ר¹ לז. שניאור    🔗

אודיסה, מוצאי שמחת תורה, תרס"ז.

בן־נשרי, מחמד בת עיני, מרגלית טובה שלי, שניאורוני חביבי.

נשיקות רבות עם תודה יוצאת מן הלב קבל נא, יקירי, חלף מתנתך החביבה שהבאת לי בהסח הדעת, לי ולכל ישראל. אתמול באני ספרך² ומכתבך – ולא פסקה שמחה מלבי כל היום וכל הלילה. שמחת תורה! ישמחך אלהים כאשר שמחתני. מי יתנך עמי, שניאור’ל, מי יתנך כבן לי. הידעת אגדת חז“ל על הנשר או על ה”חול" (עוף אגדי – פֶניקס – ששמו בעברית כך). העוף ההוא – אש יוצאת מקנו אחת למאה שנה ושורפתו ולא נשאר ממנו אלא כזית, וממנו הוא חוזר ונברא. אני רואה בחוש שנתקימו בנו דברי אגדה זו. אם מתוך אפר השרפה הלאומית של השנים האחרונות³ קמו לנו טשרניחובסקים, שניאורים ודומיהם – הרי יש לנו תקוה. ואם גם נגזרה מיתה על ספרותנו – מוטב שתצא נשמתה מתוך שניאורים. זוהי מיתה יפה, מעין זו שאתה היית עורג לה באחד משיריך שנדפסו ב“השבוע” כמדומה⁴, לפני שנים אחדות. הואיל וכך – מה היללה ומה היבבה שאתה מיבב במכתבך? ראה, הנה כספיח נגלית מתוך נהלולים, כצמח פרא, אשר לא עמל בו איש ולא גדלוהו ידים, ועתה עלית, ותגדל, ותיף את עיני השמש תנקר. הזוכר אתה יום בואך לאודיסה? כגור אריה קטן שברח..⁵. בעיניך דלקו שתי לשונות אש קטנות ואתה תוהה וחורג ובועט וגם נושך לפעמים, ועתה, ראה, כפיר אריות נדמית, ועוד מעט והיית לאריה טורף ודורס! אי, אי, שניאור. מיללים ומיבבים רק החתולים והכפירים שואגים. קום ושאג! ואם יכאב לך – נהם! חסר אתה מאתים רו“כ⁶ – הבל הבלים! לי אין מכנסים ואעפי”כ ה' הוא האלהים ומשה ותורתו אמת. היהודים קבצנים הם – זהו “קימא־לן” ישן נושן, וסופרי היהודים – עליהם נגזרה קבצנות עוד ע“י אנשי כנסת הגדולה, כמדומה⁷. תהא זאת נחמתך, שהסופרים הקבצנים נוקמים לאלף דור. שקספיר היה “שלעפֶּער”⁸ רוב ימיו, מחזר בתיאטריות ונודד – ומה גדולה נקמתו מכל הדורות שלאחריו. כמה פרופיסורים הוציאו שנותיהם והמיתו את עצמם באהל שקספיר, כמה ממון בזבזו על כך הכרסנים ו”החזירים“, כמה מלומדים נהרגים על קוצו של יוד משלו ועל קטנה שבאותיותיו. האומנות⁹, היופי והחלומות הגדולים – הם נחלת הקבצנים דהשתא, כמו שהקבצנים הקדמונים לקחו להם את העולם הבא¹⁰. טבע הדבר מחייב כך. המשוררים הקדמונים, יוצרי השירה ונושאיה מעולם (הקובזַרים, המינֶנזינגרים והטרובדורים) היו “שלֶעפֶּערס” אף הם – ואת מימיהם שותים הכל עד היום. סוף דבר, כך יאה וכך נאה לך שתהא קבצן, ו”קבצנו יחד". אלא מה? יש בזה לפעמים משום צער ועגמת נפש – יושבים וכותבים שיר ומתנחמים! כלום איני יודע אתכם, בחורים נאים, שבעד פרזה יפה אחת, בעד קורטוב של “רעיון” חדש – נכונים אתם לתת במתנה גמורה את אביכם ואת אמכם ואת זוג מכנסיכם החדשים, שקניתם אתמול בעד הפרוטה האחרונה – ולמה איפוא אתה מבלבל את המוח ומספר לי מעשיות?

ואף על פי כן צריך אתה לצאת לחוץ לארץ. וכשתרצה תצא. האלהים שהביאך לאודיסה, לוורשה ולוילנא – הוא יביאך על כנפי נשרים גם לציריך, לפריז ולכל רוחות העולם. הצעותיך הספרותיות שאתה מציע לפני – אין להן לפי שעה על מה שיסמכו. לפי שעה, לא אודיסה היא המקום למו“מ ספרותי ו,בעלנים” לענינים כאלה אין כאן. כרסתנים נדיבים גם כן אין. לפנים היה בית־מסחר ויסוצקי מחזיק בידי בעלי כשרונות ותלמידי חכמים צעירים – ועתה הוא מושך את ידיו מענינים כאלה. כך אמר לי אתמול אחד הממונים שבבית־מסחרו, שדברתי עמו עליך. ממונה זה היה ה“שר של תמיכה” בקנטורה ועל ידו יצאו כל הכספים ממין זה. על מי איפוא יש לך להשען – רק על נפשך.

היום בא הנה קפלן מוורשה¹¹ ואפשר שיתחדש כאן “השלוח”, או חדשות אחרות תצמחנה, שמהן אוכל להפיק תועלת בשבילך. חושבים כאן גם ע“ד יסוד פונד ספרותי. אבל לפי שעה אין כל אלה אלא דברי חלומות בטלים למפרע, ואיני יודע מה איעצך. “מוריה” אף היא אינה קונה עתה כל ספורים¹² חדשים. גם הישנים מונחים כאבנים. את ה”מצב המסחרי" של הספרים והספרות בודאי יודע אתה בלעדי: הרי קרוב אתה לעולם זה. איך שהוא עדין אנסה, אדבר, אפתה, אשתדל – כולי האי ואולי שבאולי.

ולהתיאש אין צורך. תתיאש ותתנחם. כלנו תלוים על בלימה – אבל אין דרך אחרת ואין ברירה. ובאמת, מה ברירה אחרת לנו? אדרבה, עוץ עצה, הפקח. ראית את פרישמן – ויצא לבך. ואני לבי יצא לו עוד לפני שנתים ושלש. דברך עליו – אמת וצדק. עוד לפני דעתי את פרישמן פנים אל פנים – אמרתי כדבריך, והסופרים מן ה“מהוגנים” לגלגו עלי, אעפ"י שהרגשתי שהם מודים בלבם לדברי. יש לפרישמן “קדש קדשים”, ובא הוא ומוציא את לבו לאטלז. אוהב אני את פרישמן ומכבדו כבוד גדול, אותו, את המקלל, המחרף, המנאץ, עם הרעל שבשפתיו ועם אלהיו שבלבו. טוב הוא לנו ולספרות מן המברכים, מאלה המתמוגגים באהבתם את כנסת ישראל וכו' וכו', ובכלל מכל אלה הנאנחים והנאנקים על צרות הכלל ועל הלאומיות וכדומה. טהור פרישמן מבפנים, טהור מאד, ולא אחליפנו ולא אמיר אותו בכל אלה המתקדשים והמטהרים מבחוץ לעין רואים. ואולם הוא עצמו, פרישמן, לא יודה לך על קדשי־קדשיו בשום פנים. בוש הוא בכך, כי נפש יפה הוא. הסופרים, הספרות והעם אמנם חטאו לו חטאה גדולה¹³ שאין לו כפרה; כפיות טובה כזו חרפה ותועבה היא לנו. ואולם מה אפשר לעשות, שניאור? אדרבה, עוץ עצה…

את “מעשי בראשית” שלך¹⁴ קראתי. הם הכריעוני! קלל קללתיך על שפרסמת דבר זה בזרגון. למעה“ש, תרגמהו לעברית ופרסם את שאר הפרקים בעברית תחלה. את הקובץ¹⁵ קראתי בו ביום שקבלתיו מתחלה ועד סוף. שיריך אלה, שקראתי רובם בשעתם במאספים שונים, עתה כשהם קבוצים יחד הרי הם מצטרפים לצרור “בֹשם” שלא בא עוד כמוהו בספרותנו. נשתוממתי. פואיזיה כזאת עוד לא ראתה ספרותנו עד היום. ואם תזוח דעתך עליך – תזוח! איני חושש. מובטחני, שיודע אתה זאת בלעדי. לבי מלא ושעתי קצרה עתה. נחפז אני אל בית הנתיבות. אנא, שניאור, כתוב לי הרבה ואל תחשוב עמי חשבונות של מה בכך ושל שניות¹⁶. אפרי מפוזר לשבעה ימים: לדפוס, למוריה, למשניות¹⁷, לענינים של רידקציה, להגהה ולשאר מלאכות, שאין בכלן לפרנסני, ואני מוכרח איפוא לבזבז זמן רב לבקשת פרנסה מן הצד. ברוך השם, הרי בעל לאשה אני, ויש לי “בופעט”¹⁸ וספה… סוף דבר בעה”ב, בלי עין הרע. כתוב, חביבי, כתוב. במכתב השני אאריך.

שלך בנשיקה

ח. ביאליק

 

רא. לי. ח. ברנר    🔗

אודיסה, 19/XI 906 [ט“ו כסלו תרס”ז].

חביבי ברנר,

למה לא קראת לי אל “המעורר”¹⁹? אמנם אני לא הייתי מחכה להזמנה והייתי משתתף בעבודתך באהבה וברצון גם בלא קריאה, אבל, העובדה, שלא הייתי יודע “המעורר” זה מה טיבו והיכן הוא וכו' וכו' – כל אותם הדברים שהמשתתף באיזו ענין ספרותי צריך לדעתו מראש. אחר כן, כשנוע לי מן הצד מה טיבו של “המעורר” הכינותי לך דבר קטן אחד – ויצא קול ש“המעורר” פסק מלצאת ונתתי אותו דבר ל“היום”²⁰, חבל. אשתדל לכתוב, כשאפנה, דבר חדש בשבילך.

