¹

מתוֹך המרחק המעוּרפּל מַבקיעוֹת אלינוּ לפעמים רחוֹקוֹת ידיעוֹת מקריוֹת וּמקוּטעוֹת על דבר קיוּם תנוּעת החלוּץ.

היֵדע מי, הישׂיג מי, מה הן לנוּ הבּשׂוֹרות המקוּטעוֹת הללוּ?

ואנוּ – הלא מיוֹם בּוֹאנוּ הננוּ מחכּים וּמצפּים לנפש חיה, למחנה רֵעים נאמן, אשר מַאוַיי נפשם, רצוֹנם וכוֹחוֹתיהם יתלכּדוּ עם שלנוּ.

וּבתשוּבה על ציפּייתנוּ בּאוּ השָנים האלה. היסוּפּר מה עשׂוּ הן לנוּ, מה עוֹשוֹת הן אִתנוּ? כּל יוֹם מוֹסיף את שלוֹ. ועוֹד רחוֹק, רחוֹק לגמר חשבּוֹנוֹת.

והחיים, אחוּזי-השבץ, קרוּעים מן העוֹלם, מן העם, מהריסוֹתיהם וּבנייתם, עוֹד לא הוּכרעוּ כּליל. קצוּצי-אבר, מעוּטי-הדמוּת, עוֹדם פּוֹעמים וּפוֹעלים ועוֹדם צפוּיים להכרעוֹת וּלסכּנוֹת חדשוֹת. והלב, אשר עדיין לא התאַבּן כּוּלוֹ בּמיצר החיים, עוֹרג וכָלֶה לקץ ההרס, לראשית הפּלאוֹת, לבשׂוֹרת נחמה, לחידוּש וְהַמְשָכָה מעשׂית של החיים והעבוֹדה.

והנה הן בּאוֹת: אחת אחת, בּאוֹרַח פּלא, הבּשׂוֹרוֹת המקוּווֹת, פּעמי הגאוּלה. אוּלם אוֹתנוּ אינן מרווֹת – הן מַפעימוֹת, הן חוֹצוֹת בּכנפיהן את הדוּמיה הכּבדה, העמוּסה, מעוֹררוֹת שאלוֹת, תמיהוֹת, מגָרוֹת. הנך מגייס את כּוֹחוֹת המחשבה, הדמיוֹן וההשערה לכוון, לקלוֹע אל מצב הדברים לאמיתם: מהוּ ערכּה האמיתי של תנוּעה זוֹ? איכוּתה וכמוּתה? העוֹלה היא הפּעם בּאמת על הנסיוֹנוֹת הרפוּיים השוֹנים שקדמוּ לה, נסיוֹנוֹת אשר היוּ מעוֹררים וּמַכזיבים את תוֹחַלתנוּ, ואשר רק יחידים בּוֹדדים עברוּ דרכּם להיכּנס לחיי הארץ והעבוֹדה, מהוּ משקלה הפּנימי, כּוֹחוֹתיּה הכּמוּסים? מה הם עתידוֹתיה הצפוּנים לה? האוּמנם כּבר בּוֹא בּאוּ הימים אשר חליצוּת העבוֹדה אינה מסתפּקת להיוֹת משאֶלת לב יחידים והיתה למשאֶלת הלב של ציבּוּר, לתנוּעה של רצוֹן וּמעשׂים? הקרוֹבים, הוֹי, קרוֹבים הימים אשר יביאוּ לנוּ אִתם את פּתרוֹני החידוֹת?

וּמֵקיץ וּמתעוֹרר הצוֹרך התמידי, הצוֹרך בּקשרים חיים תכוּפים ואמיצים, קשרים אשר יגידוּ להם שָם: מה לעשׂוֹת, כּיצד להתכּוֹנן, להתכּשר, להיאָזר עכשיו בּשביל החיים העתידים. קשרים אשר יאמרוּ לנוּ פּה: מה תקווֹתינוּ, וגם מה עלינוּ לעשׂוֹת – בּתוֹכנוּ – למען הקל את בּוֹאם, כּניסתם, קליטתם והתאַזרחוּתם של אלה אשר אליהם עינינוּ נשׂוּאוֹת.

הצוֹרך בּקשרים חָיֹה חָיָה בּלבבוֹת עוֹד בּשנים הקוֹדמוֹת. ולא היה מוֹצא את בּיטוּיוֹ, למרוֹת הנסיוֹנוֹת הבּוֹדדים. אוּלי חסרוּ אז נוֹשׂאים להם. היִבָּראוּ הקשרים האלה עתה, כּשהמסיבּוֹת החיצוֹניוֹת קשוֹת הרבּה יוֹתר, אוּלם תחת זה אוּלי בּאוּ, בּאוּ הנוֹשׂאים האמיתיים? אוּלי. ניַחל.

וּלפי שעה אנסה לרשוֹם קצת ציוּנים על עבוֹדתוֹ ואָפיוֹ של “החלוּץ”, כּאשר אני הוֹגה אוֹתוֹ. אוּלי יגיעוּ פּעם הדברים לתעוּדתם וישׂאוּ גם הם חלקם לבירוּר המחשבוֹת והמעשׂים.

---

תנוּעת “החלוּץ” הצליחה למצוֹא את נוֹשׂאיה בּארצוֹת שוֹנוֹת, בּתוֹך חוּגי ציבּוּר שוֹנים וּמגוּוָנים. השמוֹת השוֹנים המַגיעים אלינוּ מאמריקה, פּוֹלין, רוּסיה, גַליציה, הוֹלַנד, מבּין הדוֹר הצעיר בּגרמניה, מעידים על זאת, אף אוֹמרים כּי תנוּעה זוֹ יוֹנקת דרך צינוֹרוֹת השפּעה שוֹנים מתנוּעת העבוֹדה אשר בּארץ. לעצם עוּבדה זוֹ יש בּעינַי חשיבוּת יתירה, אני נוֹטה לראוֹת בּזה גילוּם עתידוֹ וּתכוּנתוֹ של “החלוּץ”.

כּל הכּוֹחוֹת השוֹנים וּרחוֹקים זה מזה, המיַחדים את עצמם לעבוֹדה – כּוּלם יקרים, נחוּצים וחשוּבים לנוּ. אַל יפרידוּ בּיניהם, ואל יבנוּ בּיניהם חַיִץ. תנוּעת החליצוּת אינה יכוֹלה לוַתר, לדחוֹת, למַעט הדמוּת של נוֹשׂאיה בּשל מוֹלדת שוֹנה, חוּגים זרים אוֹ חינוּך שוֹנה. גם הפּוֹעל העוֹבד בּארץ לא ממַקבת בּוֹר אחד חוּצב. עם צמיחת עתידנוּ ודאי יִרבּוּ בּני החוּגים והמכוֹרוֹת השוֹנים, אשר יַפנוּ את לבּם וּרצוֹנם לנקוּדה אחת, לנקוּדת הרצוֹן והמפעל – לעבוֹדה בּארץ. וּברוּכים יהיוּ כּוּלם. אחדוּת העבוֹדה, תנאי החיים הצפוּיים והשאיפוֹת העתידוֹת לצמוֹח בּתוֹך העבוֹדה – אחדוּת רבּה ועמוּקה זוֹ של העתיד המשוּתף צריכה לאַחד, לשתף, לחנך ואפילוּ למַזג את יסוֹדוֹת החליצוּת השוֹנים בּעבָרם וחינוּכם לחברה אחת עוֹבדת ויוֹצרת. קרבת הלבבוֹת, איחוּד הכּוֹחוֹת, אמוּן נפשי וּכבוֹד חברים – אויר-חיים זה צריך להיבּרא בּארץ, למען הציל את נפש הבּא מדחי, מקְשִי הסביבה, מזרוּתה והתנַכּרוּתה, מיאוּש, למען צרף את כּוֹחוֹתיו וכוֹחוֹת חבריו ליֵש יוֹצר. את הרכוּש הזה צריכה תנוּעת “החלוּץ” להנחיל לחבריה בּימי התרוֹעעם, בּימי התכּוֹננם לעליה.

הדברים לכאוֹרה פּשוּטים, פשוּטים מאד וּמוּבנים לכּל, ואין כּמדוּמה להאריך בּהם. ואף על פּי כן רוֹאה אני צוֹרך וחוֹבה לעמוֹד עליהם וּלהזהיר על קיוּמם וּשמירתם. משוּם שחשיבוּת הדבר הפּעם אינה בּחידוּש הרעיוֹן, אלא בּהגשמתוֹ ואוֹפן הגשמתוֹ. והגשמת דברים אלה הפּשוּטים כּל כּך, אשר עתידוֹ של “החלוּץ” וגם של החלוּץ בּלי מרכאוֹת תלוּי בּהם, תפגוֹש אוּלי הרבּה מכשוֹלים, בּין מצד הדעוֹת השׂוֹררוֹת והמוּשרשוֹת בּחברתנוּ, בּין מצד תכוּנוֹת שוֹנוֹת השכיחוֹת בּקרבּנוּ, אשר לא יֵקל כּל כּך להתגבּר עליהן וּלהשתחרר מהן.

החליצוּת אינה רעיוֹן ותוֹרה סתם, אלא מפעל חיים, חזיוֹן אישי בּעצם. אמוּנתנוּ – כּי חזיוֹן זה הוּא שליחה הנאמן של ההיסטוֹריה, שליחה של ההשגחה הלאוּמית. תקוָתנוּ – כּי היה יהיה לאבי-אבוֹת העתיד. הכּרתנוּ – כּי קיוּמוֹ בּלתי-אפשרי מבּלי מציאוּת חוּשים עמוּקים בּלבּוֹת נוֹשׂאיו לחיי הכּלל. ועם כּל זה אינוֹ חדל להיוֹת בּכל עצמוּתוֹ ועצמתוֹ חזיוֹן אישי. וּבזה גם ערכּה, תכנה ועצמוּתה של כּל תנוּעת העליה. מַעין הבּרכה המקוּוה. וּמפּני זה רב כּל כּך הערך של האיש, של היחיד, של כּל חבר בּתנוּעה זוֹ, שאינה יודעת – גם בּנקוּדת-מוֹצאה וגם בּנקוּדת-תכליתה – כּיבּוּש אחר ושלטוֹן אחר מאשר כּיבּוש עצמי ושלטוֹן עצמי, כּיבּוש האדם את עוֹלמוֹ ושלטוֹנוֹ בּעוֹלמוֹ הוּא.

וּבזה אוּלי שוֹנה תנוּעה זוֹ, השוֹאפת לברוֹא את העתיד הלאוּמי על ידי יצירת החיים האישיים, שינוּי עיקרי משאר התנוּעוֹת הציבּוּריוֹת בּנוֹת זמננוּ. מפּני זה אין בּתנוּעה זוֹ, על צד האמת, מנהיגים וּמנוּהלים, כּי אם יש אנשים עוֹבדים וחיים, אשר עבוֹדתם וחייהם צריכים להצטרף לסיכּוּם מַמשי. אוּלי זאת היא התנוּעה המעשׂית היחידה בּזמננוּ, אשר בּמרכּזה לא ההנהגה, לא הפּרוֹגרמה, אלא חיי האדם ועבוֹדתוֹ. החבר עצמוֹ הוּא המטרה. חייו, נסיוֹנוֹתיו, כּשלוֹנוֹתיו ונצחוֹנוֹתיו, חוּלשתוֹ וּגבוּרתוֹ – הם הם עצם התנוּעה.

אם תנוּעת “החלוּץ” תהיה נאמנה לעצמוּתה זוֹ, כּי אז תהיה השאיפה האישית הממשית לחליצוּת ולעבוֹדה, היא לבדה, מרכּז הרוּח והרצוֹן של התנוּעה. וּבגילוּיָם של הכּוֹחוֹת והיסוֹדוֹת השוֹנים, אשר שאיפה זוֹ ורצוֹן זה חיים בּקרבּם, בּחינוּך והכשרה אישית, בּריכּוּז הרצוֹן ואיחוּד כּל הכּוֹחוֹת המגוּוָנים בּמעשׂים שבּטהרה, אֵמוּן ורֵעוּת – תתגלם עבוֹדתה.

אַל נא תדע תנוּעה זוֹ, תנוּעת רצוֹן וּמעשׂים, את ההתפּלגוּת וההתגוֹדדוּת לחוּגים, לבתי-מדרשוֹת, לכיתוֹת וּכנוּפיוֹת, כּרגיל כּל כּך בּזמננוּ, שהאַסכוֹלַסטיקה החברתית היתה לראש-פּינה, כּביכוֹל, בּיצירת החיים, שההתפּוֹררוּת התוֹרִיִית והויכּוּחית שוֹלטת בּכּל. תכּיר תנוּעת “החלוּץ” את האיש, את הָרֵעַ, את קבוּצת הרֵעים. כּל הערכה של אדם, קירוּבוֹ וּדחייתוֹ בּאַמַת-מידה של נוּסחאוֹת תוֹריוֹת מתהלכוֹת, כּל חיצוּץ והפרדה של ציבּוּרים בּתוֹך “החלוּץ” על יסוֹד החינוּך שבּעָבר, אשר תוֹצאוֹתיהם גידוּל וטיפּוּח הזרוּת וההתנַכּרוּת בּין איש לאיש, בּין חבוּרה לחבוּרה, – כּל זה הרחק ירחיק תנוּעה זוֹ מעצמוּתה, יפוֹרר אוֹתה, ידַלל את מקוֹר חייה, יכזיב את מַעינה. אל תעמיס עליה תנוּעת “החלוּץ” דעוֹת, פּרוֹגרמוֹת, דיבּרוֹת למַפרע, בּהשאָלה. אם אכן אמת הדבר, כּי גרעיני חיים חדשים, מחשבוֹת וּמעשׂים שׂפוּנים בּתנוּעת העבוֹדה, כּי אז יוּתן איפוֹא להם לצמוֹח ולגדוֹל ולִרְבּוֹת עם העוֹבדים יחד, בּתוֹך לבּם, הגיגם וּמעשׂיהם. תהיה נא תנוּעת העבוֹדה ליֵש ממשי – והתוֹכן האישי, הלאוּמי, החברתי הגלוּם בּתוֹכה לא יתמהמה להתיַלד מאליו. האמינוּ לה וּבטחוּ בּה, ואַל נא יפריעוּ הפּירוּדים התוֹריים אשר מִצער הם לאיחוּד האישי הרב. בּחינת “נעשׂה ונשמע” תקוּים גם בּנוּ, בּבני בּניהם של אנשי מעמד הר סיני. נעשׂה נא את חיינוּ ונשמע מתוֹכם את קוֹל אלוֹהים המתהלך בּמחנה. אם נזכּה לכך.

התבין זאת התנוּעה הצעירה, התבין לעצמוּתה, התדע ליצוֹר את אחדוּתה, את שלימוּת היקפה, את ריכּוּז רצוֹנה? התדע לשלוֹט בּבחירת החוֹמר האישי, בּבחינתוֹ וצירוּפוֹ, התדע לתת לוֹ את חינוּכוֹ והכשרתוֹ הרצוֹנית והמַעשׂית? לי נראה, כּי בּזה צפוּנים כּוֹחה, תקוָתה ועתידה להיוֹת בּקרב הימים מה שלא יכלוּ להיוֹת המפלגוֹת הלאוּמיוֹת השוֹנוֹת – תנוּעה מרכּזית לדוֹר הבּא, מרכּז הרצוֹן, הנפש והמחשבה.

---

את העבוֹדה העיקרית של “החלוּץ” אני רוֹאה בּחינוּך והכשרה לחיוֹת, לעבוֹד וּלהתאַזרח בּארץ. לאֵלוּ אנשי-הרצוֹן, אשר העבוֹדה והחיים בּארץ היוּ להם לצוֹרך-חיים, לאלוּ המחוֹננים בּכוֹשר פּנימי, דרוּשה עוֹד הכשרה מעשׂית, וזוֹ – שני צדדים עיקריים לה:

א. ההתכּשרוּת לעבוֹדה גוּפנית וחַקלאית. היא תתן לארץ אנשים מוֹעילים, עוֹבדים פּוֹריים מראשית בּוֹאם, ולַבּאים לעבוֹד – שחרוּר מיִסוּרי הגוּף והנפש האוֹכלים את המתחיל כּל הימים הראשוֹנים עד שהוּא מסתגל ותוֹפס לוֹ מקוֹם של עוֹבד. זוֹהי פּרשה קשה וּמעציבה ולפעמים גם ארוּכּה של מַכאוֹבים נאמנים, של כּלימוֹת צוֹרבוֹת, של חיבּוּטי נפש; פּרשה המביאה לידי גילוּי את האַכזריוּת הטבעית של הסביבה (ולא תמיד דוקא של הסביבה הזרה, לעתים גם של סביבת חברים), את כּל חוּלשוֹתיו של העוֹבד החדש, השוֹאף למלא את פּגימוֹתיו. דרך מדוֹרוֹת רבּים עוֹבר הפּוֹעל, בּכשלוֹנוֹת רבּים הוּא נכשל וּבנסיוֹנוֹת רבּים הוּא מתנסה להיוֹת את אשר הוּא. זהוּ אוּלי זֵר-הקוֹצים הכי-דוֹקר, העוֹטר את הפּוֹעל החלוּץ. והמְחָצים הנקנים בּנתיב-מכאוֹבים זה לא בּמהרה יֵרָפאוּ. מקצרים את הדרך בּמעט, ולפעמים גם בּהרבּה (יחידים מאוּשרים זוֹכים גם לקפיצת-הדרך) אלה שהביאוּ אִתם הכנה קוֹדמת לעבוֹדה, “תבוּנת כּפּים”, ועוֹד יוֹתר – מי שבּא והכנתוֹ החקלאית בּידיו. תנוּעת “החלוּץ” המסוּדרת צריכה איפוֹא להקדיש כּוֹחוֹת רבּים, למען הָקֵל וקַצר תקוּפת פּרוֹזדוֹר זוֹ על ידי סידוּר הכשרה מַתאימה.

דרכים רבּוֹת להכשרה זוֹ. והן גם ראוּיוֹת (מי יוֹדע, אוּלי לתוֹעלת הרבּים אוֹ המעטים) להינקב בּפרטיוּת. מלבד הצוֹרך והאפשרוּת של עבוֹדה גוּפנית וחקלאית – בּכּפרים, בּאחוּזוֹת, בּבתי-הספר – אשר תפתח לפני המתחיל את עבוֹדת הכּפר, ישנה עוֹד אפשרוּת למתכּוֹננים לבחוֹר להם את אחד המקצוֹעוֹת שבּחקלאוּת וּלהשתלם בּוֹ כּהוֹגן, למעשׂה ואף להלכה. ענפי החקלאוּת רבּים הם ושוֹנים, מרוּבּים הרבּה יוֹתר מאשר העירוֹני המתחיל יכוֹל לשעֵר. פלָחוּת כּללית, גַננוּת לענפיה (גידוּל עצי-פּרי, ירקוֹת, מַשתלוֹת של עצי-פּרי ואילָני-נוֹי, יעוּר, גידוּל זרעים), גידוּל דבוֹרים, עוֹפוֹת, בּקר וצאן, עבוֹדת המַחלבה ותעשׂיית החלב, בּהמוֹת-עבוֹדה, תעשׂיית שימוּרים של ירקוֹת וּפירוֹת. ויֶשנן גם אוּמנוּיוֹת הדרוּשוֹת בּחקלאוּת: עַגלנוּת, רצענוּת, שימוּש בּמכוֹנוֹת חקלאיוֹת ותיקוּנן, מַסגרוּת ונַפּחוּת חקלאית (עם פּירזוּל סוּסים), בּנאוּת חקלאית (גם עם יציקת בּטוֹן) ועוֹד. לכל אחד מהמקצוֹעוֹת הללוּ יש ערך רב בּישוּב ההוֹוה וערכּם עוֹד יגדל בּעתיד. וכוּלם דוֹרשים פּוֹעלים בּעלי ידיעה, נסיוֹן וכשרוֹנוֹת. והמקצוֹעוֹת: תעשׂיית חָלב, תעשׂיית שימוּרים, גידוּל זרעים, גידוּל בּהמוֹת-עבוֹדה, גידוּל עצי-פּרי המצוּיים בּאירוֹפּה וּבאמריקה (מלבד המינים המעטים שהתאַזרחוּ מכּבר בּארץ), יעוּר הרים וחוֹלוֹת – אין להם עוֹד כּלל עוֹבדים בּארץ, אם כּי חיי הישוּב כּבר מציגים בּזה את דרישוֹתיהם.

האפשרוּת להתמַחוֹת בּאחד אוֹ בּאחדים מהמקצוֹעוֹת החקלאיים מרחיבה הרבּה את שׂדה העבוֹדה גם לכוֹחוֹת כּאלה, אשר בּזמנים הקוֹדמים לא היוּ מוּצאים את מקוֹמם בּחקלאוּת. לא רבּים עלוּלים להצליח לסַגל לעצמם את החקלאוּת השלמה בּכל היקפה. לא כּל אחד מסוּגל לכל המקצוֹעוֹת, לא כּל אחד לבּו נוֹטה, לא כּל אחד כּוֹחוֹתיו הגוּפניים מספּיקים.

היוּ זמנים שאָפקי העבוֹדה התחילוּ בּמעדר ונסתיימו בּחרישה. ואי-הצלחה ראשוֹנה בּאחד מהם היתה מביאה את המתחיל לידי יאוּש מוּחלט. שני אלה היוּ אמנם ונשארוּ גם עתה יסוֹדוֹת העבוֹדה. אבל בּהם העבוֹדה מתחילה, ולא בּהם היא מסתיימת. גם אנשים אשר כּוֹחוֹתיהם הגוּפניים אינם מספּיקים לעבוֹדוֹת הקשוֹת שבּחקלאוּת יכוֹלים להגיע לשלימוּת רבּה בּגידוּל דבוֹרים, עוֹפוֹת, בּגננוּת לסעיפיה השוֹנים, בּטכניקה וכוּ', אם אך רצוֹן וּנטיה להם.

