לבן עמי    🔗

ידידי יקירי בן עמי,

כל מה שכותבים ושיכתבו במ“ע שבחו”ל הוא כאַיִן מול המציאות¹. היום יגמרו את קבורת המתים – יותר משלש מאות חללים יהודים. מן החוליגַנים נפלו חללים יותר משש מאות. החורבן גדול מאד. כעשרים אלף נפש נשארו בעירום ובחוסר כל. המולדבנקה² נחרבה לגמרי. אנשי הצבא והפוליציא היו עם החוליגנים להחריב ולהרוג. לולי ה“מגִנים” הגבורים – אבדנו כלנו.

מאנשי שלומנו לא נפל ולא נעדר איש ונצא כלנו שלמים בגופנו ובממוננו, אבל לא בלבנו. הסכנה היתה גדולה וגם עתה עדין לא עברה לגמרי. החרב תלויה על ראש כלנו ובכל רגע היא מוכנה לשחיטה.

ברך את מזלך שהוציאך מן המקום הזה לפני הרעה.

ושלום לך ולב"ב.

בחפזון רב

ח.נ. ביאליק

ושלום לך מאת ר' מנדלי. הוא רוצה לנסוע לג’יניבה ולהיות שכן לך. כתוב אליו.

 

לש. בן־ציון    🔗

[אודיסה, סוף אוקטיַבר או תחלת נויַבּר 1905 – מרחשון תרס"ו]

[לש. בן־ציון]

יקירי גוטמן,

ברגע זה קראתי מכתבך ומכתב רעיתך לבנך. יש לכם עתה משלות הרשעים ולנו – אוי ואבוי, אוי ואבוי! הרג, חרבן ואבדון.

בו ברגע שחזרנו מן האניה³ החל ההרס וההרג⁴ וַיֶארַך עד יום השבת. ה“סך הכל” של הפרעות הוא בקרוב כך: כארבע מאות הרוגים יהודים (יותר משלש מאות ראיתי בעינַי ומָניתי בפִי בבית הקברות), אלפי פצועים וארבעים אלף מישראל מוטלים בחוצות בעירום ובחֹסר כל.

זאת באודיסה – ובשאר הערים מה עשו! עד עתה נחרבו כששים וחמש עיר חרבן גמור ומוחלט, תל שממה. ביניהן קיוב, קרמנטשוג, וילנא, יֶקַטירינוסלַב, ניקולַייב, יֶליסבטגראד וכו' וכו'.

ה“מגִנים” самооборона עבדו בחרף נפש ולולא הפוליציא והצבא שעזרו את החוליגנים – ודאי לא גדל החורבן כל כך. מן החוליגנים באודיסה נפל גם כן רב, אבל עדין לא הוברר כמה.

י"א 300 ויש מוסיפים עד 650.

אמנם בר מזל אתה, חביבי, יצאת ב“כי טוב” כפול ומכופל, לקול תרועת הששון⁵. האם לא הגיע אליך שעה קלה אחרי הפליגך קול הדם ושועת הרוגים והרוסים?

אשריך שלא ראית ולא שמעת.

כתוב.

שלך ח.נ ביאליק

 

לשלום־עליכם⁶    🔗

[אודיסה, 4.11.1905. י“ט מרחשון תרס”ו].

תרגום מאידית

מה אתה אומר לאסוננו⁷? טוב הדבר? והכל בגללך. לוא באת לאודיסה והיית מתראה עמי – כי אז אולי היתה זכות שנינו מסייעת. בקצור, תשתדל לבוא לפחות עכשיו למחננו. ולמען השם להודיעני קודם על־ידי הטלגרף, כדי שאוכל להקדים ולנסוע, כנהוג.

היה שלום ובֹא אלינו.

ח. נ. ביאליק

 

לש. בן־ציון    🔗

אודיסה, [י“ד] כסלו [תרס”ו], 29.11.1905.

גוטמן,

מיום צאתך מעמנו – אין לך יום שלא יחרב ויִבָּרא בו עולם אחר עולם. ערבוביא ואנדרלמוסיא. חורבן ויצירה⁸. ומובן מאליו שמלאכה זו נעשית ע"י אחרים, ואנו, אברכי המשי וצפרין קדישין, מבחוץ. אין לנו, הקוֶועטשֶׁערס⁹ ובעלי התחתוניות, חלק ונחלה בכל זה. כלואים אנו בחדר ודוחקים את עצמנו – ובטלים. שממון, שממון.

