רקע
דב סדן
בין אוזן להמן

[א]


“טויב ווי המן” = חירש כמו המן – היא אימרה בכלל האמרות הרבות שנתלו בו באותו רשע, ואף שהיתה פשוטה בכמה גלילות, לא נרשמה באסופות הפתגמים, ושמעתיה פעמים הרבה בימי ילדותי; ובן־עירי, המשורר היידי אייזיק קעניג (בן מורי, הסופר העברי עוזר קניג), אף נתן לה היכר, כשהוא מתאר בפזמונו את המולת הרעשנים שבידי הילדים בשעת קריאת המגילה:


נאָר המן, ער הערט נישט דעם גראַגער,

(ער הערט נישט – ר’איז טויב אויף געוויס),

דאַן רוישן די קינדער נאָך העכער

און טופּען נָאך צו מיט די פֿיס.1


כלומר: אך המן אינו שומע את הרעשן (אגב: בני־עירי לא אמרו “גראַגער” אלא “גרעגער”), אינו שומע. הוא בוודאי חירש, והרי הילדים מגבירים רעשם; יתירה מזו, הם רוקעים ברגליהם. מובן, כי המלים “אויף געוויס” [= אל נכון; ודאי; בטח] הן תוספת לצורך החרוז,2 באופן שמתקלפת לנו האמירה “טויב ווי המן” = חירש כמו המן, שיש לה, ככל המשוער, זיקה לאמירה הפשוטה “ער הערט אים ווי המן דעם גראַגער” = הוא שומע אותו כשמוע המן את הרעשן, והמובנת, ברגיל, באופן שאותו רשע כבר התרגל לה להמולת־הרעשנים, החוזרת שנה שנה, עד ששוב אינו שומע לא לה, ואף לא אותה. ועוד זאת, בקצת גלילות תיבת “הערט” = שומע, הגויה כמו “ערט”, והחלפה זו הקלה גם היא לצד שינוי האמירה: “עס אַרט אים ווי המן דעם גרעגער” = איכפת לו כשם שאיכפת לו להמן הרעשן, והיא החלפה שקיימה עצמה גם בפתגמים אחרים, וביותר בגלילות שתיבת “אַרט” [= איכפת] הגויה: האארט.3 כי אמנם לא האמירה “עס אַרט אים ווי המן דער גרעגער” אלא האמירה “ער הערט אים ווי המן דעם גרעגער” הוא העיקר. אנו למדים מדברי ר' עמנואל הרומי:


מה אומר המן? / לכל זמן.

וזרש? / אל תקלל חרש.4


ודב ירדן מבאר, שהכוונה היא לחירשותו של המן, וקודם שההדיר את המחברות, פרסם כמין משאל5 על קצת דברים עמומים במחברות, ובכללם אף דבר החירשות הזאת. אולם זולת עניין המדרש האומר, כי המן יצא ואוזניו מקוטפות, לא ניתנה לו תשובה מספקת. ולעניין דברי המדרש האלה, הרי ודאי כוונתם שיצא מבויש, באופן שהאמירה כמותה כאמירה: “מיט א לאנגער נאָז” = באף ארוך, שפירושה כך, אלא שאפשר שנדרשה כפשוטה, והלוא מי שנקטפו אוזניו ממש, שמיעתו לא בלבד לוקה אלא חסרה מעיקרה.

כי אמנם כך הוא הפירוש, ניתן להקיש משתי אמירות: אחת עקיפה יותר, אחת ישירה יותר.


[ב]


לעניין האמירה העקיפה, הרי לשונה “אַ טויבער יאַץ”, והיא אמירה שלא זו בלבד ששמעתיה לאין־ספורות בימי ילדותי, אלא אף רשמתיה בימי נעורי בכלל האמירות שבהן שמותיהם של שאינם־ישראל ומקורם בישראל נתפסים כשם־דבר. אף אזכור מה עוררני לכך – הלוא היא הערתו של מתתיהו מיזיש, כי השמות שנעשו כשם־דבר בין כמה וכמה עמי אירופה נעוצים במקורותינו, כגון הפולנים הקוראים לו “באַרטעק”, ומוצאו “ברטלומיאוס” שמקורו “בר־תלמי”, כשם שהרוסים קוראים לו “איוואן”, והאנגלים “דז’ון”, שיסודם “יוחנן”, והגרמנים קוראים לו “מיכעל” שיסודו “מיכאל”; וכדומה. למקרא ההערה הזאת התחלתי לרשום שמותיהם של שאינם־ישראל שמקורם בישראל ושנעשו שם־דבר בפינו, כגון: “תנא בארטעק” כשם־דבר להדיוט, והוא חיקוי למונח של חז"ל “תנא ברא” (הגדרת התנא שדבריו מובאים לא במשנה אלא בברייתא), ואבן־ שושן במילונו מזכיר אף שימושו כהגדרה אירונית: חכם גדול, אך אינו מביא דוגמה לו. וראה יצחק באשעוויס, המרמז על מקורו, בשימו בפיו של מלמד, האומר לו לתינוק: “תנא־בר’טיק גיי ארויס דיך שפּילן” = צא לשחק.6

ולעניין המקור: “תנא ברא”, שהוליד את חיקויו, נעשה עצמו כינוי של גנות; וראה, למשל, עוזר בלאָשטיין: "מיַין תּנא ברא מיַין פֿרומער כּשרער ייִד – –

אָך און וויי אויף דיַין יידישקייט מיט דער פֿרומקייט אין איינעם!"7 כלומר: תנא ברא שלי, יהודי חסיד וכשר שלי, אוי ואבוי לי על יהדותך לרבות חסידותך. והלוא “בארטעק” הגניב עצמו לתוך החריזה השגורה: “ארטעק – בארטעק, איך בין פארטיק” (=מוכן). ולכאורה שתי התיבות שמות אנשים, אבל באמת הם סירוס הצירוף המצוי בה בגרמנית: artig, hurtig (= בנימוס, בזריזות), ודניאל סאנדרס במילונו מביא סמיכות זו בהבאה משל צינקגרף: die artige, hurtige scharfsinnige Weis = הדרך המנומסה, הזריזה, החריפה; וזו אף חריזה ביידיש; וראה, למשל, ל' ראָזאָף: “און אז ס’וועלן זייער מלאכה – / הייליק, סודותדיק און ארטיק – / די מלאכים פֿאַרן בורא ברענגען / פֿאַרן בורא ברענגעץ פֿאַרטיק”;8 כלומר: וכאשר את מלאכתם, בקדושה, בסתר ובאנינות, המלאכים לפני בוראם יביאו מתוקנים.

