אילו באנו לעסוק בפרשת הפולקלור אצל דב סדן, כלומר, ברישומן של המסורות העממיות הנמסרות בַחברה, בעיקר בעל־פה, כפי שהן משתקפות במסכת יצירתו של דב סדן, היינו נעמדים לפני חומר מקיף ומסועף, שלא היינו מספיקים להציגו ולמצותו. הן ביצירתו הספרותית, הן בעשייתו בתחום הביקורת הספרותית והן בדברי הפובליציסטיקה שלו, ואפילו בָּרבדים הלשוניים ובניאולוגיזמים שבכתיבתו – בכל אלה תופסת המסורת העממית הדו־לשונית, שעליה גדל וממנה ינק, מקום מרכזי. אמנם תפקיד מיוחד נועד לדרכי היישום והעיבוד שלו, כיד היוצר והיוצר־מחדש הטובה עליו, אך ביסוד היצירה – אלמנטים פולקלוריים. ברם, אנו מצמצמים את נושא דיוננו לדב סדן הפולקלוריסט־החוקר, כלומר, לחקר הפולקלור, ודנים רק בחיבורים שבהם נלמדים דברים חדשים לא באופן אינטואיטיבי־רגשי (מסה, ביקורת) אלא לפי מיתודה מדעית, אגב הבאת אסמכתות מהימנות ודרך העמדת בעיות ופתרונן. אין ספק, שבכך אנו מאירים רק פן אחת של היוצר דב סדן.

הוא הדין בי"ב המחקרים שבמבחר שלפנינו. אף שהמחבר בעצמו בחר בהם והם משמשים בוודאי מדגם נאמן, הרי יש בהם בלי ספק משום צמצום לגבי כלל היצירה הפולקלוריסטית של סדן.

מסורות־העם המכונות “פולקלור” ניתנות לסיווג משולש, בהתאם לדרכי מסירתן: הפולקלור השמיעתי, הכולל מסורות הנמסרות מפה לאוזן – מסורות מילוליות ומוסיקאליות, הפולקלור החזותי – מראות וחפצים הנראים לעין, והפולקלור החשיבתי – אמונות־עם ומנהגים היונקים מהן. בפולקלוריסטיקה של דב סדן תופסים שלושת הסוגים האלה מקום נכבד, אך בעיקר העסיק את סדן הפולקלור השמיעתי, כלומר, המסורות המילוליות, הספרות העממית על גילוייה השונים – הסיפור, השיר, הפתגם והמימרה. כן נתן סדן את דעתו גם לחקר האמונה העממית והמנהג, כאשר משמשים לו כאסמכתא בעיקר עדויות שבכתב ושבעל־פה, הסתכלות וזכרונות ילדות ונעורים.

חקר הפולקלור החזותי, כלומר, התרבות החומרית והאמנות העממית, תופס מקום מועט יחסית במסכת יצירתו, אם־כי הוא מודע יפה לתפקיד הריאליה, ובכללם חפצים, בחקר הספרות העממית. והרי לעתים משמשים דווקא החפצים החזותיים והממשיים האלה להארת מערכת הסמלים המופשטים והם מאשרים כלל גדול ביצירת סדן: לא רק הליכה מן הפרט, מפרטי הפרטים – אל הכלל, אלא גם הצגת הפואנטה המפתיעה והמדהימה לעתים רק בסוף החיבור, וגם היזקקות לנקודת־מוצא שהיא לכאורה נקודה שולית ובלתי־חשובה. כי אחרי טיולים בשבילים נעלמים והידועים לַמחבר בלבד מתגלה לנו התמונה כולה והאספקלרייה מאירה בזכות מה שנחשב בעינינו תחילה כשולי ופחות־ערך. כך, למשל, ה“ציגעלע”, הגדי הלבן והצח מתחת לעריסה בשיר הערש הנודע, “צימוקים ושקדים”, הרי הוא אלמנט מוחשי, חזותי. תלת־ממדי מובהק. אלא שאין כאן, לדעת סדן, הגדי שהורגלנו בו, אלא, בדומה לשיר־העם הגרמני, לבנה קטנה (ציגליין) או רעף קטן (שינדעליין). שיר־הערש מקבל משמעות חדשה כאשר, לאור הנוסחים היידיים והמקבילות העממיות הגרמניות, מוסט מוקד העימות מן המישור הרגשי שבין האם לתינוקה, מכאן, לבין האב הנעדר, מכאן, אל המישור הכלכלי־החברתי. העימות הוא בין הערישה שלמטה לבין הגג שלמעלה, בין התינוק חסר־החיתולים שבערישה לבין הגג הפרוץ וחסר הרעפונים, ומוכחת משמעות אחרת של הטקסט, משמעות המתבהרת על־פי המקורות העממיים.

