עֵדוּת ראשונה ממחנות ההשמדה הביאה לארץ־ישראל, בחודש דצמבר 1942, השיירה הקטנה של “מוּחלפים”. בשם זה כינו באותם הימים קומץ של נתיני ארץ־ישׂראל, אשר פוּרענוּת מלחמה ירדה עליהם כחתף על אדמת פּולין. והודות לפספורטים של שטח מנדט בּריטי אשר בידיהם, הצליחוּ המוסדות היהודיים הבינלאומיים, לאחר עמל רב, להוציאם מגיא־ההריגה וּלהחזירם לארץ.

בחבורת ה“מוּחלפים”, שנפגשתי עמה בבית־העולים בחיפה, היו שני נערים צעירים, אשר גורלות שונים מוּנוּ להם מיום פרוֹץ המלחמה, ויד־המקרה זימנה אותם יחד, ביציאתם מגיא־ההריגה לחרוּת.

באחד הימים הראשונים לעלייתם היו השנַים פוסעים, יד ביד, ברחובות חיפה הסוֹאנים, תמהים למראה עיניהם: תנועה כזאת! חיים רעננים כל־כך! במיוחד התמיהה אותם הבּעת פניהם השלוה של העוברים והשבים ברחובות, הצועדים בקומה זקופה, כבני־חורין. "בשוּם עיר בעולם – אמרו – אין בימינו תנועה עֵרה כל־כך! וינה הבירה, שעשו בה כמה ימים, היתה כעיר מתה. ברחובותיה המשמימים היו מהלכים רק חיילים קטוּעי יד ורגל וחבוּשי ראש.

משני קצותיה של ארץ־הנאצים נתגלגלו שני החברים לארץ־ישראל, מן הגיטו במזרח וממחנה השבויים במערב. ושונים למראה היו. האחד, והוא הקשיש – שחור־שׂיער וָעין, חיוור ועגמוּמי, צנוּע ונחבא אל הכלים. בגדו, הקטן, מכפי מידתו, העיד אף הוא על רוב סבל ועוֹני. מגיטו לודז' בא אלינו ומגיטו וארשה. עבד במחנה המרוחק 12 קילומטר מן העיירה סנדומיר, והיה הולך יום יום 24 ק"מ ברגל. יחידי בא. ההורים והאח, נתיני ארץ־ישראל אף הם, נפסלו תעודותיהם ברגע האחרון. לו, לבן הקטן במשפחה, עמדה זכוּתה של תעודת־הלידה הכתוּבה עברית ואנגלית. האב והאח נשארו בסַנדוֹמיר, אך בדרך, בווינה, הגיעה השמועה לאָזניו, שגם הם, כרוב מכריהם וידידיהם, כבר נשלחו אי־שם למחנות־המוות. והספק כירסם בלבו אם עוד ישוּב ויראַם.

כך סיפר הנער, וכוּלו מתכּווץ ומצטמק תוך כדי סיפור, כאילו הוטל משׂא נוסף על כתפיו הדלוֹת…

הנער האחר, נתין בריטי היה. שׂערוֹ אדמוֹני ושׂרטוּטי פניו יהודיים טיפּוסיים. גם הוא כחוּש ומדולדל. אך מכל דיבור שלו ומכל תנועה ניכר היה בו, שכאין וכאפס הוא הסבל אשר נתנסה בו לעומת עינוּיי חברו. חיש מהרה רץ הנער הלודז’אי לקבל פני חברו הגבוה ממנו, כשאך ראהו מרחוק וצרורו בידו. התנפל על צוָארוֹ, כשהוא עומד על בהונות רגליו, חיבקו ונשקוֹ בחמימוּת ופניו נוהרות מאוֹשר, כמי שחוזר אל חיק משפחה ובית־מולדת.

