– כשנכנסו הגרמנים לפוֹלין – סיפר הנער הרש – והמדינה נתחלקה לשני אזוֹרים, לאיזור גרמי ואיזור רוּסי, היתה עירי טאַרנוֹב, שליד קראקוב בגליציה, במשך חודשיים בידי הגרמנים.
יש לספּר הרבה על אותה תקופה קצרה וּמרה. עוד בשבוע הראשון לכניסתם גזרו הנאצים גזירות על היהודים וקבעו את תחוּם הגיטוֹ. התירו לנו לצאת לרחוב רק בשעות קצוּבות וציווּ לַשׂאת על הזרוֹע סרט לבן ועליו מגן־דוד כחול.
שבועיים הסתּתרתי בּבּית, מחשש שמא יחטפוני לעבודה, כשם שּחטפו רבּים מחברי. היו מעבידים גם ילדים קטנים בציחצּוּחַ המכוניות והטאנקים מכוסי הרפש, שחזרו מן החָזית. יום אחד, לא יכולתי עוד לשבת בבית. ואולם אך יצאתי לרחוב, קרא אלי חייל מזוּין:
– יוּדה, גש הנה!
פחדתי שמא יירה בי אם אסרב – וניגשתי. הוא ציוָה עלי לעלוֹת למכונית־משׂא שכבר עמדו בה עשׂרות יהודים, צעירים וּזקנים, חיוורים ורוֹעדים מפחד. הובילו אותנוּ אל מחוּץ לעיר, למגרש גדול ששימש מקוֹם־ריכּוּז לאלפי סוּסים מלוּכלכים ומרוּפּשים. נתנו בידינו דליי מים וּסחבות וציווּ עלינו לרחוֹץ את הסוסים וּלנַקוֹתם. מרחוק ראיתי, כיצד חָטפו לעבודה יהודי זקן כּבן 75 שנים והעבידוּהוּ כל היום בהובלת עפר במריצה, לתיקוּן הדרך. אם נשתהה הזקן בדרכו או שמעדה רגלוֹ, מיד הצליף בו החייל הנאצי בשוֹט בשבידוֹ, כשהוא צועק בגרוֹן ניחָר:
– פאֶרפלוּכטאֶר יוּדה! (יהוּדי ארוּר!).
הדבר היה עם פרוֹץ מלחמת־העולם השניה, בחודש ספּטמבּר 1939. כשהתקרבו וּבאוּ הימים־הנוֹראים, ראש־השנה ויוֹם־הכּיפּוּרים, לא העיז יהוּדי לצאת מפתח ביתו לתפילה. מיד נזדרזוּ הנאצים ופירסמו מודעות בראש חוּצוֹת, כי מוּתר להתפלל בציבור. שׂמחָה ירדה על העיר. הכּל לבשוּ בגדי־חג ובא לבית־הכּנסת. ואולם, אך פתחו בתפילה, מיד הפציצוּ הגרמנים את הבּית הקדוש המלא מפה לפה. רבּים נהרגו אותו יוֹם, מהם מכּרים וידידי המשפּחה. אָבי ניצל בדרך מקרה, כי נוֹהג היה להתפלל ב״מנין״ קטן ולא בּבית־הכּנסת הגדול והמפוֹאָר.
לא עברוּ שלושה שבוּעות מאז כבשו הגרמנים את עירנו והחיים היו עלינו למעמסה. לילה לילה היו באים אנשי הגסטאַפּוֹ לכּל בּית יהוּדי, בידיהם אקדחים טעוּנים וּפנסים חשמליים, והם בוֹדקים ובולשים בכל פינה.
תחילה, חיפשׂוּ כּסף וזהב, וּמי שהטמין כספוֹ ולא מסרוֹ לידם – ירוּ בו. אצל בעל־הבית שלנו מצאו שני פמוּטי־כסף, מיד ירוּ בו ובאשתו. בשעת חיפוּשׂ בביתנו קיצצו זקנוֹ של אבי, שהיה שוֹחט הקהילה, בלהב של כידון.
בליל שבת היה הדבר. שני אנשי הגסאטפּוֹ, שפּרצו לבּית, ראו את אבא ישן בכיפתו לראשו, התקלסוּ בו וירקוּ בפניו והצליפו עליו בשוֹט – וכוּלנוּ רואים ואין בידנו להוֹשיע. אז החלטתי בלבי: לא אשאֵר כאן, אברח אל מעבר לגבול, כשם שברחו רבּים מצעירי העיר. אך לא עמד בי כוחי לגלות מחשבתי זוֹ להורי – כה צר היה לי להניחָם לנפשם עם אָחַי הקטנים וַאחוֹתי הנשוּאה וילדיה. קיוויתי, כי בבריחתי אַפלס גם להם דרך להצלה.
בבית עוד שׂרר יגוֹן על אָחי הבכוֹר, שיצא עם הצבא הפּולני ונפל בשבי. גם גיסי, בעלה של אחותי, נעלם ולא נוֹדע מה היה בסופו. הספיקות כירסמו לבּי ימים ולילות.
ערב אחד, עליתי על משכּבי, כרגיל, אך לא עצמתי עין. בחצות־הלילה קמתי, לבשתי בגָדי, ניגשתי אל האָרוֹן הוצאתי מתוכו שתי כּוּתנוֹת וזוּג מכנסים ונתתי כל אלה בתוך תרמיל ישן. נטלתי בדממה מחצית מכיכר הלחם שעל השולחן – ופניתי לפתח. אך נגעתי במפתח הדלת הנעוּלה, נשמעה חריקה, שצללה באָזנַי כּרעם. נרתעתי לאחוֹרי. נדמה היה לי כאילו קולה של חריקה זוֹ הולך מסוף העולם ועד סופו. ואָמנם, התעוררה אמי משנתה, ירדה בּבהלה ממיטתה וניגשה מיד אל משכּבי. ומשלא מצאתני במקומי זינקה אל הדלת בכותנתה לגופה. אבל אני הייתי כּבר בחוץ ורצתי באין מטרה באפילת הלילה.
כל עוד אָחיה לא אשכּח דמותה של אמא בלילה ההוא. לא פעם מתעוֹרר אני משנתי לקול קריאתה אחרי:
– הרשיק, הרש…
הרבה הצטערתי מאָז על שלא נפרדתי מהורי ולא קיבלתי ברכה מהם, בטרם אצא לדרך. כל ימי אצטער על כך. אף־על־פי־כן, לא חָזרתי הביתה, כי ידעתי: חזרה, פירושה – השפּלה, עינוּיים, מוות.
באותם הימים עדיין מכרוּ כרטיסי־רכּבת לנוסעים יהוּדים. עליתי ברכבת־הלילה ונסעתי כל יום־המחרת עד לעיר פּשאָמישל שליד הגבול הרוּסי־פּוֹלני החדש. הגבול עבר בתוך העיר, לאוֹרך אפיק נהר האָסן. הגעתי לעיר בלילה ולא ראיתי כל נפש חיה.
חורף. כּפוֹר. וַאני יחידי עם תרמילי תחת כיפת השמַים. אפילו גרמנים אינם נראים, ולא פּוֹלנים. ברחוּ כולם מחלק זה של העיר, ורק אוּקראינים מעטים אפשר לפגוֹש בשעות היום.
היכן אָלוּן? מה יהיה עלי?
פּתאוֹם ראיתי צל אדם בסימטה. תחילה שמחתי: אֶגש וַאבקש עזרתוֹ. אך כהרף־עין הבינותי מה הסכּנה שבדבר וּמיהרתי להסתּתר מאחוֹרי ביקתה קטנה. כך הייתי הולך וזוֹחל, מסימטה לסימטה, ולא פגשתי נפש חיה. פתאוֹם אני רואה אשה אוּקראינית זקנה יוצאת מפתח חצר, ישישה כּבת שבעים, היא נותנת בי מבּט חשדני ושואלת מה אני מבקש. אשה זקנה כל־כך בודאי שלא תסגיר אותי – הירהרתי – וּשאלתיה:
– בּאבּוּשקה, (סבתא), אוּלי אַת יודעת היכן גר יהוּדי?
נאנחה הזקנה וענתה:
– אח, תינוק, תינוק, אין עוד יהוּדים בעיר הזאת – כולם ברחוּ להם, כּוּלָם ברחו להם לָעֵבר השני.
– בּאבּוּשקה, אוּלי אפשר ללוּן אצלך הלילה?
הירהרה רגע וענתה:
– בּאלוֹהים, הייתי מלינה אותך, אבל יש צעירים אצל השכנים, עוד יהרגוּ את שנינוּ…
אוּלם לאַחַר שסיימה דבריה, שוּב נתנה בי מבט ממוּשך והוסיפה:
– המתן רגע.
הסתכלה סביבה בפחד, ומשלא השגיחה באיש, פתחה לפני את השער ונכנסתי.
יחידה התגוררה הזקנה בבית הקטן והעזוּב. וּלאחר שנעלה את הדלת, הציעה לי משכב על הרצפּה ואָמרה:
– רק אַל תקים רעש ולא ירגישו בך השכנים.
הסיקה התנור, הרתיחה מים והגישה לי תה, שאתחמם מעט. סוּכּר לא היה בבית, רק מעט תפּוּחי־אדמה. פּרסתי ממחצית כּיכּר־הלחם אשר אִתי ואמרתי לה:
– סבתא, עזרי לי לסעוֹד ארוּחת־ערב.
תחילה סירבה. אך לבסוף נענתה לי, הוֹציאָה ריבּת דומדמניוֹת מן הארוֹן וסעדנו בדממה. וכאשר שכבתי לישון, עמדה והתפללה לאלוֹהים והיתה כורעת וּבוֹכה שעה ארוּכּה. לבסוף, קמה ואמרה:
– התפללתי להצלתך.
אז גיליתי לפניה כּוונתי להמלט אל מעֵבר לגבוּל, ענתה לי:
– יוֹדעת אני מה רע לכם, הכּל יודעת אני…
למחרת בבוקר אמרה הזקנה אלי:
– אתה, בני, שמע בקוֹלי. השאר כאן כל היום ורק עם חשכה תצא מן הבית.
שמעתי בקולה. הזקנה תלתה וילוֹן על החלוֹן, לא פתחה הדלת וכל אותו היום לא יצאה אל הרחוב. היום הקדים להחשיך, בשעה שלוש אחר־הצהרים כבר היה חוֹשך. עם דמדוּמי ערב – התעטפה הסבתא האוּקראינית במטפחת של צמר ואמרה בעוֹז:
– נלך!
וכך יצאתי לדרך הנעלמה בלוויית הבּאבּוּשקה נדיבת־הלב, ללא פרוּסת לחם, וללא מעיל חם לגוּפי. הזקנה הוֹבילתני מרחק כחצי קילומטר עד לחוֹף הנהר, הראתה לי שביל צר, וּבעוד היא מזהירה אותי מפני סכּנת המשמרות, אָמרה אלי:
– חַייב אתה להעיז, ואלוֹהים יעזוֹר לך.
כך בירכה אותי הישישה הטובה ונפרדה ממני בדמעוֹת.
עוֹמד אני יחידי על חוף הנהר, הגדוֹתיו הגלידו ורק באמצעו עוד זורמים המים. תחילה פחדתי, אך זכרתי דבריה הטובים של הזקנה ואמרתי לנפשי: אני חַייב להעיז! עליתי על גוּש קרח והתחלתי צוֹעֵד… ואולם רק צעדתי מספּר צעדים, ופתאום – בּץ! וַאני בתוך המים. מזלי עמד לי, שידעתי לשׂחוֹת עוד מימי ילדוּתי. על כּן לא נתבלבלה עלי דעתי והתחלתי שׂוחה לרוֹחב הנהר. לא אֵדע כמה זמן שחיתי. היה קר. גוּשי קרח עצרוּני בדרכי. הידים כאילו נתאבּנוּ. אך הוֹספתי לשׂחות.
פתאום שוֹמע אני קול קורא אלי רוּסית, מן הגדה שממוּלי:
– סטוֹי, סטראֶלַיוּ! (׳עמוֹד, אני יורה!׳).
והקול חוזר וּמצווה:
– הי, עמוֹד, אני יוֹרה…
ואותו רגע אָמנם פּילח את האויר קול־יריה חַד, שהטיל בי רעד ואֵימה. מה אעשׂה? אם אפסיק לשׂחות אני צולל, ואם אמשיך – אני נוֹרה. אף־על־פי־כן, הוספתי להתקדם, עד שהגעתי אל החוף והסתתרתי מאחורי סלע, רוֹעד כוּלי מקוֹר ומפחד ושינַי זוֹ לזוֹ נוקשות. פתאום, רואה אני מרחוֹק אוֹר נדלָק וּצללים מתנוֹעעים. ושומע אני קול צעדים קרבים – בוַדאי מחפשים אחרי, עוד מעט ויגלוני… ואמנם, כעבור רגעים מעטים הוּשט קנה־רוֹבה אל מול פנַי ושומר הגבוּל, איש נ.ק.ו.ד. (השירוּת החשאי לענייני־פנים ובטחון), קרא בקוֹל:
– ידים למעלה!