לאמיתו של דבר נראה דב סדן כעוסק לכל אורך דרכו המחקרית בפרטים ובפרטי פרטים, במה שנראה לרבים כ“פכים קטנים”; אך כאשר רואים את המארג כולו מתחוורת לנו השיטה. אין ללמוד על הצועדים בדרך המלך אלא מן המהלכים בשבילים המובילים אליה, ואין ללמוד על הנהר הגדול ועל הים אלא מן היובלים והפלגים הזורמים אליו… האמת היא, שהמסתכל בפרט זה או אחר אינו רואה את התמונה כולה, אך מכלול היצירה והפרספקטיבה ההיסטורית קובעים את מקומו של כל פרט ופרט בתמונה ומוכיחים, כי רק על־ידי הבנת הפרטים והשולַיים אפשר להבין את המכלול ואת המרכז.

לא תמיד היה הדבר ברור, וכל עוד לא נחשפו נדבכים רבים של יצירת סדן, לא בא הדבר לידי גילוי.

זוכרני, שמו“ר פרופ' אביגדור אפטוביצר, לאחר שקרא את רשימתו של סדן על המבוא שלו לראבי”ה, שאלני על־שום־מה עוסק תלמיד חכם חשוב זה ב“פכים קטנים”. ושאלה זו ניצבת בניסוחיה השונים עד עצם היום הזה בפנינו, חוקרי הספרות העממית והפולקלור, בפני ובפני תלמידי ועמיתי, ולא רק בפני סדן, אשר העיסוק האינטנסיבי שלו בפולקלור עשוי כשהוא לעצמו להיחשב כמשהו שולי לעומת עיסוקו בביאליק, עגנון וברנר. רק עתה, כעבור כארבעים שנה. אני יודע את התשובה, שאז לא ידעתיה: בלי פכים קטנים אלה – כך הייתי צריך להשיב – “ייוותר יעקב לבדו”. אולי דווקא בזכות הפכים קטנים האלה, שהיו חלק מ“את אשר לו”, הצליח יעקב להחזיק מעמד במעבר יבוק עד עלות השחר… לפי הגמרא בחולין, לא שכח יעקב את הפכים הקטנים וחזר אליהם… ורק בזכותם “ותינצל נפשו ויזרח לו השמש”.

עצם הנטייה של דב סדן אל החומר הבלתי־ידוע, הנידח והמוזנח, אל המצוי בשולי הדרכים, שאלמלא הוא לא היה נמצא לו גואל, וזאת בניגוד לנטייתו הנורמאטיבית של החוקר כלפי המרכז – עצם הנטייה הזאת של סדן הביאה אותו אל תחום המסורת שבעל־פה ואל הפולקלוריסטיקה.

תחומים אלה, שנחשבו לפני כיובל שנים כתחומים שוליים ובלתי־לגיטימיים במדעי היהדות, זכו בעקבות מחקריו של סדן, ששימשו אחר־כך נר לרגלי תלמידיו וממשיכי דרכו, למעמד מוכר וליוקרה שהם ראויים לה.