ומתוך השעמום נאספנו לפונדק אחד ואנו אומרים ליסד לנו קלוב קטן בשביל הסופרים העברים (שכבר אינם…¹⁰) וכנותהון שבאודיסה. מי ידוע, אולי ירא ה' בעָנינו ונחם אותנו משממוננו. הרבה שליחים למקום זה ששמו קלוב: שַׁח־מַט, קוביות, טֵה עם אַנגעמכטס…¹¹

ו“מוריה” עושה חיל… הפוסטה והטלגרף שובתים, וממילא אין הזמנות. אלמלא שביתת הפוסטה היה הסזון¹² עולה יפה, לפי ערך, למרות הפרעות.

השביתות התכופות והממושכות משליכות המוני עם לתהום הדלות. עוני וצרה שאין להם סוף, ה' ירחם.

כשתפסק שביתת הפוסטה ישלחו תיכף ומיד את ה“בן עמי” המתוקן¹³ וספוהמ“ק¹⁴ חלק ד' לקראקוי לדפוס. שלח איפוא תיכף ומיד בלי אחור כל שהוא את מותר ה”בן עמי" המתוקן שבידך בחבילה מובטחת היטב – לפי שעה ימסרו לדפוס בן עמי ח“ב למהדורה חדשה. לא מפני שכלו הראשונים, אלא שהמדפיס שוַויצר, שהכין נייר בשבילנו, דוחק. כן נדפיס אפשר אלף אכסמפ' ב”ע 1 וספוהמ“ק 1, והכל מטעם הנ”ל.

המכונה של דפוס שלי¹⁵ לא נתקבלה – וברוך ה'! בשעת מהומה זו – גם דחיה זו לטובה!

ובעולמי שלי, הפנימי – אין כלום. לא כלום ממש. לבי רעב כנחש, ואני מאכילו נבלות וטרפות. חלומות רעים והרהורים של זעף, חֵמה ורוע לב. אוּוּ!!

ואתה גוטמן? אתה?

הנה לקחת מעמנו גם… את בנך¹⁶… נשרפו כל הגשרים בינינו! יחד עם ה“ב”ע" שתשלח שלח גם את ספורו של אז"ר¹⁷.

ואם אינו מוכן עדין – הזדרז.

ושלום לידידנו היקר והחביב הר' א"ז רבינוביץ. בלכתי עם רבניצקי אל החוף לשלח אותו ואת יחיאלי¹⁸ ־ קרנו מכשול, ולצערנו לא יכלנו לנשק לו ולברכו. צער גדול נצטערנו באותו היום. יהי צערנו כפרתנו.

ומה שלומו של בית אז"ר? הכבר באו אל המנוחה? ואיך ואיה?

הזקן ר' מנדלי יצא למונפיליר, מקום מגורי אחת מבנותיו. הוא יחרוף שם, כנראה. ואולי יצא משם לג’יניבה, מקום מגורי ביתו של בן עמי.

אודיסה מתרוקנת. כחמשים אלף איש עזבו את העיר ויצאו לחו“ל. את מכתבי זה אני כותב בבית לוינסקי, בשעת אספה, וע”כ דברי מקוטעים.

ושלום לרעיתך וכל בניך. ואמור שלום ליחיאלי ולכל חבריך המורים. וּשְׁקָה בשבילי עוד פעם את בנך יצחק.

כתוב, כתוב.

שלך, ח. נ. ביאליק

 

לא. ז. רבינוביץ¹⁹    🔗

ידיד יקר הר' א"ז רבינוביץ.

שלום לך ולביתך.

בשבוע העבר כתב לך ידידנו ה' רבניצקי, והנני ממלא בזה את דבריו. בעריכת ספרך תולדות הספרות²⁰ אנו עוסקים ועוסקים, אלא שהמלאכה קשה ומרובה, ולפיכך היא מתנהלת בכבדות ובעצלתים, ומפני ששוק הספרים ג“כ “מתנהל בעצלתים” בימי מהומה אלו – ממילא אין סבה לזריזות מיוחדת, לא כל הזריז – נשכר בשעות רעות אלו. ואולם איך שהוא, ספרך יֵעָרֵך ויודפס, אי”ה, ונראה נחת זה מזה. אלו לא חסנו על הוצאות לבטלה היינו שולחים אליך את הפרקים הראשונים המתוקנים²¹ וראית בעיניך ושמח לבך.

ואתה מה שלומך ומה חייך בארה"ק? ומה הארץ ואנשיה בעיניך? למה אין אתה וגוטמן כותבים כלום על כל אותם הדברים שאנו מתגעגעים ומתאוים לשמוע עליהם. גוטמן כועס ומתרגז – על מי ועל מה איני יודע. שחצנות – – נזרקה בו, והוא בועט ומתרגז ואין נחת.

