“שלשלת הדמים”    🔗

[א]

ח"ן ביאליק הביא, בכלל אגדות שלמה המלך, אגדה שלכאורה עניינה כשמה: שלשלת הדמים¹. לכאורה למה: כי אם ניתן לקצר את הקיצור שהמשורר נהג באותה אגדה, הרי כך סדר השלשלת:

(1) השלדג קובל באוזני המלך שלמה, כי הנה ציווה את השלום גם בין חיה לחיה, אך החולדה הפירתו: הוא, השלדג, ירד המימה לצוד ציד והפקיד גוריו בידי החולדה, והיא רמסתם;

(2) החולדה מתנצלת, כי שמעה רעם ניקורו של הנקר כמזעיק מלחמה, ובהיחפזה אל המערכה, רמסה בלא צדייה את גורי השלדג;

(3) הנקר מתנצל, כי ראה את העקרב משחיז את פגיונו;

(4) העקרב מתנצל, כי ראה את השלחפה מורקת את שריונה:

(5) השלחפה מתנצלת, כי ראתה את הסרטן לוטש את חניתו:

(6) הסרטן מתנצל, כי ראה את הסרטתן מנופף את כידונו;

(7) הסרטתן מתנצל, כי ראה את השלדג יורד המימה לטרוף את ילדיו. המלך, בדבר־משפטו, מזכה את החולדה ומחייב את השלדג, שדם ילדיו בראשו שלו עצמו, ומוסר־ההשכל: זורע מוות יקצרנו.

הילכך אם לדקדק, ניתן להקפיד על כינוי האגדה: “שלשלת הדמים”, שכן זולת השלדג, שלא ידענו אם אמנם טרף את ילדי הסרטתן או אך ביקש, ובצדייה, לטורפם, וזולת החולדה, שרמסה, בלא צדייה, את ילדי השלדג שהופקדו בידה, הרי כל השאר נראים מתגוננים מפני אויביהם, העלולים לרוצחם, ומכוח־התגוננותם אינם נרצחים, והם נראים חיה חיה על כלי־זינה, המתוארים ככלי־זינו של האדם: הנקר וקול מקורו כרעם תוף; העקרב ושחיזת פגיונו; הסרטן ולטישת חניתו: הסרטתן ותנופת כידונו. ושאלה היא, מה אגדה היתה לפניו, לפני ביאליק. ומה נאמר במקורה, ומה הוא חידושו שלו ותוספתו שלו. אך מה נעשה, ומרדכי בן־יחזקאל, שהערה את מקורות ויהי היום, אגדה אגדה למקורה ולמקוריה, כותב לעניין אגדה זו, ולעניינה בלבד: לא ידעתי מקורה. ואמנם ניכר, שמקורו של ביאליק אינו מבית, ולו מתוך כך בלבד, ששמותיהם של שלושת בעלי־החיים הם מחידושיו שלו עצמו: שלדג (שולה דג: והשלך שבמקרא בארמית שלינונא (וביידיש דרך חידוד: א משוגענער פיש, כלומר דג משוגע, ונתערבה בזה התיבה הפולנית szał, דהיינו שגעון); שלחפה והוא שאול (אמנם חז"ל יודעים שלחופית ושלפוחית, אך אינם כינוי בעלי־חיים), ובאבן שושן ליתא; סרטתן, והוא סרטן גדול, ובאבן שושן ליתא. וכבר העיר יצחק אבינרי על שלושת החידושים האלה במילונו לחידושי ביאליק. ולימים העיר חיים לשם, כי שיילוק, שמניחים שורשו מכאן ממלה אנגלית שפירושה דמות מפלצת, ומכאן ממלת־היחס העברית שלך [= שייך לך], ואילו הוא גוזרה משם העוף הטורף שָלָך, ומזכיר תרגום אונקלוס וחז"ל: שלינונא, וחידושו של ביאליק על־פיהו.² ואעיר על שלמה יהודה שיינפלד, הדורש לשון שיילוק מלשון שאול ומסמיך לו עניין שאול ודוד ואין כאן מקום להאריך בזה.

