רקע
דב סדן
אגדת מרת הולא ורישומה

 

א    🔗

הבוחן בשבילי־ההמשלה של משוררים, מתעורר על נקלה על אותה קטנה, הלוא היא דרכם להמשיל את השלג הנופל בחינת ציבור של נוצות המשתרבב ויורד. הרי, למשל, ז' שניאור:

צחוק ושלג על כל פנים / עוברות עגלות־חורף – צללים / ובערבובית נוצות צחות / נמוגים ראשי־המגדלים.1

ובדומה לכך יצחק קצנלסון:

הוא [השלג] נופל, נופל, בשביל מי – / שמא לא בשבילי? / פתים קלות מבלי סוף, / רכות צחורות כנוצות עוף / ודבקות אל מעילי.2

ההבדל בין שתי הדוגמאות הוא, שהראשונה נוהגת מידת־זיהוי – נוצות צחות ממש; והאחרונה היא כנסוגה מחברתה, ונוהגת מידת דימוי – צחורות כנוצות. אבל בעל הדוגמה האחרונה הראנו בשיר אחר, כי הנסיגה היא מדומה, כי באותו שיר הוא מבקש לצייר את אם־השלגים והגשמים, את העננה, לאמור: “בגל עבים צחורות אז נמה הלבנה / העבים הצחורות הן כסתות־שמים”.3 לכאורה, אין העב חשובה ככסת אלא משום שהיא מצע־תנומתה של הלבנה, אבל מה שהחסירה תמונה זו, משלימות תמונות אחרות של משוררים רבים ואחרים, ואולי ראוי לנסות בחלוקתם לפי ההגדר: פלומה,4 וכלי קיבולה של נוצה ופלומה מרוטות – כסת, כר, כרית, פסדית, שמיכה וכדומה.

ונפתח בעניין משל הנוצה בתיאורו של ראובן פאהן:

הרוח מפריח בכעס נוצות של שלג… הנוצות שוקעות בעפר הלח ונהפכו לטיט יון ומלוכלך… והשמש הצעיפה ערפל כהה, כמו להסתתר למראה מות הנוצות הללו, שלפני רגעים התעופפו כל כך זריזות וחיות.5

וכן ראה יצחק באַשעוויס:

צוויי טעג האָט געשנייט – – דער פֿראָסט האָט אויסגעבעט באַלקָאנען מיט פּוכענע איבערבעטן און קישנס, פֿאַרווײַסט די פֿארראָסטעטע דעכער.6

כלומר: יומיים השליג, הכפור ריפד את הגזוזרות בכסתות ובכרים של פלומה, הלבין את הגגות החלודים. וראה דוגמה של תיאור כפשוטו וכדרושו לאותו סופר עצמו, נפתלי טוקר: (1) “החורף נתמשך עד אין סוף. אהבתי לשקע בחדר מוסק ולהתבונן מבעד לחלון על הנוצות הלבנות הצונחות ארצה”;7 (2) “אהבתנו נשארה בעיניהם תמימה ולבנה כנוצות השלג”.8

ואם לשירה, הדוגמות מרובות אף הן – כגון מ' ריוועסמאן בשיר־ילדים של החורף:

שיט דער הימל פֿעדערן / ווײַס און ווייך פאַר יעדערן / שרײַט די גרויסע, שוואַרצע קראָ: / קראַ קראַ קראַ! איך האָב הנאה! 9

כלומר: זורים השמים נוצות, לבנות ורכות לכול. צורחת העורבה הגדולה, השחורה: קרע־קרע־קרע. הכוונה היא, כמובן, לניגוד: לבן כולל – שחור כולל. ותרגמנו לשון “קרא” כדרך העברית, “קרע”, והיא, כידוע, מקובלת, כנראה בשל האסוציאציה (קרע שטן). וראה דוד שמעוני:

הנה בא הרוח / הניד אילנות / נופלות ושרות / נוצות לבנות.10

ולחיזוק שיר שלם משלו:

מתאבל זיו חליל, מרפרף על אלם / השדה הלבן / עוד בוערות טירות המערב הקפוא / על קרחן וזהבן. // בשרביט ארגמן לי רומזה המלכה / מטירות הקרח / מתכלת ושלג שמלתה הזכה / ולוהט הסרח. // – המלכה! לך אכמה, אך סערת נשמָתי / התוכלי השקיטה? / המלכה מתעצבה קורעת שמלתה / ואוספה שרביטה. // בטירות הקרח נדעכות האשים, / התריסים מוגפים, / וקרעי השמלה על אלם השדה / מרפרפים, עפים.11

ראינו, אפוא, כי הנמשל אינו מצע אלא בגד. ובכלל בגד אתה מוצא לאחרים, וכן יהואש: “מיט אַ שניי באַדעקט דער וואַלד איז / ווײַסע ראש־השנה־קליידער”.12 כלומר: בשלג מכוסה היער, בגדי ראש השנה לבנים. אך בדרך־כלל אין הוא מסתפק בפשוטו של תיאור, וכן בשירו על השלג הראשון, כאשר תחזינה עינינו.

ודאי כי קורטוב חד של ריאליות נוסף להם לשימושים הנוהגים לשון מריטה. וראה, למשל, אגי חרמון:

לימים פגשתי אנשים שהציצו אלי מנוף ילדותי, והיינו הולכים לשם וחוזרים – זוחלים לאורך חלומותינו, היינו מורטים לעננים את הנוצות ומשלחים אותם על פני העולם אבל לא יותר, ואין אלה הדברים באמת.13

מה שחשוב לענייננו הוא מלבד הציור הסביר, כי נוצות העננים הם מפלי השלג, אף ציור מריטת פתותיו מגופם של העננים, כביכול נוצות של עופות הם. וכן מרים שווארץ:

רק הארנים הישישים ועצי האשוח / שחו לארץ מכובד־השלג, כמו געגועי הנערות, / להקות להקות רחפו נוצות השלג, / בין שמים לארץ.14

וכן ח"ש בן־אברם: “מתוך שויון נפש וליאות מרגיזה נישאות ומחוללות אט אט באויר נוצות שלג רכות ועצלות”.15 ומהיות נוצה נמרטת מכנפה ומהיות כנף גם לעוף גם למלאך, לא תפליאנו שכנות־זכרם והזכרתם. ואם א' שלונסקי, בתרגמו את רומן רולן, אמר: “השלג מרשרש בקצות כנפיו על זגוגיות החלון”,16 הרי הראה את כנפיו, כנפי עוף ועוף. וכן, למשל, יעקב פרידמאן: “אַלע שניי־שוואַלבן פֿליִען אהער פֿון מײַן קינדערלאַנד”.17 כלומר: כל סנוניות־השלג טסות הנה מארץ־ילדותי. וקדם לו יהואש בשירו על לגנדת־השלג, בתארו את הילדים הנדחקים לחלון, כדי לראות את השלג:

און איינער, דער קלענסטער, איז גרייט / מיט אן אויסדרוק פון פֿרייד: / עס פֿליִקן מלאכים / די פֿליגלען פֿון ווייסינקע טויבן.18

כלומר: ואחד הקטן ביותר מוכן בקריאת־שמחה: מורטים מלאכים את כנפי היונים הלבנות. ואילו יעקב אדלער כמשעשע בשני משלים שונים:

פֿאַלן שנייעלעך פֿון הימל, / דאַכט זיך קאַרשן־בליטן ווייען, / דאַכט זיך פֿעדערלעך פֿון טויבן / אין דער ווײַסער לופֿט זיך דרייען.19

כלומר: נופלים שלגונים משמים, דומה ניצות־דובדבנים, דומה נוצני יונים, באוויר הלבן חגים.