כתוב כתוב, הרבה כתוב. עמנו אין חדשות. תקוה מועטת ופחד מרובה. מצבי הפרטי לא נשתנה מכמות שהיה. עיני תלויות למקרה. הדפוס – בשבוע זה יתברר לי אם אפתחהו ואם לאו. כמדומה, שתפתר השאלה בחיוב. החבורה מתפרדת ומתדלדלת²² עוד מעט ואכלה יפו את אודיסה²³. חורבן וריקנות. המקום ירחם.

באהבה ובידידות

שלך ח. נ. ביאליק

 

לי. ד. ברקוביץ    🔗

אודיסה 3.1.1906 (י“ט טבת תרס”ו).

יקירי ברקוביץ,

ראשית – מזל טוב²⁴, עוד לפני בוא מכתבך “לקחה אזני שמץ מנהו” ו“אלי דבר יגונב”, הכל כמו שכתוב באיוב. –

היה מאושר!

ואולם מה שאתה ובית חותנך²⁵ אומרים לצאת לאמריקה – זה אינו מוצא חן בעיני כל עיקר. לא לכם אמריקה. לא לכם. ירא אני פן אבוד תאבדון בתוך היריד הגדול ההוא. יש שם חירות – אבל חירות זו מטלת על אדם שכמותי אימה גדולה. רואה אני לפרקים את העתונים האמיריקנים ושַמָה תאחזני. כמה גסות, כמה המוניות, כמה חֹסר טעם וכמה רעש! רעש, רעש – ואני שונא את הרעש תכלית שנאה. כלום נואשת, יקירי, מרוסיא לצמיתות עולם? כלום אינך מאמין לראות עוד כאן בנחמתנו?

ואני אומר לך: יעבור הרעש ותחדל המהומה – ואנשי שלומנו ישובו להתבצר במצודותיהם שכבשו להם במשך עשרים השנים האחרונות ועבודת התחיה תשוב לכבודה ולמקומה, ונזכה עוד לראות שעות הרבה של קורת רוח בעולם הזה, ברוסיא. סוף סוף, פליטת נשמתנו הלאומית משתמרת בתוך כנסת ישראל שברוסיא, ועוד שנים רבות תעבורנה עד שתגיע הכנסת האמריקנית להתחרות בענין זה עם הרוסית. איך שהוא, צר לי, צר לי מאד, לראות את חבורתנו הקטנה מתמעטת והולכת כ“פְרי החג” השחוטים²⁶. הייתי רוצה לראות אותם כשהם מוסיפים והולכים כ“נרות חנוכה” בהדלקתם²⁷ וככוכבי השמים ביציאתם.

ואולם אם כלה ונחרצה מעמך לצאת לאמריקה – יהי צאתך ובואך לשלום. אפשר גם זו לטובה. וראה: אל תמכור את נפשך לעבודה זרה של העתונות היומית באמריקה. מוטב לך להיות גורף ביבין ופושט נבלות. אל תכתוב אלא מתוך רוה"ק, אל תַּתִּיר את הקשר שבינך ובין חבריך הסופריך ברוסיא. אל תכתוב זרגונית. לְמוד, למוד ולמוד. ולעולם תתגעגע על ארץ מולדתך, על עירתך הקטנה, על ימי ילדותך, על ימי רעבונך, על האזוב אשר בקיר בית אביך, על חטאות נעוריך ועַל ביאליק. הגעגועים האלה יעמדו לך בעת צרה ויטהרו את נפשך מכל סיג ופגם.

ולארנסטינא תאמר: מקנא אני בה שזכתה במציאה יפה שכמותך. אזא יאהר זאל איך האבען אַחוץ שווארצקייט²⁸. זוכר אני וזוכר “את אותם” הימים – כמו שנהגו לכתוב סופרי הצופה – כשהייתי “אני והיא” מדלגים על ההרים כביכול ומקפצים על הגבעות שאצל הלימַן²⁹. שמא תאמר אגלה לך כאן את כל המעשים כלם שעשיתי “אני והיא” בשותפות? עורבא פרח! לא מיניה ולא מקצתיה! אמנם תהא זאת נחמתך, שכבר שקלה ארנסטינא למיטרפסה “והקב”ה עשה לה סוף שחור" – שהרי נישאת לבחור שחור שכמותך. גְבִרְתִּי ארנסטינא! (עכשיו אסור לי לומר פשוט “ארנסטינא” בלא שם ומלכות) כשיבוא כבודֵך לאמריקה תפקדיני לפרקים ב“פריסת שלום”?