עשׂיתי כמצוּוה.
– נשק יש? – שאל.
עניתי, שאין לי כל נשק. כנראה שהכיר בקולי כי ילד לפניו. נתקרב אלי והתחיל בודק בכיסַי. ואנוכי, רועד כוּלי כאילו אָחַזתני הקדחת. זוֹ הפּעם הראשונה ראיתי רובה מקרוב, ונדמה היה לי – הנה הוא יורה בי.
– מאין וּלאן? – שאַל האיש הרוּסי.
– יהוּדי אני וּברחתי מפני הגרמנים!
– וּמדוּע עברת את הגבוּל בהחָבא?
– הלא אי־אפשר לָצאת משם בגלוּי!
– ולא מרגל אתה?
– לא, יהוּדי אנוכי!
ירה שלוש יריות באויר, ומיד באו במרוּצה המפקד וסגנוֹ וּבידיהם אקדוחים טעוּנים, ושוב החלוּ שוֹאלים וחוקרים:
– מי אתה?
– יהוּדי.
– בּן כּמה?
– בּן שלוֹש־עֶשׂרה.
– בּן שלוש־עשרה וּכבר מרגל?
– לא מרגל אני, ברחתי מפני הגרמנים. הם מענים, הוֹרגים, על כן ברחתי לכאן אליכם. אומרים שכאן טוב ליהודים.
– נו, נראה – אמר המפקד – מַרש, קדימה!
צוֹעד אני בכבדוּת, שוֹקע בשכבת השלג, כּוֹשל והולך. הבגד שלי רטוֹב, קרוּש, הכּוֹבע מכוּסה כפוֹר, והמגָפיים כשני בוּלי עץ.
– אתה, צעד ישר! – מצווה המפקד ואקדחו מוּל פנַי. – אם תסטה ימין או שׂמאל, כאן תהיה קבוּרתך.
כך היינו צועדים בחשכה עד שהגיה שביב אוֹר אי־מזה וכתם שחוֹר נתבּלט מתוך האפלה – מעוֹן מפקדת הגבוּל.
על השולחן היו מוּטלים תלי־תלים של ניירות. חוֹם שׁרר בחדר ואור־חשמל. פקיד רוּסי, לא צעיר ביותר, היה יושב ליד השוּלחן. פתח בחקירה, כשהוא מסַנן דבריו בנחת, ללא גערה:
– מה טובות תספּר משם?
– לא טובות, רק רע.
– קפאת?
– בּוַדאי!
– בּתּה אתה רוצה?
– אפילו לאכוֹל רוֹצה!
הביאוּ לחם לָבן וקומקום תה מהבּיל. חטפתי ואכלתי, בּלעתי הכּל, כי רעב מאוד הייתי.
– ועכשיו ״טוֹבאַרישטש״ (חבר) צעיר, אֶשאַלךָ ותענה על כּל שאלותי. רק דברי אמת תדבר ואַל תנסה לרמותני, כי לא אאמין לךָ. אמוֹר, אותךָ שלחה הגסטאפּוֹ?
– לא, אותי שלחוּ הצרוֹת.
– הוֹרים יש?
– יש.
– הם לא ברחו, רק אתה, ילד קטן, ברחת?
– הורי זקנים, אָחָי ואחיותי קטנים, ואנוֹכי רק מתחיל אני את חיי ורוצה לחיות.
– וּמדוּע לא בּרחת, למשל, לאמריקה? וּמי אמר לך שאצלנוּ טוֹב יוֹתר?
– כּל יהוּדי בפוֹלין יודע שאצלכם טוב יותר וכוּלם רוצים לבוא אליכם, וזה הכל. אפילן תּכּני וּתמיתני לא אוּכל לוֹמר יותר.
הכניסוּני לחדר־המשמר, חדר צר וּבוֹ אשנב קטן סמוּך לתיקרה, ישנתי שם על הריצפּה, בלא מצע וּשׂמיכה. וּבבּוֹקר, שוב נקראתי לחקירה. שוב היו שוֹאלים וחוזרים ושואלים. אך אני בשלי: אין לי מה להוסיף או לגרוֹע זהוּ – וַחסל. אז הביאוּ מכוֹנית והוֹבילוּני לבית־הסוֹהר, מרחק שעה מן הגבוּל. דחפוּני לתוך חדר גדוּש אסירים רבּים, יהודים ושאינם יהודים. כתף־אל־כתף היו יושבים על הריצפּה ונוֹעצים בי עינַים סקרניות.
– בגלל מה?
– בגלל הברחת הגבוּל.
ישבתי שם חודשיים עד שנתקבּלה פקוּדה להעביר את כל מבריחי־הגבוּל הרחק מן הגבול, ללב המדינה. שלָחוּני לניקולייב, לא הרחק מאודיסה, באָשאַלוֹן (שיירה של קרונות רכבת), וּבו כאלף איש. הביאוּני לבית־סוֹהר גדול והחקירה התחילה מחדש.
דרכּי החקירה במקום היו שונות מאלו שבבית־הסוֹהר הראשון. כאן הכוּ באַלוֹת, איימוּ באָקדחים טעוּנים ולא פעם כלאוּני בתא אָפל, שעמדו בו מים עד לברכּיים. האכילוּני לחם כזית והשקוּני מים במשׂוּרה, אחת ליום. אף־על־פי־כן, לא הוֹציאוּ מפי דבר שונה ממה שסיפרתי ביום מאסרי.
כך ישבתי שם שנה תמימה…
יום אחד, נפתחה דלת התא ונכנס איש נ.ק.ו.ד., תיק עבה בידו, וקרא בקול:
– כל מי ששם משפחתו מתחיל באוֹת גימל ילך אחַרי!
קפצתי ממקומי, מלא שׂמחה ותקוָה. אך שׂמחתי היתה לשוא ותקוָתי נגוֹזה חיש מהר. האֳנקוודיסט קרא אלי, שאֵלני לשמי, עיין בתיקוֹ והכריז:
– בפקוּדת ראש הממשלה קאַלינין: כל מבריחַ גבול – למאסר חמש שנים.
ותקע עט בידי שאַחתוֹם.
אמרתי:
– אין אני חוֹתם. לא עשׂיתי עוול. חפצתי רק להציל חיי ואיני מסכּים לבלוֹת מיטב שנוֹתי במאסר. תהרגוּני ויבוא סוף לצרוֹתי.
אמר:
– לשוא כל דיבּוריך, אחָא, חוֹק הריהוּ חוֹק.
הושיבוּני בעל כרחי במכונית סגוּרה על מסגר והביאוּני לרכּבת ארוּכה שהסיעתני לעיר קירוֹב, אשר בסיבּיר.
וכאן – מתחילה פּרשה חדשה של צרוֹת ויסוּרים.
מחנוֹת לאלפי אסירים הותקנו ביערוֹת העבוּתים. האנשים התהלכוּ עֵירוֹמים ויחפים כשרגליהם עטוּפות סחָבות. ביום הראשון לבוֹאי כמעט ויצאתי מדעתי למראה האֵימים. למחרתו, נתנו בידי משׂור והוֹבילוּני אל היער לנַסר עצים. זימנו לי שותף לעבודה והטילו עלינו מיכסה. שלוש מאות גראם לחם ליום נתנו לי ופעמיים ביום מעט בּוֹרשט (חמיצה) של כּרוּב. וכך עבדנו יום יום, שתים־עשׂרה שעות ביום.
למזלי, לא אָרכוּ הימים ונחתם ההסכּם הרוּסי־פּוֹלני וניתנה חנינה לכל נתיני פּוֹלין. הייתי מאוּשר. סוף סוף הגיעה שעתי ליהנוֹת מחירוּת. חשבתי: אעבוד, ארוויחַ לחמי, אוּלי גם אצליח ללמוד מקצוֹע שיפרנסני בעתיד. אך לא כן היה הדבר, כי מי יתן עבודה לילד קטן בשעה שהמוני מבוּגרים מוּבטלים מתנפלים על כל פרוּסת־לחם? סובב הייתי בדרכים, בכפרים. פעם ״סוחב״ כּיכּר לחם מחנוּת של אוֹפה, וּפעם מזדמן לי דבר־מאכל אחר. וכך ״חָייתי״ עד שהגיעה אלי השמועה שמאַרגנים צבא פּוֹלָני. אמרתי: אעשה כאחרים, אלך וארשם ואומר כי בן שבע־עֶשׂרה אנוכי, אולי יאמינוּ לי, ושיחק לי מזלי… רבּים נפסלוּ, טוֹבים וּקשישים ממני – ואני דוקא נתקבלתי. מעתה, היה מקום לינה, ולחם היה, ותנוּר שוֹפע חוֹם…
מקירוֹב נדדתי לטאַשקנט, בירת אוּזבּקיסטאַן, מרחק אַרבּעת אלפים קילומטר. שוּב עמדתי בפני ועדה פולנית, ושוּב שיחק לי מזלי, שוּב נדדתי לפרס ולעיראק.
בעיראק, בעיר חַנַקין, בקרבת הגבול הפרסי, ישבתי יחד עם היוּנַקים, זה אירגוּן הפּוֹלני הלאוּמני. מחנות עצומים של צבא פּוֹלני היו שם וּבהם גם מספּר יהוּדים. בערב ראש־השנה הזמינוּ אותנו יהוּדי־הקהילה הקטנה של חַנַקין להתפלל אתם וּלהתארח אֶצלם. לאחר התפילה הסיבּוֹנוּ לשולחנות ערוכים מיני תבשילים מזרחיים ודברי מאפה שהביאו מארחינו איש איש מביתו. שׂפה משותפת לא היתה לנו. היו הם מדברים ערבית וּמעט לשון־הקודש, ואנחנו עונים להם בפולנית ורוּסית ואידיש. אף־על־פי־כן, ישבנו שבת־אחים־גם־יחד, כּבני עם אָחָד. שרנוּ ״התקוָה״ והיהוּדים העיראקים צהלוּ ושׂמחו ונשקו לנו בהתרגשות ואמרוּ וחזרוּ ואמרו:
– שמע ישׂראל, שמע ישׂראל…
קצין יהודי נאַם לפני כולנו בפולנית. חייל יהודי מן הפּוֹלנים תירגם דבריו עברית. אֶחד מאנשי הקהילה הסביר לחבריו את תוכן הדברים בערבית, כשהנשים הרעוּלות בקצה האוּלם עומדות ובוכות. צבי סיים סיפורו במה שפתח – בשאלה על גיוּסו לצבא.
– בּוַדאי שמאוּשר אני, על שהצלחתי להמלט מן הגיהינוֹם – אָמר – ורואה אני עתידי בחיים של שלוָה כאן בארץ־ישראל. אבל עכשיו משתוֹקק אני לצאת לחזית, להלָחם בגרמני. רצוֹני לצעוד בשוּרות הראשונות ואף לשפּוֹך דמי, אם יהיה צורך בכך. רצוני לקחת נקם!
שימק הוא שמעוֹן. – עוד מעט ויהיה בּן שבע־עשׂרה – כך אומרים חבריו. אבל מראהוּ כילד, הבגד שעליו קטן מכפי מידתו. פניו וידיו מרוּפּשים. כוֹבעוֹ שמוּט הצידה.
הכּל מבקשים לחַנך את שׁימק: – טוֹל נעליך מעל הספּה, אתה מלכלך את השׂמיכה… – שׁימק, הביאוּ לךָ סדין נקי, אמור תודה לפּאַן (לאדון). – שׁימק, הנח!.. ושׁימק, הרף!..
והנער שׁימק – כאילו לא אליו ידברו. בשעת סיפוּרו של הרש, כשהיתה כל החבוּרה מכוּנסת בחדר, הופיע פתאום אי־מזה ובידו המקל, שאין הוא נפרד ממנו יוֹמם וָלילה. ביקשו ממנו שיצא את החדר: – הוא יפריע… – אמרו. אך שׁימק התכנס לו בבגדיו המרוּפשים לתוך המיטה, שכב אַפרקדן והשתעשע במקלו, כאילו אין לוֹ נגיעה כלל אל הנעשה כאן. אף־על־פי־כן, הקשיב רב קשב. כפעם בפעם היה גם פולט הערה שנונה, אך מיד החברים גוערים בו וּמהסים אותו.
הכּל אָמרו:
– שׁימק יסרב לסַפּר, לא תהיה לוֹ סבלנוּת.
