רקע
ברכה חבס
סיפורו של הרש

– כשנכנסו הגרמנים לפוֹלין – סיפר הנער הרש – והמדינה נתחלקה לשני אזוֹרים, לאיזור גרמי ואיזור רוּסי, היתה עירי טאַרנוֹב, שליד קראקוב בגליציה, במשך חודשיים בידי הגרמנים.

יש לספּר הרבה על אותה תקופה קצרה וּמרה. עוד בשבוע הראשון לכניסתם גזרו הנאצים גזירות על היהודים וקבעו את תחוּם הגיטוֹ. התירו לנו לצאת לרחוב רק בשעות קצוּבות וציווּ לַשׂאת על הזרוֹע סרט לבן ועליו מגן־דוד כחול.

שבועיים הסתּתרתי בּבּית, מחשש שמא יחטפוני לעבודה, כשם שּחטפו רבּים מחברי. היו מעבידים גם ילדים קטנים בציחצּוּחַ המכוניות והטאנקים מכוסי הרפש, שחזרו מן החָזית. יום אחד, לא יכולתי עוד לשבת בבית. ואולם אך יצאתי לרחוב, קרא אלי חייל מזוּין:

– יוּדה, גש הנה!

פחדתי שמא יירה בי אם אסרב – וניגשתי. הוא ציוָה עלי לעלוֹת למכונית־משׂא שכבר עמדו בה עשׂרות יהודים, צעירים וּזקנים, חיוורים ורוֹעדים מפחד. הובילו אותנוּ אל מחוּץ לעיר, למגרש גדול ששימש מקוֹם־ריכּוּז לאלפי סוּסים מלוּכלכים ומרוּפּשים. נתנו בידינו דליי מים וּסחבות וציווּ עלינו לרחוֹץ את הסוסים וּלנַקוֹתם. מרחוק ראיתי, כיצד חָטפו לעבודה יהודי זקן כּבן 75 שנים והעבידוּהוּ כל היום בהובלת עפר במריצה, לתיקוּן הדרך. אם נשתהה הזקן בדרכו או שמעדה רגלוֹ, מיד הצליף בו החייל הנאצי בשוֹט בשבידוֹ, כשהוא צועק בגרוֹן ניחָר:

– פאֶרפלוּכטאֶר יוּדה! (יהוּדי ארוּר!).

הדבר היה עם פרוֹץ מלחמת־העולם השניה, בחודש ספּטמבּר 1939. כשהתקרבו וּבאוּ הימים־הנוֹראים, ראש־השנה ויוֹם־הכּיפּוּרים, לא העיז יהוּדי לצאת מפתח ביתו לתפילה. מיד נזדרזוּ הנאצים ופירסמו מודעות בראש חוּצוֹת, כי מוּתר להתפלל בציבור. שׂמחָה ירדה על העיר. הכּל לבשוּ בגדי־חג ובא לבית־הכּנסת. ואולם, אך פתחו בתפילה, מיד הפציצוּ הגרמנים את הבּית הקדוש המלא מפה לפה. רבּים נהרגו אותו יוֹם, מהם מכּרים וידידי המשפּחה. אָבי ניצל בדרך מקרה, כי נוֹהג היה להתפלל ב״מנין״ קטן ולא בּבית־הכּנסת הגדול והמפוֹאָר.

לא עברוּ שלושה שבוּעות מאז כבשו הגרמנים את עירנו והחיים היו עלינו למעמסה. לילה לילה היו באים אנשי הגסטאַפּוֹ לכּל בּית יהוּדי, בידיהם אקדחים טעוּנים וּפנסים חשמליים, והם בוֹדקים ובולשים בכל פינה.

תחילה, חיפשׂוּ כּסף וזהב, וּמי שהטמין כספוֹ ולא מסרוֹ לידם – ירוּ בו. אצל בעל־הבית שלנו מצאו שני פמוּטי־כסף, מיד ירוּ בו ובאשתו. בשעת חיפוּשׂ בביתנו קיצצו זקנוֹ של אבי, שהיה שוֹחט הקהילה, בלהב של כידון.