האפשרוּיוֹת להתחיל בּעבוֹדה חקלאית פּתוּחוֹת עכשיו לפנינוּ בּכל הארצוֹת: בּאמריקה, גליציה, גרמניה, הוֹלנד, וגם בּפּוֹלין ורוּסיה. ואפשרוּיוֹת אלוּ הן מרוּבּוֹת הרבּה יוֹתר מאשר רגילים לחשוֹב. לא מעֵבר לים היא. כּל עיר מוּקפה כּפרים ואחוּזוֹת. וּבתי-ספר וחַווֹת לעם הארץ (ולפעמים גם ליהוּדים) נמצאים גם כּן בּכל סביבה. ואפילוּ בּני הכּרכּים כּשיִפקחוּ את עיניהם ויצאוּ קצת מחוּץ לתחוּמה של העיר והנה לפניהם גני-פּרי, מַשתלוֹת, גני-יָרק, מחלבוֹת, מכוָרוֹת, בּתי-ספר חקלאיים. ישנה עבוֹדה בּכל מקוֹם ויש גם ממי ללמוֹד. בּכמה מקוֹמוֹת ישנם גם שיעוּרים שימוּשיים. נחוּץ רק קצת אוֹמץ לב לגשת לדבר וּלהתחיל בּמעשׂה. קרוֹב הוּא הדבר, אלא שהצעיר העברי עוֹמד כּזר לכל זה וּמפחד לגשת.

מוּבן, שמצעירים עברים יש לקווֹת, שיחד עם העבוֹדה המעשׂית, עם חינוּך השרירים ואימוּן הידים, ילמדוּ להכּיר גם את ספרוּת המקצוֹע בּמדינתם וישתדלוּ להגיע לשלימוּת בּמקצוֹע שיבחרוּ להם. וגם אחרי זה הם עוֹד זקוּקים לעבוֹד וללמוֹד וּלהקשיב קשב רב לנסיוֹן שבּארץ. יען כּי לא אוּמנים גרוּעים דרוּשים לארץ, העוֹשׂים את מלאכתם תפל, ואף לא אנשים המקיימים מצוַת עבוֹדה וישוּב ארץ-ישראל ולבּם – מזה והלאה, אלא אנשים אשר עבוֹדתם היא חלק מחייהם, בּה הם משקיעים את כּשרוֹנוֹתיהם וחוּמם, אנשים השוֹאפים לאַחד בּחייהם את עבוֹדתם וחיי נפשם, היוֹדעים כּי קִדמת העבוֹדה היא אחד היסוֹדוֹת העיקריים של החיים החדשים, וּממנה תוֹצאוֹת לקדמת הישוּב, לקדמת העוֹבד. לא ארחיב לבאר את הדברים האלה, יען כּי קשה להאמין, שבּיאוּרים יספּיקוּ למי שחי מחוּץ לעבוֹדה, ויען כּי אקוה שהבּאים אלינוּ והנכנסים לעבוֹדה יבינוּ זאת מתוֹכם, מתוֹך חייהם, לעוֹמק ולָרוֹחב.

הדברים האמוּרים כּאן מכוּוָנים לא רק לבחוּרי “החלוּץ”, כּי אם גם לבנוֹת “החלוּץ”, בּאשר הן ישנן. רבּים מענפי העבוֹדה המנוּיים כּאן ניתנים גם לכוֹחה הגוּפני של האשה, לכשרוֹנוֹתיה ולעתידה בּחיים. על רבּים מהם אפילוּ חל השם “המשק הבּיתי”. ההתכּוֹננוּת וההשתלמוּת בּאחד ממקצוֹעוֹת העבוֹדה עלוּלה לשנוֹת לטוֹבה את מצב הפּוֹעלת אוּלי עוֹד יוֹתר מאשר את זה של הפּוֹעל. לפּוֹעל החדש, הבּלתי-מוּשלם, פּתוּחה בּכל זאת הדרך הרחבה של עבוֹדת המַעדר, הסיקוּל, האַמֶליוֹרַציוֹת השוֹנוֹת, גם החרישה וכמה עבוֹדוֹת קשוֹת הקוֹלטוֹת את הפּוֹעל הבּלתי-רגיל בּעבוֹדה, מאַמנוֹת וּמחזקוֹת את ידיו, ודרכּן הוּא עוֹבר להשתלמוּת חקלאית. העבוֹדוֹת הללוּ אינן לפי כּוחוֹתיה הגוּפניים של הפּוֹעלת, וּמשוּם זה חוּג עבוֹדתה הרבּה יוֹתר מצוּמצם. וּמספּר המשקים המסוּדרים בּירקוֹת, עוֹפוֹת וכוּ' הפּתוּחים לפּוֹעלת אינוֹ מרוּבּה בּארץ. וזה גוֹרם לקשי המצב. נגד כּל זה יש הרבּה לעשׂוֹת – וגם נעשׂה עכשיו בּמקצת – בּתוֹך הארץ על ידי הכנסת פּוֹעלוֹת לתוֹך המשקים הקיימים, על ידי יצירת המשקים המכוּוָנים לחינוּך הפּוֹעלת, כּעין אלוּ שהוֹלכים ונבראים בּשנים האחרוֹנוֹת בּצוּרת “קבוּצוֹת הפּוֹעלוֹת”. אבל אין לך דבר מוֹעיל כּהתכּשרוּת לפני העליה. הפּוֹעלת היוֹדעת את העבוֹדה תמצא את מקוֹמה, את מפעלה, ותרחיב את חוּג העבוֹדה בּפני חברוֹתיה.

אלוּ מן החלוּצוֹת, המבינוֹת את ערך כּלכּלת העוֹבדים והמרגישוֹת נטיה לעבוֹד בּזה, לעזוֹר לתיקוּן הצד הזה בּחיים, אם בּמטבּחים הכּלליים אוֹ בּמטבּחי הקבוּצוֹת אוֹ גם בּחיי המשפּחה – אין להן להסתפּק בּמעט ההכנה והידיעוֹת אשר רכשוּ להן בּבּית. כּדאי ונחוּץ להשתלם בּעבוֹדת הבּית והמִבְשָל ההיגייֶני, לרכּוֹש את ההשׂכּלה והידיעוֹת הכּרוּכוֹת בּעבוֹדוֹת אלוּ וגם את הסידוּר הטכני של הדברים. יש לדעת כּי עבוֹדת הבּית והמטבּח, בּתנאי הארץ וחיי העוֹבדים, היא עבוֹדה חמוּרה שקוֹשי רב-צדדים מלַוה אוֹתה, והיא דוֹרשת עוֹבדוֹת אמיצוֹת, בּעלוֹת כּשרוֹנוֹת וטעם והבנה רבּה, ולא תמיד שׂכרה הנפשי בּצדה. יש גם שעבוֹדה חשוּבה ורבּת-אַחריוּת זוֹ גוֹרמת לעוֹבדת רק תמרוּרים. חוֹסר יכוֹלת טכנית וסידוּרית, זרוּת וּקשי הסביבה לפעמים, געגוּעים לעבוֹדת השׂדה – כּל אלה מוֹסיפים קוֹשי לעבוֹדה זוֹ. אוּלם כּל זה מחייב לא להסתלק ממנה, אלא למצוֹא בּשבילה את האנשים המַתאימים, לתקן וּלשפּר את תנאיה. בּריאוּת העוֹבדים והעוֹבדוֹת, חיי המשפּחה, גוֹרל הילדים הנוֹלדים – כּל אלה מחייבים אוֹתנוּ לעבוֹדה רבּה בּמוּבן זה. ועדיין נעשׂה רק מעט מעט.

בּחוּץ-לארץ קשה להעריך את החשיבוּת הרבּה של ההכנה השימוּשית. וכמה שיעירוּ ויעוֹררוּ על זה – אין די. שנוֹת עמל רב תחשׂוֹך לנוּ. וכמה הקלה וסיפּוּק לעצמם וּברכה לארץ ולעבוֹדה יביאוּ אלה אשר יחד עם “הכּשרוֹן לארץ-ישׂראל” יביאוּ אִתם גם הכנה שימוּשית מספּיקה: יֵקל להם למצוֹא את מקוֹמם הם, לסגל להם את הנסיוֹן שבּארץ, יעזרוּ לבניית המשקים החדשים, לשכלוּל המקצוֹעוֹת הקיימים והעתידים להיבּרא, ויפיצוּ בּארץ את הידיעוֹת אשר רכשוּ. קבוּצוֹת חברים מסוּדרוֹת לשם זה יכוֹלוֹת להקל הרבּה את הגשמת הדבר. ואַל לעמוֹד בּזה בּפני כּל מאמץ ועמל.

ב. לימוּד השׂפה העברית. בּשביל אוֹתם החלוּצים אשר לא קיבּלוּ חינוּך עברי, צריך לימוּד השׂפה להיוֹת לא כּוָנה טוֹבה, אשר אינה מצטרפת למעשׂה, לא מזמוֹר שיר לעתיד לבוֹא, כּאשר אצל רוֹב בּני תנוּעה הלאוּמית, כּי אם ציווּי מוּחלט, חוֹבה פּרטית. ויש להקדים מילוּי חוֹבה זוֹ לעליה לארץ. ולא רק לשם השׂפה והארץ, כּי אם לשם חייו של העוֹלה עצמוֹ. נחוּץ מאד כּי החלוּצים ידעוּ זאת ויכּירוּ: חוֹסר ידיעת העברית מַעמיד את הבּא בּמצב קשה. שערי חיי התרבּוּת בּארץ נעוּלים בּפניו. לחלקים שוֹנים של הישוּב – ליהוּדי המזרח, לעוֹלם הילדים – אין לוֹ פּתחוֹן-פּה. הספר, העתוֹן הדן בּחיי יוֹם-יוֹם אשר הוּא חי בּהם, ההרצאה, אסיפת החברים – כּל זה חתוּם בּפניו. כּמה וכמה חזיוֹנוֹת חיים מתעלמים ממנוּ, אוֹפק ראִייתוֹ נעשׂה מצוּמצם, כּוֹח תפיסתוֹ – עמוּם. אין זוֹ התאַזרחוּת רבּת השרשים והיניקה. ועוֹד: חוֹסר ידיעת השׂפה בּוֹנה חַיִץ בּתוֹך חוּגי העוֹבדים, מציג אוֹתם מחנוֹת מחנוֹת וגוֹרם להתנכּרוּת קשה, אי-הבנה וּפירוּדים הממררים את החיים וּמוֹרידים אוֹתם. וּמצב זה עלוּל לפעמים להימשך שנים. כּי זאת לדעת: האיש החי על עבוֹדתוֹ, עתוֹת הפּנאי שלוֹ מצוּמצמוֹת בּמאד מאד, ועניני העבוֹדה והחיים דוֹרשים את מאמץ הכּוֹחוֹת וּשְעִיַת הלב. המסתפּק בּשׂיחה קלה אוּלי יגיע בּקרוֹב למטרתוֹ, אבל מי שצרכיו התרבּוּתיים מרוּבּים יוֹתר ואינוֹ מסתפּק בּאוֹתה תפיסת החיים והכּרתם הניתנת לחוּשיו גם מבּלי ידיעת העברית, וּדרישוֹתיו לידיעת השׂפה הן לא פּחוֹת מאשר לידיעת שׂפה תרבּוּתית אחרת – ההוּא צפוּי ליִסוּרי נפש רבּים וגם ממוּשכים. סיגוּל השׂפה האִטי, הממוּשך והמקוּטע – מעייף וּמיַגע, נוֹטל את טעם השׂפה והלימוּד וּמרַפּה גם את הרצוֹן והאמוּנה בּאפשרוּת ההצלחה בּעתיד. לידיעה מספּיקה, ידיעה שיש בּה ממש וטעם, קשה להגיע בּתנאים אלה. ורק יחידים מחוֹננים בּחוּש ו“רצוֹן לשוֹני” זוֹכים לכך בּתנאים הבּלתי-נוֹחים שלנוּ.

צריך גם לדעת, כּי אוֹתם התנאים העוֹזרים בּכל ארץ להקנוֹת את השׂפה למתישבים חדשים חסרים פּה בּמידה מרוּבּה: השׂפה אינה לעת עתה שׂפת המדינה והשלטוֹן. ואף לא שׂפת המסחר, התעשׂיה והאִכּרות. ושׂוּמה היא רק בּפי תינוֹקוֹת של בּית רבּן וחוּגים ידוּעים המסוּרים לה. עזרה מסוּדרת להפצת השׂפה והקלת הלימוּד מצד הכּוֹחוֹת הרשמיים העוֹבדים את העבוֹדה התרבּוּתית בּארץ אף היא חסרה כּמעט לגמרי. האמת דוֹרשת להיאָמר: העבוֹדה התרבּוּתית המסוּדרת בּארץ עדיין לא יצאה מכּתלי בּית-הספר ודבר אין לה עם “העם” יוֹשבי הערים העתיקוֹת ואף לא עם בּני המוֹשבוֹת החדשוֹת. עזרה מסוּדרת רחבה וּרצינית למען הקנוֹת את השׂפה העברית לבּאים. ודאי תידָרש ותדרוֹש חֶבר עוֹבדים מסוּרים, מערכת מפעלים מַתאימים, אמצעים רבּים. אבל לפי שעה – איננה. וחייבים אנוּ פּה ו“החלוּץ” שם לעשׂוֹת מה שבּידינוּ. קבוּצוֹת “החלוּץ” צריכוֹת להמציא לחבריהן עזרה ממשית, מסוּדרת ונמרצת בּלימוּד השׂפה, על ידי מוֹרים מוּכשרים וּמסוּרים.

---

הכשרה חקלאית וידיעת העברית – המביאים אִתם את שתי אלה, המה יבוֹאוּ בּרכוּש גדוֹל. וּבאלה גם יִבָּחן ויתנסה החלוּץ העתידי, בּאימוּץ הרצוֹן וכוֹחוֹת הגוּף והנפש לרכּוֹש לוֹ קנינים אלה. עזרה בּמוּבן זה הניתנת על ידי ציבּוּר חברים היא העזרה הכי-אנוֹשית, הכי-חיוּבית. ואוּלי זוֹ היא העבוֹדה הכי-פּוֹריה היכוֹלה להיעשׂוֹת בּשנים אֵלוּ. אוֹתה התנוּעה אשר תעבוֹד את העבוֹדה הזאת – יהיה שׂכרה ההיסטוֹרי רב. וּבעבוֹדת הכשרה זוֹ, בּסידוּר תנוּעת העליה, בּקשרים חיים עם תנוּעת העבוֹדה בּארץ, עם ציבּוּר הפּוֹעלים המאוּחד, תמצא לה תנוּעת החלוּצים את דרכּה, “הדרך העוֹלה ציוֹנה”, דרך היצירה האישית של העתיד העברי.

– שׂאוּ בּרכה, אַחים.

ירוּשלים, תשרי תרע"ח.

(ממה שנאמר בּועידה החקלאית השביעית, פּוּרים תרע“ח. נדפס ב”בּעבוֹדה“: קוּנטרס חברים, הוֹצאת הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים, תרע”ח, עמוּד 1; “ילקוּט אחדוּת-העבוֹדה”, כּרך בּ', עמוּד 1.)

"אין דבר אשר יְשַוֶה על מעמד שבּחברה תו של ערך וּשאָר-רוּח, כּאשר ההכּרה שהוּא נוֹעד להיוֹת מעמד העתיד, שהוּא נוֹעד לעשׂוֹת את יסוֹד-קיוּמוֹ ליסוֹד הכּללי של התקוּפה, את רעיוֹנוֹ לרעיוֹן המנהל של כּל החברה, ושהוּא עתיד להטבּיע את דמוּתוֹ על החברה העתידה.

הכּרת התעוּדה הגדוֹלה הזאת, אשר ההיסטוֹריה העוֹלמית הטילה עליכם, צריכה למלא את כּל מַעיניכם וּמאוַייכם. המידוֹת הרעוֹת של הנכנעים, הבלי הבּוֹערים, ואפילוּ קלוּת-הדעת התמה של הריקנים – כּל זה אינוֹ נאה לכם. אתם הסלע, אשר עליו יבָּנה מקדש העתיד.

הרעיוֹן הזה, בּכוֹבד מוּסרוֹ העמוֹק, תקוֹף יתקוֹף בּעצמה את מוֹחכם, בּקנאוּת לוֹהטת ימלא את רוּחכם, ויעשׂה את חייכם ראוּיים לוֹ, שוֹעים תמיד אליו. אַל יעזבכם הרעיוֹן הזה. בּעבוֹדתכם בּסַדנה, בּשעוֹת מַרגוֹעכם, בּלכתכם לשׂוּח, בּפגישוֹתיכם ואסיפוֹתיכם, ואף בּשכבכם על משכּבכם הקשה – תהגוּ בּוֹ, עד אשר תפקידוּ את נשמתכם בּידי מלאך החלוֹמוֹת.

כּכל אשר תעמיקוּ לחדוֹר לתוֹך הרצינוּת המוּסרית של הרעיוֹן הזה, כּכל אשר תוֹסיף תשוּקתכם אליו שלימוּת וחוֹזק, כּן – היוּ נא בּטוּחים – תחישוּ את השעה, אשר תקוּפתנוּ ההיסטוֹרית תמלא את תפקידה, כּן תמהרוּ אתם להגיע לתעוּדתכם".

(מדברי לַסַל¹)

בּמבוּכת-נפש פּוֹתח אני את שׂיחתנוּ בּפגישתנוּ הראשוֹנה לקראת עתידנוּ. הנה בּא הרגע אשר אליו ציפּינוּ זה כּמה. נפלוּ אזיקים. חלפוּ חיי השבץ, חיי הדראוֹן, חיי הבּלהוֹת. אימת ההרס והחוּרבּן, אשר ריחפה כּל השנים האלה על מפעל החיים של שני דוֹרוֹת לעבוֹדת הגאוּלה וּליסוּריה – חלפה אף היא. וּלאוֹר בּרק הבּשׂוֹרוֹת הגדוֹלוֹת המבקיעוֹת אלינוּ מתוֹך מַחשכּי העוֹלם אנוּ יוֹצאים מחדש לראוֹת בּאוֹר החיים. מה זה איפוֹא נפעם הלב ונבוֹך? מהוּ הכּאב הנוֹסס? האוּמנם רק מבוּכת-חדוָה היא, דמעוֹת שחרוּר והקלה? לא רק זה. עוֹד השׂמחה בּמעוֹננוּ אינה מלאה. תוֹסס הכּאב של “אֶפס קצהוּ”. עוֹד המרחב המקוּוה לא נפתח לפנינוּ, עוֹד חיי היצירה טרם התחילוּ, עוֹד לא התעשרוּ החיים בּמחנוֹת חלוּצים חדשים, ועוֹד הלב מתעטף בּיגוֹנוֹ, לא רק לזכר העָבָר. אשר יָגוֹרנוּ בּא לנוּ. אנוּ, מתֵי המעט – נתמַעטנוּ, נפרדנוּ. מספּר כּוֹחוֹתינוּ המעטים, המרוּתקים יחד בּתקווֹת וּבמכאוֹבים וּבחיי ענין זה שנים – חוּצצוּ. וּבבוֹאנוּ עכשיו, אחרי כּל מה שעבר עלינוּ, להיוָעֵד על עתידנוּ, והנה חסרים אנוּ את רוֹב כּוֹחוֹתינוּ, רוֹב מנין ורוֹב בּנין. אין אִתנוּ זקן-החבוּרה², הכּוֹאב וּמנחם, התוֹבע וּמוֹכיח, ההוֹגה וצוֹפה, אשר עצם הוָיתוֹ בּינינוּ, חייו אִתנוּ, יש בּהם מִשֶל העלָאַת נשמה; אין אתנוּ החברים החבוּשים בּבתי-הכּלא התוּרכּיים³, המוּגלים לקצוי עוֹלם; אין חֶבֶר-הכּבוֹד, חֶבֶר ההגנה והשמירה, וּמי יוֹדע אַים וּמה אִתם כּרגע; אין אתנוּ חֶבֶר הרֵעים החביב והיקר, אשר מילא את המשמרוֹת הכי-אחראיוֹת בּתנוּעתנוּ, חבר של איניציאַטיבה, הרגשה, רצוֹן וּמעשׂה: דגניה, כּנרת, תל-עדשים, מרחביה; אין אתנוּ חבר-הפּוֹעלוֹת אשר בּוֹדדוֹת עלוּ הראשוֹנוֹת בּמשעוֹלים התלוּלים וּפילסוּ את הדרך לעבוֹדת האשה. אין אתנוּ הגליל! ונלחץ הלב מכּאב לפגישה זוֹ בּמיעוּטנוּ, בּיתמוּתנוּ. ויוֹדע אתה היטב, כּי לא רק הפּעם, בּערב זה, אתה מרגיש בּחסרוֹנם, כּי אם בּכל אשר נפנה, בּכל העבוֹדה העוֹמדת להיעשׂוֹת. ועד מתי, עד אנה?

מתי זה יבוֹא כּבר היוֹם ההוּא של פּגישת האחים השלמה, כּאשר נתַנה אח אל אח את אשר עבר עלינוּ מיוֹם נקרענוּ, כּאשר נבכּה ונִשׂחק יחד, וּכשנתאַחד מחָדש לקראת חיי המרחב, לקראת הכּוֹחוֹת החדשים אשר יִוָלדוּ לתנוּעת-חיינוּ?

וּלפי שעה אין אנוּ פּטוּרים גם בּעמידתנוּ זוֹ מלרַכּז את מתי מעט כּוֹחוֹתינוּ וּלהיוַעד על העוֹמד לפנינוּ, על חוֹבוֹתינוּ לעצמנוּ, לרגע, לעתידנוּ. תהיה איפוֹא שׂיחתנוּ זוֹ פּתיחה לאוֹתה הועידה, ועידת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, אשר תיקָרא בּיוֹם ההוּא, יוֹם ניפּגש כּוּלנוּ.

בּירוּר דרכינוּ לימים הבּאים – זוֹהי עכשיו חוֹבתנוּ, חוֹבתנוּ המיוּחדת, הגדוֹלה. הרגע ההוֹוה, המכריע אוּלי בּחיי העם בּמוּבן הציוֹני-המדיני, יהיה לוֹ ודאי גם כּוֹח-הכרעה רב בּהתוָיַת הדרכים בּפְנים, בּפנים היצירה הלאוּמית.

עם פּתיחת השערים הרחבים אל תוֹך החברה העברית העתידה מתגלה לפנינוּ פּרשת דרכים שוֹנוֹת, המתפּרדוֹת וּמתרחקוֹת. מבּחירת הדרך אין הפּעם למי שהוּא להשתמט. חוֹסר בּחירה אף זוֹהי בּחירה ידוּעה, אם בּיוֹדעים ואם בּלא יוֹדעים. והאם לרבּים אף בּתוֹך הציוֹנוּת יֶשנה אוֹתה הזכוּת המוּסרית, אוֹתה ההכנה הנפשית להשתתף בּבחירת הדרך, בּנטיית הקו, כּאשר לאוֹתוֹ חֶבֶר-אנשים, אשר בּחר לוֹ את דרך חייו, אשר שאלוֹת העתיד נשאלוֹת אצלוֹ מתוֹך עבוֹדתוֹ, מתוֹך יצירתוֹ את העתיד? זוֹהי זכוּתוֹ וזוֹהי גם חוֹבתוֹ הגדוֹלה של הפּוֹעל.

