[1]

ור' גבריאל סוחיסטב הביא בספרו מצבת קדש, לבוב 1863, והיא מהדורה תנינא, בסי' קיט, כלשונו: “נוסחת מצבת האשה הגדולה במעשים טובים מנורה הטהורה המפורסמת בכל העולם בצדקתה אשת חיל אשר מלכים ושרים קמו מכסאם והשתחוו לה מ[רת] רוזה הנקראת רוזה הזהב”. וכך לשון נוסח המצבה: “פה טמונה אשה הגונה האלופה והגבירה מרת רוזה בת הרב ר' יעקב ביום ג' לירח האיתנים שצ”ה לפ“ק. על אלה אני בוכיה על כי הרבה בבת יעקב תאניה ואניה ונפלה ממנו העטרה ונדחה ממנו תושיה ונשברו קני המנורה הטהורה כפתוריה ופרחיה אשה בכל אלה לא מצאתי מלכים ראוה ושרים קמו והשתחוו תנצ”ב".

וכן הוא מביא בסי' קכג נוסח מצבת ר' נחמן “בעל של האשה הגדולה במעשים טובים מרת רוזה הזהב” ובגופו של הנוסח תאריו: “שר וטפסר קצין וראש המדברים נגד מלכים קצינים ושרים פיו ולשונו מדבר אבירים חכמה ותבונות”. אבל במבוא לנוסח הציון הוא מספר על שיר גאולה לר' יצחק אחיו של הטו"ז [טורי זהב]

על התשועה הגדולה אשר עשה ד' עמנו בבית מקדשו מעט אשר רצו הכומרים לקחת הבית הכנסת הישנה בתוך העיר אשר נתיסדה בשנת ויקרא בש“ם ה' אשר בנה אותה הרב הגדול השר הנכבד מוהר”ר נחמן ז"ל אשר הוא בעל של האשה הגדולה הנכבדה מנורה הטהורה מרת רוזה הנקרא רוזה הזהב (כאשר לפי הנכתב בפיסקה של החבורת קדושה שכאשר הכמרים לקחו הבהכ“נ והי' ד' שנים ושש חדשים תחת ידם והי' הנס שלא טמאו הבהכ”נ הנ“ל והי' המעשה כי האשה הגדולה הנ”ל הי' חשובה בעיני המלך והשרים ועשתה משתה לפני המלך והשרים להשתדל לפני המלך להחזיר עטרה ליושנה הבהכ“נ הנ”ל לידינו. וכאשר ראו הכומרים כי תוחלתם נכזבה כי ידעו כי בוודאי יהיו ידי היהודים על העליונה כי האשה הגדולה הנ“ל הי' חשובה גדולה בעיני המלך והשרים נועצו לב יחדיו לילך ולטמא הבהכ”נ הלז וכאשר נתוודע הדבר להאשה הגדולה הנ“ל צווחה במר נפש בפני המלך והשרים והשיגה רשיון מן המלך לעכב הדבר עד בוא דבר המלך והשרים. ומיד הלכה בזריזות לפני הראש הכומרים והראה לו הכתב הלז ומיד כשראה הכתב הלז הרגוה וחתכוה לגזרים ומסרה נפשה על קדושת השם ובית אלהינו יהי זכרונה ברוך לחיי' העוה”ב ה' ינקום דמה וזכותה יעמוד לכל בית ישראל אמן).