מחייב אתה, ברנר, את ה“דֻבים” הספרותיים שלנו. הם אינם זזים ממקומם וכל מעורר לא יעוררם. מקנא אני בך, ברנר. אני נשתקעתי במ"ט שערי טומאה ואלהים יוקיר רגליו מביתי.

ושלום שלום לך, החביב והאמיץ.

שלך באהבה עזה ח. נ. ביאליק

שלום לנארודיצקי²¹. אַיֶכּה? הזוכר אתה?…. היכן עלומינו, נארודיצקי? פרחו להן הצפרים! אוי, נארודיצקי, היכן נעורינו?

 

רב. לשלום־עליכם    🔗

[אודיסה, כסלו תרס"ז. נובמבר 1906 ²² ]

ידיד יקר “שלום עליכם”!

ראשית, שלום בואך²³! היום קראנו ב“היום”²⁴ ע“ד ה”שלום עליכם הרחב" שנתנה לך אמריקה – ונשמח. יתן לך ה' ומצאת מנוחה אשר תיטב לך.

והשנית – קרא בעיון את מכתבו של רבניצקי²⁵ ואל יהא קל בעיניך. אם לא יעלה ח“ו הענין יפה – את נפש הסבא היקר שלנו או קובעים. יושב הוא עתה במרחקים²⁶ ומצפה ומצפה לסוף מעשה – וָאָיִן. הרעש עולמות, הפוך את אמריקה – והמצא כסף ל”ועד היובל" עפ"י האדרס של גזברנו ה' שמואל ברבש. לעזרתך אנו מקוים. בודאי גם יד שאר מכירינו וידידינו שבאמריקה תכון עמך. חֲזַק חזק וחִזֵק את אחרים.

והיכן חתנך²⁷ החביב עלי ברקוביץ והיכן בתך ארנסטינא? הנשארו בלבוב? ²⁸ [במקור חסר ציון הערה. הוספתי כאן כדי לשמור על הרצף. א"ד]

כתוב, ידיד, כתוב, ואל תשכח את רעיך הישנים.

שלך ח. נ. ביאליק

 

רג. לשלום־עליכם    🔗

[כסלו תרס"ז. נובמבר 1906²⁹].

(תרגום מאידית)

כן, כן, שלום־עליכם יקר. כלנו שבענו נחת של אמת, בקראנו את הדברים על הכבוד הגדול שנתנה לך אמריקה³⁰. מי יתן והיה זה לסופרי ישראל כלם מבלי לגרֹם נזק לך. דומני, כבוד כזה מאכל נעים הוא לחיך האדם. חלילה לך מחשוב עלי מי יודע מה… האמן נא לי, כי אין עיני צרה בך ושמח אני בטובתך בכל לבי, ומי שעינו רעה בך הלואי ועיניו תכלינה. מה? החושב אתה כי בן־יחיד אתה לכנסת ישראל. “עט זהב”³¹ – אוי, אוי, “מציאה” חשובה היא זאת. כבר נזדמן לנו לראות עטי זהב. אינך זוכר? אם כן קצר הוא זכרונך. אתה בעצמך בקשת ממני רחמים באגרת אחת ודבריך היו, כי כיון שהגיעה אליך השמועה שזיטומיר נתנה לי במתנה עט זהב, ועל־כן אולי סברה היא שאשתדל בפני עיר מולדתך יאמפלי³², שאך היא תעשה עמך מעשה־להטים זה³³… ובכן נזכרת. נוּ, נוּ, רואה אתה, שהאלהים אינו עוזב את בני־אדם; ואם לא יאמפלי – קיימה זאת ניו־יורק. בקצור, אין להתאונן על אלהים, הוא עזרך, ואם כך הדבר מן היושר הוא שלא לשכוח את הקרובים. שלום־עליכם אחינו, הצילנו־נא! בצרה גדולה אנחנו. לא כאן המקום לסַפּר לך את כל הפרטים כלם, הזמן לא יספיק לכך. במלה אחת: רע ומר לנו. ומה פירושו של רע ומר? כן, רע ומר כזה שקוראים הבריות רע ומר. פשוט גועל־נפש! קבלנו עלינו מין קבֹּלת להוציא ליובלו של זקננו היקר כל כתביו. מילא, מה שעבר עלינו אל־נא תשאל. צרות צרורות. חזקים אנו מברזל שיכלנו לשאת את זה. צייר בנפשך: עוד לפני שנה וחצי נוסד פה, כביכול, מין “ועד היובל”, שר’ מנשה מרגלית³⁴ עומד “בראשו”³⁵ – נו, נו, אין סוף לראשות זו ועוד רשים אנחנו³⁶. — קודם הפרעות, ימח שמן, אחר־כך הבחירות³⁷, תבוא כליה עליהן, ואחרי ככלות הכל אין עם מי לדבר. ואנו, מבין אתה, הבטחנו (עוד לפני שנה וחצי) לסבא הרים וגבעות, ספרנו לו כל התכנית, והוא התכונן לדבר, בדק את כל הכתבים, וכן הלאה. בקצור, יושב הוא בג’יניבה ומצפה, אוי ואבוי, כאותו ר’ טרייטיל, לחתונה הממשמשת ובאה, ואתה לך ועשה, קרא בקול “חי וקיים” אם בגליון השביעי³⁸ שקענו עד צואר ולא נוכל למוש ממקומנו. אין כסף, שואלים את מרגלית, והוא: מי, מה, מתי. הוא, במחילה מכבודו, “עובר בטל”. בקצור, רע ומר לנו. נשקפת סכנה לנו, שלא נוציא ליובל של נדחה³⁹ אפילו שני חלקים מן הכתבים. זה יהיה לזקננו במצבו עכשיו מהלומה גדולה. בודד הוא שם, בלי ידידים ואחים, והרי לך עוד בזיון כזה! דבורים, הכרזות בקול רם בעתונים – ולא כלום. ולמי קרה כזאת? לו, לסבא, ליוצרה של ספרותנו היפה, לארי שבחבורה. האם נוכל להניח את הדבר כך, שיגיע לידי שערוריה כזאת? הן ירק נירק בפני עצמנו, בפני הספרות היהודית, בפני העם כלו. לא כן, אחי, עלינו להרעיש את העולם ועליך החובה יותר מאשר על כלנו. אתה יכול עכשיו לעשות הרבה. התאספו ובקשו עצה.

[לא נמצא סוף האגרת]

 

רד. ליוסף קלוזנר    🔗

אודיסה, 6/XII 906 [ב' טבת תרס"ז].

קלוזנר חביבי.

מה יהא בסופך? למה אתה מנסה את אלהיך? אל תתחכם הרבה ואל תצטדק הרבה – קום ועשה, והכל יהא כשורה. היה כאן פיאלקוב⁴⁰ ואמר לי, שאוירא דפטרבורג אינו יפה לך⁴¹. מצדי צדדים, בגשמיות וברוחניות. מאמרים להאנציקלופדיא הרוסית תוכל לשלוח גם מהכא, מאודיסה, ומה איפוא היתרון לפ"ב על אודיסה? הרי חלש אתה ומדוכא, המנוחה דרושה לך – וכי לא יפה לך שתדור בעיר מנוחה כאודיסה. קרוב לבית אמך ולמשפחתך?

החתימה על “השלח” תעלה כנראה יפה⁴². ואולם כל זמן שביאתך לאודיסה תהא מוטלת בספק אף יציאתו של “השלח” אינה ודאית לי. בוא. אגב, קפלן⁴³, כנראה, רוצה לעשות “מחזקות” ועדין לא נתיאש מהשב את “השלח” לוורשה – דוּדקוּ, בראט! ⁴⁴ אוסישקין⁴⁵ לא איש וישתטה. אם לא ישנה קפלן את רשיונו על השלח מוורשה לאודיסה – נוציא כאן ירחוננו בשם “הירדן” – ושדהו של אחיאסף יסתחף לצמיתות עולם. הודיענו נא את זאת, וגם הוא אל נא יתפקח הרבה.

הגע בעצמך: כתבתי מין דבר – בקרת? פיליטון? השד יודע – על שירתנו הצעירה⁴⁶. יש בו כשמונה, תשעה עמודי “השלח”. אנשים אומרים: קאלוס! כשתזכה תראה. — אדם אחד מריגא – מנחם זאב פולוצקי – שלח לאוסישקין מכתב בשבילך וזה מסרו לי ע"מ שאמסרנו לך. בעוד ימים אשלחנו. כתוב.

שלך ח. נ. ביאליק

אם גזרה היא מלפניך שלא תבוא לכאן – נבקש לנו רדקטורים אחרים במקומך. אמור לכהן⁴⁷ שישלח לי שיר יפה בשביל החוברת הראשונה.

הודיעני את האדריסאות להבלטיריסטים שבחו"ל: של כהן, שופמן וכו' וכ'. אין בידי אף שורה אחת.

 

רה. ליעקב כהן    🔗

[אודיסה] 12/XII 906 [ח' טבת תרס"ז].

ליעקב כהן, בברן.

אח,

השלח, כידוע לך, יצא מסתמא מראשית השנה החדשה. אֱזר נא אפוא את חלציך ושלח לי שיר, ותיכף ומיד, בלי שהִיָה כל שהיא. השמעת? אין פנאי לחכות אפילו רגע. בידי אין עדין “יופי” אפילו שורה אחת, ואם אין אתה וחבריך הבֶרניים לי – אין לי אלא להפיל את עצמי לים השחור, שהוא ברגע זה מצונן מאד, ומראהו איום ונורא.

אגב, אפשר יש בין חבריך בבֶרן בן־אדם שהוא כותב ספורים יפים. אם יש – משוך נא ברחמיך הרבים בריה “יפה” זו לבית מדרשי. חסר לי עוד למניני כתשעה יהודים בערך…

ראיתי את שיריך ב“המעורר” – “רוח בקר”⁴⁸ ועוד – כמה יפה אתה כהן! הרי לך חנופה קלה – ואתה, ר’ יהודי, שלם לי תיכף ומיד את מחירה במזומנים שיר אחד או שנים – ואוסיף לך עליה כהנה וכהנה.

במחנה שכינה שלכם רובצת עתה אשה גדולה אחת, אשה חשובה, אשה הגונה – ו“אִירַא יַאן” שמה, ציירת היא, ויש לה עסק עם המכחול והשפופרת, ומקצת גם סופרת. אם פוגע אתה בה לפעמים – אמָר נא לה בשמי שלום.