וקדם בחריזה זו מ' ריוועסמאן: “טפּרו, טפּרו, היי! / שטיי זשע פֿערדל, שטיי – – / שטיי, מיר זיַינען באַלד פֿארטיק, / רו זיך אָפּ, שטיי, פֿערדל, ארטיק – – / כ’שטיי שוין ביי דער טיר / נו, גוט שבת דיר”;9 כלומר: עמוד נא, סוסון, עמוד, עמוד, אנו עוד מעט מוכנים, נוח, עמוד, סוסון, באנינות; אני כבר עומד ליד הפתח, נו, שבתא טבא לך. ושתי התיבות נכנסו כדרך שנכנסו לשימושה של יידיש. אם לתיבת artig, הרי א"מ דיק מסתייע בה כשם־עצם: “וואַר דער ערסטער לוסטיג מאַכער – – מיט גרויס דרך ארץ אונ' ארטיקייט”;10 כלומר: היה הבדחן הראשון ברוב דרך־ארץ ונימוס.

ואם לתיבת hurtig, ראה בדיני השכמה: “אונ' ווען ער אויף שטיט זאל ער הורטיג זיין אונ' ניט פויל”;11 כלומר: ובקומו יהא זריז ולא יתעצל.


[ג]


ואם לשמות אחרים של גויים, המשמשים בה ביידיש, ראוי להזכיר המימרה: “ער גייט דורך מאַטשקעס גאָרטן” = הוא הולך דרך גנו של מאצ’קה; ובנוסח אחר, ששמעו א"מ הברמן בעיר מולדתו ז’וראבנו: “ער גייט איבער פֿיטשקע מאַטשקעס גאָרטן” = הוא הולך דרך גנו של פיצ’קה מאצ’קה; ושימושה של האמירה הוא בעניין מי שהולך, אם מבחינה ממשית, ואם מבחינה מוסרית, בדרכי עקיפין, שכמותן כדרכי עקלתון. ואין “מאטשקע” אלא Maciej,Maciek או Matys, שהם דרך הקטנה של “מאטיאוש”, שיסודו “מתי”, “מתתיהו”. ודין לזכור, כי “מאטשעק” תופס מקום ראוי בפתגמי הפולנים והוא בהם גם כינוי של חתול; כגון: świeci jak maćkowe zȩby = מנוצץ כשיניו של חתול; Wielki Maciek zje na raz cały placek = החתול הגדול יאכל בבת אחת את כל הפיתה כולה; Sam Maciek zje, ale sam Maciek nie zarobi = החתול אמנם יאכל אך לא ירוויח. ואם אמנם לא ידובר בהם, בפתגמי הפולנים, על גנו של נושא־שם זה, הרי ידובר בהם על אילנו, והוא אילן מסוים: האגס, כגון שייאמר: pod maćkowa̧ grusza̧ (gruszka̧) = מתחת לעץ־האגס של מאצ’ק; וראה יותר באסופת אדאלברג.

וללשון “מאטשקע” ביידיש ראה א"מ דיק: “זיא געדיינקט וויא דיא זמייעס פלעגין צו טראָגין בייטלעך געלט צו אַמאַצייקען איינעם”;12 כלומר: היא זוכרת איך נחשים היו נושאים ארנקים לאחד מאצייקו. וּוואלף יונין מביא משמה של ילידת בריטשאן בבסאראביה: “ער האָט מאטשקעס טעם”13 כלומר: יש לו טעם של מאצ’קה.

אולם עד שאנו בודקים אפשרות של זיקה בין עץ־האגס שבפתגמי הפולנים ובין הגן שבפתגם שלנו, ראוי להזכיר את האמירה: “ער גייט קיין ארץ־ישׂראל דורך מאַרישקעס גארטן” = הוא הולך לארץ־ישראל דרך גנה של מארישקה, והוא, בשימוש הרגיל, משל לירא וחסיד שנתפס בעבירה שבינו לבינה: אך אפשר, שהיא אמירה ישנה ומהמה בה בת־קול היסטורית רחוקה בעניין תערובת של שמד וגאולה, ואפילו אם תיבת “מאַרישקע” שהיא הקטנה של “מאריה” שיסודה “מרים”, ההגויה ביידיש “מאַריעם”, באה תחת תיבה שנשתכחה. והרוצה להפליג, אפשר לו, למשל, שיהא מקשה שמא אין “מאַרישקעס גאָרטן” אלא “מאָריסקעס גאָרטן”, כלומר: גנם של ה“מוריסקים”; וראה: “ויהי בשנת חמשת אלפים ורפ”ד ליצירה בא לעיר רומה איש אחד מארץ מרסקם [= מוריסקום] ודוד הראובני שמו… ואמר כי הוא שר הצבא של מלך המשיח“;14 ולעניין צפת, שהיו בה ג' בתי כנסיות. א' של ספרדים וא' של מוריסקו וא' של מערבים, מוסיף בעל חיבת ירושלים: “ומוריסקו הם תושבי הארץ מקדם”. ומשה אטיאש תרגם moros ו־ morasללשוננו: מורים ו־מורות, אך פעמים תרגם מוריסקות והיא לו טעות, שכן morisco הוא מאורי שהתנצר. ולא נמשיך בזה, ונחזור לגופה של האמירה ונעיר, כי בדומה לה אתה מוצא במכתב של יוהאן פרידריך יונגר, איש המאה הי”ח:

Unsers Pfarrers Lehren nach

Geht zu unser Mädchen Schlafgemach

Nur ein Weg, und zwar durch die Kirche,

Er selbst ging umgekehrt denselben Weg

Und fand durch unseres Kammermädchens Schlafgemach

Den Weg zur Kirche.


לאמור: לפי תורותיו של הכומר שלנו, מוליכה אך דרך אחת אל חדר־המשכב של נערותינו, והיא של הכנסייה; הוא עצמו הלך באותה דרך עצמה בהיפך, ומצא דרך חדר המשכב של החדרנית שלנו דרכו אל הכנסייה.