כך, כך, יקירִי. פזור וגלות, גלות ופזור. אין רגע של מנוחה, אין שעה שלמה של שלוה. נולדה מחשבה בלב – אין שהות להביאה לידי מעשה, התחלת בדבר – אין אתה יכול להביאו לידי גמר. לפני הפרעות היו מחשבות רבות בלבי ובלב חברי באודיסה לכונן מרכז ספרותי קטן, מקדש מעט, לטובי הסופרים שבנו, וכבר גם עשינו מעשה במקצת³⁰ – פתאום והנה פרעות. חוששני שהפרעות יפסיקו את החיים הרוחניים בעמנו לימים רבים.

ואעפ"כ לא נואשתי עוד. בעוד ימים, כשתרוח עלינו השעה מעט, נשוב לאותן המחשבות שנפסקו לפי שעה, ובודאי תתן גם אתה ידך עמנו.

כתוב לי, יקירי, כמה תשהה בלמברג ומתי תפליג בים. ובכלל, הרבֵּה עלי את מכתביך, כתוב מדרכך, מאמריקה ומאשר אתה שם.

חוברת “השלח” (המשולשת) תהא כנראה אחרונה, לפי שעה. את רשימתך בחוברת “הזמן” האחרונה³¹ לא ראיתי עוד, אך שמעתי בשבחה. ירחון “הזמן” לפי השמועה, יחדל גם הוא מצאת. האומנם?

ושלום לשופמַן. מוקיר אני מאד את מעשי ידיו הדקים והעמוקים. מה מעשיו בלמברג?³² למה הוא ממעט לכתוב? צריכים עתה לברוא מרכז ספרותי אחד שישתתפו בו כל הכשרונות האמתיים, וע"י כך תהא משפחתנו הקטנה, המפוזרת בארבע רוחות העולם, מכונסת לפחות במקום ספרותי אחד וממילא תעשה רושם ויִוָדע כחה. עוד הפעם שלום לך ולארנסטינא.

שלכם באהבה

ח. נ. ביאליק

 

לשלום עליכם    🔗

[אודיסה, ³³3.1.1906. י“ט טבת תרס”ו].

שלום עליכם יקירי!

ובכן יוצא אתה את הארץ ואת פניך לא ראיתי! אצבע אלהים ובֹהן ידו! חבל, חבל. עצמותינו השבורות מתפזרות על שבעה ימים. עד מתי, שלום עליכם, עד אנה? מה יהא הסוף, אני שואל אותך, אדרבא, אמור לי, היכן הוא היושר של הקב“ה? הא, היכן היא האמת שלו? וכי מה איכפת לו, דרך משל, אם יושב לו יהודי אחד ששמו “שלום עליכם” על שפת הדניפר וכותב מעשיות יפות ליהודיו – והם, היהודים, מתגלגלים מצחוק ומוצאים להם שעה קלה של קורת רוח בעולם הזה, אחרי העבודה הקשה ואחרי היגיעות והטרדות המרובות… ואולם לך והקשה קושיות על הרבוש”ע.

בקצור, יהא צאתך לשלום ועשה חיל באמריקה, ואולם את עמך שמור, אל תמכרהו לתגרנים בכסף נבזה. וכשתעמֹד לך השעה… שמעני, ושוב אלינו, אל חבריך הישנים. סוף סוף אין ארץ טובה כרוסיא ואין עיר טובה כאודיסה. לאודיסה, לאודיסה, שלום עליכם, כי יש “תקוה” ס’איז דא א“האפנונג”³⁴. דאס איז אזא מין צייטונג³⁵ שעתיד להופיע בשם זה בעירנו. לפי שעה יש רשיון, והכסף עדין אצל הקב“ה. כשתגיע השעה הנכונה – נשלח איך, שלום עליכם, את הרצים רוכבי הרכש והאחשתרנים בני הרמכים להביאך אלינו לאודיסה. ואז – בעבורנו אל תמנע מים… אגב אני איני עתיד להשתתף באותה “האפנונג”, אלא שאר חברינו. ה”סבא" שלנו הוא עתה בפרנציא, אצל בתו, וזהו האדרס אליו:

Crénol (Drome). Mr. Abramowitch, Францiя

ועוד הפעם שלום שלום לך, צאתך ושובך לשלום. אני נושא אליך את מטפחתי מרחוק, אני זורק את מגבעתי, אני קורא הוררא ואני בוכה בחשאי…

כתוב מאשר אתה שם. כתוב הרבה.