ומה לך עוד? – אַ הַא, “עבריה”⁴⁹! יש לנו, אדם־בִיקר, ב“ה משלנו, יש לנו רָב! שנוררים אנו, ב”ה, על ימין ועל שמאל, ואין לנו צרך בדברים הבאים ממדינת הים. ואעפי"כ, כשתבא לידי אקימנה.

והיה שלום

שלך ח. נ. ביאליק

 

רו. למ. י. ברדיצ’בסקי    🔗

[אודיסה, י' טבת תרס"ז] 14־28/XII 906.

אדוני הד"ר,

מראשית שנת 907 “השלח” מתחדש באודיסה, הנני מזמינך שוב בזה לעבוד עמי במחיצתי. עריכת הבלטריסטיק מסורה גם עתה בידי. אם רוצה אתה – שלח בהקדם. אין בידי בשביל החוברת הראשונה אפילו שורה אחת משל אחרים.

בעוד ימים יצא הספר האחרון של החלק הספורי מכה“ק, שסדרתי אני ושני חבֵרי בשביל התלמידים⁵⁰; ראוים הם⁵¹ גם לגדולים. רוצה אתה – ושלחתים אליך לראותם. יש בהם כל החלק הספורי שבתנ”ך, מתוקן ומסודר יפה ככתבם וכלשונם⁵², בלא שנויים פוגמים כל שהוא. בסופם באו בתור הוספות: יונה, דניאל (מתורגם עברית) ואסתר.

בחבה ובכבוד

ח. נ. ביאליק

 

רז לי. ד. ברקוביץ ולז. שניאור    🔗

אודיסה, 14־28/XII 906 [י' טבת תרס"ז].

ברקוביץ ושניאור.

היום נודע לי ששניכם בג’יניבה, ואתה, ברקוביץ, נעשית “אבא” למז“ט. מז”ט לך ולרעיתך. למה בושת להודיעני את הדבר עד היום? אֵי, חברה!

ועתה בשורה ובקשה לי אליכם: בשורה – “השלח” יתחדש – באודיסה – מראשית שנת 907, ובקשה – לשלוח תיכף ומיד דברים ל“השלח” בשביל החוברת הראשונה, כל אחד מן היפה והמעולה שיש בידו “בעין”. אין לפי שעה בידי אפילו שורה אחת. כסף, כמובן, אשלח לכם תיכף משיבואו דבריכם לידי. יש לי אתה רב. כלומר, לא לי, אבל אני הרי העורך של החלק “היפה”.

אתה, שניאור, הרי כתבת לי שיש בידך דברים טובים – הזדרז ושלח. ברוגז אני עליך. אדם נוטל ובורח⁵³ לחו"ל ואינו כותב לי כלום; ואולם “ברוגז” מן הצד, אין לי פנאי לכך, ביום פקדי ופקדתי. לפי שעה שלח ספור, שיר וכדומה ותקבל כסף.

ואתה, ברקוביץ, שלח ספור גדול, קטן – מה שיש, ובלבד שיהא מן המובחר. יאנוואר הרי זה דופק בחלון ואין ל“אדונך העורך” אפילו “כי הוא זה”. ודע, שגם עליך אני “ברוגז”, אלא שאין פנאי לכך וכו' וכו'.

הרי סמוכים אתם עכשיו אצל שני זקנים, ר' מנדלי ובן־עמי. רואים אתם אותם לפרקים? ומה? כתבו, ראזבויניקיס⁵⁴!

שלום ליולדת מרת ארנסטינא.

אין לי פנאי

שלכם ח. נ. ביאליק

שניאור! הבקרת שאמרתי לכתוב על קובצך⁵⁵ נתגלגלה במאמר ע"ד “שירתנו הצעירה”, שיבוא בחוברת הראשונה של “השלח”⁵⁶. עליך אולי אכתוב בפרוטרוט מאמר מיוחד⁵⁷.

 

רח. לא. ז. רבינוביץ    🔗

Одесса, 14־28/XII 906 [אודיסה, י' טבת תרס"ז].

[לא. ז. רבינוביץ]

ידיד זקן.

מראשית השנה⁵⁸ מתחדש “השלח” באודיסה, ואני מזמינך לעבוד עמי במחיצת היופי, שאני עורכו כבתחלה. שכרך תקבל בעין יפה ובמועדו.

ודאי לבכם עלי, אנשי ארץ ישראל, שלא נתתי משלי ל“העֹמר”⁵⁹; לחנם. כתבתי כל אותו הזמן דבר אחד, שהוא רע בעיני מצד צורתו, ואינו יפה בשביל “העֹמר” מצד תכנו⁶⁰. חוץ מזה ה“סנדל” לא הולדתי כלום.

הפרקים החדשים מספרך “תולדות הספרות”⁶¹ אמנם יפים מחבריהם הקודמים. באלה הימים נגש להכינם לדפוס. עַבֵּד ולטש נא את הסגנון וההרצאה.

ומה שלומך, ידיד יקר ויקר במאד מאד מאד? רבות רבות יש לי להגיד לכם ואין רצון להגיד כלום.

שלך באהבה עזה ח.נ. ביאליק

 

רט. לשמריהו לוין    🔗

אודיסה, 25/VII 906 [כ“א טבת תרס”ז ].

ידיד יקר ונעלה ד"ר שמריהו לֶוִין.

שלום,

בודאי ידועים לך כל הדברים שהיו בינינו, “חכמי אודיסה”, ובין “שלום עליכם” ור’ א“א ליוברסקי⁶² וה’ ספירשטיין⁶³ ועוד בנוגע להוצאת כתבי ר’ מנדלי הזרגונים והעברים בשנת יובלו הענין בקצרה הוא כך: לפני שנתים נוסד כאן ועד של כמה אנשים (מרגלית, אחד העם, ברבש, לוינסקי, רבניצקי, אני ועוד) שקבלו ע”ע להוציא כל כתבי אברמוביץ, מהדורה יובלית, בחמשה ששה כרכים, ליום מלאות לו שבעים שנה לחייו וחמשים לעבודתו הספרותית. יובל זה, שחל בשנה העברה, נדחה מפני. המהומות והפורעניות לשנה הנוכחית, אבל בין כך נטרפו השעות גם על “הועד” הנ“ל וע עכשיו לא עלתה בידו אלא לאסוף כסף כדי הוצאת כרך אחד זרגוני ושליש כרך עברי. פָּניִנו ע”כ אל חברינו באמריקה, שיקומו ויעזרונו להמציא לנו את האמצעים דֵי הַשלֵם כל המהדורא עד סופה. היהודים שבאמריקה חייבים לעשות זאת: הם נהנו ממעשה ידיו של מנדלי יותר ממנו בעצמו. הם הציפו את כל הארצות בהוצאות ספרי מנדלי, מבלי ששלמו לו בעד זה אף פרוטה אחת⁶⁴. הספרים שהדפיס מנדלי בעצמו מונחים בידו כאבנים, מפני שאי אפשר לו לעמוד בהתחרותם של המו"לים האמריקנים, שלהם הכל עולה בזולי זול. הכלל, הוא נגזל על ידם גזלה גדולה ועתה הגיעה השעה שישיבו לו מקצת הגזלה. ואולם גם זה לא העִקר. העִקר שאנו צריכים להשתמש בשעת הכֹּשר ולהכניס לתוך אוצר ספרותנ מרגליות יקרות כיצירות מנדלי, ואם לא עכשיו אימתי?

מנדלי עוסק עתה בתרגומי מבחר יצירותיו לעברית (פישקה – ספר הקבצנים – כבר נגמר ועתה הוא הולך ומתרגם את “חיי־שלמה”), וכלום מלתא זוטרתי היא – “כל מנדלי” בעברית? עתה, בשעת ירידה זו לספרותנו, כל שכן שעלינו להתחזק ולחזק את הספרות בכל מה שאפשר. מהדורא שלמה של מנדלי הוא חזוק גדול לספרות העברית מאין כמוהו, ועליך, הסופר העברי, החובה לסייע בדבר בכל כחך⁶⁵.

הנני בטוח, כי עשה תעשה וגם יכל תוכל. שמך, חבר הדומה⁶⁶, הולך וכובש לפניך. השתמש בתגא שלך ואל נא תשכח את אמנו הזקנה, נחמתנו היחידה בעָיְינו ובצרתנו.

ההתחלה כבר נעשתה ע“י הקו”ק שפרסם ש“ע⁶⁷ בעתוני אמריקה. עצתו טובה מאד⁶⁸, ובודאי יביא הענין סכום הגון, שהננו מבקשים לשלחו תיכף לתעודתו ע”ש שמואל ברבש באודיסה, הוא הגזבר של ועד היובל.

את כל זאת אני כותב לך בשם כל חברינו, כמובן, ואין אתה בן חורין מחובתך זו בשום פנים.

ומה שלומך אתה? גולה אתה ונודד, ואולם, כנראה, הדרך באמריקה אינה ממעטת את השם⁶⁹. עשה והצלח ויהי אלהים עמך.

באהבה ח. נ. ביאליק

שלום לא“א ליוברסקי ול”שלום עליכם".

“השלח” יצא באודיסה. ההתעוררות גדולה, והחותמים – כדי חייו המצומצמים במשך שנה אחת. שלח דברים טובים מאמריקה ל“השלח” ואל נא תשכחהו.

שלך הנ"ל

 

רי. לשלום־עליכם    🔗

אודיסה, 25/XII 906 [כ“א טבת תרס”ז ].

[תרגום מאידית]

“שלום־עליכם” היקר.

אמנם הצלפת⁷⁰ – אבל המעשה היה ראוי לכך. הלואי והידים לא תכאבנה לך, הוי, רבונו של עולם! קונם עלי שנה טובה אם לא צדקת בדבריך. אבל די, הלואי וכבר נזכה לראות גם מעט נחת. המבין אתה למה אני מתכוון? מתכוון אני באמת לאלפַּים הדולר⁷¹, שבלעדיהם אין אנו כדאים שהארץ תשא אותנו. המבין אתה? בנפשנו הדבר; לא בנפשנו אנו, אלא בנפשה של כנסת ישראל כלה. פנים יפות יהיו לה לכנסת ישראל אם הגדול שבסופריה, האמן והצייר הגדול ביותר של חייה יֵצא באצטלא ששרוול וחצי לה, היינו – כרך וחצי של כתבים במקום ששה כרכים, שהוכרז עליהם בקולי־קולות בכל המקומות. בקצור, כבוד כל החברותא הספרותית שלנו נתון על כף־המאזנים. השמת לבך לכך? הן איני צריך לשים אצבעי בפיך.