[ב]

ונחזור לעניין האגדה של ביאליק ונעיר, כי המוטיב שלה נדרש לו לחיים שווארצבוים, בבואו, במחקר מיוחד, להאיר את האגדה, כפי שעיקרי המוטיבים שבה נשקפים באספקלרייה של פולקלור העמים, והוא פורש ברוב דוגמאות, הן מבחינת התוכן הן מבחינת הבניין, אך אין בידו להצביע על דוגמה מקורית, שהיתה לפני ביאליק, ושקיים כלפיה בחינת זה רָאָה המשורר וקידש.³ אך דומה, כי הדין עמו באומרו, כי הדוגמה הקרובה ביותר לנוסחו של ביאליק היא ממאלאיה, שעניינה קובלנתו של כלב־ים באוזני שלמה המלך על הצבי־הגמד שדרס את גוריו, והצבי מתנצל בהאשימו את הנקר שהשמיע את תרועת־המלחמה; והנקר מתנצל, בהאשימו את לטאת־הענק שחגרה את חרבה; ולטאת־הענק מתנצלת בהאשימה את צב־השריון שחגר שריונו; והשריון מתנצל, בהאשימו את הסרטן שאיים בכידונו; והסרטן מתנצל בהאשימו את סרטן־הענק שנופף בכידונו; וסרטן־הענק מתנצל, בהאשימו את כלב־הים שבא לטרוף את ילדיו, ושלמה המלך מאשים, אמנם, את כלב־הים.

חבל, שנוסח זה ממאלאיה לא ניתן בדיוק לשונו במקורו, אך גם כנתינתו במחקר שלפנינו הוא מוכיח, כי רוב פרטיו דומים לאגדתו של ביאליק, וחובה לחקור באיזה גלגול הנוסח הזה או קירובו בא לפני ביאליק, ועשה בו כדרך שעשה.

[ג]

והעניין חשוב גם מבחינת השוני שבין המוטיב כפי שבא פה על פיתוחו בספרות, ושבו ההגדרה של שלשלת הדמים כדיוקה חלה אך על הקצוות, לבין המוטיב שבא על פיתוחו בספרות, ושבו ההגדרה של שלשלת הדמים חלה על כל החוליות, שכל אחת ואחת נשפכים דמיה כגזירת הטבע וחוקתה האכזרית, ששוב אינה עניין למשפט ולשופט. ונביא בזה קצת דוגמאות לכך.

נפתח בפרידריך לבית האגדורן (1754ֿֿֿֿֿֿֿֿ1708), משורר גרמני, שנודע אף במשליו ומכתמיו, והוא כולל את עיקר עניינו בשלישייה של בעלי־חיים, לאמור:

Ein Marder frass den Auerhahn,

Den Marder würgt ein Fuchs,

Den Fuchs des Wolfes Zahn.

Mein Leser, diese drei gewähren,

Wie oft die Grösseren sich vom Blut

Der Kleineren nähren.

ושיעורו: הנמייה טרפה את תרנגול־הבר, את הנמייה חונק [= הורג] שועל, את השועל – שן־זאב; קוראַי, שלושה אלה מאשרים, עד מה הגדולים יותר ניזונים מדמם של הקטנים מהם.

[ד]

מכתם זה שאול הוא לו להאגדורן מעם המשורר הצרפתי פונס־דניס אקושאר לבּרן (Lebrun) (1729–1807), הנודע בשירתו “הטבע”, שלא באה על גמרה. ועיקרו של המכתם אתה מוצא בדוגמאות שונות ואף בספרותנו בשינוי בעלי־החיים וסדרם, וכן כותב יעקב כהן:

השממית לכדה את הזבוב,

הצפור בלעה את השממית,

החתול חנק את הצפור,

הנשר טרף את החתול,

ואת הנשר השיג חץ,

כן היה יהיה עד אין קץ.⁴

אין בידנו לקבוע, מה מקור היה לפניו, לפני יעקב כהן, אבל בסביבתו הפולנית נודע המכתם של המכוּנה רוֹדוֹץ', והוא מיקולאַי בּיאֶרנאַצקי, משורר פולני (1836–1901), איש לבוב, שיצא לו מוניטון גדול על שום שיריו הסאטיריים ועל שום תרגום שירי בֶּראַנז’ה, וסופו שלח יד בנפשו. והרי לשונו:

Idylia maleńka taka:

Wrobel połyka robaka,

Wróbla kot dusi niecnota,

Pies chȩtnie rozdziera kota,

Psa wilk z lubościa̧ pożera,

Wilka zadławia pantera,

Pantera lew rwie na ćwierci,

Lwa – człowiek, a sam po śmierci

Staje sie łupem robaka.

