רקע
ברכה חבס
הבונקרים האחרונים

סיפוּרו של מוניק ה. (בן השלוש־עשׂרה) מבּאָנדין, שהגיע לארץ חמישה־עשר חודש לאחר הנערה מסוֹסנוֹביץ – המשך עגוּם הוא לסיפוּרה. בפרק־זמן זה, שבין שני ה״סיפוּרים״, הושמדה כמעט לחלוטין יהדוּת פּוֹלין ויהדוּת אירוֹפּה כוּלה. מאמצי־ההצלה המעטים לא היה בהם כדי לשכּךְ את נַחשוֹלי הרצח השיטתי. המעטים שניצלוּ, היו כּצללי־אדם. המוֹרא נשקף מעיניהם וכל זיע וכל ניע בפניהם מסַפּר על יסוּרי־גיהינוֹם, שאין דוגמתם בתולדות עמנוּ ובקורות האדם.

מוּניק בא לארץ בחודש מרס 1944. בדרך הוּנגריה בא, בחבוּרה קטנה של ארבעה־חמישה חלוּצים, משרידי הלוחמים של הגיטוֹ והבּוּנקר. פגשתיו בגבעת־ברנר, מקום הכשרתו, כחוֹדש ימים לאחר בואו. הספיק כבר לנוח מעט והסכּין לאורח־חיים תקין. אבל חותם התלאות טבוּע היה עדיין בפניו. דיבר מתוך עצבנוּת, וניכר היה בו שלא בנקל חוזר הוא וּמגוֹלל את כל פרשת היסוּרים. לא סיפר כמעט דבר על החיים בגיטו עד התקוּפה האחרונה, אלא נתרכּז בענין אותם השבוּעות, שבילה במאוּרה מתחת לפני האדמה, בבוּנקר. עד אותו זמן חי עם משפחתו בגיטוֹ – עם הוריו ושני אָחיו. אבל תקופה זו, עד ליום ה״אויסזידלוּנג״ האחרון, כאילו נמחתה מלבו. הרשמים העזים שלאחריה מחוּה כליל.

מן התקופה שלפני הבוּנקר אינו זוכר אלא שלמד בבית־ספר יהוּדי, אשר לשון־ההוראה בו היתה פּולנית. המשפחה בת חמש הנפשות דרה בשני חדרים. בראשית המלחמה נאלצו לעקור מדירתם. ב־1940 כלאוּ אותם בגיטו קאמיונקה, אחד מפרברי העיר העלוּבים והמזוהמים ביותר, אשר שימש לפני־כן קן של פושעים וגנבים. כמה אלפי פּולנים ישבו ברובע זה לפני המלחמה, ובשעת המלחמה ישבו שם 19 אלף יהוּדים! רבּים גרוּ ברחוב ממש, והאמידים יותר הקימוּ להם מיני אוֹהלים קטנים לדירה. גם מי שהשיגה ידו לשלם שכר־דירה נאלץ היה לדוּר עם עוד עשׂר נפשות לפחות. תחילה דרוּ גם מוּניק ובני משפחתו במין ״בּוּדה״ (סוּכה) בחוץ. אחר־כך השיגו רשיון מאת הקהילה לשׂכור חדר קטנטן בשותפות עם משפחה אחרת, בת תשע נפשות. היו עובדים עבודת־כפיה בבתי־מלאכה ענקיים לצרכי הצבא הנאצי, אלפי אנשים בבית־מלאכה אחד. קיבלו מזון לפי כרטיסים – 200 גראם לחם ליום לנפש וּמעט גריסים. מכרוּ מה שמכרו לאנשי־הכפר הפּולניים והיו מקבלים כיכר־לחם תמורת חפצים יקרי־ערך. עסקי המכירה נעשו בדרך לעבודה, מחוּץ לגיטוֹ. אבל לא פעם עיכבו שוטרים גרמנים את ה״סוחרים״ והחרימו כל שבידם.

פרשת ה״אוֹיסזידלוּנג״ נתגלגלה כך. ״הם״ באו בשעה 3.30 בצהרים למקום־העבודה ולקחו כל מי שלא היה בידו ״זוֹנדר״ – התעודה המַקנה זכוּת־עראי מיוּחדת לעבודה ולחיים. חמישה־חמישה בשורה, נערכו המובלים למוות ושולחו אל תחנת־הרכבת. לא רבּים הצליחו לברוח, כי המשמרות חסמוּ כל פתח־מיפלט. וּלאן יברחוּ? הגיטו היה כבר ריק מיהודים, ״אוֹיסגזידלט״. הנותרים בחיים היו חבושים במחנה־עבודה סגוּר ומסוּגר, וּזקיפים שומרים מוצאיו וּמבואוֹתיו. ובחלק־העיר הנוצרי מי יתן שם מחסה ליהודי?