אך נעיר, כי ברורה יותר היא האימרה, שהיתה פשוטה בסביבי גידולי: “קאָלי מאַריניאַ לאָקשיני יילאַ” = אימתי מאריניה אכלה אטריות, ותיבת “מאריניא” אף היא הקטנה של “מאריה” שיסודה “מרים”, והיא שם־דבר לשם־גויה, ושימושה של אמירה זו בעניין מי שלא היה רגיל בדבר של שבח; וכן: “אוי האָט זיך מאַרישקע באַנאַרישט” = אבוי, מה נואלה מארישקה, והיא קריאה בפי היהודי שראה את שכנתו הגויה אוכלת בשר וסבר, כי יום החמישי הוא, שהרי יום השישי אסור לה באכילת בשר, ויצא למחרת בעגלתו לעיר ונכנס בה בעיצומו של יום השבת (והוא מוטיב נודע, ששימש כמה מהתלות, ונודע ביותר סיפורו של ח"נ ביאליק, “יום הששי הקצר”). ואם לאמירות אוקראיניות, הרי בסביבי גידולי שגורים היו בפינו: “נע דאַי באָזשע ז יוואַנאַ פּאַנאַ” = ישמור השם מפני יוואן אדון, ומקבילתו: “נע דאַי באזשע מיקיטאַ זאַ וויטא” = ישמור השם מפני מיקיטא ראש־כפר או שופטו, ונוסח שאינו מחורז והשגור בגלילות אחרים: “נע דאַי באָזשע מיקיטא זאַ סטאַראָסטא” = כנ"ל, וכן: “בּאַראַיאָר [= איבער אַ יאָר] פּעטרי” = בשנה הבאה בפטרי (ובליטא יש נוסח: “איבער אַ יאָר פּעטרינע”), שהכוונה – דחייה לזמן שאין לו שיעור, ובאמת הוראתו יום המקודש לשליח פטרוס, ואולי עיקרו של הפתגם “יורא־פעטרא”, והכוונה לשני הימים החשובים במיוחד, שהם מקודשים האחד לקדוש יורי = גיאורגי, והאחר לפטרוס, והם שני ימים רחוקים זה מזה בלוח, ונמצאת הדחייה לזמן שאין לו שיעור מחודדה יותר. אלא ששלושת השמות האחרונים (מיקיטאַ, פעטראָ, יוראַ) אין יסודם בלשוננו. והסתפקנו באמירות השאולות מאוקראינית, ומצויות, כמובן, שאולות מפולנית, וראש להן “וואָיטעק”, הנתפס גם להם גם לפולנים וגם ליהודים כשם־דבר לאיוולת, וכינו כך אף בני ברית שנחשבו אווילים, בורים וכדומה: וראה, למשל, ישעיהו שפיגל: “אייזל! פּויערן־וואָיטעק… הערסט דעם ניגון פֿון משיח בן דויד”;15 כלומר: חמור, ווֹיטק־איכר, אתה שומע ניגונו של משיח בן דויד.


[ד]


ולא הארכנו בכל אלה אלא כדי לציין, כי גם האימרה “אַ טויבער יאַץ” נראתה לנו תחילה משולבת במחרוזת זו,16 דהיינו, שתיבת “יאַץ” היא השם הפשוט בין הפולנים Jac, שכמותו כהקטנתו Jacek, עיקרם Jan מיסודו של “יוחנן” או “יעקב”, והיתה זו לנו טעות כפולה. ראשית, שורשו של Jacek אינו בלשוננו אלא בלשון רומי hiacyntus, שיסודו בלשון יוון, והוא שאול אף ללשוננו כדמות “יקינטון”. אחרית, תיבת “יאץ” עניין אין לה לשם Jacek, ושעל כן אפשר, שהטירחה להעלות מה בין השם הזה ובין הרשות היא, לכאורה, טירחת־שווא. שהרי תיבת “יאץ”, מקורה בלשוננו, ואינה בעצם אלא תיבת “יועץ”, מה שבולט יותר בלשון רבים “יאַצים”, המצוי בייחוד במחזות־פורים ודומיהם. וראה, למשל, מחזה־שלמה־אשמדאי, שמביא נח פרילוצקי: “קימי' ארא' דיזי יאַצים, / דיזי יאַצים זעני' שלמהס געזעלן”.17 ולפי שהמהדיר מפרש “יאצים” = יועצים, הרי שיעור הדברים: כאן נכנסים היועצים האלה; היועצים האלה הם משרתי שלמה. וכן: “שנעלי' אַריַין! אַריַין! אריַין! / יאצים עץ מיַין;”18 כלומר: מהרו, פנימה, פנימה, פנימה, יועצים יועצי. ואף: “אינץ זעני' די יאַצים פין קיניג שלמהס טראָין. דיזי קיניג איז איין גרויסי מאָין”;19 כלומר: אנו הננו יועצי כיסא המלך שלמה, זה המלך הוא איש גדול. לאמור, לפנינו היועץ החירש, שלפי שאינו שומע או אינו שומע כראוי, הרי עצותיו משונות, ולא בכדי הוא דמות קומית מבוקשת, הנגלית, בכמה וכמה גלגולים, בקומדיות שונות.

וכן, למשל, בדיאלוג הגולדפאדני בין הרבי והגבאי החירש, שהרבי מסתמך עליו ומעידו על עצמו במיני התפארות שלו, כגון שהוא משבח את אביו זקנו, שעשה מופתים בסיועה של אטריה, והחירש, שלא שמע כדבעי, עונה לדברי רבו: “און ווער מיַין זיידע איז געווען, זאָל אייך דער טויבער זאָגן” = ומי היה אבי זקני, יגיד לכם החירש, לאמור: “ניין, ניין, ניין, רעדט איַיך נישט איַין, אַזאַ לאָקש איז נישט געווען און וועט נישט זיַין” = לא, לא, לא, אל תתאמרו, אטריה כזאת לא היתה ולא תהיה. ולשון “לאָקש” פירושה גם “שוטה ארוך”, והוא הדין כשהרבי משבח את אמו־זקנתו, שהפליאה לעשות בסיועה של מטלית, והחירש, שלא שמע כדבעי, עונה לדברי רבו: “און ווער מיַין באַבע איז געווען, זאל איַיך דער טויבער זאָגן” = ומי היתה אמי־זקנתי, יגיד לכם החירש, לאמור: “ניין. ניין, ניין, ניין, רעדט איַיך נישט איַין, אַזאַ שמאַטע איז נישט געווען און וועט נישט זיַין” = לא, לא. לא, לא, אל תתאמרו, סמרטוט כזה לא היה ולא יהיה, ולשון “שמאַטע” פירושו גם “חדל־אישים, שפל־יד”.