התחרות ההיא מצויה בשירה העברית והיא תכונת לשונה, וכבר ציינתיה, לגבי שירת ביאליק, כעניין הזימון: נוצה – ניצה, ולא נפליג עתה בזה, כי הוא עניין לגופו, ומוקדו בשירת הפרעות.


 

ב    🔗

וכעניין משל כנפי עוף הוא משל גז־הצאן ומקורו הקדום: “הנותן שלג כצמר, כפור כאפר יפזר” (תה' קמז:טז) והשימושים לרוב. וראה, למשל, גבריאל פרייל: “פתותי שלג לטפנים מצמר גדי אגדי / ירדו משמים הבוקר”.20 ואפר הוא כשינוי עינו של גז־הזהב באגדת תיזיאוס.

ואם ללובן ובליטותו, הרי אם נעיין יפה־יפה, נראה כמין מלחמת־סתר באותו משל־הנוצות. הנה, למשל, ש' בן־ציון, המראה לנו שתי דרכים. דרך אחת – להיעזר במשל אחר, לא פתותי־פלומה, אלא פתותי־קמח:

דומה שהקַמָחים שלמעלה התחילו מתעסקים כביכול בביעור־חמץ, ומכבדים הם את הרקיע לכבוד פסח ומנערים את שקיהם מן הקמח – והרי אבק־סולת זה נופל ונמלח בעשן היורד מן הגגות.21

כאן באמת התגברות על משל־מחוץ מכוחו של משל־מבית, הן מבחינת המסורת (חמץ, פסח) הן מבחינת ההווי (סוחרי־קמחים, עשן ארובות). דרך אחרת – להביא את המשל על הנוצות ולבטלו מניה וביה. הרי תיאור שלג בירושלים, ואף הוא לאותו מספר:

זקנים וזקנות, אפילו הם יוצאים בקרה ומתכוונים לילך בתוך השלג הנופל בנחת, מביטים למעלה, לגגות המלבינים ולשמים הנמלחים ופיהם שותק למעשי אלהינו: נוצות נוצות קלות נושרות מכנפי המלאכים, ופתאום רוח עברה ותפזרן לגריסין, גריסין נזרקים בערבוביה.22

והרי טחנת הקמח מאכלסת הרבה את הפולקלור, ויוצאת לשימושים הרבה, ובכלל פעולותיה אף טחינת השלג, שכמותו כקמח. וראה, למשל, ביאורו של מאקס דאוטהנדר: “Jetzt muss sich im Himmel die Schneemühle drehen / Muss Eis und Gedanken zur Erde wehen”23 כלומר: עתה חייבת בשמים להסתובב טחנת שלג, חייבת להנשיב קרח ומחשבות ארצה. וכבר ראינו להם לבני־החרוז: drehen – wehen, מקבילה ביידיש: דרייען – ווייען. ולעניין פוך, היא הפלומה, והוא מצד התמונה כממצע בין נוצה לקמח, ראה שירו של יהואש על השלג הראשון, לאמור:

געקרײַזלט און געדרייט זיך האָט / א פֿעדער־ווייכער לײַכטער שניי, / און קווייט אויף קווייט צונויפֿגענייט / דעם ווינטער ערשטע אויסשטײַער, / דער ערדס געראַמע חופּה־קלייד / און פּוך האָט זיך אויף פּוך געלייגט / ביז רונד אַרום דער ברייטער טאָל / געטוליעט האָט זיך אין אַ ווייסן טרוים…24

כלומר: סחרחר וסבב שלג קל, רך־נוצה, ופרח אל פרח תפר ביחד ראשית־סבלונות לחורף, שמלת חופה המרוּוחה של האדמה ופלומה שכבה על גבי פלומה, עד אשר מסביב הבקעה הרחבה התרפקה אל חלום לבן.


 

ג    🔗

ההתלכדות של שימושי דימוי נראית כמאליה, עד שאנו פטורים מפירוט־פירושה, ולשם השלמה נוסיף שימוש בתואר: פּוכיק, כפי שמצאנו לה לאסתר שומיאטשער־הירשביין:

פֿאלט, ליבע שנייעלעך, פֿאַלט, / סײַ־ווי איז דער טרויער שוין אַלט. // איר פֿאַלט מיט אַ פּוכיקער רו / מיט דער ברכה פון גאָט ברוך־הוא.25

כלומר: נִפלו, שלגונים חביבים, נִפלו, ממילא היגון כבר ישָן. אתם נופלים בשלווה פלומתית, בברכת השם ברוך הוא. כי אם נאמר למצות שימושי לשונות “פוך”, לא נספיק, ונצטמצם על קצתם. ושוב יהואש, המטריח הקבלה נוספת – תיאור פתותי השלג כאבקת יהלומים:

דרויסן ווארטן / ווײַסע פלוינען / צערויטעלט אין דער זון – / קום, / ביז קנעכלעך אין דעם קאלטן פּוך, / און האנט / אין האנט, פֿעלד־אויס, פֿעלד־איין.26

כלומר: בחוץ מחכים כרים לבנים מאודמים בשמש; בוא, עד הקרסולים בפלומה הקרה, ויד ביד, משדה לשדה. ובהעדר האדמימות ועל גבי הרים, ראה חנה סאַפראַן:

די שניייִקע בערג צעלויכטן, צעבלענדט, / צום לויטערן הימל די שפּיצן געווענדט. // נאָר איך איבער וואָלקנס זוך אַלץ און זוך / אַ שפּעלטל, אַ ריס אין דעם בלענדיקן פּוך. 27

כלומר: ההרים השלגיים התנוצצו, התבהקו, חודיהם לשמים הזכים הפנו, אך אני מעל העננים עודי מחפשת ומחפשת נקיקית, קרע בפלומה הַבְּהיקה. וכן: “און איך בין דאָך ערדיש. מיד טרעטן, אוי, טרעטן / אויף בלענדיקן פּוך, אויף שניייִקן לאַן”.28 כלומר: והלוא אני ארצית. אנו דורכים, הוי, דורכים, בפלומה בהיקה, בשדמה שלגית. וכמובן, תיבת “פלומה” מעלה כמאליה עניין מצע משכב ושינה, וכן במפורש רחל ה' קאָרן בשירה על החורף:

נאָר אַז די זון / האָט זיך פֿאַרשטעלט איר פּנים מיט אַ שווערער כמאַרע / און מער נישט נאָכגעקוקט אויף יעדן שריט און טריט, / איז ער געוואָרן שוין אַ גאַנצער בעל־בית: / געבראַכט זײַן בעטגעוואנט פֿון ווײַסן, ווײַסן פּוך, / געדעקט מיט קלאָרע טישטעכער די פֿעלדער / און אויסגעקוקט אַ יעדן טאָג די געסט / וואָס זײַנען פֿון דער צפֿון־זײַט געגאַנגען און געגאַנגען.29

כלומר: וכאשר השמש הסתירה את פניה בעננה כבדה, ושוב לא עקבה במבטה צעד־צעד, נעשה הוא [החורף] מלוא־בעל־בית: הביא את מצעו, מעשה פלומה לבנה, לבנה, כיסה מפות צחות את השדות, וציפה יום־יום לאורחים, אשר הלכו ובאו מצד צפון.