אך הוא הפתיע, את כולם. דייק וּבא בשעה המיוּעדת, מרוּחץ וּמסוֹרק, ואף הביא עמו את שלמה חברוֹ, כמתוּרגמן מפּולנית. ישב ישיבה של דרך־ארץ בקצוֹת הארגז, מקלוֹ בידוֹ, כבש עיניו בשוּלחן וּפתח מיד, מבלי לחכוֹת לשאלוֹתי, כאילו הוא משׂיחַ עם עצמו.
שׁימק בן וארשה הוא. למן השעה הראשונה של המלחמה, פגעה בו יד הגורל והיתה מרדפת אותו בכל דרכיו.
ביום פרוֹץ המלחמה נקרא אָביו לצבא. לאחר כמה ימים הרסה פּצצה את בית־הוריו והרגה את אמוֹ והוא נפצע. שכנים נטלו אִתם את הילד הפצוּע בהמלטם על נפשם לבריסק־דליטא והשכיבוּהוּ בּבית־החוֹלים. שם אסרוּהוּ הגרמנים כעבור שבוּעות אחדים, משנכנסו לעיר, וּכלָאוּהוּ במרתף אָפל עם יהודים רבּים אחרים. 400 גראם לחם לשלושה ימים נתנו לוֹ וּמעט מים קרים. לאחר שבוּע כבשוּ הרוּסים את העיר והוא שוחרר עם כל האסירים.
בגלל רגלו הפצוּעה החזירוּהוּ לבית־החולים ומשם הוֹעבר לבית־יתומים פולני. כשהבריאָה רגלוֹ נשלח לבּיאַליסטוֹק, לעבוד שם בבית־חרושת ליציקת ברזל. עבד עבודה קשה וניזון בצימצוּם. ובכל זאת – היה שׂמחַ בחלקו. אך כשנכנסה רוּסיה למלחמה, אסרוּהוּ עם נתינים פּולנים אחרים ושילחוהו לצפוֹן הארץ, לסברדלובסק. ישב שם שלושה חודשים ב״תּפיסה״ – מלה זו ביטא שימק מלעיל, בהטעמה יהודית עממית, אף כי לא ידע כל דבר על יהדוּת ושפת יהוּדים. כאשר שיחררוהו לבסוף עם כל המשוּחררים נשלח לעבודה במשק חקלאי שיתוּפי, לקולחוז קראסנוֹפיאֱמסק בקרבת סברדלובסק. מעתה היתה מנת חלקו עבודה קשה, מחסוֹר, רעב. והחל רוֹקם בלבו מחשבות על בריחה. ברח לנוֹבוֹסיבּירסק. שם נעצר על־ידי המיליציה, היא המשטרה, הוא ועוד נערים עזובים כמותו, וברח לקראסנוֹיאַרסק ועבד שם ימים אחדים בבית־חרושת לזכוּכית. היה רע – ושוב ברח, הפעם – לטאשקנט. על שאלתי אם אמנם ניסה לעבוד בבית־החרושת, השיב שׁימק בצחוק ילדוּתי: אם לומר את האמת לא עבד כראוי בשום מקום. לא נתנו לחם – ולמה יעבוד?
בטאשקנט נאסף שוב על־ידי המשטרה כילד־רחוב ונשלח אל בית־מחסה לילדים עזובים. שבועיים ימים ישב שם ולא יותר, כי הילדים הפּוֹלנים הציקו לו וכינוהו בשם ״ז׳יד״. ברח משם לצ׳קאלוֹב. ברכבת נפגש עם פליט יהודי ממוֹסקבה ונסע אתו לסאַראַטוב. שם עבד במנהרה של רכבת, אף למד בבית־ספר לעובדי־רכבות ובמהרה עלה לדרגת מסיק קטרים.
אותם הימים פשטה השמועה על ה״חנינה״ שניתנה לפליטי פּולין ועל ארגוּן הצבא הפּוֹלני ביאנגיוֹל שבאוּזבקיסטאן. נסע גם שׁימק לשם, עם המוני הפליטים שנהרו אל תחנות הגיוס, ונשלח בשיירה פּולנית לסמרקאנד.
אף ששמע על היחס הגרוּע לפליטים היהודים, לא העלים יהדוּתו ולא המיר דתוֹ, כפי שעשו אחרים. ואמנם, לא נתקבל לצבא. אמרו: – שוּרוֹת חיל־הרגלים מלאות ולחיל־התעופה או לפלוּגות התותחנים אין מקבלים ילדים.
שוב שלחוהו לקוֹלחוֹז, ושוב ברח. אספוהו כילד־רחוב ושלָחוהו לבית־ספר צבאי לבוני־גשרים. במוסד זה נפגש עם שלמה, שהיה לו מאז לחבר וידיד נפש.
שני ילדים יהוּדים במחנה גדוֹל של זרים ועוֹינים. לא פעם קראו אחריהם ז׳יד, לא פעם היכּוּם, פצעום. לבסוף, ברח גם משם. מעתה היה נודד מעיר לעיר, אם ברגל ואם בכל כלי־רכב שנזדמן לוֹ בדרכו. לא פעם נתפּס ללא כרטיס רכבת והוֹשלך החוּצה. יום אחד נאסר בתחנת־הרכבת כנאשם בגניבה – ושוּחרר. לבסוף, הגיע לאשחַבּד והיה משוֹטט ימים רבּים בחוּצוֹת העיר באין מחסה וידיד.
הדבר היה בימי משלוח השיירות הגדולות של פליטים פּוֹלנים לפרס. אותם הימים כבר נסתבר לו, כי כּיהוּדי לא יצליחַ להספח לאחת השיירוֹת, הרעב הציק לוֹ מאוד וכל תקוָה אפסה מלבּוֹ. הלך ורשם עצמו כנוצרי וּבדה מלבּוֹ שם פּוֹלני, שמו של המשוֹרר ויטוֹלד ויספיאַלסקי, שאת שיריו היה אָביו קורא באָזני אִמוֹ. סופו שנתקבל לצבא הפּולני, שהרי בשׂערו הבּהיר וּבעיניו התכולות, דומה היה שׁימק ל״שקץ״. מעצמו הגה את הרעיון להתחפשׂ כנוצרי, מאחר שראה איך מקפחים את היהוּדים ומרחיקים אותם מן השיירות.
כ״נוצרי״ עמד שׁימק להישלח לפרס עם יתומים פּוֹלנים. אבל הרפתקאות רבות עוד נכוֹנוּ לו בטרם ימצא מקום מנוחה.
יום אחד נתפּס ובקבוּק יין בידו – וגורש מבית־היתומים. מעשה היין כך היה. בימי נדוּדיו עבד פרק זמן קצר כעוזר לנהגים, אף הצליח לחסוך לו בעבודתו זו סכום כסף זעוּם. והנהגים, ידידיו לשעבר, הם שהביאו לו את היין במתנה בשובם מאחת מנסיעותיהם לפרס. עתה, משגורש מבית־היתומים, חזר אליהם וחי בכפיפתם עד צאתו בשיירה לפרס, ב־26 בנובמבר 1942 – בו ביום, לפני שלוש שנים, נהרגה אִמוֹ בהפצצה.
בּבוא שׁימק לטהראן חזר והצהיר יהדוּתוֹ. שׁלָחוּהוּ לבית־היתומים היהוּדי, שעמד אז בעצם ארגוּנוֹ. ואולם גם משם ברח, כי שמע, ששולחים את היוּנַקים הפּוֹלנים לארץ־ישׂראל. שוב נרשם כנוצרי ונשלח לחַנַקין.
שם נפגש עם עוֹד ילדים יהודים שמצבם כמצבו והם נתלקטוּ יחד לחבוּרה זו, חבוּרת האחד־עשׂר.
רב היה סיבלוֹ של הילד היהודי בקרב הנוער הפּוֹלני. והסבל המשוּתף הוא שליכּד את קומץ ילדי־ישׂראל הקטנים בין מאות הפּולנים. גורל זה חיזק לבּם ואימץ רוּחם.
אותו לילה, ליל־הבריחה הגשוּם ממחנה הצבא הפּוֹלני, נעלָם פתאום שׁימק וחבריו חיפשוהו אך לא מצאוהו בּבוא מועד היציאָה. צער רב נצטערוּ על כך. הוא, הראשון לכל מעשה־בריחה, החמיץ את השעה דוקא עכשיו, על סף הגאוּלה. אנחת־עצב ויגון עמדה בחלל המכונית שהסיעתם הרחק מן המחנה:
– אח, שׁימק, שׁימק, היוֹנַקים בודאי ירביצו בו עד מוות בעווֹן כולנו.
ואָמנם, נחקר שׁימק למחרת היום, אף מכות לא חשׂכו ממנו. אך שׁימק לא יאבד… כעבור יום נטל שמיכתו, קיפלה תחת זרועו – וּברח ואַף הצליח לגלוֹת עקבות החבוּרה, וּלשׂמחתם הופיע בוקר אחד לפניהם ונצטרף אליהם.
– לאַן תברח עתה, שׁימק? – שאלתיו בראותי שסיים סיפוּרו.
והוא ענה נמרצות:
– כאן אשאר, עד המוות!
כעבור רגעים מעטים סיפר על ״איש אחד מתל־אביב״, שהבטיח לו עבודה במאפיה. אביו, אופה היה. ומשׂא־נפשו היא המאפיה. העבודה בחלקת תפוחי־האדמה משעממת אותו, ואילו במאפיה היה מוּכן לעבוֹד ״עד המוות״…
יש “יוסף אלף” ויש “יוסף בית”.
יוסף אלף סַפּר היה ועל מקצועו גאוָתוֹ. כל שעת הנסיעה במכונית הבריחה – לא פסק מלהבּיע צערו על כלי תיספורת שלו, שנשארו במחנה הפּוֹלני. ונדמה היה, הנה יקפּוֹץ מן המכונית ויחזור אל כליו.
נער חסון ותמיר, כבן שמונה עשׂרה. על פניו היפים בת־צחוק של מבוכה. שיניו המבהיקות מלוֹבן – שיני ילד רך. שׂערוֹ השחור נאֶה והליכותיו בנחת ובנוֹעם.
אָביו של יוסף חייט היה בעיירתו טרמבּוֹבלה הסמוכה לטאַרנוֹפוֹל. כשפרצה המלחמה והכל החלוּ נמלטים מפני מוראותיה, צררה לו אִמוֹ צרור קטן ושילחה אותו בּבכי ובנשיקות, בחברת גיסו, אל מעֵבר לגבול. עוד בלילה הראשון, משנשאר בחוּץ באין קוֹרת גג לראשו ובאין חמימוּת המשפחה לעוֹדדוֹ, עמד על המישגה ששגה בצאתו יחידי לדרך. אבל כבר החמיץ שעתו לחזור. וּמאז, למן שעת־הנדודים הראשונה, נפגעה נפשו העדינה של יוסף מן הגסוּת והרשע שבעולם. לא רבּות ההרפתקאות שמצאוהו בדרכי נדוּדיו. פעם נאלץ לנסוע ברכבת בלא כרטיס, כי לא השׂיגה ידוֹ לקנותו. פעם היה עליו להעלים גילו מאת הפקיד הפולני. מחשש שמא לא יצרפנוּ אל השיירה הפּוֹלנית. כּיוָן שהוא צעיר מדי. אלה כל חטאיו, אך מלבּוֹ הישר של יוסף לא נמחו אף מעשי־מירמה אלה והציקוּ לו ודיכדכוּ רוחו. גם מקץ שנים, בבואו אל המנוּחה בארץ־ישראל, עוד היו מרדפים אחריו חטאיו כחזיון בלהוֹת.
בימי חָליוֹ נתגלה יוסף בכל תוּמוֹ וישרוֹ. היה אחוּז חרדה כל הזמן, שמא עוקבים אחריו וּמתנכּלים לו בגלל “פשעיו”, ולא פסק מלהצטדק עליהם בדברים הנוגעים אל הלב. משהבריא וחזר לעבודתו בקיבוץ, מצא לו שם בית וחוּג־משפחה. אפילו תשוּקתו למלאכת הסַפרוּת נשתכּחה מלבּוֹ.
יוסף־אלף סיפר סיפוּרו באידיש עממית, ללא מליצה והפרזה: לאחר לינה ראשונה בחוץ, בליל גשם וסער, נסע עם גיסו ברכבת לפּרוסקוּרוב. כל עיר ועיירה בדרכם נסתחפה במערבּולת המלחמה ועל היהודים נפלה אֵימת-מוות. בתחנות־הרכבת נתקהלו המוני פליטים, שברחו מבתיהם בחוסר־כל. הגיעו בלילה לז’מרינקה, ושם הוּמטר עליהם מטר פצצות. היתה חשכה וקור היה, ולא ידעו אנה יפנוּ. הניחו תרמיליהם על ראשיהם למחסה מפני הגשם ועמדו כל הלילה בחוץ, רועדים מקור.
