמו תחילה על אמתות שליחותו המשיחית של שבתאי צבי; נתעצמו לריבם עם אלה מבני דורם, אשר תחילה סרבו להאמין בו. וגם לאחר שנתפשטה אמונה זו בקרב העם, עוד היו קצתם מפקפקים בו. עם אלה הספקנים היו מתווכחים בכל יום ויום. ועכשו – כלום יודו על האמת, כי טעות היתה כל פעולתם? על כרחם החזיקו באמונה זו גם לאחר שנכזבה. היו מעלימים תחילה את האמת, כי נאחז שבתאי צבי בדאי וגם יצא כבר מדת ישראל. משיח זה לא נתאמת באותות ומופתים! לא הראה מעשי נסים. נבהל פשוט מפני הרשות, וכדי להציל את נפשו בעט בדת ישראל וקבל על עצמו את דת מחמד. כל הימים שהיה אפשר להעלים את הדבר הזה העלימוהו, וגם לאחר שבאה שמועה ברורה, שאי אפשר היה להכחישה, שכך היה המעשה, היו מתאמצים להמציא לעובדה זו פנים אחרות, פנים מסבירות. כל מה שעשה שבתאי צבי בנידון זה אינו אלא למראית עין; סוד כמוס בדבר. זהו אחד ממעשי המשיח, שהוא מסתיר לשעה את פניו האמתיים. הוא “טוב בפנים ורע מחוץ”.

אבל גם אמתלה זו לא היתה יכולה להתקיים זמן רב. כשם שהאמין המון עם ישראל בשליחותו המשיחית של שבתאי צבי, כך נרתע עכשו לאחור. בעצם היה עדיין כח הדת אמיץ מאד בעם. ישובים דחוקים כאלה, שהמציאו הנביאים והמבשרים כדי לחפות על מעשיו הזרים של המשיח, לא עמדו לו סוף סוף לקיים את האמונה בו. עכשו קמה תנועה חדשה בקרב מאמיני שבתאי צבי. אין הדת עיקר גדול כל כך בחיי האומה. היו מצפים לגאולה בכח הדת; אבל דת זו בטלה כבר “לימות המשיח”. גם לזה מצאו מאמר מסייע בגמרא. אמרו שלעתיד לבוא, בימות המשיח, כל המצוות בטלות. ובהיות שנתגלה כבר המשיח ונתקיים היעוד הלאומי הנצחי, הרי גם סופו של יעוד זה, ביטול המצוות, מתקיים. בשיקול הדעת היה אפשר להכריז גם דעה זו. ואולם במקצוע זה השפיע הרבה כח ההתמדה שבכל תנועה, גם בתנועה רוחנית, לבטל את הדת הישראלית, וביחוד את המנהגים והמעשים הדתיים, שהיו עושים הם ואבותיהם כמה דורות – זה היה קשה מאוד.

ראו בני הזמן ופרנסי הדור, כי תנועה זו מביאה לידי אנרכיה באומה הישראלית ומסוגלת היא להרוס את יסודות הבנין, שהיה עומד וקיים כל ימי הגלות הארוכה – ובאנרכיה זו מצאו גם הפסד מוסרי עצום מאוד, פסק העם להמשך במעשיו וגם בהרהורו אחרי עצת מנהיגיו ופרנסיו. אומה זו שהיתה מתקיימת עד הימים ההם באופן נסי, בלי קרקע תחת רגליה, כי אם בכח רעיון מוסרי, הולכת ומתמזמזת וגם מתנונת, על ידי פתויי “נביאי שקר”. הכירו רובם, כי עליהם לעמוד בפרץ ולגדור גדר. הזמן צריך למעשים תקיפים. עליהם לבחון ולבדוק ב“צאן מרעיתם”, להוציא מהן את החולות והגוססות ולהציל את הבריאות. כך היה מנהגם בכל דור ודור. כשקמה איזו תנועה בישראל, שלפי דעתם והבנתם מצאו בה יסוד מקלקל, שקדו על הדבר – להרחיק את הלקויים, למען הצל את שארית העם. בכח נדויים וחרמים יצאו להלחם במאמיני שבתאי צבי. מלחמה זו לא היתה קלה כל כך, כי עדיין היו נמצאים גם בקרב הרבנים ומנהיגי הדור כמה וכמה שהאמינו באמתות שליחותו המשיחית של שבתאי צבי – אם בגלוי ואם בסתר לבם, אפשר היה לנצח את מאמיניו הגלויים, שהרי רוב העם היה עמם. ואולם קשה היה מאד לנצח את הנסתרים והחשאים, כי אלה עשו מעשיהם במחשך וגנבו את לב העם במעשים סודיים ובדברים כבושים ומשתמעים לפנים שונים. כאלה היו רבים בדור ההוא, וכולם עשו מה שעשו בשם הקבלה.

מקובלים ממין זה נתפשטו בעם ובידיהם חיבורים מלאים סודות ורמזים ועדיין מצאו להם מסלות אל לב העם, שעוד לא נואש מגאולה קרובה. יותר ממאת שנה ארכה מלחמה חשאית זו, שהיו נלחמים רוב רבני הדור עם “נביאים” אפוקרופיים של שבתאי צבי. היו נקראים בשמות שונים ונתיחסו על דעות קבליות שונות. אבל היסוד העיקרי בפעולתם הפרופגנדית היה ספר “הזוהר”, וממנו נסתעפה ספרות של קבלה משיחית, אשר יסדו בני אדם שונים תועים ומתעים. להרבנים הנלחמים בהם היתה מלחמה קשה. הזוהר נתקדש כבר בעם ונכנס גם אל החיים הדתיים. גם ספרי הקבלה היו להם כבר ספרים דתיים. אם להלחם במאמיני שבתאי צבי, שהיו מסתייעים במאמרי הזוהר וספרי קבלה, צריכים היו להכחיש בבירור עדותם ולהכריז עליהם שהם מזויפים ואינם מגופי התורה הישראלית. ככה הקיפו את הדרכים עד שבאו בהכרח גם לנקודה זו, ועד שהגיעו אליה היו פוסחים על שתי הסעיפים. נלחמו בתנועה המשיחית, שהיתה מסתייעת בספרי הקבלה, ולא מלאם לבם להלחם בספרים האלה ולבטל את קדושתם בעיני העם.

נראה להם תחילה להתנהג עם הקבלה כשם שהתנהגו בדורות הראשונים עם הפילוסופיה מיסודו של הרמב“ם. לשלוח בה יד ולהכריז עליה שהיא פלסתר לא נועזו – שהרי גדול היה כבודו של הרמב”ם בעיניהם. לפיכך לא על הפילוסופיה עצמה קטרגו, אלא גזרו על העם להתרחק ממנה; ובפרט לבני נעורים פחותים מעשרים וחמש שנה. באופן כזה אמרו להתגבר גם על הקבלה. אסרו על בני הנעורים לשקד עליה; או שאמרו, כי דברי קבלה הם “כבשי דרחמנא”, ורק בארץ ישראל, אשר שם שורה השכינה האלהית, מותר לעסוק בה. באמצעים כאלה לחצאין האמינו להתגבר על זרמי הזמן.

ואולם קשה מאד לכלוא את הרוח. דוקא הקבלה משכה את לבות בני אדם הנוטים להתפעלות דתית והם דתיים באמת. כלום התורה והמצוות, המעשים הדתיים, ירוו את נפשות הצמאים לאלהים? חזון זה היה נראה בכל דור ודור. היו מתאוים ל“תורה שבלב”; לזו שממנה נזונית הנפש, הרגש הדתי שבאדם. היסוד הנפשי הזה גרם להתהוות הקבלה; ואי אפשר היה לעקור אותה מלב אנשי הדת הישראלית החשובים והאצילים שבהם, שלא מצאו די סיפוקם בקיום “חובת האברים”. היו עוסקים גם להבא בקבלה, ומזה נמשכה להם האמונה בביאת המשיח על ידי מעשי נסים או בכח השבעות סודיות, על ידי בקיאות בצירופי אותיות של השמות הקדושים. תורה זו הכריז לפני כמה מאות שנה אברהם אבועלפיא. הוא האמין באמתותה. הוא עסק בצירופים סודיים של השמות הקדושים וגם עשה את עצמו נביא ומשיח. ראינו כבר, מה היתה אחריתו של נביא ומשיח זה, שכל ימיו לא מצא מנוח לכף רגליו, פסת אדמה להניח את ראשו עליה. ואולם מאורעות חייו של האדם האומלל הזה לא היו מפורסמים בדורות מאוחרים. וגם אילו ידעו והכירו אותם לא היו מונעים בני אדם כמותו, שבטבעם הם נביאים ומשיחים, מלעשות כמעשיו. זבובים מתקרבים אל האור ונשרפים בו; באים זבובים אחריהם ונשרפים כמותם.

אחד מאלה שנתקרב אל האור ונשרף היה הפיטן הנפלא משה חיים לוצאטו. כאברהם אבועלפיא הצטיין בכשרון פיוטי עצום, ובטבעו הפיוטי נתערבבו בו תחומי האפשר והנמנע, המציאות הממשית ועולם ההרהורים והחלומות. החל בקבלה וסיים בנבואה ובשליחות משיחית. אין ספק, שכך היה בלבו. הוא האמין בעצמו שהוא משיח ועתיד הוא לגאול את ישראל בכח השבעות סודיות ובפעולות קבלה מעשית. אחרי דמיונו זה הלך ימים רבים, כמעט משעה שעמד על דעתו. זה היה מזלו, נושא ענין לטרגדיה אישית. אפשר היה לו לשבת בשלוה, אלמלא קפץ עליו רגזו של רעיון מתעה זה. ולא רק את עולמו אבד בחלומו המשיחי, אלא גם את כשרונו הפיוטי, כשרון רך ואצילי, שהיה צריך לפינוק, ואי אפשר היה לו לעמוד בפני רוחות סוערות.

איזוהי דרך ישרה, שיבור לו האדם, כלומר: המין האנושי בכללו, כדי שתהא שלוה וקורת רוח בעולם? זוהי דרך החרות הגמורה באמונות ודעות. האדם זקוק לחברה בכל מקצעות חייו – במעשה; ולפיכך הוא מקבל על עצמו גם עול שעבוד לחבריו ומוותר על כמה מזכויותיו שדוחקות את רגלי רעהו. ואולם ברוח, בדברים המסורים ללבו, שואף הוא לחופש גמור. ולאותה חרות מוסרית שואפים דווקא בני אדם בעלי תוך, שעיקר חייהם הוא בלבם ובנפשם. אפשר להם להכנע בחומר בפני חבריהם בני דורם, אבל אי אפשר להם לעמוד בשעבוד מוסרי. נושאים הם בסבלנות אזיקי ברזל על ידיהם, ואי אפשר להם לשים את רוחם במוסרות. זה היה טבעו של הפייטן האיסתניס משה חיים לוצאטו. כל ימיו היה נלחם על חרותו הנפשית ובמלחמה זו נפל הוא ובני ביתו. אמנם עלינו להודות, כי השעה היתה צריכה לכך, להגביל ולגדור את החרות המוסרית של יחידי האומה. כשתהיה עת רצון למין האנושי, שכל אדם יהיה חפשי לנפשו, בהרהורי לבו וגם בדיבורו, להרהר ולדבר ככל העולה על רוחו מבלי לגרום הפסד לחברה האנושית – אז ימצאו בני אדם כמותו את מקומם בעולם. זוהי התכלית המכוונת בשאיפות המין האנושי לשלמות מוסרית. ואולם עולם זה, עולם שכולו אורה מוסרית וחירות רוחנית גמורה, לא נברא עדיין. בדורו של משה חיים לוצאטו היה העולם הישראלי תוסס, יסודו רעוע וכמעט מט לנפול. על כרחם של פרנסי הדור שהפקידו שומרים על החומה גם ברוח, ידעו הם כי מן ההרהורים הסודיים בקבלה יוצאים הבלבולים המוסריים לבטל את קיום התורה ועמו גם את קיומו של העם. אין אנו יודעים, שכך עלה במחשבה ברורה לפניהם. נראה לנו שבימים ההם היתה הקנאה הדתית אחד מעמודי העולם. מתוך קנאה דתית עשו מה שעשו “להכניע זדים”; יצאו בחרמים ורדיפות “לבער את הרע מקרב ישראל”. אבל גם לפי השקפתנו בימינו קשה לאדם לראות בקרירות נפש את מעשי ההרס; אלא שבני אדם משכילים בזמננו אינם נמלכים ברגשי לבם ואינם נמשכים אחריהם לרדוף באף את אלה שכנגדם. לנו נמצאים עכובים מיסודו של שיקול הדעת ושל הפעולה השכלית, ואנו מתגברים על הרגש. בדורות הראשונים לא היה טבעם כך; אלא העמידו הכל על רגש הקנאה הדתית, ולא רק היתר ראו בדבר, אלא גם מצוה דתית ומוסרית לנקום את נקמת אלהים, להלחם בעוברי עבירה – הן במעשה והן בדיבור. בדיבור כלפי המקובל, ובמובן ידוע אפילו ההרהור, הוא עבירה חמורה אפילו מן המעשה. אדם חוטא במעשה ומתחרט ומתכפר לו. ואולם מי שחוטא בדיבור ובהרהור, את אלהים הוא מגדף. לא יאבה אלהים סלוח לו ואוהביו הם שליחיו ועושי רצונו להעניש מחרפים ומגדפים.

משה חיים לוצאטו נולד בעיר פאדובה באיטליה בשנת תס"ז (1707). כנוי־משפחה לוצאטו או לוצאטי מצוי הרבה בקרב היהודים באיטליה, ואין זה שם־לווי למשפחות מיוחסות, אלא נקראו בו יוצאי גולה מגרמניה, ממדינת לויזיץ. קצתם קראו את עצמם Lauseatus, ומזה נתהוה שם־משפחה לוצאטו, וקצתם קראו למשפחתם בשם Lauseati (במספר רבים) ומזה יצא להם שם לוצאטי. כך היתה מסורת בידי אחד הגדולים שבבני לוצאטו, בידי שמואל דוד לוצאטי. נראה כי היו גולי גרמניה אלה רבים במספר, ומהם נפוצו כל הנקראים בשם לוצאטו או לוצאטי.

אבי משה חיים לוצאטו, יעקב חי (זהו מנהג שגור בין היהודים האיטלקים והספרדים להוסיף לשם יעקב את השם חי – כי “יעקב אבינו לא מת”), היה אדם אמיד, סוחר חשוב בעירו. כנהוג בימים ההם שקד הרבה על חינוך בנו ללמדהו לא רק תורה אלא גם ידיעות חיצוניות. משה חיים למד גם לטינית – מה שנקל לבני איטליה, אשר שפתם קרובה כל כך לשפה הרומית. ואולם מובן כי עיקר לימודו היה בתורה. למד מקרא, משנה וגמרא כשאר נערי ישראל. אלא לא היו רגילים באיטליה להשקיע עצמם בפלפול וחריפות ולפיכך היו פנויים גם ללימודים אחרים. אחד מרבני פאדובה, ר' ישעיה באסאן, היה מלמדו. ראה את הנער שהוא בעל כשרון ושָׂם לפניו את כל אוצר ספריו לקרוא בהם כחפצו. בכללם היה גם ספרי קבלה. ישעיה באסאן עצמו נמשך כל ימיו אחרי תורה זו כרוב רבני איטליה, שדרכם בתורת הנגלה היה לימוד שטחי, והעסק בתורת הנסתר, בחכמת האמת, היה חביב עליהם מאד.

הכשרון הפיוטי נתגלה בטבע לוצאטו בהיותו עוד נער. כשרונו זה לא היה מין “ספיח” או מין “סחיש” גדל מאליו; אלא הוא וגם מסבתו פקחו הרבה עליו לגדלו ולהפרותו. בזה מוצאים אנו השפעת התרבות האיטלקית. שקד הרבה על למוד הלשון העברית; לא יסד שירים בלי ידיעה מדויקה בכללי הלשון העברית ובדיוקה וגם ביסודות הפיוט בתכנו ובצורתו, מה שהיה נוהג בימים ההם בגרמניה ובמדינות פולין. בהיותו בן שבע עשרה שנה חיבר את ספרו “לשון למודים” בחקר המליצה הפרוזאית והשירית. חיבורו זה הוא פואטיקה, שאמנם אינו הראשון בספרותנו העברית. המשוררים הספרדים והאיטלקים ידעו, שאין השירה רק מחרוזת של מליצות ושל חרוזים, אלא בטוי הרעיון, נושא ענין השיר בצורה נאותה לו. מתוך זה מוצאים אנו במשוררים הספרדים והאיטלקים, גם באלה שאינם במדרגה ראשונה של הכשרון הפיוטי, לכל הפחות צורה פיוטית – מה שאין כן ב“משוררי” גרמניה ופולין. זולת מיעוט כשרונם של אלה, מה שהיה מונח בטבעם, רואים אנו בהם התרשלות מרובה בצורה, בהבנת חוקי השירה. ואולם בכשרונו של משה חיים לוצאטו מכירים אנו גם הרגשה פיוטית דקה מן הדקה בנוגע לצלצול הדיבור השירי. חסרון עצום היה בחינוך המקולקל של היהודים בגרמניה ופולין, כי פסקו לקרוא בפיהם ודי היתה להם הקריאה בעינים. מתוך זה לא הרגישו ולא הכירו בנועם השפה ובצלצולה המעדן את האוזן. בקצת הפלגה יכולים אנו לומר, כי בטלו את חוש השמיעה – אותה השמיעה הדקה שנהנית מן המוסיקה וגם מן הקריאה הפיוטית, מן העניה, הדקלמציה. זה גרם להם קלקול גדול גם בסגנונם הפרוזאי. זהו כלל מוסכם שהנסיון מעיד עליו, שכל אדם אשר נפגם טעמו האסתטי בסגנון הפיוטי, גם סגנונו הפרוזאי מסורס ומבולבל. משה חיים לוצאטו הוא אחד המצוינים בבעלי הסגנון העברי, בפרוזה ובשירה. ובדורו היה הוא יחיד. גם זה לא בא לו מאליו, כלאחר יד, אלא הוא פרי שקידה והתמדה מרובה. הוא חקר ודרש ביסודות השפה העברית בכלל ובחוקים האסתטיים של המליצה ושל הדיבור בפרט. כל זה הכשירה מסבתו האיטלקית.

סגנונו מצוין ביופי מיוחד במינו. במובן ידוע כמעט שלא היתה דוגמתו בספרותנו העברית. את הלשון העברית ידע על בוריה, ידיעה עמוקה ומדעית. בקי היה בספרי המקרא ובכל העברית הרחבה מימות חתימת המקרא ואילך. גם ספרי המקובלים היו שגורים על פיו. איך שנתיחס לספרות זו לתכנה ולנושא ענינה, בכל אופן מוצאים אנו בה הרחבת הלשון. וכלל זה יהי בידנו: כל יצירה ספרותית חדשה יוצרת ומחדשת גם יצירות לשוניות. היא מעשרת את הלשון העברית ואת הסגנון העברי. ואולם עושר זה שמור לפעמים לספרותנו לרעתה – כלומר: לפעמים גורם גם תקלה מרובה להתפתחות הסגנון. יש שני מינים סופרים מקוריים, שבמוחם מחשבה מקורית. הם משתמשים אמנם ברכוש הלשוני הרב שלוקחים אותו בכל מקום שימצאוהו; אבל רק המלות, הדיבורים, לקוחים מן המצוי, ולא עיקר הרצאתם. כנגדם נמצאים סוברים שעם שמושם באוצר הלשון המצוי נמשכים גם אחרי הדיבורים השגורים – וטפל זה נעשה להם עיקר. השימוש בלשון שהמציאו הקודמים נעשה להם גם חיקוי ופטפוט בנושא ענינם. או שנאמר בקצרה: שגרת הלשון שוטפת וסוחבת אותם להיותם משועבדים ללבוש סגנוני שאינו שלהם.