בליל שבת היה הדבר. שני אנשי הגסאטפּוֹ, שפּרצו לבּית, ראו את אבא ישן בכיפתו לראשו, התקלסוּ בו וירקוּ בפניו והצליפו עליו בשוֹט – וכוּלנוּ רואים ואין בידנו להוֹשיע. אז החלטתי בלבי: לא אשאֵר כאן, אברח אל מעבר לגבול, כשם שברחו רבּים מצעירי העיר. אך לא עמד בי כוחי לגלות מחשבתי זוֹ להורי – כה צר היה לי להניחָם לנפשם עם אָחַי הקטנים וַאחוֹתי הנשוּאה וילדיה. קיוויתי, כי בבריחתי אַפלס גם להם דרך להצלה.

בבית עוד ‎שׂרר יגוֹן על אָחי הבכוֹר, שיצא עם הצבא הפּולני ונפל בשבי. גם גיסי, בעלה של אחותי, נעלם ולא נוֹדע מה היה בסופו. הספיקות כירסמו לבּי ימים ולילות.

ערב אחד, עליתי על משכּבי, כרגיל, אך לא עצמתי עין. בחצות־הלילה קמתי, לבשתי בגָדי, ניגשתי אל האָרוֹן הוצאתי מתוכו שתי כּוּתנוֹת וזוּג מכנסים ונתתי כל אלה בתוך תרמיל ישן. נטלתי בדממה מחצית מכיכר הלחם שעל השולחן – ופניתי לפתח. אך נגעתי במפתח הדלת הנעוּלה, נשמעה חריקה, שצללה באָזנַי כּרעם. נרתעתי לאחוֹרי. נדמה היה לי כאילו קולה של חריקה זוֹ הולך מסוף העולם ועד סופו. ואָמנם, התעוררה אמי משנתה, ירדה בּבהלה ממיטתה וניגשה מיד אל משכּבי. ומשלא מצאתני במקומי זינקה אל הדלת בכותנתה לגופה. אבל אני הייתי כּבר בחוץ ורצתי באין מטרה באפילת הלילה.

כל עוד אָחיה לא אשכּח דמותה של אמא בלילה ההוא. לא פעם מתעוֹרר אני משנתי לקול קריאתה אחרי:

– הרשיק, הרש…

הרבה הצטערתי מאָז על שלא נפרדתי מהורי ולא קיבלתי ברכה מהם, בטרם אצא לדרך. כל ימי אצטער על כך. אף־על־פי־כן, לא חָזרתי הביתה, כי ידעתי: חזרה, פירושה – השפּלה, עינוּיים, מוות.

באותם הימים עדיין מכרוּ כרטיסי־רכּבת לנוסעים יהוּדים. עליתי ברכבת־הלילה ונסעתי כל יום־המחרת עד לעיר פּשאָמישל שליד הגבול הרוּסי־פּוֹלני החדש. הגבול עבר בתוך העיר, לאוֹרך אפיק נהר האָסן. הגעתי לעיר בלילה ולא ראיתי כל נפש חיה.

חורף. כּפוֹר. וַאני יחידי עם תרמילי תחת כיפת השמַים. אפילו גרמנים אינם נראים, ולא פּוֹלנים. ברחוּ כולם מחלק זה של העיר, ורק אוּקראינים מעטים אפשר לפגוֹש בשעות היום.

היכן אָלוּן? מה יהיה עלי?

פּתאוֹם ראיתי צל אדם בסימטה. תחילה שמחתי: אֶגש וַאבקש עזרתוֹ. אך כהרף־עין הבינותי מה הסכּנה שבדבר וּמיהרתי להסתּתר מאחוֹרי ביקתה קטנה. כך הייתי הולך וזוֹחל, מסימטה לסימטה, ולא פגשתי נפש חיה. פתאוֹם אני רואה אשה אוּקראינית זקנה יוצאת מפתח חצר, ישישה כּבת שבעים, היא נותנת בי מבּט חשדני ושואלת מה אני מבקש. אשה זקנה כל־כך בודאי שלא תסגיר אותי – הירהרתי – וּשאלתיה:

– בּאבּוּשקה, (סבתא), אוּלי אַת יודעת היכן גר יהוּדי?