ויש, כמובן, מיני שימוש קצרים יותר; וראה ל' ראָזאָף:

עס ווערט מיר שווער דאָס דאַווענען, דער סידור, / די אומעטיקע תּפֿילות – יאַמער־שפּרוך // אַז דורכן פֿענצטער איך דערזע ווי ס’נידערט / אַ שטילער שניי און הויפֿט זיך אָן ווי פּוך.30

כלומר: נעשה קשה עלַי דבר־התפילה, הסידור, התפילות הנוגות – אימרת היְלֵל, בראותי, מבעד לחלון, ברדת שלג שקט ונערם כפלומה. וראה גם סמיכות, כפי שטבעהּ לייב אוליצקי:

ווערטער־פּוכעלעך פֿון פֿליגל / ווי אין שטילקייט שניי־פּוך שיִט, / כ’שפּיר ווי מײַן אַמאָליק וויגל / וויגט, באַרויִקט מײַן געמיט…31

כלומר: פלומוני־מלים של כנפיים כמו בשקט פלומת־שלג זורה, אני חש איך את ערשי־מלפָנים מנענעת, מרגעת את רוחי.


 

ד    🔗

ומעשה החורף, המביא מצעיו, כביכול כלי־מיטתו, כפי שמצינו לה לרחל קאָרן, יפורט בשירי זולתה. וראה, למשל, קהת קליגער פורש שלישייה: “דרויסן שנייט. די ערד איז ווי אַ גרויס בעט, מיט פּערענעס און קישנס”.32 כלומר: בחוץ משליג. האדמה כמו מיטה גדולה, עם כסתות וכרים. וכן יצחק באַשעוויס: “אין דרויסן איז דער שניי געלעגן אין הויכע קישנס און ס’האָט געשיינט מיט פֿולער לבנה”.33 כלומר: בחוץ רבץ השלג בכרים גבוהים וזרח מלוא הירח. ומצוי הרבה משל השמיכה, וכן, לדוגמה, בשירו של מ"א סול:

און דער ביסטרער ווינט אין חלל / וועבט אַ דינע קאָלדרע אויס / פֿון פֿאלנדיקן שניי / פֿאַר די באַרזשעס, פֿאַר די ביימער / פֿאַר דעם פּוסטן פּארק דערבײַ.34

כלומר: והרוח העז בחלל, אורג שמיכה דקה של שלג נופל למען הסירות, למען העצים, למען הגן הריק הסמוך. וראה תיאור מקיף יותר של י"ח קלינגער:

ווי פון דער העלער הויט אַרויס, ניט געריכט זיך דאַרויף, האָט גענומען פֿאַלן אַ שניי. צו ערשט האָבן זיך באַוויזן, קוים צום באַמערקן, קליינינקע שניי־שטערנדלעך באַגלייט מיט זונשײַן. נו, דאַרויף דאַרף מען זײַן גרייט ווינטערצײַט. אָבער ווער האָט זיך געזאָלט ריכטן, אַז מיט קוים אַ האַלבער שעה שפּעטער וועט ווערן וימש חושך. דער הימל איז פֿאַרצויגן געוואָרן מיט אַ גרויער קאָלדרע און שניי האָט אָנגעהויבן פֿאלן, ווי פֿון טויזנטער אויפֿגעריסענע פּערענעס די פֿעדערן, און דער גאַנג אינעם אָנפֿאַליקן שניי, וואָס איז ניט זעענדיק ווען געוואָרן אַלץ העכער און געדיכטער, איז שווערער געוואָרן.35

לאמור: כמו במפתיע, לא משוער, התחיל יורד שלג. תחילה נראו בדוחק כוכבוני־שלג זעירים, מלוּוים אור־שמש. נו, לכך צריך שתהא מוכן בחורף. אבל מי היה משער, כי בעוד כחצי שעה תהא בחינת וימש חושך. השמים התכסו שמיכה עבה ושלג התחיל יורד, כנוצות מתוך אלפי כסתות פרומות, ומהלך השלג, כאשר גבה ועבה, הלך באין־רואים, הכביד והלך. וראה גיורה לֶשֶם, המשַחק בשורש “סמך” – לשון עיבוי ולשון כלי כיסוי, וכן בשירו:

מנגד, במרחקים רחוקים מן העין, הומה / השחף לבן־תכריך, כי מנגד / מלַחכות סופות את ראשי הכפים הלבנים / ונוצות הקור הסמיכות הן שמיכה לגוף ממעל. / ותהום הים עריסה מתחת.36

ויש צמצום כדי ציפית ולובנה תוך הרחבה כדי משכב. וראה מזה יהושע ריווין: "ווײַסע ציכן / ווײַס געבעט… / ליגט דער שניי ווי סאַמעט גלאַט.37 כלומר: ציפיות לבנות, מצע לבן, מוטל השלג כחלק קטיפה. ומזה הדסה רובין בשירה על השלג הַראשון:

ווי זויבער ריין ס’איז איצטער, קינד מײַנס, דײַן געלעגער, / און פּוכיק, ווי דער שניי אויף יענער זײַט פֿון שויב. / ער ציט אין ווײַסע ציכלעך אן די גרויע וועגן / און זיפּט זיך לײַכט ווי פֿעדערלעך, ווי דינער שטויב.38

כלומר: מה צח נקי עתה, ילדי, הוא משכבך ופלומני, כמו השלג מעבר לחלון. הוא מלביש ציפיות לבנות את הדרכים האפורות, ומסתנן קל, כבנות־נוצה, כאבק דק.


 

ה    🔗

ושוב כלפי מעלה. אלתר קאציזנע יתאר ברומן שלו: “אויפֿן פֿאָן פֿון אַ פערינע־אַרטיקן פּוכיקן וואָלקן איז – – אויפֿגעגאַנגען פאָדליאַסקיס מאַווזאָליי”39. כלומר: על רקע ענן כעין כסת פלומנית התנוסס המאוזוליאום של משפחת פודלאסקי. וכן ראה סמיכות “פלומת עננים” אצל א"צ גרינברג:

אין אלו עצי פרי בלבלובם: התפוח השזיף הדובדבן והאגס לפי צבעיהם־בימי־בישולם ובא ריחם באפנו לשכר מוחין והשכל אינו שליט אז ולא הדעת ולא נסיונות המדע בכוחם לשקע בנהרות, בפלומת עננים, בכל מיני כשפין רכרוכין של אשה; של מראות נופים־בנפש: לנדוד לנדוד לקראת גילויים.40

ואף אוֹרי ברנשטיין בתיאורו של ציור: “זהוב השבילים, אדמות החמר, / פלומת עננים בסגול / באלף גונים הטבע צַיָר / ולבי משמש לו מכחול”41

ואגב, אם לשחוק, הרי ביידיש לשון “פעדער” עניינו נוצה ועט, כהגדר כלי־הכתיבה שנתחלפו, וראה זיהוים בשירו של משולם זלמן גולדבוים:

ובחגוי הסלעים שבטים לבנים, / מטה כעין הבדולח ומעלה עשנים, / הרם אשדות פסגה עם אלפי ענפים / או עטי אלהים מכנפי שרפים, / –

*

השאל לי עטך, כנף שרף מעופף, / ואטבלהו בקסתך, אל תבל מחופף! 42

 

ו >    🔗


וראה צידוד לאזורם של סאטירה והומור, אם לחומרה אם לקולה. מזה י"מ גרינץ בעניין ספרות ההשכלה:

הכרת ספרות זו מילדותך (ומה בלעת ומה לא בלעת בה), אבל את פרץ סמולנסקין ניתן היה לסלק באמצע החלק הראשון של “התועה בדרכי החיים”, שזה היה בעמוד, שבו מורט בעל־השם נוצות וטוען שהן שלג. דביליסם זה נשגב היה מבינתך – ומאז לא חזרת אליו.43

מזה משה שיפריס, המספר מהתלה שיש לה כמה גירסאות, ועיקרה מעשה במלך, שנתאווה בימות החמה לגלוש במגלשת־שלג. הגו והוסיפו והגו בזה שבעים חכמיו ולא העלו עצה נכונה והיו כל עם הממלכה עצֵבים. אבל היה בה נער אדמוני שהשכיל בכל הלהטים ותיקן את שבעים החכמים בעצה ותושייה: עם השכמה יֵצאו כל תושבי המדינה אל גגותיהם ויכסום בכסתותיהם וכריהם, ובהקיץ המלך יינתן אות וכולם יקרעו בבת אחת כלי־משכבם ותרד שפעת שלג. וכדבר הנער כן נעשה – וברדת במנוף־אדירים השלג ונרתמו סוסים למשלגה ובה המלך, לבוש אדרת־שער ומצנפת־שער, ומהיות היום יום־חום ונתכסו פני המלך זיעה ודבקו רוב נוצות בפניו ובידיו, ובגלשו כנפשו שבעו, שב אל ארמונו וכעצת שר משריו יצא לגזוזרה להחוות קידה לעם והוא מכוסה נוצות מראש ועד כף רגל. ראו העם וצחקו וצחקו, ואולי אף צוחקים עד עצם היום הזה.44


 

ז    🔗

וכאן נכנסנו, לאמיתו של דבר, לתחומו של הפולקלור, וכשאנו מצרפים כל הדוגמאות שבאו לפנינו, ומוסיפים עליהן כמותן, אפשר שנהא תחילה נוטים לראות את ההמשלות: עננים – כרים, שלגים – נוצות כפרי התבוננות לתומה, אך בעיון־מה אנו מבחינים, כי אין לנו רשות להסתפק בכך, שכן העיון מעמידנו על כך, כי לא בלבד השיר, הסיפור, החידוד, אלא אף האגדה, הפולקלור יש להם יד באמצע.

וקודם־כול נעיר, כי מן הזהירות שלא להפליג יתר על המידה, כגון שנילכד לסברה, כי המקור רחוק מכל רחוק, והוא נעוץ בכתובים, כגון: “הוי למתפרות כסתות – – ועֹשות המספחות – – הנני אל כסתותיכנה – – וקרעתי אֹתם” (יח' יג:יח – כא), ועל־פיהם ר' שלמה אבן גבירול: “השכחת בריתי יום פרידות, / ולא תזכור קריעת הכסתות, / בשובי אחריך רש ונגרש / כאיש נגרש ושולח לענתות”.45 אך התמונה שלנו נתייצבה, ככל הנכון. בלא יניקה רחוקה כל כך.

ולעניין הפולקלור הקרוב יותר, הרי יסופר בו על מרת הולא (הקרויה גם פראא גם הולדא), שהיתה בימי האלילות הגרמנית אלילת חיי הנישואין ואשר עליה מושלכת הדאגה לבית ולחצר, ובימי הנצרות נחתה דרגה, והיתה מאכלסת רוב דברי אגדה של העם והילדים, בייחוד כאלילת־השלג. והרי שתי דוגמאות לחייה בדמיונו של דור אחרון; דוגמה ראשונה בסיפורו של האנס פרידריך בלונק, הבא להחיות אגדות מתחתית נהר האֶלבּה, והוא סיפור המנסה להחיות את עולם האגדה האלילית, ועיקרו מעשה בציפור המבקשת לגדל אפרוחים הרבה, וביראתה מפני אויביה, וראש להם גרינדל ענק עיוור־למחצה, המסתייע בצֵידו בלהקת עורבים הנשמעים לו. היא, הציפור, פונה למרת הולא, כי תושיענה במצוקתה. כבר נגלו העורבים מעל האפרוחים, אולם

בבקשם לצנוח עליהם נפלו אילו פתותי־שלג וסימאום במעופם. מיד נתרבו הפתותים והשלג היה כה עז, שאיש לא יכול להכיר את ידו הסמוכה לעיניו. עננה גדולה, עננת־ענק, נישאה מעל האגם, בלי מצֵרים, הפתוחים ירדו ירוד והתעבה על היער והקרח הכחול.

הענק ועוזריו העורבים מקללים את מרת הולא, שקלקלה להם את צידם, ואילו הציפורים הקטנות “שוב יודעות, כי מרת הולא עוזרת לכל האוהבים, לא בלבד בקיץ, אלא, דווקא, בעיצומו של חורף”.46


 

ח    🔗

דוגמה אחרונה אינה דרך ריקונסטרוקציה של עולם־האלילות, אלא משקפת אותו כשריד שהסתדר בתוך עולם הנצרות. אֶמיל שטראוס מספר לנו על חוויותיו הדתיות הראשונות בחייו ואומר:

אחד זכרונותי הקדומים ביותר על מלים. לא הייתי עדיין בן שלוש ואני יודע אך את החוויה וקצת מלים. כראות אותי אבי מציץ החוצה, שאלתיו, כנראה, מה זה, וכאשר אמר, כי זהו שלג, וכן מה הוא שלג, ומכיוון שלא הבנתי בכל זאת ביאורו, השיב, מה ששמע שלושים שנה קודם מפי אביו: פֿראַו [=מרת] הולא. וכמותו, לפני דור, והאבות במשך כל אלף שנות־הנצרות, וידעתי מיד את הנכון; המושג הטבוע בדם אין צריך אלא לעוררו, ואם אינו מובן, הריהו קרוב. והילד לא היה לו דבר קרוב מזה: ודאי כבר ראה, כיצד ממלאים כר והפלומה מתעופפת באוויר, וערב־ערב ניערה לו האם את הכר והכסת ושרה או סיפרה לו ליישנו; היתה זו השגה מופלאת וכבירה כאחת, כי למעלה בשמים יש אשה ושמה הנעים פראו הולא והיא גדולה כל־כך, עד כי בעשותה את מיטתה, כל האוויר הצחיר מנוצות.47

ולא ייפלא, כמובן, כי אמונה זו וגלגוליה נטבע בפתגמי הגרמנים, וראה באסופת באָרכאַרדט־ווסטמאן (סי' 135, 196): ’’Holle schüttelt das Bett aus“ כלומר: הולא מנערת את המיטה. וכן ייאמר בשעת ירידת שלגים: היא הרועה אז את כבשות העננים. אם ירד רוב השבוע גשם, מחכים למזג נאה, כי מרת הולא צריכה ביום ראשון בשבת לייבש את צעיפה, באופן שהיא תולה אותו על שיחי ורדים, ועל כן פריחתם יפה כל־כך. ויש הר האפוף ערפל ומרת הולא מעלה בו אש. כל אלה הם שיורי מיתולוגיה גרמנית. הולדה – בפי העם: פראו הולא – היא, ראשית־כול, אלילת המתים, הֶל, חיי הנשמות. היא יושבת עם המתים והיא מוליכתם לאוויר, וממנה באים הוולדות. בייחוד היא פועלת במזגי־האוויר. מייחסים לה את Hollunderstock, שהוא כמין לילך, ומכאן הדיבור הווינאי, כי הוולדות משתרבבים מן העץ הזה, ואילו בבאוואריה הוא כינוי לאהוב ואהובה.