בחבה גדולה

ח. נ. ביאליק

נ. ב. “מידד”³⁶ יכתוב אליך בקרוב מכתב מיוחד.

ננ. בב. אברהם אליהו³⁷ עודנו כנראה בדרך, כתוב אליו על פי האדרס של “כרמל” בניו־יורק (לוין אפשטיין) או על שם הפירמא ויסוצקי בניו־יורק בשבילו.

ש. בן־ציון יצא כבר (ביום 18 דיקאב³⁸. רגע אחד לפני הפרעות) לארץ־ישראל.

 

לבן עמי    🔗

אודיסה, י“א שבט תרס”ו.

ידיד נפש ה' בן עמי.

יודע אני שמלא כעס וחמה אתה עלי, ויודע אני שחטאתי וחטאתי לפניך בשתיקה, וממילא אני מצדיק עלי את כל חֹמר דינך למפרע, אלא שאין מדקדקין בשעת חירום וערבוביא ומהומה ופורענות, שעה שהכל מעורבב וטרוף ומבולבל, זדונות בשגגות וחמורות בקלות ופשיעות באונסין; ובתוך אנדרלמוסיא זו שאין כל בריה יכולה למצוא בה את ידיה ורגליה, חטאתי הקטנה מה היא כי תשים אליה לב. אתה אשריך ואשרי חלקך שזכית לישב בשלוה ובכבודו של עולם, בין הררי אלף ותחת שמי שוויץ, מְקום אין בומבות³⁹ ואין בעותי מות ואין פוגרומים; אבל אנחנו – מה אנו ומה חיינו, אומ’שטעהנס געזאגט⁴⁰. כלנו חשובים כמתים והמת, כידוע, הרי הוא חופשי מן המצוות ומן החובות, ואפילו מחובת כתיבה לידיד נאמן כמוך.

ובכלל איני יודע כתיבה זו למה היא? – הבל הבלים, הכל הבל! כל מה שנעשה עתה בארץ רוסיא הרי ידוע לך מפי העתונים, והנעשה עתה במחננו, בתוך אנשי שלומנו? – אין דבר נעשה אצלנו. נמס כל לב, רפו כל ידים, אבדה כל עצה ונתפרדה כל חבילה. הכל מרגישים את קצר כחם לעומת הנוראות הגדולות הבאות עלינו – ואין לנו אלא לשבת בדד ולדום: כי מה אנו ומה כחנו ומה גבורתנו, בן עמי?

אין לנו גם מקצת נחמה. ה“מנין” הקטן משלנו פוחת והולך, פוחת והולך⁴¹. אין לנו מסיעתנו עתה באודיסה אלא שלושה ארבעה אנשים שאינם מצטרפים ל“מנין שלם”. אין אדם רואה פני חברו אלא לעתים רחוקות. כל הענינים יגעים ומדולדלים, הלב כחמץ נוקשה, החיים תפלים וסרי טעם. זה לי כמה חדשים שלא נצנץ במחי אפילו ניצוץ אחד של רעיון. התרשלות ושפלות ידים, בין הזמנים ובין המצרים – ומתי יגיע הסוף לכל זאת?

יושב אני כלוא בבית ולא אצא אלא לקנטור “מוריה” לפרקים. שממה עלי נפשי, אחי, ואין כח עוד.

ומה יש עוד לספר לך? יש בונדיסטים, ציוניסיטים וצרופיהם וצרופי צרופיהם – ואולם תפל נא אש מן השמים ואכלתם, את כלם, ביום אחד. רָקָב וסְחִי ומאוס! עזות וחוצפה ותועבה שאין כמותה בכל אומה ולשון! אין תקוה לנו עוד, בן עמי. אין לנו לא מות ולא חיים, אלא יסורי גיהנם עולמי.

ואתה מה? הנה הקרה לך אלהים גם אורח יקר – את זקננו היקר, ר' מנדלי, שיחיה, ואתה נתמלאת מחורבננו. בר־מזל אתה. מה מעשיך בג’יניבה? ובמה אתה עוסק? ומה פרנסתך? ומה שלום אשתך ובניך הנחמדים? היכן דר זקננו? ודאי שכן קרוב הוא אליך – לא כך?

כתוב וכתוב.

בגעגועים ובאהבה

ח. נ. ביאליק

מה שלום תמר וירמיה ומיכה ושרה⁴²?

נ.ב שלחתי אליך היום חוברת “משירי הזעם”⁴³ – הקבלת אותה?

 

לח. פ. ברגמן וש. ח. ברכוז⁴⁴    🔗

אודיסה 20.2.1906 (ח' אדר תרס"ו).