וזוהי התקלה המרובה שמוצאים אנו בכמה תקופות ספרותיות. כשהיה המנהג להשתמש בסגנון המקראי היו נמשכים אחר מליצות מקראיות, להשתמש בהן לצורך ושלא לצורך. הרגישו שאין קומץ זה של הלשון מספיק והוסיפו עליו גם את האוצר הלשוני הגנוז במשנה, בתלמוד, בספרי אגדה וכו'. ואולם לא נזהרו בעושר זה, אלא הדיבורים התלמודיים נעשו להם סגנון תלמודי ולבסוף השקיעו את עצמם בעולם זה, שהיה כל כך רחוק מהם. היו משתמשים בדיבורים תלמודיים, בכל הטרמינולוגיה התלמודית לעניני חול. הלבוש הזר שהרגילו את עצמם בו המציא להרצאתם הספרותית זרות מרובה. כך היה מצב הספרות העברית בשנות המאה הי“ח. אין אנו דנים בתכנה. בזה יכולים אנו לקבוע משפטנו בפנים שונים. ואולם הצורה נתקלקלה בלי ספק; הסגנון היה מסורס ומטורף; הסירו ממנו את הפשטות ואת הטבעיות. משה חיים לוצאטו הוא שהעמיד אותו על פשטותו וטבעיותו. ולא רק בדורו היה יחיד בנידון זה, אלא גם בדור שלאחריו, עד תקופת המאספים. לא השפיע בלטישת הלשון על בני דורו וגם על הדור שבא אחריו עד שקמו “המאספים” לטהר את השפה העברית ואת סגנונה מן ה”קשוטים" וה“תגין” שהעלו עליו בדורות הראשונים, וגם הם לא הצליחו בזה מתוך סבות שונות, שאין המקום לפרטן כאן. אבל זה ברור – כי סגנונו של משה חיים לוצאטו יכול לשמש לנו דוגמה עד היום הזה.

ובמה כחו גדול בסגנון העברי? אין בו השמוש בדבורים מקראיים, אלא רק במלות עבריות. הרעיונות שבשירתו הם מקוריים, הם כולם שלו. כדי לבטא אותם ולהמציא להם את צורתם הראויה היה משתמש במלות עבריות, מקראיות ומצרף אותן לדיבורים ולציורים מקוריים. אין בסגנונו שגרת הלשון, כלומר השימוש במטבעות יצוקות אשר טבעו הראשונים, ועל פי רוב הן מטושטשות לאחר שעברו מיד ליד. הוא יצק לצורך בטוי רעיוניו ורגשותיו מטבעות חדשות לגמרי. ולפיכך תמשוך אותנו שירתו גם בתכנה, בנושא ענינה וגם בצורתה, בציוריו החדשים המלאים ענין. ובחידוש זה היה מוצלח מאוד. ציוריו אינם מבריקים ואינם מאחזים את העינים, אלא לוקחים את לבנו בפשטותם ובאמתותם. וגם בזה עלינו לומר, כי הצלחתו ביצירה זו לא באה לו בהיסח הדעת, מתוך כשרון טבעי בלבד, אלא אחרי שקידה מרובה, אחרי עבודה מתמדת, עבודת המח. כיוצא בזה גם בנוגע לקביעת המשקל בשירה העברית.

הספרדים הכניסו אל השירה העברית את המשקל הערבי, העשיר בגוונים מרובים. בדורות מאוחרים לא עמדו על הבנת היופי במשקל השירה בכלל, ובמשקל הערבי שנכנס אל הפיוט העברי בפרט. סבורים היו – בנידון זה טעו המשוררים האיטלקים בדורות מאוחרים – שטבע המשקל לצרף “יתדות ותנועות” וליסד עליהן שירה. על זה צוח כבר אברהם בן עזרא. דבר שאינו צריך להאמר כי המשקל, בהיותו צורת השירה הוא היסוד הזמר והשירה בפה. הוא מכשיר את הניגון מה שקראו הערבים בשם “לחן”. אין ספק, כי הניגון מתאים לתוכן השיר, וזה על יסוד הריתמוס שבו. אין שיר אלגי מסכים לסתם משקל, שאינו מקבל ניגון ראוי לו. בדורות מאוחרים ראו רק את הצורה החיצונית ולא ידעו מה היא – כלומר: לא הבינו את הכללים המרובים שבה.

את המשקל הערבי הכניסו המשוררים הספרדים אל השירה העברית בימי דונש בן לבראט ותלמידיו, שאז התחילו משוררי ספרד “לצפצף” – כדברת אברהם בן דוד בספר “הקבלה”. הם היו מיסדי השיר השקול, שבו התהדרו לפני חובבי הפיוט העברי. ואולם קצת פייטנים בני דורם סרבו לחידוש זה. עלינו לעמוד על הבנת הדברים האלה. בשירה העברית הקדומה, המקראית, מוצאים אנו רק אותו המשקל הפיוטי, הטבעי המשותף לכל הלשונות. מונים רק את ההברות המוטעמות ועליהן מעמידים את הריתמוס השירי. שאר ההברות, הבלתי מוטעמות, אינן עולות להם בחשבון (ביררתי כל זה בארוכה בספרי “מבוא ספרותי היסטורי לכתבי הקודש” כרך ג' רנ“ב רס”ז). כך נהגו תחילה בהיות השירה פשוטה וטבעית בכל השפות. רק ביונית המציאו משקל אמנותי בהארכת ההברות, ליחס לכל תנועה ותנועה כמות ואיכות. הבחינו בין תנועות גדולות ותנועות קטנות. על יסוד זה העמידו כללי משקל שונים ומצוינים בנעימותם – לפי תוכן נושאי עניני שירתם. מהם למדו גם הרומאים, שבדיני המשקל נמשכו אחרי השירה היונית.

כשהכניסו את כללי המשקל אל הלשון העברית, לא מצאו בה הבדל כמותי ואיכותי של התנועות, מה שקבע דוד קמחי בדקדוק הלשון העברית תנועות גדולות וקטנות, זה אינו אלא חידוש שהמציא מדעתו. בעלי הדקדוק העברי שקדמו לו לא ידעו כלל זה כל עיקר. מה שעשה דוד קמחי בנידון זה קבל מן השפה הפרובנסלית, שהיה רגיל בה. המדקדקים הראשונים מנו רק שבע תנועות וכולן “מלכים”, כלומר: שוות בכמות ואיכות.

וכשהיו צריכים למדה בתנועות, כדי ליסד את המשקל החדש, עמדו ויסדו את התנועות לחצאין – היינו: את השואים הנעים, שלפי מבטאם הם באמת חצי תנועות ואת החטפים (חטף קמץ, חטף פתח וחטף סגול) ואת “אלף גנובה”, כלומר: וו שורוקית בתחילת המלה, שאחריה אותיות במ“ף. הם הבחינו בין וו שורוקית לפני אותיות במ”ף ובין וו שורוקית לפני שוא. זו נחשבה להם חצי תנועה (תנועה קצרה) וזו תנועה שלמה, לפיכך מנו למשל: וּבַמֶה, שהיא מלה בת יתד ותנועה. ומלת וּבְכֵן היא שתי תנועות. כלל זה קבוע בשירה השקולה של הספרדים וכך נוהגים הספרדים בקריאתם עד היום הזה. וטעם מספיק לדבר. שהרי אי אפשר לשני שוואים בתחילת המלה ועל כרחנו וו שורוקית זו היא תנועה – מה שקוראים קצת המדקדקים בשם תנועה קלה (דוגמת מַלְכֵי). וכשהעמידו להם כללים אלה כבר היה בידם ליסד שירים שקולים בחילוף מתנועות ארוכות לתנועות קצרות לפי הצורך.

ואולם מתחילת יצירתו של המשקל מצאו בו קלקול רב, “הריסת הלשון”. כך טענו מתנגדי חידוש פיוטי זה. בדוחק המשקל היו שולטים בתנועות הקצרות בשואים נעים ובשלושת החטפים כרצונם ומהפכים שואים נעים לנחים ונחים לנעים. ואפילו על החטפים שבכל אופן אינם נחים הניפו את ידם. לפעמים כשהיו צריכים לזה החסירו את החטפים לגמרי ועשו אותם נחים. על זה צוחו מנחם בן סרוק ותלמידיו והוכיחו שיש בו קלקול גדול ללשון העברית, שאינה מסוגלת כל עיקר למשקל שיסודו בהבחנת התנועות, להבדיל בכמותן ואיכותן. גם הפייטן הגדול יהודה הלוי קטרג על המשקל, אף על פי שהשתמש בו הוא עצמו בכל שיריו הנעלים (כוזרי ב' ע“ג – ע”ח). הוא בירר שלא רק קילקול הלשון נמצא בשירה השקולה, בזה שמניעים את הנחים ומניחים את הנעים, אלא גם קלקול הכוונה. המלך הכוזרי תמה, שנמשכים הפייטנים העברים אחרי היסוד המוזר הזה לבכר את מעלת השמיעה על המעלה הענינית. והחבר הודה לו על זה ואמר: זה מטעותנו וּמִרְיֵנו; לא די לנו הנחתנו [זניחתנו] המעלה הזאת [הענינית] אלא שאנחנו מפסידים תוכן לשוננו. הוא רואה אמנם תועלת גדולה בשירה השקולה, שהיא מסגלת את העניה, כלומר: את הדקלמציה הצבורית שכל הקהל פותח ומסיים את השיר בדלתותיו ובסוגריו בבת אחת. ואולם על ידי כללי המשקל מתקלקלים כללי השפה ולפעמים מחליפים את מובן הדברים. יהודה הלוי מביא לסברתו זו כמה ראיות, אלא שאינן ברורות בכל פרטיהן ואין אנו יודעים בהן, למה נתכוון. בכל אופן עלינו להודות, שאפילו בשירי יהודה הלוי ובשירי חבריו המצוינים מצויות פגימות לשוניות מרובות – כמעט שאין אף שיר אחד נקי מהן. למשל באותו השיר הנעלה: עת שערי רצון להפתח, שהוא במשקל אנדיקי־סילאבי או עבאסי או ליאוניני (באחת עשרה תנועות), מוצאים אנו ניגודים לחוקי הלשון.

בזמננו אי אפשר לנו לעמוד על הבנת המשקל בשירה העברית בכל גוניו, כי אין אנו בקיאים בניגונים שהמציאו לשירים הדתיים וגם לשירי חול. בזה אין ספק שבדורות הראשונים היה השיר העברי שגור בפי העם לזמר ולא לקריאה פשוטה. לפעמים היה העם רגיל באיזה ניגון שהיה חביב עליו ומשוררי הזמן המציאו לו שיר חדש. בפיוטים הדתיים היו רגילים לרשום: לחן… כלומר: פיוט זה לאמרו בניגון פלוני, שהיה שגור בפיהם. ובקצת שירים, שירי חול, היו רושמים: וזן… גם כן במובן כזה. מנהג זה הוא קדום מאוד בשירה העממית ואנו מוצאים אותו גם במקרא. כשנפלו שאול ויהונתן בנו בהר הגלבוע נוסד השיר: “הצבי ישראל” והיו מזמרים אותו בניגון קדום מפורסם: “ללמד בני יהודה קשת” – שיר שנקבע ב“ספר הישר”. ואולם לא רק לזמר וניגון היו צריכים לשיר שקול, אלא גם לדקלמציה. בלי ריתמוס קבוע אין שום טעם ליצירה פיוטית – אם נקרא אותה בפה ובהטעמה ראויה. אלא שבדורות מאוחרים הסיחו מלבם את היסוד העיקרי של המשקל ועשו אותו למין שעשוע בחרוזים. הצורה החיצונית היתה להם העיקר, שוב חזרו לקרוא בעיניהם ולא בפיהם. השירה, גם השקולה, היתה להם ליצירה של נייר – והנייר הוא סבלן מאוד ונושא את כל מה שמעמיסים עליו. זו היתה תחילת ירידת היצירה הפיוטית.

כמה מיני צעצועים המציאו לשירה השקולה: קצתם ברוח הלשון הערבית ולפי טעם בני מזרח וקצתם מה שבדו מלבם. למשל, המנהג להשתמש בחרוז אחד עולה לכל הטורים. זוהי מין אקרובטיקה שירית, שאין אנו מוצאים בה הנאה לפי טעמנו. הפייטן מראה ביצירתו רק את כשרונו המיוחד לגבב חרוזים על חרוזים – והכל בהברה אחת. שירים כאלה מוצאים אנו בפיוטי הספרדים במספר רב מאוד. וממין זה גם בשירי עמנואל רומי ושאר המשוררים האיטלקים. גם יהודה אברבנאל יסד את קינתו הארוכה על פגעי הזמן בצורה כזאת. תוכן קינתו הוא טרגדיה תוקפת את הלב; ולפי טעמנו נפגמה בצורה מלאכותית זו. אם על פי הצורה נדון בשירים האלה, על כרחנו שנמצא בהם מין העויה סגנונית. ויש שאין בשירים האלה שום תוכן פיוטי, כי אם רק אותה צורה, זרה ומשונה.

וכשם שהכניסו הפייטנים הספרדים את המשקל אל השירה העברית כך חידשו גם את בנינה – גם כן על פי השירה הערבית. שגור הוא הבית בדלת ובסוגר, כלומר: בכל טור העמידו באמצע חיתוך, ציזורה, והיו קוראים לתחילת הטור “דלת” ולסופו “סוגר”. ויש שהעמידו להם בית בארבעה טורים; לשלשת הטורים הראשונים חרוז אחד, והרביעי חרוז עולה לכל בתי השיר – חרוז חוזר. באיטליה המציאו לשיר העברי גם את הסוניטה בי"ד טורים (שירי זה"ב). אותה הכניס עמנואל רומי לפיוט העברי על פי הצורה הפיוטית שנתחדשה בדורו או מעט קודם לו בשירה האיטלקית. כנודע מצוינת הסוניטה גם בבנין בתיה וגם בשילוב חרוזיה. עוד הכניסו לשירה העברית “על שמינית” (אוקטבום). כל היצירות האלה גרמו לקושי מרובה בשירה העברית. וגם טובי הפייטנים לא נמנעו מלעשות את השפה העברית כעיר פרוצה אין חומה. מה שקיטרג אברהם בן עזרא על הפייטן הקדום אליעזר הקליר, שביצירותיו הלשוניות הרס את יסודותיה של הלשון העברית, עשו בתקופה מאוחרת גם המשוררים הספרדים והאיטלקים. כל הימים שנוסדה השירה השקולה על תוכן רעיוני חשוב והיתה לכל הפחות אמנות פיוטית באמת אפשר היה לעבור על מגרעותיה. ואולם מזמן מאוחר היה התוכן מעט וריק ונתקיים רק צלצול המשקל והחרוז. וצלצול זה הסיח את דעת הקוראים או המשוררים מן תוכן השירים. שהרי סוף סוף טבע שירים שקולים ומוחרזים להיות נוחים לניגונים נעימים. הניגונים משכיחים לפעמים את התוך. זה אנו רואים גם בכמה שירי זמננו שנתחבבו על הציבור רק מתוך צלצול נגונם אף על פי שבתכנם הם מחוסרי טעם.

בכל הפרטים האלה עיין לוצאטו הרבה, אזן וחקר אותם. בימי נעוריו היה עם לבו ליסד כללים חדשים במשקל העברי בנגוד להמקובל מקודם. אחרי כן חזר מדעתו והוסיף להשתמש בשכל ובטעם במשקל הראשונים. אבל בכל שיריו אין אנו מוצאים שום קושי, שום סרוס הלשון, שום פגימה בצורה. מי שאינו בקי בתורת המשקל העברי יקרא בשיריו מבלי להכיר, כי זקוקים הם לחוקי המשקל. אפילו בשירי המשוררים הראשונים במעלה בימי הבינים לא נמצא דוגמתם במספר רב.

הלואי שהיה משה חיים לוצאטו עוסק בעיקר רק בשירה העברית. כמה וכמה היה מעשיר אותה אילו האריך ימים ואלמלא היה ברוב ימיו נרדף ומקולע בכף הקלע. הוא השקיע את עצמו בלימוד הקבלה, ואנו מוצאים אותו שקוע גם בזרויות מרובה, או שנאמר בפשיטות בשגעון ממש. ואולם מה הפסיד בזריות זו ובמעשי שגעון? הוא לא הפסיד לא לעצמו ולא לאחרים. אחד המשוררים הליריים בספרות הגרמנית, הלדרלין, היה לקוי רוב ימיו בשגעון ממש. זה לא הפחית את ערכו בשירה הלירית. קלייסט, אחד מגדולי היוצרים הדרמטיים בגרמניה, היה רוב ימיו מטורף בדעתו. יצירותיו הדרמטיות לא הפסידו בזה כלום. ניטשה היה לקוי במוחו – כנראה לא רק בסוף ימיו, אלא גם בעצם ימי פעולתו היצירית. בכלל עלינו לזכור, כי התחום בין השכל “הבריא” ובין “טירוף הדעת” הוא רק בהסכמה ואינו מסומן די צרכו. לגבי אדם בעל יצירה פיוטית אין להשתמש באותם המושגים הכלליים והמוסכמים; ובפרט בהיות הזרויות, מה שנראה לנו כעין שגעון, רחוקות מהפסד אישי ומהפסד צבורי. בדורנו היינו יכולים להניח את משה חיים לוצאטו לעסוק בעתות הפנאי בהשבעות ומעשי כשפים ואפילו לעשות את עצמו משיח ונביא ולהכריז ברבים שעתיד הוא לגאול את ישראל משעבודו הגלותי. זהו בגדר “רשות היחיד”, שאין הציבור זקוק לה. בכל הימים שלא גרם במעשיו אלה ובהרהוריו סכנה גופית לעצמו – הניחו לו.

ואולם בימים ההם היתה הקבלה חשודה מאד בעיני “שומרי חומת ציון”, שהיו עומדים על המשמר להזהיר את העם מכל דבר הקרוב לטעות משיחית. מאמינים היו בביאת המשיח. אלא שהיו מתיראים מביאת משיח שקר כשבתאי צבי, שהתעה את העם אחריו. ראו את סימני המחלה ולא את טבעה. שבתאי צבי וחבריו היו שקועים בתורת הקבלה – מזה היו למדים כי טוב הוא להרחיק את העם מתורה זו. משה חיים לוצאטו למד ולִמד את תורת הקבלה, וביחוד זו שיסד חיים וויטאל על פי מה שקבל מרבו יצחק לוריא. אסף סביבו “חברים מקשיבים לקולו”, צעירים כמותו, ויסד חברת “מטיבי צעד” והוא היה להם לראש, “הגדול באחיו”. אביו היה בימים ההם אדם אמיד והספיק לו די צרכיו. מתוך זה עסק רק בלימודים. בביתו היה ועד למשכילים כמותו וביחד למדו “נגלה” ו“נסתר” ובעיקר “נסתר”. יכולים אנו לשער, מה שהעלו הצעירים האלה בדמיונם, אם נסתכל בדבריהם שבכתב. לוצאטו חיבר “תיקון מכירת יוסף”. ידוע הוא מה שיסדו הראשונים בענין “עשרה הרוגי מלכות” שגזרה עליהם מלכות רומי הרשעה מיתה בעוון מכירת יוסף. כנראה, נמשך לוצאטו אחר אגדה זו ואמר להמציא לעוון זה, שבו נתלכלכה האומה הישראלית, סליחה וכפרה. עוד יסד מעשה זריקת אבני נגף לארמילוס, להתם בהן שעבוד הגלות. האבנים האלה יהיו אחרי כן אבני בנין ליסד את הבית. עוד ישב לו וחיבר דברי נחומים למלכה הקדושה (היא אותה הספרה הנקראת בשם מלכות) – השכינה שהיא עם ישראל בגלות ולובשת בגדי אבל. ביצירה זו מוצאים אנו גם הרהור פיוטי ולמשורר בריא ברוחו יכול היה רעיון זה לשמש נושא ענין לפואימה לאומית נעלה. ואולם כנראה גם בימי נעוריו נטרפה דעתו קצת. כל הדברים האלה הם ענין לבדיקה פטולוגית.