לאמור, משל־הנוצות בדוגמאות שבאו לפנינו על השלג, סודו באותה אגדה על מרת הולא וגלגוליה. אבל ראוי שנזכור, כי היידיש, שדרכה נתגלגל אלינו הדה של האגדה הזאת, לא הניחה אותה כמותה, ואף לא הסתפקה במה שעשתה בה הנצרות. כי אם נעיין באוצר הפתגמים נמצא, ראשית־כול, נסיונות לסלק את האלילה ולמסור את תפקידה לידי האל האחד. והרי לשון הפתגם על השלג, המובא אצל בערנשטיין־זעגעל, סי' 691: “גאָט שיט אויס די פֿעדערן פֿון דעם איבערבעט” = אלוהים מפזר את הנוצות מתוך הכסת; אחר־כך נסיונות לסדר כמין מריבה בין ווֹטאן לאשתו הולא, והרי לשון הפתגם על הרעם, המובא שם, סי' 989: “גאָט קריגט זיך מיטן ווײַב” = אלוהים מתקוטט עם אשתו. וצריך לציין, כי אילולא הזיקה להד האגדה הגרמנית, היתה אפשרות, מחוכמת יותר, לתלות אותו עסק בשטן וגברתו.48 ואילו ילדי ישראל צירפו את שני הפתגמים על הרעם ועל השלג ועשאוהו פתגם שלם על השלג, שלשונו, הזכורה לי מימי ילדותי מעיר־מולדתי, היא: “גאָט האָט זיך צעקריגט מיט דער גאָטעכע און זיי האָבן צעריסן דאָס איבערבעט און צעשיט די פֿעדערן” = אלוהים התקוטט עם האלוהית וקרעו את הכסת ופיזרו את הנוצות. צא וראה כוחו של רישום־אגדה, שילדי ישראל דיברו, ויהא זה אפילו בבדיחות, על אשת אלוהים.

אגב, המלה “גאָטעכע”, נגינתה היתה בסביבת־גידולי על ההברה הראשונה. והעירני שמשון מלצר, כי בעיר־ילדותו, טלוסט, היתה הנגינה על התיבה השנייה, וראוי לבדוק את גבולותיו של ההבדל הזה. ואטול רשות לעצמי לומר, במזדמן, קצת הערות בזה העניין, בלא שאתיימר למצותו, ונשוב לאותה אשת־אלוהים שאי־אפשר לה שלא היתה, לנו, ילדי ישראל, כהפרעה. ולא ייפלא, כי כשם שהפתגם הנזכר ניסה לסלקה, אף השירה ניסתה לסלקה. ראה, למשל, שירו של המשורר הרב מרדכי ראָטנבערג הכותב:

ווער זאָגט שניי? / ס’האָט גאָט ווײַסע פעדערן צעשאָטן / און אזוי ווײַס דער נאַכטיקער וועג – / כאָטש לייג זיך אַוועק / און דרימל, / וואָלטן איצט פֿון הימל / שטערן אַראָפּ / וואָלטן אַלע זען דעם וווּנדער: / בלויע קינדער / אין ווײַסן פּוך.49

כלומר: מי אומר שלג? אלוהים פיזר נוצות לבנות, וכה לבן הדרך הלילי. אך שכב והירדם; אילו נפלו עתה כוכבים מן השמים, וראו הכול את הפלא: ילדים כחולים בפלומה לבנה. אבל נסיון זה וכזה אין בו כדי לעקור אגדה, מה גם הפשוטה בין ילדים. וראה יצחק באשעוויס:

קינדער, גאָט האָט זיך צעקריגט מיט דער גאָטיכע און זי האָט צעריסן ס’בעטגעוואַנט. די וועלט איז פֿול מיט פֿעדערן.50

כלומר: ילדים, אלוהים התקוטט עם האלוהית והיא קרעה את כלי־המיטה; העולם מלא נוצות. וכן יספר יצחק מעצקער, ברומאן שלו, על כפר הורתו וגידולו:

יעדעס מאָל ווען א פֿרישער שניי האָט זיך אראָפּגעלאָזט אויף דער ערד, און עלטערע קינדער זענען מיט פֿריילעכע קולות אַרויס פֿון שטוב, האָט וועווקע געשלעפּט די מאַמען פֿון בעט, אַז זי זאָל אים אויך נעמען אין דרויסן ארויס: – גאָט מיט דער גאָטעכע האָבן זיך צעשלאָגן און צעפֿליקט ס’בעטגעוואַנט. קום, וועלן מיר זען – איז ער גלײַך מיט זיינע שוועסטערלעך זיך פֿארגאַנגען אויפן קול, ווען די שנייעלעך האָבן גענומען פֿליִען פֿאַר די פֿענצטער.51

כלומר: כל־אימת ששלג רענן ירד אל האדמה והילדים הגדולים יותר היו, בקולות צוהלים, יוצאים מן הבית, היה ווֹוקה [=זאב] גורר את אמו ממיטתה, שתיקח גם אותו החוצה. אלוהים התכתש עם אלוהית וטרפו את כלי־המיטה: בואי ונראה, הריע, כאחת עם האחיות הקטנות, בקול, כאשר פתותי השלג התחילו מעופפים לפני החלונות. וכן אף שלמה בערלינסקי בסיפור קדמת־הילדות, והוא מעביר את האלוהים ותחתיו יבוא אדם אשר לא קם כמוהו, הוא ואשתו, ואין להכריע, אם הכוונה לצפורה או לכושית:

מיט אַ מאָל האָט אָנגעהויבן פֿאַלן דער ערשטער שניי. “משה רבנו האָט זיך צעקריגט מיטן ווײַב און צעריסן ס’בעטגעוואַנט”, האָבן די ייִנגלעך געשריִען. עס שיטן זיך טאַקע פֿעדערלעך, פֿעדערלעך. – – מיט א מאָל איז עפּעס די מחלוקה בײַ משה רבנו געוואָרן נאך שטארקער. זיי האָבן זיך אָנגעהויבן שיטן, די פֿעדערלעך, שנעלער, אימפּעטדיקער.52

כלומר: בבת־אחת התחיל יורד השלג הראשון. “משה רבנו התקוטט עם אשתו וקרעו את כלי־המיטה”, צעקו הנערים, ואמנם נזרות בנות־נוצה, בנות־נוצה זעירות. פתאום גברה המריבה יותר, אצל משה רבנו, ואלו, בנות־הנוצה, התחילו נופלות ביתר חפזה ותנופה.