לה"ה ח. פ. ברגמן וש. ח. ברכוז

עברנו על פני מחברתכם “תשורה לתינוקות” ומצאנו להעיר דברים אלו:

כונתכם בודאי רצויה. בודאי יש צֹרך לתינוקות בקריאה עצמית מתוך חוברות קטנות מן הטפוס הילקוטי (ר"ל, שתהא כל אחת מן החוברות כוללת בתוכה כמה מאמרים, ספורים, שירים וכו' קצרים בתכלית הקצור), אלא שמחבר חוברת ממין זה צריך לשים לב לדברים אלו:

א) חֹמר קריאה צריך להיות לא מן הסוג החריסטומטי, שהעיקר בו התועלת הלמודית, המוסרית וכו' והעֹנג הוא טפל; אלא להפך, כל החֹמר צריך להצטיין בחדושו, בתכנו המלא ענין ספורי־ילדותי, דמיוני, אגדי או חדודי ובדיחי, שהרי כל עיקרה של הקריאה הביתי הוא לשם עֹנג ושעשוע רוחני.

ב) חבור חוברות קריאה לתינוקות עברים – יש בו קושי גדול מיוחד; ראשית, אין בכל הספרות העברית חֹמר ראוי לכך משלה, והמחבר או המלקט צריך אם לברוא הכל מבראשית בידי עצמו ואם ללקט הכל מתוך ספרויות־ילדים של אחרים, לתרגם, ליַהֵד ולהתאים לרוח התינוק העברי; והשנית, והיא העיקר, החֹמר הלשוני שבחוברות ממין זה צריך להיות מכֻוָן ככל האפשר אל החֹמר הלשוני שסגל לו כבר הילד בבית אביו ובבית ספרו. דבר זה אפשר בלשון חיה, אבל בלשון העברית, שלעולם התפתחותו של התינוק גבוהה ממדרגת ידיעתו באותה לשון⁴⁵, קשה וקשה מאֹד למחבר לעמֹד בגזרות שלמעלה, בסעיף א'. לא שאי אפשר – אלא שקשה. אומנות מרובה ויתרה דרושה כאן למחבר: צריך לְשַׁעֵר מתחלה את מדת החֹמֶר הלשוני שנמצא ברשות רוב התינוקות הלומדים עברית, ובגבולות הצרים של אותו החֹמר – שהוא, עפ“י רוב, קל מסובין – הוא, המחבר, צריך להתחכם ולברוא ע”י צרופים שונים חֹמר קריאה־ביתית חדש ויפה ומושך את הלב.

מכל האמור תבינו מאליכם כי מחברתכם “תשורה לתינוקות” כמו שהיא עתה אינה מתאמת לכל התנאים הנ"ל. אמנם סגנונה קל ונוח ויפה מאד, אבל תכנה – רֵיח מאמרים וספורים של חריסטומטיא־למתחילים נודף ממנו. רוב החֹמר ישן נושן, שאין דעת התינוקות נוחה הימנו בקריאה־ביתית. הוציאו ממנה את החמר הישן ושאינו מושך את הלב, והַרבו בה בספורים קטנים חדשים ומלאים ענין־ילדותי (יהיו לקוחים מתוך ספרי קריאה – אבל לא מתוך חריסטומטיות – של הגוים, ובלבד שתיהדו אותם) – וקבלנו מידכם את החוברת בתודה; אבל החוברת בצורתה שיש לה עכשיו הרי היא כמין “כוי”: מכלל חריסטומטיא למתחילים יצאה ולכלל חוברת לשם קריאה־עצמית לא באה.

ברגשי כבוד וידידות

בשם מערכת “מוריה”

ח. נ. ביאליק

נ.ב בתור דוגמא למאמרים ילדותיים שעם כל יָפיָם, קצורם וקלותם הם בכל זאת מלאים ענין ולפעמים גם רעיון יכולים לשמש לכם כמה וכמה ממאמריו וספוריו הילדותיים של טולסטוי באלפא־ביתות ובחריסטומטיות למתחילים שחבר בעצמו. כגון ספורו הקצר (בן שמונה או תשע שורות) “העורים והפיל” וכדומה.

 

ליעקב כהן    🔗

21.2.1906 אודיסה (ט' אדר תרס"ו).

כהני הנחמד,

תודה לך על מתנתך החביבה⁴⁶. הרֹשם הכללי שמתקבל מתוך ספר־שיריך הוא מעין זה של יפהפיה “גמוּשה” ורכה העושה “חֵנדיליך”⁴⁷ לעצמה כנגד הראי, מתעגבת על עצמה ושָׂשה על עצמה – וכלה חמודות… ומי שעומד בשעה זו מאחוריה ואורב לה – בולמוס אחד אוחזו: לחבק אותה כלה בשתי ידים, לחבק בכל כח, ולמלא כל גומות־החן וכפלי הגו נשיקות, נשיקות.