Idylia maleńka taka.

ושיעורו: אידיליה קטנה כזאת: הקיכלי בולע את התולעת, את הקיכלי חונק החתול הזד, הכלב מקרע בחפץ את החתול, את הכלב משסע בחשק הזאב, את הזאב משנק הפנתר, את הפנתר מפרק לארבעה חלקים האריה, את האריה – האדם; והוא עצמו, אחרי מותו, נעשה טרף לתולעת.

[ה]

וזאת להעיר, כי המכתם הזה, העשוי כדרך מעגל, שסופו כתחילתו (התולעת), והמובא גם באוצרו של יוליאן טובים, שעניינו אנתולוגיה של ארבע מאות שנות הומור בשירה הפולנית,⁵ יש לו אחים, וקצתם הביא שווארצבוים במחקרו הנזכר, אבל אם להמשיך בדוגמאות מן הספרות הפולנית, הרי שני מכתמים של שני אלמונים – מכתם ראשון קרוב יותר בזמן (1870–1900) והוא לאלמוני, וכך לשונו:

Koza drze lozȩ,

Wilk rozdziera kozȩ,

Chłop wilka bije,

Pan z chłopa żyje,

Pana – drze jurysta,

A jurystȩ – diabłów trzysta.⁶

ושיעורו: העֵז מקרעת קני־הנחל, הזאב משסע את העז, האיכר מכה [הורג] את הזאב, האדון [בעל השדות] חי [ניזון, מתפרנס] על האיכר, את האדון מקרע [מנצל] המשפטן [פרקליט, עורך־דין], ואת המשפטן – שלוש מאות שדים.

אנו רואים פה מה שראינו במכתם הקודם, שמחברו אינו מסתפק בבעלי־חיים הטורפים זה את זה, אלא מרחיב מעגלו על האדם, כאחרון הטורפים ונטרפים, ומוסיף הרחבה על הרחבה, באופן שהוא משלב את עולם החי (העז והזאב), עולם הצומח (קני־הנחל), עולם המדַבר (האיכר, האדון, המשפטן) ואפילו עולם התוהו (השדים, ומניינם ג' מאות). ולא עוד, אלא ראש הטורפים הוא בעל־חיים שלא מכללם (עז), וראש הנטרפים הוא צמח (קני־הנחל). וזאת להעיר, כי בעל־המכתם צמד־שעשועים בידו – השעשוע האחד הוא בשימוש בשוני־ההוראה של הפועל, שדיוקו קריעה, והוא יוצא פה למשמע שיסוע וניצול; השעשוע האחר הוא בפתיחה, הנמשכת לפתגם נודע przyjdzie koza do woza – כלומר: תבוא עז אל העגלה – בצירוף חריזה נוספת, כדרך שמסתייע בו גם אדם מיצקיביץ: bȩdzie łoza = והיו קני־נחל. ואגב, המחצית האחת של הפתגם הזה נכנסה כלשונה להווי של חסידי פולין ואגפיה, ונעשה מפזמוניהם.

ואילו המכתם האחרון שהוא מוקדם יותר (1800–1840), ואף הוא לאלמוני, ושמו Bieg świata = מרוץ העולם, וכך לשונו:

Tchórz sie we krwi kurcza̧t murza

Lis podstȩpny zjada tchórza,

Ale zato wilcze gardło,

Okrutnie lisa pożarło,

Zwykła̧ koleja̧ psów kilka

Rozszarpało znowu wilka.

Tak zawsze na świecie bywa,

Kto mocniejszy ten wygrywa.⁷

ושיעורו: הנמייה טובלת בדם אפרוחי־תרנגולים, השועל הערום אוכל את הנמייה, ולוע־הזאב טורף באכזריות את השועל; בדרך רגילה כמה כלבים שוב טרפו את הזאב, וכן תמיד מנהגו של עולם, החזק יותר – זוכה.