בו בזמן יסד לוצאטו ספר תהלים חדש במאה וחמשים מזמורים (עבודתו זו החל ביום ד' סיון תפ“ו וסיים אותה בר”ח שבט תפ"ז). כשיצא עליו הקצף, ורבני הדור רדפוהו, היתה גם יצירה ספרותית זו למכשול גדול. אמרו עליו שבדעתו להשכיח את ספר תהלים שבמקרא מפני קובץ המזמורים שיסד הוא. באמת היה כל זה מעשה נערות ממש. קצת ממזמוריו נתפרסמו כבר ואין אנו מוצאים בהם שום יצירה פיוטית. אינם אלא גיבוב מליצות דתיות בצורת סליחה. לא היה כדאי להרגיז עליהם את העולם הישראלי וגם אינם כדאים לפייטן גדול כמשה חיים לוצאטו.

ואולם זמן מועט אחרי כן יסד לוצאטו את הדרמה “מגדל עוז” או “תומת ישרים” אשר הקדיש לנשואי ישראל בנימין באסאן בנו של רבו ישעיה באסאן. דרמה זו היא יצירה חשובה מאד בספרות העברית וחבל שלא שמו אליה לב בספרותנו להשתמש בה מצד סגנון הלשון. כבר ראינו, שחביב היה לו הסגנון הוכוחי במליצתו. אפילו ביצירותיו הקבליות, תיקון מכירת יוסף וזריקת אבנים לארמילוס בחר לוצאטו בדיאלוג, בשיחה בין השכינה והמלאך עזריאל וכדומה. אבל עלינו לזכור, כי לא חידש הוא את המקצוע הספרותי הזה. חביב היה לפייטנים מאומות העולם בשנות המאה הי“ו והי”ז. היו מציירים חזיונות ממין זה ומקשטים אותם בשיחות, לא רק של בני אדם, אלא גם של “רוחניים”. למשל, נמצא לנו חזיון מעין זה, שנוסד בשנות המאה הי“ו ובו שיחה בין אדם שמתה עליו אשתו הצעירה והוא קובל על מלאך המות לפני הקב”ה, כי לוקחה ממנו אשתו מחמל נפשו. בדרמה זו מציע האדם את טענותיו על המות האכזרי, המות משיב על תוכחתו; לבסוף משמיע הקב"ה את פסק־דינו.

חבת לוצאטו לדרמה, כלומר, לשיחה דיאלוגית, נתגלמה בפעם הזאת בחזיון “מגדל עוז”, שהוא מין משל או בדותה, שיחת ילדים. גם המקצוע הספרותי הזה היה מצוי בימים ההם באיטליה. בתקופה ההיא רבו יצירות האופירה, והיו מחזרים אחרי ספורי־מעשים, נושאי־ענין של זמירות ונגונים. האופירה נוסדה באיטליה, בחצרות מושלים ודוכסים, אשר שלטו בהגמוניות המרובות בארץ ההיא. התרבות הרוחנית התפתחה כבר הרבה במדינות איטליה בשנות המאה הי“ז והי”ח, תרבות של אמנות בכל מקצעותיה. מאד היו מחבבים את הזמר והניגון – כלומר הזמר האינסטרומנטלי והניגון השירי. תרבות זו, שהצטיינה בה ארץ איטליה היתה בעיקר תרבות של טיָלים, של הולכי בטל, של בני אדם עשירים ומפונקים אשר ידעו רק דאגה אחת: איך לבלות את היום בלי פיהוק. לשקוד על ספרי מדע או להגות אפילו באמנות הציורית והפסלית – זה מצריך הכשרה מרובה, למודית. לא כן הזימרה והנגינה, שלהן מצטרף גם הריקוד. זוהי אמנות לבני אדם כמותם, שכל הימים הם “אוכלים ושותים ושמחים”. ובני איטליה, שמטבעם רב כשרונם במקצוע האמנותי הזה יסדו את האופירות, שיש בהן זמרה ונגינה וריקוד. ולהן יסדו פייטנים ספורי מעשה, דרמות פעוטות, שנושא ענינן היתה על פי רוב איזו בדותה, שיחת ילדים. אין בין הדרמה “מגדל עוז” ובין סיפור המעשה באופירה “חליל הקסם” למוצרט ולא כלום. אלא כי “חליל הקסם” זכה לקומפוזיציה של מוצרט, אחת היצירות המוסיקליות הנצחיות¹.

ואולם לא ספור המעשה בדרמה זו מושך את לבנו אלא סגנונו של המחבר, שראוי הוא להיות דוגמה בספרותנו העברית. השיר הוא שקול, אלא שאין בו שום קושי; ובקראנו את הדברים אנו מתענגים על היופי ועל הנהדר בשירה זו ונהנים ממנה הנאה אסתטית. הציורים שבה מצוינים בפשטות טבעית, ודוקא בפשטות זו משוך עליה חוט של חן מיוחד במינו. הציורים הם מקוריים, ואין בהם גבוב מליצות מקראיות. לפיכך אינם משיאים אותנו לאיזה רעיון זר, יוצא מתחום נושא ענינו. במובן ידוע נמצא בהן דמיון לציוריו של שקספיר (שאין ספק, כי לא ידע אותו לוצאטו), אלא שאין ציורי המשורר העברי מבהילים ומרעישים אותנו כציוריו של המשורר האנגלי; אין תוקפים אותנו וגם אין מתמיהים כל כך את הקורא ואת השומע בתכנם העז. דוגמה קטנה:

שָׁלוֹם, יְדִיד נַפְשִׁי, הֲלֹא מַרְאֶךָ

לֹא אֵדְעָה גַם אָנִי

אִם סָר וְזָעֵף אוֹ יְדוּעַ חֹלִי;

כִּי נָפְלוּ פָּנֶיךָ.

אִם זֶה חֳלִי, גַּם כָּל־חֳלִי וָקָצֶף

הֵן הֵם נְצִיבִים מֵאֱלֹהֵי קֶדֶם

אֶל כָּל אֲשֶׁר שֻׁלָּחוּ,

כִּי יִתְּנֵם עַד עֵת, וְעוֹד יֵלֵכוּ.

אַךְ אִם דְּאָגָה הִיא, הֲלֹא יָדָעְתָּ

כִּי עָשׁ לְבֶגֶד הוּא כְּאֵב לָנֶפֶשׁ

לִמְעַט מְעַט אַךְ עַד פְּתִיל בּוֹ יֶהִי

יֹאכַל וְיוֹרִישֶׁנוּ.

אִם מִמְּךָ אֶת־זֹאת, יְדִיד, דָּרַשְׁתִּי

הֵן רַק כְּחָפֵץ בָּךְ, וְזֶה יָדַעְתָּ

כִּי חָק־יְדִידוּת הוּא, אֲשֶׁר לִשְנַיִם

יַכֶה חֳלִי אֶחָד, וְאִם חֻלֵּיתָ

מֵחָלְיְךָ אַף אָנִי

הֵן אֶחֱלֶה כָּמוֹךָ².

* * *

הִנֵּה בְיוֹם רָעָה, בְּהָמֵר פֶּגַע,

יִבָּחֲנוּ רֵעִים וְיִתְנַכֵּרוּ;

כִּי לֹא שְׁנָת יִתֵּן לְעֵינָיו סֶלָה

אֹהֵב טְהַר־לֵב, אִם בְּחַבְלֵי עֹנִי

תִּדַּד שְנַת רֵעוֹ, וְאָמְנָם יִפֶן

לִמְצֹא אֲרוּכָה לוֹ וְיוֹם וָלָיְלָה;

כִּי גַם בְּהִסָּתֵר יְשׁוּעָה מֶנְהוּ,

לֹא יַעֲזֹב מִתֵּת לְנַפְשׁוֹ נֹחַם

אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו סֹעֲרִים הַרְאֵהוּ

עִמּוֹ בְצָרָה יָחַד³;

ובהיותו עוסק ביצירה השירית הזאת לא זנח את הקבלה, שבה השקיע את עצמו, או יותר נכון: את נשמתו. קשה מאד להוציא משפט שלם על מעשהו זה. הכח המדמה גבר בו מאד והוציא אותו מעולמו, כלומר: מעולם המציאות וממסיבתו. ישב והגה בספרי קבלה ויסד בעצמו ספרים ממין זה – כמעט רבו מספור. מתפלאים אנו על כחו זו; חיבוריו בקבלה היו פרים ורבים. וכמעט שבכל חודש, או אפילו בכל שבוע ושבוע יצא חיבור חדש מעטו – רובם בשפה הארמית, שפת “הזהר”, אשר סגל לו. גם “זוהר תנינא” יסד, מה שהעלה עליו אחרי הגלותו ברבים קצף גדול. אי אפשר לכוון את האמת, אם היה טועה או מטעה: נראה שהיה טועה ומטעה כאחד; אמר בלבו כי הוא “משיח אלהי יעקב” ועתיד הוא לגאול את ישראל. חקר אישיותו בנידון זה הוא נושא ענין לפסיכו־פתולוגיה. עם כל זה עלינו לחזור אחרי משפטנו הקודם; בשעת שלוה, כשהימים כסדרם, אין בדמיונות כאלה שום סכנה עממית. זוהי רשות היחיד של הפיטן, חוזה דמיונות, ואין לרבים, לציבור, שום עסק בו. אלא: שבימים ההם המשיך לוצאטו על עצמו חשד גדול, שהוא מאנשי שבתאי צבי, ובדעתו להיות כמותו – משיח שקר.

כל הימים שהיה לוצאטו שקוע בדמיונו ולא פרסם את חלומותיו ברבים לא פגעו בו קנאים. נדמה לו, כי היה לו גלוי שכינה ושמע בת קול מדברת אליו. גם נראו לו האבות הקדושים מן אדם הראשון ואילך. אליהו הנביא נתגלה לו ובשר אותו, שיודיעו לו משמים כל הסתום והחתום עד ימיו. אין שום דבר נעלם ונסתר ממנו. מה שהיה גנוז מימי רבי שמעון בר יוחאי וחבריו יתגלה לו עכשיו, לו, “חסידא קדישא”. רבי שמעון בן יוחאי, “בוצינא קדישא”, יזהיר בזוהר שלו ומשה חיים לוצאטו, “חסידא קדישא”, ב“זוהר תנינא”.

מציעים אנו לעצמנו את השאלה: מה הם הדברים הללו, דברי התפארות וגדלות באופן מכוער? כלום ראה משה חיים לוצאטו גלוי האבות הקדושים וגלוי אליהו? וודאי שראה אותם: שהרי אינו חשוד לעינינו שהוא שקרן ומתעה את האחרים. הוא ראה אותם בדמיונו ובהזיתו החולנית. בבחינת נושא, אין בין ראיה ממשית ובין ראיה דמיונית ולא כלום. וגם אין דבר זה יחיד בעולם הרוחות. בזמננו נושאים ונותנים בענין הראיה והשמיעה הסודית. ומה שמתמיה אותנו ביותר, אין המחזיקים באמונה זו רק המון העם, אלא ביניהם גם אנשי מדע שמכריזים עליה בוודאות גמורה. בימים האחרונים הפליא את הלבבות אדם גדול ומפורסם במדע הפיסיקה בעדותו, כי נתגלה לו בנו המת (הוא נפל במלחמה האחרונה) ודבר עמו בבהירות ובבירור גמור. לא זה בלבד, אלא באים אנשי מדע ומתווכחים בחזון זה, לא לשאת וליתן בו אם הוא עובדה, דבר שבמציאות – אלא להסביר אותו על יסוד הידיעות השימושיות. קצתם אומרים בפשטות שנשמות המתים, לאחר שנפרדו מגופיהן, שטות בחללו של עולם ומתגלות לפעמים לאלה שראויים ומסוגלים לגלוי כזה. ויש אומרים שאין הדבר כן. אין לנשמות של מתים מציאות בעולם, אלא שנמצאים רוחניים בלי גוף והם מתגלים לבני אדם ומגלים להם דברים סתומים וחתומים. וכשטוענים לפניהם, שזה סותר לחוקי הטבע, הם משיבים ואומרים: הרי אתם מאמינים במציאות אלהים רוחני, ש“אינו גוף ואין לו דמות הגוף” – כמציאות רוחנית זו יש עוד בעולם נמצאים רוחניים. ועוד הוסיפו בימינו להאמין במציאות “הרגשה רחוקה”, כלומר אדם יושב כאן ויודע על פי הרגשה זו מה שנעשה באותו רגע מעבר לים, במקום רחוק מאוד. ובדבר הזה נושאים ונותנים גם אנשי מדע, לא לאמת אותו (שהרי מוחזק הוא להם לאמת וודאית) אלא להסבירו.

להכנס בדברים עם המאמינים האלה (שהרי בעיקר אין אלה אלא דברי אמונה) ולהתווכח עמהם אין שום תועלת. הם עצמם מודים, שעל פי רוב נאחזו “נביאי” הרוחניים האלה בדאים, ואין מספר למתעים ולמאחזי עינים, שהתעו את הציבור בכזביהם ושקריהם. אלא שלפי דעתם אין זיוף האמת מכחיש וסותר את האמת עצמה. אין לך דבר שבקדושה, שלא קפצו עליו זייפנים להשתמש בו מתוך תאות בצעם. בנוגע לחזיונותיו ודמיוניו של לוצאטו עלינו להטעים את העובדה שלא בתוכן נבואתו הסודית אנו דנים, אלא בצורתה. אין מעשה “זוהר תנינא” אלא יצירה דרדקאית. בשום אופן אין להשוותה לספר הזוהר עצמו. איך שיהיה משפטנו עליו אם לזכות או לחייב הרי הוא יצירה ספרותית מקורית – לא רק ביסוד האפוקליפסי שבו, אלא גם באריכות דבריו, שלפעמים מוצאים אנו בהם פטפוט או אפילו חירוף וגידוף כלפי מעלה, הם דברי אדם, שהיתה לו דעה מסוימת וגם כוון ברור. לא כן ספר “זוהר תנינא” שאינו אלא חקוי, ולפעמים דברי גדלות של נער, בלי תוכן ממשי. כשם שלא היה מן הצורך להרעיש את העולם על ק"ן מזמורי תהילים של לוצאטו, שאינם אלא גיבוב מליצות סליחיות, כך היו יכולים לעבור בשתיקה גם על מעשה נערות כזוהר תנינא.

ואולם בני הדור התיחסו ליצירות ספרותיות אלה מתוך מאורעות הזמן. כל הימים שהיו המעשים הנביאיים והמשיחיים של לוצאטו בסוד חברים – עלו לו. לא ארכו הימים ונתגלו בעולם הישראלי על ידי פשוק־שפתים של האדם שלא משל ברוחו ופרסם אותם בקולי קולות, בגוזמאות והפלגות מרעישות את הלבבות. ראינו, שהיו ללוצאטו קצת תלמידים או חברים שלפניהם הציע את חזיונותיו. חבורה קטנה זו היתה שומרת את סודותיו. אל חבורה זו נכנס גם יקותיאל איש ווילנא, שהיה יושב בפאדובה ולומד שם באוניברסיטה את חכמת הרפואה. לא משנאה, אלא אדרבא, מרוב אהבה וכבוד, אשר רחש לבו למשה חיים לוצאטו, החל הוא לפרסם את גדולתו בעולם הישראלי ולהוציא את הפייטן מארבע אמות של בית־מדרשו. הוא שלח אגרות למרדכי יפה בווינה ולהרב ר' יהושע העשל בווילנא להפליג בשבחו של לוצאטו, צעיר חכם ועשיר יושב ודורש במעשי מרכבה ומפליא להבין בהם. אין ספק, כי לטובה נתכוון. בו בזמן בא לפאדובה ירושלמי, אשר דחק אה עצמו לבית־מדרשו של לוצאטו. וכשבא אחרי כן לעיר וויניציא הרבה לדבר בשבח הצעיר הפאדובני, שעמד אז בשנת הכ"ג לחייו. לקהל וויניציא היתה במקצוע זה מסורת. שם שרת בקודש יהודה אריה מודינה, שכנודע היה מתנגד לחכמת הקבלה וגם לספר הזהר יסוד חכמה זו. אמנם חיבורו “ארי נוהם” לא נתפרסם אז עדיין בדפוס, ואולם בכתב יד היה מתגלגל בידי רבני וויניציא, וגם בידי קצת מיחידי הקהל, ידעו בלי ספק את חייו ואת מעשיו של האדם הזה, שלא היה תוכו כברו ובכלל לא היו מנהגיו בחיים כמנהג הרבנים; אבל אחד מחבריהם היה, אחד הרבנים בוויניציא. צריך לפי זה להזהר בכבודו, שלא לתת רשות לאיזה צעיר לחלוק עליו, כל זה הכשיר את הקטרוג הגדול שיצא מעכשיו על משה חיים לוצאטו. הוא ראה גם כן את ספרו של מודינה בכתב יד והשיג עליו בחיבורו “חוקר ומקובל”. אמנם לא פרסם את ספרו זה בחייו; אבל לא ידע למשול ברוחו והראה אותו לכמה ממכריו ואוהביו. זה גרם לו שנאה עצומה מצד הרבנים בוויניציא, אשר קנאו קנאת הרב יהודה אריה מודינה. רבני וויניציא שלחו אגרות לרבני איטליה וגרמניה להבאיש את ריח לוצאטו בעיניהם ולהכריז עליו, כי הוא עושה את עצמו נביא ומשיח ובדעתו להתעות את ישראל אחריו.

בעיר אלטונה ישב אז הרב משה חגיז, מארץ ישראל. הוא בא למדינות אירופה בתור “שליח” לאסוף נדבות בשביל “היושבים לפני ה'” בארץ הקדושה. ואולם על פי איזו סבה נתישב אז בעיר אלטונה. הוא עשה את עצמו מין אינקוויזיטור לפקח על “טהרת האמונה”, שלא יהא, חלילה, אדם מישראל יוצא בהרהוריו ובדעותיו לתרבות רעה. בעיר אלטונה מצא לו חבר ואיש ברית את יעקב עמדן, שכל ימיו היה מקנא “קנאת ה' צבאות”. להלחם במינים בעלי “סטרא אחרא”. זו היתה בטבעו נטיה חולנית: צריך היה ל“מלחמת מצוה”. הוא היה “קנאי בן קנאי”. אביו הגדול חכם צבי נלחם בתלמידי שבתי צבי ובהיותו רב בעיר אמשטרדם נזדמן לו להתאבק עם שלמה אאיליון הרב בקהלה הספרדית ובנחמיה חיון ולא יכול להם. היה אנוס לברוח מאמשטרדם. הבן, יעקב עמדן, העריץ מאד את אביו, אשר מסר את נפשו על קדושת הדת הישראלית והיה מתאוה לזכות למסירת נפש כמוהו. הזמין לו מזלו להלחם בר' יונתן אייבשיץ ועכשיו גם במשה חיים לוצאטו. יעקב עמדן היה “סופר מהיר” וגם מצוי אצל דיו־הדפוס; כי סידר לעצמו בביתו בית־דפוס, שבו היה מפרסם את אגרות קנאות שלו כאות נפשו. מהיר היה מאוד בחיבור של פַּסְקְוִילִים, שבהם הצטיין בכשרון רב. סגנונו היה מסוגל ליצירות “ספרותיות” ממין זה. כמעט שיכולים אנו לפנות לו מקום באנטולוגיה עברית מצד הסגנון, סגנון הפסקוילים. אין ספק, שפיו ולבו היו שווים. מה שעשה בנידון זה עשה מתוך אמונה שלמה, שהיה מאמין בעצמו ובמעשיו הקנאים. לא מרוע לב יצא לקנתר את אלה שכנגדו. בנוגע ליונתן אייבשיץ אפשר לחשוד בו, כי יצא להלחם עמו מתוך רגש קנאה שהיה מקנא בו ובגדולתו. אם נאמת חשד זה עלינו לומר, שבכל אופן נתפס יעקב עמדן ברגש קנאה זה שלא מדעתו, ואולם בנוגע למשה חיים לוצאטו, וודאי שלא היתה לו בריבו עמו שום פניה זרה. הוא ראה חובה לעצמו להתקוטט במשיחי שקר המתעים את העם; מצוה הוא עושה בריבו עמם, כדי להסיר מכשול מדרך בני דורו. ואוי להם, לחשודים בעיני יעקב עמדן, אם נפלו בידיו, או יותר נכון: בעטו. הוא היה זריז מאד במלחמתו מלחמת מצוה. לא ידע מעצור לשטף לשונו והכל נעשה לו היתר גמור בנוגע לפולמוסו עם אנשי עברתו. היה מנבל את עטו בדברים מכוערים ומגונים, שאין להעלותם על הנייר אפילו לגבי בני אדם שנואים לו. ולא רק את אלה היה נוהג לנבל בדברים קשים ועוקצים, אלא גם את נשיהם ובניהם וכל אשר להם; לא חס אפילו על עובר שבמעי אמו. זה אנו רואים ביחוד בדברי שטנה אשר ערך כלפי יונתן אייבשיץ עד רדתו.