שילוּב מיוּחד שילב את עצמוֹ הפּוֹעל בּעבוֹדת הגאוּלה. תוֹרת-החיים, מַשׂא-הנפש היוּ אצלוֹ למפעל-חייו. עבוֹדתוֹ, עבָרוֹ, נסיוֹנוֹתיו ואף כּשלוֹנוֹתיו הם הם השלַבּים, אשר בּהם הוּא מטפּס ועוֹלה, וּמהם הוּא משקיף על העתיד, עתידוֹ, עתיד-העם. העבוֹדה היתה לוֹ למקוֹר צרכים, מחשבוֹת, הערכוֹת. מתוֹך אַקטיביוּת העבוֹדה היוֹם-יוֹמית צוֹמחת אַקטיביוּת המאוַיים, הדרישוֹת, אַקטיביוּת הרצוֹן החברתי. והרצוֹן החברתי מתגלה שוּב בּעבוֹדת היוֹם, מפרנסה וּמאוֹששה. הכּרת האדם אוֹ הקיבּוּץ את עצמם אינה מכילה רק בּיקוֹרת וּמוּסר-כּליוֹת, כּי אם אמוּנה וּבטחוֹן, הערכת הרצוֹנוֹת והכּוֹחוֹת. הבּיקוֹרת והניתוּח אינם עוֹזבים אוֹתנוּ בּעבוֹדתנוּ. את תביעוֹתנוּ לעצמנוּ אין כּוחוֹתינוּ מספּיקים לפרוֹע בּמלוֹאן. רגילים אָנוּ למשפּטים קשים על עצמנוּ, על חיינוּ. רחוֹק, רחוֹק לנוּ לשׂביעת-רצוֹן. אוּלם נוֹדה, האם כּל זה מַקטין את עצם הדבר הממלא את חיינוּ, המעסיק את נפשנוּ וידינוּ? מה שלא נחשוֹב על אוֹדוֹת עצמנוּ, כּמה שלא נגלה את פּצעינוּ, את רפיוֹננוּ וּמיעוּטנוּ, איננוּ שוֹכחים ואַל נא נשכּח ­­– מה הוּפקד בּידינוּ. הפּעוּלה האישית, החלוּצה, המעשׂית והאַקטיבית להגשמת הציוֹנוּת יוֹם יוֹם מתוֹך חיינוּ, ליצירת חברה עברית חפשית, החיה על עבודתה – נפלה בּגוֹרלנוּ. וגוֹרל-החיים הזה אשר אנוּ בּחרנוּ בּוֹ, הוּא הנוֹתן עָצמה אף לאין-אוֹנים, הוּא המדריך את רצוֹננוּ ואת פּעוּלתנוּ, הוּא המאַמץ את ידינוּ ואת מחשבתנוּ, הוּא המַנחיל לנוּ את נאמנוּת המפעל ואת הֶעָזַת הרעיוֹן.

מעוֹדוֹ, מראשית בּוֹאוֹ, היה הפּוֹעל בּוֹדד בּארץ. בּוֹדד בּעבוֹדתוֹ; בּחייו, בּלחצוֹ החמרי, בּמכאוֹבי נפשוֹ, בּפגעיו, בּמחלוֹתיו, בּחייו וּבמוֹתוֹ. לא רק “פּני הארץ”, אלוּ שראוּ בּוֹ סכּנה לכיסם, למנוּחתם הקפוּאה, ל“כבוֹדם”, קיבּלוּ אוֹתוֹ בּקַלָסה וּשנינה, בּחרָמוֹת וּרדיפוֹת. גם הטוֹבים והנאמנים בּדוֹר החוֹלף, הוֹגי התחיה בּארץ וּבחוּץ-לארץ, אשר היוּ צריכים לראוֹת בּוֹ אוּלי את יוֹרשם הרוּחני, לא הבינוּ לוֹ ועמדוּ כּצר לוֹ. זה היה בּן-דוֹר אחר, חניך מעמד אחר. האוּמנם כּזה יהיה חלוּץ-האוּמה, מגַשם תקווֹת הדוֹרוֹת? יחף-רגל וּקרוּע-חוּלצה? לא. לא. זה לא נתקבּל על הדעת. ואף דיבּוֹריו המוּזרים, שׂפת הדוֹר וּתרוּעת-הנוֹער, וההתמרמרוּת של המהפּך, הבּלתי-מַשלים, הרוֹצה למחוֹק הכּל וּלהתחיל מבּראשית – כּל אלה הילכוּ אימים.

הכּל, הכּל בּחברה – סדרי החיים הכּלכּליים ויחסי אנשים – הכּל סגר עליו את הדרך. אוּלם השׂטן הפּנימי אשר בּתוֹכוֹ היה הרבּה יוֹתר חמוּר וּמסוּכּן מכּל זה. צריך היה לגבוֹר על החינוּך, על ירוּשת-הדוֹרוֹת, על הרפיוֹן וחוֹסר-היכוֹלת. הוּא צריך היה להוֹליד בּקרבּוֹ תכוּנוֹת, כּוֹחוֹת וּרצוֹנוֹת, אשר לא היוּ בּוֹ, אשר לא ידעוּם אבוֹתיו ואבוֹת אבוֹתיו.

והנה, בּמשך השנים עלה בּידי הפּוֹעל בּמידה ידוּעה לכבּוֹש לוֹ את עמדתוֹ בּחיים. אין אנוּ מעלימים מאִתנוּ אף כּל שהוּא את מרי האמת. עמדתוֹ הפּרטית של הפּוֹעל עדיין רחוֹקה, רחוֹקה מהיוֹת מבוּססה, מנת חלקוֹ החמרי עדיין דוֹחַק ולַחַץ, שאלת-הקיוּם של משפּחת הפּוֹעל עדיין אינה עוֹמדת אף בּראשית פּתרוֹנה, וּבתנאי העבוֹדה הנוֹכחים קשה גם לחשוֹב שהיא עלוּלה להיפּתר. כּן, עוֹד רחוֹק החוֹף. אוּלם – העבוֹדה העברית היתה לעוּבדה, ליֵש קיים.

והנצחוֹן הזה, הראשוֹני, הוּא ההתחלה, אב-בּנין לנצחוֹנוֹת העתידים, פּנימיים וחיצוֹניים. עמדתוֹ הכּלכּלית של הפּוֹעל היתה תלוּיה לא רק בּוֹ וּבכוֹחוֹתיו הפּנימיים שהביא אתוֹ ושפּוּתחוּ בּוֹ, כּי אם גם בּכל המשטר הכּלכּלי של הארץ, בּגוֹבה החקלאוּת המקוֹמית, וּלשינוּיָם וּלתיקוּנם דרוּשים עוֹד הרבּה, הרבּה כּוֹחוֹת. אוּלם את עמדתוֹ בּעבוֹדה, את עמדתוֹ החברתית, האזרחית ידע הפּוֹעל לברוֹא. הוּא כּבר יֵשוּת, שאינה ניתנת להיבּטל בּשוּם אוֹפן. העבוֹדה העברית יצקה דם חדש בּעוֹרקי הישוּב הקיים. יצירוֹתיה הכּלכּליות הישוּביוֹת, התרבּוּתיוֹת והמדיניוֹת: העבוֹדה המשוּתפת בּצוּרוֹתיה השוֹנוֹת, הקבוּצוֹת, המוֹשבים, החינוּך ונסיוֹן החקלאי, עבוֹדת האשה, השמירה וההגנה, עתוֹנוּת-העבוֹדה, מוֹסדוֹתיו ההסתדרוּתיים של הפּוֹעל וכל הסביבה האזרחית החיה, התוֹססת, שנבראה על ידוֹ, – כּל אלה הם גרעינים חיים, אשר בּקרבּם צפוּנים עוּבּרי עתיד. והכּוֹח הפּנימי אשר התגבּש בּיצירוֹת אלוּ בּפעוּלוֹתיו וּבחייו, הוּא אשר הקנה לפּוֹעל גם את הכּוֹח החיצוֹני, את ערכּוֹ והשפּעתוֹ בּחיי הישוּב.

---

מה יהא ערכּוֹ של העוֹבד בּימים הקרוֹבים?

הנצחוֹן החיצוֹני של הציוֹנוּת מַנחיל לה נצחוֹנוֹת פּנימיים. “אוֹהבי עשיר רבּים”. והסכּמת אדירי עוֹלם, המשמשת שוֹפר לגאוּלה, הֶעשירה ותעשיר ודאי את הציוֹנוּת בּהרבּה “מסכּימים” חדשים גם אצלנוּ, וּבתוֹכם ודאי גם “אדירים” שלנוּ. אין לנוּ כּל צוֹרך וכל יסוֹד להקטין את ערכּם של הנצחוֹנוֹת האלה. מעוֹדנוּ, מאִבּנוּ פּיללנוּ לימים, אשר גלי התנוּעה הלאוּמית יִגאוּ. אוּלם השאלה תוֹססת: נצחוֹנוֹת אלה כּשהם נמדדים לא רק מצד ערכּם המדיני התעמוּלתי ותגבּוֹרת הכּוֹחוֹת סתם, כּי אם מצד ערכּם הפּנימי – מה הם? מה עתידים הם להביא אתם לתוֹך עבוֹדתנוּ החיה?

הציוֹנוּת הישנה, הרגילה, זוֹ שהיתה מטרה לכל החיצים, של אוֹיבים ואוֹהבים, וגם לחיצינוּ אנוּ, בּניה הסוֹררים וּמַמרים, אוֹתה ידענוּ היטב. ודאי, היא היתה רחוֹקה, רחוֹקה מהיוֹת את אשר היא צריכה להיוֹת. ואנחנוּ – דרשנוּ, תבענוּ הרבּה יוֹתר מאשר היא היתה יכוֹלה לתת, מאשר היא הבינה לעשׂוֹת. אנחנו עשׂינוּ את שלנוּ, המשכנוּ את שלנוּ בּעקשנוּת של בּוֹדדים, התמַרמרנוּ, מתחנוּ גזר-דין קשה, ועם כּל אלה ידענוּ תמיד מי לפנינוּ. קלסתר הפּנים היה מוּבהק. דוֹר העוֹבדים הראשוֹן, נאמן בּיתה, דוֹר הלֶוינסקים והצ’לֶנוֹבים⁴, גדל וצמח יחד עם התנוּעה, קשר את חייו בּחייה. לתנוּעה בּארצוֹת רוּסיה וגרמניה היוּ כּבר חניכיה, אשר מסוֹרת לאוּמית בּריאה, נאמנוּת ורדיקליוּת מעשׂית – בּמידה ידוּעה – התמזגוּ בּהם לתכוּנה. לגדוֹלוֹת אוּלי לא קיוינוּ מהם. אוּלם בּנאמנוּתם בּטחנוּ. צעדיהם היוּ מדוּדים. אבל הם לא עמדוּ. וּמתוֹך רצוֹנם הלאוּמי השלם היוּ הם צריכים סוֹף סוֹף לבוֹא, אמנם בּאִטיוּת מרוּבּה, וּלהכּיר בּערך העוֹבד, בּצוֹרך ההתאָמה של הפּעוּלה הלאוּמית אל הכּוֹחוֹת החדשים המתגלים, ליצירת העבוֹדה העברית. לאִטיוּת של כּל החיים הקוֹדמים, לאִטיוּת העבוֹדה, למיעוּט הכּוֹחוֹת התאים זה בּמוּבן ידוּע, אלה היו החשבּוֹנוֹת האחרוֹנים של הימים הקוֹדמים. אוּלם מה היוּ בּשביל התנוּעה, בּשביל חייה הפּנימיים, בּשביל העבוֹדה בּארץ, מחנות בּני-הלוָיה החדשים שנספּחוּ אל הדגל? לאן יפנוּ הם, וּלאן יאמרוּ הם להַפנוֹת את התנוּעה? היקָלטוּ הם בּתנוּעה הציוֹנית, יתמזגוּ בּה, יקבּלוּ בּנאמנוּת את יסוֹדוֹתיה ויעשירוּה, או יכריעוּה?

עוֹד מעט וה“ועדה הציוֹנית”⁵ תבוֹא לארץ. בּרוּכים יהיוּ בּבוֹאם, אלה אשר בּגוֹרלם עלה להביא את התעוּדוֹת הדרוּשוֹת, אשר הרצל לא זכה להן. מראש אנוּ בּטוּחים בּכונוֹתיהם הציוֹניוֹת הטוֹבוֹת. אוּלם הלב מהסס.

אצלנוּ, בּפרשת-הדרכים המתגלה לפנינוּ, נחוּצה הבנה עמוּקה לא רק ליֵש, לקיים, כּי אם גם למתחיל להתהווֹת. היצירוֹת העיקריוֹת, הכּוֹחוֹת העיקריים להגשמת תקווֹתינוּ עוֹד אינם בּמצב של ישוּת מוּחשית. היביאוּ אִתם הבּאים את ההבנה הדרוּשה, את חוּש-העתיד, האם לא יהיוּ הם זרים לחיים המתחילים להיוֹת, כּאשר היוּ זרים לפנים טוֹבי המנהיגים לנוּ, בּראשיתנוּ?

ועם גידוּל האפקים, הלא גדלה בּכּל גם הסכּנה, הסכּנה הכּרוּכה בּכל משגה, בּכל זרוּת, בּכל דיחוּי ועיכּוּב הכּוֹחוֹת. ואם בּימים הקוֹדמים עוֹד הספּיקוּ כּוֹחוֹתיה המצוּמצמים של העבוֹדה החלוּצה, למען השפּיע בּצמצוּם על מהלך החיים הדלים, מה תקותה לימים הבּאים, מוּל שפעת הכּוֹחוֹת השוֹנים העוֹלה? היעלה לה לשַׂגֵב את עמדתה, לגַשֵׁם את משאלוֹתיה, להרחיב את דרכּה, היִרבּה גם כּוֹחה בּה בּמידה?

אלה הם החששוֹת המלַוים את תקווֹתינוּ לימים הקרוֹבים. וּתשוּבה על החששוֹת הללוּ אין לנוּ מלבד אחת – נאמנוּתנוּ לעמדתנוּ. כּוֹח ההכרעה העיקרי בּעבוֹדה שבּארץ, נַאמינה בּזה, הוּא בּנוּ, בּכוֹחוֹת היצירה הספוּנים בּנוּ; בּעבוֹדה אשר אנוּ עוֹשׂים. נַפנה את כּוֹחוֹתינוּ פּנימה, לבירוּר המחשבה ולעבוֹדה, ונַגבּיר אוֹתם. כּל כּיבּוּש חיצוֹני הוּא פּרי הנצחוֹן הפּנימי שלנוּ בּתוֹך עבוֹדתנוּ. תוֹרת החקלאוּת המעשׂית מלמדת אוֹתנוּ את “חוֹק המינימוּם”. לא החמרים המרוּבּים הפּזוּרים למַכבּיר בּקרקע, כּי אם החוֹמר הנמצא בּמיעוּטוֹ, הוּא הקוֹבע את בּרכּת היבוּל, כּפי מתכּוּנתוֹ. כּרבוֹתוֹ הוּא – תרבּה אפשרוּת הניצוּל של החמרים המרוּבּים. ויש גם אשר בּחיי החברה הוֹלך הכּל אחרי המיעוּט, המיעוּט האַקטיבי, הנוֹשׂא בּקרבּוֹ את העתיד, וּמיעוּט אשר כּזה צריך להיוֹת הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי. נעשׂה ונאמין שהיה יהיה.

בּבוֹא ימי המרחב צריך רצוֹן-החיים של הפּוֹעל להתגלוֹת בּריכּוּז כּל הכּוֹחוֹת, כּוֹחוֹת הנפש והמחשבה, בּאימוּן כּוֹחוֹת החיים ומיצוּיָם לעוּמקם, למען אשר על כּף המאזניים ההיסטוֹריים של העם תהיינה מוּרגשוֹת אבני-המשקל של הכּוֹח החדש בּעם – העוֹבד. עצמוּתוֹ החברתית של הפּוֹעל, פּעוּלתוֹ המעשׂית, צרכיו, מאוַייו וּמשאלוֹתיו צריכים להיגָלוֹת בּכל תקפּם ועזוּזם, צריכים להַתווֹת דרך לחיי העם.

---

(מאמר מוּסגר.

בימים אלה שוֹעה הלב מאליו והוֹגה בּהרצל.

בּראשית התגלוּתוֹ פּגשוּהוּ הדברים על דבר הגאוּלה, אשר תבוֹא על ידי נביאים ולא על ידי דיפּלוֹמַטים⁶. איזה הד מצאוּ הדברים האלה של אחד-העם, הקלַסיים בּפשטוּתם הצוֹדקת, בּלבבוֹת עברים צעירים. היכן היה אי-הצדק? בּליקוּי הראִיה, כּי נביא-אמת לפנינוּ. כּי דיפּלוֹמַטיה זוֹ אף היא ממַעיני הישוּעה נוֹבעת, כּי צוּרה חוֹלפת היא של חזוֹן, חזוֹן-ימינוּ.

והעם? העם לאוֹהליו, טף וזקן, שמע, רצה, רצה להאמין, ללכת כּילד אחריו, ולא היה לוֹ הכּוֹח.

יש דברים אשר קשה, קשה להשמיע אוֹתם בּרבּים. ואוּלי גם אינם ניתנים להישמע. אבל גם לא תמיד עוֹלה לך להבליג, לכלוֹא אוֹתם. ויש אשר הדברים מתפּרצים ונאמרים. וגם הפּעם.

חיה בּלבּי ההרגשה, כּי לא נסתם חזוֹן מעם, התקוה לגילוּי-שכינה עוֹד לא עזבתנוּ. בּראשית התגלוּתה של הציוֹנוּת, עוֹד טרם היוֹתה ל“יש”, ל“תנוּעה”, נתגלוּ בּה שברירי ניצוֹצוֹת של חזוֹן-עם. בּטרם עלוֹת השחר היבהבוּ נגוֹהוֹת, צפרירי הגאוּלה, צוֹפים וּמבשׂרים. – ועוֹד לבּי אמוּנה, כּי בּנביא-האמת ניוָשע.

אנא, זכרוּ נא את מעמד הקוֹנגרס הראשוֹן. האם לא בּכפיית הר כּגיגית היה מתן הפּרוֹגרמה הבַּזילאית? עלעלוּ נא בּדפּים עתיקים ותקראוּ מהם את הויכּוּחים הרבּים על דבר “פֶלקֶרליך-רֶכטליך”. כּמה זה היה מוּזר. כּמה זה לא נתקבּל על הדעת. האם תפס מוֹחנוּ אוֹתה, האם היוּ המוֹח והלב היהוּדי עלוּלים לתפּוֹס דברים כּאלה כּפשוּטם, כּהוָיתם; האם לא נכוֹנים, לא צוֹדקים, לא הגיוֹניים היוּ דברי הבּיקוֹרת והבּיטוּל שהקיפוּה מצד טוֹבי העם, מצד ההגיוֹן הלאוּמי, העממי, הסוֹציאַלי? מאיזה מַעמקים, מאיזה מרוֹמים בּא כּל זה?

גדוֹלה זכוּתה של ה“דֶקלַרַציה” לוּ גם בּזה, שהיא תגבּיר בּנוּ את האמוּנה החיה בּגאוֹניוּתוֹ של הרצל, וּבזה אף בּגאוֹניוּת העם, בּנבוּאת-אמת. כּמה נחוּצה לנוּ אמוּנה זוֹ בּכל חיי אדם, אמוּנה פּוֹעלת, זכּה וּמחייבת, כּמה עוֹז ועצמה תוֹסיף היא לחיינוּ העתידים).

---

על סף העתיד עוֹמדוֹת רגלינוּ. שעת הפּתרוֹן לחלוֹם-הקדוּמים מתקרבת. מה יהיה תכנוֹ?

העם העברי השׂיג את כּרטיס-הכּניסה לשוּב לארצוֹ ולעשׂוֹת את העבוֹדה המחכּה לוֹ. את ערכּה האמיתי תקבּל איפוֹא הדקלרציה בּמה שיבוֹא אחריה, בּעליית העם, בּשיבת-ציוֹן. מה איפוֹא יהיה תוֹכן החיים הלאוּמי-החברתי של שיבת-ציוֹן בּימינוּ, תוֹכן החיים אשר יֵעָשׂוּ פּה?

שאלה זוֹ, החיה בּלבּנוּ מעוֹדנוּ, היתה עוֹד לפני ימים מוּעטים בּשביל הרוֹב הגדוֹל אוּלי רק חוֹמר למזמוֹרי שיר לעתיד לבוֹא. איזה יהוּדי רחב-לב יקמץ בּהבטחוֹת-הנביאים, יוַתר על יעוּדי הבּחירה והגאוּלה, ומעיו לא ישׂישׂוּ על כּי מציוֹן תצא תוֹרה? מי לא ידע לחזוֹר אצלנוּ, כּי אנוּ נתַנוּ לעוֹלם את אידיאַלי הצדק והיוֹשר, כּי להיוֹת אוּמה שפלה כּאחת אוּמוֹת הבַּלקַנים זהוּ בּנקרוֹט היסטוֹרי, כּי לא על זה מסרנוּ את נפשנוּ בּמשך דוֹרוֹת, וכי עלינוּ להיוֹת אוֹר לגוֹיים? מימרוֹת אלה הלא מוּכנוֹת וּמזוּמנוֹת אצלנוּ לכל עת מצוֹא. וּמי זה לא יֵדע להשתמש בּהן, וּלהוֹכיח מהן כּל מה שיִדָרש? אכן, לא לשוא חיוּ הטרדנים הגדוֹלים ישעיהוּ, מיכה וירמיהוּ. הם הנחילוּ סוֹף סוֹף כּמוּת פּסוּקים מספּיקה לתַבֵּל בּהם את שׂיחתוֹ וּסעוּדתוֹ של אדם הגוּן בּישׂראל.

גם לא לשוא חיוּ פּעם בּעוֹלם בּני-המרי: הֶס, מַרכּס ולַסַל, אשר עצמוֹתיהם אינן מוֹצאוֹת מנוּחה בּקבר עד היוֹם; לא לשוא יוֹשבים נכדיהם על כּסאוֹת המלוּכה בּרוּסיה, בּאוּקראינה וּבשאר רפּוּבּליקוֹת; לא לשוא הוֹלכים יוֹם יוֹם רבבוֹת נשמוֹת יהוּדיוֹת, בּני העם הנבחר, לשמוֹע לקח וּמוּסר הַשְׂכֵּל בּבית-מדרשוֹ של “הפוֹרבֶרטס” הניוּ-יוֹרקי וחבריו, לוֹחמי האמת והצדק. האין כּל זה בּא להעיד על גדוּלת הגזע, על ה“אַתּה בּחַרתנוּ”, וּלהגבּיר את אמוּנתנוּ בּעתידנוּ הגדוֹל? הלא כן?