יפי, רכרוכית, חמדת חיים וצהלת החיים המכירים את עצמם – זהו הגון היסודי של כל שיריך.

עלה וגדָל.

שלך באהבה ובחמדה

ח. נ. ביאליק

 

למרכז ההסתדרות הציונית ברוסיה בוילנא    🔗

אוד(יסה) 6.3.1906 (כ“ב אדר תרס”ו).

לכבוד מרכז ההסתדרות הציונית ברוסיה בוילנא.

בתשובה על מכתבכם מיום י"ב אדר⁴⁸ הנני מתכבד להודיע דברים אלו.

א) את עריכת החלק הבלטריסטי בַירחון החדש שהמרכז הציוני אומר להוציא אני מקבל עלי בחפץ לב. אימתי? כשלא יטיל עלי המרכז לעקֹר בגלל זה תיכף את דירתי מאודיסה למקום־הירחון, בין שיהא מקום זה בא“י ובין שיהא בעיר אחרת ברוסיה. עקירה כזו הרי היא עתה לי כגזרה שאין אני יכול לעמוד בה. לדעתי, וכן דעת “אחד העם”, שנמלכתי בו, אפשר לערוך את הבלטריסטיק גם בריחוק מקום, מבלי לגרום ע”י תקלה כל שהיא לגוף הירחון או לדיקנות התִשְׁלַחַת. אפשר להכין בלטריסטיק מראש לכמה חדשים אם יש חֹמר טוב בדלוסקמא – ואינה נפסלת אפילו בכמה וכמה לילות⁴⁹, מה שאין כן פובליציסטיקא. –

ב) כל סופר שמעשי ידיו יתקבלו על ידי להירחון, ואין הוא, הסופר, יכול לצפות למתן שכרו עד ההדפסה – עליכם לתת לו עפ“י הוראתי סכום ידוע למפרע, כלומר אחר קבלת הכ”י ולפני ההדפסה.

ג) לסופר מפורסם והוא עני גדול – עליכם לתת לו עפ“י הוראתי בתור יוצא מן הכלל סכום ידוע – עד שלשים רו”כ – למפרע שבלמפרע, כלומר, אפילו כשלא נתקבל ממנו עדיין הכ"י.

ד) המרכז מתחייב שלא להפסיק את הוצאת הירחון ושלא להחליף את עורכו בתוך שנתו הראשונה.

ה) במקצוע שלי הרי אני בן־חורין גמור, ואין מרותו ורשותו של שום אדם עלי.

ו) שכרי בעד 1.5־2 גליונות בלטריסטיק (ספורים, שירים, פיליטון) – באודיסה 50 רו"כ בהתחלת כל חדש.

לבסוף אתכבד להעיר שהשם “חרמון” אינו נראה לי כל עיקר, כמו שאינו נראה גם לשאר חברינו. אין בשם זה כלום. אגב, כבר נסתאב ע“י תשמיש בגליציה⁵⁰. ואשר למקום העריכה והיציאה של הירחון – תמיהני מדוע לא נבחרה אודיסה תחת וילנא. סוף סוף הרי אודיסה סמוכה יותר לא”י, וגם חבורת סופרים “השלחיים” יש כאן. וזכות עורך “השלח” הראשון תגן עלינו. עיינו בדבר.

בכבוד גדול

ח. נ. ביאליק

 

לי.ד. ברקוביץ    🔗

12.3.1906 אודיסה [כ“ח אדר תרס”ו]

חביבי ברקוביץ.

ל“השלח” יש תקוה, החליטו באספת הציונים בוילנא לקצוב לתמיכת “השלח” 4 אלפים רובל לשנה – ובכן יוכל להתקיים בכבוד ורוחה. כנראה, יצא ברוסיא ולא בא“י⁵¹. ה”האפנונג"⁵² עדין תלויה ועומדת עד שיבא – לא אליהו, אלא לוינסקי ממסעיו. – שולח אני לך חוברת אחת “משירי הזעם”.

בחבה ח.נ. ביאליק

שלום לארנסטינא.

מכתביך קבלתי. במכתב אחר אאריך יותר. למה אתם מטלטלים עצמכם בקרקוי ובלמברג?⁵³

 

לבן עמי    🔗

אודיסה 23.4.1906 (י“א אייר תרס”ו)

ידיד חביב בן עמי.