השנַים נפגשו בווינה, בבית־מחסה שבּו שוכנה קבוצת ה“מוחלפים” מכל קצווי גרמניה. הבדידוּת והגורל המשותף והכמיהה לחמימוּת של משפחה, הציתוּ את אש הידידוּת. וכל אותה השעה, שהיה הנער מלודז' מספר קורותיו העגומות ומסביר בדייקנוּת יתירה את שיטות ההשמדה הנאצית – לא פסק מלשאול ולתהות: היוכל חברוֹ להילווֹת אליו באשר ילך? הינתן לשניהם להשאר יחד?…

רבות ראה הנער בעיניו. בפרוץ המלחמה, והוא בגיל בר־מצוָה, היה תלמיד הגימנסיה העברית בלודז' מיסודו של המשורר יצחק קצנלסון. אביו, סוחר־ברזל אמיד, עסק לפני־כן במסחר זה בתל־אביב וירד לפולין לפי פקודת־הרופא, מאחר שנתערערה בריאותה של האֵם.

בשמונה בספטמבר 1939, בשבוע הראשון למלחמת־העולם השניה, בא האסון על לודז' עירוֹ. – בו ביום הופיעו גדוּדי החיילים הנאצים בתחומיה. תחילה לא היה המצב חמוּר ביותר. עוד מותר היה לו ליהודי להופיע ברחוב בלי “כּוכבים” (זה הטלאי הצהוב, מלפנים ומאחור, שצורת מגן־דויד לו).

– אותו זמן – סיפר הנער – כבר היכו ושדדו. אף־על־פי־כן עוד אפשר היה לחיות. אבל הרעה גברה והלכה ללא מעצור.

וגברה והלכה גם עצבּנותו של הנער בסַפּרוֹ את סיפוּרו הנוגה. עיניו הושפלו לארץ, והדברים יצאו מפיו מקוטעים, טרופים ובלוּלים:

– רבּים ברחוּ לרוּסיה. גם האח ברח. בן עשרים־וארבע היה. כעבור חָדשיים החרימוּ את בתי־המסחר והושיבו בהם “קוֹמיסַרים”, אלה “הנאמנים” מטעם השלטונות. כך עשו גם בבית־המסחר שלנו. הדבר היה כבר לאחר מאסרם של כל עורכי־הדין וכל הרופאים והמהנדסים שנשלחו למחנות־הריכוּז המפורסמים בדאַכאוֹ שבגרמניה ואוֹשביץ שעל־יד קראַקאוֹ. אז נפוֹצוֹ שמועות, כי יוּקם גיטוֹ. חטפו לעבודת־כּפיה במחנות, ירו ברחובות. הוציאוּ יהודים מדירוֹתיהם.

יום אחד, בשלישי בשבוע, בשעה 11 בבוקר, באו אנשי הגסטאַפּוֹ לביתנו וציווּ לצאת מיד, תוך חמש דקות, והרשוּ לקחת חפצים רק במשקל שני קילוגראמים לנפש. את הרהיטים וכל חפצי הבית העמיסו על מכוניות שלהם והובילו אותם, מי יודע לאן. חיפשו ובדקו שמא הסתירו תכשיטים או חפצים יקרי־ערך. האֵם והאחות נאצלו לפשוט בגדיהן, כדי שיוכלו לבדקן בדיקה מדוקדקת…

משהגיע לענין זה מסיפורו נתרגש הנער ביותר. משפה גרמנית טרופה עבר לאידיש עממית וקולו נוקב לב.

– האומנם הצלחתם להטמין קודם לכן משהו מרכוּשכם? – שאלתי.

כן, הטמינו. בזו הדרך ניצלו מרעב וּמהתנַוונוּת הגוּף והנפש.

בדצמבר 1939 הותקן הגיטו בלודז' וכל היהודים נכלאו בו באכזריוּת, ואולם עד האחד במאי היו שעריו פתוחים ליוצא ולבא.

29 בדצמבר היה תאריך ההשמדה ההמונית הראשונה. גרמנים עברו ברחובות העיר והשמידו ביריות מאוֹת יהודים, וכך הכריחוּ את הסרבנים והעקשנים להיכנס לתחוּם הגיטוֹ. ולמחרת היום לא נותרה אפילו נפש יהודית אחת בחוּץ. עכשיו, הקיפו את הגיטו גַדר, ובתוך צריפים מיוחדים, שהוקמו למצפה ביום ובלילה, העמידו שומרים במרחק מאה מטר זה מזה. וליתר בטחון, לבל יתחמק איש, הציפו את הרחובות באוֹר מסַנוור.