“לא תשׂא את שם ה' אלהיך לשוא” – למי יש צוֹרך עכשיו בּדיבּרה עתיקה זוֹ, אשר נאמרה בּימים אחרים, לאנשים אחרים, לאנשי מעמד הר סיני. כּשה“שֵם” עצמוֹ כּבר מזמן נתרוֹקן, מה יש לחוּש לחילוּלוֹ? יבוֹא כּל הרוֹצה וינַגב בּו את ידיו.

כּן. ה“אתה בּחרתנוּ” יחד עם כּל היעוּדים היה כּבר מזמן לצילינדר ישן, ממוֹרט, המהַדר את הראש הקֵרֵח של הנגיד ה“יוֹרד” לשעת שׂמחה של מצוה. הדם השפוּך מזכריה ועד אחרוֹן הפּוֹעלים משמש מחרוֹזת למליצוֹת לאוּמיוֹת עוֹברוֹת לסוֹחר. וּנביאי האמת והצדק קרוּאים עתה לחַפּוֹת על סדרי חיי העם, על משטר-העבדים אשר בּארץ.

ואֵי מנוֹס? לאן תברח לא מן הכּאב והרוֹגז, כּי אם מהשממוֹן הזה, משממוֹן חיי-עם?

אַיֵהוּ, איהוּ ה“אתה בּחרתנוּ” הקדמוֹן, החי, הלוֹהט, הממלא לבבוֹת, המצַוה, המזַכּה וּמחייב? איהוּ ה“אתה בּחרתנוּ” של הקטיגוֹרים הלאוּמיים הקדמוֹנים, של מכריזי “צִיוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵש”?

האוּמנם כּבר נס ליחנוּ?

---

“הנה הם בּאים האנשים הרעים”, הטרדנים, גוֹזלי המנוּחה, ואינם מסתפּקים בּכוָנוֹת טוֹבוֹת וּבמתק מליצה. הם שוֹאלים שאלוֹת חמוּרוֹת, ורוֹצים בּתשוּבוֹת של ממש: איזה הם התנאים הצריכים לשׂרוֹר בּארץ, למען שהפּתח הפּתוּח לנוּ לא יצטמצם להיוֹת כּקוֹף של מחט? איזה הם התנאים שהעם צריך לברוֹא לעצמוֹ, למען יחיה, למען לא יתנַוֵן, למען יִרבּוּ כּוֹחוֹתיו, למען לא יִשח גווֹ, למען יברא לוֹ חיי אדם ראוּיים וּרצוּיים? “הצריך להמשיך ולברוֹא בּכוֹחוֹת האוּמה וּבאמצעיה ישוּב המתנגד לעניני האוּמה ועתידה, לתקוַת תקוּמתה?”⁷

הציוֹני הטוֹב, בּעל-הבּית החשוּב, בּעל הכּוָנוֹת הרצוּיוֹת, מלמד אוֹתנוּ סבלנוּת והדרגה: למה אתם תוֹפסים מרוּבּה? למה אתם דוֹחקים את הקץ? למה אתם מערבּבים שאלה בּשאלה? תנוּ לנוּ לפתוֹר את השאלה הראשוֹנה, והכּל יבוֹא בּזמנוֹ על מקוֹמוֹ בּשלוֹם.

---

טוֹב ונאה להם לאמוֹר כּכה, לאלה, שהשאלה השניה אינה שאֵלָתם, לאלה שחוּשיהם אטוּמים בּפני האסוֹן השוֹלט בּעוֹלם. שאלוֹת החיים אפשר בּהגיוֹן להפריד וּלמַיין לכל מיני רוּבּריקוֹת, אוּלם מה לעשׂוֹת אם בּחיים עצמם, בּעשׂיית החיים אין השאלוֹת רוֹצוֹת להיפּרד, מה לעשׂוֹת לנוּ, אם בּחיינוּ אנוּ שאלה אחת נעוּצה בּחברתה, אוֹ יוֹתר נכוֹן, אין שתי השאלוֹת האלוּ ניתנוֹת להיפּרד כּלל? “אם העם רוֹצה לגאוֹל את אדמתוֹ וּמַקדיש לזה את חלוֹמוֹתיו, אמצעיו, בּניו וּבנוֹתיו, אין כּוָנתוֹ כּלל לגדל בּעלי לַטיפוּנדיוֹת וחיל פּרוֹליטריוֹן חקלאי משוּעבּד לוֹ. – – מה היא הפּרספּקטיבה המוֹשכת את הלבבוֹת? האוּמנם לשמש הדוֹם לבעלי האחוּזוֹת, שבּטוּב לבּם יאספוּ גם פּוֹעל עברי תחת כּנפיהם בּין מחנוֹת זרים וּמשוּעבּדים? האוּמנם להיוֹת פּוֹעל קרוּע מן האדמה, משׂחק לתעלוּלי משגיחים וקַפּריזי פּקידים, כּלי מלא התמרמרוּת, עלבּוֹן וצער, “שבר-כּלי” בּעבוֹדה, בּאוֹפן היוֹתר טוֹב מין אוּמן בּעבוֹדת האדמה, אשר כּל רוּח תפַזרהוּ, שבּניו גדֵלים תלוּשים, מחוּסרי בּית, פּינה וד' אַמוֹת שלהם? העוֹבדים “המסתפּקים בּמוּעט” דוֹרשים “תכלית”: מתן שׂכרם בּעוֹלם הזה; החלוּץ הצוּפה לעתיד, דוֹרש אף הוּא את מתן שׂכרוֹ: סיפּוּק הנפש, הכּרה כּי לא בּשביל משטר-עבדים הוּא עוֹבד, כּי לא דוֹרוֹת של “בּאטראקים” עלוּבים הוּא מעמיד לשם גאוּלה עלוּבה, כּי חיי אדם הוּא מכין לעצמוֹ, לבניו ולעם”⁸.

---

השאיפה הלאוּמית בּהתגלוּתה בּחיים, בּהיוֹתה ליֵש מוּחשי, אינה יכוֹלה להיוֹת נייטרלית, חסרת תוֹכן חברתי. תוֹכן-חייה הפּנימי, החברתי, מוּכרח להיגָלוֹת. ואין בּזמננוּ תנוּעה לאוּמית קוֹנקרֶטית אשר תוּכל להימָנע מלעמוֹד בּיחסים ידוּעים לשאלוֹת העבוֹדה וחיי החברה.

כּבר עברוּ הימים, אשר אפשר היה בּתמימוּת לדבּר על דבר תנוּעה לאוּמית ולא לכוון בּזה לעניני העם החי, הרחב, השלם. הלאוּמיוּת החיה אינה עוֹסקת בּקנינים מוּפשטים, מגוּבּשים, הנמצאים מחוּץ לנוֹשׂאים חיים. הציוֹנוּת בּנוּיה מלכתחילה על האַקטיביוּת של העם, על הרצוֹן לברוֹא את האַקטיביוּת של העם, והאם תנוּעה כּזוֹ יש לה להתגשם מבּלי להקיף את עניני העם בּהמוֹניו? מה יכוֹלוֹת להיוֹת הפּרספּקטיבוֹת הציוֹניוֹת מבּלי התוֹכן העממי, מבּלי עליה עממית, מבּלי התנאים האנוֹשיים והחברתיים הרחבים שיתנוּ לעליה את קסמה, את חן הגאוּלה?

האוּמנם ישקיע העם את כּוֹחוֹתיו בּבנין בּית לאוּמי, אשר לַנדלוֹרדים ישׂוֹרוּ בּוֹ, אשר מתחת ל“חירוּת הלאוּמית” תשלוֹט העבדוּת הכּלכּלית, אשר הזהב יקנה בּוֹ את הכּל, העוֹבד יעבוֹר תחת שבט הנוֹגשׂ, ובָאשת התרבּוּת הקיימת – קיפּוּח חיי העוֹבד, שעבּוּד האדם – תפרח וּתשׂגשֹג?

ארץ-ישׂראל – אחר כּל ההסכּמוֹת – לא תיבָּנה מבּלי מחנוֹת המוֹני חלוּצים עברים. ואֵלוּ היבוֹאוּ לארץ למען הכין לבניהם אחריהם בּית-עבדים? האוּמנם אין אפשרוּת ואין תקוה, כּי האלפים והרבבוֹת של הכּוֹחוֹת הרעננים, העתידים להיחָלץ לעבוֹדת העם, ואשר בּלעדיהם אין תקוה לכל בּניננוּ, לא ימצאוּ בּקרבּם את הכּוֹחוֹת הנפשיים לבנוֹת את החברה העברית על יסוֹדוֹת יוֹתר בּריאים, יוֹתר חפשיים, יוֹתר פּוֹריים? תנוּעתנוּ הלאוּמית היא בּת-דוֹרה, משקפת את דמוּתם וצלמם של נוֹשׂאיה, והאם לא התלכּדה השאיפה לגאוּלת-העם וּלשחרוּר העוֹבד בּלב החלוּץ למַשׂא-נפש אחד?

---

הציוֹנוּת עוֹמדת שוּב לפני פּרשת-דרכים. אוּלם הפּעם אין השאלה: מזרח אוֹ מערב, מדיניוּת אוֹ ישוּב. שאלת עתידה של הציוֹנוּת היא, אם תגלה וּתפַתח את התכנים העממיים, האנוֹשיים, הרחבים והעמוּקים, הגנוּזים בּה מראשית היוֹתה, ותמצא את המַפתח אל לב העם, לברוֹא את התמַכּרוּתוֹ והתעוֹדדוּתוֹ, על-ידי חזוֹן גאוּלה שלמה, חזוֹן חירוּת וקוֹממיוּת יהוּדית-אנוֹשית, מרחב לחיי אדם, אוֹ שתישָאר פּעוּטה וּמדוּלדלת, פּוֹסחת על כּל הסעיפּים וּמפרפּרת בּין רמזי העתיד ושממוֹן ההוֹוה.

נדמה לי שֶבַּת-קוֹלה של ההשגחה ההיסטוֹרית כּבר משיבה: הכּוֹחוֹת הצעירים, השוֹאפים, החלוּצים, הם בּאים, הם יבוֹאוּ, הם ימסרוּ את חייהם ויאצילוּ מרוּחם על התנוּעה. התוֹכן החברתי החי בּלב אלה, אשר הגשמת הציוֹנוּת היתה לתוֹכן חייהם האישיים, הוּא יתן לציוֹנוּת את אָפיה המשחרר. אמנם, יוֹדע אני, כּי כּחוֹלמים בּהקיץ נהיה בּעיני רבּים בּאמוּנתנוּ זוֹ. ידוּע

כּי הציוֹנוּת הרשמית רחוֹקה-רחוֹקה ממחשבוֹתינוּ ורוֹב נוֹשׂאיה זרים לגמרי להלָך-הרוּח הזה. אוּלם בּטחוֹננוּ אמיץ, כּי בּוֹני הארץ הם ימלאוּ את הציוֹנוּת בּתוֹכן-חייהם והגיגם, והם, צבא-העבוֹדה העוֹדרים בּמערכה, יָזִינוּ ויפרנסוּ את התנוּעה בּרוּח וּבחוֹמר אנוֹשי. והנהלת התנוּעה, הרחוֹקה מחלוֹמוֹתינוּ, אם רק תהיה נאמנה לעצמה, לחוֹבוֹתיה, רצה תרצה להאזין וּלהבין לרוּחם של הכּוֹחוֹת החיים הפּוֹעלים בּעם, לא תוּכל לוַתר עליהם, לא תרצה לשׂרוֹף את הגשרים בּינה וּבין מחנוֹת החלוּץ, ותראה את הצוֹרך החיוּני להתאים את עבוֹדתה לרצוֹנוֹת, לכּוֹחוֹת ולמוּשׂגים הפּוֹעלים.

דוּגמה לדבר, בּזעֵיר אַנפּין מוּבן, נתנה לנוּ עבוֹדת ההסתדרוּת הציוֹנית בּשנים האחרוֹנוֹת. אין לשגוֹת ולחשוֹב את אַרתוּר רוּפּין לחוֹלם סוֹציאלי. אוּלם לא מקרה הוא הדבר, שיצירת דגניה, הנסיוֹן הסוֹציאלי הראשוֹן בּישוּבנוּ, נקוּדת-המוֹצא ל“מהפּכה בּשלוֹם”, פּגשה מצדוֹ יחס חיוּבי ועזרה. “אדם חדש”, חפשי ממוּשׂגי הסביבה וּמפְּניוֹתיה, שוֹקל וּבוֹחן את הכּוֹחוֹת השוֹנים שבּמציאוּת, למען שַתפם למטרה הלאוּמית, אי-אפשר היה לוֹ שלא להרגיש, כּי כּאן פּוֹעלים כּוֹחוֹת היצירה הנאמנים, הפּוֹרצים וּמפלסים להם נתיבוֹת נתיבוֹת שלהם, כּי החוֹבה על הציוֹנוּת המנהלת, המְעַשָׂה, לא להגוֹת אוֹתם ממסילתם, לא לבטל, לנוּד, להילָחם וּלדכּא, כּי אם להכּיר, להעריך וּלסייע. יחס זה איננוּ מקרי, כּי אם הגיוֹן פּנימי. זה יתגלה בּמלוֹאוֹ, ויברא לציוֹנוּת את ההקשבה וההבנה לכּוֹחוֹת המתהווים, ליצירוֹתיהם וּלמַאוַייהם על אף המכשוֹלים והמַכשילים, אשר לא יחסרוּ.

---

הכּרת הקשר הפּנימי שבּין הציוֹנוּת והמהפּכה החברתית, רעיוֹן זה עדיין כּזמוֹרת-זר הוּא בּחברתנוּ. אם כּי כּל תנוּעת-העבוֹדה בּארץ היא הבּיטוּי הריאַלי המגַשם של רעיוֹן זה, אם כּי ניצניו מפוּזרים זעֵיר שם זעֵיר שם בּפינוֹת חבוּיוֹת של המחשבה העברית. לא על ההיתר להיוֹת יהוּדי כּשר וגם חוֹסה בּצל איזוֹ תוֹרה חברתית אני מדבּר, כּי אם – על אחדוּת השאיפה הציוֹנית-הסוֹציאלית, על **התֹוכן האנוֹשי המלא של השאיפה הציוֹנית בּהתגשמוּתה. ** ואמנם, הרעיוֹן הזה לא מתמוֹל הוּא. עמוּקי ההוֹגים של המחשבה הלאוּמית מראשית היוָלדה כּיוונוּ אליה. משה הֶס נשׂא בּנפשוֹ את בּשׂוֹרת התוֹכן העוֹלמי העמוֹק של תקוּמת ירוּשלים. תיאוֹדוֹר הרצל, אשר לא מצא קוֹרת-רוּח בּחברה האנוֹשית הקיימת ולא התנחם בּחיי החברה המוּבטחת, אף הוּא חש והבין כּי החברה היהוּדית צריכה להיוֹת לא רק חדשה, כּי אם “יוֹתר טוֹבה”. וזהוּ הגרעין הפּנימי אשר מתחת לכל הקליפּוֹת של האַלטנַיילנד. וּברגע ההיסטוֹרי הגדוֹל, בּרגע יסוּד הקרן הקיימת, לא בּגדה בּנוּ ההשגחה הלאוּמית, וידה ניהלה את יד המחוֹקק, אשר חרת על הלוּחוֹת את המטרה: גאוּלת האדמה לאחוּזת-עוֹלם לעם.

בּיטוּיים וחיפּוּשׂים ערירים בּדרך זוֹ נתגלוּ בּציוֹנוּת מראשית היוָצרה, נתגלוּ ודעכוּ. זכוּר לטוֹב אדם אחד אשר אִשוֹ לא כּבתה. אדם עֵר, בּעל הרגשה לאוּמית כּבּירה וחוּשים עמוּקים לעתיד, אשר נשאר נאמן לחיפּוּשׂים ולתעיוֹת הללוּ מן הימים הראשוֹנים ועד היוֹם – נחמן סירקין⁹. היה גם רגע שהציוֹנוּת הסוֹציאלית התחילה לשפּוֹך מרוּחה על עם רב, ואנוּ עמדנוּ לפני גלים מכּים של תנוּעה לאוּמית כּבּירה. אוּלם רק צער וּכאב-לב מעוֹרר זכר התנוּעה הגדוֹלה ההיא, אשר נקראה לעשׂוֹת את הציוֹנוּת לנחלת העם הרחב, ותעתה מני דרך, לא מצאה מדרך לכף-רגלה. כּוֹחוֹת רעננים ונאמנים נקלעוּ בּכף-הקלע ולא מצאו נקוּדת-אחיזה. מקסַם הארציוּת קרא להם למרחב והשאירם לאנחוֹת בּמדבּר הגלוּת. הרעיוֹן הלאוּמי שלא מצא לוֹ בּיטוּי עבוֹדה וחיים פּוֹריים התנַון, המחשבה נכנעה והסתגלה, הרכּינה ראשה בּפני הרוּחוֹת המנַשבוֹת. כּוֹחוֹת רעננים נתבּזבּזוּ לבטלה, וכוֹח היצירה נשקע ודעך.

ורק בּעליית-העבוֹדה לארץ ישׂראל מצאוּ להם המַאוַיים הסוֹציאליים של היהוּדי הלאוּמי אדמת קליטה וגידוּל. פּה הוּא נאמן לעצמוֹ, חי את חייו העצמיים, עוֹבד את עבוֹדתוֹ ויוֹצר את החברה העתידה, חברת העוֹבד העברי. קוים שוֹנים נפגשוּ בּתנוּעת העבוֹדה: יחיד ורבּים, הלאוֹם והעוֹבד, עבר ועתיד, משׂא-הנפש והיצירה המוּחשית, האקטיביוּת האישית והחברתית.

לא מתוֹך ספרים ודעוֹת מקוּבּלוֹת יאמר את דבריו הפּוֹעל העברי. מתוֹך חייו, מתוֹך עבוֹדתוֹ, מתוֹך נפשוֹ שוֹאף הוּא למלא את צרכיו וּלגַשם את מַאוַייו בּמלוֹא קוֹמתם, וטוֹוה את ארג הדוֹרוֹת, ורוֹקם את רקמת העתיד.

---

הפּוֹעל עוֹדנוּ עוֹשׂה את מצעדיו הראשוֹנים. לסיכּוּמים, לתכניוֹת שלמוֹת עוֹד רחוֹק. אוּלם רוּח אחת חיה בּוֹ וּמחַיה את מעשׂיו: ** השאיפה לעבוֹדה משוּחררת וּמשחררת. וּנקוּדת אחיזתה – הקרן הקימת.**

הקרן הלאוּמית אינה בּעיני הפּוֹעל אחד המוֹסדוֹת הישוּביים סתם, כּי אם “הקרן הקימת” לעם ישׂראל, גילוּי שכינת האוּמה, סמל רעיוֹן הגאוּלה השלמה. היצירה הגאוֹנית של העם, העתידה לבנוֹת ולצוּר את צוּרת החברה העברית העתידה, קוֹדש-הקדשים של הציוֹנוּת. בּרגשי אהבה והערצה אנוּ מַקיפים את הקרן הקימת, ועלינוּ לראוֹת, כּי זיוָה לא יוּעם. “בּיצירת הישוּב העוֹבד צריכים להשתתף היחיד והציבּוּר. היחיד ישקיע בּזה את האיניציאַטיבה הפּרטית שלוֹ, את אוֹנוֹ, מרצוֹ, עבוֹדתוֹ ותקוַת חייו הוּא, הכּלל – את האיניציאַטיבה הציבּוּרית, את הנוֹרמוֹת הלאוּמיוֹת, את האדמה והקרדיט הישוּבי. **האוּמה צריכה לתת לעוֹבד את האדמה. ** לתת לא בּמתנה ולא בּמכירה לחלוּטין, כּי אם בּהשאָלה – להשתמש בּה כּל ימי עבוֹדתוֹ וימי עבוֹדת בּניו אחריו. עבוֹדה זוֹ צריכה להיעשׂוֹת על ידי הקרן הקימת לישׂראל. זוֹהי תעוּדתה ההיסטוֹרית, שחוֹזי התחיה צָפוּהָ בּרוּח הקוֹדש מתחילת יסוּדה, ועד היוֹם טרם ניגשה למַלאוֹתה. תקוּפה חדשה עתידה לבוֹא בּעבוֹדת הקרן הקימת, כּשדרכּה תהיה בּרוּרה לפניה: לא בּזבּוּז כּסף על קטנוֹת, לא הלוָאוֹת, לא בּנין בּתים וכדוֹמה, לא קוּפסה בּשביל כּל מיני צדקוֹת ישוּביוֹת, לא סרסרוּת ישוּבית, כּמצבה היוֹם, אלא – גאוּלת הקרקע וּמסירתוֹ לרשוּת העוֹבד. וּתקוּפה זוֹ כּשתבוֹא בּעבוֹדת הקרן הקימת, תביא בּכנפיה גם תקוּפה חדשה בּיחס העם אל הקרן הקימת. ירגיש העם וידע, מה היא העבוֹדה שהקרן הלאוּמית עוֹשׂה בּארץ. לכל מעשׂינוּ יש בּת-קוֹל. ה”בּת-קוֹל" של עכשיו יוֹדעת לספּר על דבר עבוֹדה זרה, חוֹסר עבוֹדה ליהוּדים, על תקווֹת נכזבוֹת וסביבת-“בּוֹעזים” מתנכּרת. אחרת תספּר ה“בּת-קוֹל” של עבודת הישוּב הלאוּמית, הנעשׂית על ידי האוּמה, מכוּוָנה לצרכיה, בּת-הקוֹל של הישוּב העוֹבד. בּת-קוֹל זוֹ תפַלס לה נתיבוֹת, תעבוֹר מִיָם עד ים, תרעיד מיתרים נעלמים בּלבב האוּמה, המפוּזר והקרוּע, ואוֹצרוֹת שׂפוּנים, אוֹצרוֹת אדם, כּוֹחוֹת בּוֹנים ויוֹצרים אשר לא פּיללנוּ, תגלה לנוּ, ואוּלי תבראם"¹⁰.