ואתה רואה עולם מלא חיים. הוי, הוי, הוי, ידידי הטוב. בחיי שאנו מקנאים בך קצת. אנו מוטלים כאן עמוק בתוך הבִּצה, כדבעי. עמוק עמוק, היינו, תשע אמות בתוך האדמה, ומתי נזכה לצאת לאויר העולם – רק האלהים יודע.

אולי, אחא, סברה היא, כי… כפי היות ש“השלח” מתחדש מהשנה החדשה באודיסה ואני העורך של הספרות היפה – ועל כן תאיר את פני חסדך אל ביאליק שלך ותזַכה אותו לחובורת השניה – לראשונה לא תספיק – בספור טוב באמת של שלום־עליכם, ספור עם “פִּלפּלין”, שאלהים ובני־אדם יביטו אלי בקנאה?.. מה תאמר לזה? הדבר לא היה רע כלל. הלא כן? משתוקק אני לשמוע, וגם לראות, את תשובתך לזה.

ושלום לך, והלואי ותצליח בכל אשר תפנה, ואל־נא תשכח ידידים טובים, ועוד פעם שלום.

שלך ח. נ. ביאליק

מברקוביץ שלך לא קבלתי עדין כל תשובה. בחור יפה! יַסר אותו קצת! — ראה בקשתיך.

 

ריא. למ. י. ברדיצ’בסקי    🔗

אודיסה, 26/XII 1906 [כ“ב טבת תרס”ז ].

אדני הד"ר,

שולח אני לך לפי שעה את החלק הראשון מ“שירת ישראל”⁷² ואת החוברת הראשונה מ“תולדות הספרות העברית”, שנכתבה ע“י א. ז. רבינוביץ ואני הוספתי עליה משלי כל אותם המקומות, שציינתי לך שם מן הצד בעט עופרת⁷³. את “ספורי המקרא” אשלח לך בעוד ימים, לאחר שיתקבל מביה”ד החלק החמשי, האחרון מפני שבו עִקר העבודה, ואני רוצה שתראה את כל חמשת החלקים כלם בבת אחת.

בחלק הבלטריסטי ב“השלח” אני לבדי אהיה ה“דן היחיד”, ולא יהא לך עסק עם שום איש אחר. תשלומין תקבל מידי, ובזמנו ובעין יפה, ולא יהא לך שום עסק לא עם “אחיאסף” – שאין להם עתה כל מגע בצד זה⁷⁴ – ולא עם שום איש אחר.

לדבריך אחכה

באהבה ח. נ. ביאליק

 

ריב. למ. י. ברדיצ’בסקי    🔗

אודיסה, 9/22 I 1907 [ז' שבט תרס"ז ].

[למ. י. ברדיצ’בסקי]

חבר יקר,

בשובי זה היום מקיוב, מקום שנקראתי לשם בפתע פתאום, מצאתי את “אגדת המתה” שלך⁷⁵ ואת מכתביך. השעה לא הספיקה עוד לי לעיין בגוף האגדה. מחר אעיין בה ואודיעך תומ"י את דעתי בה. לפי שעה תודה רבה לך.

את “דברי נביאים” שבקשת אצוה לשלוח, וכמובן בלא מחיר. ביישתני⁷⁶.

ע"ד החוברת “תולדות הספרות העברית”⁷⁷ כתוב כאשר עם רוחך⁷⁸ ואל תשא פנים. ודאי לך “שלא אשא לעונך” – אתמהה!!

כשיתקבל מביהד“פ החלק החמשי מספוהמ”ק נשלח לך את כל החלקים. מלאכה גדולה ויפה עשינו, כמדומה. ואולם “דברי נביאים” לקויים בסדורם ואנו אומרים להוציא מהדורא חדשה (מן החלק הראשון) מתוקנת. שני החלקים הנשארים עדין לא יצאו, אבל כשיצאו יהיו יותר מתוקנים מן הראשון.

את גליונות ההגה"ה⁷⁹ קשה עתה לשלוח. הזמן דחוק. סמוך עלי. כסף עד לחשבון נשלח לך. אולי יש בידך ספור גדול בכמות ובאיכות לשלש ארבע חוברות, מעין מעבר הנהר⁸⁰ וכדומה.

באהבה ובכבוד ח. נ. ביאליק

בעוד עשרה ימים אני קרוא ללכת למינסק, ואם יש לך לכתוב אלי כתוב מיד.

 

ריג. למ. י. ברדיצ’בסקי    🔗

אודיסה 11/I 1907 [ט' שבט תרס"ז ].

[למ. י. ברדיצ’בסקי]

אדני הד"ר.

שלום.

“אגדת המתה” שלך נמסרה לדפוס בשביל החוברת הראשונה של “השלח”⁸¹. תיכף בגמר הסדור של אגדתך – ישולח לך כל השכר.

השם “אגדת מתה”, או כלישנא אחרינא: “אגדה של מתה”, – אינו חלק. אולי תמצא שם יותר חלק הודיעני מיד, אולי לא תאחר. כמו כן הייתי רוצה שתחתום על הדבר שמך מפורש ומלא, בלא ר“ת⁸². אם כך גם רצונך, אנא הודיעני בטלגרמה ע”ח שלי, עפ"י האדרס שלמעלה⁸³.

ואשר לעצם הדבר – אני רוצה קצת אריכות יתרה ויבשה בראש האגדה וקצת נטיה לצדדין בסופה. הסגנון לקוי קצת אפילו לדידך. מחכה אני לדברים טובים ושפירים מזה.

בכבוד גדול

ח. נ. ביאליק

 

ריד. למ. י. ברדיצ’בסקי    🔗

אודיסה 17/I 1907 [ט“ו שבט תרס”ז ].

[למ. י. ברדיצ’בסקי]

ד"ר נעלה,

בודאי אני “מניח את הדברים” לך ועליך“, כמאמרך⁸⁴, אבל הרי יכול אני להגיד לך, במכתב פרטי, כאשר עם לבבי, דבר המותר אפילו בספרות עניה. אלו לא מצאה “אגדת המתה” חן בעיני כמו שהיא, ואלו לא ראיתי בה את ברדיטשבסקי – הרי לא הייתי מדפיסה. באמת, הפקח שבך מוסר עצמו ברצון אל ה”עִוֵר" שבך: מאמין אתה במזלך הנעלם יותר מדי. ממילא אין לך גם להתפעל מדעתו של כל אדם. לך בדרכך, וארור האיש אשר יתן לפניך מכשול.

תודה לך בעד הסכמתך לפרש שמך ולשנות השם – אבל לצערי המרובה נתאחרה קצת תשובתך. וכבר נדפסה כל האגדה בשמה הראשון (אגדת מתה) ובר"ת של שמך. חבל, חבל.

מחר ישלחו אליך את כל המגיע לך בעד דבר זה.

גליונות להגהה לא יכלנו, למרות רצוננו, לשלוח לך. השעה דחוקה מאד ועלינו להיות דיקנים כפי האפשר לפני הקהל. אתך הסליחה. אם דבר בידך הקדם לשלוח ונספיק לשלוח לך גם קורקטין.

בכבוד גדול

ח. נ. ביאליק

 

רטו. למ. י. ברדיצ’בסקי    🔗

אודיסה, 15/II 1097 [י“ד אדר תרס”ז ].

[למ. י. ברדיצ’בסקי]

אדני הד"ר, שלום.

חוברת “השלח” א' בודאי כבר הגיעה לידך. לצערי, נפלו בה שגיאות רבות. מרובה הבהלה ורב החפזון.

“השלח” נערך, כמו לפנים, ע“י שנים (אני וקלוזנר), כל אחד בחלק שלו, ולא בא בו כל שנוי. נוסח המודעה שב”ידיד"⁸⁵ ושאר העתונים אינו אלא בשביל סבות פורמליות⁸⁶. בקרוב נשיג את הרשיון הדרוש והכל יהא כדבעי.

לדברך אחכה.

בכבוד וחבה ח. נ. ביאליק

 

רטז. לא. ז. רבינוביץ    🔗

אודיסה, 15/II 1907 [י“ד אדר תרס”ז ].

[לא. ז. רבינוביץ]

ידיד יקר,

ספורך קבלתי, והוא עתיד לבוא בחוברת ג'⁸⁷. לתשלומיך אל תדאג: בו ביום שיהא ספורך מסודר לדפוס ישולח אליך שכרך במלואו.

ובעירנו רבה המהומה, ובבית דפוסי רבה הטרדה, וב“מוריה” מעט לפי ערך הפדיון, ואין איש יודע את מחרתו – המקום ירחם!

שטיינברג⁸⁸ ישלח אליך בקרוב ספורי ילדים בשביל הוצאתך⁸⁹. אני עבדך הרי איני כותב לילדים; ואולם אם תנוח עלי הרוח בודאי לא אסיח דעתי ממך.

את החוברת הראשונה של “השלח” בודאי קבלת כבר – הודיעני נא את דעתך ודעת קהלכם עליה.

כשיִפָנה קצת בית הדפוס מעבודתו הטורדנית נשוב להדפיס את תולדות הספרות העברית שלך.

בחבה רבה  שלך ח. נ. ביאליק

כל אנ"ש דורשים בשלומך ובשלום גוטמן.

 

ריז. ליעקב לרנר    🔗

אודיסה, 15/II 1907 [י“ד אדר תרס”ז ].

[ליעקב לֶרנר ⁹⁰ ]

א. נ.

שיריך מעידים על כשרון צעיר שסופו להתפתח. כתוב. לפי שעה אין להדפיס עוד שיריך.

בכבוד ח. נ. ביאליק

 

ריח. למ. י. ברדיצ’בסקי    🔗

[אודיסה] 23/II 1907 [כ“ב אדר תרס”ז].