נאנחה הזקנה וענתה:

– אח, תינוק, תינוק, אין עוד יהוּדים בעיר הזאת – כולם ברחוּ להם, כּוּלָם ברחו להם לָעֵבר השני.

– בּאבּוּשקה, אוּלי אפשר ללוּן אצלך הלילה?

הירהרה רגע וענתה:

– בּאלוֹהים, הייתי מלינה אותך, אבל יש צעירים אצל השכנים, עוד יהרגוּ את שנינוּ…

אוּלם לאַחַר שסיימה דבריה, שוּב נתנה בי מבט ממוּשך והוסיפה:

– המתן רגע.

הסתכלה סביבה בפחד, ומשלא השגיחה באיש, פתחה לפני את השער ונכנסתי.

יחידה התגוררה הזקנה בבית הקטן והעזוּב. וּלאחר שנעלה את הדלת, הציעה לי משכב על הרצפּה ואָמרה:

– רק אַל תקים רעש ולא ירגישו בך השכנים.

הסיקה התנור, הרתיחה מים והגישה לי תה, שאתחמם מעט. סוּכּר לא היה בבית, רק מעט תפּוּחי־אדמה. פּרסתי ממחצית כּיכּר־הלחם אשר אִתי ואמרתי לה:

– סבתא, עזרי לי לסעוֹד ארוּחת־ערב.

תחילה סירבה. אך לבסוף נענתה לי, הוֹציאָה ריבּת דומדמניוֹת מן הארוֹן וסעדנו בדממה. וכאשר שכבתי לישון, עמדה והתפללה לאלוֹהים והיתה כורעת וּבוֹכה שעה ארוּכּה. לבסוף, קמה ואמרה:

– התפללתי להצלתך.

אז גיליתי לפניה כּוונתי להמלט אל מעֵבר לגבוּל, ענתה לי:

– יוֹדעת אני מה רע לכם, הכּל יודעת אני…

למחרת בבוקר אמרה הזקנה אלי:

– אתה, בני, שמע בקוֹלי. השאר כאן כל היום ורק עם חשכה תצא מן הבית.

שמעתי בקולה. הזקנה תלתה וילוֹן על החלוֹן, לא פתחה הדלת וכל אותו היום לא יצאה אל הרחוב. היום הקדים להחשיך, בשעה שלוש אחר־הצהרים כבר היה חוֹשך. עם דמדוּמי ערב – התעטפה הסבתא האוּקראינית במטפחת של צמר ואמרה בעוֹז:

– נלך!

וכך יצאתי לדרך הנעלמה בלוויית הבּאבּוּשקה נדיבת־הלב, ללא פרוּסת לחם, וללא מעיל חם לגוּפי. הזקנה הוֹבילתני מרחק כחצי קילומטר עד לחוֹף הנהר, הראתה לי שביל צר, וּבעוד היא מזהירה אותי מפני סכּנת המשמרות, אָמרה אלי:

– חַייב אתה להעיז, ואלוֹהים יעזוֹר לך.

כך בירכה אותי הישישה הטובה ונפרדה ממני בדמעוֹת.

עוֹמד אני יחידי על חוף הנהר, הגדוֹתיו הגלידו ורק באמצעו עוד זורמים המים. תחילה פחדתי, אך זכרתי דבריה הטובים של הזקנה ואמרתי לנפשי: אני חַייב להעיז! עליתי על גוּש קרח והתחלתי צוֹעֵד… ואולם רק צעדתי מספּר צעדים, ופתאום – בּץ! וַאני בתוך המים. מזלי עמד לי, שידעתי לשׂחוֹת עוד מימי ילדוּתי. על כּן לא נתבלבלה עלי דעתי והתחלתי שׂוחה לרוֹחב הנהר. לא אֵדע כמה זמן שחיתי. היה קר. גוּשי קרח עצרוּני בדרכי. הידים כאילו נתאבּנוּ. אך הוֹספתי לשׂחות.