אך אבא אמר לבנוֹ הקטן שיברח – ינסה תחילה הוא, ואם יצליח, יצאו גם אחרים בעקבוֹתיו. המשמר ירה בבורחים, ורבּים מהם נהרגו. אך הוא, הקטן והזריז, הצליח להתחמק ולהסתתר במרתף של בית עזוּב. יום ולילה ישב שם יחידי, באפלה, בלא מזוֹן ומאכל, בלא מים לשתיה. למחרת היום יצא באין רואים והלך אל הקיבוּץ. עוד קודם לכן ביקש אביו להכניסו לקיבּוּץ, אשר שימש גם בית־מחסה לילדים. אך גם הקיבוץ נתרוקן כבר כמעט מאנשים ותנאי־החיים בו היו חמוּרים. רבּים גורשו, רבּים התפזרו איש לעברו, והנשארים עוֹד החזיקוּ מעמד בזכוּת מספר תעוּדות ה״זוֹנדר״ שבידיהם. ילדי הקיבוץ, המעטים שנשארו בחיים, עבדו אף הם עבודת־חוֹבה בבית־חרושת למסגרוּת, הנערים מגיל עשר והנערות מגיל שתים־עשׂרה. אבל לא זמן רב המשיכו בעבודתם. כי ״אויסזידלוּנג״, רדף ״אויסזיגלוּנג״, עד שנתרוקן גיטו בּאָנדין ועמד שומם כּבית־קברוֹת. הבתים ריקים, אין נפש חיה בהם…

וּמתחת לפני האדמה רחשוּ אותו הזמן חיים סוֹערים, רגוּשים, עצבניים – חיים של כוננוּת למאבק אחרון.

– היינו בבוּנקר שלנו שלושים וששה איש ואשה. – כך סיפר מוניק. – וּמים לא היו, כי הגרמנים הפסיקו את זרם המים לכל הגיטו, כדי שיגווע בצמא גם מי שהצליח בדרך מקרה להסתתר באחד הבתים. לא היה מה לאכול. היה רע. ואנשים התעלפוּ מחמת האויר המחניק וּמפחד. בלילה האירו משמרות גרמנים את הרחובות בסילוני־אור מסנוורים, כדי שאיש לא יוּכל להתחמק וּלברוֹח. ירו באויר כדי להטיל פחד, והשתמשו במכשירי־מַגנט, כדי לעקוב אחר כל רחש ותנועה מתחת לפני האדמה. נאלצנו לשבת בבוּנקר דוממים, מבלי להוציא הגה ומבלי למוּש מן המקום. אי־אפשר היה עוד להחזיק מעמד בתנאים אלה. הוחלט, שאחדים מאתנו ינַסוּ לצאת וּלהנצל.

הבית שמתחתיו נחפר הבוּנקר שלנו היה במרכז הגיטו, וּמוצא לו גם אל החלק הארי של העיר. יצאתי לשם. בחלק האַרי היה אז מחנה־עבודה שרוכזו בו 49 אלף יהודים משׂרידי באָנדין וסוסנוביץ. היה שם בית־חרושת ענקי למגפיים ועוד בית־מלאכה מעין זה. אבל כוחם של האנשים תש, כי רעבים וחולים היו, ורבּים מהם הועברו למחנוֹת אחרים. אותי שלחו למחנה בסוסנוביץ. אבל עוד לפני־כן שמעתי שהבוּנקר שלי הושמד וכמה מיושביו, מאלה שניסוּ לברוֹח ולהגיע לוארשה, ביחוּד בחוּרוֹת שמראה פניהן אַרי, נוֹרוּ בדרך. רוב אנשי הבוּנקר שלי היו חלוּצים וחלוּצות. עמהם היו עוד שבעה ילדים וילדות, חברי הקיבוץ. אנוכי יצאתי עם ילדה אחת ואינני יודע מה היה בסופה, כי ברחנו איש לעברוֹ.

בבוּנקר היה אור חשמל והיה תנוּר חשמלי. אך בישלו מעט, כי לא היו מים. להשיג מים אפשר היה רק בסכּנת־נפשות, בחלק־הארי. בדרך לשם נוֹרוּ רבּים. מעט המים שהשיגו שמרו כשמור אוצר יקר. היו משתמשים באותם המים לצרכים שונים, עד שנזדהמו והדליהו.