אלא שנטייה זו אל הפרטים ואל השוליים, אל השבילים שדרכם הוא מגיע אל הכלל, אל הסינתיזה ואל דרך המלך, נטייה הניכרת בבירור בכל מסכת יצירתו של סדן, היא רק אחד הגורמים שהשפיעו על יחסו לפולקלור ועיסוקו המדעי בו. המרכיב האחר הוא היניקה ממסורת־העבר הכוללת של בית־אבא או בית־סבא, כאשר “סבא” תרתי משמע, אבי אמו ואבי אביו מכאן, וישראל סבא מכאן. אלא שהעבר אינו יחידה עצמאית ומותחמת. הוא מתמזג עם ההווה ואין לנתק ביניהם. עשייתו הציבורית והמחקרית של סדן יונקת משילוב זה. כפי שידע לשלב ביקורת ספרותית עם פעילותו הציונית במסגרת “החלוץ”, כך ידע לשלב מחקר, הוראה אקדמאית וחברות בכנסת. אכן, מעולם לא נזדהה דב סדן עם אסכולה פולקלוריסטית מסוימת, וברי לי שאי־אפשר לשייכו לאחת האסכולות או ה“מגירות”, כלשונו. אך יסודות הפלוראליזם והרב־מישוריות עולים מכל כתיבתו, ומדי פעם אפשר להבחין בדבריו הדים לאסכולה זו או זו. הסברה העולה על דעתנו אגב עיון ראשון היא, כי סדן הוא פולקלוריסט היסטורי־גיאוגראפי, המעוניין, כדרך האסכולה הזאת, במוצאה של היחידה הנחקרת ובגלגוליה: בתקופת התהוותו של הסיפור, במקום חיבורו של השיר, בדרכי תפוצתם של הפתגם, המימרה והניב ממקום למקום, מדור לדור ומלשון ללשון. אך המשייך את סדן לאסכולה זו בלבד ומתעלם מזיקתו וממודעותו לַתפקוד של הפולקלור ולמסרו, אינו מכוון אלא לחלק של האמת.

למה הדבר דומה? בדברי הקדמתו שנכתבו לפני יותר מארבעים שנים לספרו ממחוז הילדות, והוא בכור ספריו, אשר פרשת הפולקלור של ביתו ושל בראד עירו ממלאת בו תפקיד מרכזי והיא צריכה, על כל סוגיה, התעמקות, לימוד ועיון, מספר סדן:

מדי פעם בשמעי את השורתיים מתוך “המנון הפרטיזנים” להירש גליק – דאָס האָט אַ פֿאָלק צווישן פאלנדיקע ווענט / דאס ליד געזונגען" (העם שר את השיר בין קירות מתמוטטים ונופלים) – נזכר אני באפיזודה המסעירה על המוזה המזדמרת מול רעמם של תותחים בילדותו של דב סדן.

המתייחס לקטע הזכרונות דלעיל כאל טקסט־מוצא וטקסט־מפתח במודעותו העצמית של סדן, יגלה בו גם מישור סמוי, שכל איבריו מקבילים למישור הגלוי של הממוראט: המציאות היא המציאות הנצחית של עם ישראל כל עוד הוא נע ונד בדרכים, האש (הזהה עם “העיירה הבוערת” כעבור שלושים שנה ועם הקירות המתמוטטים) מסמלת את סכנת הכליה והאבדון שבכל דור ודור, ושידול הגדולים כלפי הילדים מרמז על צו הדורות ומורשת התרבות. גם העגלון־הגוי, עיר המפלט ויסודות אחרים בממוראט של סדן ניתנים לפירוש אליגורי. שירת הילדים של בית־סבא ושל בראד פרנסה את מחקריו של סדן, ובחוברות הראשונות של ידע־עם, כתב־עת לחקר הפולקלור היהודי, תופסים חרוזי־הילדים המוערים של דב סדן מקום מרכזי.

מבחינה היסטורית שייך דב סדן לתקופה השלישית בתולדות הפולקלוריסטיקה שלנו; התקופה הראשונה מסתיימת, לפי הפריודיזאציה שלנו, במלחמת־העולם הראשונה, ועיקרה במזרח־אירופה, ברוסיה. התקופה השנייה היא התקופה שבין שתי מלחמות־העולם, שבה מתפצל המרכז, ומוקדי־מחקר חדשים קמים בפולין, בארצות־הברית ובארץ־ישראל. ביכורי התרומה הפולקלוריסטית של סדן רואים אור בסוף התקופה השנייה, אך עיקר תרומתו המחקרית היא בתקופה השלישית, המתחילה עם מלחמת־העולם השנייה והשואה. זו גם תקופת המעבר של סדן מביקורת ופובליציסטיקה למחקר בכלל ולמחקר היצירה העממית בפרט. מן הראוי לציין, כי בדברי המהדיר של עשרת הסיפורים שנכללו ב“ספרון” (ידיעות אחרונות) משנת 1947, ששמו מעשים שהיו כך היו, מוצג דב שטוק בן ה־45 כמי שעוסק בחמישה תחומי־כתיבה שונים, אך מעניין סדר המנייה של התחומים, המשקף בוודאי את התייחסות המהדיר, בעיקר מבחינת הכמות והפרופורציה. הסדר הוא: מאמר, סיפור, ביקורת, מחקר ותרגום. אין ספק, שאם נבוא לסדר מחדש את הרשימה עכשיו, כעבור ארבעים שנות כתיבה ויצירה, יעבור תחום המחקר ממקומו שלפני האחרון לראש הרשימה.