מיד נשתנו תנאי־החיים תכלית שינוי. מחיר הלחם עלה עד 30 מארק לקילוֹ, תפוחי־אדמה עד 5 מארק, חמאה – 120 מארק. מי שהעז להתקרב אל הגדר – נוֹרה. כך נפלו יום־יום 15–20 איש. בוקר אחד נערך טבח בגלל שמועת־שוא שפשטה בגיטו, כי הרוסים באים וּכבר הם עומדים מאחורי בית־הקברות. כל יהודי הגיטו יצאו אל הרחובות, צוהלים ושמחים. בכמה מקומות גם פרצו את הגדר וניסו לצאת העירה. אך בו ברגע הופיעוּ מכוניות משוּריינוֹת וירוּ והרגוּ בלי רחם.

מאותו היום הוּחמר העוצר ונתרבו הגזירות.

בתקופה זו נחלק שטח הכיבוש הנאצי בפולין לשני חלקים – ל“דוֹיטשאֶס־רייך” (הממלכה הגרמנית) ול“גנראַל גובאֶרנאַמאֶנט” (הממשל הכללי). וּפשטה שמועה, כי בשטח ה“גנראַל גוּבאֶרנאַמאֶנט” אין המשטר חמוּר כל־כך. מי שהשיגה ידו חתר, איפוא, להגיע לשם. מכל קצווי פּוֹלין חמקוּ יהודים ופניהם לוארשה. גם מדאַנציג באו רבּים, מצפון וּממזרח. בינתיים החמיר המצב בגיטוֹ לודז' עוד יותר, כי שיירות גדולות של יהודים מגורשים הובאו לשם ממקומות אחרים. על שלוש מאות אלף יהודי לודז' נוספוּ תוך זמן קצר עוד חמישים אלף. אך לעומת זאת עשו מגיפות הטיפוּס והדיזנטריה שמות בגיטו והפחיתוּ מספּר תושביו מיום ליום.

האָח היה מן הראשונים שחמקוּ לוארשה – יצא בצנעה והגיע בשלום. גם האָב ניסה לצאת בעקבותיו וּלהציל נפשו ונפש ילדיו, כי המצב בגיטו הורע מיום ליום. רוב בתי־העסק כבר הוחרמו, וּמבתי־המרקחת שבעיר הותירוּ הנאצים ברשות “מועצת הזקנים” רק חמישה. הקנסות וההרג בגלל הצנעת מטבע־חוּץ תכפו והלכו. בתחומי הגיטו מוּתר היה להשתמש רק בשטרות־הנייר המיוחדים שהודפסו גרמנית ואידיש. ומי שנמצאו בידו דולאַרים, או אפילו מארקים גרמניים, נתחייב מיתה. יסורים רבּים גרם האיסוּר ללבּוש בגד ארוך. ויהודים, שהיו רגילים כל ימיהם בבגדים ארוכים, חייבים היו עתה לקצץ בגדם כדי להנצל ממוות.

הגיטו המה ככוורת. אנשים עשו כל האפשר כדי להסתגל לתנאים החדשים ולחיות. המציאו אמצאות רבּות בכל שטחי החיים. התקינוּ מיני מזונות ומלבושים שהתנאים גרמום. עבדו והתאמצו להחזיק מעמד. ובפינות־סתר גם לימדו את הילדים תורה…

היציאה מן הגיטוֹ היתה כרוכה במתן שוחד רב, 300–500 מארק לנפש. אף־על־פי־כן, החליטה המשפחה לצאת – ויהי מה. חמקוּ בחצות הלילה דרך בית־הקברות, והאֵם נשארה עוד ימים מועטים כדי לישב כמה ענינים. ולא ידעו אז, כי זמן רב יעבור עד שישובו לראותה. שכּן החבוּרה השניה של המתחמקים נעצרה, מאחר שגילה אותה פנסוֹ של אחד משומרי הגיטוֹ. וכולם נורו במקום, שתים־עשׂרה נפשות. וּמאז שוב חששו יהודים לצאת בדרך מסוכנת זו, בין קברים ושדות, הנתונה לפיקוחה של חבורת פושעים, אשר ההברחה היתה לה מקור לצבירת ממון.