הציוֹנוּת יצרה בּידה האחת את הקרן הקימת וּבשניה השתדלה להפוֹך אוֹתה לקוּפסת צדקה כּוֹללת, לכל צרה שלא תבוֹא. הכּוָנה הגאוֹנית של הקרן הקימת בּיסוֹדה נשארה זרה, בּלתי נקלטת בּתוֹך היקף ההבנה הציוֹנית. חיפּשׂוּ עבוֹדה לקרן הקימת ולא מצאוּ. ולא פּעם נכנסוּ הצעוֹת מצד גדוֹלי העסקנים, להסיר את התקנה “המפריעה להתפּתחוּת המוֹסד”¹¹ והשוֹללת את האפשרוּת של עבוֹדה ישוּבית “בּריאה”. ההבנה המעשׂית הבּריאה דרשה להפוֹך את הקרן הקימת ל“גאוּלה”¹² האוֹדיסאית, לחברת פַּרצֶלַציה וּמכירת קרקעוֹת. אפשר להאמין כּי הסכּנה של שינוּי התקנוֹת, של התנקשוּת בּעתיד העם, כּבר חלפה עוֹלמית. צריך גם לדרוֹש בּכל תוֹקף, כּי השימוּש בּכספּי הקרן הקימת לכל מיני מטרוֹת צדדיוֹת לה, אף הוּא יעבוֹר מן העוֹלם. אין זה נאמר מתוֹך יחס של זלזוּל בּערך הדברים השוֹנים, החשוּבים לפעמים מפּאַת עצמם, שנעשׂוּ בּעזרת כּספּי הקרן הקימת. אוּלם לא לכך נוֹצרה. למטרוֹת השוֹנוֹת צריכים להיבּרא האמצעים הדרוּשים. אבל אין לעשׂוֹתם על חשבּוֹן קיפּוּח גאוּלה האדמה. כּל התרשלוּת בּהוֹצאת כּספּי הקרן הקימת למטרתה היא, כּל השתמשוּת למטרוֹת אחרוֹת – חטא הוּא לא רק לתקנוֹת הכּתוּבוֹת, חטא הוּא לנשמת המוֹסד, למגמתוֹ, לעתיד העם, חטא אשר לא יכוּפּר.

---

השעה הגדוֹלה, שעת קבּלת הצ’ארטר, צריכה להיוֹת גם שעתה הגדוֹלה של הקרן הקימת. השבת אדמת ישׂראל לעם ישׂראל ויצירת אפשרוּת מהירה של עליה עממית גדוֹלה – זוֹהי הפּעוּלה החיה רבּת-התוֹכן, הצריכה ללווֹת את קבּלת הדֶקלרציה. וגדוֹל יהיה ערכּוֹ של הצ’ארטר רק אז, אם יחד אתוֹ תבוֹא גם תשוּקתנוּ הלוֹהטת, שכּל אדמה הפּנוּיה בּארץ תעבוֹר לרשוּת עם ישׂראל לצמיתוּת, מבּלי שמי שהוּא יוּכל פּעם להתנקש בּאחוּזת-עוֹלם של העם.

---

אוּלם לא די להכריז על ערכּה של הקרן הקימת. גאוּלת האדמה, כּשהיא לעצמה, עוֹד אינה מספּיקה ליצירת הישוּב העוֹבד. את הקרן הקימת צריכה להשלים וּלמלא מערכת מפעלי-סיוּע ישוּביים, העוֹבדים בּמגמה זוֹ. כּאן אין אנוּ פּוֹתרים שאלוֹת טכניוֹת. עבוֹדה זוֹ תיעשׂה בּמשך השנים הבּאוֹת על ידי כּוֹחוֹת העבוֹדה והמדע, המאוּחדים בּיצירת הישוּב החדש. אוּלם פּה אנוּ מסַמנים רק את הקוים הכּוֹללים, יוֹתר נכוֹן, מרמזים. בּשילוּב עם הקרן הקימת צריך להיבּרא גם הקרדיט הלאוּמי ליצירת ישוּב עוֹבד על אדמת העם. אצלנוּ רגילים להזכּיר קרוֹבוֹת על דבר נחיצוּת בּנק אַגררי. אפשר שמוֹסד כּעין זה מספּיק בּמוּבן הישוּבי לבעל פּרדס הגוּן שחוֹבוֹתיו עוֹד לא עלוּ על ערך אחוּזתוֹ. אוּלם העוֹבד ואלה שרוֹאים בּוֹ את יסוֹד הישוּב בּעתיד צריכים בּיתר זהירוּת לגשת לשאלה זוֹ. הבּנק האַגררי, הבּנוּי על יסוֹדוֹת רגילים, לא יפתוֹר את שאלת הישוּב העממי. המוּשׂגים הבּנקאיים הרגילים של הקפה וּבטחוֹן לא יִסכּנוּ ליצירת ישוּב ארץ חדשה. בּעל האחוּזה הגדוֹלה הוּא תמיד הבּטוּח, מבּלי להבּיט אם עבוֹדתוֹ מזיקה, מסוּכּנת לעם, לחברה. והמתישב החלוּץ הוּא בּשנים הראשוֹנוֹת תמיד רחוֹק משׂכר וקרוֹב להפסד. ואם נרצה לעבוֹד את העבוֹדה הישוּבית בּתוֹך התחוּמים האלה לא נרחיק ללכת. הקרדיט האַגררי שיבָּרא דוֹרש התאמה מיוּחדת לצרכי ההתאַחזוּת על אדמת הקרן הקימת. הנאמן שלוֹ צריך להיוֹת לא בּעל הרכוּש, כּי אםחברת העוֹבדים, הערֵבים זה לזה. והוּא גם צריך להינתן בּאחוּזים מוּעטים, אשר החקלאוּת הצעירה תוּכל לשׂאת אוֹתם.

---

בּין המוֹסדוֹת הישוּביים שלנוּ ישנוֹ הפוֹנד של אוֹפֶּנהיימר, שצוּרתוֹ וגם מצבוֹ עלוּבים בּיוֹתר. אוּלם לא מן הנמנע, שאף הוּא יתפּתח למוֹסד רב-ערך בּשביל ההתישבוּת הקיבּוּצית, אם לא ישָאר תלוּי בּסעיפים קבוּעים של תוֹרה נתוּנה, ויתאים את עבוֹדתוֹ לצרכים ולתנאים של הכּוֹחוֹת החיוּניים בּמחנה העבוֹדה.

---

סעיף אחד מצרכי הקרדיט האַגררי ליצירת הישוּב החדש צריך אוּלי להיפּתר על ידי חברה אַקציוֹנרית מיוּחדה לבניה עממית. חוֹסר בּניה מספּיקה מוּרגש בּכל הארץ בּמידה עצוּמה, וּביחוּד בּמקוֹמוֹת הישוּב החדשים. הכּספים הרגילים המוּשקעים בּהתישבוּת אינם מספּיקים על פּי רוֹב לצרכים הכי-הכרחיים. ואת הקימוּץ הרַדיקלי בּיוֹתר עוֹשׂים תמיד בּמעוֹנוֹת-אדם. אוֹתם דוֹחים תמיד ל“כשירחיב”. וּלפי שעה מסתדרים “איך שהוּא”. וזהוּ שגוֹרם לכל אוֹתוֹ מצב הצפיפוּת הנוֹראה בּחַווֹת הלאוּמיוֹת והפּרטיוֹת, בּמוֹשבוֹת הצעירוֹת, ואין כּבר לדבּר על דבר אדמוֹת-כּיבּוּש.

המצב הזה של חוֹסר מעוֹן מטיל את חוֹתמוֹ הקשה על כּל החיים בּארץ, בּגוּף וּברוּח, מוֹריד וּמשפּיל את התנאים הסַניטריים ועוֹשׂה לפעמים קרוֹבוֹת לאַל את כּל הכּוָנוֹת הטוֹבוֹת וההתאַמצוּיוֹת בּסידוּר החיים. על הצער והקוֹשי שמצב זה גוֹרם בּחיי הפּוֹעלים, בּכל מקוֹם, אין צוֹרך להרחיב פּה את הדיבּוּר. זה ידוּע לכוּלנוּ למדי. חוֹסר הבּניה זהוּ גם הגוֹרם של הספּקוּלַציה המַבהילה, שכּוּלנוּ היינוּ עדים לה בּשנים האחרוֹנוֹת שלפני המַשבּר, של המחירים המַבהילים בּעד מעוֹנוֹת בּמוֹשבוֹת, מחירים המתאימים רק לכרכּים גדוֹלים בּחוּץ-לארץ, ושל אוֹתה הבּניה האַנטי-סַניטרית והמכוֹערת, המפארת כּל כּך את חַצרוֹת מוֹשבוֹתינוּ. הצוֹרך הזה לא יפָּתר מאליו בּשוּם אוֹפן, אם לא יבוֹא לעזרתוֹ רכוּש לאוּמי מספּיק. הבּניה תפגר תמיד אחרי ריבּוּי האוּכלוֹסין, והרכוּש הפּרטי המוּשקע בּבּניה לא יקטין את הספּקוּלציה, כּי אם יגדילהּ. ורק חברה לאוּמית גדוֹלה ועשירה לבניה, מטיפּוּסן של החברוֹת השוֹנוֹת בּארצוֹת המערב (עבוֹדה זוֹ מילאה גם יק"א¹³ בּמרכּזי היהדוּת בּגוֹלה), תוּכל לעזוֹר בּזה עזרה ניכּרת בּמוֹשבוֹת הקיימוֹת וגם לקבּל עליה את עבוֹדת הבּניה בּישוּב החדש וּלהתאימה לעיקרים הסַניטריים והחברתיים, הצריכים לשמש יסוֹד בּישוּב בּריא.

וּמי יוֹדע, אפשר שלא רחוֹקים הימים שהחלוֹם הישן של החזרת כּספּי יק"א לרשוּת העם יהיה למציאוּת. ואם הדבר הזה לא יֵעָשׂה בּדרך שלום על ידי ההנהלה עצמה, שתכּיר סוֹף סוֹף בּחוֹבתה לעם החי, על ידי המשׂא-וּמתן עם ההסתדרוּת הציוֹנית, אזי יבוֹא גם הזמן, שהרעיוֹן על דבר הכרזת מלחמה על מבזבּזי רכוּש העם, רעיוֹן שהיה נחלת חוֹזים, יהיה לשביב אשר ידליק בּאמת את המוֹני העם העברים. ואין כּמדוּמני לפקפּק, על צד מי יהיה סוֹף סוֹף הנצחוֹן המַכריע.

---

את האפשרוּת של עליה עממית גדוּלה צריך לחפּש בּכל הדרכים. וּלשם זה צריך להוֹסיף אל התכנים הרגילים של עבוֹדה ישוּבית תגים חדשים. מבּלי להיכּנס בּפרטים יש לציין, כּי בּנידוֹן זה צריך להביא בּחשבּוֹן יצירת תעשׂיה חקלאית, הניזוֹנה מן האדמה, המעבּדת את החמרים אשר עבוֹדת האדמה נוֹתנת, וּמאַפשרת על ידי זה את התפּתחוּת החקלאוּת והישוּב; תעשׂיה שתהיה לאחת החוּליוֹת הטבעיוֹת, תוֹלדה וגם אב-בּנין לישוּב החדש.

בּקשר עם יצירת תעשׂיה חקלאית וּבהבנה נכוֹנה של כּלכּלה לאוּמית וּבהערכת הכּוֹחוֹת השוֹנים שישנם בּעם וסידוּרם למקוֹמוֹתיהם, צריכה לעלוֹת על הפּרק גם יצירת חקלאוּת עירוֹנית; פּיתוּח סעיפי החקלאוּת העלוּלים להתקיים בּעיר וּבאגַפּיה, יצירת מעמד חקלאי עירוֹני, הבראה כּלכּלית של הערים, והעיקר **יצירת ערים חדשוֹת החיוֹת על החקלאוּת וּפרי החקלאוּת. ** כּל זה צריך להיוֹת מכוּוָן להרחבת שערי הכּניסה ולפתיחת הדרך לקיוּם המוֹנים בּארץ.

---

בּחוּגנוּ רבּוּ האנשים המצפּים בּכליוֹן עינים להתחלת העבוֹדה הישוּבית החדשה: ליסוּד משקי עוֹבדים, יחידיים אוֹ שיתוּפיים. ישנוֹ כּבר החוֹמר האישי, אשר עבר את כּל המדוֹרוֹת השוֹנים של חיי עבוֹדה בּארץ, אשר אינוֹ יכוֹל להשלים עם תנאי העבוֹדה והקיוּם הקיימים – לא בּתוֹר פּוֹעל שׂכיר ולא בּתוֹר אִכּר מנַצל – והִנהוּ חוֹתר אל החוֹף. אוּלם, הנתעה גם אנוּ בּכללנוּ לחשוֹב, כּי ראשית העבוֹדה הישוּבית העוֹמדת לפנינוּ היא יצירת מוֹשבי עוֹבדים חדשים?

אם בּאמת וּבתמים מתכּוֹננים אנוּ לקראת הישוּב החדש, הישוּב העוֹבד, אזי נכינה נא לוֹ את אָשיוֹת קיוּמוֹ הבּריא, ואַל נא נשכּח כּי שינוּי השם בּלבד עוֹד אינוֹ מבטיח את שינוּי המזל. וכמה שלא תהיה מרוּבּה חשיבוּתם של כּוֹחוֹת הנפש והרצוֹן העתידים להישָקע בּישוּב הזה – וגם אלה עוֹד רחוֹקים מלהספּיק – עוֹד תקוַת ההצלחה רחוֹקה מאִתנוּ.

הקידמה הישוּבית-חברתית צריכה להתבּסס על קידמה אַגריקוּלטוּרית, טכנית, מדעית, אשר תִקְדַם לה. והעיקר הזה, מוּתר כּמדוּמני לאמוֹר, חסר עוֹד לגמרי מספר-החיים של הישוּב.

בּטרם נגש איפוֹא ליצירת ישוּב קיים על עבוֹדה, נַקדים לוֹ את עבוֹדת ההכשרה הענקית, את יצירת התנאים, אשר יאַפשרוּ את קיוּמוֹ, הצלחתוֹ והתפּתחוּתוֹ.

לכאוֹרה ישנה הלכה פּסוּקה בּציוֹנוּת, כּי “הכשרת-תנאים קוֹדמת להתישבוּת”. אוּלם האמת ניתנת להיאָמר, כּי גם הלכה זוֹ לא הוֹעילה למעשׂה להרחיב את צעדינוּ. גרם המזל, כּי בּעניני ההתישבוּת שׂררוּ אצלנוּ כּמעט תמיד המוּשׂגים הפּרוֹפַניים, הסברה הבּעל-בּיתית, ואַמַת-המידה של הכנסה והוֹצאה “אֶביוֹנית” היתה לנוּ לקו. פּסגַת ההבנה של חכמת-המדינה הציוֹנית בּיצירת תנאים לישוּב הגיעה עד הכּרת נחיצוּתוֹ של הבּנק האַגררי, אוּלם לא למעלה מזה.

יוֹדעים אצלנוּ לדרוֹש, כּי העוֹבד צריך לחיוֹת על עבוֹדתוֹ, יוֹדעים לבקר את המשקים העמוּסים דֶפיציטים, וּלשם מוּסר והוֹכחה מציינים למוֹפת את אוֹתם האִכּרים אוֹ המשקים הקיבּוּציים שהצליחוּ, ואינם מבינים כּי גם ההצלחוֹת האלוּ בּנס הן תלוּיוֹת, ושהישוּב שלנוּ, כּוּלוֹ כּמוֹ שהוּא, עוֹד טרם הצליח בּמוּבן הישוּבי-כּלכּלי, עוֹד טרם עמד על רגליו, טרם מצא את אפשרוּת-קיוּמוֹ. עוֹד אינם מבדילים אצלנוּ בּין הכנסה מקרית ספּקוּלַטיבית וּבין ההכנסה הטבעית של המשק. למשק בּטוּח בּקיוּמוֹ וּבהכנסתוֹ הטבעית עוֹד לא הגענוּ, להוָתנוּ.

גם בּארץ אשר אדמתה מעוּבּדת מדוֹרי דוֹרוֹת ויש לה ההלכה והמעשׂה המסוֹרתיים שלה, ועוֹבדיה לא מתמוֹל בּאוּ, גם שם עדיין מצבוֹ של עוֹבד האדמה אינוֹ איתן, וכל ממשלה, אף הנחשלת בּיוֹתר, יוֹדעת את חוֹבתה לבוֹא לעזרתוֹ – מלבד עזרת הקרדיט המַמלכתי – בּחקירה מדעית בּלתי-פּוֹסקת, בּהדרכה, בּהמצאת חמרי זרע, מכשירי עבוֹדה, רפוּאוֹת, בּתחנוֹת נסיוֹן וּבהשׂכּלה חקלאית. וּבארצנוּ, בּישוּבנוּ, אשר החקלאוּת שבּוֹ מתחילה מר' ליבּ המלמד של מנדלי ה“מוּמחה לחיטים”¹⁴, אשר הכּל, ממַסד ועד הטפחוֹת, מן העבוֹדה עצמה ועד העוֹבד והמנהל, הכּל היה צריך להיבּנוֹת מחָדש, בּחינת יש מאין, איפה היתה העזרה המוּגשה לעוֹבד, למען לא ישׂא הרוּח את עמלוֹ? מי הדריך את הפּוֹעל החדש, את התימני, את הפּוֹעלת, מי דאג לסקל מעל דרכּם את אבני-הנגף היתירוֹת? איפה הם מוֹסדוֹת העזרה החקלאית, אשר העם נתן לבניו-חלוּציו? לאן יפנה האִכּר כּשהמַגפה הוֹיָה בּבקָרוֹ, לאן יִפנה הירקן כּשמזיק מתנפּל על יַרקוֹתיו, לאן יפנה הפּלח כּשהעכבּרים מכרסמים את יבוּל שׂדהוּ?

בּמדינוֹת שרוֹב העם אינוֹ יוֹדע קרוֹא וּכתוֹב משוֹטט האַגרוֹנוֹם המחוֹזי, המַדריך-הנוֹדד, ודוֹפק על פּתחוֹ של האִכּר, ומַערים תחבּוּלוֹת איך להלעיטוֹ את הידיעוֹת החסרוֹת לוֹ, איך להרכּיב לוֹ את פּרי החקירה והחידוּש החקלאי. והפּוֹעל העברי, הדוֹפק על כּל השערים, הבּוֹחן וּמחפּשׂ – היִמצא פּוֹתר לשאלוֹתיו, המדריכוֹת את מנוּחתוֹ, לא לשאלוֹתיו הנצחיוֹת, כּי אם לאלה שבּאוּ אליו מתוֹך עמל העבוֹדה והדאגה להצלת המשק?

הנה נפתח מקצוֹע חדש בּחקלאוּת שלנוּ, פּרי עבוֹדתוֹ של העוֹבד החדש – גידוּל ירקוֹת. זה שנים אחדוֹת שאנוּ מתעסקים בּוֹ, ואפילוּ בּהצלחה ידוּעה וּבתקווֹת. וכל שנה אנוּ מחפּשׂים מחָדש זרע בּאשר נמצא, בּחנוּת המכּוֹלת הערבית, אצל חנוָני שבּא מדמשׂק, על ידי משלוֹח מקרי של מַכּר בּחוּץ לארץ, אצל האִכּר ש“ניסה” לגדל בּעצמוֹ זרע; ושנים על שנים זוֹרעים אצלנוּ דוּנמים של כּרוּב וּכרוּבית, סלק וּצנוֹן בּשוּרוֹת ישרוֹת וּמסוּדרוֹת להפליא, וּבהשקעת-כּוֹחוֹת רחבה של עבוֹדה “מוֹדרנית” – ויש שהם מביאים לנוּ רק פּרחים ולא פּרי, וּמוֹצצים את הלב על אי-פּוֹריוּת עבוֹדתך, על כּספּך אתה אוֹ על כּספּי הציבּוּר אשר אכלת. ושוּב אתה ממשיך קיוּם עלוּב, חצי-רעב, מלא בּוּשה וּכלימה, בּחוֹסר אמוּנה וכבוֹד לעצמך ולעבוֹדתך. ואתה חוֹזר וּמשקיע את עצמך בּעבוֹדת-פּרך עקשנית, שאינה יוֹדעת מַרגוֹע, המלאה דאגוֹת וּטרדוֹת מבּלי קוֹרטוֹב קוֹרת-רוּח והרחבת-הדעת, והיא שצריכה ויכוֹלה כּאילוּ למלא את אשר החסירוּ התנאים האוֹבּיֶקטיביים שבּהם אתה עוֹבד. הצריך מי שהוּא לדאוֹג לזה, כּי לעוֹבד העין-גַנימי, לתימני בּמחנה-יהוּדה, לקבוּצת-הפּוֹעלוֹת יהיה זרע טוֹב, מין מַתאים? אין דבר. הישוּב הוֹלך לוֹ בּדרכּוֹ ועוֹשׂה לוֹ את שלוֹ, והעוֹבד מנַפּץ את ראשוֹ אל הסלע; מנת-חלקוֹ דפיציטים וּמפּח-נפש, ואשמת אי-פּוֹריוּת העבוֹדה על ראשוֹ תחוּל.

והאִכּר-הפּלח הגלילי שלנוּ, זה שכּל השנים כּרע תחת נטל העבוֹדה הקשה, נמק בּעָניוֹ ודלוּתוֹ, וּבקוֹשי היה מוֹצא את לחמוֹ – לא מן האדמה שנתנה דפיציטים, כּי אם על ידי כּל מיני “עבוֹדוֹת זרוֹת” – הֶעָזַר לוֹ מי לזרוֹע חיטה וּשׂעוֹרה טוֹבוֹת, בּחוּנוֹת, בּדוּקוֹת? הלימד אוֹתוֹ מי מחזוֹר זרעים נכוֹן? ההיה לוֹ מקוֹם להשׂיג כּלי-עבוֹדה מַתאימים, פּרה חוֹלבת, בּהמת-עבוֹדה טוֹבה? האם היה לוֹ עזר אחר וּמדריך אחר, מלבד פּוֹעלוֹ, הפּלח השכן?