המפנה חל, כאמור, בעקבות השואה, הכוללת לדידי דב סדן גם את ה“בטרם שואה”. מכמה וכמה מאמרים של סדן שנכתבו על סף השואה, בימי ה“אנשלוס” באוסטריה וסיפוח הסודטים, עולה בבירור, כי הוא חזה את ההמשך המתעצם בטראגיותו.

נדמה לי, כי המפתח לחידת המפנה מצוי בין השיטין של מרבית המאמרים (מספרם הכללי – 23) שכונסו בשנת 1951 באסופה הנמר וידידו המנמנם. אחדים מהם נכתבו בשנת 1940 ולפניה ונושאם פורענות השואה וההשמדה. באחד המאמרים באסופה הוא דן ב“אחינו מצודד העכברים” – המחלל הססגוני, מצודד העכברים והילדים מהאמלן, כשהוא מעיר הערות־מחקר פולקלוריסטיות על מהותו של המוטיב הסיפורי הבינלאומי 1427.1 D: “צלילי חליל־הקסם גורמים לנהייה אחרי המחלל”. (הבודק את הביבליוגראפיה העשירה הרשומה במוטיב זה במהדורה השנייה של מפתח־המוטיבים האוניברסאלי של סטית תומפסון, שראתה אור כעשר שנים אחרי פרסום מאמרו של סדן, ייווכח בערכו וחידושו של סדן בתחום זה). אחרי הצגת גישות שונות ופשרים שונים של אגדה זו, מציג סדן את מסקנתו־פשרו הוא: מצודד העכברים הוא הפרוטוטיפ של היהודי שהוא זר באשכנז, שאפילו הוא ממלא תעודה שגודל תועלתה גלוי וברור, אפילו הוא מחלץ (עיר שלימה) מצרה וייסורים, סופו נעשה שעיר לעזאזל, ועליו נשפכים כל הכעס והחימה של העם, שאותו מסמלים אזרחי האמלן.

ספק אם יש בספרות הפולקלוריסטית האוניברסאלית, העוסקת בחקר הסיפור העממי והמוטיביקה שלו, מאמרים רבים כמאמרו של סדן על “מצודד העכברים”, שבו שלובים זה בזה העבר והאקטואלי, הגישה ההיסטורית והגישה התפקודית. אין פלא, שהקורא עומד מתפעם מול תחושת הזעקה והנבואה הנזרקת במאמר ערב השואה.

כאשר ראינו, שבין שנים־עשר המאמרים הפולקלוריסטיים שייחד בשביל הקובץ הזה המחבר עצמו (ייתכן, כי המספר נקבע גם בשל נוסחאיותו וסמליותו) נכלל גם מאמר על ש“י עולמות, החלטנו, כי על שם המאמר הזה ייקרא הקובץ כולו. ולאו דווקא בשל המספר הנוסחאי 310, אלא בגלל ה”עולמות". אילו באנו לדרוש את השם ולהסתמך, בין השאר, גם על המקורות שמביא דב סדן בגוף מאמרו, היינו קובעים: העובדה שהמחבר מטייל בעולמות רבים וכולם נהירים לו (מספרם אינו מעלה ואינו מוריד), והוא מוכן לכך שנתלווה אליו, נכונות זו הלובשת צורת מסה ומחקר, מאמר וספר, היא היא השי המוגש על־ידי היוצר, החוקר והמורה לקהל קוראיו, תלמידיו וחסידיו.