מז’מרינקה – לוויניצה. שם פגשו מכר אחד שיעץ להם למהר ולברוח, כי הגרמנים מתקדמים במהירוּת. היה עצוּב והיה רע. לפתע הבינוּ, כי לא שעה קלה בלבד יהיו נתונים למצב זה, וכי סבל רב עוד צפוי להם.
נסעו לקיוב, אולם שם לא הורשו לרדת מן הרכבת. נסעו לפולטאַבה ובאו לעיר אחוזת בלהות. נסעו לחאַרקוב ובאו לעיר של פליטים המתקהלים לקבּל כּרטיסי לינה ולחם. שהו שם שבועיים. אבל בינתיים הוסיפו הפליטים וזרמו בלי הרף, ביום ובלילה – ונצטווּ לקוּם ולנסוע הלאָה.
נסעו לקוּיבּישב, רעבים ונואשים מלהשיג פרוסת־לחם. גם שם לא הניחוּ להם לרדת והסיעוּ את כל האשאַלוֹן לצ’אקאלוֹב. בתחנה זוֹ עלה בידם סוף־סוף לרדת ולקנות מעט אוכל. שם נפגשו עם מכּר אוּקראיני, שסיפר להם, כי עיירתם הופצצה ותושביה – מהם נהרגוּ ומהם נפוֹצוּ לכל רוּח. מקום לינה לא היה להם והם לָנו בתחנה, קופאים מקור. החליטו לנסוע לאיזור חם יותר ובאוּ לסטאַלינבאַד שבגבול אפגאניסטאן. זרם הפליטים בהמוניו לא הגיע אז עדיין לעיר זוֹ והתושבים קיבלו את הבאים ברחמים. האכילוּם וחילקוּ מזרנים למשכּב בצריפי הצבא. נחוּ מעט והחליפו כוֹח והרגישו עצמם שוב כבני־אָדם.
יום אחד, נשלחו לעבודה בקוֹלחוֹז. ליוסף הקצוּ פינה למיספּרה. ברשותה של הנהלת הקוֹלחוֹז היה גובה תשלוּמים בשיעור קטן מכל לָקוֹחַ, וכך השׂתכר עד 20 רוּבּל ליום. בסכוּם זה קיים נפשו ונפש גיסוֹ, שחלה בדרכים ולא היה מוּכשר לעבודה. סביבם נתלכדה חבוּרה קטנה והיו עוזרים איש לרעהו וּמקפידים להתרחץ בכל יום ולשמור על גופם מפני זוֹהמה ומחלות.
פעם ביקש רשיוֹן לנסוֹע לסטאלינבאַד, על מנת להשחיז תער־הספּרים שלו – ונענו לו. בסטאלינבאד קלטה אָזנוֹ שמועות על ההתקדמות המהירה של הצבא הגרמני. הדרך חזרה הוֹבילה בין הררי־ענק, והנער היה נפעם מן הנוֹף השׂגיא ומן הידיעות המעציבות כאחת. כאשר סיפר לגיסוֹ את אשר שמע בעיר, אָמר הגיס:
– עלינו למהר ולהסתלק מכאן.
הלכו ברגל מרחק רב עד לתחנת הרכבת ונסעו לטאשקנט, שהיתה כבר מוּצפת פליטים. לא יכלו להשיג שם מקום־לינה וּדבר־מאכל. שוב נסעו ממקום למקום. רעבים היו, קרוּעים, בלוּאים וּמלוּכלכים – ואין מאַסף אותם, כי כל פינה מלאה אדם עד־אפס־מקום.
כך ניטלטל ארבעה חודשים עד שהביאָהוּ המקרה אל פלוגה של יוּנַקים פּולנים, שאספה אותו בזכוּת מקצוע הסַפּרוּת שלו. אולם, כדי שיקבלוּהוּ העלים גילוֹ והשׂים עצמו צעיר בשנתיים מכפי גילוֹ. עבד באמונה, ובשיירי המטבח כילכל את גיסו החוֹלה. אך השקר שבדה מלבו הציק לו יומם ולילה.
לבסוף נשלח עם פלוגתו לקירמינה. חודש ימים עשו שם באימונים ולימודים, והוא – במקצועו. יום אחד נפלה הברה, כי ועדת ביקורת עתידה לבוא. היה רועד מפחד שמא יפסלוּהוּ כיהודי, או שמא יעמדוּ על גילוֹ הנכון. ואולם להפתעתו לא פגעו בו – ושוּב, בזכוּת מקצוֹעוֹ! מקירמינה – לפרס. וגדולה היתה שמחתו, כי בדרך זו הרי הוא מתקרב לארץ־ישראל. אמנם, לא ידע הרבה על הארץ, ובבית הוריו לא נתן דעתו עליה כל עיקר. אבל מי יהודי ולא ישׂמח לבוא לארץ־ישׂראל?
יוסף בית – בּלוֹנדי היה, נמוּך־קוֹמה וּשמנמן, פניו מכוסים בהרוֹת־קיץ וכולו אומר ערמומיוּת ומעשׂיוּת. מן הבּקרנים והתוֹבענים הוא, שהכל חייבים להם והם אינם חייבים לאיש. גם בימים הראשונים לישיבתו בקבוּצה משמּרוֹת, שבּה קיבלוהו בזרועות פתוחות ובדאגת־אחים, לא פסק מעוקצנוּתו וליגלוּגו.
בן לודז' הוא, יחיד לאָביו, שכיהן בכהוּנה חשובה בבית־חרושת גדוֹל. במערבוֹלת האיוּמה, שסחפה את העיר בימים הראשונים לפרוֹץ המלחמה, ניתק מהוֹריו וּברח עם המוני הבורחים, יהודים כפולנים, ואוירוני האויב מנמיכים טוּס ויורים בפליטים ומפילים בהם חללים רבּים. הבהלה היתה, כאילוּ חזר העולם לתוֹהוּ וָבוֹהוּ… כל הכבישים גדוּשים שיירות של פליטים העושׂים דרכם ברגל וברכב, וכל מכשול בדרך מעכב את השיירה כולה. בנפול פצצה, היו הכל מזנקים במרוצה מעל הכביש ומסתתרים בסבכים שבצידי הדרך, אבל הנה הוצת הסבך באש הפצצה וכל השׂדות בוערים באש. רבּים נהרגו לעיניו, אנשים נשים וילדים. כל הדרך מלודז' לוארשה היתה מוּצפת בני־אדם בורחים על נפשם באש הפצצות.
כך נסחף עם ההמונים הלאה, עד סוּחאַצ’וב. היה שם נהר ועל הנהר גשר. הפּוֹלנים הנסוֹגים הפציצוּ את הגשר וזה נהרס בקולות נפץ אדירים וקבר תחתיו בני־אדם למאוֹת, שנדחקו לעבור על פניו. כשהגיע יוסף עד למקום הגשר ההרוּס וראה כי אין עוד מעבר, פשט בגדיו והחזיקם בידו, וכך היה שׂוחה ועובר לרוֹחב הנהר…
סיגריה אחרי סיגריה היה יוסף מעשן בעצבנוּת אגב סיפוּרו. ועם סלילי העשן המתמרים וממלאים את חלל החדר, הסיפור האכזרי, כאילו הוא מצליף בשוט:
– – – הגיע לוארשה. תילי חורבות ברחובות וערימות של גוויוֹת מרוּסקות. אין פירוּר מזון. המונים עומדים בטוּרים ארוכים לקבל מנת־לחם. המונים צוֹבאים על דלתות המחסנים, מבקשים להרוֹס לתוכם, לשדוֹד מן המלאי ולשבּור רעבונם. פנה אל פלוּגת חיילים שפגש בדרכו וביקש מהם רוֹבה:
– רוצה אני להילחם יחד אִתכם.
איש לא שעה אליו.
חלף יום, חלפוּ יומַיים – וההפצצות אינן פּוסקות. להיפך, הן גוברות והולכות. בכל אשר תפנה העין – שמשות מנוּפצות ובניינים הרוּסים. בבית־החולים מהלכים הפצוּעים על עיי מפולת. עוד הרופאים והאחיות מאַספים להקת פצועים לאגף האחד, והנה מתמוטט האגף האחר מפצצה אדירה. לבסוף, נפצע גם יוסף ברגלוֹ מרסיסי פצצה והביאוהו לבית החוֹלים.
כשיצא מבית־החולים לאחַר עשרה ימים, שׂררה דממת־מוות בעיר, אנשי־צבא גרמנים היו מתרוצצים ברחובותיה וּ“משליטים בה סדר” ומתעללים ביהוּדים.
אז ידע לראשונה מה פירוּשו של “המשטר הנאצי”.
הוא עבר ליד בריכת מים גדולה, ראָה כמה עשׂרוֹת יהודים, זקנים וּצעירים. עומדים נבעתים ליד הבריכה ובפקודת הנאצים השומרים עליהם, הם שואבים בדליים מים מן הבריכה ושופכים אותם איש על רעהוּ, לקול צחוקם הפרוּע של נוֹגשׂיהם. נזדעזע והחליט לחזור “הביתה”, ללודז'. ללא שהיות עלה לאחת הרכבות – וכאן החלה תקופה של מלחמת־קיום אכזרית.
כּרטיס־נסיעה לא היה לו, ליוסף. טיפּס, איפוֹא, בסוּלם הקרון והשתטח על גג הרכבת באין רוֹאה. כך נסע ימים רבים, בהפסקות.
וכשהגיע הביתה לא האמינה האֵם למראה עיניה ונתעלפה משׂמחה. אך שמחת המשפחה לא אָרכה. לאחר זמן־מה החלו גם בלודז' עוקרים יהוּדים מבתיהם ומרכזים אותם בגיטוֹ. המצב החמיר מיום ליום והם החליטו לעבור למקום אחר. נסעו, איפוא, לוארשה ששקטה בינתיים. עלה בידם למצוא שם חדר קטן בגיטוֹ, אשר ברחוב גאָנשה. הגיטוֹ הוקף כבר אז גידרוֹת־תיל וחומות, אך עוד אפשר היה לצאת ולבוֹא באין מפריע.
למחרת בואו אל הבירה, קרא במודעות גדולות שהודבקו בכל רחובות־העיר:
“היום בשעה חמש אחר־הצהרים יוצאו שני יהוּדים להורג בכיכּר־השוּק בעווֹן ספסרוּת בסוּכּר”.
לא האמין. הלך לראות בעיניו ונוֹכח לדעת, כי אמת נכוֹן הדבר.
יום אחד, ראה קצין גרמני יורה ביהודי זקן על שלא השגיח בו ולא הסיר כּוֹבעוֹ לכבודו. אז אמר בלבּו: “לא, אנוכי לא אגוּר בגיטוֹ זה!” הסיר את סרט המגן־דויד מעל זרועו, יצא אל מחוץ לגיטוֹ והיה מהלך בין פּולנים וחי ביניהם. בינתיים החמירוּ החוּקים ואי אפשר היה עוד לצאת מן הגיטוֹ בלי רשיון. השלטונות קבעו שער בחוֹמה, העמידו משמר ליד השער ויום־יום החלוּ חוטפים יהוּדים לעבודה ומובילים אותם ברחובות כשהם סדוּרים שוּרות שוּרות. לעתים קרובות היו צדים לעבודה גם פּולנים, בחלק האַרי של העיר. וגָבר חששוֹ של
יוסף שמא יפול גם הוא בפח. אז קבע לו דירתוֹ מתחת לגשר הוויסלה, שם הסתתר ביום ושם לָן בלילה.
לבסוף, נתפס ושילחוהו בספינה מרחק רב, דרך קניגסברג ומאָמאָל – להידקרוּג, שם נערך מעין שוק־עבדים, שנשלחו למשקי החקלאים הגרמנים, איכרים גרמנים מגוּשמים, בעלי־בשר, היו ממששים שרירי הפועלים, בוחנים ובודקים טיבם. גם אל יוסף ניגש אחד האיכרים ושאלוֹ:
– השומע אתה גרמנית?
– כּן! – ענה.
– בוא, איפוא, אחרי.
נסעו בעגלה עד נוֹישטאַט, לא הרחק מן הגבוּל הליטאי. שם עבד בשדה – היה עוֹזר לנהג הטראקטור. גם עצים חָטב וסייע בידי נערה ליטאית בניקוּי הרפת.