 

ט    🔗

שוב התבלט הקושי של הנחת אשת אלוהים, והוא קושי לדת הייחוד בכלל. ובסיפור המסעות של אבן פיידליין יסופר מעשה במי ששאל אותו על־ידי תורגמן: “שאל ערבי זה, אם אלוהינו – אדיר ונשגב הוא – יש לו אשה. וכשאמר נוסחת תהילת האל וסליחתו, הצטרף לו גם הוא”.53

ולנסיונות־מבית לגבור על עניין אשת אלוהים אזכיר באחרונה מה ששמעתי מפי ר' יום־טוב לוינסקי, כי בסביבי ילדותו, זאמברוב שבפולין, היו אומרים: “מלאכים מיט מלאכעטעס קריגן זיך, רײַסט מען קישנס, און ס’פֿליען די פֿעדערן”. כלומר: מלאכים ומלאכות מתקוטטים, מקרעים כרים ומתעופפות נוצות. וראה ש"י עגנון, המבטל את חוטי הקישור ומוטיב הפולקלור הגרמני־האלילי על דרך פשוטה יותר, שהסמיך למשל החדש יותר (נוצה) משל קדום יותר (צמר), וכן יאמר:

אחר כך סמוך לבין השמשות התחיל שלג יורד. תחילה קמעה קמעה, פיסות פיסות, כנוצות רכות, אחר כך הרבה, כצמר עבה. לא חזרנו מתפילת ערבית עד שנתכסתה כל העיר בשלג.54

אבל רישומה של אגדת מרת הולא היא עמוקה יותר, שכן נמשך ממנה מנהג שכינויו חולקרייש והוא מנהג קריאת שם חול, ועניינו קבוע בסידורים נוסח אשכנז ונדפס בהם עד ימינו. וראה, למשל, בסידור עבודת ישראל, שההדיר ר' יצחק בן אריה יוסף דב, המכונה ד"ר זעליגמאן בער, ובו: “פסוקי התורה שאומרים הנערים אצל ילד זכר קודם שיקראו לו את שמו החול (חול קרייש)”.55 ואין “חול קרייש” (“קריישן” פירושו לזעוק, לקרוא) אלא “הול קרייש” ומשעשועי שר המדרש הוא, ותיבת “הול” מרמיזה על האלילה הולא, שלשמה ומשמה נוהג מנהג קריאת השם של הרכים הנולדים בין הגרמנים הנוצרים, ונמשכו לו גם היהודים על־פי דרכם. ובפרק קריאת שמות לבנים כותב ר' יוזפא שמש:

ואגב אורחי בקריאת שמות ראיתי לכתוב פי' [=פירוש] לשון חול קרייש המורגל בינינו ואע“פ [=ואף־על־פי] שאין מדרכי לכתוב פשטים בחיבורי זה מ”מ [=מכל־מקום] אחרי שזיכה אותי המסייע לבאים לטהר לסיים חיבורי זה, שכוונתי בו לזכות את הרבים, יראי ד' וחושבי שמו, ראיתי לסיים בדבר טוב ואין טוב אלא תורה וגם לקיים מה שאחז“ל [=שאמרו חכמינו זכרונם לברכה] “הנפטר מחבירו לא ייפטר אלא מתוך דבר הלכה”. וזהו הפירוש לשון הנ”ל מפני שאנו בגלותנו המר רגילים לקרוא להילדים שני שמות: שם של קודש שעולה בו לס“ת [=לספר תורה] נותנין להם ביום המילה, ושם של חול המורגל בינינו ע”י איזו מילי' [=מלים] שמכנין שם קודש לשם אחר, נותנין להילד בשבת שהולכת אמו מלידתה לב“ה [=לבית־הכנסת] וזה לשון “חול קרייש”. ר”ל [=רצה לומר] צעקת חול. שקיימת המנהג להרים קול גדול בשעת קריאת השם בשבת ההוא. כן ראיתי בסדר גט ישן הנ“ל על מה שיש להם אחד של חול וכמה שמות של קודש כגון זלקמאן קורין לס”ת פנחס יצחק חיים ראובן שמריה אבי עזרי גרשון ועוד יותר מאלו, וכן שם זלמן ושמות אחרים של חול שיש להם הרבה שמות של קודש. והיא זה שלפעמים האב והאם חלוקים על השם, שכל אחד מהם רוצה לקרוא הילד על שם משפחתו ועי"כ [=ועל־ידי כך] מתפשרין לפעמים שם של חול יהיה לצד־משפחה אחד ושל קודש יהיה למשפחת השני.56

עינינו הרואות, כי ר' יוזפא, שראה, כנראה, שמרימים לו לאותו תינוק ומכריזים בקול שמו שם־חול, וכך יש בידו לבאר שם המנהג “חול קרייש”, אך אין הוא מביא לשון ההכרזה שהיתה שונה. ונמצאה חוקרת מרת דוכס, בירושלים, שחקרה ודרשה והתקינה מפת־אשכנז, לפי החלוקה, היכן היה לשון ההכרזה עם תנופת הערישה, על התינוק שבה: (1) Hollekreisch Hollekreisch; (2) Hollekreisch,Hollekreisch, wie soll das Kind denn heissen; (3) Wie soll das Kind denn heissen. ולאחרי ההכרזה פורש שם החול.57 על־כל־פנים, ר' יוזפא שמש היה לו על מי שיסמוך, ואם חיים פוללאק, המביא בספרו המצוין על מנהגי יהודים בארצות אשכנז58 בארוכה עניין המנהג, העיר תחילה, כי לא מצא עניין “הוליקרייש” בשו“ת מהר”ם מינץ, כפי שמעירים בעל יוסף אומץ ובעל נחלת שבעה, בא יצחק זימר, ובביקורתו על הספר העיר על שאלות ותשובות של מהר“ם מינץ (לבוב 1815), סי' יט, הסבר למנהג שמהר”ם קיבל מאביו. וכן יש הסבר נוסף שם בסי' לז ובסי' סד.59


 

י    🔗

ואברהם טנדלאו מביא באסופתו את הפתגם: “Wie Aaaner gehoolekraascht is, so haasst er!”60; ובביאור מתאר את עניין המנהג של קריאת שם־חול: הילדים הקרובים והידידים שהוזמנו היו מסבבים בחגיגיות את העריסה ולאחר שנאמרו בקול רם קצת פסוקים מסוימים מתוך החומש, הרימו את העריסה שלוש פעמים ובכל פעם הריעו:(krisch, kreischen, kreien, crier) “”Chol־kreisch! Wie soll das Kindschen heissen", ופירשו את השם. מתוך Chol־Kreisch השתלשל שם־העצם die Holekraasch והפועל holekraaschen. ולעניין הפתגם, הרי משמעו, כי השם שניתן, אם לטוב אם למוטב, נשאר בעינו, אם כדין או שלא כדין. שדרכם של הבריות, שהיו עצלים מלשנות את דעתם שפסקו, ולתקנה, והיא אף רמיזה על כוחה של דעת־הקהל. והמבאר מוסיף והולך, ויעוין שם.

ועל הזיקה למרת הולא העמיד אלפרד לאנדוי, שערך שאלון לעניין המנהג שהוא מתאר כדרך התיאור שכבר שמענו פרטיו, אלא שהוא מכנס כל ילדי הקהילה ומביא נוסח קריאתם: Hollekreisch wie soll das Kindchen denn heissen, ונאספו לו שירי־ילדים הרבה מדרום־גרמניה ואוסטריה, שעניינם עניין הילד הנמצא בבארה של מרת הולא – היא הבאר שמתוכה באים כל הילודים – ומרימים אותו מתוכה ושואלים לשמו וקוראים אותו בו. הוא מעמיד על הצדדים השונים המפתיעים של המנהג ושל פרטי שירי ילדים, שהם שיורי מנהג ישן־נושן, ומוצא המנהג, כנראה, באופן כינוי השם בתקופה הלפני־נוצרית. לעניין הגבולות של חולקרייש נאספו ידיעות מאוגסבורג, מגנצא, פראנקפורט דמיין, אוברלאנד, אייזנאך, פירטה וכו'. המנהג ידוע בהולאנד ובצרפת, והוא מעורר להמשך תשובות.61


 

יא    🔗

וכדי להעמידנו על שירי־הילדים בפי הגרמנים, אביא קצתם כגון מה שמביא לוכס באסופתו:

Hopp hopp Eselmann, / Die Katze zieht die Stiefel an / Reit’t damit nach Hollebrunn / Sitzt ein Buberl in der Sunn. / Wie so es heissen? / Böcklein oder Geissen? / Wer soll die Windel waschen? / Die Ahne mit den Plaudertaschen.62

כלומר: רכב, רכב, רכב, חמור־איש, החתולה נועלת מגפיים, רוכבת בהם לבאר־הולא. יושב תינוק בחמה, מה שם ייקרא, בן־תייש או בן־עז. מי יכבס את החיתולים – סבתא בעלת כיסי־להג. וכן:

Hopp hopp, hopp, / Reiten im Galopp. / Reiten wir nach Hollabrunn, / In Hollabrunn ist Kirchtag.63

כלומר: רכב, רכב, רכב, נרכב בדהרה, נרכב לבאר הולא. בבאר הולא יום כנסייה (=יריד על שמו). ולודויג הארטמאן מביא שיר פלטיני (פפאלצי), שבו תפקידה של הולא מסור לחסידה שעִסקה הבאת ילדים לעולם, לאמור:

Der Klapperschtorch kennt jedes Kind / so gut wie Regen, Schnee un Wind. / Er hot’n / spitze / lange Schnawwel, / den braucht er nötig wie e Gawwel. / Dann sucht er kleine Kinnerchen / aus diefe, diefe Brinnelchen.64

כלומר: החסיד־הנַקָש מכיר כל תינוק, כמו גשם, שלג ורוח. יש לו מקור חד וארוך, הוא מסתיע בו כבמזלג, ומחפש תינוקות קטנים מתוך בארות עמוקות עמוקות. דייה השוואה קלה למה שנשמר לנו, כדי לפסוק, כי אפילו מוכח חוט־החיבור שבין תפיסת האלילה הולא ואמונתה לבין מנהג כינוי שם־חול, שלא חרג מגבולה של אשכנז, וגלגוליו בפולין ואגפיה שונים, ומתקשר לו, איך־שהוא, החיבור בעניין השלג וגלגוליו, כאשר הבאנו, אין הוא חוט־חיבור מוצק. אפילו עצם השם והפועל של עניין חול לא מחה עניין הולא לבלעה חיים. והפועל שימושו חי על פני יריעת זמנים ארוכה. וכן, למשל, ר' אלכסנדר ב"ר יצחק נותן בפי הטוען משמו של עני רוכב על חמור ותפילה לעני:

מיין נעמין זיין ת"ל [=תהילה לאל] ניט צו בקריישין / משיח אונ' דוד האט אזוא הוט מַן טון הול קריישין.65

כביכול כינוי עני הוא שם־חול של דוד המלך וגילומו מלך המשיח. והפועל חי עד ימינו, וכן מביא ארתור ציבי (=צבי), בספרו עגת־יידיש בדירמנאך שבאלזאס, את הפתגם, ששמענו בטנדלאו, ומתכונתו:,Wü m’r gehaulegrascht word sau hasst m’r. וכן שם־עצם: Ich bin net bei seiner Haulegrasch gewes66; כלומר: לא הייתי בשעת קריאת שמו. וסאלצ’יה לאנדמאן מסיימת את הביקורת שלה על האסופה הזאת: “ובשביל הבלשנים בין הקוראים באחרונה אגוז לפיצוח, מאיזה יסודות שמיים וגרמניים עשויה היתה להיגבב המלה Haule־Grasch”.67 נראה, שלא ידעה כי הוא אגוז שנפצח משכבר הימים.


 

יב    🔗

ולעניין המנהג אעיר, כי יש המתעניינים בו עד עתה, וכן כותב בריש וייצהנדלר, כי לפנים שמע בברסלאו (לפנים מזרחה של גרמניה, עתה פולין), כי היה מנהג ישן בין היהודים לכנס את הילדים בשבת ראשונה לאחר הולדת תינוק והיו מרימים אותו בעריסתו כלפי מעלה והכול היו שואלים מה שם ייקרא; והוא שואל אם המנהג הזה ידוע ומה מוצאו.68 והעורך, וולף יונין, עונה לו, כי אך קרא על מנהג זה, ומשלחו לבר בורוכוב המעיר במחקרו שפרסם ב־1915,69 כי הוא מנהג אלילי והוא מוזכר בספר החסידים (סי' תתשלט עד תתשמו), ובשאלות־תשובות מאוחרות נזכר כמה פעמים המנהג וכן מהר“ם מינץ (סי' יט, לז, סד) ואפילו במאות הי”ז והי“ח – ר' שמואל הלוי מבאמברג בנחלת שבעה (סי' יז), ר' יוסף שטיינהארדט בזכרון יוסף (סי' ה). ואף החכם הנוצרי ג' בודנשאץ מתאר את המנהג הזה במאה הי”ח. כן מעיר, כי הביאור לפי לשון חול, שם־חול, נמשך ארבע מאות שנה, עד בוא יוסף פרלס וביאר, כי הוא מנהג אלילי – באופן שתיבת “האָלעקרייש” מכוּונת אל האָלע או האָלדע, הולדע – מכשפה גרמנית, בערך כמו לילית, ואילו תיבת “קרייש” פירושה קרייז, דהיינו, עיגול, הוא עיגול־הקסמים, העיגול המאגי, שנועד לשמור את התינוק מידי הולא. אבל בכל זאת ייתכן, כי תיבת “קרייש” מוצאה באמת מלשון “קריישען”, כלומר, לקרוא בצעקה, להכריז בקול רם. וב' בורוכוב מסיים: “וכן הקיפה השפעה גרמנית אלילית את היהודי מעצם עריסתו”.


 

יג    🔗

אך דומה, כי ראוי להקשיב להסתייגותו של קויפמאן קוהלר לעניין אגדות ומנהגים יהודיים:

וגם לעניין מנהגים יהודיים להולדת תינוק, אין, לדעתי, להיעצר בהקבלות הגרמניות, כפי שעשו פרלס, גידמאן ולאנדוי. השם והפזמון של Holle Kreisch הולי קרייש אפשר שהוא גרמני, המנהג של מתן השם ביום השביעי בסעודת־חג ומהומתו מצויה אצל המוסלמים במצרים (ראה Klunzinger, עמ' 182). בייחוד מצויה אימה מפני לילית, הקרויה כאן קארינה, בימי שכיבת היולדת. וכן עניין האפונים שלא יחסרו בזכר מעולם וכדומה (שם, עמ' 181–182).70


הוא מסיים ואומר: “Wer des Juden Bräuche will verstehen, / Muss in viele Länder und Zeiten gehen”; כלומר: הרוצה להבין את מנהגי היהודים, חייב ללכת לארצות ולזמנים הרבה.