בידי בני אדם אלה (משה חגיז ויעקב עמדן) נפל משורר צעיר ואיסתנס, פייטן רך ואצילי, משה חיים לוצאטו.

ימי החורף שנת ת“ץ עברו על הפייטן הצעיר בריבות דברים ובמלחמת הגנה, שהיה נלחם באנשי ריבו. הגיעה השמועה למשה חגיז באלטונה, כי עוסק לוצאטו בלימודי קבלה, ב”כבשי דרחמנא“, וזוכה על ידי השבעות לגלוי אליהו והאבות הקדושים. נראה, כי לזה גרמו אגרות יקותיאל הרופא, “המשוקץ והמתועב”, “כסיל ובער”, למרדכי יפה בוינה ולרב אב־בית־דין בוילנה. מובן שראה משה חגיז חוב לעצמו לפקח על ענין זה. חושד היה בלוצאטו, שנסרך אחרי שבתאי צבי ובדעתו לעמוד לישראל נביא ומשיח שקר. ביום י”ב (ג"ט) במרחשון לפרט “שק”ץ הם לכם" שלח אגרת לרבני וויניציאה “הקרובים אל החלל לדרוש ולחקור ולעקור מן השורש חברה רעה זו טרם שתתפשט צרעתה בין ההמוניים ולדון את כל בני חברה זו כרודפים את ישראל”. שעה זו, כשהחל משה חגיז לזרז את רבני וויניציאה, להלחם במשה חיים לוצאטו וסיעתו⁴, היתה שעת נקודת החיתוך בחיי הפייטן הצעיר.

משה חיים לוצאטו היה מטבעו פייטן רך לבב. חסר היה לו אומץ לב לעמוד בקשרי מלחמה. הוא לא עשה את עצמו נביא ומשיח, אלא נמשך אחרי הרהורי לבו ואחרי דמיוניו. כשעמד שבתאי צבי ופרסם על עצמו שהוא “משיח אלהי יעקב” היה צעיר לימים כלוצאטו. אבל אומץ לבו עמד לו להאמין בכח עצמו ועל ידי זה הכניס אמונה גם ללב בני דורו. אין ספק, שאילו עשה משה חיים לוצאטו כמוהו היה מושך אחריו המון רב בישראל להאמין בו. הרי ראינו, שגם לאחר שנתחרט ממעשיו וקבל עליו בהכנעה מרובה את גזר־דינם של רבני זמנו עוד לא פקעה אמונת ההמון בו. העיד יעקב עמדן, שגם אחרי מותו של לוצאטו היו תלמידיו, כלומר: קצת בני אדם שנתיחסו אחריו, בשליחות נבואית שטים ועוברים בערים ומסיתים את ההמון להאמין במשה חיים לוצאטו ותורתו. ולא רק ההמון נמשך אחריהם, אלא גם קצת בני אדם חשובים, שהיו מסייעים בגופם ובממונם לשליחים אלה. ביחוד נמצא ללוצאטו קהל מאמינים בערי המזרח. יעקב עמדן מספר, שגם אחד מקרוביו נמצא בעדה זו. היו מוליכים עמם כתבי־יד של משה חיים לוצאטו ומנבאים מתוכם. במעשה זה יבורר לנו, איך היה הדבר כי נתגלגל כתב־יד של מזמורי תהלים מיסודו של לוצאטו לפראג ונמצא שם עוד לפני תשעים שנה בערך בידי אשה אלמנה.

ואולם שמע לוצאטו גערת משה חגיז ונבהל. תיכף שלח אגרת לקנאי זה (ביום ששי פרשת ויצא, י“א בכסלו שנת ת”ץ) להתנצל לפניו בהכנעה מרובה, כמעט בשפלות הרוח. הוא עשה את עצמו לגבי משה חגיז, “שפל אנשים צעיר ונבזה מדרס לצאן קדשים”. חלילה לו להיות מתלמידיו של שבתאי צבי אשר התעה בזמנו את ישראל. “בקרב ישראל אודיע נאמנה היום הזה, כי לא בסוד חטאים ובעצת פועלי און, כותבי על קרן הצב”י: אין לנו חלק באלהי ישראל… לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי ואותות ומופתים לא עשיתי והאותיות לא שאלוני והגדתי, ואם הדברים נאמרו בשמי באופן אחר מהנזכרים, בטלים ומבוטלין".

אדם כותב דברים כאלה בסגנון כזה אינו נביא ומשיח – לא נביא ומשיח אמתי וגם לא נביא ומשיח שקר. בכלל עלינו לעמוד על הבנת מאורעות כאלה. במדות תרומיות ובאצילות מוסרית אין אדם זוכה להיות מנהיג עממי; אין לב העם נמשך אחר אדם כמותו. זהב טהור לא יצלח למלאכה אלא צריך הוא לתערובת נחושת. יעקב עמדן מספר, שלאחר מותו של לוצאטו היו נביאיו המנבאים בשמו חוזרים בקהלות ישראל ומרמים את הבריות וגם עשו כמה מעשי נבלה. עם כל זה העיד בתשומת לבו, שלא היתה יד לוצאטו באמצע. אדרבא, לאחר שהכניע את עצמו ב“ודויו” לפני הרב יעקב הכהן אב"ד בפרנקפורט הלך לאמשטרדם והתפרנס מעבודת השחזת אבנים טובות; ומאז לא נשמע עליו שום דבר רע. יודעים אנו את יעקב עמדן ואת טבעו. אילו היה חושד בלוצאטו, אילו היה אפילו נדנוד של חשד שמשפיע לוצאטו על אלה המנבאים בשמו ומטעים את העם, ודאי שלא היה נושא פנים לו. בכל מה שעשה לוצאטו, ובכל מה שהיה יכול לעשות אלמלא פגעו בו קנאים, רואים אנו, שלא היה מסוגל כל עיקר להנהגה עממית. אפשר, שאילו נטפלו לו בני אדם אמיצי לב לעשות במעשה מה שחשב בהרהורי לבו היתה קמה תנועה דתית עממית חדשת כזו שקמה לפניה (על ידי שבתאי צבי) ולאחריה (החסידות). אבל קשה להאמין שנפשו האצילית של לוצאטו היתה מסכמת להם. עד כמה שמעוררים מאורעות חייו בלבנו רגש של חמלה, צריכים אנו להודות, שלו, לאותו הפייטן האצילי, היתה אחרית זו לטובה. הוא נשתתק ומצא מנוחתו באיזו קרן זוית. לא נתלכלכה נפשו בזוהמה של תנועה עממית, שמקורה היה רפש הגיטו.

נראה שדברי התנצלותו באגרת למשה חגיז עשו על זה רושם. בתשובתו ללוצאטו הוא נוהג על פי הצווי התלמודי להיות “שמאל דוחה וימין מקרבת”. פתח לפייטן הצעיר דרך תשובה ללמד עליו זכות: “הרבה ילדות ושחרות עושה”. ולפי זה מה שעשה הוא מעשה נערות. משה חגיז אינו מאמין “בכל דברי הרופא יקותיאל (הרי"ק) אשר פער פיו בגוזמאות והפלגות. עם כל זה מוכיח הוא את לוצאטו אפילו על קצת מעשיו. איך אדם צעיר, בן עשרים ושלש שנה, “שרוי בלי אשה”, עוסק בענינים כאלה העומדים ברומו של עולם; מתפאר “שבכחו לצוות על המלאך שר הפנים, לאבות הקדושים ולאליהו ולפעמים למלך המשיח ולכל אותם יסודי עולם שנזכרו במכתב הרי”ק”. “גם אתה תהלה לאל עשיר ובעל מקנה ואינך צריך ליטול שכר ולהנבא נביאות שקר, ואם כן מה לך ולצרה זאת שנתפשטו דברים כאלה בקצוי ארץ?”

באותו זמן יצאו גם רבני וויניציאה להלחם במשה חיים לוצאטו וסיעתו. הם שהיו “קרובים אל החלל” לא נהגו כמשה חגיז לפייס את לוצאטו בדברים רכים. בגערה חריפה הכריזו על "משה חיים לוצאטו ואחוזת מרעיו, רעים וחטאים; בהתחברות אליו יעשה מרמה בעצת נמהרים; על אלהים ידבר נפלאות ומלין לצד עילאה ימלל: שמעו נא המורים – אני ואפסי עוד, רזי לי, רזי לי; רז לקראת רז ירוץ וקולו ירים, ומגיד לקראת מגיד להגיד סודות התורה, אשר בהם אשורי המלך אשורים; קדושים אשר בארץ המה יציצו מעיר אלהים שמה, ועמי מדברים. אדם קדמאה ומלכא משיחא כל תעלומות לי מסבירים, שלשה אבות העולם יקראו לפני חברים, מלאכי עליון ושרפי אל ובפרט מטטרון שר הפנים לא יטו ימין ושמאל לבלתי לכת אחרי הבחורים, אני משיח אלהי יעקב לקבץ כל הנפזרים; אני נעים זמירות ישראל לחבר תהילים זמירות ושירים; לי נאה ולי יאה לעשות זוהר תניינא בזמן, וראשונה במעלה ולחם סתרים; אני אתקן שבעים תיקונים על פסוק “וכל היד החזקה”; “אני ניצוץ מעקיבא בן יוסף שנכנס ויצא בשלום בפרדס הסודות ואכלתי לחם אבירים, כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום ואני הוא רועה העדרים, עלי אמר רעיא מהימנא שתנתן תורה על ידי מבורא רוח ויוצר הרים… כי ממשה ועד משה לא קם עוד כמשה”.

רבני וויניציאה דחו את לוצאטו תיכף בשתי ידים – וידיהם היו גסות כל כך, הולמות כפטיש. ואולם הוא השיב להם (ביום כ“ז בשבט ת”ץ) בהכנעה מרובה מתוך ענוה וצניעות; ואפשר גם מתוך יראה, כי נפל פחדם עליו. בדברי פיוסו הרצה לפניהם: “הן לא אספתי מימים אספות ולא מראש עשיתי עדרים עדרים, כי הלא מובלע בין אנשים ישבתי מסתתר ונחבא, כי לא רדפתי ולא רודף אני אחרי ההבל ושוא נתעה, כי אם מתעסק בשלי לעבוד את האלהים ככל המוטל על כל אשר בשם ישראל יכונה”. הוא מתנצל באגרתו, שכוונתו להשיב בדברי תוכחה את בני קהלתו מעוון, מה שהצליח בידו במדה מרובה. “מודה אני על חלקי אשר תהילה לאל אף פרי טוב יצוא יצא פה, להשיב רבים מעון וללמד לכל מבקש ה' דעת כברכת ה' עלי”. מתוך דבריו בולטת גם תוכחה לרבני וויניציה, אשר דנו אותו שלא בפניו לחובה על פי השמועה ולא חקרו ודרשו בדבר, לעמוד על האמת. הרי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. במכתבו זה בטא גם את אומץ רוחו, למסור את נפשו על אמתות דעותיו הדתיות: “הלא עקוד על מזבח ה' לא אסיר תומתי ממני ולא יעלה עלי מורא בשר ודם תחת אשר מצוות ה' אני עושה. וכאשר לא ירא אברהם אבינו מאור כשדים ולא חנניה מישאל ועזריה על כבשן האש ולא הרוגי לוד מפני מות כן לא אשים לבי על כל קטרוג סמאל ושטן הגדול אשר מחרחר ריב”.

על אגרת זו לא השיבו רבני וויניציה. בינתים כתב משה חיים לוצאטו לחברו עמנואל כלבו בליוורנו (בר“ח אדר ת”ץ) וגילה לפניו את לבו: “אמת הדבר, כי משנת תפ”ז חנני אלהים לשלוח לי אחד קדוש, מן שמיא נחית, והגד יגד לי יום יום סודות גדולים, הכל בכתב לסדר הימים כתבתי באר היטב, ואחר רוב התיקונים שנתן לי לעשות אמר שאזכה לשמוע מפי אליהו ז“ל גם דברי אלהים חיים. ויהי כאשר אמר, כן היה לי. למועד אשר דבר נגלה לי אליהו ז”ל ואחריו נשמות קדושים אשר בארץ המה העומדים לשליחותו של מקום להודיע סוד ה' ליראיו… וחיברתי על פיהם חיבורים רבים וגדולים תהלה לאל; הראשיים: חיבור על קהלת כשמונה מאות דפים קטנים, ושבעים תיקונים על הפסוק ולכל היד החזקה, כמאתים דפים; וחיבור על התורה, מבראשית החילותי ואני היום מגיע לפ' מקץ, הוא עתה כשש מאות דפים – כולם בלשון זהר ממש; ואחרי כן הרבה ענינים יהיו כמו ט“ו ספרים ובפרט כללים לחכמת האמת… וכל זה הענין לא הגדתי בראשונה אל אח וריע… ואז עבר חכם אחד ירושלמי פה פאדובה וראה איזה כתב מבין החרכים ולא אמר פה לשום אדם, אלא בוויניציאה דיבר, ובשובי לביתי נתגלגל דבר מדבר עד שנודע לתלמיד חכם אשכנזי העומד פה לקבל כתר הרפואה שמו כמהר”ר יקותיאל, והוא כבר היה פה ארבעה חדשים ולא ידע דבר. וכאשר ידע אז נדבק אחרי הרבה, כי חשקה נפשו ללמוד חכמת האמת וגם קבעתי לו לימוד. והוא מרוב להבת תאותו כתב לקצין אחד נכבד בעבור זה הענין כדי לבשרו בשורה טובה. ובאמת לא ראיתי אני אגרתו טרם לכתה; מאז הגיעו הדברים לחכם חגיז והרעיש את כל העולם כולו כיום הזה, כי מה שהיה צפון בין מצער חברים נתפרסם בכל וויניציאה ואחרי כן בכל פאדובה, וכאן עשה פרי טוב, כי ברגע אחד נתהפך כל הקהל לתשובה, ומדי יום ביום באים לשמוע חידושי תורה אשר אני משים לפניהם לפי שכלם; והרבה באו לקבל תיקוני תשובה ועזבו עברות גדולות, תהלה לאל".

טעה לוצאטו בהאמינו, כי ישכך כעסם של רבני ליוורנו בדברי פיוס. הם השיבו לו קשות. עליו לתת אות ומופת, כי דיבר אליהו הנביא עמו – ואם לא יתן אות ומופת הרי ברור, שלרע הוא מתכוון ואחריתו תהיה כאחרית שבתאי צבי וחבריו. ביום חמשי לחודש ניסן ת“ץ כתב אגרת לרבני ליוורנו להתנצל לפניהם ולפייסם: הוא, “עפר מן האדמה”. אינו מתהדר באותות ומופתים ואינו מגיד את הבאות. הוא עוסק בחכמת האמת ובעיקר בתורת האר”י העמוקה. אותות ומופתים אינם מוכיחים כלום, שהרי גם חרטומי מצרים עשו כמעשי משה רבנו בלהטיהם.

בינתים כתב משה חגיז (כ“ה באדר ת”ץ) לר' שמשון מורפורגו מורה־צדק בקהל אנקונה והציע לפניו, כי יצרף אליו את ר' אברהם סגרי מורה־צדק בעיר קאזאלי ואת ר' יוסף אורגו בליוורנו ושלשתם ילכו לפאדובה לחקור ולדרוש את מעשי משה חיים לוצאטו, מה שהציע הוא עצמו; ועל פי עדותם ידעו “לטמא או לטהר”. לא האמין משה חגיז בר' ישעיה באסאן רבו של לוצאטו, אלא חשד בו, כי הוא נושא פנים לתלמידו. לפיכך לא גבה עדות מפיו. שמשון מורפורגו סרב (במכתבו מכ"ו בניסן למשה חגיז) לקבל על עצמו שליחות זו. לא היתה דעתו שלמה עם משה חגיז בזריזותו בדבר הזה. הוא הציע לשלוח במקומו את הר' דוד פינצי ממנטובה. ועצתו היתה לדבר על לב לוצאטו, כי יחדל ממעשיו ולמודיו כל ימי היותו חוץ לארץ. אלא יצא לארץ ישראל ושם יעסוק בלימוד הקבלה כאות נפשו.

ראה משה חגיז, כי מתרשלים רבני איטליה בדבר הזה והוסיף לשלוח אגרותיו לקהלות איטליה ואשכנז לזרז את הרבנים במלחמת מצוה זו. ובאמת היו רבני אשכנז הראשונים בדבר להכריז חרם על משה חיים לוצאטו ועל חיבוריו בקבלה. גזרו איסור חמור על פרסום דברים כאלה בסגנון הזוהר והחרימו כל איש אשר יזיד לעשות כן – “טמא טמא יקרא”.

כל ימי התאבקות משה חגיז עם לוצאטו, היה קובל על רבני איטליה, שהם מתרשלים בדבר הזה, כי נושאים הם פנים למשה חיים לוצאטו העשיר. כזה טען אחרי כן גם יעקב עמדן. לאחר שירד אביו של לוצאטו מנכסיו לא המתיקו עוד את דינו כבראשונה. יעקב עמדן אומר בפירוש, שכל זמן שהיה “הון ועושר בביתו” של לוצאטו לא מצו רבני איטליה עמו את עומק הדין. אחרי משא ומתן ארוך בין רבני וויניציה ובין רבני שאר הקהלות באיטליה שלחו “חוקרים” לפאדובה לחקור ולדרוש את משה חיים לוצאטו ומעשהו. כנראה היתה גם יד רבו ישעיה באסאן באמצע. הוא התאמץ בכל כחו להגן על תלמידו וצדד בזכותו לפני כל המשטינים אותו. באו השליחים לפאדובה ובדקו את כתבי לוצאטו ואחרי כן פצרו בו כי “יתודה” לפני רבו ישעיה באסאן ויקבל על עצמו שלא להוסיף לעסוק עוד בעניני קבלה. את חיבוריו ימסור לרבו, והוא יגנזם או יבטלם כחפצו. רך וצעיר היה הפייטן ולא יכול לעמוד בקשרי מלחמה. הוא הסכים לדברי השליחים ומסר את כתבי־ידו לידי רבו וקבל על עצמו לפרוש מן היום ההוא והלאה מלעסוק בקבלה (ג' באב ת"ץ). רבני וויניציה השלימו עמו במחילה וסליחה גמורה. לאות על זה נתנו לו סמיכת רבנות.

באו עכשו ימי שלום ושלוה למשה חיים לוצאטו. בשנת תצ“ב או תצ”ג לקח אשה את בת הרב דוד פינצי ממנטובה. נראה היה כי מעתה יעסוק רק בדברי שיר ומליצה, שבהם יצא לו כבר פרסום גדול. ואולם בסתר לבו נמשך אחרי הקבלה, כי היא היתה משאת נפשו ויסוד חייו הרוחניים. עבר על שבועתו אשר נשבע לשליחי רבני וויניציה והשקיע את עצמו עוד הפעם בלימודי הקבלה. בשנת תצ“ד השלים בכתב־יד את חיבורו “כללים ראשונים לחכמת האמת”, ועוד יסד “תפלה ושיר לליל פסח” “תפלה ושיר לחג השבועות”, וביום ערב ראש חודש אלול תצ”ד השלים “וכוח בין השכל והנשמה”. שירו לליל פסח הוא בעיקר בדרך הסוד. ואולם מצוין הוא בצורתו הפיוטית, בריתמוס נעים ובצחות לשונו, נביא בזה לדוגמה אחד הבתים (מה שהעתיק יוסף אלמאנצי מכתב־יד):

מַהֵר יְיָ נָא פְדוּת נַפְשֵׁנוּ,

שֵׁנִית קְנֵה עַם זוּ לְךָ קָנִיתָ,

הָשֵׁב לְחֵיק אִמָּם נְפוּצוֹתֵינוּ,

חִישׁ נָא תְּגַלֶּה יוֹם אֲשֶׁר כִּסִּיתָ.