ולעניין המעמיד פני חירש נקבעה דמות מיוחדת: “דער טויבער מאיר” [= מאיר החירש], ואף נטבע מטבע של פתגם: “שפּילן דעם טויבן מאיר” = לשחק את מאיר החירש. וראה, למשל, דוגמה קרובה: אברהם קאַרפינאָוויטש. בבואו לתאר הווי של שחקנים בווילנה, מספר בעניין נערה, פרלה, ששימשה במקהלה, והייחוסים שבינה לבין שחקן, זובאק, אשר תחת להעמיד חופה היה נטפל אליה במיני אהבהבים: “פערעלע האָט געזען, אז ווען עס קומט צו תּכלית, שפילט זובאַק דעם טויבן מאיר”;20 כלומר: כשמגיע הדבר לתכלית, הרי זובאק משחק את מאיר החירש. והיא שואלת אותו, עד מתי ימצצנה כעצם־הלשד בלא כתובה: “מיט וועמען שפילט איר דאָ אין זשמורקעס”;21 כלומר: עם מי אתה משחק כאן משחק עצימת־עיניים (יסודה של התיבה הוא mżurki, ועוד במאה הט"ז נעשה żmurki). השימוש הכפול בתיבת “שפּילן” [= לשחק] מכוּון יפה, לא בלבד לנפשות המדברות שהם שחקנים, אלא בייחוד לעניין דער “טויבער מאיר”, שהוא שם־דבר בקומדיה. עם זאת אין ידיים להניח, כי הכינוי הזה נדד מקרשי הבימה אל שימוש הלשון, ואדרבה, ככל הנכון נולד על דרך מיטא־ אנאליזה: “רעדן צום טויבן אויער” או “טויבם אויער” = לדבר על אוזן חירשת, “רעדן צום טויבן מאיר” או “טויבם מאיר”. ולידתה של המיטא־אנאליזה נעוצה בהגייה הליטאית, ויפה לכאן הערתו האחת של המשורר לייב אוליצקי בעניין שיווי ההגייה הזאת בשתי התיבות: (1) “אויער” = אוזן; (2) “אייער” = ביצים, שהיא היתה הנסיבה להחלפה הזאת.22 ואף אזכיר הערתו האחרת, כי עניין “אייער” = ביצים מצוי גם בתיבת “יאץ”, שאינו אלא קיצור של יאיצע [= ביצים] בהוראת עריות, ומה שחשוב במיוחד, כי בסביבת גידולו, טריסק שבווהלין, לא אמרו “יאץ” אלא “יאש” או “יאטש”, והבינו בכך את משיחם, באופן שנראה כמקביל או כמשלים את הפתגמים המצויים “טויב ווי יויזל” = חירש כמו ישו, או “טויב ווי די מאַטקע באָסקע” = חירש כמו האם הקדושה, על דרך הנאמר באלוהיהם: אזנים להם ולא ישמעו. ואמנם, בתאר יוסף ראָלניק פסל, אמר: “ער איז געווען א צילברעט און אַ שפּאָט / פֿאַר אַלעמען – דער טויבער און דער שטומער גאָט”;23 לאמור: הוא היה דוגמה, קרש־המטרה ולעג, לכול – האל החירש והאילם. ולעניין “טויבער יאש” ראינו, כי כך כותב אמנם יצחק באַשעוויס לגבי חירשים סתם: “דער שמיַיסער איז אַ טויבער יאש”;24 כלומר: המצליף הוא יאש החירש. אבל הוא גם כותב: “וואָס פֿאַר א צעדרייטער יאַש בין איך דאָס? קיין הור וויל איך נישט, אַן אָרנטליך מיידל נעמט מיך נישט”;25 כלומר: איזה יאש מבולבל אני, זונה איני רוצה בה, נערה הגונה לא תינשא לי.

והרי כאן המקום להעיר על דבר הנשמע כקוריוז: כשסיפרתי עניין “יאץ – יאש”, ככינוי משיחם, לר' יהודה רוזנטאל, שמהיותו יליד מלאוָה ידע מסורות פולין. והוא עסק, כנודע, בספרות הוויכוחים היהודיים־הנוצריים, העיר, כי אפשר יש בתיבת “יאַץ” רמיזת־לעג על מייסד הדומיניקאנים בפולין ששמו היה Jacek Odrowa̧ż (מת בשנת 1257). חניכתו – גם Oder [היינו, Otter] גם waż שהוראתם נחש – מניחה פתח לפירוש: “פתן חירש”.


[ה]


למשמע כל אלה מתעוררת, כמובן, השאלה. מה היא הוראת־עיקר ומה הוראת־משנה, ולכאורה התשובה היא: “יאץ” = יועץ ובייחוד “יאצים” = יועצים, שעדות מציאותם במחזות העם עדות. ואין בידנו להכריע, אלא לנסות ולבאר כיצד נולד אותו קרי, ונסתפק עתה בשתיים דוגמאות.

דוגמה אחת, והיא הביטוי “כלא יודע” שהגייתו ביידיש k’lo joda; הדוגמה האחרת, והיא תיבת “פועלים”, שהגייתה ביידיש paalym, וכן בכינוי אגודותיהם לדורותם, החל בעניין “פועלי צדק”, על הגיית paale cedik, וכלה בעניין “פועלי ציון” על ההגייה paale cijen. אולם אותנו מעניינת עתה השאלה האם הכינוי “טויבער יאץ” [= יועץ חירש] אינו מתכוון למי שהוא ארכיטיפוס של יועץ המלך, והוא המן, יועצו של אחשורוש, שאם כן, אין לך כמותו לבאר את העניין, שפתחנו בו את עיוננו, הוא עניין “טויב ווי המן” = חירש כמו המן.