  1. ז‘ שניאור, “שירת שלג”, שירים, תל־אביב תשי"ב, א. עמ’ צ.  ↩

  2. י' קצנלסון, “מתוך המחנה”.  ↩

  3. הנ“ל, ”טרגדיות“, דמדומים, א. וארשה תר”ע, עמ' 18.  ↩

  4. שורשה pluma, כלומר, נוצה, ולפי שימושה המצוי מקבילה לתיבת יידיש “פוך”, שהיא תיבה סלאווית puch, ונכנסה בהוראה זו, מעשה־זיהוי מוטעה עם תיבת עברית דומה, לתוך העגה שלנו.  ↩

  5. ר' פאהן, “באדר”, מצפה, י“ט באדר תרס”ו.  ↩

  6. י' באַשעוויס, “יארמע און קיילע”, פֿאָרווערטס, 8 באפריל 1977.  ↩

  7. נ‘ טוקר, פרטי־כל הדברים המתויקים, ירושלים תשכ"ד, עמ’ 59.  ↩

  8. שם עמ' 60.  ↩

  9. מ‘ ריוועסמאן, לידער זאמלונג, פטרוגראד 1918, סי’ כח.  ↩

  10. ד‘ שמעוני, שירים, תל־אביב תש"ט, א, עמ’ מ.  ↩

  11. שם, עמ' קיג.  ↩

  12. יהואש. געזאמעלטע לידער. ניו־יורק 1910, עמ' 143.  ↩

  13. א' חרמון, הארץ, כ“ד באלול תש”ל.  ↩

  14. מרים שווארץ, שירים. תל־אביב תשכ"ז. עמ' 22.  ↩

  15. ח“ש בן־אברם, סיפורים. תל־אביב תשל”ב, עמ' 39.  ↩

  16. רומן רולן. קולא ברוניון. תרגם א‘ שלונסקי. מרחביה 1950. עמ’ 242.  ↩

  17. יעקב פרידמאן. ליבשאפט, תל־אביב 1967. עמ' 11.  ↩

  18. יהואש. אין זונן און נעבעל. ניו־יורק 1913, עמ' 55.  ↩

  19. י‘ אדלער, צוקונפט, פברואר 1916, עמ’ 190.  ↩

  20. ג‘ פרייל, האש והדממה, רמת־גן 1968, עמ’ 39.  ↩

  21. ש' בן־ציון, “נפש רצוצה”.  ↩

  22. הנ“ל, ”הגט".  ↩

  23. M. Dauthender, Ausgewählte Lieder, 1914, p. 13  ↩

  24. יהואש, נײַע שריפֿטען, א, ניו־יורק 1910, עמ' 141.  ↩

  25. אסתר שומיאטשער־הירשביין, לידער, לוס־אנג‘לס 1956, עמ’ 138.  ↩

  26. יהואש, נײַע שריפֿטען, א, ניו־יורק 1910, עמ' 43.  ↩

  27. חנה סאפראן, הײַנט, ניו־יורק 1950, עמ' 7.  ↩

  28. שם, עמ' 56.  ↩

  29. לפי האנתולוגיה של ע‘ קאָרמאַן, יידישע דיכטערינס, שיקאגו 1928, עמ’ 202.  ↩

  30. ל‘ ראָזאָף, מיינע היימען, ניו־יורק תש"ט, עמ’ 9.  ↩

  31. ל‘ אוליצקי, אויף די ראנדן פֿון תנ"ך, תל־אביב 1969, עמ’ 84  ↩

  32. ק‘ קליגער, מײַנע ליבע־בריוועלעך צו פֿרומעטן, בואנוס־איירס 1952, עמ’ 14.  ↩

  33. י' באַשעוויס, “דאָס געוועט” פֿאָרווערטס, 19 בנובמבר 1965.  ↩

  34. מ"א סאָל, על חורף ליד ההודסון.  ↩

  35. י“ח קלינגער, דער צדיק פון מיראַנדא, לונדון תשל”א, עמ' 49.  ↩

  36. ג' לשם, משא, ט“ז בשבט תשכ”ח.  ↩

  37. י‘ ריווין, מײַן טאטנס ברכה, ניו־יורק 1961, עמ’ 65.  ↩

  38. הדסה רובין, טריט אין דער נאכט, וארשה 1957, עמ' 25.  ↩

  39. א‘ קאציזנע, שטארקע און שוואכע, תל־אביב תשל"ב, ב, עמ’ 152.  ↩

  40. א“צ גרינברג, מעריב, ערב ראש השנה תשל”ב.  ↩

  41. א' ברנשטיין.  ↩

  42. מ“ז גולדבוים, ספר השירים, לבוב תר”ע, עמ' 26; ותיקנתי על־פי כתב־ידו.  ↩

  43. י“מ גרינץ, האומה, כ”ט בשבט תשכ"ב, עמ' 137.  ↩

  44. מ' שיפריס, די פרעסע, 15 בספטמבר 1955.  ↩

  45. שלמה אבן גבירול, שירי החול, מהדורת ד‘ ירדן, ירושלים תשל"ה, עמ’ 24.  ↩

  46. Sprung über die Schwelle – Allerlei Spukgeschichten, Jena 1931  ↩

  47. E. Strauss, “Erste religiöse Eindrücke”, Corona, I, 3. November 1930  ↩

  48. וראה יצחק יהודה, משלי ערב. ב. ירושלים תרצ“ד, סי' 1416, בעניין הביטוי: ”חתונת הזאב על שעה שגשם יורד ושמש זורחת", והוא מעיר שם, כי הצרפתים יאמרו: באותה שעה השטן מכה את אשתו ומשיא את בתו.  ↩

  49. מ‘ ראָטנבערג. שבת און וואָך, ניו־יורק 1951. עמ’ 72.  ↩

  50. י‘ באשעוויס. “מעשיות אין אַ ווינטערנאַכט”. די גאָלדענע קייט. 78 (1973). עמ’ 58.  ↩

  51. י. מעצקער, אויפֿן זיידנס פֿעלדער, ניו־יורק 1953, עמ' 253.  ↩

  52. ש‘ בערלינסקי, אַ לעבן גייט אויף, מינכן 1948, עמ’ 109.  ↩

  53. מהדורת א‘ זכי ואלידי טוגאן, לייפציג 1939, סי’ 22.  ↩

  54. ש“י עגנון, אורח נטה ללון (כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון, ד) ירושלים – תל־אביב תשכ”ז, עמ' 153.  ↩

  55. סידור עבודת ישראל, תרכ“ח (מהדורה ראשונה); תרצ”ז (מהדורה אחרונה), עמ' 494.  ↩

  56. ר' יוזפא שמש, יוסף אומץ.  ↩

  57. גברת דוכס פה בירושלים – בעל־פה.  ↩

  58. Ch. Polack, Jewish Folkways in Germanic Lands, new ed., Cambridge 1971, pp. 27–28 et passim  ↩

  59. י. זימר, קרית ספר, נ (תשל"ה), עמ' 478, הערה 5.  ↩

  60. A. Tendlau, Sprichwörter und Redensarten deutsch–jüdisher Vorzeit, Frankfort o/M 1860, No. 702  ↩

  61. Mitteilungen der Gesellschaft für jüdische Volkskunde, 1899, Fasc. 2  ↩

  62. L. Lux, Deutsche Kinderreime, Vienna, p. 35  ↩

  63. שם, עמ' 33.  ↩

  64. אסופת שירים בעגה פפאלצית,L. Hartmann  ↩

  65. ספר מסה ומריבה לר‘ אלכסנדר בר’ יצחק פאפין הופין. מהדורת חוה טורניאנסקי. ירושלים תשמ"ה, עמ' 365. חרוזים *3568–*3569.  ↩

  66. 18 – 17.A. Zivy, Elsässer Jiddisch, Basel 1966, pp  ↩

  67. 2.6.1966,Salcia Landmann, Frankfurter Allgemeine Zeitung  ↩

  68. “שפראַכווינקל”, פֿאָרווערטס, 1 בדצמבר 1975.  ↩

  69. ראה: שפּראַך־פֿאָרשונג און ליטעראַטור־געשיכטע. מהדורת נ‘ מייזל, תל־אביב 1966, עמ’ 213–214.  ↩

  70. K. Kohler, Mitteilungen der Gesellschaft für jüdische Volkskunde, 1902, Fasc. 9, No. 1  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48706 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!