[למ. י. ברדיצ’בסקי]

אדני הד"ר,

ספורך “הזר” אינו משופרי שלך. קויתי לדבר טוב מזה. יש בו אמנם מומנטים יפים: הרגשת “הנפילה” של הזר בשעת דבורו ואחר כך; אבל ההקדמה הארוכה שלפני זה ותאורים ודברים שלא לצרך המרובים שם כל כך – כל אלו ממעטים את דמות הספור ופוגמים אותו, לדעתי.

הנני משיב לך ע“כ את הכ”י ומבקש מעמך לשלוח אלי מן המיטב אשר יתן לך אלהים⁹¹.

בחבה ובכבוד גדול

ח. נ.ביאליק

נ.ב. מבית דפוסי נשלחה אליך בשבוע זה, עפ"י רצון המחבר, הספר “מהות המוסר” של הר' ישראל יוסף סירקיס⁹². הנני מסב את עינך ולבך אל ספר מוזר זה, שיש הרבה ניצוצות בו, מעין “קלפת נֹגַה”, טוב ורע בערבוביא. המחבר הוא כנראה משורר וחושב אִלֵם, חזן שאבד קולו בילדותו. ואולם יש שם גם הרבה טרוף הדעת ובלבול מושגים שאולים ולקוחים מאחרים. שים נא עינך עליו וכתוב לי⁹³.

לצערו לא נתקבלו עדין הספרים⁹⁴ מקרקוי ולא יכלתי לשלחם אליך עד היום. ומה חוברת ראשונה⁹⁵ בעיניך? הרי קבלת אותה?

הנ"ל

 

ריט. לי. ד. ברקוביץ    🔗

אודיסה, 24/II 1907 [כ“ג אדר תרס”ז ].

ברקוביץ,

שותק אתה⁹⁶. נו, נו, שתוק, אף אני אשתוק.

ואותו חברה־מאן⁹⁷היאך קוראים לו– זה, אותו שניאור– היכן הוא?

מילא בקיצור, בודאי כך היושר וכך המנהג בג’יניבה. אם כך–יהא כך,

ח.נ. ביאליק

 

רכ. לי. ד. ברקוביץ    🔗

אודיסה, 9/III 1907 [ז' ניסן תרס"ז].

ברקוביץ,

איני יודע מה היה לך. טפה מרה תלויה בקולמוסך. מי עכר רוחך, ברקוביץ. טהור וצלול היית – ומי עכרך?

הבל הבלים, ברקוביץ. יושב בשמים ישחק. הנה, למשל, קח את הנוצה ונס – ותראה ש“תלך במרוצה” והכל יבוא על מקומו בשלום. שב, עצל, וכתוב דבר יפה ושלח ל“השלח” – לשון נופל על לשון – ואל תעמוד על המקח. והעקר, אל נא תדרוש כסף למפרע. אין זה מן הנמוס, ואדם הגון אינו נוהג לעשות כך, גזרה שמא ישיבו את פניו. ובעצמו של דבר, יש לך אפשרות להשתכר אצל “השלח” סכום קצוב מדי חדש, כמו שאתה רוצה, אבל הרי עליך לשלוח תחלה מה שבידך. אני ערב לך על שכרך שתקבלנו בו בחדש, עוד לפני ההדפסה.

ועוד הפעם, מה זה היה לך, ברקוביץ? היכן ברקוביץ?

והנה אתה מתחיל במכתבך להקשות קושיות ולחקור במה שמופלא, ובנסתרות – עֶ, אם כן אפיקורס אתה, ואיני רוצה לדבר עמך יותר, והיה שלום, אתה וארנסטינא.

שלך ח. נ. ביאליק

ענה מיד ואם יש בידך מן המוכן פיליטון צרפהו.

הנפלה קטטה בינך ובין שניאור? למה נפרדתם?

 

רכא. ליעקב לרנר    🔗

אודיסה [14/III] 1907 [י“ב ניסן תרס”ז ].

לה' יעקב לרנר, זדולבונובה.

א. נ.

גם שיריך אלה⁹⁸ יפים, אעפ“י שלפי תכנם אין להם מקום ב”השלח". כתוב ותצלח. את בקשתך בדבר משלח “השלח” אין, לצערי, בידי למלאות. זה הוא מעניני האדמיניסטרציא, שאיני משתתף בה.

ושלום ח. נ. ביאליק

 

רכב. לבן־עמי    🔗

אודיסה 12/IV 907 [י“ב סיון תרס”ז ].

ידיד יקר וחביב בן עמי.

שומע אני פעמים עליך מפי ידידינו, שמקבלים ממך מכתבים לפרקים, והלואי שתהיינה השמועות טובות מִשֵׁהֶן עד עכשו. לאסון רעיתך היקרה נשבר לבי. מה נאמר ומה נדבר – השתיקה יפה. חדלתי גם מזעום ומהתעבר, מין רגש של קֵהות וטמטום הלב אחזני. איני יכול לתפוש עט. קשה עלי אפילו כתיבת מכתב גלוי בן שתי שורות.

את מכתבך (מתחת להרי חשך) מסרתי בזמנו לקלוזנר, אבל הוא מצא שהמכתב שייך לחלקי; ואולם אחרי העיון החלטנו שנינו, שאין לתתו ב“השלח”, מפני שעבר זמנו; וחוץ מזה, אין לנו כאן מתרגם חשוב. אם אין העתקה בידך – הודיעני ואשיבנו לך.

בשבוע העבר יצא רבניצקי לקרקוי להדפיס שם את שירַי⁹⁹ ואת “ספר האגדה” (קובץ האגדות המשובחות שבתלמוד ומדרשים כצורתן וכלשונן) המסודר ע"י שנינו. בבית דפוסי צר המקום. “השלח” אוכל את כל דפוסי הקטן. בקרקוי יכתוב רבניצקי גם את מאמרו עליך ועל תולדותיך¹⁰⁰.

מכתבי הסבא ר' מנדלי שיחיה לא עלתה בידינו¹⁰¹ להוציא אלא כרך זרגוני אחד. אפשר שאחרי השתדלות והתאמצות גדולה ומרובה עוד תעלה בידינו להוציא אף כרך עברי אחד, הלואי.

אם יבחרוני להַאג אל הקונגרס¹⁰² ויתנו להוצאות הדרך – אפשר שנזכה בקרוב לראות איש את אחיו – מי יתן והיה!

ובחיי הפרטיים אין ריח ואין טעם. סלוק שכינה, חסרון כיס ובקשת “גמילות חסדים” – זה חלקי כל הימים. אין פרנסה לנשמה ולגוף. הכל הבל! ופעמים תנוח עלי רוח לאבד עצמי לדעת – ואני מתעצל לעשות הדבר הטוב הזה. אין לי כח גם לזאת. ואולם גם המות הבל. מה בכך אם אחיה.

ופעמים נפשי יוצאת מתוך געגועים לימים רחוקים ולידידים אהובים חביבים ולחיים של יופי וקדושה ואני שואל את נפשי למות מות נשיקה מתוך אותם הגעגועים.

וסוף כל סוף – הכל הבל. זוהמה וקַטנות – זה חלקי. מבקש הייתי לנפש פנה קטנה, זוית כל שהיא, שאמלוך בה יחידי ובשלוה – והנה נטרפו עלי כל השעות. השקר יסובבני מחוץ ומבפנים וקצתי בחיי.

זכרני לטובה, אח נעים ואומלל כמוני.

שלך באהבה עזה

ח. נ. ביאליק

 

רכג. ליעקב לרנר    🔗

אודיסה, 13/V 907 [י“ג סיון תרס”ז ].

אדוני ה' יעקב לרנר.

מסבות שונות נתאחרה תשובתי ואתך הסליחה.

שירך “הרְאיון” גם הוא, כאחיו הקודמים¹⁰³, מעיד בכשרונך. כתוב והשתלם. העמק והַגבר את כח שירתך והיית לברכה. אולי אשתמש עוד בשירך “הראיון” ואפשר לא. יש בו שלמות מצד הצורה, אבל התוכן ישן, אם כי בכללו הוא עושה רושם נאה¹⁰⁴.

בכבוד ח. נ. ביאליק

 

רכד. לא. ז. רבינוביץ    🔗

אודיסה, 14/V 1907 [י“ד סיון תרס”ז ].

ידיד יקר ה' א. ז. רבינוביץ.

לחנם אתה מתרעם עלי. ע“ד קבלת הכ”י עניתיך במועדו¹⁰⁵. הנני מאשר גם הפעם את קבלת הכ“י האחרון (על משלי, איוב וכו'¹⁰⁶). את הערותיך ע”ד החשבון אמסור מחר ללוינסקי¹⁰⁷ והוא מסתמא יעשה את חפצך וימלא את כל משאלותיך לטובה.

להתעסק בהדפסת חבורך¹⁰⁸ בודאי אנו רוצים ורוצים, אלא שמחַכים אנו לקצת פדיון שתכניס לנו החוברת הראשונה. מכירתה מתנהלת בעצלתים. ואולם בתחלת החורף נקרב אל ההדפסה בכל אופן. אין באמת להחמיץ את הדבר עוד. וגם אתה מצדך אל נא תתרשל מלקרוא תגר על הדבר לפני לוינסקי וזרזהו זירוז אחר זירוז להמשיך את ההדפסה.

שלך באהבה        

ח. נ. ביאליק

נ. ב. הכן נא דבר טוב ומשובח בשביל השלח החוברת המאה, שתצא בעוד שלשה חדשים.

שלום לכל מ“שלנו”.

 

רכה. ליעקב כהן ¹⁰⁹    🔗

החביב והיקר כהן,

עשיתי את כל המעשה בשתיקה, שלא כדרכי¹¹⁰ – סלח אח! יש כאן צרות רבות ונאמנות, ויש כאן שטן ובני שטן מרקדים באמצע.

ואת שכר שירך האחרון¹¹¹ קבלת? ואת “השלח” אתה מקבל? שלח דברים טובים לחוברות הבאות. עוד 4 חדשים – ויצאה החוברת המאה של “השלח”, חוברת חגיגית.

הצעירים שבג’יניבה – שניאור, ברקוביץ – משכו ידיהם מן “השלח”. מתנפחים הם – למה? השד יודע. קטנות המֹחין ודברי שטות ושטן מרקד באמצע.

בַא! יהא כך. אתה לא תעזבני – לא כך? אם “השלח” גם בחלקו היפה יהא מתנונה והולך – לא בי יהא האשם, אלא באותו השטן.