ב־15 בינוּאר 1940 יצא מוַארשה וארבעה חודשים עבד בכפר הגרמני הקטן. היה חורף חמוּר. שלג וּכפוֹר, ונעליו הקרוּעות רטוּבות תמיד. היה תוֹלה בלילה את הגרביים ליבּשן על קרשי מיטת־העץ אשר ברפת, ובבּוֹקר – והנה הן כגלדי קרח. יותר מכל הציק לו הפחד שמא יגלוּ יהדוּתוֹ.
הימים היוּ לוֹ לנדוּדים והלילות לעינוּיים. לא פעם ערך תוכניות לבריחה. אבל כיצד יברח – והוא מרוּחק ממרכז יהודי וידיו ריקות?
יום אחד, ב־15 במאי היה הדבר, חזר מן השדה, ואין איש בבית. לתמהונו ראָה צרור שטרי־ כסף מוּנחים גלויים על השוּלחן. לא שהה הרבה, נטל מלוֹא חפניו מן השטרות וחמק בעד החלוֹן. שׂם פעמיו אל הגבוּל הליטאי, פגש שם יהודי אחד והחליף עמו את השטרות הגרמניים בכסף ליטאי. לאחר ששילם לו הנער ביד רחבה, הוֹבילהוּ היהודי בעגלתו לתחנת הרכבת, קנה לו כרטיס ונסע עד קוֹבנה. בבואו העירה לא העיז להתדפק על דלת אחד הבתים ונשאר לָלוּן בתחנה. למחרת היום שוטט ברחובות, וּבלילה חזר אל התחנה. ביום השלישי לשהותו בקוֹבנה נפגש עם אשה בת ליטא, שבעלה נשלה לחזית. וזוֹ הזהירה אותו, לבל ירשם בשום מקום, כדי שלא ישלחוהו לפולין או לגרמניה. האשה היטיבה עמוֹ הרבה. הזמינַתהו לסעוד על שוּלחנה, אך הוא לא העיז לָלוּן בביתה מחשש חיפוּשׂ וביקורת. עם רדת היום היה חוזר לתחנה וּמתערב בין האנשים הרבּים המחכּים לרכּבות.
לילה אחד, בשעה שתים אחר חצוֹת, ניגש אליו יהודי וּשאָלוֹ באידיש:
– מחכּה לרכּבת, בחוּר?
– מחכה.
– ונוֹסע לאָן?
– לווילנה.
– והלוֹא הרכבת לווילנה לא תבוֹא אלא בשש בבוקר?!
– אין דבר.
– והיכן אתה גר?
– איני גר.
אמר לו היהודי בלחישה:
– אַל פחד, יהודי אני כמוך, בוא לביתי.
סירב הנער. ישב האיש ושידלָהוּ, בדברים שעה ארוכה. נתן לו מכתב לבני ביתוֹ, רשם על המעטפה את הכתובת ואמר:
– לךְ ואַל תחשוש.
מארחוֹ של יוסף סוחר היה, ואשתוֹ רופאת־שינַים. ואָמנם, בסבר פנים יפות קיבלוּהוּ בּביתם, באחד מפרברי העיר. האכילוּהוּ, רחָצוּהוּ והציעוּ לוֹ מיטה. בבוקר סיפר להם כל המוֹצאוֹת אותו, והם יעצוּ לו לנסוע אל חַוילה אחת של מכריהם, העומדת עזוּבה על שפת הים. חַוילָה נאה היתה זוֹ ואין איש מלבדו בכל הבית כוּלו. שבוּעיים גר שם יחידי, נח ונרגע, גם התחיל חוֹשב מחשבות על העתיד.
ובקרבת החַוילה, במרחק מספּר קילומטרים בלבד, שם הים הבּאלטי. היה יורד ברגל אל החוף, צוֹפה במראה הים. יום אחד עגנה שם ספינה ליטאית הנושאת את השם “סמאַטאַנה”, שמו של נשׂיא ליטא לשעבר. ירד בספינה, עבר את הגבול ללאטביה וּבא לריגה. מצב היהודים בריגה היה עדיין איתן באותם הימים, חָיוּ חיי שפע וּרוָחה ולא ידעו פחד. אך לנער־הפליט לא ניתן להשאר שם שלא־כחוֹק ונאלץ לחזור לקובנה. ושוּב מצא מקלט בבית אותה משפחה יהודית נדיבה ובבית הליטאית טובת־הלב. לן בבית־כנסת קטן שבאחת הסימטאות, והשמש של בית־הכנסת מחלק פּיתוֹ עִמוֹ.
ב־21 באוגוסט 1940, יום ה' בשבוּע, נכנס הצבא־האדוֹם לקוֹבנה. הליטאים קיבלוהו בסבר פנים יפות והיתה השמחה גדולה. יעצוּהוּ ידידיו של יוסף ללכת ולהירשם וּלקבל עבודה. הלך ופנה לבית חרושת אחד שליד המשטרה. אמרו לו שיבוא למחָרת. כשבא למחרת היום, אמרו לו:
–חַכּה מעט.
יושב הוא וּמחכּה והנה שוטר ליטאי יוצא אליו:
– מי אתה?
– יהודי, פליט מפּוֹלין.
– איך באת לכאן?
לא ידע מה שישיב. אמר לו השוטר:
– הברחת את הגבול שלא כחוק, לךְ אחרי.
הביאוּהוּ אל משׂרד בית־הסוהר והיה אנוּס לשבת וּלחכּוֹת שם שעה ארוכה. יושב הוא ורואה אַסירים יוצאים מתוך הבנין. פניהם חיוורות ובגדיהם קרועים וקומתם שחוּחה. ניתר בו לבו מפּחד. והנה חזר השוטר, הושיבו במכונית כשמימינוֹ וּמשׂמאלו אנשי נ.ק.ו.ד. מזוּיינים. הביאוהו לבית הסוהר הגדול שבעיר. שם בדקוּ בכיסיו, לקחו את מעט הכסף שהיה אתו, הוליכוהו מחצר לחצר ומבניין לבניין עד שהגיעו לתא קטן, תא מספר 104. נפתחה הדלת. דחיפה קלה בגבוֹ – והוא במאסר.
חמישה היו בתא, בהם קאפּיטן פּולני, פועל ליטאי ואחרים. שוב נפתחה הדלת, הביאו לו מיטה וּקערה לסעודה, אז הבין יוסף, כי נגזר עליו להשאר שם. נבהל מאוד ופרץ בּבכי, שאלוֹ הקאפּיטן:
– אתה רעב?
והנער מתיפּח ועוֹנה:
– כן.
פרס לו מלחמוֹ השחור.
ביום ד', 27 בחודש, חָל מאסרוֹ. ואותו יום לא ישכּח לעוֹלם. למחרת בערב הכניסו לתא עוד אסירים, חיוורים וּבלתי מגוּלחים. אסירים באים ואסירים יוצאים, והוא עודנו חָבוּש. חדל למנות את הימים וקיבל את הדין, אך קפצה עליו צרה חדשה: פרצה תיגרה בינו לבין אסיר פּוֹלני אחד על שכינהוּ במלת־גנאי השגוּרה בפיהם של פּולנים צוֹררי יהודים. הרים יוסף כסא וחבט ביריבוֹ. כּלָאוּהוּ בצינוק. היה זה תא אָרוֹך וָצר ורק אשנב קטן בו סמוּך לתיקרה. לא מיטה, לא כיסא. והקוֹר איוֹם וּמנַת המזון זעוּמה. בחצות הלילה הביאו כּומר אל אסיר ליטאי בתא הסמוך. בּכה הליטאי וקרא כל הלילה: “אלוהים, עזוֹר לי! אלוהים, הצילָה!..” לא יכול הנער להירדם והיה רוֹעד כל הלילה מקוֹר ומאֵימה. לפנות בוקר, משהוציאוּהוּ לשעה קלה החוּצה, נתגלה לפניו מראה מחריד: במסדרון היו מהלכים שני אסירים ישישים. האחד צנוּם וגיבּן, כבן שבעים, מגוּדל זקן ושׂער־שׂיבה. והאחר קיטע ברגלו האחת וּמדדה על קבּיים. לָחַש מישהו באָזנוֹ:
– פושעים ותיקים הם אלה, עוד מימי הליטאים, כאן בבית־הסוהר הזקינו.
רמז לו הקיטע והביע בתנועות את חפצו לעשן. סיגריות – אסוּרוֹת בבית־הסוהר, אך יוסף הצליח להבריח מעט טבּק. זרק סיגריה לעֵבר הזקן והלה הוֹדה לו מעוֹמק הלב.
שבעה חודשים ישב חבוּש בבית הסוֹהר הזה. בוקר אחד נקרא סוף־סוף לחקירה:
– נוּ, מה תּגיד?
– וכי מה יש לי להגיד?
– מפני־מה הברחת את הגבול?
– ואתם, הלא עוד לא הייתם אָז כאן, וּמה זה עסקכם?
– אם תּתחַצף, אירה בך! אתה, מרגל אתה, ואַל תשׂים עצמך תּם. בעל־רכוּש היית וחבר למפלגה אויבת.
– לא הייתי חבר לשום מפלגה ולא הייתי שוּם דבר בכלל, וכל רכוּשי הוא צרוֹר הכּסף שמצאתם בכיסי. הרי ילד אני! ילד קטן!
עד שעה ארבּע אחר־הצהרים הלאוּהוּ בחקירותיהם, פעמים אף הלקוּהוּ במגלב. לבסוף החזירוהו אל תאוֹ, כשהוא מדוּכדך ורצוּץ.
אותו ערב היה העגוּם שבערבים. מן הבית שמעבר לרחוב עלוּ קולות־נגינה. זכר, כי בחוץ חיים בני אדם חָפשים, עליזים, איש איש בביתו ובחוּג משפחתו. לא יכול לעצור עוד ברוחו ובכה והתיפח בקול, וּבכוּ עִמוֹ כל השישה שהיו בתאוֹ אותו לילה…
כך ישב במאסר עד ה־20 בחודש מרס 1941. שוב לא ציפה לשחרוּר או לתמוּרה כלשהי בחייו. ואוּלם, יום אחד שוב נפתחה הדלת לפתע פתאום וּלתמהונו הוא שומע קול קורא בשמוֹ. הפעם לא נקרא לחקירה, אלא נצטוָה לחתום על פסק דינו – שלוש שנות מאסר. שׂמח: סוף סוף יודע הוא אֵימתי יצא לחירוּת… ציווהוּ להתלבש והסיעוּהוּ במכונית סגוּרה, ובה עוד חמישה־עשר אסירים, לתחנת־הרכבת. הובילוהו לווילנה, שם צירפוּ אליהם עוד שישה אסירים. בהם שלושה יהודים, ושלחוּם לווילייקה. בקרון השכן הובילו עשׂרים נערות, פּוֹלניות ויהוּדיות, שנאסרו גם הן בעוון הברחת הגבוּל.
מווילייקה – למינסק. משם – לבית הסוהר המרכזי לפושעים צעירים במוסקבה. כעבור אחד עשר יום – לארכאַנגאָלסק. מחנה של ילדים פושעים היה שם ועבדו בהטענת קורות בספינות־הנהר המוֹבילוֹת עצים עד לים הלבן. העבודה היתה קשה ומנת האוכל דלה, והכמיהה לחוֹפש עזה מנשׂוֹא.
ב־13 ביוּלי הוּכרזה חנינה כללית לאסירי פּולין, וב־23 בו שוּחרר גם יוסף. אך כאשר הגיע סוף־סוף יומו המקוּוה, לא ידע לאַן יפנה ומה יעשׂה. חשב: אעבוד באניה, וּמה לי עוד? אבל היו שם רוּסי אחד וצועני אחד, בני גילו, והם הציעו לו “לנַסוֹת מזלָם”. הסכּים. יצא מבית־ הסוהר לאחר שישב במאסר שנה וחמישה ימים. עלוּ לחשמלית, הוא ושני “שותפיו”, לא הרחיקו מבית־הסוהר וראוּ קאפּיטן רוסי עולה לחשמלית ותיק עוֹר לצידוֹ. הנער הצועני קרץ בעיניו ורמז בידו כלפי התיק. הלב הולם, היד רועדת. אף־על־פי־כן, הושיטה לעבר התיק ומשמשה בו בזהירות. פתחוֹ והוציא מתוכו צרוֹר כלשהו. הלב הולם, הרגלים כושלות – אף־על־פי־כן קופצות הן מעל החשמלית ורצות ללא מטרה ברחוב העיר.
במבואו של אחד הבתים חילקו החברים ביניהם את צרור שטרות־הכסף חלק כחלק. קנו להם מזון ויי"ש, אכלו, שתו והוֹתירוּ.