[2]

ואילו במבואו לשיר גאולה לר' יצחק הלוי כותב רמ"מ מוהר כעל דבר פליאה:

בשנת שס“ד לאלף הששי הקריבו כמרי עיר לבוב את דבר משפטם אל שרי המלך על אודות בית ה' הקדוש וכל בתי ישראל ברחובותיהם, באמרם כי בית אלקים וכל משכנות יעקב להם המה, ולזרע יעקב אין כל חלק ונחלה בתוכם, ותצא הדת מלפני השרים בראשית שנת שס”ה, כי מקדש מעט אשר ליהודים בלבוב הוא הביהכ“נ בתוך העיר, אחוזת הכמרים היא וראשי העדה נלחצו למסור להם מפתחות הבית למען יעשו אתו כטוב בעיניהם, ויהי הבית הקדוש בידי היוָנים ארבע שנים וששה חדשים. אולם בחמלת ד' לא נגעו בו לרעה בכל העת ההיא, כי הי' סגור מן היום אשר לקחוהו בחוזק יד אמצע חודש אדר שנת שס”ט, ויהם ד' את מחנה צוררי ישראל, כי עברה רוח רעה על הסגנים וילחמו איש את רעהו ובנכליהם אשר נכלו איש על אחיהו, נתבקרו הטענות והמריבות אשר בינינו והכמרים שנית, ויצא כאור משפטינו, ובית אל שב לעדת ישראל בטהרתו ועצם תומו לאחוזת עולם.

[3]

ובהקדמה לשיר גאולה לר' יצחק הלוי קרויים כובשי בית־הכנסת והבתים הסמוכים: מבני אדום האומרים ערו ערו עד היסוד בה, מדובר על השתדלותם של ראשי העדה, ובשיר הגאולה מצורף לו פירוש נחמד:

בבית מקדש המעט נתן בפי שיר חדש תהלה לאלהים גואלי ישראל תולדות רודפי ישראל בדורות ובכללה בנו משלו אז אחרים בני יוָנים מררו את חיינו – – שמו אל לבם אויבינו ואמרו נאום אלהים לנו נירשה / ד' לא ידעו ועברתם שמרו מבתינו וחדרינו אותנו לגרשה, / לנו ניתנה ארץ למורשה, טענו במילולים ואויבינו פלילים להעמיד אלילים בהיכל לי. / ונכתב ונחתם להם, כי הדין עמהם – – איש לבוב ילבב, כל איש ישראל תפשו אמנות אבותיהם אשר שבו ושחרו את האל – – מבית אלהים נתבטלו התפילות, כמו ארבע שנים וששה חדשים גאלם אל נורא תהלות, ושם שארית ופליטה לצאן קדשים, ואויביו סכסך וגם ברושים נהפכו ביום קרב ויהי לי מושיע ורב גם כי צרי ואויבי לי / הובאה העטרה ליושנה הוחזרה.

ובפירוש נחמד נאמר: “הקב”ה יסכסך את אויביו זה בזה וכן הי' הענין כאן בתשועה שהיתה מבוכה וסכסוך בין השרים עצמם כנודע ובין כך נתבטלה הגזרה."

ודאי תמיהה היא, כי רמ"מ מוהר, יליד לבוב ויודע תולדותיה, לא דקדק וכינה את הישועים כינוי יוָנים, המקובל לגבי הפראבוסלאבים, וככל המשוער הוטעה בשל דרושו של שיר הגאולה (“מבני אדום”, “בני היוָנים”)

[4]

ונוסח מצבתה, מצבת קודש, חוב' ב‘, סי’ מו:

ביום ו' עש“ק כ”ז אלול ת“ע לפ”ק נידונת האשה הקדושה והטהורה מ' אדיל בת הראש והמנהיג מוהר“ר משה קוקניש שם הגדול קידשה ומסרה נפשה בעד כל ישראל ד' ינקום את דמה בזכות זה תנצב”ה.

ובהערת־שוליים נאמר, כי מרת אדל היתה בדראָביטש ונתפסה בעלילת דם.

אף הכמרים אמרו להחיותה אם תמיר את דתה והרבו לפתותה על ככה, והאשה יפת תואר מאד וצעירה לימים, ובעלה גדול בהון ועושר, ומשפחתה רמה בישראל, והיא בצדקתה מיאנה לשוב מאחרי ד' ומתה בשמחת נפש על קדוש שמו הגדול.