קבל בזה מכתב שנתקבל בשבילך במערכת “השלח”.

שלך ח"נ ביאליק

 

רכו. לי. ח. רבניצקי    🔗

[אודיסה, י“ט תמוז תרס”ז] 18/VI 907.

רבניצקי היקר,

משיב אני לך היום שני אכסמפ' מן חצי הגליון הראשון של שירַי¹¹². האחד מוגה על ידי. בנוגע להצבע של הוויניֶטקא¹¹³ – כל הדוגמאות כאחת אינן מתקבלות על לבי, ואני צרפתי אל הגליונות המושבים את השער של מחברתי “משירי הזעם” מהדורה ראשונה – ובצבע כזה¹¹⁴ הייתי בוחר; ואעפ“י שאיני יודע מה יהי מראהו על הניר החדש הזה, בכ”ז, כמדומה לי, שהוא יותר מתאים לשירַי ולהציורים¹¹⁵. בכל אופן, עשו נא גם נסיון זה, ואם יעלה יפה – בחרו בו, ואם לא יעלה יפה – דעתי נוטה לבחור באין ברֵרה דוקא בצבע “המימי” של הגליון המוגה או בסתם שחור כזה ששלחתם לי בתוך שאר הצבעים, ושיש לו, דרך אגב, גם מעלה קטנה: עולה בזול.

צבע האותיות אינו מבהיק – מדוע? האומנם הנייר גורם?

בנוגע את השאר: הנייר, הסדור, שני הקוים לרֹחב, שמי ושם כל שיר מתחת לקו התחתון וכו' וכו' – אני אומר: יישר! הכל עשוי יפה ובטוב טעם, ודעתי נוחה מאד. חבל שלא הספיק לוינסקי לראות וליהנות. כשעה אחת לפני בוא הגליונות לידי נסע ווארשאה, ומשם ישלח כסף לך ולפישר (מפישר נתקבלה היום טלגרמה של דרישת כסף; אבל כבר לא מצאה את לוינסקי באודיסה).

סוף דבר, הכריעו בדבר הצבע ושלח אלי שוב הגליון הראשון, שלם, להגהה ולסתם ראיה. בהגהת שאר הגליונות אני סומך עליך, אבל עתיד אתה ליתן דין וחשבון לְפָני על כל קוץ ותג. העינים ביד¹¹⁶, רבניצקי! אל תהא ותרן. הֲרוג על קוץ ודגש. הזהר בנקודות שתבאנה מכונות תחת אותיותיהן. ובסמני ההפסק הזהר. זהירות, מתינות ועיון!

אגב, כפי הנראה, לא יבא הצבע השני אלא ב“שערים” של חמשת הספרים¹¹⁷ ובשערים של הפואימות הגדולות, שיש להם ציורי מִסְגָרות, כגון “מתי מדבר”, “מגלת האש”, ו“משירי הזעם” – ובאמת הדין עמכם בזה – ואם כן לא יהא עלינו לשלם עודף על המחיר הקצוב אלא בעד אותם הגליונות שיש להם “שערים”, והסכנה איפוא אינה גדולה כל כך.

את 12 העמודים של “ספר האגדה” החזרתי ג"כ לכם במעטפה אחת עם גליונות שירי, ואותם לא הִגַהתִי כלל, מטעם האמור למטה. על המקומות הפנויים של אותם העמודים (ביחוד על עמוד ראשון) העירותי בשבילך, רבניצקי, מה שיש לי להעיר על צורת הספר וסדורו. קח מבית הדפוס וראה. ואני חוזר כאן על דברי ומְסַכֵּם אותם בקצרה:

1) כל האותיות, בין הגדולות של ה“פתיחה” ובין הקטנות של שאר הפרקים, אינן ראויות ל“אכילת כלב”, וחוששני שלא “יקברו” ח"ו את כל הספר. לדעתי צריכים לסדר הכל מחדש באותיות יותר גדולות (בכל הספר אני מדבר ולא “בפתיחה”; את זו צריכים, אדרבא, לשוב ולסדר באותיות קטנות קצת משל הפתיחה של עכשיו, אבל שמנות יותר). ובכלל עלינו לתת אותיות שמנות ושחורות, מעין “דברי חכמים”¹¹⁸, ולא כחושות ומוכות שחפת, רעי תאר ודלי מראה. מין רוח של קבצנות שורה עתה על כל הספר, ורוח זה – יכנס הרוח באבי אביו! רוח משחית ומנַוֵל הוא, ועלינו להתרחק מכיעור כזה ת' פרסה.

2) את מראי המקומות שבסוף כל מאמר (מסכת או מדרש פלוני וכדומה) עלינו להשמיט¹¹⁹, כדעתך הראשונה, רבניצקי – מראה העינים הוכיח לי כי צדקת ממני. ואנחנו נתן את ציוני המקורות ומראי המקומות בתכן הענינים, כמו שעשה, למשל, לבנר¹²⁰. כך נאה יותר. הציונים הרבים והמשונים מבלבלים את העין והמֹח ומשחיתים את צורת העמוד.

3) למעט ולצמצם ברְוָחים שבין מאמר למאמר ולהעמידם על משהו. ואולי מוטב שלא להשאיר בין מאמר לחברו שום רֶוַח כלל, ולהסתפק רק באבזאטץ¹²¹ וב“אות” האלפאביטית שבצדו¹²²; שהרי כל מאמר אינו אלא בבחינת פסוק לגבי כל הפרק הקטן, וכלום ראית פסוקים מרוחקים כל כך זה מזה? רֶוַח כל שהוא אפשר להשאיר רק במקום שבא קו שָׁכוב וגם כאן הֱוֵי נוהג צמצום כפי האפשר. — על דבר זה עמדתי אחרי ראיתי בעליל עד כמה גרמו הרוחים והחורים (אתווין דדין כאתווין דדין¹²³) להשחית את צורת הספר. אגב יש כאן גם משום חסכון נְיָר הכסף.

4) להרבות בנקוד ולהזהר בסמני הפסק, שהם מקולקלים מאד בכ"י.

5) מפני כל האמור למעלה לא הגהתי את העמודים שקבלתי. תקותי חזקה – ואחרת אי אפשר – שתחַדֵש את כל הסדור באותיות אחרות (אם אין לפישר – יקנה) וההגהה איפוא למותר עתה. לא ציינתי שם אלא אותן ההערות הכלליות בשבילך וגם מעט תקונים ושנויים שנראו לי אגב עיון. את “הפתיחה” צריך לדעתי לחלק לשני פרקים קטנים (I, II) ולסדרם זה אחר זה אחרי השם הכללי “פתיחה” שלמעלה. שמו של הפרק I – “האגדה והמשל”, ושל פרק II – “אגדה והלכה”; חלוקה זו – ושמות אלו מתאימים יותר אל תוכן כל הפרק. ובאמת כך עלתה עוד במחשבה לפנינו באודיסה.

כן צריכים להעביר את המאמר “ט” “שאל פילוסופוס” אחרי מאמר ג', כי שם מקומו לפי התכן. עיין היטב בפנים. בשם הפרקים “המים העליונים” – מחקתי את המלה “העליונים”, מפני שהפרק מדבר גם במלאכת המים סתם, וכדומה תקונים מעין אלו.

6) כן עלינו ולדעתי לבטל את החלטתנו (שנשארה אמנם תלויה) בדבר סדור מאמרים אחדים באותיות קטנות מחבריהם. יפה לספר אגדה האחדות והשווי בצורה. כל חליפות וגונוניות ונִמור – מורידין בו ולא מעלין.

ואשר לכרך העברי של לוינסקי¹²⁴: התבשר! מוורשה ישלח לך לוינסקי 100 רו“כ להתחלת ההדפסה של אותו כרך (הלקחת עמך את הכ"י של אברמוביץ?). הענין כך: בעצתי יֵצֵא “קול קורא” לכל הסופרים העברים ולכל תופש עט בישראל, שישתתפו הם בעצמם בהוצאת אותו הכרך העברי (ספר הקבצנים ועמק הבכא) בתור מתנה מאת ה”נכדים" לזקנם¹²⁵. ובפירוש התנו, ש“הקהל העברי” סתם, זה המטומטם וערל הלב, פסול לנתינה, אלא דוקא הסופרים… “אידיאה” זו הביאה את הכל להתפעלות. מחר יודפס קול הקורא ואשלחנו אליך. לפי שעה נאסף כאן מבין הסופרים כמאה רו"כ (לוינסקי 25 רו“כ, קלוזנר ורבינוביץ¹²⁶ במזומנים כ”א 10 רו“כ, אני 10 רו”כ, יעקב רבינוביץ 5 רו"כ, קבק 5 ועוד). עשינו רשימה של רוב הסופרים העברים – גם אם מחציתם יתנו – יֵאָסֵף כל הסכום הדרוש. הרי זה כבוד גדול ופיוס להזקן ומכת לחי להקהל העברי. מה דעתך על זאת, רבניצקי?

כתוב מכתבים ושלח גליונות ראשון ראשון שיודפס. — את ה“כתובים”¹²⁷ אשלח לאחר שאעבור עליהם.

שלום וברכה לפישר ולב"ב וביחוד לבנו הגדול.

ושלום לך ולעבודתך.    שלך באהבה ח. נ. ביאליק

 

רכז. למרדכי טמקין    🔗

אודיסה, 29/VI 1907 [א' אב תרס"ז].

[למרדכי טמקין¹²⁸]

א. נ.

שיריך – אין תוכם כבָרָם. תוכם פואיזיא של כשרון גדול ומבוגר, ובָרָם – הסגנון והצורה – של אדם, או תינוק, שאינו יודע בין ימינו לשמאלו מהי פואיזיא ומהו שיר.

אמור את האמת, האין שיריך תרגומים רעים של דברים יפים?

אם טעיתי – הרי אתה כשרון גדול, שצריך ללמוד הרבה ולסגל לו את דרכי הלשון העברית ודרכי השירה.

ואם לא טעיתי – הרי יש כאן משום גנבה סתם וגנבת דעת.

ח. נ. ביאליק

נ. ב. בנוגע לה“אינסיטוט¹²⁹” – פְּנה לבעליו.

 

רכח. לגב' מאניה ביאליק    🔗

יום אחד אחרי הקונגרס השמיני בהַאג, 22/VIII ¹³⁰ — 9 1907 [י“ב אלול תרס”ז].