ואם הדעת נותנת כי כן הוא, הרי הדין נותן שנעיר, כי אף (או: משום) שהמן היה חירש, נעשו אוזניו כינוי למאפה של פורים, הלוא הם “אוזני המן”. אודה, כי תחילה הייתי סבור, כי כינוי זה חידוש הוא, ואף שמעתי כי חידשו קדיש יהודה סילמן, אבל לימים נודעתי, כי אפילו הוא או כמותו חידש מדעתו, הרי זה קנקן ישן שנתחדש. ויעקב כנעני באוצרו אומר בערך “אוזן המן” – עוגה ממולאה' בצורת משולש, שנאפית לכבוד החג; ואף מביא כמין הבאה: רומז למיני מתיקה בארצותינו ליום הפורים וקוראים אותם אוזני־המן. אך אין הוא מפרש מקורה ומסתפק בציון סיה“ב (= ספרות ימי־הביניים). והרי יכול היה להביא הבאה נחמדה מ”צחות בדיחותא דקידושין" לר' יהודה סומו, וכך כל עניינה:


יאיר: אם בדברים כאלה אכפרה פניו, כבר יש לי קושיה אחת אשר ייעפו כל תופסי התורה להתירה, כי הנה כתוב במגילת פורים “ויתלו את המן”: ובפרשת בלק נכתב בפירוש: “ויאכלו בני ישראל את המן”. ואיך יאכלו היהודים הנשמרים מכל רע את נבלת התלוי ואל הכלב לא ישליכו אותו? יקטן: גם זו ראיתי אני וכבר תירץ הקושיא הזאת בלעם בן בבי בשם אביו: כי מה שאמרה התורה “ויאכלו את המן”, היא אזהרה וציווי לנו שנאכל בימי הפורים הללו מאזני המן – הן המה הרקיקים הנעשים בסולת בלולה בשמן, וזהו שאמר אחרי כן “וטעמו כצפיחית בדבש”.26


והמהדיר מעיר לעניין הכתוב, כי אינו בפרשת בלק אלא בשמ' טז: לה, והיא טעות מכוּונת; לעניין רבי בלעם בן בבי, כי מוטב לנסח ביבי, שכן רבי ביבי – מלשון bibere = לשתות – הוא אחד החכמים כביכול בפארודיה, מסכת פורים, שמהדורתה השנייה יצאה בזמנו של יהודה סומו; ולעניין רקיקי פורים, כי נקראו באיטליה Orecchi di Haman = אוזני המן.27 ואוסיף להערתו, כי השחוק “המן שם הרשע” – “המן שבמדבר”, שכמותו כשחוק הרחוק, הוא דרוש של חז"ל: המן מן התורה מנין, המן העץ אשר ציויתך וגו' (חולין קלט ע"ב), וכשחוק הקרוב, והוא מעשה בקהילת קורוליובקה, שהיה בה אדם שנקרא בפי כול “מרדכי המן”, על שום שקרא בהגדה של פסח מתוך בכייה גדולה: “אילו האכילנו את המן, אוי ואבוי המן הרשע, דיינו”.28


[ו]


ומן הדין להזכיר את הזכור, שהכינוי “אוזני המן”, שאין לו מקבילה ביידיש, דחה בעברית את הכינוי “כיסני המן”, שהוא תרגומו של “המן־טאשן”, והדחייה הזאת העלתה פולמוס, שכן ראה שמעון ברנפלד, בפיליטון שלו על מניחי הלשון, לכתוב: " ‘ההמון’ בארצות הצפון והמזרח משתמש במלה המונית ‘המן־טאשן’! מה טעם למלה זו? זהו עסק למחקר הפסיכולוגיה העממית, שאין כאן מקומו. באו ‘מניחי הלשון’ בארץ ישראל וזיכו אותנו במלה עברית חדשה ‘אזני המן’. המלה ההמונית הזאת מנקרת מהעת ההיא במוחי וצורמת את אזני – – העמידו ועד של מניחי לשון, מעין ‘פבריקה’ לחידוש המילות – ובפבריקה זו חושבים, כי שפתנו לא תתקיים במלואה, אם תחסר בה המלה ‘אזני המן’ “.29 על כך באה תשובת מזכירות ועד הלשון. שהעירה על ערך “אוזן” במילון בן־ יהודה ובו מובאה של האברבנאל: “הרקיקים העוגות מן הבצק כדמות אזנים מבושלות ויטבלו אותם בדבש ויקראו להם אזנים”, וכן מובאה מאיגרות רי”ש ריג’יו: “יום שבו עשרת בני המן תלו ואת תנוך אזניו אכלו”, ורומז למיני מתיקה: “שעושים בארצותינו ליום הפורים וקוראים אותם ‘אזני המן’. ונזכר גם במחזה פורים, כתב־יד ר' אריה מודינא”.30

עד מה המונח השכיח עתה היה מתנודד, ראה, למשל, ש“י עגנון בסיפורו “הכנסת כלה” פרק “משלוח מנות”. נקרא במהדורה קמאה (תרצ"א): “והוא מוזג כוס לכל אחד ואחד ונותן להם מיני עוגות שקורין אזני המן” (עמ' קח); ואילו במהדורה בתראה, שהיא על דרך ההרחבה, נקרא, מכאן: “והשולחן מלא מצד אל צד, לביבות וכעכים ממתקים ומשמנים, והכל שמחים ואוכלים למעדנים, אזני המן לביבות ולק”ח, יין טוב ויין הרקח” (עמ' שמט), ומכאן: “עוגות דבש ועוגות גלולות, עשויות בחכמה כמגילות כפולות, מאפה תנור ממולא בשזיפים, כיסי המן מתוקים וחריפים” (עמ' שנא). והרי ידע גם ידע, כי בבראָד, שבה נערכת אותה סעודה, היו קורין לאותו מאפה “המן־טאשן”, כלומר, כיסי המן, ולא “המן־אוירן” כלומר, אוזני־המן, ונמצא לשון מה שקורין חל או על הגויים בגלילות ההם או לפי מסורת אחינו האיטלקים. וכאותה קושיה ניתן להקשות על ח“ן ביאליק, הכותב על פקידי־הרשות הרוסיים: “בני אדם הללו אינם מזלזלים בשום מתנה: זוג ברבורים אבוסים, חביונת יין, בקבוק יי”ש, מאה ביצים, כובע סוכר בנרתיקו הכחול, ליטרא תה, כריכת טבק, תרמיל גבינה לחה, ‘אזני המן’ – את הכל הם נוטלים”.31 וכן: “בית אביו [נ”א: בית אבא] שולח להם ‘אזני המן’ ולחמניות והם מחזירים תרנגולת חיה, ביצים, תרמיל פרגים".32

וכאן אמור, כי הבלשן דוד לייזר גאָלד העירני במכתבו אלי (25 בדצמבר 1979), כי כינוי המאפה הזה בדזשודזמו: “אוריז’ס די המן”, ביידיש־אנגלית בריטית (לא אמריקאית): Haman’s ears ממש כמו באיטלקית orecchie de Aman.