[ו]

לפי סדרה של השלשלת המחושבה הזאת ניכר, כי בעל המכתם מעמיד את שלשלת הדמים על בעלי־חיים בלבד, ועיקר עוקצם הוא במוסר־ההשכל, שאינו בהשכל־המוסר אלא כניגודו: כל דאלים גבר, וכן עשוי להיות משלו של גוטליב קונראד פפפל (1736–1809), שמקצת משליו ניתרגמו ללשוננו.⁸ המשל הזה מובא באסופתו של פאול אלוורדס, בכלל ארבעה משלי המשורר הזה.⁹ ומחמת אריכותו של המשל הזה, הנקרא ”Die Stufenleiter“ (= גרם המעלות). לא נביא לשון מקורו, אלא עיקרם של הדברים, לסדרם, לאמור:

(1) קיכלי לכד על ענף את השמן שבזבובים, לא שידולים ולא יילולים היו להועיל, הוא נתפס. “אהה” – אמר בחינונים, “תנני ואחיה”; “לא”, אמר הרוצח – “אתה שלי, כי אני גדול ואתה קטן”. (2) נץ מצא את הקיכלי בעצם הסעודה, אך פרעוש לא יילכד כה בנקל כהילכד עתה הקיכלי. “שחררני” – קרא – “כי מה חטאתי?”; “לא” – אמר הרוצח – “אתה שלי, כי אני גדול ואתה קטן”. (3) נשר ראה את האוויל וירד עליו ושיסע את גבו. “כבוד המלך, הרף ממני” – קרא – “הלוא אתה קיצצתני לנתחים”; “לא” – אמר הרוצח – “אתה שלי, כי אני גדול ואתה קטן”. (4) עודו סועד וכמעוף העין עף לתוך חזהו חץ. “עריץ” – קרא אל הצייד – “על מה קוטלתני קשתך?”; “הה” – אמר הרוצח – “אתה שלי, כי אני גדול ואתה קטן”.

[ז]

ונחזור לעניין דרך הפתיחה בצמח, כראש הקרבנות וראשונם, שכן מצאנו לו לממשל הגרמני הנודע גיאורג רולנהאגן (1542–1609), הכתוב לאמור:

Ja das verachtete Gräschen

Hat sein Feind am Schäfelein,

Das Schaf den Wolf,

Der Wolf den Hund,

Der Hund des Bären klauen

und Mund,

Der Bär den grossmüthigen Leuen,

Und der Löw muss das Mannthier scheuen.

Das Mannthier eins das andre mördt,

Das man von keinem Thier sonst hört.¹⁰

ושיעורו: כן העשב הבזוי, אויב לו והיא הכבשה, ולכבשה – הזאב, ולזאב – הכלב, לכלב – טלפי הדוב ופיו, ולדוב – האריה גדול־הלב, והאריה – אנוס לחרוד מפני חיית־האדם, וחיית־האדם – הורגים זה את זה, דבר אשר לא נשמע על כל חיה.

ואם לספרותנו בדורות האחרונים, ראה בשלהי ההשכלה יעקב אברהם ביברינג (1818–1882), המביא בין שיריו פואימה ושמה: “חזות קשה”, ובה יבכה כמישת שושנה, ודמעת עינו שוטפת נמלה, שזחלה על עלה ומיד שממית תופסתה:

והנה צפור חש כהרף עין

והשודד והשדוד היו לאין.

הציפור מקוננת על אבק קינה, בא נשר ותופסה, בא צייד ושניהם נפלו לעומק השוחה, והצייד נפל לתהום ושניהם מצאו בה קבר.¹¹

בעוד הגירסאות הקודמות היו על דרך הקיצור, במטבע של מכתם או משל, הרי גירסה זו על דרך האורך, באופן שגרעינו של העניין כאובד מרוב שורות. במקצת כך הדין אף בגירסה צעירה ביידיש מאת ה' רויזנבלאַט בשירו שעניינו כשמו: “אין געיעג, לידל אָן אַ סוף” כלומר, במצוד, פזמון שאין לו סוף,¹² וכך קיצור תוכנו:

(א) בערב מביאה ציפור לאפרוחיה תולעת, אך מוצאת קינה ריק, הנוצות הלבנות פזורות, והיא בוכה ומתייפחת;

(ב) בא עורב בלילה ומביא לאפרוחיו ציפור קטנה, אך מוצא את קינו ריק והנוצות השחורות פזורות, והוא צורח מכאב;

(ג) בא נשר גאה, עם שחר, ונושא עורב צעיר לקינו, אך מאחורי הסלע עומד צייד ומכונן רובהו, והוא, הצייד, הולך מלא תקווה לאהובתו, ומוצא אותה מאורסת לבן הטוחן.

גירסה זו שונה מקודמתה בסיומה: הצייד לא ניטלו חייו, אלא ניטל טעם חייו, אין הוא נהרג אלא נבגד, כביכול בגידה כהריגה דמיא.

[ח]

אבל כשם שמצאנו שלשלת דמים נרחבה, הכוללת בעלי־חיים ובני אדם, כך אנו מוצאים שלשלת שכל עצמה שלישייה של בעלי־חיים, שגם היא עיקרה צמד, שכמותו כסמל, טורף ונטרף, וכן נחום יוד (עיקרו ירושלימסקי), ממשל נודע, במשלו “דרך דורות”, וכך לשונו:

שריַיט דער אָדלער, ברומט די טויב

און דער לעמפּערט רייסט זיין רויב, –

און אַזוי־אָ, אָן אַ סוף

ציט פֿון אָנהייב זיך די שטראָף!

און פֿאָרויס – אַ רויטער וועג

דורך דער וויסטעניש פֿון טעג…

שריַיט דער אָדלער, ברומט די טויב,

און דער לעמפּערט רייסט זיין רויב.

ס’קומט ניט אָן די גרויסע פּרייד!

דורות שווינדן בלינדערהייט…

שריַיט דער אָדלער, ברומט די טויב

און דער לעמפּערט רייסט זיין רויב.¹³

שיעורם של הדברים: צורח הנשר, נוהמת היונה והברדלס טורף טרפו, וכן בלי סוף, נמשך מתחילתו העונש; ולאוֹרַח – דרך אדומה, דרך ישימון הימים, צורח הנשר, נוהמת היונה, והברדלס טורף טרפו; אין באה השמחה הרבה, דורות גזים בסנוורים, צורח הנשר, נוהמת היונה, והברדלס טורף טרפו.

השוני של הגירסה הזאת הוא בצמצומה הכפול. הצמצום האחד, והוא בהעמדת שלשלת הדמים כשלשלת הנצחית על שניים: טורף ונטרף שנעשו בהמשך הדורות כסמל, כמשל, כשיגרה, ובספרותנו מתחילתה ואמצעה (המדרש לעניין המקרא: יונתי בחגוי הסלע – היונה בין הנץ והנחש), אך בלא התערבות לטובה (בעל השובך ונס ההצלה); הצמצום האחר הוא בצירופו של טורף־עד (ברדלס), שאין שתי המעופפות טרפו המצוי, שהוא רב־פנים, ועל קורא המשל להשלימו כדמיונו.

כנגד זה אתה מוצא שיר של אלתר עסעלין, המעמיד את השלשלת על מספר מועט: “באַלאַדע פון פיר” [= באלאדה של ארבעה], לאמור:

כ’האָב געזען אַ הון האָט אַ וואָרעם געפּיקט,

און גלייך האָט אַ מאָפּס זי צעריסן

האָב איך מיט אַ שטיין דעם קאָפּ געפּלעט,

צו רייניקן מיַין געוויסן…

פֿאַר גאָט וועלן מיר שטיין אַ מאָל זאַלבעפֿערט,

און מאָנען א משפּט אַ שטרענגן;

איינעם פֿון אונדז קליַיב אויס און באַלוין,

די שולדיקע דריַי זאָלסטו הענגען.

ווער ער ביַיסן די נעגל, קיַיען די באָרד,

און וואַרפֿנדיק מיטלייד־בליקן

וועט ער זאָגן: ריין ווי גאָלד זענט איר אַלע פֿיר.