בּכל פּינה שבּישוּב אשר תפנוּ, תמצאוּ את העוֹבד הבּוֹדד, המחַטט ומחפּשׂ דרכים איך להרים את העבוֹדה ואת פּריה. זה מנסה לאַקלם מין צמח חדש, זה בּוֹחן אוֹ מַתאים איזה כּלי חדש, זה מגַדל בּני-מין שוֹנים לבחינה וּלבירוּר, זה מנסה אוֹפן-עבוֹדה אוֹ סעיף-משק שעוֹד אין לוֹ מַהלכים. בּכל פּינה תמצאם, את העמלים האלה, כּל אחד בּשאָר-הרוּח המיוּחד, אשר חוֹנַן בּוֹ, וב“שגעוֹן” המיוּחד המפעֵם אוֹתוֹ. כּל אחד בּמקוֹמוֹ הוּא לא רק פּוֹעל הצריך למלא את יוֹם עבוֹדתוֹ ולדאוֹג – ועוֹד איך לדאוֹג – למחיָתוֹ, כּי אם גם חוֹקר וּבוֹחן, ואיניציאַטוֹר וסַדרן ותלמיד. וכל זה הוֹלך וּמגשש קיר מבּלי למצוֹא נקוּדת-משען. לְמָה היה כּל המרץ השׂכלי והנפשי הזה עלוּל להביא? ועכשיו – “מַה-צְּחִיחָה הַחֶלקָה וּמַה-מְּקֻלָּלָה, אם פְּרֻדּוֹת כָּאֵלֶּה”… האכן זהוּ גוֹרלוֹ של ה“מַתמיד החדש”?

---

“עבוֹדה זוֹלה”. לא רק המשק הפּרטי של כּוֹרמינוּ וּבעלי פּרדסינוּ אינוֹ יוֹדע בּסיס כּלכּלי אחר, כּי אם גם יצירת הישוּב עצמה בּנוּיה על יסוֹד זה – חסכוֹן ועבוֹדה זוֹלה. הישוּב החדש שלנוּ, של חוֹבבי-ציוֹן, של הציוֹנים ואפילוּ של ה“נדיב” – שוֹאף להיוֹת “מעשׂי”. וּמַעשׂיוּתוֹ היא מסוּג זה שאינה יוֹדעת מעזרה חקלאית, הדרכה מדעית, חקירה נסיוֹנית. כּל אלה הם בּשבילוֹ מוֹתרוֹת, לוּכּסוּס, הוֹצאה בּלתי-פּרוֹדוּקטיבית, הרוֹבצת לפתח הרכוּש הציבּוּרי. וּמזה צריך, מוּבן, לברוֹח כּמטַחוי-קשת. המיַשבים שלנוּ עסוּקים רק בּדבר של ממש: הַעמָדה על הקרקע. כּל השאר יבוֹא מאליו; הקנין הפּרטי – הוּא יחוֹלל נפלאוֹת, הוּא יברא את המשק הבּריא, המצליח, המַכניס רוָחים. עצם המוּשׂג “אַגרוֹנוֹם” משמש בּארץ חוֹמר למַהתלוֹת וּבדיחוֹת. היֶשנה בּארץ אפשרוּת קיוּם לאַגרוֹנוֹם שאינוֹ פּקיד וּמנהל משק? היִשוּב שאין לוֹ צוֹרך בּעוֹבדים מדעיים, הוּא ידע להציע לפני האַגרוֹנוֹם הצעיר שבּא לארץ, חסר-כּל-נסיוֹן והכנה מעשׂית (אַגרוֹנוֹמים מוּמחים לא בּאוּ ולא הוּבאוּ) רק משׂרת מנהל אוֹ משגיח, ועשׂה אוֹתוֹ לקלס ולשנינה בּעיני החברה, השׂמֵחה לאידוֹ.

כּכה הבין העם החכם והנבוֹן את בּנין הישוּב. התימָשך גם הלאה דרך זוֹ? התישָאר העבוֹדה להיוֹת מוּצגת למטרה לחיצי הטבע, לפגעים וּפוּרענוּיוֹת, בּאי-ידיעה וּבאי-תרבּוּת? היוּגש גם ליצירת הישוּב הלאוּמי – תוֹך תוֹכוֹ של העתיד – בּחשבּוֹנוֹת של חסכוֹן מסוּג זה?

הרמת החקלאוּת היא לעוֹבד החקלאי, לקיוּמוֹ, לעתידוֹ ענין-חיים לא פּחוֹת מאשר יצירת סדרי החברה. מבּלי קידמַת החקלאוּת והרמתה הרדיקלית אין תקוּמה לעוֹבד. והדרישוֹת לשיתוּף המדע בּישוּב בּמידה רחבה, ליצירת המוֹסדוֹת והמפעלים, להרמת החקלאוּת ולהפצת השׂכּלה חקלאית, צריכוֹת להיות חלק בּלתי נפרד מדרישוֹת העוֹבדים.

בּראשית העבוֹדה הישוּבית השיטתית צריכה להיוָצר מערכת מפעלים אשר תוֹסיף להתרחב וּלהסתעף, בּרוֹחב וּבעוֹמק, עם צמיחת הישוּב:

תחנוֹת-אקלים לנטיעוֹת, ירקוֹת וּפלחה, מַשתלוֹת מרכּזיוֹת, המספּיקוֹת שתילי עצים בּריאים וּבטוּחים, מרכּז להמצאת זרעים וּבחינתם, מוֹסדוֹת אֶנטוֹמוֹלוֹגיים למלחמה בּמזיקים, לַבּוֹרַטוֹריוֹת חקלאיוֹת, המצאת זבלים וּבחינתם, תחנוֹת נסיוֹן, שׂדוֹת וגנים לבחינוֹת בּמחוֹזים השוֹנים מנחל מצרים ועד הלבנוֹן, רפתים לגידוּל גזעי-חלב וּבהמוֹת-עבוֹדה, עזרה וֶטֶרינרית, מוֹסדוֹת נסיוֹן לתעשׂיית-שימוּרים של פּירוֹת וירקוֹת, לתעשׂיית-חלב, נסיוֹנוֹת של בּניה מתאימה לצרכי הישוּב, הזמנת כּלי-עבוֹדה וּבחינתם, קוּרסים חקלאיים, מדריכים נוֹדדים, ועוֹד ועוֹד.

על ידי יצירת המפעלים האלה יִכָּנס לארץ חֶבר של כּוֹחוֹת מדע מעוּלים, אשר פּעוּלתוֹ תהיה ניכּרת בּכל ענפי העבוֹדה הישוּבית, אשר יכניס זרם של דעת, מרץ ואיניציאַטיבה. בּיחס לכּוֹחוֹת האלה אין להשתמש בּמידת הקימוּץ. בּיד נדיבה צריך המדע החקלאי והכּשרוֹן האישי להיזרע בּארץ, לבל יהיה לריק עמלנוּ.

---

אוּלם, האם רק העזרה החקלאית היא לבדה חסרה לנוּ בּישוּב? האם רק להצלחת המשק חסרים אצלנוּ התנאים האֶלמנטריים, ולאדם עצמוֹ, לחייו, לבריאוּתוֹ, להגנה מפּני כּליוֹנוֹ והתנַוונוּתוֹ האם דוֹאגים אצלנוּ? האם נחשבת דאגה זוֹ לאחד החוֹבוֹת היסוֹדיים של הישוּב?

קשה לדבּר בּנידוֹן זה. זהוּ אחד הליקוּיים הכי-מעציבים בּישוּבנוּ. חֵטא חָטא הישוּב, ואף החדש בּכלל, לחלוּציו, עד היוֹם. ואף צמצוּם האמצעים אינוֹ מכפּר על דלוּת המוּשׂגים, אשר התגלתה פּה בּכל עוּמקה.

בּמידה זעוּמה של אֶקוֹנוֹמיה אֶביוֹנית וחסרת-היקף מדדוּ אצלנוּ כּל צעד לעבוֹדה סַניטרית. והתוֹצאוֹת? בּיוֹקר רב שילם הישוּב בּעד הקימוּץ הלאוּמי הזה. מי מאִתנו לא ימנה מקרי מות של אנשים קרוֹבים לוֹ, שרק חוֹסר עזרה מדיצינית מינימַלית בּארץ גרם לכך? וכמה נשארוּ בּעלי-מוּמים מחוֹסר ריפּוּי מַתאים? האם לא היה הגליל התחתוֹן, תקוּף הקדחת וּמגפוֹת וּצפוּי-התנַפּלוּיוֹת עזוּב בּמשך כּמה שנים מבּלי כּל רוֹפא? הבאנוּ לארץ את התימנים, למען החיוֹתם, הרימם, הבריאם, והפקרנוּם לגויעת-תחלוּאים. הנזכּיר את קרבּנוֹת השמירה היתירים, אשר ימים וּמעֵת-לעתים גָועוּ עד בּוֹא העזרה המאַחרת? היש צוֹרך פּה בּינינוּ לפרש מה הם תנאי ההבראה של הפּוֹעל, של התימני (גם אחרי עזרת קוּפּת-חוֹלים שלנוּ, שהראתה לנוּ אמנם בּשעת המַשׁבּר, עד כּמה כּל עבוֹדה מסוּדרת וּמסוּרה, בּתנאים הכי-דלים, מסַייעת להצלת נפשוֹת)? הלא גם בּתי-החוֹלים שלנוּ מתקיימים בּנס וּסגוּרים רוֹב ימוֹת השנה על מַסגר. ועל איכוּתם אַל נדבּר. אנוּ הלא מכּירים תוֹדה גם על המעט שיש, ויוֹדעים את תנאי קיוּמם. וזה בּארץ שתחלוּאיה מרוּבּים, שההתאַקלמוּת גוֹזלת כּל כּך הרבּה כּוֹחוֹת, שכּל כּיבוּש עֶמדה חדשה מלוּוה בּמחלוֹת, שפּיתוּח אדמת-בּוּר גוֹרר בּה התקפות-קדחת.

וּבערים, מרכּז הפילַנטרוֹפּיה העברית מכּל קצוי תבל? הנך עוֹבר בּחוּצוֹת ירוּשלים, צפת, טבריה ורוֹאה את הילדים, ילדי ארץ-ישׂראל העלוּבים, אשר טיפּת חלב אינם רוֹאים, עם חיורוֹן-פּניהם, רפיוֹן-בּשׂרם, רזוֹן-עצמוֹתיהם. ואין-אוֹנים לעזוֹר וּלשנוֹת, אתה תוֹהה על הכּל: מה ה“לאוּמיוּת” שלנוּ, המהוּללת, איפה הוּא החוּש העממי, היכן הם הקשרים, קשרי-אדם, בּין האינטֶליגנציה הלאוּמית, ה“דמוֹקרטית” וּבין ה“המוֹן”? האין אלה שני עמים זרים מנוּכּרים וּמתנכּרים לפניך? אַיה, לאחרוֹנה, הרחמנוּת היהוּדית?

על העזרה המדיצינית בּארץ וּמצבה, על גוֹבה הכּוֹחוֹת וּתנאי התפּתחוּתם, על דלוּת האַתמוֹספירה המדיצינית, המעכּבת בּעד עליה והשתלמוּת יש עוֹד הרבּה לספּר, אוּלם טוֹב היה אילוּ היוּ עוֹשׂים את זה אלה הקרוֹבים לדבר ממנוּ.

חייבים אנוּ, כּוּלנוּ, לדאוֹג, כּי המוּשׂגים והערכתם בּנידוֹן זה ישוּנוּ כּליל.

בּשביל עם כּעמנוּ, אשר תנאי הקיוּם האיוּמים עשׂוּ בּוֹ שַמוֹת מכּל צד בּמשך מאוֹת שנה, בּתנאי עבוֹדתנוּ אשר החליצוּת וההתאַקלמוּת דוֹרשוֹת את כּל המאמצים, ותחלוּאי הארץ וּתנאי החיים הקשים גוֹזלים את מיטב הכּוֹחוֹת – לא צריכים עניני בּריאוּת העם להיוֹת מן האחרוֹנים. אוּלי עתה, עם לקח המלחמה העוֹלמית, כּבר הגיע הזמן לכל האדם, כּי בּמקוֹם ההרס והאבדוֹן השיטתי, בּמקוֹם הבּירוּר הסיסטמַתי של הכּוֹחוֹת הכי-בּריאים למען הקריב אוֹתם למוֹלך – תבוֹא דאגת הבּריאוּת של הדוֹר ההוֹוה והדוֹרוֹת העתידים, שכּנגד הפּרוֹצס של כּליוֹן האדם וניווּנוֹ תבוֹא העבוֹדה המסוּדרת לחיזוּקוֹ וּלהבראָתוֹ, וּבמקוֹם וַזרת-המלחמה – הוַזרה לבריאוּת-העם. האם עוֹד לא בּא הזמן? בּכל אוֹפן, אצלנוּ, אם חסים אנוּ על מעט הכּוֹחוֹת שיש בּארץ, על אוֹתוֹ הקיבּוּץ הקטן, בּערים וּבמוֹשבוֹת, שעלוּ לנוּ כּל כּך בּיוֹקר, אם רוֹצים שהכּוֹחוֹת שיִכָּנסוּ לארץ לא יתבּזבּזוּ לריק, אם רוֹצים בּפוֹריוּת החיים והעבוֹדה – צריכה אזי הדאגה הסַניטרית לתפּוֹס מקום בּראש. כּוֹחוֹת מדע מהמַדרגה הראשוֹנה צריכים להיכּנס לארץ, מוֹסדוֹת-חקירה מדעיים, השגחה סַניטרית, בּתי-חוֹלים מוֹדרניים, בּתי-החלָמה, בּתי-יוֹלדוֹת, מוֹסדוֹת להזנת התינוֹקוֹת, להמצאַת חָלב מפוּסטר, מרחצאוֹת עממיים – צריכים להיפּתח. שוּּרה של מוֹסדוֹת וכוֹחוֹת מאוּחדים אשר יספּיקוּ את העזרה הדרוּשה להבראַת הארץ, ויבראוּ את האַתמוֹספירה הרצינית של עבוֹדה מדעית, שבּה יהיה מקוֹם לרוֹפא הטוֹב, לרוֹפא הגדוֹל.

הלשכּה הציוֹנית הסַניטרית צריכה ללַווֹת את הבּא לכל המקוֹמוֹת החדשים אשר ילך, ועבוֹדתה צריכה להיעשׂוֹת בּכל אוֹתה האחריוּת, שציבּוּר העוֹבדים עוֹשׂה את עבוֹדתוֹ הוּא. זוֹהי החוֹבה, אוּלי הראשוֹנה שבּחוֹבוֹת, נגד כּל אלה שלהם אנוּ קוֹראים וּלבוֹאם מחכּים.

---

ועוֹד סעיף אחד של העבוֹדה בּארץ, סעיף עזוּב לגמרי, תוֹבע את עלבּוֹנוֹ ודוֹרש את תיקוּנוֹ: זוֹהי **העבוֹדה התרבּוּתית העממית. ** עבוֹדה תרבּוּתית בּארץ פּירוּשה עד היוֹם הזה – בּתי-ספר. מחוּץ לתחוּמי המוּשׂג הזה לא יצאנוּ.

(מאמר מוּסגר. אפשר שגם בּפּינה זוֹ, בּתרבּוּת ה“רשמית”, רשוּתם של המוֹרים ועסקני החינוּך, יש לפּוֹעל מה לאמוֹר, וצריך שיֵאָמר. הפּוֹעל עכשיו כּבר אינוֹ הרוָק הנוֹדד. שאלת חינוּך ילדיו כּבר מעסיקה, מדאיגה וגם מטרידה.

וּמה הם בּתי-הספר שלנוּ בּמוֹשבוֹת, וּלמה הם מחַנכים, וּמהוּ הקשר שבּיניהם וּבין החיים של העוֹבד ועתידוֹ – זוֹהי שאלה מרה, הנשאלת כּבר חרש בּאָהלינוּ, ואשר בּהכרח עוֹד ישוּבוּ אליה לא פּעם. אוּלם זוֹהי פּרשה לְחוּד).

מה נעשָׂה בּארץ למען הָקֵל על הבּא מחדש את רכישת העברית? זה היה ענין של יחידים, של קנאים, של מתנדבים. בּחלקנוּ אנוּ, הפּוֹעלים, נפל הגוֹרל, גוֹרל הכּבוֹד אמנם, של הפצת השׂפה בּפי חוּגים עממיים, משוּללי הידיעה. וכל הכּאב הכּרוּך בּעקב אי-הידיעה: צמצוּם החיים, מרירוּת הלבבוֹת, ההתנכּרוּת והמכאוֹבים הפּנימיים – הוּרגש בּמחננוּ שכם אחד. רבּים בּנוּ היוֹדעים על עצמם ועל בּשרם אוֹ על קרוֹבי נפשם את לבּוֹ הדוָי של האדם הבּא לארץ וּלשוֹנוֹ אינה אִתוֹ, את מצב הנפש של האם הרוֹצה לדבּר עם ילדהּ עברית וּלשוֹנה מגמגמת, את המַרטירוֹלוֹג הקשה של האדם הגוֹזל בּמשך שנים מרגעי מנוּחתוֹ הדלה למען תפוֹס פּירוּרי השׂפה מבּלי מוֹרה, מבּלי ספר-לימוּד, מבּלי כּל עזרה.

וּמה יהיה להבּא, כּשיבוֹא זרם העוֹלים הצפוּי? האוּמנם יוּתן לוֹ לגווֹע בּצערוֹ, בּאי-ידיעתוֹ? האוּמנם יעוּכּב הפּרוֹצס ההיסטוֹרי של איחוּד העם וּתחייתוֹ הכּלכּלית והתרבּוּתית על ידי צרוּת האפקים והמוּשׂגים, על ידי חוֹסר החוּש העממי, על ידי חוֹסר אנשים נאמנים, מחוּננים, עוֹבדי העבוֹדה התרבּוּתית בּעם?

גם בּמדינה ששׂפתה שוֹלטת בּכל ענפי החיים, יוֹדעים להגיש לאֶמיגרנט את העזרה הדרוּשה בּלימוּד השׂפה.

ואצלנוּ?

חוֹבבי-ציוֹן ידעוּ לפני כּמה שנים להוֹציא חוֹברת ללימוּד ערבית. איפה היא החוֹברת הראשוֹנה ללימוּד הדיבּוּר העברי, אשר העוֹלה יקחנה אתוֹ בּעלוֹתוֹ על הספינה, איפה הוּא ספר-הלימוּד לגדוֹלים, איפה הם המכשירים האפשריים, העוֹזרים להקנוֹת את ידיעת השׂפה, אף מבּלי ידיעת בּעלים?

אכן, גם זהוּ לוּכּסוּס, אחד המוֹתרוֹת “היקרים”, כּעזרה אַגריקוּלטוּרית, כּעזרה מדיצינית.

והשׂכּלת העם אינה, מוּבן, שאלת הלשוֹן בּלבד. די לזכּוֹר את המצב העלוּב של הספריוֹת בּארץ (מן הספריה העממית בּמוֹשבה ועד ה“בּית נאמן”¹⁵), להתבּוֹנן אל מצב ההשׂכּלה של הדוֹר הצעיר גוֹמרי בּית-הספר, הנשארים אחרי-כן מבּלי כּל המשך לימוּד והתפּתחוּת. ואין כּבר לדבּר על דבר מצבה של ספרוּתנוּ והתאָמתה לצרכי התרבּוּת של הקוֹרא, שוֹאף הדעת.

האוּמנם צריך להשלים עם המצב, שאִכּרוּת וּבוֹרוּת הם שמוֹת נרדפים? לא ולא. על בּערוּת לא תיבָּנה האִכּרוּת העברית, לא תיבָּנה כּנסת ישׂראל, לא תיבּנה כּנסת העבוֹדה. “וכל בּנַיִך לִמוּדי ה'” – בּרכה עתיקה היא, שנתבּרכנוּ בּה. ואל נתבּייש בּה, ואל נַכזיבה. עבוֹדה תרבּוּתית עממית, רחבה ועמוּקה, צריכה ללווֹת את כּל עבוֹדתנוּ הישוּבית. אמצעים ענקיים וגם כּוֹחוֹת אנוֹשיים ענקיים, כּוֹחוֹת אהבה וּמסירוּת צריכים לבוֹא לעזרת השׂפה העברית, לעשׂוֹתה לנחלת-העם השב אל מוֹלדתוֹ, להשׂכּלת העוֹבד, לחינוּך הדוֹר הצעיר גם אחרי היפּרדוֹ מבּית-הספר. שוּם אמצעים אַל יהיוּ בּעינינוּ גדוֹ­לים מדי בּשביל הקלת הפצת השׂפה העברית בּפי הבּאים. מערכת מפעלים תרבּוּתיים צריכה להיוָצר, מיִסוּד בּית-לימוּד השׂפה לבּאים ועד יצירת ספרוּת עברית לעם, בּמה טוֹבה מחנכת, מוּזיאוּם אמנוּתי לאוּמי, ואוּניברסיטה עממית, המַתאימה לצרכי ההשכּלה בּארץ, לגוֹבה התרבּוּתי של העוֹבד הארץ-ישׂראלי.

בּחברה העברית הנבנית אין מקוֹם לשתי תרבּוּיוֹת: לתרבּוּת של המעמד העליוֹן ולתרבּוּת של שפלי-הרוּח. היצירה התרבּוּתית כּוּלה צריכה להיוֹת בּתוֹך יצירת חיי העם, להיזוֹן ממנה ולהזינה. קניני התרבּוּת, המדע, האמנוּת והמחשבה, צריכים להיוֹת נחלת העם. ואַל תאמרוּ כּי הדברים האלה רחוֹקים.

---

בּין העבוֹדוֹת השוֹנוֹת לתקנת ירוּשלים, להרמתה וּלהבראָתה צריכה ויכוֹלה גם העבוֹדה החקלאית לתפּוֹס את מקוֹמה. מוּבן מאליו כּי אין עבוֹדה זוֹ צריכה להיעשׂוֹת על חשבּוֹן עבוֹדוֹת כּלכּליוֹת-עירוֹניוֹת אחרוֹת. כּי אינה יכוֹלה להעלוֹת ארוּכה לכל מַדְוֵי ירוּשלים ולפתוֹר את שאלת הקיוּם של המוֹניה הרעבים והדווּיים, כּי אם להוֹסיף גוָן חדש לעבוֹדה הרַבּה הצריכה להיעשׂוֹת, להכניס זרם מחַיֶה לתוֹך חיי העיר העתידים להיבּרא.

עיר זוֹ עם אקלימה הנוֹח לצמיחה, עם עמקיה הפּוֹריים, עם עציה העתיקים – ההוֹלכים אמנם ונחרבים לעינינוּ בּפראוּת הסביבה והשלטוֹן הקוֹדם, עם הכּפרים מלאי הירק וגני-השלחין המַקיפים אוֹתה, לנוּ אין בּה מכּל זה כּלוּם, רק חוֹמוֹת, חנוּיוֹת וחרבוֹת. והישוּב העברי, הנמק בּדלוּת וּבדחקוּת, בּחוֹסר לחם ואויר בּין החוֹמוֹת של עיר זוֹ רק שמוּעה שמע על דבר “קוֹלוֹניֶס”, “קוֹלוֹניסטין” וּפוֹעלים. ורוּבּוֹ הגדוֹל אף לא ראָם, וחוֹשב אוֹתם לאחדים מן הדברים המוּזרים בּעוֹלם, הרחוֹקים-רחוֹקים.

