שימק הוא שמעוֹן. – עוד מעט ויהיה בּן שבע־עשׂרה – כך אומרים חבריו. אבל מראהוּ כילד, הבגד שעליו קטן מכפי מידתו. פניו וידיו מרוּפּשים. כוֹבעוֹ שמוּט הצידה.

הכּל מבקשים לחַנך את שׁימק: – טוֹל נעליך מעל הספּה, אתה מלכלך את השׂמיכה… – שׁימק, הביאוּ לךָ סדין נקי, אמור תודה לפּאַן (לאדון). – שׁימק, הנח!.. ושׁימק, הרף!..

והנער שׁימק – כאילו לא אליו ידברו. בשעת סיפוּרו של הרש, כשהיתה כל החבוּרה מכוּנסת בחדר, הופיע פתאום אי־מזה ובידו המקל, שאין הוא נפרד ממנו יוֹמם וָלילה. ביקשו ממנו שיצא את החדר: – הוא יפריע… – אמרו. אך שׁימק התכנס לו בבגדיו המרוּפשים לתוך המיטה, שכב אַפרקדן והשתעשע במקלו, כאילו אין לוֹ נגיעה כלל אל הנעשה כאן. אף־על־פי־כן, הקשיב רב קשב. כפעם בפעם היה גם פולט הערה שנונה, אך מיד החברים גוערים בו וּמהסים אותו.

הכּל אָמרו:

– שׁימק יסרב לסַפּר, לא תהיה לוֹ סבלנוּת.

אך הוא הפתיע, את כולם. דייק וּבא בשעה המיוּעדת, מרוּחץ וּמסוֹרק, ואף הביא עמו את שלמה חברוֹ, כמתוּרגמן מפּולנית. ישב ישיבה של דרך־ארץ בקצוֹת הארגז, מקלוֹ בידוֹ, כבש עיניו בשוּלחן וּפתח מיד, מבלי לחכוֹת לשאלוֹתי, כאילו הוא משׂיחַ עם עצמו.

שׁימק בן וארשה הוא. למן השעה הראשונה של המלחמה, פגעה בו יד הגורל והיתה מרדפת אותו בכל דרכיו.

ביום פרוֹץ המלחמה נקרא אָביו לצבא. לאחר כמה ימים הרסה פּצצה את בית־הוריו והרגה את אמוֹ והוא נפצע. שכנים נטלו אִתם את הילד הפצוּע בהמלטם על נפשם לבריסק־דליטא והשכיבוּהוּ בּבית־החוֹלים. שם אסרוּהוּ הגרמנים כעבור שבוּעות אחדים, משנכנסו לעיר, וּכלָאוּהוּ במרתף אָפל עם יהודים רבּים אחרים. 400 גראם לחם לשלושה ימים נתנו לוֹ וּמעט מים קרים. לאחר שבוּע כבשוּ הרוּסים את העיר והוא שוחרר עם כל האסירים.

בגלל רגלו הפצוּעה החזירוּהוּ לבית־החולים ומשם הוֹעבר לבית־יתומים פולני. כשהבריאָה רגלוֹ נשלח לבּיאַליסטוֹק, לעבוד שם בבית־חרושת ליציקת ברזל. עבד עבודה קשה וניזון בצימצוּם. ובכל זאת – היה שׂמחַ בחלקו. אך כשנכנסה רוּסיה למלחמה, אסרוּהוּ עם נתינים פּולנים אחרים ושילחוהו לצפוֹן הארץ, לסברדלובסק. ישב שם שלושה חודשים ב״תּפיסה״ – מלה זו ביטא שימק מלעיל, בהטעמה יהודית עממית, אף כי לא ידע כל דבר על יהדוּת ושפת יהוּדים. כאשר שיחררוהו לבסוף עם כל המשוּחררים נשלח לעבודה במשק חקלאי שיתוּפי, לקולחוז קראסנוֹפיאֱמסק בקרבת סברדלובסק. מעתה היתה מנת חלקו עבודה קשה, מחסוֹר, רעב. והחל רוֹקם בלבו מחשבות על בריחה. ברח לנוֹבוֹסיבּירסק. שם נעצר על־ידי המיליציה, היא המשטרה, הוא ועוד נערים עזובים כמותו, וברח לקראסנוֹיאַרסק ועבד שם ימים אחדים בבית־חרושת לזכוּכית. היה רע – ושוב ברח, הפעם – לטאשקנט. על שאלתי אם אמנם ניסה לעבוד בבית־החרושת, השיב שׁימק בצחוק ילדוּתי: אם לומר את האמת לא עבד כראוי בשום מקום. לא נתנו לחם – ולמה יעבוד?

בטאשקנט נאסף שוב על־ידי המשטרה כילד־רחוב ונשלח אל בית־מחסה לילדים עזובים. שבועיים ימים ישב שם ולא יותר, כי הילדים הפּוֹלנים הציקו לו וכינוהו בשם ״ז׳יד״. ברח משם לצ׳קאלוֹב. ברכבת נפגש עם פליט יהודי ממוֹסקבה ונסע אתו לסאַראַטוב. שם עבד במנהרה של רכבת, אף למד בבית־ספר לעובדי־רכבות ובמהרה עלה לדרגת מסיק קטרים.

אותם הימים פשטה השמועה על ה״חנינה״ שניתנה לפליטי פּולין ועל ארגוּן הצבא הפּוֹלני ביאנגיוֹל שבאוּזבקיסטאן. נסע גם שׁימק לשם, עם המוני הפליטים שנהרו אל תחנות הגיוס, ונשלח בשיירה פּולנית לסמרקאנד.