דרוּ השלושה יחד, בחדר משותף לדיירים רבּים, פועלי בית־חרושת גדול. נרשמו גם הם לעבודה. אבל קשה היתה העבודה שהוּטלה עליהם ולא מילאוּה כראוי. אז ציווּ עליהם לפנות מקומם לאחרים. יוסף החליט להצטרף אל הצבא הפּולני שהתארגן באותם הימים ברוּסיה. הדרך מאַרכאַנגאָלסק למרכז הגיוּס הפּולני היתה רחוקה מאוד, מהלך שבעה ימים ברכּבת. כסף היה בידו, אך כרטיסי־נסיעה לא מכרוּ. חָדר איך שהוא לתוך קרון־רכבת ושכב מתחת לספסל. כשזזה הרכבת חשש לצאת ממקום־מחבואו. היה רעֵב, כמעט והתעלף. והנה ראה סמוך לו, מתחת לספסל, חבילה גדולה ארוּזה בשׂק. הוציא בזהירוּת תער מכיסו, חתך בשׂק – ואין כלום, בגדים ישנים. חבל. שוב הוא בולש מסביב… מזוָדה! פתחה בזהירוּת וּמצא בה מכל טוּב – גם לחם וחמאה. אכל, שׂבע והותיר.
הדבר היה בחודש דצמבר. הקוֹר איוֹם. כל הלילה שכב מתחת לספסל. וכשהקיץ בבוקר ראה, כי מעילוֹ הקריש ונדבק לצינור שמתחת לספסל.
לבסוף הגיע לווֹלוֹדבה. משעמדה הרכבת והכּל ירדו לתחנה, יצא גם הוא באין רואה והלך העירה. שם קנה לוֹ בגדים חמים, כי הקור גָבר מאוד. בדרכו פגש אנשים קפוּאי־זקן, ורבּוּ המתעלפים ופיהם זב דם.
לעת ערב, חזר אל התחנה ובכיסוֹ אין פרוּטה. לא ידע איך ימשיך דרכו. יושב הוא מהרהר בעתידו, והנה שני נוסעים יהודים יורדים מרכבת לנינגראַד, עמוּסי מזוָדוֹת כבדות.
– שמא דרוּש לכם סַבּל?
לא ענוּ.
– רוצים אתם בסַבּל?
היססוּ, נמלכוּ בדעתם.
– אָביאכם בשלום למחוֹז־חפצכם, מכיר אני את העיר הזאת.
– כּמה תבקש?
– כּכל שתתנוּ.
– יפה.
נטל את המזוָדוֹת בידיו וצעד בנחת, והשנים הולכים בעקבותיו שקוּעים בשיחה. בקרן רחובות החיש הנער צעדיו, נעלם ולא ראוּהוֹ עוד.
אותו לילה נסע לירוֹסלאַבל. שם – אמרו – יש קונסוּל פּוֹלני. בא אל הקונסול וּביקש לחם. שׁלָחָהוּ אל התמחוּי לפליטים. ראה שאָפסה כל תקוָה והחליט לנסוע לקירוֹב, מקום ריכוּזוֹ של הצבא הפּוֹלני. הגיע עד תחנת בּויה, מרחק 500 קילומטר מקירוֹב. גם שם היה תמחוּי לפליטים, עמד בתוֹר. הפקיד שאל: “כּמה נפשות?” וענה מיד: “חמש”. קיבל פתקאות לחמש מנות. הלך אל התחנה וראה יהודי זקן בעל פיאות ומגוּדל זקן.
הזקן סיפר: “ברחתי מאוּקראינה. הגרמנים כבשו את כל הארץ. מענים את היהודים”. לבסוף שאַל: “אולי יכול אתה להשיג מעט לחם?” נתן לו יוסף פתקאות לארבע מנות ולעצמו הותיר מנה אחת. חָפץ היהודי לשלם לו ולא קיבל. בירכהו וּפינה לו מקום על ידו. לָן בתחנה. ב־5 בבוקר היו מעירים כל הלָנים שם, שאותה שעה מנַקים האולם. על הריצפה סרוּחים פליטים ואיש מעורר רעהוּ. בפינה שוכב אדם ואינו קם, מטלטלים אותו ואינו זע – מת, ממגיפת טיפוּס־הבהרות. רבּים היו המתים אותו יום. אמר הזקן לנער:
– יש לברוח מכאן, ניסַע יחד.
ענה לו יוסף:
– מוּטב לךָ, שלא תתן אמוּן בי.
אמר הלָה:
– וכי מה, אין לך לב יהוּדי?
נסעו לקירוֹב. באוּ לעיר גדוּשה פליטים, וגם לכאן הגיעה המגיפה. חללים מוטלים ברחובות ואין מאסף. בתחנה היו בני־אדם לעשׂרוֹת מתים, לילה לילה. לגנוב אפשר היה באין מפריע. האנשים שוכבים חולים, תשוּשים וּמעוּלפים. אתה ניגש ואומר: “בּוקר טוב” – ואין עוֹנה. מיד אתה לוקח צרוֹר או מזוָדה – וּמסתלק. אתה מוכר החפצים וקונה לחם לאכול. בלילה נטרפה דעתה של אשה צעירה, שילדתה גָוועה ברעב. גם האָב נטרפה עליו דעתו. קמה מהוּמה וערבּוביה. הכל צועקים והודפים איש רעהו.
יוסף לא יכול להשאר עוד באותו מקום והחליט בלבו לנסוע לטאַשקנט. אך הרכבות ההולכות לשם מלאות עד אפס מקום, וכרטיס אין להשׂיג אפילו בשוֹחַד. מה לעשות? לבסוף, באחד הלילות האפלים, באה רכבת ובה עשׂרות קרונות ארוּכּים. טיפס ועלה על הגג וישב בערימת שלג.
כך הגיע לטאַשקנט.
בהירים וּגבוֹהי קומה היו האחים־התאוֹמים. גמישים וַעדינים היו השנַים, אהוּבים ומכוּבּדים על כל החבורה כולה בשל הגינותם וּמידת החברוּת שלהם, מוֹרשת מבית אבּא.
בני משפחה גדולה ועניפה היו, מבורכת בילדים הרבה. ילידי פּוֹזן שבמערב פּוֹלין, בקרבת הגבוּל הגרמני לשעבר. האב – חייט משוּבּח לבגדי נשים, האֵם – אשת חַיל מסוּרה לילדיה. מאז ראשית המלחמה היו בני המשפחה טוֹרחים לקבּץ פזוּריה, וּבלי הרף חיפשׂו איש אַחַר רעֵהוּ.
גם בהיותם כבר לפועלים באחד מבתי החרושת לצרכי המלחמה בארץ־ישראל ושׂפתם עברית והם מתחילים להתערוֹת בחיי הארץ – היו שקועים בשעות שלאחר העבודה במשלוֹחַ מברקים אל ההורים במרחקים, בדאגתם לאחות שנשארה בחסות הצבא הפּוֹלני. גורל קשה מונה לה לאחות הבכירה. מחמת ההכרח נהגה כאחרים מילדי ישׂראל, והעלימה זמן־מה יהדוּתה והיתה כנוצריה לכל דבר במחנה הפליטים הפּוֹלנים, עד שנתגלה הדבר יום אחד, בנסיבות בלתי נעימות. בשהותה במחנה חַנַקין שבעיראק, הוּטל עליה להופיע במקהלה בתפילת חג המוֹלָד הנוצרי. היתה הנערה היהוּדיה אוֹבדת עצות. חברה פּוֹלניה, נוצריה אדוּקה, יעצה אותה שתּתחַלה, ועשתה כעצתה. אך לבסוף נתגלה הדבר ונענשה, אף נשלחה למרחקים ותקוָתה להגיע לארץ־ישראל נכזבה.
האחים סיפרוּ במשוּתף. האֶחד פוֹתח והאחר מפסיקו וּממשיך. האחד מתקן דברי אחיו, והשנַים גם יחד מתרגשים מאוד בּדבּרם.
נדוּדיהם החלו עוד לפני שפּרצה המלחמה. שבועיים לפני כן כבר עמד ריח אבק־השׂריפה באויר. היתה עוֹנת החופש מלימודים בבית־הספר, האָב החליט לשלוֹח את המשפחה כולה לשאָדליץ, עיר־מולדתו ומקום מגוּרי הוריו. שאָדליץ הוּפצצה קשה בימים הראשונים למלחמה. להקות אווירונים עגוּ עליה כצפרי־טרף והמטירוּ אש. תשעה מבני המשפחה הענפה נהרגו ביום הראשון להפצצה – סבתא, דוֹד ודוֹדה ובני־דוֹד – ונקברו תחת מפּוֹלת המקלָט, שבּוֹ ביקשו מחסה. העיר בערה כולה באש, ותמרוֹת עשן עלו למרוֹמים וכיסוּ את עין השמש.
המשפחה נמלטה בחוֹסר־כל. רצוּ ברגל מרחק עשׂרים ושבעה קילומטר, האֵם והילדים, עד שהגיעו לאַחַד הכפרים. מפוּיחים וּמלוּכלָכים וּרעֵבים נכנסו לביתו של איכּר יהוּדי, שהאכילם והלינם בעליית־גג. שבוּע ימים ישבו שם. בינתיים נכנסו הגרמנים לשאָדליץ והוּשלך הס. הנגישׂוֹת טרם החלוּ, והחליטו לחזור לעיר, שהיתה כתל־חוֹרבוֹת וּגוויוֹת אָדם מוּטלות בחוּצותיה ערימוֹת ערימוֹת.
לא עברו ימים רבּים, והנאצים החלו מראים נַחַת זרוֹעם.
אַחַד המאורעות מאותה תקופה שנחרת בלבּם של הנערים הוא מעשׂה ההתעללוּת בסבא הישיש שלהם, בן המאָה וַאַחַת שנה! הדבר היה בשבּת. אמא לא היתה בבית, כי נסעה לפוזן לחפשׂ את האָב. ואולם כשבאה לפוֹזן, נודע לה, שהאָב נסע לוַארשה, לחפשׂ את המשפחה, לאחר שחיפשה בשדליץ ועקבותיה לא נודעוּ לוֹ. נשתהתה האֵם ימים רבּים בדרך ואין איש בבית שיעלה בידו למנוֹע את סבא מלָלכת בשבת לבית־הכנסת. לבש הקאַפּוֹטה של שבּת, חבש לראשו השטריימל – וצועד לוֹ הישיש עקב בצד אגוּדל בקומה זקוּפה, לתמהון עוֹברים ושבים. צועד הוא ועובר ליד משמר של בית־חולים לפצועי מלחמה. מה עשו חיילי המשמר הנאצי? עצרו בו, קיצצו זקנוֹ הלָבן בתער וצחקוּ צחוק אֶוילי ופרוע. וּכשחזרה האֵם ממסעה, וראתה מה עוֹללוּ לישיש, פרצה בּבכי מר ואמרה: “כאן לא נשאר”. החליטה לצאת לדרך ולנסות להגיע לרוּסיה.
יצאו לדרך ועברו את נהר הבּוּג. עצרום אנשי המשמר הרוּסי וּשלָחוּם לאחד ממקומות הריכוז לפליטים. עשׂו בכל מלאכה שנזדמנה להם. שלחו ידם גם ב“מסחר”. הכל היו עוסקים אז בספסרוּת וסיפסרו גם הם – בתה, ביי"ש, בפילפל.
עוד באותם ימים ראשונים לחייהם כפליטים נתברר להם, שלא בנקל יעבור אדם דרך זו, מבלי שייכּשל במעשי־מרמה. אף־על־פי־כן, ניסו להחזיק מעמד. והאֵם מטיפה באָזני ילדיה השכּם והערב, כי יהיו נוהגים ביושר ונמנעים מחטא.
בעצב רב סיפרוּ התאומים על מוֹת אחוֹתם הקטנה, ילדה בת שתים־עשרה, באחת מדרכי הנדודים. ודומה כאילו נגדע אבר מגופם.
האָסון קרה בתקופה מאוחרת יותר, בשעת הנסיעה הממושכת והמיגעת באָשאלוֹן אָרוך על־פני רוסיה רחבת הידים, בדרכם מסיבּיר לאוּזבּקיסטאַן. בתחנת אוזבאָקסקאַיה חָנה האָשאלוֹן שלוש שעות. האחוֹת הקטנה הרגישה עצמה ברע עוד קודם לכן, – זה שבוע ימים היתה נגוּעה בדיזנטריה. נטלה האֵם את הילדה הצנומה על זרוֹעוֹתיה, והאָחוֹת הבכירה מלווה אותה בדרכה, אל הרופא. ירדו ולא חזרו עד מועד צאת הרכבת. גדולים המרחקים ברוסיה בין תחנה לתחנה. נסעו 270 קילומטר ללא חניה. וכשהגיעוּ לבסוף, לתחנת ז’יזק ־־ נסתיימה נסיעה בת אלפים קילומטר, שארכה חודש ימים.