מלבד המקרה היחידי לפני ארבּעים שנה, בּראשית היוָסד פּתח-תקוה, לא נתנה עיר יהוּדית זוֹ, לב האוּמה, בּמשך כּל שנוֹת עבוֹדת הישוּב, חוֹמר אנוֹשי לגאוּלת הארץ, אפילוּ בּאוֹתה מידה שנתנה איזוֹ עיירה זעירה בּרוּסיה אוֹ בּגליציה. ולא רק שהישוּב הירוּשלמי לא נתן משלוֹ לישוּב החקלאי, הוּא גם לא קיבּל, לא ינק ממנוּ ולא ראה אוֹתוֹ מקרוֹב. נחוּצה היתה “גזירה” של גֶ’מַל-פֶּחָה בּימי האַרבּה ¹, למען אשר חלק מבּני ירוּשלים יראה בּעיניו את אחת המוֹשבוֹת. ואפילוּ בּני “הישוּב החדש”, חניכי בּתי-הספר, היוצאים אוּלי לפעמים לטיוּל למוֹשבה, אינם הרבּה יוֹתר קרוֹבים לישוּב מחניכי החדרים והישיבוֹת. אף הם, בּני הארץ, לא נתנוּ מתוֹכם שוּם עוֹבדים בּשביל גאוּלת הארץ (אָפיית למדי היא אַנקיטה אחת שנעשׂתה בּין חברי אגוּדה ציוֹנית מבּני הדוֹר הצעיר. מששים חברים ראוּ רק שמוֹנה בּעיניהם מוֹשבה עברית).

הכנסת עבוֹדה חקלאית בּירוּשלים, זאת אוֹמרת, לברוֹא קשרים חיים בּין העיר ירוּשלים וּבין ישוּבנוּ הקרקעי עוֹבד האדמה, להמציא לחלק מתוֹשביה אפשרוּיוֹת של עבוֹדה פּוֹריה, של קיוּם אנוֹשי, – מבּלי להיוֹת תלוּיים בּעזרה וּצדקה – של התאַזרחוּת קרקעית; להכניס לתוֹך ירוּשלים חוּג חדש של תוֹשבים, מאנשי הישוּב החקלאי העוֹבד, הכּוֹבש, השוֹאף ליצירה מעשׂית, לברוֹא בּקרב הימים בּירוּשלים מעמד חדש של חקלאים עירוֹניים, גננים, ירקנים, שַתָּלים, מגַדלי בּהמוֹת, עוֹפוֹת, דבוֹרים.

אוּלם לא רק ערך כּלכּלי וחינוּכי ישנוֹ לעבוֹדה זוֹ בּירוּשלים, כּי אם גם ערך מדיני-תרבּוּתי – אם אפשר לאמוֹר כּך. יצירת חַוָה לאוּמית יפה בּקרבת העיר, סידוּר גנים יפים על יד בּתי-הספר, ואף גם על יד הישיבוֹת וּשאר המוֹסדוֹת העבריים הציבּוּריים (אוּלי גם לא רחוֹק היוֹם שיגשוּ אצלנוּ לסידוּר גן בּוֹטַני לאוּמי); סידוּר מחלבה גדוֹלה המַמציאה חלב מַבריא מפוּסתר לתינוֹקוֹת, משתלה טוֹבה, הממציאה שתילי עצים, ירקוֹת וּפרחים לשכוּנוֹת החדשוֹת אשר תיבָּנינה, נטיעת חוּרשת הרצל, שתהיה ראוּיה לשמה, בּקרבת העיר, הכנסת הירק והצוֹמח לכל פּינה עברית, סידוּר חנוּיוֹת הגוּנוֹת, אשר תמכּוֹרנה ירקוֹת, בּיצים, חמאה, גבינה משלנוּ, פּרי העבוֹדה העברית. כּל השׁיפּוּר הזה שׁל העיר הָרֹאשָׁה בּארצנוּ, כּל התיקוּן הכּלכּלי והרוּחני הזה בּחיי תוֹשבי עירנוּ, כּל זה יבוֹא ויעיד על ערכּנוּ הציביליזטוֹרי, על כּוחנוּ התרבּוּתי, היוֹצר, אוּלי לא פּחוֹת מאשר הקמת בּתים לתוֹרה וּלמדע.

מקצוֹעוֹת החקלאוּת, אשר יש להם מקוֹם ועתיד בּירוּשלים וּבקרבתה הם: גידוּל-ירקוֹת, החזקת בּקר וצאן, תעשׂיית החלב, גידוּל עוֹפוֹת, גידוּל דבוֹרים, גידוּל משתלוֹת של עצים וּפרחים, תעשׂיית-שימוּרים של ירקוֹת וּפירוֹת.

גידוּל הירקוֹת מעסיק בּסביבוֹת ירוּשלים עם רב. כּפרים רבּים, בּיחוּד אלה אשר תנאים נוֹחים להם: מים, גבעוֹת זבל של דוֹרוֹת, אקלים יוֹתר חם בעמקים – חיים על עבוֹדה זוֹ. ואף על פּי כן כּמוּת הירקוֹת מצוּמצמה וּמחיריהם גבוֹהים מאד. יש עוֹד די מקוֹם לקיוּם ציבּוּר של ירקנים יהוּדים וּכמוֹ כן להרחבת המקצוֹע וּלהעלַאתוֹ על ידי עבוֹדת-חקירה נסיוֹנית, בּחינת מינים והכנסתם וכוּ'. הכנסת המקצוֹע הזה בּמידה רחבה וּבתנאים רציוֹנַליים צריכה לפעוֹל לטוֹבה גם על הספּקת המזוֹנוֹת של ירוּשלים. אפשר לקווֹת בּבטחה כּי אחרי עבוֹר שנוֹת עבוֹדה ונסיוֹן, וּברָכשנוּ לנוּ חלקוֹת-אדמה מַתאימוֹת יצליח בּידינוּ לנטוֹע את הענף החקלאי הזה ולברוֹא בּירוּשלים וּסביבוֹתיה מעמד של ירקוֹת בּטוּח בּקיוּמוֹ.

הספּקת ותעשׂיית חלב כּבר תפסוּ מקוֹם רב בּירוּשלים, אף בּישוּב היהוּדי. ועם ריבּוּי אוּכלוֹסיה וּצמיחתה בּעתידה תצמח גם תקותם של המקצוֹעוֹת האלה, אם כּי המספּוֹא וּשאר צרכי ההספּקה של בּהמוֹת-החלב, יצטרך להיוֹת מוּבא בּרוּבּוֹ מן החוּץ. המחלבה של המוֹשבה האמריקאית יכוֹלה לשמש בּנידוֹן זה דוּגמה יפה, ואף הצבּר בּלי קוֹצים והאספּסת והתירס המכּסיקאי בּאים בּחשבּוֹן. התפּתחוּת המקצוֹע הזה, מלבד פּרנסת העוֹבדים, חשוּבה עוֹד לנוּ בּיחוּד בּשביל בּריאוּת התוֹשבים, הקלת החיים, טיפּוּח התינוֹקוֹת והילדים.

גידוּל מַשתלוֹת וּפרחים ודאי לא יתפּוֹס מקוֹם רחב בּשנים הכי-קרוֹבוֹת. אוּלם אפשר לקווֹת, כּי עם בּנין שכוּנוֹת חדשוֹת, עם נטיעת גנים וחוּרשוֹת – תבוֹא גם הדרישה. ואזי תפרנס עבוֹדה זוֹ את בּעליה בּהרחבה. התחלה של עבוֹדה זוֹ צריכה להיעשׂוֹת בּהקדם, בּאשר היא תעזוֹר לנוּ לתת את הצוּרה הנאה לשכוּנוֹתינוּ, לחצרוֹת מוֹסדוֹתינוּ.

על יד המשקים החקלאיים ימָצא מקוֹם גם לגידוּל עוֹפוֹת. חלק מהמזוֹנוֹת ימָצא להם משיירי הגן, והכנסה של החזקת עוֹפוֹת בּעיר תשלם את הוֹצאוֹת המזוֹנוֹת אשר יִקָנוּ.

גם לגידוּל דבוֹרים ימָצא מקוֹם בּירוּשלים. לפי דברי הבּוֹטַנַאי א. ראוּבני מרוּבּים צמחי הדבש בּסביבה זוֹ. ואף גן-הירקוֹת יוּכל להיוֹת לעזר בּענין הזה.

עם התפּתחוּת המקצוֹעוֹת האלה יִפָּתח אוּלי מקוֹם גם לתעשׂיה החקלאית, לשימוּרי ירקוֹת וּפירוֹת. בּסביבוֹת ירוּשלים מרוּבּוֹת הנטיעוֹת של זיתים, תאנים, גפנים, חַבּוּשים. יעלה אוּלי בּידינוּ להכניס לתוֹך ירוּשלים גם את ענף-העבוֹדה הזה, שערכּוֹ הכּלכּלי בּשביל העיר יוּכל להיוֹת רב מאד.

---

ההצעוֹת המעשׂיוֹת לעבוֹדה חקלאית בּסביבוֹת ירוּשלים תהיינה בּהכרח מצוּמצמוֹת מאד, כּל זמן אשר רכוּשנוּ החקלאי בּחבל הזה הוּא כּל כּך דל. בּשוּם מרכּז עירוֹני בּארץ – מלבד אוּלי חברוֹן, אין התאַחזוּתנוּ כל כּך מוּעטה עדיין כּאשר בּירוּשלים. הערים יפוֹ, חיפה, צפת, טבריה הן בּכל זאת מוּקפוֹת נקוּדוֹת של אדמה עברית. ועוֹד דבר: כּל מרכּזי החקלאוּת האינטנסיבית בּירוּשלים נמצאים בּקרבת המַעינוֹת, והמים הם הם שנוֹתנים את האפשרוּת לקַדֵם את העבוֹדה וּלהרויח ממנה. ואדמוֹת כּאלוּ, אדמוֹת שלחין, אין בּידינוּ כּלל: בּרי הדבר שרכישת חלקת אדמה עם מים בּמידה מספּיקה רק היא תתן לנוּ אפשרוּת של יצירת משק יפה בּסביבה זו. נקוה כּי לזה יוּשׂם לב. וּלפי שעה מוּכרחים אנוּ להתאים את הצעוֹתינוּ ועבוֹדוֹתינוּ המעשׂיוֹת הקרוֹבוֹת לאלה האדמוֹת שישנן בּרשוּתנוּ, וּלהשתדל לברוֹא בּהן את התנאים המינימַליים לפּחוֹת, להצלחת העבוֹדה. בּבוֹרוֹת חצוּבים גדוֹלים, אשר יכילוּ הרבּה מים, צריכים לבוֹא לעזרתנוּ. בּעזרת בּוֹרוֹת כּאלה וּמַשאבוֹת של יד אוֹ סוּסים עוֹלה בּידי הגרמנים לסַדר את גניהם (שנֶללר, בּית-החוֹלים הגרמני). בּאדמוֹת הרים שיסדרוּ אוֹתן דרגוֹת-דרגוֹת מיוּשרוֹת נפתרת שאלת המים בּיתר הצלחה. מהבּוֹרוֹת הגדוֹלים, הבּנוּיִים בּטֶרַסוֹת העליוֹנוֹת, יורדים המים על ידי צינוֹרוֹת ומשקים את הטרסוֹת התחתונות. בּאוֹפן כּזה נעבדים בּמנזרים אחדים בּהרים גנים יפים למדי.

---

ואלוּ הן העבוֹדוֹת אשר בּהן אפשר להתחיל בּימים הכי-קרוֹבים, לפי האפשרוּיוֹת הקרקעיוֹת המצוּמצמוֹת אשר בּידינוּ:

א. בּאחת החלקוֹת אשר בּרשוּתנוּ: “בּקעה”, “עמק רפאים” אוֹ “תלפּיוֹת”, יש לסדר משק של מחלבה וירקוֹת על שטח של 10–15 דוּנם. את שאר המקצוֹעוֹת יכניסוּ בּמשך הזמן. משק זה צריך להיוֹת נקוּדת-המוֹצא של העבוֹדה החקלאית בּסביבה. בּוֹ ימצאוּ עבוֹדה עשׂרוֹת אחדוֹת אנשים מבּני ירוּשלים וּבנוֹתיה, בּוֹ יקבּלוּ בּני ירוּשלים הרוֹצים בּעבוֹדת האדמה חינוּך חקלאי שימוּשי. הוּא ימציא לתינוֹקוֹת ירוּשלים חלב טרי ונקי – אוּלי גם מפוּסתר – הוּא ימציא לסביבה זרעים, שתילי עצים, שתילי ירקוֹת וּפרחים; הוּא ישמש גם מרכּז של חקירה ונסיוֹן חקלאי-שימוּשי בּחבל הארץ הזה, החדש לנוּ בּמוּבן הזה לגמרי.

בּ“בּקעה” יש תקוה כּי שאלת המים אוּלי תיפּתר בּהצלחה על ידי חפירת בּאר מים חיים. בּקרבת אדמתנוּ, וּבאוֹתוֹ הגוֹבה בּערך, בּחצר כּוֹמר יוָני כּבר נחפּרה פּעם בּאֵר, בּשנת תרס“ג, על ידי המהנדס האנגלי הוּנד בּעוֹמק של 30 מטר בּערך (בּאר זוֹ ראיתי נעוּלה בּימי שלטוֹן התוּרכּים). אפשר לחשוֹב, שגם הטמפּרטוּרה בּ”בּקעה" היא יוֹתר גבוֹהה מאשר בּתלפּיוֹת, מה שחשוּב בּיוֹתר בּסביבה זוֹ בּשביל גידוּלי ירקוֹת החוֹרף. לתלפּיוֹת יש היתרוֹן של שטח מישוֹר יפה, נקי כּמעט מאבנים.

ב. מלבד המשק הקבוּע הזה, הדוֹרש השקעת סכוּמים גדוֹלים (בּריכוֹת, בּנינים, רפתים, אינבֶנטַר חי) יש עוֹד מקוֹם בּירוּשלים לשוּרה של משקים ארעיים, אשר ערכּם הישוּבי והחינוּכי יכוֹל להיוֹת רב בּשנים הראשוֹנוֹת, עד שתיבּרא האֶפשרוּת של עבוֹדה ישוּבית יוֹתר יסוֹדית. אלה הם משקים לגידוּל ירקוֹת וּלמשק בֵּיתי קטן על ידי קבוּצוֹת פּוֹעלים מן המוֹשבוֹת על אדמת המגרשים השייכים לנוּ בּעיר, וּבאדמוֹת אשר ודאי תיקָנינה בּזמן הקרוֹב בּשביל מוֹסדוֹת ציבּוּריים שוֹנים. בּסידוּר מוּצלח, בּאפשרוּת לעבּד מגרש אחד בּמשך שנים אחדוֹת כּסדרן, בּחציבת בּוֹרוֹת הגוּנים למים, אפשר לקווֹת שקבוּצוֹת אלוּ תוּכלנה להתקיים על פּרי עבוֹדתן.

הערך החינוּכי של הכנסת פּוֹעלים וּפוֹעלוֹת לעבוֹדה בּירוּשלים, של יצירת עבוֹדת-אדמה עברית בּסביבת בּני העיר, בּתוֹך השכוּנוֹת העבריוֹת, לעיני הדוֹר הצעיר וילדי בּתי-הספר – מוּבן מאליו. מציאוּת ציבּוּר עוֹבדים חקלאים בּתוֹך העיר וּבקרבתה עלוּלה לעוֹרר כּוֹחוֹת נרדמים, להכניס את התוֹכן הציוֹני, החיוּני, תכני העבוֹדה, כּיבּוּש הארץ וההתאַחזוּת לתוֹך החוּגים העירוֹניים. בּעבוֹדת הקבוּצוֹת האלה יתחנכוּ גם עוֹבדים מוֹעילים בּשביל העבוֹדוֹת הישוּביוֹת היוֹתר רחבוֹת, אשר נגש אליהן בּימים הבּאים.

הקבוּצוֹת האלוּ, כּשהן לעצמן, תמֵלאנה גם חלק חשוּב מהעבוֹדה הנסיוֹנית החקלאית בּסביבה החדשה וְתִתֵּנָה בּמידה ידוּעה עבוֹדה גם לבני העיר וּבנוֹתיה, וּתשַתפנה אוֹתם בעבוֹדתן.

קבוּצוֹת אחדוֹת כּאלוּ יכוֹלוֹת להסתדר מבּלי קוֹשי רב בּקרדיטים בּלתי-גדוֹלים (5–8 אלפים פרנקים לקבוּצה בּמשך השנה הראשוֹנה) ויש יסוֹד לקווֹת שאחרי הנסיוֹן של השנה הראשוֹנה, הכּרוּכה תמיד בּנסיוֹנוֹת וּמכשוֹלים רבּים, תוּכל קבוּצה זוֹ לעמוֹד על רגליה ולחיוֹת על עבוֹדתה.

ג. עבוֹדה חשוּבה וּמיוּחדת בּמינה יש לפנינוּ בּהרמת החַלבּנוּת המקוֹמית. פּה אין לפנינוּ יצירת יש מאַין, כּרגיל, כּי אם חיזוּק היֵש, סיוּע וסעד לַקַיים העלוּל להתפּתח. לפני המַשבּר היוּ מוֹנים בּירוּשלים כּ-80 משפּחוֹת שהתפּרנסוּ על מקצוֹע זה. בּמשך השנים האלה נתדלדלוּ מאד וּבקרם וצאנם נתמעט בּתכלית. החלבּנים צריכים עכשיו להסתדר בּתור אגוּדה כּלכּלית, ועל המוֹסדוֹת הציוֹניים להמציא להם בּאחריוּת הדדית קרדיט מספּיק על יסוֹד מסחרי, למען אשר יוּכלוּ להגדיל את צאנם ובקרם. בּשנים כּאלוּ, שהמספּוֹא עוֹלה כּל כּך בּיוֹקר והבָּקר בּארץ הוֹלך וּמתמַעט, יש חשיבוּת רבּה להחזקת המקצוֹע הזה. עזים וּכבשׂים אפשר לגדל בּירוּשלים, המוּקפה גבעוֹת עטוּפוֹת דשא בּמשך הרבּה חדשים בּשנה והכנסתם עכשיו טוֹבה מאד.

זה יהיה מפעל כּלכּלי רב-הערך להרים משפלוּת חלק נכבּד מתוֹשבי ירוּשלים בּעלי ידיעה ונסיוֹן, אשר היוּ רגילים להתפּרנס מעבוֹדתם. אם הנסיוֹן הזה יצליח יהיה גם מקוֹם להמשך של מפעלים בּדרך זוֹ. עזרה לסידוּר תעשׂיית החלב בּירוּשלים וּמכירה משוּתפת של תעשׂיית החלב.

ד. מלבד החשיבוּת החינוּכית של סידוּר גינוֹת עבוֹדה על יד כּל בּית-ספר בּירוּשלים, אשר כּבר הצעתי פעם, ואשר כּבר הוּחל להתגשם בּמקצת, הנני מוֹצא לנחוּץ להציע שעל יד בּית-הספר לבנוֹת תסוּדר גינה בּמַסשטַבּ יוֹתר גדוֹל, אוּלי גם בּתוֹספת של משק-בּית קטן, שבּה תעבוֹדנה בּשׂכר מספר בּנוֹת מאלוּ שגמרוּ את בּית-הספר והראוּ את נטייתן לעבוֹד את עבוֹדת הגן. המעבר לעבוֹדת האדמה מתעכּב הרבּה בּשביל בּת ירוּשלים על ידי זה שהוּא קשוּר בּהכרח עם עזיבת הבּית והיציאה למוֹשבה. צריך לתת להן את האפשרוּת לעלוֹת על דרך העבוֹדה מבּלי ההכרח הזה בּהתחלה. אלוּ שיש להן נטיה רצינית לעבוֹדת-האדמה צריכוֹת להתאַמן בּעבוֹדה וללמוֹד אוֹתה קצת למעשׂה, ואחרי כן יֵקל להן למצוֹא את דרכּן בּחיים, אם בּצוּרה עירוֹנית ואם כּפרית. ואף אם לא כּל אלוּ שתעבוֹדנה בּגינה זוֹ תישארנה בּתוֹך העבוֹדה החקלאית וּמהן תעבוֹרנה אחרי כן להוֹראה וכוּ', לא תהיה העבוֹדה לשוא. הן תביאֶינה אִתן את החינוּך בּעבוֹדה וידיעת הצוֹמח אשר רכשוּ. עצם מציאת גינה זוֹ, מציאת פּינה לעבוֹדה חיה לבנוֹת המקוֹם, יהיה לה ערך חינוּכי רב.

מוֹסד כּזה יכוֹל להסתדר בּתקציב שנתי של 4–6 אלפים פרנק, לפי מידת רחבּוֹ.

האפשרוּיוֹת המנוּיוֹת כּאן אין בּהן כּדי לסמן את התמוּנה הרצוּיה והאפשרוּת של עבוֹדה חקלאית רחבה, זוֹהי רק התחלה, התחלה הכי-קטנה. והאפשרוּיוֹת הרחבוֹת תבוֹאנה רק עם רכישת אדמה חדשה, וּבעיקר אדמת-שלחין. אזי ידוּבּר לא רק על דבר **סידוּרים של חקלאוּת עירוֹנית בּירוּשלים, כּי אם על דבר “ירוּשלים מוֹשבוֹת סביב לה”. **

תרע"ח.

(לנשמת קַרל נֶטֶר)

שמוֹ זה כּבר היה לאגדה. לאחת האגדוֹת החדשוֹת של עליית השחר לעם השׂב. בּעוֹדי בּילדוּתי קלטתי מתוֹך ספרים חביבים, המספּרים על ארץ התקוה, את ציוּר מצבת קבוּרתוֹ בּקצה שׂדירת בּרוֹשי-הבָּכוּת אשר בּמקוה. והדברים החרוּתים עליה: “יעקב נטר. מקוה ישׂראל כּוֹננוּ ידיו”, נחרתוּ גם בּלבּי, לב ילד. וּבין הרשמים החיוּניים השוֹנים, רווּיי קסמי הגאוּלה, אשר הזינוּ את הנפש והצעידוּ את רצוֹן החיים, היה גם זכרוֹ וזכר מפעל-חייו. וּמה זה היה לי, כּי שם זה, שם אחד המבשׂרים הראשוֹנים, המפעמים את הלב בּרחשי שׂמחה רכּה, שׂמחת אוֹר שחר, כּי שם זה גוֹרר רגשי צער ועצב וּכאב, כּאב מחפּיר, אשר אין עליו תנחוּמים? מדוּע זה כּל בּיקוּר על קברוֹ, מיוֹם בּוֹאי לארץ, מזכּירני יחד עם חלוֹם היצירה והבּנין, גם את החוּרבּן והשממוֹן, מעוֹררי הזוָעה, הכּרוּכים אַחריו?