פתאום שוֹמע אני קול קורא אלי רוּסית, מן הגדה שממוּלי:

– סטוֹי, סטראֶלַיוּ! (׳עמוֹד, אני יורה!׳).

והקול חוזר וּמצווה:

– הי, עמוֹד, אני יוֹרה…

ואותו רגע אָמנם פּילח את האויר קול־יריה חַד, שהטיל בי רעד ואֵימה. מה אעשׂה? אם אפסיק לשׂחות אני צולל, ואם אמשיך – אני נוֹרה. אף־על־פי־כן, הוספתי להתקדם, עד שהגעתי אל החוף והסתתרתי מאחורי סלע, רוֹעד כוּלי מקוֹר ומפחד ושינַי זוֹ לזוֹ נוקשות. פתאום, רואה אני מרחוֹק אוֹר נדלָק וּצללים מתנוֹעעים. ושומע אני קול צעדים קרבים – בוַדאי מחפשים אחרי, עוד מעט ויגלוני… ואמנם, כעבור רגעים מעטים הוּשט קנה־רוֹבה אל מול פנַי ושומר הגבוּל, איש נ.ק.ו.ד. (השירוּת החשאי לענייני־פנים ובטחון), קרא בקוֹל:

– ידים למעלה!

עשׂיתי כמצוּוה.

– נשק יש? – שאל.

עניתי, שאין לי כל נשק. כנראה שהכיר בקולי כי ילד לפניו. נתקרב אלי והתחיל בודק בכיסַי. ואנוכי, רועד כוּלי כאילו אָחַזתני הקדחת. זוֹ הפּעם הראשונה ראיתי רובה מקרוב, ונדמה היה לי – הנה הוא יורה בי.

– מאין וּלאן? – שאַל האיש הרוּסי.

– יהוּדי אני וּברחתי מפני הגרמנים!

– וּמדוּע עברת את הגבוּל בהחָבא?

– הלא אי־אפשר לָצאת משם בגלוּי!

– ולא מרגל אתה?

– לא, יהוּדי אנוכי!

ירה שלוש יריות באויר, ומיד באו במרוּצה המפקד וסגנוֹ וּבידיהם אקדוחים טעוּנים, ושוב החלוּ שוֹאלים וחוקרים:

– מי אתה?

– יהוּדי.

– בּן כּמה?

– בּן שלוֹש־עֶשׂרה.

– בּן שלוש־עשרה וּכבר מרגל?

– לא מרגל אני, ברחתי מפני הגרמנים. הם מענים, הוֹרגים, על כן ברחתי לכאן אליכם. אומרים שכאן טוב ליהודים.

– נו, נראה – אמר המפקד – מַרש, קדימה!

צוֹעד אני בכבדוּת, שוֹקע בשכבת השלג, כּוֹשל והולך. הבגד שלי רטוֹב, קרוּש, הכּוֹבע מכוּסה כפוֹר, והמגָפיים כשני בוּלי עץ.

– אתה, צעד ישר! – מצווה המפקד ואקדחו מוּל פנַי. – אם תסטה ימין או שׂמאל, כאן תהיה קבוּרתך.

כך היינו צועדים בחשכה עד שהגיה שביב אוֹר אי־מזה וכתם שחוֹר נתבּלט מתוך האפלה – מעוֹן מפקדת הגבוּל.

על השולחן היו מוּטלים תלי־תלים של ניירות. חוֹם שׁרר בחדר ואור־חשמל. פקיד רוּסי, לא צעיר ביותר, היה יושב ליד השוּלחן. פתח בחקירה, כשהוא מסַנן דבריו בנחת, ללא גערה:

– מה טובות תספּר משם?

– לא טובות, רק רע.

– קפאת?

– בּוַדאי!

– בּתּה אתה רוצה?

– אפילו לאכוֹל רוֹצה!

הביאוּ לחם לָבן וקומקום תה מהבּיל. חטפתי ואכלתי, בּלעתי הכּל, כי רעב מאוד הייתי.

– ועכשיו ״טוֹבאַרישטש״ (חבר) צעיר, אֶשאַלךָ ותענה על כּל שאלותי. רק דברי אמת תדבר ואַל תנסה לרמותני, כי לא אאמין לךָ. אמוֹר, אותךָ שלחה הגסטאפּוֹ?