עמקוֹ של הבוּנקר שלנו היה 1.60 מטר, ואיש גבוֹה לא יכול לעמוד בו בקומה זקוּפה. חפרו אותו במשך שבוּעות, בשעות שלאחר העבודה, בלילות. חפרו במשמרות, שמוֹנה שעות המשמרת, ללא הפסקה. מתחת למחסן־הפחם הקטן שבקצה המטבח חפרו, והעפר הוציאו בלילה החוּצה והסתירוּהוּ בפינה נידחת שבחצר. שתי קומות של איצטבּות בנוּ בתוך הבוּנקר ועליהן ישנוּ האנשים. לשמע כל רישרוּש קל מבחוּץ היו ממהרים לכבּות את האור, כדי שלא ישגיח מישהוּ בפעולת המונה החשמלי.

ראש הבּוּנקר שלנו היה הרשל שפרינגר, וגם עליזה זיטנפלד היתה אתנו. פרומקה היתה בבוּנקר אחר. בודאי שמעתם איך נלחמו מן הבוּנקר של פרוּמקה, איך זרקוּ פצצות, ואילוּ מעשים של גבוּרה עשו יושבי הבוּנקרים לפני שהשמידו אותם. רק שבע נפשות נשארו לבסוף בבוּנקר של פרוּמקה. וּכשבאוּ הגרמנים, ״השכּיבוּ״ מהם אנשי הבוּנקר שנים ״גבוהים״. באו אולי אלף גרמנים וירוּ ממכונות־יריה. הכל בער באש, כי זרקוּ פצצות־תבערה. הגרמנים הציפו את הבוּנקר במים, ורק אז הצליחו לרצוֹח את החלוּצים. פרוּמקה הרימה ראשה להביע להם הבוּז שבלבה – ואז ירוּ בּה…

אבל אני כבר הייתי אז במחנה בסוֹסנוֹביץ. שם אמרו, כי אין להם צורך בילדים וּשלָחוּני במכונית עם עוד אנשים לאוֹשביץ, אל מחנה ההשמדה הידוע. למזלי, היתה אתנו אורנה, נערה, שנמלטה משיירה של מגורשים ושהתה כמה ימים בבוּנקר שלנו וברחה יחד אתי. והיא שהדריכה אותי בבריחתי הפעם. נערה זו ברחה כבר כמה פעמים קודם לכן. היתה בידה תעודה מזויפת מ״פּלאצוּבקה״ (מקום־עבודה) פּוֹלנית, וגם מראיה הארי עזר לה.

לאחר שברחתי, נסעתי בחשמלית לתחנת־הרכבת של בּאָנדין, אבל בדרך השגיחוּ בי היוּנקים הפּולנים, שקיבלו שׂכר מאת הגרמנים עבור ציד יהודים. קפצתי מן החשמלית ורצתי שעה ארוּכּה, עד שעליתי לאוֹטוֹבּוּס ונסעתי למקום שנסעתי. כסף היה בידי – עליזה זיטנפלד נתנה לי לפני צאתי את הבוּנקר. בתחנה רחוקה ירדתי ושיניתי כיווּן נסיעתי, כי רציתי להגיע לכפר אחד שבּו גרה פּולניה שהיתה מחביאה יהודים בשׂכר – כסף לא היה חסר לנו באותם הימים, קיבלנו מצביה ושילמנו לפולנים. היו שם כעשרים איש, חלוּצים. גם עליזה באה אלינו. אחר־כך עברנו לכפר אחר, לבוּנקר שבבית הוריה של אותה פּולניה, שם הסתירו 15–20 איש, אשר הצליחוּ להימלט ממחנה־עבודה.

בינתיים אזל הכסף. ומאחר שבלאו־הכי היו החיים בבוּנקר קשים מנשוֹא, החלטנו, איפוא, להתגנב לסלובקיה. שמונה היינו שיצאנו מהבוּנקר, ואתנו גם ר., שעלתה עמי. כשנפגשתי אתה בבוּנקר היתה פצועה מן המכּות שהכוּה אנשי הגסטאפּוֹ בבית־הסוהר בקאטוביץ. תחילה התחפשׂה כנוצריה. אחר־כך השיגה ״תעוּדת־עבודה״ מזויפת מטעם בית־חרושת פּולני בוארשה. כאשר נודע לאנשי הגסאטפּוֹ, שאין כלל בית־חרושת בשם זה בעיר, החלו סוחבים אותה יום יום לחקירות בגסאטפּוֹ. חפצו לדעת מי נתן לה תעודה זו, אבל לא גילתה מאוּמה.