יִגְדַּל יְיָ עַל גְּבוּלוֹתֵינוּ

יִשְׁתַּחֲוֶה לָךְ כָּל־אֲשֶׁר עָשִׂיתָ.

מַלְכוּתְךָ תָּרִים וְהוֹשַׁעְתָּנוּ,

נִשְׂמַח בְּךָ, תָּגֵל וְתִשְׂמַח בָּנוּ⁵

דבר זה, עסקו בקבלה, לאחר שקבל על עצמו באלה ובשבועה שלא יהיה לו עסק בה, נודע לרבני וויניציה. הם הפקידו בפאדוּבה “אנשי משמר” בסתר להשגיח על לוצאטו ולבדוק אחריו. אלה גלו את סודו לרבני ויניציה. תיכף שלחו שליחים לפאדובה לחקור ולדרוש בדבר. אחד השליחים בא אליו לביתו ודבר על לבו ודחה את השליח בשתי ידים. אז באו שלשה השליחים יחד אל ביתו ואיימו עליו בדברים קשים שבכל אופן עבר על שבועתו ומרה תהא אחריתו. נבהל הפיטן לדבריהם ונתן אותם לחפש בביתו. הם מצאו קובץ השבעות לסמאל ולשדים ולרוחות שיסד לוצאטו, בצירוף ציורים שהכין לשעורים: פני אריה, פני זאב, פני אדם. כנגדם הכין בתיק שחור “כלי משחית” להתגבר עליהם: סכין ונר של שעוה צבועים שחור. תחילה התנצל לוצאטו לפניהם באמתלות קלושות. הסכין מוכן לו לגלוח זקן והוא צריך לנר של שעוה, כי רגיל הוא לגלח את זקנו בלילה. ואולם כאשר חזקו עליו דברי השליחים באיומים הפך את לבו והשיב להם קשות. אינו זקוק לרבני וויניציה. הוא פאדובני ועומד ברשות רבני פאדובה. בדעתו ללכת לעיר פראנקפורט או לאמשטרדם ושם יפרסם בדפוס את השגותיו על ספר “ארי נוהם” ליהודה אריה מודינה.

אומץ לבו לא עמד בו ימים מרובים. כך היה טבעו; נפשו היתה מקולעת מפחד לבטחון ומבטחון לפחד. כבר היה אז בדעתו לעזוב את פאדובה ולקבוע את ישובו במקום נסתר מעין רודפיו. אך בינתים לא הניחו רבני וויניציה את ידם. ביום ששי במרחשון שנת תצ“ה הכריזו בפרסום גדול בגיטו הישן והחדש ובבתי הכנסיות חרם חמור על כל אלה שבידם מכתבי משה חיים לוצאטו ולא יביאו אותם במשך חמשה עשר יום אל ישיבתם. מובן שכל מה שעשו רבני וויניציה עשו “לכבוד ה' ותורתו הקדושה”. חסים היו על כבוד כנסת ישראל שבאיטליה אשר חולל. “במדינת אשכנז, הולנדא ופולין ודאנימרקא” נתפרסם “כי צץ המטה פרח הזדון במדינת איטליאה” והם, רבני וויניציה, מחויבים לעמוד בפרץ, שהרי עירם, “עיר כלילת יופי”, “קרובה אל החלל”, אל העיר פאדובה. בעיר זו “קם והתעודד איש אחד, משה חיים לוצאטו, גבה לבו עד להשחית ויאמר אעלה על במתי עב למעלה מעשרה לפני לפנים ממחיצת הפרגוד, כי שם ישבו כסאות אבות העולם ואדון הנביאים ושאר קדושים אשר בארץ המה”. ועלתה בדעתו הנכזבה בגאוה וגאון ודרך רע להיות חובר חבָרים ומחבר חבורים לקרוא אותם בשם זוהר תנינא ואינו אלא חשוכא קדמאה, וע”י תקונים על פסוק ולכל היד החזקה ואינם אלא קלקולים מקל שבקלים. וגם חשב מחשבות זרות ומוזרות להרים ידו, יד כהה, לעקור עיקר גדול מעיקרי אמונתנו וחבר ק“ן מזמורים כנגד מזמורי דוד המלך ע”ה, והם תלי תלים של חרופים וגדופים באמרו כי לעת הגאולה יתבטלו מזמורי נעים זמירות ישראל ויוחלפו במזמוריו".

בכל תוקף ועוז גזרו שיהא משה חיים לוצאטו מוחרם ומובדל מקהל ישראל. גם מוחרמים כל אלה הנמשכים אחריו והמחזיקים את חיבוריו בידם. לא הבדילו בין ספרי קבלה שיסד ובין שיריו היפים. חרם זה הכריזו בהסכם רבני הקהלות בגרמניה, הולנד ופולין ובהם אנשים מצוינים ומפורסמים. גם הרב משה חגיז והרב יעקב עמדן נמנו בתוכם. באמת היו הם ראשי העסקנים בענין הזה. וביום ח' בכסלו בשנה ההיא הוסיפו עוד פעם להכריז על משה חיים לוצאטו חרם, להשמיד שמו מעל פני האדמה.

עכשו ראה לוצאטו, כי אין לו עוד מעמד בעירו ובארצו. נגמר בדעתו ובדעת בני משפחתו וכל הקרובים אליו, לצאת מאיטליה ולבקש לו מנוח בכל אשר ימצא. בתחילת חודש כסלו שנת תצ"ה יצא מפאדובה. פרידתו מבני משפחתו, מאביו ואמו ומאשתו וילדיו וגם מאוהביו היתה קשה מאד. בהיותו בדרך בעיר בולזאן (באטצען) כתב במוצאי שבת עשירי לחודש כסלו אגרת לחבריו בעיר פאדובה. אגרת זו היא “תעודה אנושית”; דבריה הם בטויה של נפש פייטן וחוזה חזיונות, אשר לא יכול לעמוד בפני אויביו ורודפיו. הוא כתב “אל החברים קדושים בני בית מדרשנו” את הדברים האלה:

"אחי ורעי הקטנים עם הגדולים שלום רב.

אם אמרתי אספרה כמו זר בעיני נחשב וקשה עלי פרידתכם, לא תעצר כח לשוני לדבר ולא לבי להרהר אף כי ידי למשוך בעט סופר, כי מעת נשארתי לבדי מצאתי את עצמי כלב באין אברים, כצפור משולחת מאפרוחיה, ומה נאמר ומה נדבר מסיבות מתהפך בתחבולותיו, בהדי כבשי דרחמנא אין לנו אלא שתיקה וכל מאי דעבדין מן שמיא טב; זאת תדעו נאמנה כי לא לבי הלך מן החברה הקדושה ולא יזנח לעולם תמימות אהבתכם כן יהי רצון מלפניו לאסוף נדחים ולקבץ פזורים ונזכה לשוש יחדיו לעבודתו ית' כבראשונה.

“הנה כי כן אחת שאלתי מכם אותה אבקש להחזיק במישור מוסר עבודתכם לפניו ית', אל תרפו ידיכם, חזקו ואמצו ועל משמר תורתכם תעמדו הכן, ודעו וראו כי בדרך ישר אתם נצבים ת”ל לפני ה' אלהיכם, אל תטו ימין ושמאל ותורתו אל תעזבו, ולימוד הזהר הקדוש יזהיר כזהר הרקיע וגם שאר הלימודים השתדלו להרבות ולא למעט חלילה, ותגבירו השלום ותרחיקו השנאה, ואש המחלוקת תשקע ותכבה לעולמי עד; ואני הנני מתהלך לאשר תנהלני ימין ה' רוממה, ובכל אשר אהיה שמה הנני כולל עצמי אתכם ועלי דידכו קסמיכנא בכל אותם הסדרים הישרים והנכוחים אשר לא אוכל לבדי עשות אותם. ואני תפלה אל אל עליון: יפקח עליכם עינו הטובה ובמגינו יגן עליכם ויצילכם מכל צרה, אמן; ואתם גם אתם התפללו עלי למען יצליח ה' את דרכי וינחני בדרך הטובה למען שמו ואמצא יחול לבבי ברצונו ית' הטוב, ויהי ה' אלהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה, אמן כן יהי רצון".

בשעת יציאתו מאיטליה לא ידע לוצאטו עדיין היכן יקבע ישובו. ואולם כנראה בחר ללכת תחילה לעיר פראנקפורט כדי לעמוד שם לדין לפני הרב אב“ד. החרם, שהטילו עליו רבני ויניציה בצירוף רבּני הקהלות באשכנז, הולנד ופולין, היה לו למכשול בדרכו. בכל אופן ראה הכרח בדבר להשתדל בביטולו ובהתרתו. חותנו, הרב דוד פינצי ממנטובה, שלח אגרת להרב יעקב הכהן בפרנקפורט להמליץ עליו. הוא סתם את דבריו ובקש מאת הרב יעקב הכהן, שיהיה מורה דרך לחתנו בהיותו בארץ נכריה. ואולם עוד טרם בא לוצאטו שם הקדימו כבר משטיניו, הרב משה חגיז באלטונה ורבני ויניציה, לשלוח דבריהם להרב יעקב הכהן. והוא קבל דברי שטנה אלה שלא בפני הנדון וכבר נקבע בלבו חשד כלפי משה חיים לוצאטו. בבואו לעיר פרנקפורט בחודש טבת שנת תצ”ה קדם את פני הרב אב־בית־דין במכתב לבקש ממנו רשות להכנס אל ביתו. לא ידע הנרדף והנדח מה יהיה משפטו בעמדו לדין לפני רב קנאי שהכין עצמו לעשות לו פסק־דין. אין ספק, כי נתכוון הרב להגן על כבוד התורה, על כבוד הדת הישראלית, שלא תקום עוד הפעם צרה כזו שהיתה בימי שבתאי צבי, ממנה לא נקו עדיין בימים ההם. ואולם אם כוונתו היתה רצויה – מעשיו היו קשים ואכזריים. כמה מן הצער בדבר לראות את הרב הקנאי הזה מתנצל במכתבו למשה חגיז על שקרב את לוצאטו תחילה – לא חלילה בימין, אלא בשמאל. מדבריו ומהרצאתו במכתב זה רואים אנו שמתחילת משאו ומתנו עם לוצאטו היה לו לאויב; בפייטן הצעיר ראה לא את אויבו, איש עברתו, אלא “אויב אלהים”, שמצוה לרדפו ולאבדו.

נכנס משה חיים לוצאטו אל בית הרב. לפי הרצאתו במכתבו למשה חגיז עשה הפייטן את עצמו כ“אינו יודע”. לא דיבר כלום על מה שאירע לו באיטליה; אלא סיפר לו שבדעתו ללכת לאמשטרדם למצוא שם מקור לפרנסתו. וכבר המליץ עליו הרב אב־בית־דין מקרא יפה: אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און. הרב הזה היה גדול בתורה, חריף ומפולפל, עוקר הרים וטוחנם זה בזה – אבל סגנונו הוא מטורף ומבולבל ולא ידע לכתוב אפילו שורה אחת כהוגן. מבקיאותו במקרא עלה לו להמשיל את הפייטן האצילי לאשה מנאפת. תיכף פחז וענה חטאיו המרובים בפניו. הלא זה האיש שהקדיח את תבשילו ביסדו ספרי קבלה שונים וגם קובץ מזמורי תהלים להשכיח על ידם, חס ושלום, את ספר תהלים של דוד המלך עליו השלום. לא הרגיש הוא ולא הרגישו בני דורו כמה עלובים מזמורי תהלים שחיבר דוד המלך עליו השלום, אם בכח פייטן צעיר להשכיחם מישראל. בהרצאתו מוסיף הרב יעקב כהן עוד מליצה שגורה בפי חכמי ישראל בימי הבינים: יוצק זהב רותח לתוך פיו (במליצה זו השתמש גם רבנו משה בן נחמן בוכוחו עם הראב"ע). לוצאטו התנצל תחילה לפני הרב באמרו, כי פגעו בו קנאים ואויביו הוציאו עליו שם רע. אך הרב גער בו בנזיפה והראה לו העתק המכתבים משנת ת"צ, מה שכתבו עליו הרב משה חגיז ורבני וויניציה בריבם עמו. טען הפייטן, שעליו לשמוע גם טענות הצד שכנגד, מקרא מלא הוא: שמוע בין אחיכם. ואולם לא קבל הרב את דברי הנדון אלא הזמין אותו לפני בית דינו. הם יעיינו במשפטו ויעשו לו פסק־דינם בלי ערעור. הפייטן נתרצה גם לזה.

בבית הרב נאספו “סנהדרין גדולה” לעיין בדינו של משה לוצאטו: בני הישיבה, כלומר, שני בתי דינין, ולהם צרפו גם קצת מפרנסי הקהלה. כל כך כדי לדכא את נפש העלוב הזה. חקרו ודרשו אותו וגם קראו את קובץ האגרות שכתבו בעסק זה משטיניו ורודפיו עוד בשנת ת"צ. הזכירו לו את עוונותיו הראשונים, שהרי אין כפרה לכופר ומין כמותו גם על מעשיו הראשונים. לבסוף עשו לו משפט חרוץ – לקבל על עצמו ודוי בנוסח שקבעו מקודם. ולא די לו במה שיחתום על כתב וידוי זה, אלא עליו לקרוא אותו תחילה בפיו כל מלה ומלה. לא חסרו דבר ממנהגי האינקביזיציה שהיתה נהוגה בספרד ופורטוגל ובאיטליה. מהם, מן המקולקלים שבהם, למדו מעשים כאלה, לעשות נקמה באויבי ה'.

כבר ראינו את משה חיים לוצאטו וטבעו הרך: שפל ברך ונכנע לפני כל הבא עליו באיומים. ואם באיטליה כן, בהיותו בעיר מולדתו, במסבת בני משפחתו ואוהביו – על אחת כמה וכמה באחת הקהלות בגרמניה במסבה של בני אדם קנאים, שלא שמעו את לשונו (וודאי שדבר עמם רק עברית) ולא הבינו את הלך נפשו; כי הצטיין הצעיר הזה בכשרון פיוטי עצום – זה לא נחשב בעיניהם כלום. במצב כזה נואש לוצאטו והסכים לאשר ולקיים את כתב הודוי שהציעו לפניו. הוא קרא תחילה בפיו דברי עדות על עצמו: “סבור הייתי וטעיתי ועויתי ומריתי את פי מורי ומלמדי להועיל מהר”ר ישעיה באסאן שלא לפרסם מחיבורי שום חבור“. “לפנים הייתי חובר חבור ספרים על פי מגיד ונשמות (נשמות האבות הקדושים), אני עשיתי כהנה וכהנה אשר לא יעשה בישראל כזאת”. “זאת לא זאת שהשפלתי את הגבוה, דברים העומדים ברומו של עולם; לא קיימתי את הכתוב: זה שמי לעלם, את החסר מלא רדפתי במלא פום ממלל רברבן”. “זאת נחמתי בעניי, כי צעיר אנכי לימים הייתי, ילדות היה (היתה) ולימי בינה עד האידנא לא הגעתי, הימים הראשונים יפלו. ומכאן והלאה חושבנא, בכולהון אחרטנא בחרטה המסלקת דמים, כמים אשפוך שיחי לפני אל חי, כפר נא בעדי ובעד ביתי, אתי תלין משוגתי, כי שגיתי ולא בזדון לבי מריתי, ובאשמים לא הלכתי, ואת ישראל לא עכרתי”. כל זה נכתב ונחתם ביום טו”ב טבת שנת תצ"ה.

שאר דברי הודוי הם פטפוטי מלין. בכל טרגדיה נמצאת גם תערובת של גיחוך ובדיחות. נסחו את ודויו בהודעת עצמו שהוא מקבּל עליו את פסקם ומצדיק את דינם. שהרי בראש בית־דין מומחה שבקהל פרנקפורט ישב “הפטיש החזק ועמוד הימני” “הכהן הגדול מאחיו” ועוד כמה תארים ושבחים לרב אב־בית־דין – אף על פי שהוא עצמו סייע לנסח את הכתב הזה. גם לא בוש לשלוח העתק הכתב לרב משה חגיז. לא נחשוד בהרב יעקב הכהן, שהסיח מלבו את מדת הענוה והצניעות. וודאי שהיה ענו וצנוע כמצווה במקרא ובמשנה ובגמרא ובספרי מוסר ודרוש – אלא כך היה מנהגם, מחוסרי נימוס ודרך־ארץ.

בנפש רצוצה ודרוסה יצא הפייטן הצעיר מבית־דין זה. הרב יעקב הכהן התפאר במכתבו למשה חגיז, כי לקח מידי לוצאטו את חיבורו “חוקר ומקובל”, שהיה נמצא אתו, ולא השיבו לו. הלא אותו כופר ומין שהתירו את חרמו היה הפקר וכתב ידו הפקר. על מה שעשה לוצאטו מתוך הזיה ודמיון הרעישו את העולם, ועל מה שעשו הם בלי הזיה ודמיון, אלא בדעה צלולה, לא הכה לבם אותם. הוא עצמו מעיד במכתבו למשה חגיז, כי לחיבורו של לוצאטו הסכימו בכתב רבו ישעיה באסאן וחותנו דוד פינצי והרב באזילה (בעל אמונת חכמים). הם שבחו ופארו את ספרו של לוצאטו והעידו עליו שכולו נובע ממעין מים טהורים, מלמודי הקבלה להאר"י.

העתק פסק־דין זה שלחו לאמשטרדם – שהרי “למיחוש מיהו בעי”, עוד היו חושדים בו שמא יחזור חלילה לסורו, ללמד בקהל אמשטרדם מינות וכפירה, מה שהיה עושה תחילה בהיותו באיטליה.

משה חיים לוצאטו יצא מפרנקפורט והלך לאמשטרדם. בפעם הזאת עמד לו מזלו, כי הוליכוהו רגליו למקום מנוח, אשר הוטב לו שם. כלום לא ידעו הספרדים בקהלה זו כל עיקר מה שנעשה ללוצאטו באיטליה ובגרמניה ואת החרמים שהכריזו עליו בכמה קהלות? – וודאי שידעו ולא שמו לכל הדברים האלה את לבם. הפרוד בין האשכנזים והספרדים היה עכשיו לטובת עלוב זה. הם, הספרדים באמשטרדם, שהחרימו את אוריאל אקוסטה, על “שנעשה צדוקי” וכפר בהשארת הנפש, ואת ברוך שפינוזה, שהורה “כפירות איומות” ברבים – היו לפעמים גם בעלי סבלנות. ביחוד קנאו לכבודם, שלא ישלטו בהם אחיהם האשכנזים. כזאת עשו בימי המחלוקת שהיתה לחכם צבי עם שלמה אאיליון רב קהלת הספרדים בעיר הזאת. לא חקרו ודרשו, אם צדק חכם צבי בריבו עם רבם; אלא קנאו את כבודו, שהיה בעיניהם גם כבוד עצמם. כשבא לוצאטו לאמשטרדם קבלו אותו בכבוד רב וגם סייעו לו ליסד שם את ביתו. הוא בצניעותו ובמתינותו סרב להתפרנס ממתנותיהם, אלא עסק בהשחזת אבנים טובות. אמשטרדם היתה אז מרכז המסחר במקצוע זה.