– לא, אותי שלחוּ הצרוֹת.

– הוֹרים יש?

– יש.

– הם לא ברחו, רק אתה, ילד קטן, ברחת?

– הורי זקנים, אָחָי ואחיותי קטנים, ואנוֹכי רק מתחיל אני את חיי ורוצה לחיות.

– וּמדוּע לא בּרחת, למשל, לאמריקה? וּמי אמר לך שאצלנוּ טוֹב יוֹתר?

– כּל יהוּדי בפוֹלין יודע שאצלכם טוב יותר וכוּלם רוצים לבוא אליכם, וזה הכל. אפילן תּכּני וּתמיתני לא אוּכל לוֹמר יותר.

הכניסוּני לחדר־המשמר, חדר צר וּבוֹ אשנב קטן סמוּך לתיקרה, ישנתי שם על הריצפּה, בלא מצע וּשׂמיכה. וּבבּוֹקר, שוב נקראתי לחקירה. שוב היו שוֹאלים וחוזרים ושואלים. אך אני בשלי: אין לי מה להוסיף או לגרוֹע זהוּ – וַחסל. אז הביאוּ מכוֹנית והוֹבילוּני לבית־הסוֹהר, מרחק שעה מן הגבוּל. דחפוּני לתוך חדר גדוּש אסירים רבּים, יהודים ושאינם יהודים. כתף־אל־כתף היו יושבים על הריצפּה ונוֹעצים בי עינַים סקרניות.

– בגלל מה?

– בגלל הברחת הגבוּל.

ישבתי שם חודשיים עד שנתקבּלה פקוּדה להעביר את כל מבריחי־הגבוּל הרחק מן הגבול, ללב המדינה. שלָחוּני לניקולייב, לא הרחק מאודיסה, באָשאַלוֹן (שיירה של קרונות רכבת), וּבו כאלף איש. הביאוּני לבית־סוֹהר גדול והחקירה התחילה מחדש.

דרכּי החקירה במקום היו שונות מאלו שבבית־הסוֹהר הראשון. כאן הכוּ באַלוֹת, איימוּ באָקדחים טעוּנים ולא פעם כלאוּני בתא אָפל, שעמדו בו מים עד לברכּיים. האכילוּני לחם כזית והשקוּני מים במשׂוּרה, אחת ליום. אף־על־פי־כן, לא הוֹציאוּ מפי דבר שונה ממה שסיפרתי ביום מאסרי.

כך ישבתי שם שנה תמימה…

יום אחד, נפתחה דלת התא ונכנס איש נ.ק.ו.ד., תיק עבה בידו, וקרא בקול:

– כל מי ששם משפחתו מתחיל באוֹת גימל ילך אחַרי!

קפצתי ממקומי, מלא שׂמחה ותקוָה. אך שׂמחתי היתה לשוא ותקוָתי נגוֹזה חיש מהר. האֳנקוודיסט קרא אלי, שאֵלני לשמי, עיין בתיקוֹ והכריז:

– בפקוּדת ראש הממשלה קאַלינין: כל מבריחַ גבול – למאסר חמש שנים.

ותקע עט בידי שאַחתוֹם.

אמרתי:

– אין אני חוֹתם. לא עשׂיתי עוול. חפצתי רק להציל חיי ואיני מסכּים לבלוֹת מיטב שנוֹתי במאסר. תהרגוּני ויבוא סוף לצרוֹתי.

אמר:

– לשוא כל דיבּוריך, אחָא, חוֹק הריהוּ חוֹק.

הושיבוּני בעל כרחי במכונית סגוּרה על מסגר והביאוּני לרכּבת ארוּכה שהסיעתני לעיר קירוֹב, אשר בסיבּיר.

וכאן – מתחילה פּרשה חדשה של צרוֹת ויסוּרים.