חברה אחרת, שנתפסה ברכבת, בדרכה לוארשה בעניני התנועה, וּבידה תעודה מאותו בית־חרושת, נאסרה אף היא. עינו אותה עד שלא עצרה כוח והודתה, שאמנם יהודיה היא, ומיד שלחוּה לאוֹשביץ ולא חזרה עוד – מאושביץ אין איש חוזר. ר. באה אל הבוּנקר חולה, וארבעים מעלות חום לה. היא ברחה ממחנה־עבודה, והשומרים הגרמנים הזהירוּה עוד קודם לכן, כי אם תנסה לברוֹח יתפסוּה ויחתכו מגוּפה אברים אברים. אף־על־פי־כן, ניסתה לברוֹח וגם הצליחה. ומאחורי חומת המחנה חיכו לה שנַים מאנשי המחתרת הפּולנית, שהיו מביאים אוכל למחנה. שם החליפה בגדיה – והסתלקה.

כשהגענו לסלובקיה ומשם להוּנגריה, נודע לנו, שגם בּוּנקר זה, שבּו חייתי עשרה שבוּעות, נתגלה והושמד. אולם הוא הושמד, לאחר שנחלצו ממנו, בקבוצות קטנות, כמעט כל המסתתרים בו. איך נתגלה? – ה״שקץ״ שעסק בהברחת יהודים מן המחנה נהרג (עריק מהצבא הפּולני היה ועבד בשבילנו בשׂכר), ואז גילוּ בני משפחתו את מקום הבּוּנקר לגסטאַפּוֹ. הנאצים הרגוּ את היהוּדי האחרון שמצאו בו ואת האיכּר הפּולני שבביתו היה הבּוּנקר תלוּ.

כל הדברים האלה הגיעו לאָזנינו בשעה שהיינו כבר הרחק מחוּץ לתחוּם פּולין. עד הגבול הלכנו ברגל. בחודש דצמבר היה הדבר, וגוֹבה השלג עד למתניים. שתי קבוּצות אחרות, שמנוּ ארבע נפשות, נתפסו בדרך ולא זכו להגיע לגבוּל. שוב ענשוּ את הפּולנים שעזרו ליהודים, ומאז קשה היה למצוא פּולני שיסכּים לעזור לנוּ ואפילו בשׂכר גבוה.

באותו הזמן בא שליח מיוחד מהוּנגריה, שהביא כסף ודרישת־שלום מהציונים והחלוּצים ומארץ־ישראל. השליח עודד לבריחה. אבל רבּים כל־כך נוֹרוּ בדרך, ששוב לא העזוּ לברוח. גם שליחים נוֹרוּ.

מוּניק לא הרבה לספּר על החיים בגיטו בתקופתו הראשונה. גם על דרך הבריחה שהיתה משופעת בהרפתקאות וסכנות לא סיפר אלא בקצרה, כי כל ישוּתו היתה נתוּנה לרשמים העזים מחיי הבוּנקר. וחזר וסיפר על החיים הללוּ והוסיף פרטים מפּרטים שונים.

בבנין שמעל לבוּנקר של בּאָנדין גרוּ חמישה חברים, על מנת שיוּכלוּ להקביל את פני אנשי הגסטאַפּוֹ, אם יבואוּ, ויצילו על־ידי כך את המסתתרים מתחת לפני האדמה. הרשל שפּרינגר היה עם החמישה. ויום אחד אמנם באו אנשי־הגסטאפּוֹ ואָסרוּ את כולם והביאום לקרון של אחת מרכּבות־המוות. הקרוֹן, העשוי עץ, היה סגוּר וּמסוּגר. מה עשה הרשל? – ניפץ אחת מדפנות הקרון וקפץ מן הרכּבת אגב נסיעה. רגלו נשברה ולא יכול להלך, אף־על־פי־כן חזר אל חבריו אשר בבוּנקר.

המעשה אירע בראשית ימי הישיבה בבוּנקרים. החברים האמינו עוד, כי בדרך זו אפשר יהיה להציל רבּים. הרשל היה מיוֹזמי רעיון הבוּנקר ומן הראשונים שהגשימוּהוּ למעשה. חבר טוב היה וּמדריך שידע לעודד את חבריו. אבל כעבוֹר זמן נמאסו החיים גם עליו. כי בבוּנקר ישבו בני־אדם ימים מרוּבּים באפס מעשה, באויר הדחוס, אחוּזי פחד וקוֹדחים ממחנק וּמחוֹם. פתח הבוּנקר היה מכוּסה שכבת־ביטון עבה לבל ישגיח הדוֹרך על הריצפּה בחלל שמתחתיה. יורדים היו לבוּנקר בסוּלם קטן, שהותקן במיוּחד לירידה. צפוּפים היו עומדים או יושבים על האיצטבות שעות וימים, חולים מרעב ומצמא ומבטלה ומפחד וממחנק. מי שהצליח לצאת, היה רץ כמטורף לבקש מעט מים להשיב נפשו, אף שידע כי בדרך ימצא מותו.

הרשל לא זכה, לא ניצל.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47256 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!