מן התחנה ניסו להתקשר במברק עם בית־החולים שבאוזבאָקסקאַיה ושאלו לאחותם. ענוּ להם שאין מכירים חולָה בשם זה. התיעצו ארבעת האחים והחליטו, שיחזוֹר אחד מהם לאותה עיר לחפשׂ את אחותם החולה. בבואו לשם הוּגד לוֹ, כי יש שני בתי חולים בעיר. פנה לָאֶחָד ולא נוֹדע לו דבר. פנה לשני ואָמרו לוֹ:
– כּן, כזאת באמת היתה כאן וָמתה…
– והיכן האשה והנערה שליווּה?
– הלכוּ.
חיפש בכל העיר, שאַל פי כל שוטר שנזדמן לו בדרכו – אבל לשוא. חזר אל האחים ולא הרהיב עוז לספּר להם על מוֹת האחות הקטנה, שבודאי לא באה לקבר ישׂראל ועצמוֹתיה הוטמנו אי־שם, בלא מצבה וציוּן…
אז החלה פרשת החיפוּשׂים אחר האֵם. לערים רבות נסע הנער, עד סאַמאַרקאַנד הגיע, ואין יודע דבר. לאַשחַבּד אשר בּבוכארה נסע. בכל מקום פגש בפליטי פּוֹלין. אך את אשר ביקש לא מצא.
בינתיים שולחו כל נוסעי האָשאלוֹן לעבודה בקוֹלחוֹזים. ורק ארבעת האחים יושבים משמימים על צרורותיהם בחדר התחנה הקוֹדר והטחוּב. באין ברירה החליטו גם הם לנסות “להסתדר”. העמיסו את החפצים המעטים על עגלה ונסעו לקוֹלחוֹז… וּראה זה פלא: למחרת הבוקר עלו וּבאו באותה דרך ממש, שתי דמוּיוֹת אדם! בקושי הכירו בהן האחים את האֵם והאָחוֹת הבכירה כה תשוּשות היו, עייפות וּמדוּלדלוֹת. כל אותה תקופה קצרה, מיום שנפרדו מן המשפחה, היו סובבות על ערי אוּזבּאקיסטאַן ומבקשות עקבות הבנים.
שוּב היו כל בני המשפחה יחד, מלבד האחות הקטנה. אך לא פעם שאלוּ גם הם נפשם למוּת, כי קשים מנשׂוא היו חייהם בקוֹלחוֹז האוּזבּאָקי. גרוּ בבקתות חימר, שהגשם היה פורץ לתוכן מכל צד. מיטות לא היו להם והם ישנו על האדמה הקרה והטחוּבה. את כל חפציהם מכרוּ אחד אחד, ולא הספיקו להם לקיים הנפש. מנת־המזון שקיבלוּ – מאתיים גראַם קמח ליום לנפש, – מה בּצע בּה? בישלוּ מרק של קמח במים, אָכלוּ סוּבּין וּקליפּוֹת של גזר, בּשׂר צבים וּבשׂר חתוּלים וכלבים – אין האדם בּררן כשהרעב מענה גופו יום יום…
עוד מתקוּפה שלפני־כן, מימי היותם בסיבּיר, עם כל הפליטים, זכרו האחים מאוֹרע, שהניחַ רישוּמו עליהם. האָח הבכור ירד באחת התחנות לקנות צרכי־אוכל, לא חזר למוֹעד ונשאר בתחנה. תחילה, היה הדבר כאסוֹן איוֹם למשפחה, ואולם לבסוף יצא מתוֹק מעז. הבּן הצליח להסתדר בעבודה בתוך רוּסיה גוּפה, וּמשם היה שוֹלח פּעם בפעם עזרה מעטה למשפחה, שישבה ארבעה־עשׂר חודשים ביערות אשר בסביבת אַרכאַנגאַלסק, בתנאים איומים, – 50 מעלוֹת קוֹר וַעבודה מפרכת. אך משיצאה רוּסיה למלחמה ניתק הקשר, וּמאָז לא ידעוּ דבר על האָח.
ביערוֹת־סיבּיר עבדו מבוקר ועד לילה, יום יום. דרוּ בביקתה שבכפר, וחָדשים תמימים לא זכו לראות מקום־מגוּריהם לאור היום: עם דמדומי שחר יצאו לעבודה ועם חשיכה חזרו. חיו בקור וברעב, במחלות ובצפיפוּת, שבע נפשות בחדר קטן של צריף אָפל וטחוב. רבּים מתוּ ורק הודות לעזרת האָח שנשאר ברוסיה, הצליחה המשפחה להחזיק מעמד איכשהוּ.
מקרה־המוות הראשון במחנה הפליטים, מות אדם צעיר וחסוֹן מקשי העבודה והרעב, עורר מרד והאנשים לא יצאו ליערות, תבעו עבודה קלה יותר, איש איש לפי מקצועו. שלושה ימים נמשכה השביתה, וביום הרביעי בבוקר באו פקידי נ.ק.ו.ד. של המחוז ודרשו שמפקדי הצריפים יופיעו לפניהם. אחד האחים היה מפקד־הצריף מספר 1 ובו עשרים וחמש נפשות. אָח זה היטיב לדבּר רוּסית, ועל כן היה ראש המדבּרים לפני אנשי השלטון. אמר, שהפליטים מבקשים תנאי חיים טובים יותר. הם מבקשים עבודה במקצועותיהם ובית־ספר לילדיהם. אחר־הצהרים הופיעוּ במקום כמה מאנשי נ.ק.ו.ד. רכובים על סוסים ובידיהם שוטים. הם באו לאסור את תשעת “מפקדי” הצריפים. כשנודע הדבר לאח “המפקד”, בא הביתה דחוּף וּמבוֹהל וסיפר זאת לאמוֹ. מיד זינקה האֵם כלביאה להגן על בנה. חסמה את הפתח בגוּפה וציוותה על הילדים להקים מיתרס מחפצי־הבּית המעטים. חולָה היתה האֵם אותו יום וידה חבוּשה, אף־על־פי־כן נאבקה עם המתפרצים לתוך החדר, התגוננה והגנה, אף נחבלה בגוּפה. לבסוף ניצחוּ הלָלוּ, כמובן, לאחר שירו כמה יריות באויר. כבלו את האח, העלוהו על אַחַד הסוּסים ונעלמו עִמוֹ. ומאז הוּרע מצב המשפחה ביותר, שכּן הוּחמר הפיקוּח עליה. והאָח – הוא הובל למחנה־עוֹנשין, שהמשטר בו חמוּר ביותר והעבודה בפיקוּח משמר מזוּין. זמן רב לא ידעו דבר עליו, עד שנפגשו עמו כעבור שנה באוּזבּקיסטאן, בנסיבּות בלתי צפויות.
וכך היה המעשה:
לאחר שחזרו מסיבּיר עבדוּ בקוֹלחוֹז ושוּב רעבוּ וביקשוּ מקור כלשהו להחיות נפשם. האחות הבכירה וַאַחַד התאוֹמים, שניסו לעזור למשפּחה, היו מספסרים בתּה. איסוּר חמוּר חל על מסחר מעֵין זה, אך הכל עסקו בו. תוך סכנת נפשות היו עוברים מרחקים עצוּמים ובידיהם מזוָדה קטנה וּבה “אוצרות” של תּה, סוּכר ואורז. היו מוכרים את המיצרכים במחיר גבוה במחוז שבּו היו אלה יקרי־המציאוּת וקונים בכספם מיצרך הנמכר שם בזול וחוזרים למכור מרכּוּלתם במחיר מופרז במקום־מגוּריהם.
פעם יצאה האָחוֹת לבדה והרחיקה 500 קילומטר מעֵבר לטאַשקאָנט, מקוֹם־מגוּריה של המשפחה באותם הימים. מכרה מלָאי התה אשר במזוָדתה וסרה למסעדה קטנה לסעוֹד לבּה. יושבת היא בודדה ועייפה ליד אחד השולחנות, ומישהו ניגש אליה מאחוריה, – היה זה האָח, שהכּיר מרחוֹק את מעילה. הוא שוּחרר לאחר שהמשפחה עזבה את סיבּיר ויצא לבקשה ברחבי רוּסיה. עתה באו האָח והאָחות הביתה לפנות בוקר. היו הכּל ישנים והדלת נעוּלה. חששוּ להפתיע את אמא. נכנסה האחוֹת לבדה ובפיה הבשׂורה על שחרוּרו של האח. שמעה האֵם והתעלפה.
וּמאז, שוב נשתפר מצב המשפחה, כי האָח עבד כנהג ונתן שׂכרוֹ לאמו.
התקופה הקשה ביותר, תקופת החיים בסיבּיר, היתה עכשיו מאחוריהם.
באותה תקופה אירע מאורע בל־ישכח בחיי אחד האחים־התאומים – הוא נשאר ללון יחידי ביער העבוֹת. בדרך כלל עבדו ביערות רק מבני שמונה־עשרה ומעלה, אבל לאחר מאסרו של האח “המפקד” נאלצו השנַים הקטנים למלא מקומו. אותו יום עבד אחד הנערים בפינה נידחת ביותר, וכשירד הלילה והגיעה השעה לחזור הביתה, פילס לו דרך בין העצים הגבוהים והסבוּכים בּבקשוֹ להצטרף אל העוֹבדים ולחזור בחבוּרה, אך הוא תעה בדרכו ורגליו טבעו בשלג העמוק, שלא דרך בו איש לפניו. פנה לימין, פנה לשׂמאל – ואין שביל ואין אוֹת חיים. קרא בקול ואין עוֹנה. למזלוֹ, לא אָבדוּ עשתונותיו. בגרזן שבידו קיצץ מענפי העצים והדליק מדוּרה, טיפס ועלה על עץ גבוֹה וישב שם כּל הלילה. מצפּה לשחר. ארוך וּמיגע היה ליל־הבּלהוֹת. כל רשרוש, כל תנועה ואיושה נשתמעו באָזניו כצעדיהן של חיוֹת־טרף.
אותו לילה אָמר לנפשו, כי אין גרוע מן הפחד. היה יושב ומפשפש במעשיו ושוֹאֵל עצמו מה פישעוֹ, כי נענש כך ומה פּשעה של המשפחה? הלא בכל המוצאות אותם בגלוּתם, בכל המוֹראות שנתנסוּ בהם, לא סטוּ מדרך הישר, עזרו איש לרעהו באהבה ובכבוד, האומנם כך יעלה לו בסופו? הכאן יגוַע הלילה הזה ולא ידע איש היכן גוויתוֹ? גם הרעב הציק לו. ולפנוֹת בוקר גָבר הקור עד 50 מעלות למטה מאפס. ירד וליבה את המדוּרה, כדי שלא יקפא מקוֹר וּכדי להטיל פחד על חיות־הטרף. ואָמנם מדוּרה זו, והעשן המתמר ממנה, הם שהצילוּהו. הבאים עם שחר לעבודה השגיחו בעמוּדי העשן מרחוק ונתקרבו לראות מי הוא שהשכים קום. ומשהבחינה אוֹזן הנער בצעדים, החל קוֹרא לעזרה.
כּשחזר הביתה, לא מצא את האֵם בצריף, כי היתה מתרוצצת ביער לבקשו. לאחר המאורע הזה חלתה האֵם וימים רבּים לא חזרה לאיתנה.
– רבּות רבּות עוד הפּורענוּיות שעברו עלינו – הוסיף מנשה וסיפר – ואין כל הדברים ניתנים לסיפוּר, אבל מי שנתנסה בהם – הוא לא ישכּחם לעוֹלם! לפתע פתאום, ביום או בלילה, חוזרים ועולים המראוֹת לנגד עיני ואין מנוֹס מהם… בדרכי הביתה מן היער הייתי פוגש בנערים צעירים ממני, יתוֹמים עזוּבים, ואין מי שיבשל להם תבשיל ויכבּס בגדיהם. בּוֹשתי מפניהם ולא יכוֹלתי שׂאת עינַי אליהם: הלא לי יש אֵם דוֹאגת ואַחים ואַחיות – ואלה מהלכים יחפים בשלג וּבגדיהם קרוּעים…
בתקופה מאוחרת יותר, בהיותנוּ באוּזבּאקיסטאַן, טעמתי גם אני טעם עזוּבה ורעב ממש. מזוֹהם וּלבוּש־סחבוֹת הייתי מהלך, ככל אותם הנערים הרעבים שצבאוּ על פתחי המסעדות. מצפּה הייתי לצלחת מתרוקנת, כדי ללקק שייריה. נובר הייתי בערימת אשפּה, כדי לבוֹר מתוכו קליפות למאכל.