מחנוֹת לאלפי אסירים הותקנו ביערוֹת העבוּתים. האנשים התהלכוּ עֵירוֹמים ויחפים כשרגליהם עטוּפות סחָבות. ביום הראשון לבוֹאי כמעט ויצאתי מדעתי למראה האֵימים. למחרתו, נתנו בידי משׂור והוֹבילוּני אל היער לנַסר עצים. זימנו לי שותף לעבודה והטילו עלינו מיכסה. שלוש מאות גראם לחם ליום נתנו לי ופעמיים ביום מעט בּוֹרשט (חמיצה) של כּרוּב. וכך עבדנו יום יום, שתים־עשׂרה שעות ביום.

למזלי, לא אָרכוּ הימים ונחתם ההסכּם הרוּסי־פּוֹלני וניתנה חנינה לכל נתיני פּוֹלין. הייתי מאוּשר. סוף סוף הגיעה שעתי ליהנוֹת מחירוּת. חשבתי: אעבוד, ארוויחַ לחמי, אוּלי גם אצליח ללמוד מקצוֹע שיפרנסני בעתיד. אך לא כן היה הדבר, כי מי יתן עבודה לילד קטן בשעה שהמוני מבוּגרים מוּבטלים מתנפלים על כל פרוּסת־לחם? סובב הייתי בדרכים, בכפרים. פעם ״סוחב״ כּיכּר לחם מחנוּת של אוֹפה, וּפעם מזדמן לי דבר־מאכל אחר. וכך ״חָייתי״ עד שהגיעה אלי השמועה שמאַרגנים צבא פּוֹלָני. אמרתי: אעשה כאחרים, אלך וארשם ואומר כי בן שבע־עֶשׂרה אנוכי, אולי יאמינוּ לי, ושיחק לי מזלי… רבּים נפסלוּ, טוֹבים וּקשישים ממני – ואני דוקא נתקבלתי. מעתה, היה מקום לינה, ולחם היה, ותנוּר שוֹפע חוֹם…

מקירוֹב נדדתי לטאַשקנט, בירת אוּזבּקיסטאַן, מרחק אַרבּעת אלפים קילומטר. שוּב עמדתי בפני ועדה פולנית, ושוּב שיחק לי מזלי, שוּב נדדתי לפרס ולעיראק.

בעיראק, בעיר חַנַקין, בקרבת הגבול הפרסי, ישבתי יחד עם היוּנַקים, זה אירגוּן הפּוֹלני הלאוּמני. מחנות עצומים של צבא פּוֹלני היו שם וּבהם גם מספּר יהוּדים. בערב ראש־השנה הזמינוּ אותנו יהוּדי־הקהילה הקטנה של חַנַקין להתפלל אתם וּלהתארח אֶצלם. לאחר התפילה הסיבּוֹנוּ לשולחנות ערוכים מיני תבשילים מזרחיים ודברי מאפה שהביאו מארחינו איש איש מביתו. שׂפה משותפת לא היתה לנו. היו הם מדברים ערבית וּמעט לשון־הקודש, ואנחנו עונים להם בפולנית ורוּסית ואידיש. אף־על־פי־כן, ישבנו שבת־אחים־גם־יחד, כּבני עם אָחָד. שרנוּ ״התקוָה״ והיהוּדים העיראקים צהלוּ ושׂמחו ונשקו לנו בהתרגשות ואמרוּ וחזרוּ ואמרו:

– שמע ישׂראל, שמע ישׂראל…

קצין יהודי נאַם לפני כולנו בפולנית. חייל יהודי מן הפּוֹלנים תירגם דבריו עברית. אֶחד מאנשי הקהילה הסביר לחבריו את תוכן הדברים בערבית, כשהנשים הרעוּלות בקצה האוּלם עומדות ובוכות. צבי סיים סיפורו במה שפתח – בשאלה על גיוּסו לצבא.

– בּוַדאי שמאוּשר אני, על שהצלחתי להמלט מן הגיהינוֹם – אָמר – ורואה אני עתידי בחיים של שלוָה כאן בארץ־ישראל. אבל עכשיו משתוֹקק אני לצאת לחזית, להלָחם בגרמני. רצוֹני לצעוד בשוּרות הראשונות ואף לשפּוֹך דמי, אם יהיה צורך בכך. רצוני לקחת נקם!


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47256 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!