[לגבי מאניה ביאליק¹³¹. תרגום מאידית]

מאניטשקה היקרה.

האמת ניתנה להאמר, שאיני יודע לאן לכתוב לך: אם לשֵׁאבוֹ¹³² או לאודיסה. עוד לא זכיתי לקבל ממך אפילו אגרת אחת, אף כי כתבתי לך לשאבוֹ מדי יום ביומו. איני מבין פירושו של דבר– –

יצאתי מאודיסה ביום ששי. בשבת בצהרים, בשעה שתים או שלש בערך, באתי לוורשה. ביום ראשון בבקר (בשעה 8) באתי לברלין. טיילתי שעות אחדות מסביב למלון צֶנטרל ומסביב לתחנת הרכבת וקניתי כרטיס להאג (שלמתי 36 מרק). בכל הדרך שמאודיסה להאג עברתי רק ג' פעמים מרכבת לרכבת. הדרך מוורשה לברלין היא נאה מאד, מברלין להאג – נאה ממנה. נסעתי כל הדרך במחלקה ב‘. באתי להאג ביום ראשון, בשעה 9 בערך בלילה, והספקתי עוד להשתתף ברוב הועידות המוקדמות (אסיפות שלפני הקונגרס) של הציונים ובכל האספות של “עבריה”¹³³. המשרד שלח אותי ואת ד"ר ברנפלד¹³⁴, שבא יחד עמי, למין מלון שהיינו מוכרחים ביום ב’ בבֹקר לברוח ממנו. בשל האורחים הרבים שבאו להאג לועידת־השלום¹³⁵ ולקונגרס הציוני נתיקר הכל. וחוץ מזה נמצא ליד האג, בפרבר הנקרא שֵיוֵוינינגן, מקום־מרפא גדול מאד, אשר אליו יבואו בקיץ אלפי אנשים לרחוץ בים ולשבוע נעימות. זה גורם, כמובן, להעלאת מחירם של כל צרכי אוכל־נפש בכל שנה – ועל אחת כמה וכמה בשנה זו, כששני קונגרסים בעיר. הלכתי עם ד"ר ברנפלד לשיווינינגן ושכרנו שם חדר ואנו דרים שנינו בו, וכל אחד משלם ½1 גולדין (כל גולדין הוא 80 קופ') ליממה; על־כן נותנים לנו בבֹקר קפה ופת־שחרית חנם. אין זה יקר כל־כך. מן הראוי היה לך לחזות בהדרה של שיווינינגן. זהו מקום־מרפא למופת. איזו בתים ואכסניות! איזו סדורים! איזה ים! איזה עם! איזו חדוה של חיים!

משיווינינגן יוצאת בכל רגע חשמלית להאג, ובמחיר 20 סנט (16 קופ') בידך כרטיס הלוך ושוב. ביום ב' וביום ג' בקרתי את האספות של “עבריה” והועידות המוקדמות של ציוני־רוסיה. אף על פי שיש משרד של הקונגרס והוא נותן ידיעות על הכל – בכל זאת עלה לכל אחד ביסורים עד שידע מאומה. העיר גדולה והציונים היו מפוזרים ומפורדים, כל חברה כִנסה את אספותיה ברוחב אחר, שפת המקום (הולנדית) אינה ידועה, ועל־כן קשה היה לדעת דבר. ביום ד' בבקר נפתח הקונגרס. אחד הולנדי, מן הגדולים, כמעט חבר־מיניסטר בהאג, איש זקן, זקן־הקונגרס, ושמו דֵי־פינטוֹ, מהיהודים הפורטוגיזים (הספרדים), נאם את נאום־הפתיחה הראשון, כמדומה – צרפתית, ולא הבינותי אף מלה אחת; אבל אומרים, שברך את הציונות בברכת כל טוב ואני נהנה הנאה גדולה. שימי לב, הדבר קטן הוא – יהודי כזה! כמעט חבר־מיניסטר! פששש!

אחר־כך נקראו טלגרמות וברכות מכל קצוי עולם, והנאספים קראו הידד, וגם אני בתוכם. ופתאום והנה רעש: נורדאו, נורדאו! ונורדאו, קדקד־כסף נאה לו ועינים יפות ופקחות, נגלה על הבימה, ופה זהב נפתח והוא מפיק מרגליות. לא, לא מרגליות – חצים וחצצים¹³⁶, שלהבות־אש וחזיזים התעופפו מפיו. הרי זה פה פתוח! את אירופה עשה לתל שממה. “כל זמן שאתם, העמים, לא תעשו משפט עם ישראל – קרא בקול גדול, קול נביא – לא יהיה שלום להם, לעולם, וכל ועידות־השלום שלכם אינן אלא קומדיה”¹³⁷.

רושם נאומו של נורדאו היה באמת עצום. היה זה אחד הרגעים היפים ביותר (ואולי הרגע האחד היפה) בקונגרס השמיני הדל. אחר־כך התחילו עסקים “לסדר היום” וכל מיני הרצאות ופטומי־מלים, שאליבא דאמת האזנתי אליהם בפֵּאה השמאלית. במקצת, תביני לי, לקוי אני ב“עברי”. אמנם חזקה על כל יהודי שהוא מבין גרמנית, ואף על פי כן אין אידית דומה לגרמנית. וחוץ מזה, אין באמת מה לשמוע. כשקוראים אותם הדברים עצמם אבל כעבור ימים אחדים, למשל, ב“הזמן” או ב“יֶברֶיסְקַיָה זשיזן”¹³⁸, החִיות מתפשטת ממש באברים. אבל לשמוע כל זה באזנים – נמאס הדבר. כי דרכם של בני־אדם לדבר דברי־שטות.

ויש שנשמעה גם מלה נאה. צ’לינוב¹³⁹ ספר במתק שפתים, בקולו המתוק כצפיחית בדבש, על נסיעתו לאמא ארץ־ישראל והביא באמת לקונגרס האהוב והיקר פרישת־שלום חמה וחביבה מהאם הזקנה והמתוקה ארץ־ישראל. הקונגרס כמעט שהתמונג ממתיקות, כגריסי־סוקר בכוס טֵה פושר. סופו של דבר היה, שכבדו את צ’לינוב במחיאות מרעישות¹⁴⁰ (מחיאות־כפים) וגם אני בתוכם.

ואחר־כך שוב עסקים בחשבונות ובענינים וב“סדר היום” ועוד במשהו. בהן שלי שאיני יודע מהו. אמנם הגיע לאזני שמץ דבר, ויותר מששמעתי קראתי למחרת היום ולמחרת מחרתו ב“וועלט” וב“העולם” (ה“וועלט” יצא בהאג לכבוד הקונגרס בכל יום¹⁴¹) – אבל הדבר נשכח ממני. כי נשא אותי לבי “לכל השנים הטובות”: לרחוב, לשיווינינגן, לים, ליער, למוזיאון ולכל הרוחות. הקב“ה זימן לי מין בן־אדם וקורלניק שמו¹⁴², בחור נמוך וחִוֵר, עם גומות־חן ועינים מחייכות חיוך של ערמה וחבוש כפת־כובע המחייכת אף היא חיוך של ערמה, בקצור: נפש בעלת מזמה, ונטלטלנו ימים ולילות אצל “כל השנים הטובות”. ושוב זימן לי הקב”ה דוקטור אחד וברנפלד שמו, יהודי שהוא מלא על כל גדותיו מרירות, עד כדי חמיצות… התביני – העסקים אנים לעילא ולעילא, ועל־כן הוא מלא זעף ותביעות וטענות לו לכל העולם ולכל כלל ישראל – והקונגרס הוא האשם… הוא שפך עליו – בהיותנו לבדנו, כמובן – גפרית וזפת. (עם שני בני אדם נאים הללו גרתי). אבל הקב“ה זִכני בש”י הורוויץ¹⁴³, יהודי עשיר שאינו חסר, בלי עין הרע, אלא כאב־ראש, והריהו מטיח ראשו בכֹתל והמציא מין אגודה ספרותית בשם מפוצץ “סיני”. כלומר, הוא, ש"י הורוויץ, רוצה ליתן לנו תורה חדשה על הר סיני חדש, שמקומו אי־שם בברלין. והרי היתה כאן ועידה של חברת “עבריה” (אלה הם בני־חבורה, פרחחים עדַין, הרוצים שידברו עברית בלבד) – ונשאתי שם נאומים אחדים בעברית, כן בועידה שלהם וכן באספה פומבית שלהם. ועוד פעם דברתי באספה של “סיני” על הספרות העברית.