[ז]


הילכך נחזור לכינוי האחרון, ומולדתו, איטליה ונוסיף דוגמה: ר' עמנואל פרנסיש כותב: “אמנם נזרק העט ונקצר ענינים / כי יום פורים זה בא, נכין לו מעדנים. / נכין מרקחת ממתקים מכל מינים, / נגדל אזני המן מאזני השכנים”.33 ולא נוכל להעלים דבר־תמיהה: היכא תמצי, שההגדרה הזאת, שהיתה פשוטה באיטליה, פסחה על יישובי ישראל באשכנז ובהולנד, שאותו מאפה נקרא להם “פורים־קוכל” או סתם “קוכל” ובהקטנה “קוכעלכען”, “קיכעלכען”, או כמו בשוויץ: “פורים־קישליש”; וכן על קהילות ישראל בפולין ואוקראינה וליטא ושאר אגפים שאותו מאפה נקרא להם: “המן־טאשן” = כיסי המן; ואילו בפי גויים, בין פולנים בין רוסים, מצוי עניין אוזני המן, וכן מספר הנסיך לודוויג יאַבלונובסקי בזכרונותיו, כי בימי מרד 1831 הגיע לקוז’ניץ ומישהו מחבריו חמד לו לצון והראה עליו ועל זקנו המשופע לאמור: בנו של ברקו יוסלוביץ הוא. והנה: kilku poważnych białobrodych Żydow na srebrnym talerzu przyniosło piernik otoczony hamanowymi uszkami34 = כמה יהודים לבני־זקן הביאו, על גבי קערת־כסף, רקיק המעוטר אוזנים המניות קטנות; והוא, כנראה, כינוי ישן בפולנית, כי זיגמונט גלוגר באנציקלופדיה הפולנית־הישנה שלו מביא ערך hamanowe ucho = אוזן המנית, כשם רקיק של יהודי פולין, הממולא גזר או אגוזים, מטוגן בדבש, והמוגש במתנה גם לילדי הפולנים. ולעניין האוקראינית או הרוסית, הרי דרכם של האיכרים שהיו עושים את כנפי בגדם כמין אוזן, ונראתה ואף נקראה “אוזן־חזיר”, ובהראותם אותה היו מתגרים וקוראים מיני קריאות לעג, ובכללן ואף בראשן: “האַמענאוכאָ” או “האמענאָווע אוכאָ” = אוזן המן או אוזן המנית. אמנם, מנדלי בתארו מחזה כזה של התגרות אינו משתמש בביטוי זה, והוא אומר, כי האיכרים “האבן טיַיטנדיק אויף אונדז מיט אַן עק פּאָלע ווי א ‘חזיר אויערל’ געשריגן: זשיד כאַלאַמיי”;35 לאמור: בהצביעם עלינו בקצה כנף הבגד כ“אוזן־חזיר קטנה” היו צועקים: יהודי חאלאמיי. ואילו הנוסח העברי של מנדלי עצמו: “קצתם מקפלים כנף בגדם כדמות אוזן חזיר ומושיטים אותה כנגד פנינו להכעיסנו”.36

ולעניין הלעיגה הזאת ראה, למשל, ק“ג שטיינבערג: “אַלע פֿריַיטאָג צו נאַכטס שלאָגן דיר אויס די שקצים די פֿענצטער. זיי רייצן דיר, מאכן פֿון קאַפֿטען אַ חזירישען אויער. איַי! ווי אָנגענעהם איז דאָס!”37 לאמור: כל ליל שבת מנפצים לך קטני־הגויים את החלונות. הם מתגרים בך, עושים מאיצטלתם אוזן חזיר; הה, כמה זה נעים. ואף ח”ן ביאליק, בתארו התנגשות בין נערי יהודים ונערי גויים, יכתוב: " ‘נגד צוררי’ – מי הם הצוררים, אם לא אלו ‘השקצים’, צעירי הרועים, ימח שמם, שמתגלים עלינו לפרקים במקלם ותרמילם מראש ההר, מראים לנו מרחוק ‘אודנא דחזירא’ ומלעיזים בנו: גיר, גיר. גיר…"38 ודוגמה צעירה יותר: חנן אילתי (קלנבארט) בעניין יהודי, שהתיידד עם שני שקצים: “מאז נעשו חברים טובים ושיחקו יחד. רק לעתים רחוקות, כשרבו ביניהם, היה פטקה מחזיק את כנף מעילו בדמות אוזן חזיר, מראה אותה לאהרן ומתגרה בו בהעויות משונות”.39

ובפולנית נקרא świńskie ucho [= אוזן חזיר] גם אדן־פינה פשוט, החטוב בגרזן.40 מה שאין כן שמעון שמואל פרוג, אשר שם, בשיר־היתול, בפי איש עולם התוהו, על יהודי היושב בדומא: “ער זיצט מיט די ‘פּריצים’ און הערט ניט פֿון זיי / ‘זשידאָווסקַאיאַ מאָרדאַ’ און ‘זשיד כאַלאַמיי’ / ‘זשיד פּאַרך’ אָדער ‘המנ’אוכאָ’. / ער טרינקט זיך א קהלשע גלעזל טיי / און פילט זיך בשלוה ומנוחה”.41 לאמור: הוא יושב עם הפריצים [= אדוני הגויים] ואינו שומע מהם: חרטום יהודי, יהודי אוויל, יהודי בעל שחין, או אוזן המן; הוא שותה לו כוס תה של קהל וחש את עצמו בשלווה ובמנוחה. נמצאות אוזן־חזיר ואוזן־המן היינו הך.

ואם אלכסנדר הרכבי (האַרקאווי) הביא במילונו: “א חזיר־אויר”, ופירש באנגלית כדרך העוויה (גרימאסה), ראה הרב יהודה אבידע להעמידו על מובנו,42 בשלחו למילונו הרוסי של דאַל.43 הלכך מתמיה בעל־מחשבות [־עליאשעוו], המדבר בעניין מרדכי לאמור: “בשעת ער פֿלעגט פֿארביַי גיין, פֿלעגן זיך אַלע פֿאַר אים בוקן און קניִען. הינטערן רוקן אָבער פלעגט מען אים וויַיזן פיַיגן און אָנשטעלן אַ צונג. דעמאָלסט האט מען נאָך נישט געוווּסט, אז מען קען מאַכן פֿון אַ פּאָלע א חזר’שען אויער”;44 לאמור: בעברו היו הכול משתחווים וכורעים ברך; אבל מאחורי גבו היו מראים לו אצבע משולשת ומאריכים לו לשון; אז לא ידעו עדיין, כי אפשר לעשות כנף בגד כאוזן חזיר.