כּחידת פּלאים נשארוּ לנוּ היחידים, הענקים בּני הדוֹר ההוּא, אשר חלוֹם-הגאוּלה המחוּדש היה מקוּפּל בּלבּם כּפרח בּניצתוֹ. אלה היוּ צבי קַלישר, אליהוּ גוּטמַכר, משה הֶס ¹, נתן פרידלנדר, יהוּדה אַלקלעי ² וחבריהם. את ראשית חזוֹן-לבּם ראוּ החוֹלמים בּ“כל ישׂראל חברים”, בּאנשי המפעל והמעשׂה, כּרֶמיֶה וחבריו. גם אלה היוּ מזיגת-פּלאים בּלתי-מוּבנה לנוּ, לבני הדוֹר הזה. גאוֹן עברי, מלחמת הגנה על קיוּם ישׂראל וּכבוֹדוֹ, איחוּד האוּמה, “הקצת נרדמים” בּחכמת ישׂראל ³, גילוּי האחים הנידחים בּתימן וכוּש ⁴, הפצת השׂכּלה בּכל רחבי העם, כּל אלה עלוּ בּלוּלים יחד עם תוֹרת ה“כּנסיה הדתית”, עם כּמה מיני גילוּיים של התבּוללוּת חיצוֹנית. ההרגישוּ האנשים האלה בּסתירוֹתיהם בּכּוֹחוֹת המתנגדים המתרוֹצצים בּקרבּם? מי יוֹדע. בּחיים שלטוּ מוּשׂגי הדוֹר, אוּלם הכּוֹחוֹת הפּנימיים העמוּקים, מַאוַיי-הדוֹרוֹתהכּמוּסים פרצוּ להם נתיב מפּעם לפעם.

וּמקרב הדוֹר ההוּא, הראשוֹן לשוֹאפי הגאוּלה וחוֹזיה, הראשוֹן גם ליצירת כּנסת-ישׂראל מדינית בּעוֹלם, יצא גם הוּא, המעפּיל הראשוֹן, המיַשב-החלוּץ.

לא זכה נטר, לא זכינוּ גם אנוּ לבּיאוֹגרף אוֹהב, אשר יגלה לפנינוּ את גלגוּלי-נפשוֹ, כּיצד נרקם בּלבּוֹ החלוֹם, וכיצד פּתר אוֹתוֹ שעל שעל, וּמה היה תגמוּל נפשוֹ בּחייו, אם תנחוּמוֹת-התקוה אוֹ מרי-יאוּש. מי יוֹדע אם דאג לזה מי בּתוֹך סביבתוֹ, אם הבין מי לרוּחוֹ. לנוּ נשארה רק העוּבדה עצמה, האגדה-חידה: יהוּדי חדש, גֵר ורחוֹק, שב ממרחקים לארץ אבוֹתיו לנעוֹץ בּה קנה לגאוּלת העם העתידה. לנוּ נשאר גם שם המפעל, הרוֹמז כּפוּלוֹת. מקוה-ישראל: קיווּי, כּנוּס העם ותקוַת העם.

עלה בּגוֹרלוֹ האוֹשר הבּלתי-קל להיוֹת הראשוֹן, הראשוֹן למפעל. ולא נשאר מפעל-חייו בּוֹדד. סוֹף סוֹף בּאוּ גם הממשיכים. אמנם לא מקרוֹב בּאוּ, מאשר הוּא קיוה, לא מחניכיו, מבּני הארץ. מרחוֹק בּאוּ, הוּא עוֹד זכה לראוֹת בּעיניו וּלקבּל את פּני הבּיל"וּיים, לעוֹדדם, לאַמץ את רוּחם.

אוּלם מפעלוֹ שלוֹ מה היה עליו? איזוֹ מאֵרה שלטה בּוֹ?

---

מאוֹת ואוּלי גם אלפי ילדים בּארצוֹת רחוֹקוֹת שוֹמעים בּלב פּוֹעם את השם המַרהיב וּמנַבּא: מקוה-ישׂראל, וחוֹלמים על קיבּוּץ גָלוּיוֹת, על עבוֹדה ותוֹרה, על חינוּך של אִכּרוּת עברית בּארץ העבר והעתיד.

והמעטים בּהם שחלוֹמם לא עזָבָם והם עוֹלים לארץ-ישׂראל לבקש פּתרוֹן לחלוֹמוֹתיהם, והנה: בּית-ספר ללא תוֹרה, ללא חינוּך, ללא עבוֹדה, ללא השׂכּלה. החלוֹמוֹת והמעשׂים של היוֹצר, הכּל, הכּל מכוּסה בּשכבה עבה של אבק-שנים, שממוֹן, אפס כּל רצוֹן וחיים. בּמקוֹם נקוּדת-מרכּז ליצירת חקלאוּת בּארץ – חוסר כל קשר בין המקום ובין הישוב החי. במקום השכלה – לֶבַנטיוּת ריקה, קוּלטוּרה של מצרים, בּמקוֹם דיבּוּר עברי – גמגוּם צרפתי, בּמקוֹם עבוֹדה – השגחה על הנשים והילדים הערבים העוֹבדים תחת שבט הנוֹגשׂ. בּית חינוּך-אִכּרים מחנך לכל “תכלית”, רק לא אִכּרים ועוֹבדים. הבּית הראשוֹן לקיבּוּץ גָלוּיוֹת מפיץ וּמפזר את בּני הארץ לכל קצוי עוֹלם, הבּית הראשוֹן לבניןתקות ישׂראל עוֹמד וּמכריז בּחוּרבּנוֹ על חוּרבּן ישׂראל.

בּני בּיל“וּ הראשוֹנים שבּאוּ לעבוֹד בּארץ-ישׂראל, הם עוֹד מצאוּ בּנטר מעוֹדד וסוֹמך. אבל מה מצאוּ יוֹרשיהם הרוּחניים של הבּיל”וּיים בּיוֹרשיו של יוֹצר מקוה? הוֹי, הם דוֹפקים על שערים נעוּלים. עשׂרוֹת שנים נמשכוּ שוּרוֹת של חלוּצים בּוֹדדים לחוֹנן אדמת-ישׂראל בּידיהם, בּזיעתם, בּמסירת-נפשם, הם כּאבוּ את כּאֵבם וּכאב עמם, וּביקשוּ מַרפּא בּאדמת-אבוֹת, בּאדמת-עבוֹדה. הם היווּ לסַעד מוּסרי, לחינוּך חקלאי, מקוה נשארה נעוּלה לפניהם. חסד מיוּחד היה דרוּש מצד הפּקיד למען קבּל פּעם פּוֹעל עברי. וקבּלה מקרית זמנית של קבוּצת פּוֹעלים עברים נחשבה לתקוּפה חדשה, אשר על פי רוֹב היתה קצרה מאד. לבנוֹת הכּפרים שמסביב נמצאה עבוֹדה יוֹם יוֹם. אוּלם לבנוֹת ישׂראל, הבּאוֹת ממרחקים לבנוֹת את בּית ישׂראל, להן אי אפשר היה להמציא עבוֹדה… “מפּני הצניעוּת”. זוֹ הצניעוּת והדתיוּת המפוּרסמוֹת, אשר פקידי “אַליאַנס” נוֹטעים בּמזרח.

---

זהוּ גוֹרל מפעלוֹ של נטר. המוֹסד הראשוֹן לתחיית העם ניתק את הקשרים בּינוֹ וּבין העם החי. את נשמתוֹ החַיה החניקוּ. מטרתוֹ נשכּחה מזמן. וכי תשאל את מנהליו וּמוֹריו: מה מטרתוֹ, מה יֵדעוּ הם להשיב. עצם קבּלת המשׂכּוֹרת, קבּלת פּקוּדוֹת מפּריס, נתינת פּקוּדוֹת לערבים העוֹבדים, שמירת צֶרֶמוֹניוֹת ידוּעוֹת – כּל זה ודאי תעוּדת-חיים מספּיקה להם. כּל רוּחוֹת האביב שעברוּ בּארץ לא נגעוּ עָדָיו. ההתפּתחוּת החקלאית שבארץ אינה ניכּרת בּוֹ, גם סערת-המלחמה בּעד שלטוֹן השׂפה העברית, אף היא לא השיבה את שכבת-האבק המכסה את מקוה. גם חילוּפי-גברא, שאליהם מפלל הציבּוּר העברי מפּעם לפעם, בּתקוה לתיקוּנים – גם אלה לא הביאוּ שינוּיים. הכּל כּמוֹ שהיה, זה רבּוֹת בּשנים. כּכה רוֹצה הגוֹרל ההיסטוֹרי המר להתקלס בּנטר, בּ“כל ישׂראל חברים”, בּכוּלנוּ.

האוּמנם הגיע כּל זה למעפּיל הראשוֹן על שהקדים לבוֹא לפני זמנוֹ? האוּמנם כּכה נגזר עליו, כּי מפעל חייו יהיה למְעִי מפּלה, לחוּרבה ריקה, המטילה אימים בּריקנוּתה, המעידה רק על התהוֹם שבּין רצוֹן היוֹצר וּבין מעשׂי יוֹרשיו הגמדים, לסמל-בּלהוֹת, המעוֹרר מחשבוֹת מחרידוֹת על גוֹרלוֹ, על גוֹרלנוּ? האם לא תימָצא היד החזקה, הבּרוּכה, אשר בּתנוּפה אחת תמחה את שנינת-השנים?

עשׂרוֹת שנים פּיטמוּ את מוֹחוֹת ילדי ישׂראל בּ“חכמת-מצרים”, עשׂרוֹת שנים קרעוּ את ילדי ישׂראל מעל משפּחתם, מעל עמם וארצם, עשׂרוֹת שנים בּיזבּזוּ את כּספּי ישׂראל מבּלי כּל תוֹעלת לעם, וּמַעין-בּרכה נהפך לאגָם עבֵשׁ. וכל זה בּתוֹר המשך של מפעל חיי נטר. האם לא יֵאָמר פּעם: די?

האם לא הגיעה השעה, כּי יזכּוֹר העם את נטר ויקים את זכר המת, החי על נחלתוֹ, ויגאל את נשמתוֹ החיה מאבק השממוֹן והמות?

יפוֹ, ל“ג בּעוֹמר, תרע”ח.

¹

א

זוֹהי התנדבוּת של הפּוֹעל. כּכה לא התנדבוּ אחרים. כּשניסיתי בּראשית הימים להבּיע חלוֹמוֹת כּאֵלוּ לפני שני הצדדים, היוּ שניהם מנערים אֶת חָצנם. ועכשיו בּמכתבים, בּשׂיחוֹת, ראיתי ונוֹכחתי – לאָשרי – כּי התנדבוּת הפּוֹעל אחת היא בּכל מקוֹם, בּקשר הכי-חזק עם העבוֹ­דה ועם התנוּעה הלאוּמית הכּללית. והידיעוֹת החדשוֹת הבּאוֹת מחוּץ-לארץ(וּבהן על דבר גדוּדי-עבוֹדה וּגדוּדי-נשים) מוֹכיחוֹת כּי לא שגינוּ, כּי כּיוַנוּ לאמת ההיסטוֹרית. האם אין זה אוֹמר לנוּ דבר-מה גם בּנוֹגע לשאר הַרְגָשוֹת שעדיין אנוּ בּוֹדדים בּהן?

ב

הייתי רוֹצה שתבין לי בּיחסי לגדוּד, כּמוֹ שאני מבין אוֹתך. ואוּלם אין כּל בּטחוֹן, כּי גם אחרי דברי יוּקל לך. בּראשית המלחמה כּתב א. ד. גוֹרדוֹן את דבריו על המוּסר שיש ללמוֹד ממנה ועל דבר ההתעוֹררוּת הצפוּיה על ידה. לא הבלגתי על התחמצוּת לבּי ולא נמנעתי מלצעֵר אוֹתוֹ בּדברים. עצם הטלת תקווֹת בּמלחמה היא בּשבילי בּוּשה וקלוּת-דעת. אילוּ היו שוֹאלים אוֹתי אם רוֹצה אני בּמלחמה זוֹ על מנת לקבּל בּשׂכרה את ארץ-ישׂראל, לרֶשַע זה לא הייתי מסוּגל אפילוּ בּשביל תקווֹת עתידנוּ. וגם עכשיו, אחרי כּל מה שעבר, אין בּעינַי הדבר שאנוּ נקבּל את ארץ-ישׂראל בּזכוּת המלחמה –זכוּת יתירה. ואף על פּי כן לא נסתלק ממנה. נעלמים דרכי ההיסטוֹריה.

וּבכן הנהוּ “זיוּף הלב”. הצד המלחמתי שבּגדוּד אינוֹ נתפס בּי. ה“ארור מוֹנע חרבּוֹ מדם” – שהוּא בּשבילי יפה וטוֹב לא רק בּימי יהוּדה המַכּבּי, כּי אם גם בּמצבים ידוּעים של ההגנה העצמית בּרוּסיה – איננוּ עלוּל להיקלט הפּעם בּי, לא על פּי תכוּנתי ולא על פּי הגיוֹני. בּראשית המלחמה כּאב לי למה איני בּחוּץ-לארץ, ולמה איני יכוֹל לקדש את שם האדם על ידי הסתלקוּת מן המלחמה, אף בּמחיר החיים. שמוּעת-השוא, כּי ליבּקנֶכטהומת על תעמוּלתוֹ בּעד ההסתלקוּת היתה בּשבילי חג. גַלתִּי בּרעדה. הוּצל כּבוֹד האדם ואף כּבוֹד התנוּעה, תנוּעת האדם האחרוֹנה שעלה בּגוֹרלי לראוֹתה בּירידתה. ועכשיו אני מתנדב. אפשר שהגדוּד הוּא אסוֹן כּחלק מן המלחמה, אוּלם אני, הרגיל מעוֹדי לראוֹת את האנוֹשי בּבּלתי-אנוֹשי, את הנעלה בּשפל ואת הרעה גם בּטוֹב (איני חוֹשב את זה לי לצדקה. האמנים וחוֹזי הנפש חינכוּ את זה בּנוּ דוֹרוֹת, וּבי זה היה לתכוּנה, לעצם מעצמַי), רוֹאה הפּעם כּאסוֹן את גילוּי האוֹשר. חיי הנפשיים התרכּזוּ בּנקוּדה אחת. אני כָּלֶה כּוּלי להתעוֹררוּת אנושית, ואם נדבּר בּתוֹכנו הרי נאמר: להתעוֹררוּת לאוּמית-אנוֹשית וטיהוּר האויר מאוֹתה העֲקָרוּת הרועשת, שמלוֹא כּל הארץ כּבוֹדה. אין בּי התמימוּת הקדושה לקווֹת, כּי עיני תחזינה בּתיקוּנוֹ השלם של האדם, אבל בּהתעוֹררוּת עילָאה, המעלה את היחיד ואת הציבּוּר, אני מאמין. ויבוֹא מִקְסַם ההתעוֹררוּת מאין שיבוֹא, אני לא אֶשׂטה ממנוּ כּמִמִקסם כּזב. אפשר, שאילוּ ראיתי אפשרוּת של התעוֹררוּת כּבּירה, לשם יצירת חברת-עבוֹדה חדשה, לשם כּנסת ישׂראל חדשה, לשם העלָאַת האדם, לא היה לי צוֹרך בּגדוּד לוֹחם. אבל בּרוּר לי, שאֵלה יכוֹלוֹת לבוֹא אוּלי כּתוֹצאה של איזוֹ התעוֹררוּת גדוֹלה, וּלפי שעה הם רק גרעינים בּוֹדדים הזקוּקים לקרקע מַפרה. ועוֹד לי תפיסת חיים כּזוֹ האוֹמרת לי, כּי יש היסטוֹריה בּעוֹלם וּגזירוֹתיה וּפקוּדוֹתיה וּדרכיה נַעלמוֹת. ואף דבר לוֹחש כּי הִנֵה הדרך שההיסטוֹריה חפצה לבחוֹר לנסוֹת בּוֹ את כּוֹח העם והתעוֹררוּתוֹ. היהיה בּי יוֹשר-הקו המחשבתי לבוּז להתעוֹררוּת כּזוֹ? לא. אין אני האיש הזה.

אין לי שוּם ערוּבּה מה תהיינה הפּעם תוֹצאוֹתיה של התאוֹששוּת זוֹ, אוּלם מניעיה בּתוֹך תוֹכם, מתוֹך מבּט-מרחק, יקרים לי, יקרים מאד. ואני רוֹצה כּי אלפי הניצוֹצוֹת הנדלקים פּה ושם יתאַחדוּ הפּעם לשלהבת. ואני רוֹצה להאמין כּי אויר הנפשוֹת שיִבָּרא על ידי המפעל הזה, שכּל מיני סכּנוֹת, עליוֹת וירידוֹת כּלוּלוֹת בּוֹ, צריך להביא לאיחוּד האדם, לקירוּב הלבבוֹת, לגילוּי הכּוֹחוֹת שעוֹד לא מצאוּלהם את עוֹלמם. וּמה שנוֹגע אלי, אילוּ גם הייתי מתיחס בּפקפּוּק גמוּר לאפשרוּת של כּל הצלחה, לא הייתי פּוֹרש מאוֹתוֹ חֶבֶר האנשים, אשר זה שנים רבּוֹת לנוּ לעבוֹדה וּליסוּרים משוּתפים. ועל אחת כּמה וכמה שעכשיו חוֹבתי הנאמנה לחיוֹת בּתוֹכם. ואוֹמַר לך יוֹתר: אני רוֹאה בּהליכתי זוֹ המשך העבוֹדה לאיחוּד. תקווֹת שוֹנוֹת לוֹחשוֹת לי בּלכתי. בּתוֹך תוֹכי אני נתוּן לרצוֹן, כּי בּגדוּד יהיוּ חיים חשוּבים, חיי סגוּלה, חיים רווּיים הרגשת העתיד. ואם הגוֹרל יתקלס בּי, לא אצטרך לעמוֹד לפני כּס המשפּט של זרים. הדיין מלַוה אוֹתי.

הייתי רוֹצה כּי לפני לכתנוּ נתאסף כּוּלנוּ יחד לועידת פּרידה, אשר תעביר את הרוּח הרעה מאִתנוּ ותרים אוֹתנוּ לגוֹבה של אויר טהוֹר, שגם ההליכה וגם ההישָארוּת תהיינה רבּוֹת-ערך. הייתי רוֹצה שהפּרידה תזַכּך אוֹתנוּ, שתתן להוֹלכים ללכת בּלב שלם. וּבכבוֹד ואֵמוּן לחבריהם שנשארוּ נאמנים לעצמם ולעבוֹדתם. והייתי גם רוֹצה שכּבוֹד אמיתי, בּלתי-עשׂוּי וּבלתי-מוּגזם, ואֵמוּן ילַווּ גם את ההוֹלכים, וּברכה וציפּיהלנצחוֹן, לנצחוֹן פּנימי בּתוֹכם, בּתוֹך עם ישׂראל.

תרע"ח.

לא לשם ספרוּת נתכּנסנוּ הנה, לשם חיים. לא תביעוֹת וּצרכים שבּספרוּת, כּי אם תביעוֹת וּצרכים שבחיים הביאוּנוּ הלוֹם.

מיָמים יָמימה נוֹהגים אנוּ להתכּנס לשׂיחת רֵעים. מראשית יצירתה של ההסתדרוּת ניתנה לנוּ האפשרוּת של פּגישה כּללית לכל החיים בּעבוֹדה. מפּעם לפעם נתנוּ לנוּ הועידוֹת הכּלליוֹת ימים של גילוּי-מחשבה, של הַתְוָיַת מעשׂים, של שׂיחת-אוֹמן, של בּירוּר נתיבוֹת וכוֹחוֹת. וּבמשך הזמן בּאה המשאָלה להמשיך את חיי-הועידה, את שׂיחת-הרעים ואת בּירוּר המעשׂים גם לאחרי נעילתה. והרי אנוּ מנסים.

קוּנטרס זה הנהוּ רק נסיוֹן. נסיוֹן לפתוֹח פּתח לכוּלנו: לציבּוּר וּלמוֹסדוֹתיו וגם ליחידים, לשוֹנים, להוֹלכי-משעוֹלים. לנוּ, למנַסים בּזה, אין כּל רצוֹן לנַסח, ליַשר את הזויוֹת, להקציע, ללטוֹש, לטשטש. “כּאלה הננוּ”. אלה הם הכּוֹחוֹת והתכנים הנגלים אשר בּתוֹכנוּ, בּתוֹך עוֹלם העבוֹדה, המצוּמצם וּמעוּט-הדמוּת, כּיוֹם. והנסתרים – ציפּיתנוּ לצמיחתם, להיגָלוֹתם. היש עתיד לנסיוֹננוּ, לתקוָתנוּ, כּי לא יֵצר לנוּ המקוֹם, כּי בּרשוּת-הרבּים שלנוּ יהיה די מרחב לכוּלנוּ, וכי הרוּח החיה תפעֵם אוֹתנוּ? הכּוֹחוֹת העתידים לבוֹא, העתידים להיגָלוֹת, להם הפּתרוֹנים.

לא נַשלה את עצמנוּ לחשוֹב, כּי משאָלת הוֹצאה זוֹ, המוּבּעת ונתבּעת קרוֹבוֹת מפּי חברים שוֹנים בּמצבים שוֹנים, היא כּבר צוֹרך “הכּל”. ואף על פּי כן אנוּ מנסים למַלאוֹתה, מפּני שאנוּ חשים בּחיוּניוּתה, בּעתידה.

ניגשנוּ להתחלה בּאויר המיוּחד של הימים האלה. בּאין יוֹדע: מי ימשיך? הציפּיה גדוֹלה – והכּוֹחוֹת אינם. התוֹחלת מפַכָּה – והחיים כּלוּאים.

ויוֹצא הנסיוֹן הראשוֹן מעוּט-הדמוּת. חסר, חסר בּוֹ הרבּה. ענינים, אנשים. יוֹדעים אנוּ, אין בּוֹ כּדי לסַפּק את חזוֹן-הלב. אוּלי חטאנוּ לעצם הדבר, בּהקדימנוּ אוֹתוֹ לפני זמנוֹ. אוּלם רוּח האנשים הקרוֹבים, החסרים אִתנוּ כּיוֹם הזה, תעמוֹד לנוּ לזַכּוֹתנוּ.

יפו, כ“ב תמוּז [תרע”ח].