ואכן, אין עולם מעולמות הפולקלוריסטיקה היהודית שדב סדן לא עסק בו, והדברים אמורים לא רק מבחינת הז’אנרים הפולקלוריים השונים, כפי שנזכרו בראשית דברינו, אלא גם מבחינת הזיקה בין עולם הפולקלור אל העולמות הקרובים והסמוכים לו. נושאים השוואתיים הקושרים את הפולקלור עם תחומי־יצירה אחרים מאכלסים הרבה את מחקריו הפולקלוריסטיים של דב סדן והם מאירים את ההתייחסויות ההדדיות ואת זיקות־הגומלין המגוונות בין מנהג לסיפור, בין פולקלור לספרות שבכתב, בין יצירה עממית להיסטוריה. כל מאמר הוא לרוב לא רק בגדר פרט הבא ללמד על הכלל כולו, “מודל” בלע"ז, אלא גם בגדר לבֵנה ואפילו נדבך שלם בהיכל הפולקלוריסטיקה שלנו. היכל זה, שדב סדן הוא מאדריכליו, הוא בניין לתפארת שחומריו בדוקים ומנוסים וחדריו משקפים עולמות רבים הקשורים זה בזה, אם־כי כל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו.

ואכן, מבחר המאמרים בקובץ שלפנינו משקף רבים מן העולמות האלה ומעיד על דרכו של דב סדן בפולקלוריסטיקה היהודית.

דרך זו מסתעפת לארבעה כיוונים:

1. שילוב של איסוף חומר (רישום, “עבודת שדה”) ומחקר. בניגוד לנטיית הפולקלוריסטים היהודים בעבר להתרכז או באיסוף או במסקנות החובקות זרועות עולם (על “הנשמה היהודית”, ה“אני” היהודי וכיו"ב), מסקנות התלויות לעתים על בלימה, משלב סדן רישום עם מחקר. באסופות הבדיחות שלו (ב“קערות”) ובמאמריו הוא הראשון המדייק לציין את שם המסרן, ואם נסיבות ההיגוד אינן מקיפות ומפורטות תמיד, הרי זו בוודאי אשמת המצע הקצר מלהשתרע. והרי, לדוגמה, “הערת הפתיחה”, הכוללת תיעוד ואפיונים, בלשון העברית, במבוא ל“סיפור בית” ביידיש. אגב, יש לציין, כי גם בתחום המחקר של “פולקלור משפחה”, של “סיפורי בית”, בלשונו של סדן – והוא עתה עניין נכבד בפולקלוריסטיקה הכללית – גם כאן עומדת לו חלוציותו של סדן. ואלה דברי הפתיחה לסיפור המובא כדרכו של סדן במקורו היידי ובתרגומו שלו־עצמו לעברית:

ההערה היא, כרגיל אצל סדן, בגדר מועט המחזיק את המרובה. יש בה לא רק מאפיון הסיפור ומן הרמיזה לאפשרות מחקרו ההשוואתי במכלול הבדיה העולמית, אלא גם מן ההכוון למוטיבים יהודיים; אך נוסף על הרמיזה אל המחקר לעתיד לבוא יש בהערה גם נתונים ביוגראפיים בהקשר כלכלי־חברתי, ואלה ניתנים לניצול בכמה וכמה כיוונים.

2. הגישה ההשוואתית של סדן, שהיא רב־מישורית. סדן משתמש בשפע של חומר כדי להגיע אל מסקנותיו בדרך דינאמית. דינאמית, כי הוא מטייל מטקסט לטקסט, משמועה לשמועה, ממסורת למסורת, וכל תוספת מעשירה ומחדשת. גם ניסוחי הכותרות, המצביעים על־פי־רוב על הבעיה המרכזית של המאמר, הם לעתים קרובות דינאמיים: בין עוף לנהר, בין תנור לגשר, ועוד. שם ספרו הכולל י"ב פרקי מופת, רובם בחקר הסיפור העממי, הוא בין שאילה וקניין, ועיקר עניינו הוא כיצד שאלנו בדורות אחרונים נכסי ספרות וכיצד סיגלנו אותם לצרכינו, כלומר, כיצד קנינו אותם.

