א 🔗
זוֹהי התנדבוּת של הפּוֹעל. כּכה לא התנדבוּ אחרים. כּשניסיתי בּראשית הימים להבּיע חלוֹמוֹת כּאֵלוּ לפני שני הצדדים, היוּ שניהם מנערים אֶת חָצנם. ועכשיו בּמכתבים, בּשׂיחוֹת, ראיתי ונוֹכחתי – לאָשרי – כּי התנדבוּת הפּוֹעל אחת היא בּכל מקוֹם, בּקשר הכי-חזק עם העבוֹדה ועם התנוּעה הלאוּמית הכּללית. והידיעוֹת החדשוֹת הבּאוֹת מחוּץ-לארץ(וּבהן על דבר גדוּדי-עבוֹדה וּגדוּדי-נשים) מוֹכיחוֹת כּי לא שגינוּ, כּי כּיוַנוּ לאמת ההיסטוֹרית. האם אין זה אוֹמר לנוּ דבר-מה גם בּנוֹגע לשאר הַרְגָשוֹת שעדיין אנוּ בּוֹדדים בּהן?
ב 🔗
הייתי רוֹצה שתבין לי בּיחסי לגדוּד, כּמוֹ שאני מבין אוֹתך. ואוּלם אין כּל בּטחוֹן, כּי גם אחרי דברי יוּקל לך. בּראשית המלחמה כּתב א. ד. גוֹרדוֹן את דבריו על המוּסר שיש ללמוֹד ממנה ועל דבר ההתעוֹררוּת הצפוּיה על ידה. לא הבלגתי על התחמצוּת לבּי ולא נמנעתי מלצעֵר אוֹתוֹ בּדברים. עצם הטלת תקווֹת בּמלחמה היא בּשבילי בּוּשה וקלוּת-דעת. אילוּ היו שוֹאלים אוֹתי אם רוֹצה אני בּמלחמה זוֹ על מנת לקבּל בּשׂכרה את ארץ-ישׂראל, לרֶשַע זה לא הייתי מסוּגל אפילוּ בּשביל תקווֹת עתידנוּ. וגם עכשיו, אחרי כּל מה שעבר, אין בּעינַי הדבר שאנוּ נקבּל את ארץ-ישׂראל בּזכוּת המלחמה –זכוּת יתירה. ואף על פּי כן לא נסתלק ממנה. נעלמים דרכי ההיסטוֹריה.
וּבכן הנהוּ “זיוּף הלב”. הצד המלחמתי שבּגדוּד אינוֹ נתפס בּי. ה“ארור מוֹנע חרבּוֹ מדם” – שהוּא בּשבילי יפה וטוֹב לא רק בּימי יהוּדה המַכּבּי, כּי אם גם בּמצבים ידוּעים של ההגנה העצמית בּרוּסיה – איננוּ עלוּל להיקלט הפּעם בּי, לא על פּי תכוּנתי ולא על פּי הגיוֹני. בּראשית המלחמה כּאב לי למה איני בּחוּץ-לארץ, ולמה איני יכוֹל לקדש את שם האדם על ידי הסתלקוּת מן המלחמה, אף בּמחיר החיים. שמוּעת-השוא, כּי ליבּקנֶכטהומת על תעמוּלתוֹ בּעד ההסתלקוּת היתה בּשבילי חג. גַלתִּי בּרעדה. הוּצל כּבוֹד האדם ואף כּבוֹד התנוּעה, תנוּעת האדם האחרוֹנה שעלה בּגוֹרלי לראוֹתה בּירידתה. ועכשיו אני מתנדב. אפשר שהגדוּד הוּא אסוֹן כּחלק מן המלחמה, אוּלם אני, הרגיל מעוֹדי לראוֹת את האנוֹשי בּבּלתי-אנוֹשי, את הנעלה בּשפל ואת הרעה גם בּטוֹב (איני חוֹשב את זה לי לצדקה. האמנים וחוֹזי הנפש חינכוּ את זה בּנוּ דוֹרוֹת, וּבי