כשאני נזכר בכל אלה, איני יכול להאמין, שאמנם בי אירע הדבר. לא פעם מפסיק אני עבודתי ועומד תוהה ואיני מבין: נקי אנוכי, שׂבע, איש אינו מאיץ בי, איש אינו מטיל עלי פחד, הכּל עושים עבודתם ברצון, הכּל מדברים עברית – מוּזר! אוּלם כפעם בפעם חש אני מיחוּשים בגב, ביד, ברגל. אלה עקבות החיים ההם, שלא ימחו…
על החיים בארץ־ישראל שמענו לראשונה בהגיענו לחַנַקין – מוסיף גם אפרים נוֹפך משלו. – חיילים פּוֹלנים, שחזרו מחוּפשתם, סיפרו על ארץ היהודים, ש“החיים טובים בה כבפולין”. אמרו:
– אילוּלא ראינוּ את הארץ בעינינו, לא היינו מאמינים, שהיהודים מסוגלים להקים ישוב כזה, לעבוד כך בכל מלאכה וּלאַרגן חייהם.
אך עברנו את מדבּר־מצרים והגענו לגבוּל הארץ וראינו את הפרדסים והירק והבניינים הבהירים, אוֹרוּ עינינוּ.
יענקלה, הוא קובּה. בן אחת־עשרה היה כשבא עליו האסון. בן יחיד וָרך היה, וגם עתה מראהוּ עוד כילד. ממעט הוא בדיבּוּר, מתאמץ לשלב בשׂפתו הפּוֹלנית מספּר מלים באידיש וּבעברית, שלמד מחבריו. עיקר סיפוּרו – על אמא שלוֹ. כיצד רעבה וכיצד התענתה למן ימי המלחמה הראשונים, לאחר שהצליח האָב להמלט לרוּסיה.
אמוֹ זו, האהוּבה עליו, אָבדה לו.
יחידי עבר הקטן את כּל דרכּו, דרך האֵימים של פליט המלחמה היהודי. עמד בנסיונות של הברחת הגבוּל הרוּסי, מאסר, בריחה.
באחת מתחנות נדודיו ברחבי רוּסיה נפגש עם אָביו. היתה זוֹ תקופה קצרה של מנוחה. למד בבית־ספר סוֹביטי, לא ידע רעב וּבדידוּת. אבל לאחר זה שוב באו ימים רעים וּמרים שבעתיים. עבד ביערות סיבּיר, בקרבת הים הלבן, בשילוח עצים על־פני נהרות – והוא בן 13. האָב חלה ברכּבת, בנסיעה בין סיבּיר לאוּזבּאָקיסטאַן והוֹעבר לבית־החולים למחלות מידבּקוֹת שבאחת התחנות. מאָז לא ראהוּ עוד. ושוב היה בודד, באין קרוב וגוֹאֵל.
עוד בחיי האם, בטרם ברח לרוסיה, היה עד־ראִיה למעשי־זוועה אשר לזכרם יחרד גם כיום. הוא ראה נאצי יוֹרה להנאתו, מפתח חלונו, בנער יהודי מתפּלל, קוֹלע בתפילין במצחו של הנער האוּמלל. ראָה כיצד העלוּ באש את בית הכּנסת המפוֹאר בלודז' ואילצו את יהודי הרחובות הסמוכים להתקהל ולהזין עיניהם במחזה.
בשעת בריחתו לרוּסיה – בעזרתם של נפּח יהודי מתושבי חוף הבּוּג וּמכּרוֹ הפולני, שהיה מבריח פליטים בשׂכר – ירוּ אנשי המשמר הנאצי בסירוֹת המבריחים ובהן עשרים איש, מבוּגרים כוּלם, ורק הוא הילד היחיד עמהם. הם פגעו באחת הסירות וטיבעוּה. כשהגיעה לבסוף סירת הניצוֹלים אל הגדה האחרת של הבּוּג, עצרוּם אנשי המשמר הרוּסי והחזירוּם לגבוּל הגרמני. אך גם שם סירבוּ לקבלם. וכך נעזבו בשטח ההפקר על החוף, קרחים מכּאן ומכאן. היו שם ילדים יהודים רבּים, גוֹועים ברעב ובקור. ששה ימים חי יענקלה כמוֹתם, – כחיית השׂדה. אחר כך ברח יחד עם עוד שני נערים. יום ולילה שוטטוּ ביער עד שהגיעו לתחנת רכּבת המרוּחקת 80 קילומטר מבּיאליסטוק.
לפנוֹת־בוקר טיפּסו ועלו על רכבת־משא שהתנהלה לאִטה וכך הגיעו לעיר.
יענקלה סיפר סיפורו כשהוא יושב בפאת המיטה, ראשו שעוּן בדפנותיה, והוא מבליע דבריו כילד קטן. וכל אותה שעה טילטל רגלו האחת מתוך עצבּנוּת. שאִלתיו איך עמד בו כוחו בכל התלָאָה אשר מצאה אותו – והשיב בלחישה, כשאצבּעוֹ בפיו:
– ההכרח יקוב ברזל.
שאִלתיו עוד, אם מתגעגע הוא על ביתו. נשׂא ראשו ותלה בי עינַים תמהות, מביעות יסוּרים. שׁימק, שהיה שוכב במיטה כל שעת הסיפוּר ומשתעשע במקלו, כאילו אין המתרחש כאן מעניינוֹ, שימק זה הפך פתאום פניו אֵלי וקרא במרירוּת:
– מתגעגע? על מי? על מה?
אריה – אחד ויחיד הוא בכל החבוּרה, שהיה לו בילדוּתו קשר־מה לתנוּעת־נוער ציוֹנית. על כן שומע הוא מעט עברית ויש לו מושׂג־מה על ארץ־ישראל. בן יחיד הוא, שהוריו נשארוּ בחיים, והם באים בכתובים אִתוֹ. גורלו, עד הגיעוֹ לארץ, לא היה שונה מגורלם של כל שאר חבריו. ברוּסיה נאסר באשמת ריגוּל, וּלרוֹע מזלו נשלח לקצווי הצפון, לעבודת כפיה במכרה־זהב, הוּבל לשם דרך ולאַדיבוֹסטוֹק הסמוכה ליאפּאן. נסע על פני שׂדוֹת־הקרח באניה וברכבת ובמגררות רתומות לצימדי סוּסים. שיעור גוֹבה הקרח באותה סביבה יש והוא מגיע כדי שני מטרים. הסוּפות מערבּלות תימרות שלג המתאבּכות כמסך עבה וּמכסוֹת עין השמש. כדי לעבור בשלום מצריף לצריף במחנה, מבלי שתמעדנה הרגלים, יש הכרח להאָחז בחבל שנמתח במיוחד לתכלית זו. במחנה זה ישב למעלה משלושה חודשים, נער יחיד בין 500 מבוגרים, בני כל העמים והגזעים – צהוּבים וּשחוֹרים, אספסוף של גרמנים ופולנים, רוצחים ואסירים פּוֹליטיים לסוּגיהם.
העבודה היתה בעיקר חפירה באִתים. היו מפנים את השלג מעל האדמה הקפוּאָה, מרסקים את שכבות הכפור וּמדליקים מדורות על־מנת להמס אותו. אָז היו חופרים באדמה וצוברים את עפרות־הזהב – מיני גושים־גושים של עפר, והוא מעוֹרב בגבישים מעין הבּרוֹנזה.
במחנה זה אָרח לחברת אסירים צעירים, שגמרוּ אוֹמר לברוח. תוכנית הבריחה היתה לשחד את עגלוֹן הדוֹאַר על־מנת שיקחם עמו בעגלתוֹ הסגוּרה, העשׂוּיה כמין תיבה. התוכנית בוּצעה בהצלחה. עלוּ ברכבת הנוסעת דרומה. אך לא העיזוּ להגיע בה עד לתחנה הסמוּכה וקפצוּ ממנה תוך כדי נסיעה. נדדוּ באין מטרה בדרכי השלג, עד שעלו לרכבת הנוסעת לעבר מוסקבה. אז שינוּ שוב כיווּן דרכם – לרוֹסטוֹב. וכך הוסיפו לנדוֹד עד שהגיעו לאחת מנקוּדוֹת הגיוּס של הצבא הפּולני.
שלמה הוציא בזהירוּת פנקס רשימותיו מכיסוֹ והחל מעלעֵל בו בכובד־ראש. עוד קודם לכן אמרוּ חבריו וחזרוּ ואָמרו:
– יספּר שלמה, הוא יודע, אצלו הכּל רשוּם בפנקס…
בסירה, באישוֹן לילה על נהר הבּוּג… חודש ימים באָשאַלון לקוֹמי שבצפון ס.ס.ס.ר., בקרבת הרי אוּראַל, על גבול אסיה הצפונית. יערות־עד ואנשים פראים־למחצה, שפתם מוּזרה ואוֹרח־חייהם מוּזר אף הוא. חי במחנה־צריפים מבוּדד, שתחנת הרכבת הסמוּכה ביותר מרוּחקת ממנוּ עשרות קילומטרים. עמקוֹ של השלג 1.20 מטר. עבד עבודת־פרך מן השחר ועד הלילה. רעב. מעט הכסף שהביא עמו אָזל ומכתבים לא הוּרשה לכתוב. ברח, אף כי ידע, כי ענשוֹ של בּוֹרחַ מן המחנה הוא מאסר שמונה שנים. לילה ויום ולילה הלך ברגל. הגיע לתחנת יוּריאָב, נסע לקירוֹב, למוסקבה, למינסק, לקיוֹב. השתתף בהפגנת־מחָאָה של פליטים, שתבעוּ רשוּת לשוּב לפּוֹלין, הביתה. הצליח להגיע לביאליסטוֹק והתפרנס שם מרוֹכלוּת. שני קילוגראם סוּכּר, – זו היתה כל מרכּוּלתוֹ. ניסה להבריח את הגבוּל הרוּסי־ גרמני החדש. נעצר. אנשי נ.ק.ו.ד. פתחו בחקירה. מובטח היה, כי הגיע קיצוֹ. לא שלט ברוחו וגָעה בּבכי – בכי מר, מעוֹמק הלב, בכי המתגבר ואינו פּוסק. שאלוּהוּ:
– מה מעשׂיך כאן?
– אני רוצה הביתה!
והוסיף לבכּות.
ולתמהונו, פתח איש נ.ק.ו.ד. את הדלת לפניו ואמר:
– לך, נַסה מזלך.
הלך לעֵבר הגבול. פגש בחבוּרת פליטים כמותו. הזהירוּהוּ הללו:
– אַל תנסה, אפילו צפוֹר לא תעבור.
ישב על אם הדרך ובכה עד כּלוֹת דמעה מעיניו, כה עצמוּ געגוּעיו על ביתו. ישב עד הערב – וכי לאן ילך? עם חשיכה קם ופנה לעֵבר הגבוּל.
היה לילה אָפל, גשם טיפטף. הלך והלך – שעה, שעתיים, שלוש. הלך בדרך כבוּשה ושאינה־ כבושה, בעבי חוֹרשה ובמשעולי שׂדה. לבסוף נעצר, כמובן. ושוב: “מרגל אתה”. כבלוהו. אסרוהו. ולאחר ששוּחרר וחזר לביאַליסטוֹק – שוב היתה מנת־חלקו עמידה בתור כדי לקבל פרוסת לחם. שוּב עסק בספסרוּת קמעונית בכל סחורה שנזדמנה לידו, ושוּב נאלץ לעבוד עבודת־פרך ביערוֹת־סיבּיר.
ואחר־כך – מסע חודשיים וחצי על־פני רוסיה דרומה, עד סאמארקאנד. שם הוצג ככלי ריק. עייף היה מטלטולי הדרך ורבץ תחתיו בתחנה ונרדם, כשמזוָדתו למראשותיו וקצה רצועתה בידו. פתאום חש בשנתו כאב של דקירה עזה. התעורר בבהלה – הרצועה חתוכה והיד פצועה והמזוָדה איננה. ישב מבוֹהל וּמיואש וחסר־כּל.
וּמאז, היו חייו קשים שבעתיים. חי חיי עמל ורעב בקוֹלחוֹז. עבד שלוש־עשרה שעות ביום ומנת מזונו – כיכר קטנה של מין לחם שחור ונוֹקשה, 450 גראַם משקלה. גרוּ באוהלים והועבדו בחפירת מינהרה בהר, 20 מטר עומקה ו־18 מטר רחבּה. כעשׂרים אלף איש עבדו באותה מינהרה. כל עובד היה קושר סל על גבּו ונושא עפר ואבנים.
צבי ושמואל היו האחרונים לסיפּור. ומה שסיפרוּ לא היה שונה הרבה מסיפורי חבריהם. רעב, נדוּדים, מאסר, גירושים, מכות, עינויים. בנס ניצלוּ ובנס הגיעו, כמותם ככל הילדים המוּצלים.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.