ובינתים פורחים הימים. בני־אדם מלאו דבורים כמו תוף. הרבה קולות צרודים. ויש בני־אדם אחרים המתנמנמים בשעת הנאומים ועונים להם בקול נחרתם – והם מתעוררים רק כשהדבר מגיע לידי מחיאות, כונתי – מחיאות־כפים. באספותיהם של ציוני רוסיה – בבית מיוחד – מתהפכים עולמות. דוקטור צ’לינוב ואוסישקין מתחרים זה בזה וריב ביניהם מי ישב בראש ויכָּנס לועד הפועל¹⁴⁴. ולכל אחד מהם צד שלו – ובני־אדם עובדים ועושים מעשים. בקצור, הגיעו לידי פשרה, ששניהם יבּחרו לועד הפועל, שמשתתפים בו תמיד אנשים מעטים – כמדומה שבעה. כלומר, כך נמנו וגמרו ציוני רוסיה, וגם ציוני אויסטריה הבטיחו להצביע לטובת השנַים. והנה בא פתאום לאספה הרוסית נשיא הקונגרס בכבודו ובעצמו – האדון וולפסון¹⁴⁵, ממלא מקומו – של ד"ר הרצל – ותוך כדי שיחה עם ציוני רוסיה מעל פני הבימה הוא רומז להם רמז בנוסח קַפּוּליה¹⁴⁶, כי אינו רוצה שאוסישקין יהיה חבר הועד הפועל, ואפילו אם יתנו לו כל הכסף שבעולם. עם אוסישקין – הוא אומר – אינו יכול לעבוד. ויתר על כן, יש סברה, שבמקום שבעה חברים לועד הפועל – יבחרו הפעם בשלשה, כי ככל שהחברים בועד יהיו מעטים תצליח יותר העבודה, ובכן יש, חוץ ממנו, מן הנשיא, עוד שני מקומות – ויש. לפי דעתו, אנשים הראויים להם יותר מאוסישקין וצ’לינוב. קמה, מסתמא, המולה גדולה: היכי תמצי, היכ תמצי, וכי בכדִי טרח אוסישקין והרעיש את העולם – ולשם מה? כסבור היה, שתהיינה לדבר איזו תוצאות, ופתאום הא לך דבר כזה. הרתיחה גדלה. אבל וולפסון אומר, שאין הדבר עלול להשתנות; ואם אין מסכימים לדבר אין הוא רוצה להיות נשיא, ומה תעשי לו? ודעי לך זאת, שוולפסון הוא יהודי שאינו טפש, והוא צועק וחוזר וצועק בקול רם: “אין אני הרצל”. מחמת עניווּת והוא אומר זאת; הוא חושש, כנראה, פן יבואו בני־אדם לכלל טעות ויחשבו שכמוהו כהרצל. ולאמתו של דבר, כפי שאומרים בני־אדם, הוא טורח הרבה בקונגרס לחקות את הרצל לכל דקדוקיו. אם הדבר מצליח בידו – זו היא שאלה אחרת. עלי, למשל, עשה רושם כיהודי עשיר שאינו שוטה על פי טבעו, אלא מכיון שאינו יושב במקומו, הרי הוא עושה רושם במקצת שבמקצת כמי שאינו נמצא בביתו, ואף כי עושה הכל לפי דרכו של אדם היודע מוצאי הבית ומבואיו, אולי דוקא מפני שהוא עושה את הדבר אין הוא נעשה. וחוץ מזה, עוד נשתיירו אצלו תנועות אחדות המקלקלות את האילוזיה ומגלות לך תיכף, שאין הוא הרצל. לא נראה לי, למשל, דרכו להתכופף מדי פעם בפעם, בשימו את המשקפים על עיניו, כשהוא בא לקרוא פתקה, ומסירם מניה וביה. הוא עושה זאת כדרך הקבצנים, ורעיון עולה על לבך: הנה עוד מעט ויוציא מכיסו הסמוך לחזהו קופסה של טבק להרחה עם מטפחת אדומה. גם צליל קולו אינו מוצא חן בעיני. הוא עמום וצרוד במקצת – – קול כזה יש לרובל של עופרת… במלה אחת, זהו התפוח החמוץ האמתי שיוצאים בו ידי חובה כשאין אתרוג.

רושם רע במיוחד עשו עלי האספות לשם התיעצות של ציוני רוסיה. דומה היה כאילו צ’לינוב ואוסישקין נלחמים זה בזה על עסקי גבאות. ריח רע היה נודף מכל הענין, והוא ליוה את צ’לינוב ואת אוסישקין בצאתם לביתם כמי שספגו מלקות.

האם זה הכל? לא. בימים האחרונים היו עוד רגעי־אורה אחדים. ד“ר לוין¹⁴⁷ דרש בחמימות על ארץ־ישראל ועל חנוך לאומי והיה בדברים כדי לעורר ענין; וגם נואמים אחרים הטילו קצת חמימות. אחת ההחלטות הנאות, אף כי ללא הועיל, היא שהקונגרס יראה את העברית כשפתו הרשמית. מלבד זאת, מצויים הרבה ענינים שיש בהם ענין מחוץ לאולם הקונגרס: פגישות, התודעויות, טפוסים, שיחות וכדומה. פגשתי כאן הרבה מכרים ישנים, שלא פללתי לראותם עד עולם, וכן הגעתי לידי הרבה התודעויות חדשות: נארודיצקי מלונדון¹⁴⁸, שייקה וינר מזיטומיר¹⁴⁹, שלום־עליכם, ליוברסקי¹⁵⁰, אירא יאן¹⁵¹ (היא הזקינה עוד יותר), ד”ר מגנס¹⁵², פרופ’ מרגלית¹⁵³, פרופ’ שץ¹⁵⁴, ליליֶן¹⁵⁵, שיינקין¹⁵⁶, ועוד ועוד עסקנים, אמנים, סופרים, מלומדים, דוקטורים, פרופיסורים – כזבובים לרֹב. הרבה מהם באים באמת לשם הרעיון והרבה באים ליריד… ויש שבאים סתם, מתוך סקרנות, בינתים שוררות כאן חדות חיים ותנועה. בני־אדם מצטלמים, קונים גלויות־ראוה, אוכלים במסעדות ומקלקלים את הקיבה.

הסיום של הקונגוס לא היה מרומם ביותר. וולפסון קרא בקולו הקהוי והמעובש מתוך פסת נייר איזה נאום שכתבו לו והיה נִכּר שלא הספיק עדיין להשגירו על לשונו. עוד היה מי שנִסה בסוף לשיר “עוד לא אבדה” – אבל הנסיון לא הצליח. יצאתי בלב כבד וברוח נשברה. לא היה חשק אפילו לבכות.

הקונגרס הביא לידי דבר אחד טוב: נתקבלו החלטות להתחיל בעבודה בכובד־ראש בארץ־ישראל עצמה, מבלי לחכות לצַ’רטר¹⁵⁷. אם ההחלטות עתידות להתקיים – זה יספר הקונגרס התשיעי.

כמדומה, שהקונגרס בצורתו של עכשיו אין לו עוד טעם. לשם דיון בשאלות החשובות ובמעשים האמתים שהציונות עומדת בפניהם יש לעשות קונגרס של מתי מספר – חמשים ששים איש, בעלי־מקצוע ומומחים, היודעים ורוצים לעבוד ויכולים להביא תועלת. ואילו קונגרס גדול צריך להיות רק אחת לחמש שנים ואפיו צריך להיות כשל הפגנה לאומית. אותו יש לעשות בפומביות גדולה ואליו צריכים לבוא יהודים מכל השדרות – מארבע פנות העולם. המטרה העיקרית של קונגרסים כאלה צריכה להיות לרומם את הרגש הלאומי ולחזק את הרוח לשם עבודה לטובת הכלל. ולפי זה עליו להיות בעל תכנית אחרת לגמרי.

ועכשיו קצת דברים מבדחים. וכמדומה שאין עם מתבדח כהולנדים. מן הראוי היה לך לצאת בעצם היום לחוף הים: בני־אדם דומים לנמלים הללו הרוחשים בחול, הם מרקדים, מקפצים, משתובבים. אור וחיים. כל העיר האג מפולגה בתעלות, שעל פניהן משוטטות אָרבות וסירות. הולנדיה כלה היתה לפנים בִצה – וצאי וראי איך הפכו את זו לגן עדן. העיר האג היא עתיקה. הרחובות העשירים ביותר צרים הם מאד, אבל מלאים תמיד עֹשר ומקושטים כביום־חג. אלפי בני־אדם שלבושם יפה ונקי מצטופפים. בהולנדיה יש יהודים; נראה, שטוב להם והם מתבוללים במקצת, אף על פי שיש ביניהם גם אדוקים. ראיתי כאן את שני בתי הכנסת – של הספרדים ושל האשכנזים; את האנדרטה של שפינוזה, את המוזיאון וכו'. פעמַים רחצתי בים המכה גלים אדירים. הים שלנו¹⁵⁸ עשיר ממנו בצבעים, וזה – חזק ממנו וסוער יותר, הייתי אומר: ימִי יותר. פעמַים ביום יש כאן גאות ושפל (прилвь и отливь) כלומר, המים מוסיפים והולכים ופוחתים והולכים. רואים זאת בעינים. בשעת גאות המים שוטפים והולכים חוצה, חוצה, וחילופיהם בשעת שפל.

המכתב כבר מונח אצלי ימים אחדים ולא שלחתיו. היום יום א' בשבוע, כ"ה באבגוסט (לפי מנין חו"ל), ורק היום אני יוצא משיווינינגן לאמשטרדם. משם אסע לקֶלן, ומקלן אפליג בנהר רינוס למגנצא ואראה קצת את גרמניה. משם אסע לשווייץ. להוצאות הדרך השגתי כאן. אצטרך לסַלק בכתיבה.

– – – לא אוכל להבין איך זה אדם שולט בעצמו ואינו כותב לי עד עכשיו כלום. האם בשאבוֹ אַת? ומה על אודות תקון הבית? הכלל – רוצה הייתי לדעת על הכל. כמדומה, שאין זו מלאכה קשה לכתוב מלים אחדות. אבל הלא מַאנִי אַת. בקצור; יהא כך. מסתמא יודעת אַת מה שאת עושה. ואַת עושה בחכמה גדולה. מוטב כך – לא כן?

מיד בקבלך את המכתבים תכתבי לי מכתב לבזיל, שאגיע שמה כעבור ימים אחדים. הכתובת היא כך – לכתוב אותה בדיוק: Шаейцарія, Базель, Basel, (Suisse) Mr. Ch. N. Bialik, Poste restante. פירושן של שתי המלים האחרונות: “פוסט רֶסטנט” – “דוֹ ווֹסְטְרֶבּוֹבַנִיָה” [עד דרוש], ובבואי לבזל אלך תיכף לפוסטה ואשאל למכתב. ואם לא אקבל שם ממך מכתב לא אוסיף לכתוב אליך. – –

בבזיל אכתוב לך את כתבתי הבאה.

אני שולח ברכה מקרב לב לחנה יהודית¹⁵⁹ ובניה. חנה יהודית, כשמַאנִי תכתוב לבזיל תוסיפי גם אַת מכתב ותודיעני מכל אשר אתך: מה היתה פעולת שאבו עליך, מה שלום הילדים והכל־הכל.

שלום לכן, אל־נא תהיינה עצלות ואל־נא תהיינה רעות. את שני הדברים אני יודע בעצמי יפה יפה.

שלכן העצל והרע

ח. נ. ביאליק

מַאנִי, אַת יכולה לכתוב גם לג’יניבה על פי הכתובת (מכתב סגור) של שלום עליכם¹⁶⁰. מסתמא אהיה שם. הכתובת היא כך:

Женева, Шв йцарія. Mr Tabinovitz (Schalom־Aleichem) für Ch. N. Bialik, Rue Dancet, 1, Genève (Suisse). אני אהיה שם ימים אחדים.