זה היה לתכוּנה, לעצם מעצמַי), רוֹאה הפּעם כּאסוֹן את גילוּי האוֹשר. חיי הנפשיים התרכּזוּ בּנקוּדה אחת. אני כָּלֶה כּוּלי להתעוֹררוּת אנושית, ואם נדבּר בּתוֹכנו הרי נאמר: להתעוֹררוּת לאוּמית-אנוֹשית וטיהוּר האויר מאוֹתה העֲקָרוּת הרועשת, שמלוֹא כּל הארץ כּבוֹדה. אין בּי התמימוּת הקדושה לקווֹת, כּי עיני תחזינה בּתיקוּנוֹ השלם של האדם, אבל בּהתעוֹררוּת עילָאה, המעלה את היחיד ואת הציבּוּר, אני מאמין. ויבוֹא מִקְסַם ההתעוֹררוּת מאין שיבוֹא, אני לא אֶשׂטה ממנוּ כּמִמִקסם כּזב. אפשר, שאילוּ ראיתי אפשרוּת של התעוֹררוּת כּבּירה, לשם יצירת חברת-עבוֹדה חדשה, לשם כּנסת ישׂראל חדשה, לשם העלָאַת האדם, לא היה לי צוֹרך בּגדוּד לוֹחם. אבל בּרוּר לי, שאֵלה יכוֹלוֹת לבוֹא אוּלי כּתוֹצאה של איזוֹ התעוֹררוּת גדוֹלה, וּלפי שעה הם רק גרעינים בּוֹדדים הזקוּקים לקרקע מַפרה. ועוֹד לי תפיסת חיים כּזוֹ האוֹמרת לי, כּי יש היסטוֹריה בּעוֹלם וּגזירוֹתיה וּפקוּדוֹתיה וּדרכיה נַעלמוֹת. ואף דבר לוֹחש כּי הִנֵה הדרך שההיסטוֹריה חפצה לבחוֹר לנסוֹת בּוֹ את כּוֹח העם והתעוֹררוּתוֹ. היהיה בּי יוֹשר-הקו המחשבתי לבוּז להתעוֹררוּת כּזוֹ? לא. אין אני האיש הזה.
אין לי שוּם ערוּבּה מה תהיינה הפּעם תוֹצאוֹתיה של התאוֹששוּת זוֹ, אוּלם מניעיה בּתוֹך תוֹכם, מתוֹך מבּט-מרחק, יקרים לי, יקרים מאד. ואני רוֹצה כּי אלפי הניצוֹצוֹת הנדלקים פּה ושם יתאַחדוּ הפּעם לשלהבת. ואני רוֹצה להאמין כּי אויר הנפשוֹת שיִבָּרא על ידי המפעל הזה, שכּל מיני סכּנוֹת, עליוֹת וירידוֹת כּלוּלוֹת בּוֹ, צריך להביא לאיחוּד האדם, לקירוּב הלבבוֹת, לגילוּי הכּוֹחוֹת שעוֹד לא מצאוּלהם את עוֹלמם. וּמה שנוֹגע אלי, אילוּ גם הייתי מתיחס בּפקפּוּק גמוּר לאפשרוּת של כּל הצלחה, לא הייתי פּוֹרש מאוֹתוֹ חֶבֶר האנשים, אשר זה שנים רבּוֹת לנוּ לעבוֹדה וּליסוּרים משוּתפים. ועל אחת כּמה וכמה שעכשיו חוֹבתי הנאמנה לחיוֹת בּתוֹכם. ואוֹמַר לך יוֹתר: אני רוֹאה בּהליכתי זוֹ המשך העבוֹדה לאיחוּד. תקווֹת שוֹנוֹת לוֹחשוֹת לי בּלכתי. בּתוֹך תוֹכי אני נתוּן לרצוֹן, כּי בּגדוּד יהיוּ חיים חשוּבים, חיי סגוּלה, חיים רווּיים הרגשת העתיד. ואם הגוֹרל יתקלס בּי, לא אצטרך לעמוֹד לפני כּס המשפּט של זרים. הדיין מלַוה אוֹתי.