חָדשיים לאחר בואם לוארשה הוקם גם שם גיטו. ושוב החלה פרשה של הסתגלות והצטמצמות. החיפושים המתמידים של השלטונות אחר סחוֹרה אסוּרה וחפצי־ערך הטילו ערבּוביה והשביתוּ מנוחת־הנפש. בתנאים אלה פרחה המלשינוּת וככל שנתרבו גילויי העזרה ההדדית ומעשי־החסד של אחים־לצרה, כן בערה הקנאה ונתגברה גם צרוּת־העין. יהודים הלשינו על יהודים ורבּים נאסרו בעקבות המלשינוּת ואף הוצאו להורג!

בתקופה זו, בהיעדר האֵם אירע אסון גדול במשפחה – האחות לא עצרה כוֹח וחלתה מצער וממחסור. ובאין עזרה רפואית ראויה לא שבה לאיתנה – בת 25 היתה במותה. כשנודע לאֵם דבר מחלת הבּת יצאה לדרך לבדה. בסכנת־נפש הצליחה להתחמק מגיטו לודז' והגיעה בשלום לגיטו וארשה. שוחד רב שילמה למבריחים, שהוֹציאוּה מבעד לבית קטן שבגבול הגיטו. קפצה מבעד לחלון לתוך שדה־התבואה שמאחורי הבית והסתתרה בשדה יום תמים, ומשם עשתה דרכה ברגל. את בתה לא מצאה עוד בחיים.

והחיים בגיטו הולכים ורעים מיום ליום. היו עולים על משכּבם בחשש שמא יבואו בלילה ויוציאוּם לעבודת־כּפיה, וביום היום מפחדים מפני צילוֹ של כל נאצי לבוּש־מדים. היוֹקר האמיר, הכסף אזל. חזרו איפוא לבקש דרכים לצאת למקום שהתנאים שם נוחים יותר. כך היו יהודים נודדים ממחוז למחוז, מעיר לעיר ומעיירה לעיירה. ה“גנראַל גוּברנאַמאֶנט” נחלק אז לארבעה מחוזות: ראדום והסביבה, לוּבּלין והסביבה, וארשה וקראקוב. פתאום עברה שמועה, כי במחוז ראדום התנאים נוחים יותר, ומיד החלו נוהרים לשם. בינתיים פשטה ידיעה מחרידה, שעומדים לשלח את כל יהודי וארשה בכיווּן בלתי־ידוּע – וכל מי שעוד פרוּטה בכיסו קם וּברח.

הדבר היה בחודש מארס 1042. ימים קשים באו על קהילת וארשה. מדי יום ביומו היו חייבים 15–20 אלף יהודים להתייצב בכיכּר קראַשינסיקי, במרכז העיר, ושם היו ממיינים אותם לסוּגים שונים. רק מעטים מהם שוחררו, ואילו רוּבם נשלחו לעבודת־פרך. זוהי התקופה שבּה שלח יד בנפשו המהנדס צ’רניאַקוֹב, ראש קהילת וארשה, לאחר שנדרש לסייע לשלטונות במלאכת ההשמדה.

משש מאות אלף יהוּדי וארשה נשתיירו, לאחר זמן קצר, רק 30 אלף, שהוסיפו לעבוד עבודת־פרך בבתי־החרושת לנשק ולתחמושת. רבּים נמלטו לכל שנשא אותם הרוח, כך נמלט גם הנער עם הוריו והגיע לעיירה סנדומיר שבמחוז ראדום ועבד שם במחנה־כפיה בחפירת תעלות, שנועדו להטיית מי־הויסלה לאפיק אחר. האח הבכור נשאר עוד זמן־מה בגיטו וארשה, וכאשר הצליח סוף־סוף להמלט משם ולהצטרף אל בני המשפחה, לא הכירוּהוּ כמעט, – כל־כך נצטמק.