קינדער מיַינע צדיקים. –

וועלן מיר ניט גלוייבן אַ וואָרט וואָס ער רעדט

און מיט אָפֿענע מיַילער גאַפֿן…

וועט ער צוגעבן שטיל: וואָלט איך בעסער געוווּסט,

געליימט געוואָרן איידער כ’האָב איַיך באַשאַפן.¹⁴

ושיעורו: ראיתי תרנגולת מנקרת תולעת. ומיד שיסעה כלב [כד־חרטום], פצפצתי באבן את ראשו. לטהר את מצפוני. בפני האלוהים עתידים אנו לעמוד ארבעתנו ולתבוע משפט חמור; את האחד מבינינו בחור תבחר ותן שכרו. את שלושת האשמים תלה תתלה. או־אז יכרסם [האלוהים] את ציפורניו, ילעס את זקנו, ובהתיזו מבטי חמלה, יאמר: טהורים כפז ארבעתכם ילדי, הצדיקים. לא נאמין למלה אחת מדבריו, ונפער מתמיהה פיותינו. או־אז יודה חרש: אילו היטבתי לדעת, והייתי משותק קודם שבראתיכם.

פה אנו רחוקים לא בלבד מתפיסת־ההשלייה העולה ממשפט שלמה, ושעל־פיה אפשר להם לבעלי־החיים לא להכחיד זה את זה (“וגר זאב עם כבש”). וביותר אם השלשלת אינה מסתפקת בעולם החי, אלא אף כוללת את עולם הצומח; אולם אנו רחוקים אף מתפיסת־ההשלמה, כלשון המשלים שהיו לפנינו, שאי־אפשר להם לטורפים שלא לקיים עצמם מבלי לקיים טבעם; פה אנו קרובים לתפיסה המאשימה את הבורא, שברא את ברואיו כך. כשהוא, הבורא, ניחם על בריאתו וחוקתו.

ונסיים במשל בעלי־חיים טורפים זה את זה ובנוסח קרוב לגרם־המעלות של פפפל, כשהנמשל לו הם בני־אדם היורדים זה לחייו של זה, והוא בפרוזה: עוזר בלאָשטיין, מספר נודע בשעתו, והוא מאסכולת שמ“ר, בודזון, א”י ספיר (י"ח קרמר) וכדומה, כותב ברומן שלו:

וווּ עס שטעקט פֿאַר מיר א פּאָלזע. דארף איך איר דערלאַנגען, מיט וועלכן וועג עס מאכט זיך, צו [= צי] מיט חכמה, צו [צי] מיט גבֿורה; וואָס זאָלן מיר טאָן, אַז מיר זיַינען אין אַזאַ וועלט: איין קרעמער שלאָגט אָפּ פֿון דעם אַנדערן קונדן, איין שניַידער באַרעדט דעם אַנדערן, איין מלמד נעמט אוועק אַ תלמיד פון דעם אַנדערן; די טויב עסט דעם וואָרעם. דער שפּאַרבער עסט די טויב, דער אָדלער עסט דעם שפּאַרבער, דער יעגער שיסט דעם אָדלער. און דעם יעגער פּאַרפּאָלגט אַ אַנדער מענטש, וואָס איז שטאַרקער פאר אים. און זאָ ווייטער.¹⁵

ושיעור דבריו: באשר טמונה לי תועלת, חייב אני לתופסה, ותהיה הדרך כאשר תהיה. אם בחכמה אם בגבורה; מה נעשה ואנו בעולם כזה: חנווני חוטף מחנווני לקוחות, חייט מלעיז על חייט אחר, מלמד נוטל תלמידו של מלמד אחר, היונה אוכלת את התולעת, הנץ אוכל את היונה, הנשר אוכל את הנץ, הצייד יורה את הנשר, ואת הצייד רודף אדם אחר, החזק ממנו, וכן הלאה.

עינינו הרואות, כי בני־האדם הנזכרים אינם מתלכדים כשלשלת וסדרה, שכן כל אומן רודף את בן אומנותו, ואילו בעלי־החיים מתלכדים כשלשלת וסדרה, וסופם האדם הרודף והנרדף, כאשר למדנו מרוב המשלים שלפנינו.