הייתי רוֹצה כּי לפני לכתנוּ נתאסף כּוּלנוּ יחד לועידת פּרידה, אשר תעביר את הרוּח הרעה מאִתנוּ ותרים אוֹתנוּ לגוֹבה של אויר טהוֹר, שגם ההליכה וגם ההישָארוּת תהיינה רבּוֹת-ערך. הייתי רוֹצה שהפּרידה תזַכּך אוֹתנוּ, שתתן להוֹלכים ללכת בּלב שלם. וּבכבוֹד ואֵמוּן לחבריהם שנשארוּ נאמנים לעצמם ולעבוֹדתם. והייתי גם רוֹצה שכּבוֹד אמיתי, בּלתי-עשׂוּי וּבלתי-מוּגזם, ואֵמוּן ילַווּ גם את ההוֹלכים, וּברכה וציפּיהלנצחוֹן, לנצחוֹן פּנימי בּתוֹכם, בּתוֹך עם ישׂראל.
תרע"ח.
-
“בּעבוֹדה”, עמוּד 57; “ילקוּט אחדוּת–העבוֹדה”, כּרך א, עמוּד 172.פּתיחה ל“בעבוֹדה”. אחדוּת העבוֹדה קוֹבץ “אחדוּת העבוֹדה” תרע“ט, עמוּד 1; ילקוּט אחדוּת–העבוֹדה”, כּרך א', עמוּד 5. מראשיתה של תנוּעת העבוֹדה בּארץ–ישׂראל היתה זאת שאיפתם של רבּים להגיע לכלל איחוּד מלא של ציבּוּר הפּוֹעלים בּהסתדרוּת אִרגוּנית וּמדינית אחת, בּמקוֹם שתי המפלגוֹת, “הפּוֹעל הצעיר” וּ“פוֹעלי–ציוֹן”, אשר נוֹצרוּ בּשנוֹת1904 ו–1905. שאיפה זוֹ בּאה לידי בּיטוּי מעשׂי בּהקמת הסתדרוּת פּוֹעלי יהוּדה והסתדרוּת פּוֹעלי הגליל בּשנת תרע“א, וּבשנוֹת המלחמה – גם הסתדרוּת פּוֹעלי השוֹמרוֹן, וכן גם בּיסוּד ה”ועד המאוּחד“, בּשנת תרע”ד, אשר העמיס על עצמוֹתפקידים כּלליים לכל פּוֹעלי ארץ–ישׂראל. בּיחוּד גדלה התסיסה לאיחוּד בּקרב הפּוֹעלים הבּלתי–מפלגתיים ורבּים משתי המפלגוֹת בּשלהי המלחמה, כּאשר בּאוֹפק נראתה תקוּפת–בּנין גדוֹלה ועליהרבּת–ממַדים לארץ, המטילוֹת תפקידי אחריוּת כּבדים על חלוּצי תנוּעת הפּוֹעלים והמפעלהציוֹני בּארץ. הבּעיוֹת של סילוּק המחיצוֹת המַפרידוֹת, של שבירתהמסגרוֹת הקיימוֹת, למען ליכּוּד הכּוֹחוֹת בּאחדוּת מוּצקה, הסעירוּ את הרוּחוֹת. נתקיימוּ אסיפוֹת פּוֹעלים בּארץ וּבירוּרים בּגדוּדים העברים, אשר חנוּבּמצרים בּזמן ההוּא, ונוֹעדוּ ועידוֹת “הפּוֹעל הצעיר” וּ“פוֹעלי–ציוֹן”. בּכ“ו בּאדר תרע”ט נתכּנסה ועידות האיחוּד של הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים, וסמוּך לה מיד נתכּוֹננה ועידת האיחוּד הראשוֹנה של פּוֹעלי ארץ–ישׂראל בּעיר וּבכּפר וצירי הגדוּדים, שבּה הוּקמה התאחדוּת הציוֹנית הסוֹציאליסטית של פּוֹעלי ארץ–ישׂראל “אחדוּת–העבוֹדה”. מפלגת “הפּוֹעל הצעיר”, אשר רוֹב חבריה לא הצטרפוּ לאיחוּד, נשארה קיימת כּמפלגה בּפני עצמה. עיין קוֹבץ “אחדוּת העבוֹדה”, עמוּד 90. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.