[ח]


ולסיום דברינו אין בידנו אלא לחזור ולקבוע, כי ההגדרה “אוזן המן” מצויה בפי היהודים באיטליה ובפי הגויים בפולין, אוקראינה ורוסיה, מבלי שנדע את הקשר ביניהם. אילולא עניין איטליה, ניתן לה לתורת פורים להראות את כוחה, שכן היא־היא שדרשה על סמך "פורים־כ’פורים [=כמו פורים] עניין מאכלי המועדות, לאמור: עתה אנו אוכלים בפסח “כ’רעמזלעך”, אבל לעתיד לבוא נאכל “רעמזלעך” ממש; עתה אנו אוכלים, גם בפורים “כ’אוכלעך” (= קוכלעך) ולעתיד לבוא נאכל "אוכלעך' ממש, כביכול תיבת ucho = אוזן, שהקטנתה היא uszko, היא תיבת יידיש ביסודה, וחל עליה כלל ההקטנה שלה: “אוכל, אוכלעך”.

וההלצה לא פסחה על תיבת makuch, שהוראתה מה שנכתש בגרגרי פרג, ומשמעו אף רקיק העשוי כן. כאילו הוא מפולג, כזה: mak־uch, ולשון mak הוא פרג, ואילו לשון uch הוא אוזן. כלומר: אוזן פרג, אוזן המן.

ולעניין “קוכל”, שהוא ביידיש מערבית כינוי “אוזן המן”, נעיר על הביטוי kuchelböhmisch, שכמוֹתו ככינוי diasporadeutsch, ואף mauschel־deutsch, בא להגדיר גם לשונם של סופרים גרמנים ממוצא יהודי.45 אבל אפשר, שעניין kuchel כמותו כ־kugel, כלומר, פשטידה, וכראיה אברהם גאָלדפאדן: “אונ פּריווט דערציילען דער קיגעל־דיַיטש־דאַמע / אַז דאָס איז איין אויסבריינגעריי אַודאי. / וועט איהר חאַפּען אין מאַמעס מאַמע / נאָך דער לעטצטער מאָדע”;46 כלומר: ונסו לשדל לה לגברת־גרמנית־הפשטידה, כי זה ודאי בזבזן, ותחטפו באם־אמכם, לפי האפנה החדשה.

אך נחזור לעניין כף־הדמיון כדי להעיר, כי גם בערבי יום־כיפור, גם בהושענא רבה וגם בפורים אנו אוכלים “קרעפלעך' = כיסנים, ודרושם “כ’רעפּלעך” [=כמו רעפלעך], וסימנם כפול: כר”פ [= קראַפ] – ראשי־תיבות כיפור, הושענא רבה, פורים, והוא ברוח האמירה: “אַז מען קלאַפּט, עסט מען קרעפּלעך” – כשמכין אוכלין כיסונים; ביום־כיפור מכים על חטא; בהושענא רבה מכים [= חובטים] ערבות; בפורים מכים את המן, ויש המוסיפים: אף ביום, שהבעל מכה את אשתו והיא שעת כושר לסעודה כזאת, יום יום – לעתיד לבוא נאכל רעפלעך ממש.

וכאן עלינו להעיר, כי “כרעמזלעך” ו“קרעפּלעך” שייכות להם למסכת פורים. לעניין ראשון ראה ר' בנציון אלפס הכותב, כי בט“ז ניסן תלו את גדול שונאי ישראל, המן האגגי: “דרום מאַכט מען כרעמזלעך, דריַי־קאַנטיקע, ווי המן־טאַשן”;47 לאמור: שעל כן עושים חרמזלים משולשי קצוות כמו כיסי־המן. לעניין אחרון, הרי שלושת הקצוות של מאפה פורים נתבאר טעמם במה שאותו רשע ביקש לערער זכות שלושת העמודים שהתורה עומדת עליהם: ואזכור מימי ילדותי, כי כובע הנקרא Krapfenhut, אשר חבשו אותו בעלי כהונה רמה, היה קרוי בפינו “המן־טאש”, וכן ח”י קלינגער: “שפּאַנישע זשאַנדאַרן – – מיט שוואַרץ־בלישטשענדיקע היטלעך אין המן־טאַש־פֿאָרעם, האָבן געוועקט די פֿאַנטאַזיע און דערמאָנט אין ציַיטן פון אינקוויזיציע און אויטאָ־דאַ־פֿע”;48 כלומר: ז’נדארמים ספרדיים, בכובעים שחורים־מנצנצים בצורת כיסי המן, עוררו את הדמיון והזכירו ימי האינקוויזיציה והאוטו־דה־פה. ובעירנו היתה מימרת־לעג על חובשי מגבעות אלו: “כאַפּט אויפֿן קאָפּ א המן־טאַש און שריַיט: איך בין נאפּאָלעאָן” = חוטף כיס המן וחובשו לראשו וצועק: אני נאפוליון.


[ט]


ובאחרונה נשוב לעניין “אוזני המן” ולעניין “חירש כהמן”, כדי לראותם נתלים באנשי סביביו. לכן נקרא במחזה נתן אלתרמן:


מונדריש (מתישב): אם זה עוד פתוח, / אבקש כוס יי"ש / ומנה אזני זרש…

זרש: אזני זרש. הה, חוצפה!

מונדריש: הייתי מעדיף – אומר דברים ברורים, / אזני המן – אך לא כל יום פורים.49


ואילו אברהם גאָלדפאדן נותן בפי תרש בעניין מרדכי: “פאַר דעם דאַרף מען קיין מורא נישט האָבן, דאס איז אן אַלטער טויבער, ער פֿאַרשטייט גאָר ניט פון אונדזער לשון”;50 כלומר: ומפני זה אין להתיירא, הוא חירש זקן, אין הוא מבין את לשוננו. אם לעיין יפה, נמצא פה כעקבי המחלוקת בעניין “מרדכי הצדיק”, שהמשכילים, שנסתמכו על כינויו “בלשן”. כלומר, יודע לשונות, ונחשב להם חבר הסנהדרין, שהיו מחויבים בידיעת שבעים לשון, ומכוח ידיעתו הבין שיחת בגתן ותרש והציל את המלך, ומכוח ההצלה זו הציל את עמו, אמרו: מכאן אתה למד, שיהודי חייב בלימוד לשונות. ואילו יריבי המשכילים טענו לעומתם: אילו מנהג לימוד לשונות היה נוהג בימי־קדם, ושעל כן הוא מצווה בימינו, היו בגתן ותרש נזהרים מפני מרדכי והיה נחשד כמבין דיבורם, אך לפי שלא נהג כמנהג הזה, וודאי היה להם, שלא למד לשונות ואינו בקי בהן, דיברו מה שדיברו, ולא ידעו כי מהיותו בסנהדרין הוא מותר באותו לימוד בשעה שלא יום ולא לילה, אבל מכאן אתה למד, כי יהודי אסור בלימוד לשונות, ודברי משכילי הדור דברי־תוהו.