קצת שעות ביום היה עוסק במלאכתו ושאר היום הקדיש להרביץ תורה וללמד את הרבים. הוראתו היתה חביבה לבריות, שהרי בעיקר לימד את העם מוסר ויראת שמים. גם אופן לימודו הצטיין בענוה ובפשטות ובלשון רכה. די לנו לקרוא בספרו “מסלת ישרים”, שבו קבע לוצאטו את דעותיו המוסריות. אין בספר זה עומק וחריפות, מה שהיה נוהג בספרי מוסר שבימיו; אלא הכל דברים נאמרים בתמימות ועושים רושם על הקוראים בצניעותם ובאמיתותם. הם דברים יוצאים מלב טהור, מלב אדם מאמין אמונה שלמה בכל מה שהוציא מפיו. לא אחר מליצות יפות חזר לוצאטו, אלא אחרי דברי אמת ויראת שמים, דברי אהבת הבריות ואהבת המקום, ללמד את אחיו מדות טובות ומשובחות; שיהא משאם ומתנם זה עם זה באחוה ובשלום וביושר ובצדק, בענוה ותמימות. סגנונו נוח וקל, פשוט וטבעי. אני מוצא לו רק דוגמה אחת בספרות המוסר – “ספר חסידים” שנוסד בשנות המאה הי"ב. אלא שספר זה הוא קצת המוני; כי קלט אל תוכו לא רק דעות מוסריות מתורת ישראל, אלא גם הרבה אמונות טפלות, ומה שקבל ממסבתו ההמונית בגרמניה.

במדה ידועה יכולים אנו להשוות את לוצאטו לברוך שפינוזה. גם הוא התפרנס מיגיע כפיו, בהיותו לוטש כלי זכוכית; היה מסתפק במועט ולימד דעת את בני סיעתו. אלא שאין בטבעו של לוצאטו אותו היסוד המהפכתי שמוצאים אנו בפעולתו הענקית של שפינוזה. זה מוצאים אנו לא רק בכמות ובאיכות של הפעולה הרוחנית, אלא גם בטבעה וכוונה. טבע ברוך שפינוזה היה בעיקר שלילי, דרך הבקורת וההריסה. אמנם הריסה לשם בנין. ואולם טבעו של לוצאטו היה חיובי, לא להרוס דעות מקובלות יצא, אלא לבנות עולם מוסרי שלם. אפשר שבנין זה היה ביסודו הריסה – אילו נתפשטה תורתו הדמיונית בישראל.

עוד בימי קיץ שנת תצ"ה, כשנתישב לוצאטו באמשטרדם ישיבת קבע, קרא אליו את אשתו ואת ילדה, גם את אביו ואמו ואחיו ואחותו. את אביו יעקב חי לוצאטו קבלו בני הקהלה הספרדית בכבוד גדול. משה חיים לוצאטו עצמו היה זהיר מאד בדבריו, באגרותיו ששלח אל אוהביו ורעיו לפאדובה. לא התפאר בפניהם על הכבוד הגדול שעשו לו בני הקהלה הספרדית באמשטרדם – לו ולכל משפחתו. ואולם אביו ספר להם באגרת שכתב איטלקית, שמצב בנו ובני ביתו טוב מאד. אנשי קהלת אמשטרדם אינם שמים לב לחרמיהם של רבני איטליה ואשכנז. הם נחשבים בעיניהם היותם “פועלי עוול”, קשתותם תשברנה בעיר זו. את ביתו בפאדובה השכיר ליצחק מאריני בזול, כדי שיקבע אדם כשר וירא אלהים את דירתו בו ויוסיף לאסוף חברים לומדים בחבורה בחכמת הקבלה – כאשר היה נוהג בימים הקודמים.

משה חיים לוצאטו עצמו שלח ביום י“א במרחשון שנת תצ”ו אגרת לחבריו בפאדובה לזרז אותם שיוסיפו לשקוד על לימודי הקבלה. נכנס מעכשיו אומץ ללבו של הפייטן, שמטבעו היה רך כקנה לפני רודפיו. ידע שבעיר אמשטרדם לא תשיגהו ידם. "הגדתי היום לכם, אשר זכני ה' לשוב ולשוש את מר אבי ומרת אמי ומרת אשתי ובני שיחיה ואחי ואחותי אשר הגיעו לשלום תהלה לאל, אחלי תהיה ביאתם לטובה ולברכה אמן… אמנם ידוע לכם מעתה ועד עולם כי זכרוניכם נחמה ושמחה אלי, ואבותיכם המה ישעשעו נפשי, כי לא סרה ולא תסור אהבתכם מלבי כל הימים. הנה שמחתי מאד אשר הקרה ה' לבוא צדיק בבית מלוני הוא הגבור כ' יצחק מאריני הבא לדור בביתנו, כי על כן יפקח עיניו להגדיל התורה ולהאדירה, ומובטחני בו שיסייע אתכם ויתמוך בידכם לעמוד על משמרת התורה והעבודה לה' אלהינו. אין הלום כל חדש ואני שוקד על לימודי תהלה לאל, ואנשי הארץ מחבבים אותי ואת כל ביתי כמשפטם הטוב, ואתם גם אתם שקדו ושמרו, אל תרפו מעבודתכם לה', והוא בטובו ייטיב לכם ויברך אתכם ויתן לכם אחרית ותקוה כאשר לבבי מתאוה.

וביום י“ח במרחשון הוסיף לכתוב לחבריו בפאדובה:…ואתם ידעתם דבר איזו דרך העולם ביום הזה אשר כל עושה טוב נבזה ונמאס, והולכי נתיבות עקומות ועקשות השעה משחקת להם, כי מנסה את כל עבדיו ההולכים בתמים לפניו לראות היעמדו אל מול פני המלחמה החזקה אם לא. ואשר באומץ ידיו יוסיף אומץ לעמוד לשרת לפני ה' ולשמור את כל מצוותיו ליראה את ה' אלהיו ולאהבה אותו ולא ישוב מפני כל, מעמל נפשו יראה וישבע ויאמר האח אך יחזק ויאמץ. לכן בנים שמעו לי. אל יפול לבבכם על כל המנאצים והמחרפים וגם הגשה למלחמה אל תגשו, כי כל קללותיהם מאפס ותהו נחשבו. יקללו המה ואל עליון יברך; וכל חרם וכל נדוי וכל קללה מותר לכם, שרוי לכם, מחול לכם, וההופך לאור צלמות יהפוך לכם ולכל עמו ישראל כל קללה לברכה. ואתם חזקו ואמצו, אל תרפו ידיכם מתורת ה' ועבודתו, כי דורש לבבות ה' וכל יצר מחשבות הוא מבין ונאמן הוא לשלם שכר טוב אל כל הבוטחים בו. ואשר אתם דורשים את שלומנו, תדעו כי ה' אלהי ישראל אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ויביאני אל המקום הזה, הוא ברחמיו פרש חנו עלי ויתנני לרחמים לפני כל בניו היושבים בארץ הזאת, וחבה יתרה מודיעים לי, והולכת ומושכת יום יום תהלה לאל. וגם מר אבי נכבד בעיניהם. ומקוה אני כי מאת ה' יצאה זאת ביאתי הלום, להטיבנו ולהרבותנו”.

ראו רבני וויניציה, שנמלט משה חיים לוצאטו מידם, וכל קללותיהם וחרמיהם לא ישיגוהו, עמדו והתנפלו על רבו ישעיה באסאן (הוא היה אז מורה צדק בקהל ריג’יו). האשימו אותו, כי היתה ידו עם תלמידו והחזיר לו את כתביו, שמסרו לידו בשנת ת“ץ להיות אתו למשמרת. עכשו לא יכול עוד הרב ישעיה באסאן להתאפק וערך אגרת לרבני מנטובה, שבה הרצה את פרטי המאורעות, אשר עברו על תלמידו. הוא דרש מהם, כי יושיבו בית־דין בעירם לעשות “מעשה בית־דין” אחרי חקירה ודרישה – כשם שעשו כבר במודינה. יבורר להם שלא הוא, הרב ישעיה באסאן, ולא תלמידו חטאו. בקשתו נעשתה. הרב באזילה במנטובה (בעל “אמונת חכמים”) הצדיק את לימודי לוצאטו והעיד עליו “כי מצא אותו מלא חכמה ודעת”; גם ספרו שכתב להשיב על ספר “ארי נוהם” למודינה “יקר מפנינים”, כיוצא בזה גם חיבורו “ספר הכוונות” ו”כללי חכמת האמת" ששאב “מבור האר”י", “ספרים ראויים לשבח ולא לשרפה ולא לקבורה; ואם הרב חגיז דיבר היפך זה, אולי היה [זה] מחמת רבני וויניציאה השמים אור לחושך”.

עוד נזדרז הרב ישעיה באסאן ושלח אגרת להרב ברוך רפאפורט, אב“ד בקהל פיורדא (פירט) בגרמניה. באגרת זו מוצאים אנו פרטי הסכסוכים שאירעו בפאדובה בהצותם על משה חיים לוצאטו. כנהוג במאורעות כאלה נכנסו בדבר בני אדם פחותים, הולכי רכיל ומחרחרי ריב. ביחוד מזכיר הרב באסאן לגנאי את שני משטיניו, את בליליוס, שלבסוף הקדיח את תבשילו בליוורנו ועשה מעשים רעים, ואת אחד המלמדים זלמן מלבוב. אדם זה, זלמן מלבוב, בא אל הרב באסאן, והוא אספו אל ביתו והמציא לו פרנסתו. ולבסוף שלם לו רעה תחת טובה ונתן ידו למשטיני לוצאטו ובזה למשטיני הרב באסאן⁶. הוא שהוציא דיבה עליו, שהחזיר לתלמידו את כתביו, שהיו שמורים בביתו. ממעשה זה יצא כל הבלבול. הלשינו על תלמידו לפני הרב משה חגיז, “אשר דרכו בסערה וסופה, ויליף רדיפה רדיפה; ואף אם הוא חכם ככלכל ודרדע, דרך שלום לא ידע”. עוד הרצה הרב באסאן באגרת זו את פרטי גבית עדות מצד רבני וויניצאה, שעשו בשנת ת”ץ. כמה עלילות שקר הכניסו אל תוך הכתבים; הוסיפו וגרעו כחפצם ולפי צרכם. כך מעיד עכשו אחד משלשה המבוררים שנשלחו אז לפאדובה לחקור ולדרוש במעשיו של לוצאטו – זהו משח מנחם מררי “צועק מרה, כי בעדות הנזכרת דברו עליו סרה, כי שמו במכתב דברים שלא אמר, ולא כתבו מה שבאמת אמר”. מובן שעשו הכל לשם שמים, ו“גדולה עברה לשמה”.

עם כל זה נשלחה התבה, שבה נגנזו כתבי יד של לוצאטו, מפאדובה לאמשטרדם וחזרה לבעליה. נראה, שזה נעשה אחר כתיבת האגרת של הרב ישעיה באסאן. הוא היה בימים ההם זקן ותש כוח; ואפשר שעשה מה שעשה מתוך זקנתו המופלגת.

באו ללוצאטו ימי שלום ושלוה בשבתו בעיר אמשטרדם. ראינו אותו, שהצטיין בכשרון ספרותי עוד בימי נעוריו. היתה לו מדת “עשות ספרים הרבה”. גם בהיותו באמשטרדם הוסיף לחבר כמה ספרים שרק מקצתם נתפרסמו בדפוס בחייו או לאחר מותו. כל ימיו שקד על לימודי הקבלה ויסד במקצוע זה כמה חיבורים והם שגרמו לו רוב הצרות שבאו עליו בשבתו בפאדובה. ואולם דווקא בחיבוריו אלה לא נמצא שום רעיון מקורי. הם בעיקר מעשה נערות, דברים שנאמרו בשטחיות, ובקצתם מוצאים אנו גם התפארות של אדם צעיר הולך אחר דמיונו. וכלפי זה מוצאים אנו בשאר ספריו תוכן רב הערך. באמשטרדם יסד את ספרו “מסלת ישרים”, שנדפס בחייו (בשנת ת"ק) וגם את ספרו “דרך תבונות”, הצעה בכללי התלמוד על דרך ההגיון (נדפס בשנת תק"ב). כשנסתכל בחיבורו זה נעמוד על טיבו של לוצאטו, טבע נגודים והפכים מרובים. הוא, שהשקיע את עצמו בהזיה ודמיון וראה חלומות בהקיץ, היה בעל הגיון בשאר מחקריו ודבריו בבירור מספיק ובחיתוך הגיוני. החשוב שבספריו שיסד באמשטרדם הוא הדרמה האליגורית “לישרים תהלה, שיר ידידות ליום חתונת החכם והנבון כהר”ר יעקב די־גאויש יצ“ו עם הכלה הבתולה המהוללה הצנועה מרת רחל דא־וייגא אינרקיש יצ”ו" (נדפסה ראשונה באמשטרדם בשנת תק"ג). ביצירה פיוטית זו, שנתפשטה בכמה מהדורות, נתחבב לוצאטו מאד בעמנו. אין ספק, כי היא תחילת תקופה חדשה בספרות השירית העברית. נושא ענין של הדרמה האלגורית הוא הוא אותו הבטחון התמים שבטבע לוצאטו. הוא האמין ביושר לבו ובתומתו שסוף האמת להתגבר. ההמון נמשך אמנם מתוך פחזותו אחרי רמאים וצבועים, ואת היושר, בן האמת, דוחים בסכלותם. באים רהבים ואנשי כזב ומתעים אותו לבטוח בהם. ואולם לבסוף האמת גוברת. שכל רֵע יושר יבוא אל ההמון בחכמתו ופוקח עיניו להכיר, שאין רהב בן האמת, אלא היושר. ואז הכל על מקומו יבוא בשלום".

כמה מן התמימות הילדותית בהשקפה זו. ומה שנפלא ביותר – כך האמין בתומתו אדם, אשר במבחר ימיו היה נרדף ונדח בכח רהבים, שונאי האמת. כבר פקעה מרירותו שקלט אל נפשו בימי עניו_; כבר שכח את כל המוצאות אותו בפאדובה ומה שעשו לו בעמדו לפני בית־דין בפראנקפורט. עברו ימי תלאותיו ועכשו חזרו לו אמונתו ובטחונו בנצחון האמת על השקר והרהב. זה היה שורש נשמתו, יסוד טבעו. הרי ראינו אותו גם בשעת קלקלתו, שלא הסיר מלבו בטחונו באלהים. ותיכף לאחר שבא לאמשטרדם ומצא שם מנוחה הצדיק על עצמו את הדין ולא סר מתומתו. אין אלהים חשוד לעשות דין בלי דין; וכל מה שעבר עליו היה רק דרך נסיון. אלהים ניסה אותו והביא עליו כל הצרות לראות אם יעמוד בנסיון ויוסיף לבטוח בו. עכשו כשעמד בנסיונות אלה וכבר רָוַח לו, הרי הוא חוזר לבטוח בהשגחה האלהית, שלא תתן למוט רגלי חסידים וישרים.

ובני הדורות אחרי לוצאטו חיבבו מאד את השירה האליגורית הזאת, כי גם הם היו בעלי בטחון מתוך תמימות דרדקאית. כל מה שנעשה בעולם הוא בבחינת “חסד שבחסד”. לפעמים נתקלים אנו במאורעות קשים שמביאים אותנו לידי הרהור באמתות ההשגחה האלהית; ואולם אלה ההולכים בתומם אינם זזים מדרך הבטחון באלהים. כל מה שיארע בעולם – הכל הוא לטוב. אין אנו משיגים בשכלנו האנושי את דרכי השגחת האלהים בעולם. “כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבתיכם”. ולפי שכך האמינו וכך היה קבוע בלבם חיבבו את יצירתו הפיוטית של לוצאטו, שהוא ציור מלחמת היושר עם הרהב, וההמון בסכלותו נמשך אחר הרהב להאמין שהוא אמת; אבל לבסוף היושר ינצח. ומי יפקח את עיני ההמון להכיר את האמת? הלא ודאי רק השכל. אילו היו פותחים את ספר ההיסטוריה האנושית וקוראים בו היו מכירים ויודעים, כי בעובדה הכל הפך זה. ואולם נעים היה להם חלום בטחונם בנצחון היושר על הרהב ובכח השכל להורות את ההמון בינה. ונצחון זה הלא מצויר הוא בשירה יפה, שקולה ונעימה. כל כך היה שיר זה חביב על בני הדורות הראשונים, שלא היו מוצאים די סיפוקם בקריאה לבד, אלא היו מעתיקים לעצמם את דברי השירה לרוב חביבותה עליהם. ובזה, בהעתק הדרמה, לא עסקו רק נערים אלא גם אנשי צורה. נזדמנו לי כמה כתבי יד של הדרמה “לישרים תהלה” מעשי ידי חכמים וסופרים, רבנים ואנשי תורה.

מוצאים אנו בזה השפעתם של הזרמים המוסריים בשנות המאה הי“ח, ימי השכלת הרבים בכח שלטון השכל. תקופה זו שבה נוסדה הדרמה “לישרים תהלה” היתה שעת הגברת הרציונליות בגרמניה ובצרפת, ימי חינוך העם בכח השכל. כולם התאמצו לבער את הסכלות והרשעות מן העולם בכח דברי חכמה נאמרים בסגנון מובן לכל העם. נמשכו אחרי השקפת העולם של רוסו, “כי אלהים עשה את האדם ישר”; האדם הוא טוב מטבעו, אלא שקלקלה אותו התרבות האי־טבעית. סוף ההתקדמות המוסרית לבוא, אם יתגבר השכל על הרהב, על אמונות טפלות שדבק בהן האדם לרעתו ויכיר באמת וביושר. לתכלית זו נשאו את נפשם כל “משכילי הרבים” במחצית השניה של שנות המאה הי”ח. הפייטן לוצאטו הקדים אותם קצת. ביצירותיו הפיוטיות היה מקורי. גם ברעיוניו שהשקיע ביצירות אלה הלך אחרי לבו. זה היה הלך נפשו. התמיהה היא רק בזה, שלא סר ממנו בטחונו התמים, כמעט דרדקאי, גם לאחר שראה את ההמון בטבעו האמתי. אין אנו יודעים איזו נגיעה היתה בין השקפת העולם של הפייטן לוצאטו ובין הזרמים המוסריים, שהיו שופעים ומשפיעים בזמנו מחוץ למחנה ישראל. ואולם בעולם הדעות והמוסר נמצאים כמה צנורות בלתי נראים, גלויים. לחקור עליהם עד כמה שאפשר, זוהי חקירה חשובה לעצמה.

ואולם אין אנו עוסקים בכוון הדרמה ובתכנה אלא בצורתה הפיוטית. מוצאים אנו באליגוריה זו את כל המעלות הטובות, שנשתבחו בהן יצירותיו הפיוטיות של לוצאטו; אלא שסגנונה מצטיין הרבה בשגרת הלשון. הוא סגל לעצמו סגנון מיוחד במינו, מה שהוברר כבר למעלה. סגנון כזה, שאין לו דוגמה ביצירות הספרותיות הקודמות, לא בבת אחת יגיע אל נקודת השלמות. וכבר ראינו, שלא עמד לו רק כשרונו הטבעי; אלא הוא היה עמל וטורח הרבה בתיקון שירתו, בלטישת סגנונו ובשלמות ציוריו. מובן, שבסוף נעשה לו זה הרגל. מה שמוצאים אנו ביצירותיו הראשונות סימני עמל ועבוד היה לו אחרי כן קבע. דבריו שוטפים ועוברים כמי מעין מפכים והולכים בלי עכוב. הדרמה האליגורית “לישרים תהלה” חשובה עד מאד, דווקא בצורתה הפיוטית, בנועם הריתמוס של השירה, במחרוזת הציורים, שמוצאים אנו בהם כשרון פיוטי טבעי בצירוף התקדמות אמנותית, פרי העבודה המחשבית.

משה חיים לוצאטו שרוב ימיו עברו עליו בתלאות איומות, ישב עכשו בעיר אמשטרדם. העיר הזאת היתה כבר אז מרכז מסחר העולם, “תשאות מלאה, עיר הומיה”. ואולם הוא, הפייטן הענוג ורך הלבב, היה מתגעגע לחיי הטבע, לחיים שקטים ושלמים וקצת מתבודדים. אפשר שעשו עליו רושם מעשי בני אדם בנכליהם ובתחבולותיהם, בשקריהם ובצביעותם. לפיכך הרגיש בעומק לבו חבה לחיי הטבע, שלכל הפחות בעיניו נדמו שהם חיי שלום ויושר. בכל אופן נכיר ביחוסו אל הטבע את עומק הטרגדיה של מאורעות חייו. אדם יושב בתוך עם שואף לריב ולמלחמה מתאוה לברוח מן השאון הזה ולהסתר בנאות שדה:

הוֹי צֵל כְּצוּף מָתוֹק! הוֹי יִבְלֵי מַיִם.