הגישה היא לרוב משולשת ודיאלקטית: מבחינת הספרות שבכתב מתאחדים במחקריו של סדן שלושת הזרמים – החסידות, ההשכלה והמתנגדות, המשלימים זה את זה והמשתלבים זה בזה. גם המציאות האתנית המוצגת במחקריו היא תלת־לשונית: עברית, יידיש ולעז, כאשר הלעז הוא בעיקר סלאבי או גרמני. גם הזמן הוא משולש, שכן רישומי ההווה יונקים מן העבר הרחוק, בעיקר מן המקרא ומפרקי הספרות התלמודית־המדרשית, כלומר, מאגדות חז"ל. אך ביצירתו המדעית מיוצגים גם, יותר מאשר אצל פולקלוריסט אחר, נושאים מן העבר הקרוב. אישים רבים מדור ההשכלה והתחייה זוכים לפרסום ולפומבי, על סמך מסורות בעל־פה ובכתב גם יחד.

שילוב הבעל־פה והכתב, השילוב של “עבודת שדה” ו“עבודת הספרייה” בלשון הפולקלוריסטיקה בת זמננו, מניב פירות־ברכה ומוכיח, שבחקר ספרותנו העממית זו הדרך העיקרית לחקור את זיקת־הגומלין היהודית־הפנימית. אכן, קיימת שאילה מבחוץ, שאילת־מישרין ספרותית (בעיקר של המשכילים) וקיימת שאילת־עקיפין עממית (בעיקר של החסידים), אך העיקר הוא בתהליך ההתאמה למציאות היהודית, תהליך הייהוד, ה“גיור”. ניסוח אחר של בעיה זו ניתן בשמו של ספר הכולל מניין חקרי ספרות שכולם משלבים את חקר היסודות הפולקלוריים ואת התשתית העממית. שם הספר: בצאתך ובאוהליך, ומנותחים בו, בין השאר, שירי־עם ושירי־סופרים שזכו לפולקלוריזאציה, חקרי פזמון, משל ואימרת עם.

3. מן השוליים אל המרכז. רמזתי כבר לדעה הרווחת בחוגים מסוימים, כי דב סדן נראה כמי שעוסק בשוליים, בפינות, ואפשר להביא הוכחות אין־ספור מפי המנסים לחזק ראייה זו. מכל המנגנים הוא בוחר לעצמו כנושא למונוגראפיה את המנגן המופלא יוסף מיכאל גוזיקוב, ומקדיש לו בראשית דרכו המחקרית (1947) ביוגראפיה מוערת לפי מיטב המסורת המחקרית. כינוס התרגומים של זמר־עם בליווי מבוא קלאסי על שירה עממית קודם לכינוס היצירות של עצמו. גם בעוסקו ביצירות ביאליק ועגנון הוא מתחיל בפרטים. אלא שאין כאן העדפת חומר מסוים, כדרכו של מ“י ברדיצ’בסקי ב”ממקור ישראל", שהעדיף את זרמי הכיתות על הנורמה היהודית, אלא שיטה של התקדמות מפרכת מן הנראה לנו כבלתי־חשוב (אם בשל חינוכנו כ“עם הספר” ואם בשל סיבות אחרות) אל החשוב על־פי מרכזיותו. מכאן גם עיסוקו הרב בהומור היהודי ובמסכת השחוק בישראל.

4. בעל מלאכה אחת. למרות השפע הגדול והרב־מישוריות המציינים את יצירת סדן הרי הוא, בסופו של דבר, חוקר “בעל מלאכה אחת” – הלוא היא חקר מורשת התרבות של יהדות אשכנז. אך אין כלל בלי יוצא מן הכלל. מאמר הסיכום, שהוא לפי הערכתי מאמר מופת על תולדות חקר יהודי תימן עד לעלייה הגדולה מתימן “על כנפי נשרים”, כלול בסקירתו המקיפה והמעמיקה של דב שטוק, “במבואי תימן”, בפתח הזכרונות של מהלל העדני, בין עדן לתימן (תל־ אביב, שנה לפני קום המדינה). עד היום הזה אין מאמר מסכם בדומה לו, לא על יצירת יהודי תימן ולא על יצירת גולה אחרת של יהודי המזרח.