  1. ה“א קעניג. ”פורים צו דער מגילה. א דערמאָנונג". טאָג־מאָרגען־זשורנאל. 19 במארס 1954.  ↩

  2. אגב, “געוויס־פיס” אינן חריזה על טהרת ההיגוי של בני־עירי.  ↩

  3. וראה בזה מאמרי “שלג דאשתקד” בספרי אבני שפה, תל־אביב תשט"ז, עמ' 346 ואילך.  ↩

  4. מחברות עמנואל הרומי, מחברת שישית, שורות 93–94.  ↩

  5. ד' ירדן, ידע עם, ג, תשט"ו.  ↩

  6. י' באַשעוויס, “פון דער אַלטער און ניַיער היים”, פֿאָרווערטס, 5 באוקטובר 1963.  ↩

  7. ע‘ בלאָשטיין, דער ביטטערער טראָפּפען, וילנה תרנ"ד, ב, עמ’ 13.  ↩

  8. ל‘ ראָזאָף, מיינע היימען, ניו־יורק תש"ט, עמ’ 25.  ↩

  9. מ‘ ריוועסמאן, לידערזאמלונג, בעריכת מ’ שאליט, פטרוגראד 1918, סי' לט.  ↩

  10. א“מ דיק, די עגונה, וילנה תרכ”ו, עמ' 32.  ↩

  11. מנהגים, אמסטרדם 1924, ג ע"ב.  ↩

  12. א“מ דיק, וויטצען אונ שפּיצען, וילנה תרל”ד, עמ' 15.  ↩

  13. ו' יונין, טאָג־מאָרגען־זשורנאל, “שפּראכווינקל”, 19 במארס 1967.  ↩

  14. “ליקוטים מדברי יוסף” לר‘ יוסף בן יצחק סמברי, מהדורת א’ נויבאואר, סדר החכמים וקורות הימים, אוקספורד תרמ"ח, עמ' 146.  ↩

  15. י‘ שפיגל, מענטשן אין טהאָם, בואנוס איירס 1949, עמ’ 52.  ↩

  16. וראה מאמרי בספרי די חכמה פֿון חכמות.  ↩

  17. נ' פרילוצקי, זאַמעלביכער פֿאַר יודישען פולקלור, פילולוגיע און קולטורגעשיכטע, ב, וארשה 1917  ↩

  18. שם, עמ' 128.  ↩

  19. שם, עמ' 129.  ↩

  20. א‘ קארפינאָוויטש, די גאָלדענע קייט, 48 (1964). עמ’ 110.  ↩

  21. שם.  ↩

  22. מכתבו של ל' אוליצקי אלי מ־15 בפברואר 1963.  ↩

  23. י' ראָלניק. אַ פֿענצטער צו דרום, ניו־יורק 1941.  ↩

  24. י‘ באשעוויס, “געצל מאַלפּע”, די גאלדענע קייט, 55 (1966). עמ’ 160.  ↩

  25. הנ“ל, ”די געסט", פאָרווערטס. 1 ביולי 1972.  ↩

  26. ר‘ יהודה סומו. צחות בדיחותא דקידושין, מהדורת ח’ שירמן, ירושלים תש"ו, עמ' 75 (תשכ"ה2, עמ' 67).  ↩

  27. שם, תש"ו, עמ' 192 (תשכ"ה, עמ' 166)  ↩

  28. הבאתיו בספרי קערת אגוזים, סי' 569.  ↩

  29. ש‘ ברנפלד, הצפירה, א’ בניסן תרע"ב (= זכרונות ועד הלשון, ו, תרפ"ח).  ↩

  30. הצפירה, י“ד באייר תרע”ב.  ↩

  31. “החצוצרה נתביישה”, פרק ג.  ↩

  32. שם, פרק ט.  ↩

  33. ר‘ עמנואל פרנסיש, מהדורת פנינה נוה, ירושלים תשכ"ט, עמ’ 363.  ↩

  34. L. Jabłonowski, Warszawa 1963, p. 151, ספר זכרונותיו.  ↩

  35. מנדלי מוכר ספרים. “פֿישקע דער קרומער”, פרק א.  ↩

  36. הנ"ל, ספר הקבצנים. שם.  ↩

  37. ק“ג שטיינבערג, הינדאַ אידעלסאָן, קראקא תרס”ד, עמ' 6.  ↩

  38. ח“ן ביאליק, ”ספיח". פרק ח.  ↩

  39. ח‘ אילתי (קלנבורט), במחילות. תל־אביב תרצ"ד, עמ’ 43.  ↩

  40. O. Kolberg, Lud, Series 5, Cracow 1871, p. 150  ↩

  41. ש‘ פרוג. אַלע שריפֿטען. ניו־יורק 1910. ג. עמ’ 220־219.  ↩

  42. י' אבידע, “פרפראות”, הצופה, 18 ביאנואר 1952.  ↩

  43. Dahl, IV, p. 1112; I, p. 1315  ↩

  44. “בעל מחשבות”, דער יוד, שנה ג, גליון 9, 28 בפברואר 1901, עמ' 3.  ↩

  45. בענין יהודים סופרי פראג ראה: Colloquium Kafka, Berlin 1966  ↩

  46. א‘ גאָלדפאדן, ישראליק, כ’ במרחשון תרל"ו.  ↩

  47. ר‘ בנציון אלפס, לשמוע בלימודים, ירושלים תרצ"א, עמ’ 11.  ↩

  48. ח"י קלינגער, אויף גאַליצישע פֿעלדער, פאריס 1950, עמ' 7–9.  ↩

  49. נ‘ אלתרמן, אסתר המלכה, תל־אביב תשכ"ז, עמ’ 90.  ↩

  50. א‘ גאָלדפאדן, קעניג אחשורוש, חש"ד, עמ’ 9.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47335 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!