מִפָּז יְקָרִים יַחַד,

הָרֵי מְנוּחָה, כָּל־סַלְעֵי מַרְגוֹעַ,

הַבּוֹדְדִים שַׁלְוָה וּמְפִיקֵי שֶׁקֶט!

מָה אֶבְחֲרָה בָּכֶם, כַּמָּה אָגִילָה

עַל שִׂיחֲכֶם כִּי שָׁח, עַל עַנְוַת־דֶשֶׁא

מִכָּל שְאוֹן עָרָי כִּי הִכְרִיעוּנִי,

מַה נַּחְלָתִי כִּי מָרָה שָׂבַעְתִּי

וִיְהִי לְבָבִי לָהּ עַד עוֹלָם קָבֶר

בַּל יִתְּנוּנִי אֶת כַּעְסִי הוֹדִיעַ.

לוצאטו היה בן דורו ואנו מוצאים בשירתו את הזרמים המוסריים והתרבותיים של זמנו. ואולם הוא הקדים אותם קצת. כשלוש שנים אחר מותו הכריז רוסו את כרוזו הגדול, שעשה אז רושם אדיר על בני דורו: נחזור אל הטבע. כשיסד לוצאטו את חזיונו “לישרים תהלה” היה משורר האידיליות, גסנר, נער רך. ואולם בכמה ציורים של הדרמה הזאת מוצאים אנו את הגעגועים ל“חיים הפשוטים והטבעיים” המצוירים באידיליות גסנר. געגועים אלה בטאו קצת משוררים איטלקים, מה שלקחו משירים כמותם יוניים ורומיים. מה תמימים וישרים הם האכרים עובדי אדמה, והרועים המנהלים את צאן מרעיתם. עובדי האדמה והרועים נושאים עיניהם לאביהם שבשמים. יודעים אנו, שאין הדבר כך במציאות. לא רק בתרבותם עולים בני כרכים על בני כפרים; אלא על פי הרוב גם במוסרם. שהרי אין המוסר דבר שבטבע, אלא התקדמות תרבותית. וכבר אמר אחד החכמים: ההיסטוריה מלמדת מוסר והטבע מלמד תקיפות. ואולם במחצית השניה של שנות המאה הי"ח שלטה הרומנטיקה בעולם. דוקא מתוך שנתרחקו מחיי הטבע היו רואים בה הכל – לא רק יופי והנאה אסטתית מאין כמותה, אלא גם תום וצניעות, ענוה ומוסר. לוצאטו פִּיֵּט:

רוֹעֶה עֲדָרָיו נַעַר,

אֵין מִמְּנָת חֶלְקוֹ טוֹבָה בָּאָרֶץ!

כָּל־מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ תַשְׁפֵּלְנָה שֶׁבֶת,

בַּל תַּחְמֹד נַפְשׁוֹ בִּגְדֹלוֹת לֶכֶת,

כִּי אִם רְעוֹת צֹאנוֹ אֶל עֵין הַמָּיִם

וּלְפִיו חֲלָבָם קַחַת.

יַבִּיט כְּצֵאת אָדֹם מִקָּדִים שָׁמֶשׁ,

מַעְיָן אֲשֶׁר נֶאְמְנוּ

מֵימָיו וְלֹא יִכְזָבוּ.

יָשׁוּר בְּלֵב שָׂמֵחַ,

הָלוֹךְ וְנַגֵּן מִתְהַלֵּךְ אֶל רֶגֶל

צֹאנוֹ, בְּמַרְעִיתָם; עֵינָיו יִבְחָנוּ

עִשְׂבוֹת הֲרָרָיו אַף שִׂפְתּוֹתָיו שֶׁבַח

אֶל יוֹצְרָם תַּבַּעְנָה.

אַשְׁרָיו וּמַה טוֹבוּ, כַּמָּה יִמְתָּקוּ

לוֹ כָּל־יְמֵי חַיָּיו; כַּמָּה יַרְגִיעַ!

כִּי כָל־אֲשֶׁר תַּהְפֹךְ תֵּבֵל הַלֵּזוּ

עָלָיו מְסִבּוֹתֶיהָ,

יִבְזֶה וְלֹא יָחוּשׁ, לֹא יֵדַע רֹגֶז.

יִשְׂמַח בְּעָנְיוֹ כִּי לֹא חָמַד עֹשֶׁר,

קִנְאָה וְכָבוֹד לֹא לִבּוֹ יִלְחָצוּ.

כך ראה לוצאטו את העולם, את חיי בני כפר. אין הרועה העני מתאוה לשלחנם של עשירים; הוא שמח בחלקו ויבזה לכל מנעמי החיים. ולא רק הוא, הפייטן העברי, היה חולם חלום זה; אלא כך היה הלך נפשם של בני הדור ההוא עד ימי המהפכה בצרפת. המלכה מַריה אנטואינטי, אשת המלך לואי הי"ו, טרם שהעלו אותה על במת המטבח, היתה משחקת ומשתעשעת בטריאנון במנהגי כפרית – עד שבאה המציאות וטפחה על פניה. גם לוצאטו עורך לפנינו “מחזה מול מחזה”. לעומת הכפריים, האכרים הפלחים ורועי צאן “המאושרים” כל כך בחייהם הפשוטים, מה רע גורלם של מלכים ורוזנים:

לֹא כֵן שְׁאוֹן וָרַעַשׁ

חַצְרוֹת מְלָכִים וּמְדִינוֹת הָאֵלֶּה,

כִּי כָל־יְקַר תִּפְאֶרֶת

עֹשֶׁר כְּבוֹדָם – הָבֶל,

שִׂמְחַת עֲלִיצוּתָם – כָּזָב וָשָׁקֶר.

טוּבָם כְּקַשׁ תִּשָּׂאֵהוּ סוּפָתָה,

הֶמְיַת הֲמוֹנָם אָיִן,

אַף פָּעֳלָם מֵאָפַע;

קָדִים לְבַד יִרְדֹּפוּ,

יִרְעֶה לְבָבָם רוּחַ,

וַיִבְעֲרוּ יַחְדָּו, יַחְדָּו יִכְסָלוּ

רַק אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ.

כָּל־רוֹדְפֵי כָבוֹד, כָּל־אָץ לָעֹשֶׁר,

שָׁוְא זוֹרְעִים הֵם, אַף עָמָל יִקְצֹרוּ;

כֹּחָם יְכַלּוּ בָם וּבְעֵת הִשִּׂיגוּ

אוֹתָם, הֲלֹא הֶבֶל וָרִיק יַעְזֹרוּ.

מעין זה מוצאים אנו כבר בדברי קהלת: מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל – והשובע לעשיר איננו מניח לו לישון. אפשר שכך היה בדורות ראשונים. בזמננו מתוקה שנת העשיר והרעב לעובד, לו ולבני ביתו, אינו מניח לו לישון. משל המוני הוא: אין חרפה בעניות ואין הצלחה בעושר. באמת צריך לנסח את הדברים: אין חרפה בעושר ואין הצלחה בעניות.

ציור מאורעות חייו השקיע הפייטן בדברי השכל אל היושר:

… אַךְ אֶת זֶה חָזִיתִי:

עַוְלָה כְּמוֹ פוֹרַחַת

נֵץ הֶעֶלָתָה וַתִּגְמוֹל שַלָּטֶת;

זָדוֹן וְלָצוֹן עַלִּיזִים יִמְשׁוֹכוּ

גוֹי לֹא מְעָט אַחַר הֶמְיָתָם שָׁקֶר,

וּמְתֵי אֱמוּנָה עַד־אָרֶץ שָׁפָלוּ

לֹא נִכְּרוּ בַּחוּץ כָּל־מַיְשִׁיר לָכֶת,

עַל תָּם וְסָר מֵרַע הַלְעֵג יַלְעִיגוּ,

נָקִי וּבַר לֵבָב פֶּתִי יִקְרָאוּ.

זִמָּה – מְזִמָּה לָמוֹ,

רֶשַׁע – תְּבוּנָה, אַף תַּהְפּוּכוֹת – דַּעת.

ובנוגע לטבעו של “ההמון הנעים” קבע הפייטן דברים שיכולים ליחס להם ערך אמת נצחית. כך הוא ההמון בכל זמן וזמן ובכל מקום ומקום:

הֵן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי

תַּרְמִית בְּבֹאוֹ אֶל הָמוֹן מִנָּגֶד,

לִבִּי כְבָר הִכַּנִי,

וָאַדְעָה כִּי לֹא טוֹבָה תַּגִּיעַ

עַל יַד מְעַוֵּל זֶה; וּכְבָר יָדַעְתִּי

הָמוֹן וְשִׂיחוֹ, כִּי הוּא אֶל־כָּל־רוּחַ

יָנוּד כְמוֹ נוֹד הַקָּנֶה בַּמָּיִם.

אָכֵן לְעֵת כָּזֹאת שָׁוְא נִתְיַגֵּעַ

כִּי זֶה לְבַב הָמוֹן נִשְׁבָּה וַיֵּלֶךְ

אָסוּר בְּזִיקֵי זֶה גִבּוֹר הַצָּיִד;

לֹא יַאֲמִין עוֹד אֶל־כָּל אִמְרֵי קוֹשֶׁט,

וּלְכָל־דְּבָרָי אֹזֶן

יַאְטַם כְּפֶתֶן, בַּל יָשׁוּב מִנִּי חוֹשֶךְ.

והסבלנות משדלת גם את השכל וגם את היושר בדבריה ומפייסת אותם לבלי להתיאש – שהרי סוף כבוד האמת והיושר לבוא:

…מִכָּל־חָכְמָה וָדַעַת

כַּלְכֵּל אֱנוֹשׁ שִׂיחוֹ, וּנְשׂוֹא אֶת־נֶגַע

לִבּוֹ בְּטוֹב לֵבָב, יָקָר לָנֶצַח;

חֻקַּת אֱמוּנָה זֹאת, תּוֹרַת תֹּם סֶלָה.

אִישׁ אִישׁ כְּמוֹ מַסְמֵר רַגְלוֹ לִנְטוֹעַ,

בִּנְתִיב צְדָקָה לָלֶכֶת, אַךְ דֶּרֶךְ

מִשְׁפָּט וּמֵישָרִים, כָּל־אָרְחוֹת קֹשֶׁט;

יֹאחַז בְּתֻמָּתוֹ אַף לֹא יַרְפֶּנָּה,

וּלְכָל אֲשֶׁר יִקְרֵהוּ

הִנֵּה כְּמוֹ עַמּוּד בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת.

כֵּן יַעֲמֹד חָזָק; בַּל יַנַּח רֶגַע

קָטֹן מְקוֹמוֹ, בַּל יֵט מִנִּי אוֹרַח.

עָלָיו כְּגָמוּל כֵּן אֶת נַפְשׁוֹ יָשֶׁת,

יַבִּיט וְלֹא יִשְׁאַל, יִשְׁמַע אַל יַעַן;

יִמְאַס לְהִתְחַכֵּם יוֹתֵר יַנִּיחַ

בַּקֵּשׁ גְּדוֹלוֹת מֶנּוּ.

אָכֵן עֲלֵי מִשְׁמֶרֶת

מַשָּׂא פְקוּדָתוֹ יָקוּם כְּשַׁחַל,

יַאֲמִין וְלֹא יַחְקֹר, יִשְמֹר אַף יַעַשׂ

מִצְוַת אֱלֹהָיו, בַּל־יָסוּר מִמֶּנָּה.

זו היתה הגות רוחו של הפייטן, שבשנת תצ"ה עמד לדין בפרנקפורט לפני שני בתי־דינין בצירוף פרנסי הקהלה ובראשם “הפטיש החזק ועמוד הימיני” אב־בית־דין של קהל פרנקפורט. הם עשו אותו אסקופה נדרסת, ובצאתו מפניהם היה רצוץ ומדוכא. עכשו בשבתו באמשטרדם ושלום לו מכל עבריו פייס את עצמו בדבריו אלה:

קוֹצֵר בְּרוֹב רִנָּה, יוֹשֶׁר, הֵן עַתָּה

זָרַע אֲשֶׁר עַל־מֵי דִמְעָה זָרַעְתָּ,

גִּילַת יְרַנֵּן הֵן עוֹד תִּשְׂבַּע עַתָּה

עַל כָּל אֲשֶׁר עַד־כֹּה עָמָל שָׂבַעְתָּ;

אַךְ זֶה פְרִי תִקְוָה, צִדְקַת תֹּם דָּרֶךְ,

זֶה סוֹף עֲנָוִים, קֵץ כָּל־שִׁפְלֵי בָּרֶךְ.

נראה היה שהגיעה הטרגדיה של חייו לסיום פיוסי. אין ספק, שכל מה שכתב לוצאטו בשירתו היה אמת גמורה. הוא הרגיש מנוחה ושלוה ברוחו ובנפשו. כל מאויי לבו ניתנו לו עכשו בקרב הספרדים באמשטרדם. מימי נעוריו היה אוהב להרבות תורה וחכמה, להיות מורה לאחיו, לשבת בסוד חברים מקשיבים לקולו. מטבעו היה בו כשרון גדול להוראה, וגם היה מתאוה לעבודה זו. באמשטרדם היו תלמידיו מרובים, וזולתם היה דורש בבתי כנסיות ברבים דברי תוכחה ומוסר, מה שיצא מלבו התמים. בדור שלאחריו העיד דוד פראנקו־מינדיס, כי גדול היה כבודו במסבתו. ואולם אחרת גזר מזלו. השירה לא השקיטה את רוחו השואף לגילוי שכינה. מכל אגרותיו אשר שלח לרעיו בפאדובה אנו למדים, כי היה שקוע בחלומות הקבלה, וממנה לא הרפה. הרבה והרבה נצטער לבשורות רעות שבאו לו מעיר מולדתו, כי נתפרדה החבילה; חברת בית מדרשו הלכה ונתמזמזה ורוב החברים זנחו את הלימודים הסודיים. הוא זרז אותם, שיוסיפו להעמיק בחכמת הנסתר. ואולם הוא עצמו לא מצא מרגוע לנפשו. הלא כתביו בקבלה היו שמורים וגנוזים אתו, ולא ערב את לבו לפרסמם, שהרי כן הבטיח בודויו בפראנקפורט והעתק דבריו נשלח אז לקהלות איטליה, גרמניה, פולין וכולו. קרוב לשער, כי אלמלא עמד בדיבורו והיה מפרסם דברי קבלה כחפצו, לא היתה יד רודפיו משיגה אותו באמשטרדם. ואולם הדבר בעצמו היה מגונה. הוא נתחייב בודויו זה לחדול מלפרסם דברי קבלה כל זמן היותו בחוץ לארץ. ואולם כשיעמוד בארץ הקדושה, וביחוד כשיגיע לשנת הארבעים, הרשות בידו לכתוב ולפרסם ככל העולה על רוחו. עכשו הגיע כבר קרוב לשנת הארבעים, וזולת זה נראה, שהאמין גם הוא כי תשרה.עליו שכינה בארץ אבות ויתגלו לו סודות מלאים ענין – כשם שנגלו ליצחק לוריא האשכנזי בהיותו בארץ ישראל. יודעים אנו עד כמה העריץ משה חיים לוצאטו את האר"י והאמין בסודותיו. מקוה היה, שגם לו יהיה גלוי שכינה. גם חלם עוד את חלום נעוריו להיות משיח לישראל ולקבץ את פזוריו. כל החלומות האלה העסיקו אותו בימי שבתו באמשטרדם ובפרט עכשו כשהגיע קרוב לשנת הארבעים.

בתחילת ימי הקיץ שנת תצ“ט יצאו אביו ואמו, אחיו ואחותו מאמשטרדם וחזרו לפאדובה. אפשר, שגם זה גרם ללוצטו, שמאז השקיע את עצמו בתשוקתו ללכת לארץ הקדושה כשימלאו לו ארבעים שנה – בשנת תק”ז.

נסיעתו של לוצאטו לארץ ישראל היתה חשאית. בימי הבינים עמד פייטן גדול לישראל אשר הרנין את הלבבות בשיריו הלאומיים – יהודה הלוי. כשגמר את ספרו “כוזרי” חש בלבו חיוב מוסרי לאומי ללכת לארץ ישראל, אשר שם השכינה שורה. לא נבאו נביאי ישראל אלא על אדמתה או לכבודה. נסיעתו מספרד לארץ ישראל היתה מעוטרת בכבוד רב. בכל קהלות ישראל אשר דרכו רגליו על אדמתן קבלו אותו בחיבה עצומה ובהערצה מרובה. והוא, הפייטן הלאומי, שנשא את נפשו לאדמת הארץ הקדושה, יסד בדרכו את שיריו המלאים געגועים לארץ זו. ולבסוף כשהיה כבר קרוב לקץ דרכו נעלמו עקבותיו. אין עדות היסטורית על מאורעותיו בימיו האחרונים. במקום שאין ההיסטוריה מגדת כלום, באה האגדה ורוקמת חזיונות ודמיונות. לא כן היתה נסיעתו של משה חיים לוצאטו. אמנם הוא לא היה בעיקר משורר לאומי, כי אם משורר חול, אבל הוא עצמו היה באישיותו ובהלך נפשו שירה לאומית; הוא עשה חולין שלו קדושה; הוא יִהֵד רעיונות עולם, רעיונות חול והכניס אותם בלבוש שירתו הנעלה אל האוצר הרוחני של עם ישראל. הוא הגיע אל הארץ הקדושה. אין אנו יודעים אם היה בדעתו להשתקע שם, שהרי ממה היה מתפרנס? עד סוף ימיו שלח אגרות לרעיו בפאדובה וזרז אותם להתמיד בלימודי הקבלה. ביום כ“ו באייר שנת תק”ז, ועדיין לא מלאו לו ארבעים שנה, נפטר הפייטן בעיר עכו במגפה, הוא וכל בני ביתו. זהו סיום טרגי. על אמתות חכמת הקבלה מסר את נפשו, עליה סבל רדיפות ותלאות בחייו, ענויים וסיגופים נפשיים, שהרגיש במרירותם, שהרי נפשו היתה רכה וענוגה, מפונקת ואצילית. וכמה היה קשה לו לעמוד לדין לפני בני־אדם אשר שירתו היתה בעיניהם מעשה נערות, ועסקו בקבלה נחשב להם למרד ומעל באלהי ישראל. וכשהגיע לאותו המצב שהיה מתאוה לו כל ימיו ועודנו מחכה לגילוי שכינה בארץ אבות גוע בלי עתו במיתה חטופה – הוא וכל בני משפחתו.

בארץ ישראל היה כבודו רב בעיני הבריות. עסקו בקבלה לא נחשב בעיניהם לעוון. אדרבא, על זה כבדוהו והעריצוהו מאד. גם מזגו הטוב עמד לו לחבב אותו על הבריות. השמועה על דבר מותו הגיעה לארצות אירופה על ידי רבני טבריה אשר קוננו עליו בדברים נלהבים:

“שמעו שמים והאזיני ארץ כי הרב הכולל המקובל האלהי, רכב ישראל ופרשיו, אור שהיה בישראל, בוצינא קדישא, מרנא ורבנא כמוהר”ר משה חיים לוצאטו נפטר, הוא וכל בני ביתו במגפה לפני ה' (בכ“ו אייר בעיר עכו סמוך לטבריה ונקבר בטבריה אצל רבי עקיבא ע”ה, אשרי חלקו בעוה“ז ובעה”ב) ואוי לנו כי נפלה עטרת ראשנו… הזהרו לעשות הספד גדול, כי אבל כבד זה לנו גדול, השריפה אשר שרף ה', כי תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו, ורבים השיב מעון. לא קם עוד בישראל כמש“ה”.