מחוזות לוּבּלין וּקראַקוֹב “פּונו” כבר אז, ומאות־אלפי יהודים נעלמו ולא נודע מקומם איהוּ. לבסוף “פונתה” גם ראדום והיתה לעי שממה. רק בעיירות הקטנות שמסביב טרם הספיקו לפגוע – בסנדוֹמיר, קלימנטובסק, קופשבניצה, סטאַשוב. אך לבסוף הגיעו מלאכי־החבּלה גם לשם. בכל מחוז ה“גנראל גוּבאֶרנאַמאֶנט” כולו לא נותרו אלא 120 אלף יהודים, מתוך שני מיליונים. יהדוּת פּולין חוסלה כמעט כולה. עתה בא תורם של הקיבוצים היהודיים באירופה המערבית, שנפגעו פגיעה קשה עוד קודם לכן. בדרכו של הנער מסנדוֹמיר לווינה, חלפו על פניו שיירות הקרונות המסיעים אל תחנות־ההשמדה יהודים מהולנד, מבלגיה, מצרפת ומגרמניה. מראה רכבות־ההשמדה אינו מש מנגד עיניו. קולות הגלגלים המפזמים את שיר־המוות מנסרים באָזניו וּמרעישים לבּוֹ, וּמנוּחה לא ימצא.

סיפור זה נתייחד מחבריו, באשר סיפרה אותו ילדה חיננית ״צברית״ שדרכי חייה הובילוה מכאן לשם. וכך סיפרה רבקה:

– איני זוכרת את ראשית המלחמה, ילדה קטנה הייתי אז, בת שש שנים. כשהתחילו יורים, ואוירונים השליכו פצצות, חפצה ״מאמעשי״ (אמא) לשוב לארץ־ישראל. נולדתי בתל־אביב. בקיץ נסעתי עם אמי לבקר אצל ״זיידעשי״ (סבא) בפולין. הנסיעה בים היתה יפה מאוד. שני הסבּים שלי גרוּ בעיר אחת, בסוסנוביץ, והיו לי שם גם הרבה דוֹדים ודודות, והיה שמח מאוד. תחילה לא הבינותי פולנית כלל, וגם אידיש לא ידעתי. אחר־כך כבר הבינותי הכל. גם גרמנית הבינותי. ידעתי מה צועקים הגרמנים ומה הם חפצים.

גרנו אצל סבא, מרדכי־מנדיל שמו. זקן בן 70 שנה היה, ואולי יותר. כאשר אמא שלי הלכה לעבודה בבית־החרושת של הגרמנים, נשארתי בבית לבדי עם סבא. שבוּע אחד היתה אמא קמה לפנות בוקר ועובדת משעה 5 עד 4 אחרי־הצהרים, ושבוע שני היתה עובדת מ־1 בצהרים עד חצות הלילה. גם לאחותי ״סאלושה״ (שרה) היה כרטיס־עבודה, ובוקר בוקר הלכה לעבוֹד.

כשנשארתי לבדי בבית, הייתי מטאטאָה ושוטפת את הריצפּה. גם מבשלת הייתי, לפי הוראותיה של אמא. סבא היה שוכב במיטה כל היום. כאשר דפקו הגרמנים בדלת, פתחתי להם מיד – צריך היה לפתוח מהר כדי שלא יירוּ בדלת, או יעשו משהו גרוּע עוד יותר.

בזמן הראשון לא היו החיילים הגרמנים מכים נשים וילדים. אבל אחר־כך לא היפלו שום איש לטובה. גם את סבא היכו בשוֹט של גוּמי על ראשו. הייתי בוכה מאוד כשהיה נכנס גרמני לבית. אחר־כך חדלתי לבכות, – האם יעזור הבכי? אבל לבּי רעד מפחד. את הילדים לא היכו הגרמנים, אותם הרגו תיכף ומיד, או שהיו תופסים אותם ומובילים אותם אִתם.

כאשר נכנס לבית גרמני אחד, לא היה הדבר נורא כל־כך, כי היו גם גרמנים טובים, וביחידוּת לא היו אלה עושים רע לילדים. פעם נכנס גרמני לביקורת, ובסיר שבמטבח התבשל בשר. אכילת בשׂר – היה חטא גדול ליהודים. מיהרתי למטבח והסתרתי את הסיר. הגרמני הלך בעקבותי וראה זאת. חשבתי, כי יירה בי – אבל הוא לא עשה לי דבר. פעם אחרת רדפוּ חיילים גרמנים אחר שתי נערות יהודיות. הנערות, בנות השכנים, נכנסו בבהלה לתוך ביתנו ואמא הסתירה אותן. הגרמנים פרצוּ לתוך הבית והתחילו חוקרים אותנו אם הסתתרו כאן נערות. אמא־שלי אמרה, שלא ראתה דבר. חיפשו ומצאו את שתיהן. חפצו לקחת אִתם גם את אמא. אז הרימונו קול צעקה, אני ואחותי, וצעקנו בכל כוחותינו, עד שהגרמנים הירפו מאמא.