אף ששמע על היחס הגרוּע לפליטים היהודים, לא העלים יהדוּתו ולא המיר דתוֹ, כפי שעשו אחרים. ואמנם, לא נתקבל לצבא. אמרו: – שוּרוֹת חיל־הרגלים מלאות ולחיל־התעופה או לפלוּגות התותחנים אין מקבלים ילדים.

שוב שלחוהו לקוֹלחוֹז, ושוב ברח. אספוהו כילד־רחוב ושלָחוהו לבית־ספר צבאי לבוני־גשרים. במוסד זה נפגש עם שלמה, שהיה לו מאז לחבר וידיד נפש.

שני ילדים יהוּדים במחנה גדוֹל של זרים ועוֹינים. לא פעם קראו אחריהם ז׳יד, לא פעם היכּוּם, פצעום. לבסוף, ברח גם משם. מעתה היה נודד מעיר לעיר, אם ברגל ואם בכל כלי־רכב שנזדמן לוֹ בדרכו. לא פעם נתפּס ללא כרטיס רכבת והוֹשלך החוּצה. יום אחד נאסר בתחנת־הרכבת כנאשם בגניבה – ושוּחרר. לבסוף, הגיע לאשחַבּד והיה משוֹטט ימים רבּים בחוּצוֹת העיר באין מחסה וידיד.

הדבר היה בימי משלוח השיירות הגדולות של פליטים פּוֹלנים לפרס. אותם הימים כבר נסתבר לו, כי כּיהוּדי לא יצליחַ להספח לאחת השיירוֹת, הרעב הציק לוֹ מאוד וכל תקוָה אפסה מלבּוֹ. הלך ורשם עצמו כנוצרי וּבדה מלבּוֹ שם פּוֹלני, שמו של המשוֹרר ויטוֹלד ויספיאַלסקי, שאת שיריו היה אָביו קורא באָזני אִמוֹ. סופו שנתקבל לצבא הפּולני, שהרי בשׂערו הבּהיר וּבעיניו התכולות, דומה היה שׁימק ל״שקץ״. מעצמו הגה את הרעיון להתחפשׂ כנוצרי, מאחר שראה איך מקפחים את היהוּדים ומרחיקים אותם מן השיירות.

כ״נוצרי״ עמד שׁימק להישלח לפרס עם יתומים פּוֹלנים. אבל הרפתקאות רבות עוד נכוֹנוּ לו בטרם ימצא מקום מנוחה.

יום אחד נתפּס ובקבוּק יין בידו – וגורש מבית־היתומים. מעשה היין כך היה. בימי נדוּדיו עבד פרק זמן קצר כעוזר לנהגים, אף הצליח לחסוך לו בעבודתו זו סכום כסף זעוּם. והנהגים, ידידיו לשעבר, הם שהביאו לו את היין במתנה בשובם מאחת מנסיעותיהם לפרס. עתה, משגורש מבית־היתומים, חזר אליהם וחי בכפיפתם עד צאתו בשיירה לפרס, ב־26 בנובמבר 1942 – בו ביום, לפני שלוש שנים, נהרגה אִמוֹ בהפצצה.

בּבוא שׁימק לטהראן חזר והצהיר יהדוּתוֹ. שׁלָחוּהוּ לבית־היתומים היהוּדי, שעמד אז בעצם ארגוּנוֹ. ואולם גם משם ברח, כי שמע, ששולחים את היוּנַקים הפּוֹלנים לארץ־ישׂראל. שוב נרשם כנוצרי ונשלח לחַנַקין.

שם נפגש עם עוֹד ילדים יהודים שמצבם כמצבו והם נתלקטוּ יחד לחבוּרה זו, חבוּרת האחד־עשׂר.

רב היה סיבלוֹ של הילד היהודי בקרב הנוער הפּוֹלני. והסבל המשוּתף הוא שליכּד את קומץ ילדי־ישׂראל הקטנים בין מאות הפּולנים. גורל זה חיזק לבּם ואימץ רוּחם.

אותו לילה, ליל־הבריחה הגשוּם ממחנה הצבא הפּוֹלני, נעלָם פתאום שׁימק וחבריו חיפשוהו אך לא מצאוהו בּבוא מועד היציאָה. צער רב נצטערוּ על כך. הוא, הראשון לכל מעשה־בריחה, החמיץ את השעה דוקא עכשיו, על סף הגאוּלה. אנחת־עצב ויגון עמדה בחלל המכונית שהסיעתם הרחק מן המחנה:

– אח, שׁימק, שׁימק, היוֹנַקים בודאי ירביצו בו עד מוות בעווֹן כולנו.

ואָמנם, נחקר שׁימק למחרת היום, אף מכות לא חשׂכו ממנו. אך שׁימק לא יאבד… כעבור יום נטל שמיכתו, קיפלה תחת זרועו – וּברח ואַף הצליח לגלוֹת עקבות החבוּרה, וּלשׂמחתם הופיע בוקר אחד לפניהם ונצטרף אליהם.

– לאַן תברח עתה, שׁימק? – שאלתיו בראותי שסיים סיפוּרו.

והוא ענה נמרצות:

– כאן אשאר, עד המוות!

כעבור רגעים מעטים סיפר על ״איש אחד מתל־אביב״, שהבטיח לו עבודה במאפיה. אביו, אופה היה. ומשׂא־נפשו היא המאפיה. העבודה בחלקת תפוחי־האדמה משעממת אותו, ואילו במאפיה היה מוּכן לעבוֹד ״עד המוות״…