יודעים אנו – את המאורע האחרון בחייו – מיתתו במגפה, הוא ובני משפחתו. זהו סיום עוקץ ונוקב את הלב. אנו שואלים את עצמנו: כלום היה צלול בדעתו עד רגע יציאת נשמתו וידע בסוף חלומו? מחכה היה לגילוי שכינה בארץ הקדושה – ועדיין לא ראה “מראות אלהים”. ואולם תמים היה אדם זה ובטחונו באלהים לא זז מלבו כל הימים. אם מתוך מחשבה צלולה פרחה נשמתו, ודאי שהאמין בתם־לבו, כי שערי גן עדן פתוחים לפניו ומעכשו יתמיד “לחזות בנעם־ה'” ולשמוע שיחות האבות הקדושים אשר נתגלו לו בימי נעוריו בדמיונו ובהרהורי לבו.

לא מסירת הנפש היתה לו אחריתו, אלא אותו השכר הרוחני הצפון לצדיקים בעולם הבא, בעולם שכולו אורה.

־ ־ ־ ־ ־

בכשרונו הפיוטי, במזגו ובתכונותיו הנפשיות קבע משה חיים לוצאטו מין לעצמו. מטבע אדם כמותו להיות יחיד בדורו, גדול מאחיו וגם נבדל מאחיו. עם כל זה אין לעמוד על הבנת מאורעות חייו וגם על הבנת אישיותו אלא מתוך הכרת דורו ומסבתו. הוא נולד במחצית הראשונה של שנות המאה הי"ח באיטליה; שם גדל והיה לאיש ושם סבל את תלאותיו וצרותיו עד צאתו מארץ מולדתו לבוא לאמשטרדם – והוא אז בן עשרים ושמונה שנה. בחייהם התרבותיים שונים היו היהודים באיטליה מאחיהם במדינות גרמניה ופולין. שנוי רב זה מוצאים אנו לא רק בתקופה ההיא, אלא בכל התקופות, מזמן שנקבע ישוב יהודי בארץ איטליה. כל הימים היתה נגיעה מוחשית בין היהודים האיטלקים ובין שכניהם הגויים. הרי ראינו את עמנואל רומי, שאמנם לא היה מחבריו של דנטי (מה שהיו סוברים קודם); אבל בכל אופן היה קרוב למסבתו ולתלמידיו. ורוח השירה האיטלקית, וגם קצת מקלות הדעת של החיים התרבותיים השולטים בארץ ההיא, נחה על המשורר העברי. הוא שיסד קצת ספורי בדיחות דומים לאלה של בן דורו בוקצ’יו, וגם לא נרתע מקצת ציורי ארוטיקה, שלפי השקפת בני צפון הם דברי נבול פה. אפילו איזו “באטריצ’ה” היתה לו – לכל הפחות בשיריו. אלא שאין אנו יודעים אם באטריצ’ה ממש או דמיונית. בכל אופן הרי עליזות החיים של האיטלקים נשמעת ברוב מהתלותיו ובדיחותיו.

ואולם עמנואל רומי היה בן שנות המאה הי“ד – הוא חי בסוף ימי הבינים. לא כן משה חיים לוצאטו. בימיו התקדמה התרבות האנושית הרבה, ומוצאה היה מאיטליה ויסודה הרינסנס – תחית ההומניות, האמנות והמדע בעמי אירופה. והיהודים באיטליה היו קרובים לתרבות זו, תרבות התקופה ההיסטורית החדשה קרובים לה, ובמובן ידוע גם שקועים בה. מוגדרים היו בישובם המקומי בקרפף היהודים; ואולם בחייהם המוסריים לא היתה חומה מקפת אותם ומגבילתם מן הגויים. סימן אחד, אף על פי שהוא חיצוני, ישמש לנו בנידון זה דוגמה. בימים שהִצו רבני איטליה על לוצאטו, וקצתם הגינו עליו, החליפו לפעמים אגרות גם בלשון ובכתב איטלקי. זה עשה גם רב מקובל, אדוק בזוהר ובכוונות האר”י, אבי־עד שר שלום בזילה (בעל אמונת חכמים) והרב ישעיה באסאן. נצייר נא לנו עכשו את מצב הענינים בגרמניה ופולין. כלום היה בימים ההם אחד שהיה קובע את דבריו בלשון וכתב לועזי? אין אנו רואים בכל דבריהם ובכל חיבוריהם אפילו רמז כל שהוא להשפעה מן החוץ. בגרמניה, למשל, היתה בימים ההם תקופת התחיה שקדמה ללסינג ובני דורו. כלום נראה בדברי רבני גרמניה איזו השפעה של התעוררות זו? זה היה חוץ לחוגם, חוץ לעולמם, חוץ לחייהם הרוחניים והמוסריים. אין שום נגיעה בין חכמי גרמניה וסופריה ובין חכמי ישראל אפילו כמלוא נימא. הם רצים והם רצים. אלה לבית המדרש, לעולה של תורה; ואלה לחיים רוחניים וספרותיים שיש בהם מן השאיפות והזרמים הרוחניים של האנושיות.

מתוך כך יכולים אנו להבין הרבה בטבע משה חיים לוצאטו, ביחוסו אל זרמי זמנו, וגם במאורעותיו. ואולם במזגו ובכחותיו הנפשיים מוצאים אנו יסוד חשוב, שהוא כולו נגודי לשאיפות הזמן וגם במקצת לטבעו – יחוסו לחכמת הקבלה ולתורת האר“י. על פרט זה, שהוא חשוב כל כך בחייו ובמעשיו, עומדים אנו ותמהים. הרי היה בן דורו; השקפת עולמו היתה צלולה, ושירתו לא היתה בעיקר דתית – מה שהיתה בימי הבינים – אלא חול. אדם מודרני בחינוכו ובידיעותיו. ואדם זה השקיע את עצמו בסודות ודמיונות ורואה מתוך הרהוריו עולם הזיה, שאין בו כלום מן המציאות. מוצאים אנו לו דוגמה באדם כמותו – אברהם אבועלפיא. אומרים כי במשה חיים לוצאטו נתגלגלה נשמתו של איש המסתורין זה, שעמד לישראל במחצית הראשונה של שנות המאה הי”ג. ההיסטוריה הישראלית חזרה בפעם הזאת אחרי מעשי הראשונים. פרידריך אנגלס היה אומר: כשתהיה הכפלה במאורעות היסטוריים, כשרואים אנו בהם השנות, הרי המעשה הראשון הוא טרגדיה והשני העויה גיחוכית. מתוך זה היינו יכולים לומר, כי משה חיים לוצאטו, דמות דיוקנו של אברהם אבועלפיא, אינו אלא מאורע גיחוכי. אבל אין הדבר כן. בהיסטוריה אין השנות והכפלה – שהרי כל המעשים הם לפי תנאי זמנם והתנאים משתנים מדור לדור על פי המסבות. הרי גם בזה נמצא שנוי גדול: אברהם אבועלפיא היה בן שנות המאה הי“ג, ומשה חיים לוצאטו היה בן שנות המאה הי”ח. בין זה לזה היה רוַח היסטורי – חמש מאות שנה.

אברהם אבועלפיא היה מטבעו פייטן בעל כח מדמה חזק; פייטן דתי, שקוע בכל נפשו בהרהורים דתיים, אשר יצאו בהלך נפשו מגדר הרהורים והיו לו מציאות ממשית. הוא לא חלם חלומות אלה; אלא חי בהם והרגיש את עצמו מתהלך בעולמו זה, שיצר לו בדמיונו. עולם זה היה לו מציאות ממשית ושאר הענינים במסבתו נחשבו בעיניו לצל עובר, מציאות דמיונית. הוא עשה לו בחזיונותיו ובהתפעלותו הפיוטית סולמות לעלות אל השמים מעל; הקרקע תחת רגליו לא נחשבה בעיניו כלום. ויודעים אנו שבתחילתו עסק בפילוסופיה ולמד בעיון רב את ספר “מורה נבוכים”, שבכל אופן נקבעה בו שיטה פילוסופית עמוקה, שיטה אסכולסתית חריפה. לא נתקררה דעתו בה והשקיע את עצמו בחכמת הקבלה. אין זו חכמת הקבלה הקדומה, שלא היה בה שום תוך, אלא הכל צרופי מספרים סודיים, קבלה מעשית להשבעות, כדי לחדש בה אותות ומופתים. קבלה זו שעסק בה אברהם אבועלפיא היא פילוסופית, עיונית, משתדלת לסלק כמה תמיהות במציאות הרוחנית, לברר את טבעו של האלהים ביחוסו למציאות וגם להמציא תשובה ברורה לשאלה המנקרת במוח כל אדם בעל מחשבה: מה היא תכלית החיים; מה היא סבת מציאותנו ואחריתה? אברהם אבועלפיא היה אחד, ואפשר הראשון ביוצרי חכמת קבלה זו. ובהיותו מטבעו פייטן גאוני הלביש את רעיוניו הפילוסופיים ואת התפעלותו הנפשית מליצה שירית נעלה ונשגבה – שהיא לעצמה מרוממת את הנפש, אפילו אם נסרב להדבק בהזיה דתית זו.

ואולם לא כן משה חיים לוצאטו. אמנם היתה לו הקבלה יסוד חשוב בחייו; אבל עם כל זה רק לשעות קבועות עלה השמימה לשמוע שיחות האבות הקדושים ואליהו הנביא המגלה לו רזי תורה – היו לו גם שעות, שבהן היו רגליו עומדות על הקרקע. ובשעות אלה לא פייט שירים דתיים, אלא שירי חול. לעתים תכופות הקיץ משנתו, מתרדמת הזיותיו וחזר אל העולם המוחשי, וזולת זה אין בהתפעלותו הדתית שום כח מקורי; הכל לו למוד, מה שהעמיק בכוונות האר“י, לא מיוצרי הקבלה היה, אלא מלומדיה. ובזה שהשקיע את עצמו בכוונות האר”י רואים אנו, כי כחותיו בהבנת הפרובלימות האלה היו מוגבלים. אין אנו מוצאים בהם שלמות, יסוד מקיף את כל מציאותו, אלא נסיון לחצאין. אפשר שדוקא בזה נראה את קוטב הטרגדיה שבחייו. הוא מסר את נפשו והפסיד את עולמו על דבר שלא מלא את נפשו בכל היקפה.

כבר ראינו שסוף סוף נכנסה הקבלה אל החיים הדתיים של עמנו וקבעה בהם כמה יסודות. הוסיף האר“י על זה להכניס את הקבלה, זו שחידש הוא – או שנדמה לו שהוא מחדש בה – אל התפלה. בזה רואים אנו פנים חדשות של הקבלה. יצחק לוריא אשכנזי היה מחטט וחוקר בפרובלימה חשובה של העולם הרוחני – שאלת דבקות האדם באלהים. אלהים ברא את האדם בצלמו ובדמותו והאציל לו ממציאותו ומטבעו את הנשמה, שהיא מציאות רוחנית, מטבעו של היוצר. כלום עזב אחרי כן את האדם לנפשו? כלום אין שום יחוס מתמיד בין היוצר ובין היצור? איך יצלח האדם, אשר נשמתו אצולה מאלהים, להדבק בשכינה? בפרובלימות אלה השקיע האר”י את עצמו. אומרים שלא הפילוסופיה תביא לנו פתרון ראוי ומוחלט לשאלות העמוקות האלה, אלא כח נבואי, הארה נפשית פנימית. ויפה שעה אחת בהסתכלות נפשית זו מכל חיי הבנה פילוסופית. כך הוא הדבר בבחינת נושא. אותו אדם, שזכה להארה נבואית, נפשית, ומצא בה מרגוע לנפשו; הוא וודאי שיודע וסוקר את הכל – בהלך נפשו. כך הוא בטבע של הנביא ושל החוזה בכח המדמה. ואולם ללימוד אין הדבר מספיק כל עיקר. לימוד, כלומר: ידיעות לימודיות, נקנה במדות שמנו חכמים בנדון זה. בעיקר צריך שיהא הדבר מובן בהגיון. אדם זוכה לעצמו בדמיונו עולם מלא; אבל אי אפשר לו לזַכות בו את זולתו.

בדבר האר“י מוצאים אנו, שלא זכינו לאותה התפעלות הנפש, רק גמגום פילוסופי סודי, שברי רעיונות שלא בירר אותם. וגם אי אפשר היה לו לבררם. חסרו לו כל ההנחות הצריכות לבירור כזה. הכיוון בדבריו היה לבטל את השניות בעולם המציאות, ולהראות את החיבור בין העולם הרוחני והעולם החמרי, בין הגוף והנשמה. ואולם הוא עמד בפרוזדור של הפנתיאות ולא זכה להכנם לתוך הטרקלין. מוצאים אנו בדבריו מעין שיטתו הפילוסופית של יהודה אברבנאל, שהעמיד הכל על מסתורין האהבה של החיים, בצמחים ובבעלי החיים, לפי הסתכלותו בכל המציאות. זוהי לעצמה שיטה שלמה ומסוימת. הטעות שבה היא בזה, כי למד מן סוד החיים בעולמנו, על החיים ועל כל המציאות בחללו של העולם. אנו יודעים רק מעט מן המעט – מה שנראה לנו בכדור ארצנו. אבל זהו רק אבק לגבי המציאות הכללית. גם האר”י העמיד הכל על הזיווג של “אבא ואמא”, והוא מתקרב אל אמונת השילוש, אפשר שהוא עצמו לא ירד לסוף הרהור זה, למצות את עמקו. הוא יסד שירים דתיים בארמית ובהם גלה את סודו זה. עלינו להודות על האמת שקצת דבריו אינם רק דברי ארוטיקה שיכולים אנו לוותר עליה; אלא הם דברי נבול פה, ארוטיקה גסה ואולם בהיות כי סתם האר“י את דבריו, שלא הוא עצמו רשם אותם, היו למודיו כוונות. ובהיותם כן הרי אפשר להכניס בהם גם מהרהורי לב כל אדם. ומה רבו הפירושים לכוונותיו. תמוה הוא שעל למודי האר”י נוסדו גם תפלות, שבהמשך הימים נכנסו אל סדר התפלה הצבורי. תפלות סודיות אלה נקבעו בסדרי תפלה של מנהג ספרד – מה שקוראים החסידים “מנהג ספרד” ואינו כן. קצתם נקבעו גם בסדר תפלה מנהג אשכנז. ואולם הספרדים עצמם, במנהג ספרד האמתי לא קבלו התפלות אלה. רק בתפלת שמונה עשרה קבעו את צירופי שמות יהוה בשינוי קודם על יסוד עשר ספירות. אני אומר האמת, כי תמיד מצאתי בצירופים אלה מין עבודה זרה, העושה את טבע אחדותו של אלהי ישראל פוליטיאות. והכל מתוך עסק שטחי בטבע עשר ספירות שקבעו הראשונים.

האר“י הכניס אל חיינו הדתיים כמה אמונות טפלות ומנהגים זרים גותיים. בן דורו ר' יוסף קארו כתב בפשיטות ב”שולחן ערוך" בנוגע למנהג כפרות בערב יום כפור, שזהו מנהג שטות “מדרכי האמורי” ויש למנוע מנהג זה. אולם האר"י יסד על מנהג טפשאי זה ריטואל שלם. מצוה מן המובחר לקחת תרנגול לבן לזכר ותרנגולת לבנה לנקבה – ועוד פרטי דינים שונים, כאילו היה דבר זה תורה מן השמים. גם תפלה לסיבוב כפרות נוסדה. כיוצא בזה מנהגים זרים ומכוערים בהלוית המת, שקבעו בארצות המזרח. נראה, שזה שמש דוגמא למשה חיים לוצאטו בהכינו לו “כלי משחית” להלחם בסמאל: סכין שחור ושעוה שחורה שהניח בתיק שחור. אין זו תורת הקבלה מיסודו של אברהם אבועלפיא. פנתיאות מאחדת את כל המציאות שאין בה לא מעלה ולא מטה, לא גדולה ולא שפלות, לא יוצר ולא יצירה – אלא הכל אחדות שלמה וגמורה. שיטה זו היא, אפילו בצורתה הפרוזאית, כולה שירה.

ובצער עמוק שואלים אנו בראותנו את מעשי קבלה של משה חיים לוצאטו והכנעתו לפני כוונות האר"י: כלום היה כל זה ראוי שימסור עליו פייטן נעלה את נפשו?

מן התועלת יהיה להבין בפרטי המאורעות, כשרדפו רבני איטליה ורבני אשכנז את הפייטן בנדויים וחרמות. המעשים היו שוים – אבל הכח המניע שבהם היה שונה בתכלית השנוי. רבני גרמניה עשו מה שעשו מתוך תמימות, מתוך אמונה שלמה במעשיהם ובכוונתם. הם קנאו את קנאת תורת משה בהאמינם, כי הפייטן האיטלקי עומד להרוס את יסודותיה. כוונתם היתה רצויה. אי אפשר לדון עמהם על מעשיהם, שהרי מלחמת מצוה היו נלחמים, לפי דעתם ואמונתם, באדם שעמד להיות עוכר ישראל. לא כן רבני איטליה. גם הם היו מאמינים בכוונות האר"י או שלא היו מאמינים אפילו בתורת משה. הם עשו מה שעשו מתוך אהבת השלטון, מתוך עריצות. איך יעמוד אדם צעיר, בלי קבלת רשות מהם, וילמד תורה לרבים? באיטליה למדו הרבנים ממנהגי הכהנים הקתולים, שיהא מוראם על הציבור. רק הם “תופשי התורה”; רק בידם ניתן הכח ללמוד וללמד. צריך היה הפייטן הצעיר להכנע מפניהם. והוא בטח לפעמים בכח עצמו בהיותו מדבר תדיר עם נשמות האבות הקדושים ולא סר למשמעתם. שמע את גערתם ונבהל. עברו קצת ימים וכבר היתה לו “עלית נשמה” ועוד הפעם אמץ את לבו והורה לתלמידיו בלי נטילת רשות מן הרבנים. לא מלחמת מצוה נלחמו רבני איטליה בהאבקם עם לוצאטו, אלא מלחמת הגנה על שלטונם ועריצותם.

כשנפטר משה חיים לוצאטו בארץ ישראל היה משה בן מנחם כבן י"ח שנה. החלה תקופה חדשה בישראל – לא על ידי מנדלסון (מה שביררתי כבר בכמה מקומות) אלא בכח הזרמים הרוחניים והמוסרים של הימים ההם, בכח הרוחות שהיו מנשבות אז בכל עמי אירופה. הזרמים האלה נכנסו אל בית ישראל ועשו את פעולתם. צרתו של משה חיים לוצאטו היתה בזה שהקדים קצת את זמנו. עשרים או שלשים שנה אחרי כן לא היו מוצאות אותו תלאותיו המרובות. אותו החרימו והוא נבהל מפני החרם. אבל כשעמד שלמה מימון לפני הרב באלטונה והוא איים עליו בתוקף החרם, ובהראותו לו את השופר שאל: התדע מהו זה? השיב לו שלמה מימון במנוחת הנפש: קרן תיש. אין בין המאורעות האלה אלא רֶוַח של דור אחד. אמנם היה ההבדל גם בטבע שני האנשים האלה ובמזגם. אבל העיקר הוא בהשפעת זרמי הזמן. מה שאירע לשלמה מימון לא היה באקראי. הרי ראינו, כי עמדה בימים ההם, בדורו של שלמה מימון, כת החסידים. אותם החרימו בכל הקהלות הגדולות מטעם הרבנים הגאונים ופרנסי הדור – ובראשם הגאון בוילנא. כלום עשו החרמות האלה רושם? כלום עכבו אף לשעה קלה את נצחון החסידות? מה שהיה בדורו של משה חיים לוצאטו “יד חזקה”, שהלמה את הפיטן הצעיר, היה בדור סמוך לו לנקיפת אצבע, שלא פעלה כלום.

זוהי טרגדיה אנושית, שכיחה הרבה בהיסטוריה. בני אדם מצוינים מקדימים את זמנם וגלגל ההיסטוריה עובר עליהם ודורסם.