תודה רבה לך על מתנותיך היפות. אשתי שָׂשָׂה עליהן כתינוקת, וכבר עמדה וקשטה בהן את כל כתלי ביתנו. תודה.

ואולם שמחה יתרה הביא לי מכתבך העברי. הרי מפליא אתה לעשות בלשון קדש. העבודה, אלו נסית לכתוב ספור קטן בעברית – עלה הדבר בידך על הצד היותר טוב. נס נא, ו“אין לך דבר העומד בפני הרצון”. אם אשוב עוד לערוך את “השלח” אכפה עליך את הרי שוויץ כגיגית שתכתוב דוקא בעברית. החוברת הראשונה – צריך שיבא בה דבר עברי מאת “בן עמי”.

ואני החוטא והמחטיא לקחתי וכתבתי זרגון. תרגמתי את ה“משא נמירוב” יהודית, ואני שולח לך בזה חוברת אחת⁵⁴. תרגומו הרע של פרץ⁵⁵ גרם לי לכך. קרא נא את תרגומי שלי והודיעני דעתך.

בקרוב אפתח כאן בית דפוס, לספרים עברים בעיקרו. מקצת עבודה תספיק לי “מוריה” ומקצת אמצא “מן הצד”.

למה אין ירמיה⁵⁶ כותב אלי כלום? מה שלומו עתה ובמה הוא עוסק? ומה שלום ילדיך מיכה ותמר?

לרעיתך היקרה שלום רב. אשתי דורשת בשלום כלכם. – כתוב הרבה.

שלך לעולם ח. נ. ביאליק

שלום לזקננו ר' מנדלי שיחיה. בקרוב אכתוב אליו באֹרך. היו סבות רבות שעכבו את מכתבי אליו.

 

לי.ד. ברקוביץ    🔗

אודיסה, 30.4.1906 [י“ח אייר תרס”ו].

חביבי ברקוביץ.

אתה מחכה ואני מחכה. אתה מחכה למכתב ארוך מביאליק ואני מחכה לישועות ונחמות בקרוב בימינו⁵⁷. התאפק, יקירי, וחכה עוד מעט; כשתבאנה הישועות והנחמות יבוא גם מכתבי הארוך לידך. “תקוות” יש, חביבי, אבל לפי שעה אינן אלא תקוות. מתי יתקימו איני יודע.

באַחַד מכתביך הִצַעתָּ קובץ ספורים לבני הנעורים בשביל “מוריה”. בעוד ימים אני פותח כאן בית דפוס ויתברר הדבר אם לקבל קובצך ואם לא. לפי שעה חכה.

“קדימה”⁵⁸ אינה עוסקת בהוצאת “ספורים”.

“בכפר” שלך ב“הזמן”⁵⁹ קראתי. כפתור ופרח!

אל “הגבירה” נשוב ואת ה“שפחה” נגרש⁶⁰. צא ולמד מאברהם אבינו.

שלום לארנסטינא ולשלום עליכם.

שלך ח. נ. ביאליק

 

לא.ז. רבינוביץ    🔗

אודיסה 13.7.1906 [ד' אב תרס"ו]

ידידנו היקר הר' א. ז. רבינוביץ.

הננו שולחים אליך היום:

א) את הכת"י “תולדות ישראל”, כבקשתך,

ב) ואת החוברת הראשונה של ספרך “תולדות הספרות העברית”. חוברת זו תצא למכירה, ופתקה נדפסת תהא דבוקה בתורה, להודיע שהחוברות הבאות תצאנה בזו אחר זו, ושההקדמה ותוכן הענינים יבאו בסוף חלק ראשון. מחיר החוברת הראשונה יהא 20 קופ', וכך יהא רשום על גבי המעטפה. המלים “בהשתתפות מערכת מוריה” שע"ג המעטפה – לא באו אלא בשביל ההוספות הרבות שנכתבו בחוברת זו על ידינו (הוספות אלו רשמתי לך בחוברת השלוחה בעט עופרת כחולה בשני חצי עיגולים)⁶¹.

אם בחוברות הבאות לא יהא לנו אלא לתקן תקונים רידקציוניים – נסלק כתובת זו מעל גבי המעטפה. העיקר שתשתדל לעשות את כל הספר מוצק אחד ולא שברים שברים. וגם אל קשור הלשון תשים לבך תשומה מיוחדת.

לתשובתך התכופה אנו מחכים.

שלום לב“ב, לגוטמן ולביתו ולכל אנ”ש.

שלך בלב ובנפש ח. נ. ביאליק