בבית סבא היו רהיטים יפים. על כן פחד, שיבואו הגרמנים ויקחו הכל. אבל סבא־שלי חכם מאוד. קרא לנגר וביקש ממנו ללכלך את הרהיטים בכתמים ולקלקל אותם כך, שהגרמנים לא ירצו בהם. כשהגרמנים היו נכנסים לבית היו ניגשים מיד אל הארונות ולוקחים כל מה שהם מוצאים שם. ואנוכי ידעתי, שאסוּר לצעוק או לבכּות, רק לחכות בשקט עד שיגמרו ״מלאכתם״ וילכו להם.

כל זה היה צחוק לעומת מה שעשו הגרמנים אחר־כך, בימי ״המשלוחים״. פעם באה אמא מן העבודה ואָמרה, שמחר היא לוקחת אותי ואת אחותי לבית־החרושת, לביקוֹרת. כזאת היתה הפקוּדה: כל העובד בבית־חרושת יביא אתו את בני משפחתו. הכל חייבים להתייצב במגרש־הספורט כדי לחתום על תעודותיהם. ״זיידעשי״ לא חפץ ללכת. חכם הוא סבא שלי, נשאר בבית יחידי והגרמנים לא בדקוּ אז בבתים. ״מאמעשי״ לא פחדה כלל. היא היתה עובדת מצויינת והמפקח הגרמני היה מרוּצה ממנה.

הדבר היה ביום הרביעי, 12 באוגוּסט. בשעה ארבע לפנות בוקר העירה אותנו אמא, רחצה פנינו וחפפה ראשינו עוד יותר טוב מאשר בערב הפסח לפני ״הסדר״. ואת השׂמלות היפות לבשנו, כדי שנהיה נקיות ויפות בשעת הביקורת והגרמנים לא ימצאו בנוּ כל פגם. בבית־החרושת של אמא־שלי עבדו 500 איש, וכל אחד מהם הביא את בני משפחתו, והמקום היה צר מאוד. חיכו לביקורת עד שעה 10 – 11. אז באו אחדים מאנשי המיליציה היהודית וציווּ שנלך כולנו למגרש־הספּורט. ואולם אך יצאנו לרחוב וראינו את הגסטאפּוֹ, הבינונוּ שהפילו אותנו בפח וכולנו אבוּדים.

הדרך אל מגרש הספּורט רחוקה, אנשי הגסטאפּוֹ זירזו את ההולכים וירוּ באויר כדי להטיל פחד. הצפיפוּת במגרש היתה איוּמה. אמא החזיקה בנוּ היטב, שלא נאבד. פתאום התחיל יורד גשם שוטף, מבּול ממש. אמא כיסתה ראשינו במגבת שהוציאָה מילקוּטה, אבל זו לא הועילה כלל – היינו רטובות עד לעצמותינו והרגלים כאבוּ מעמידה. אז ישבתי תחתי בתוך השלולית. אוי, מה נורא היה זה! אני רואה הכּל לפנַי…

בלילה לא פסק הגשם. הגרמנים כיוונוּ זרקורים לכל צד, כדי שאיש לא יוּכל לברוֹח. בלי הפסק נשמעו יריות. ילדים רבּים רבצו ברפש ולא העזו לבכות או לצעוק בקול. בכוּ בלחש. ואז אמר מישהו:

– ישמע אלוהים את בּכי הילדים!

אנוכי לא יכולתי להירדם. אז ישבה ״מאמעשי״ בתוך הרפש ולקחה אותי בזרועותיה. בכל פעם היתה מעירה אותי ושואלת:

– רבקה׳שי, אַת ישנה? – פחדה שמא אתעלף מרעב ומצמא, כי ילדים רבּים, וגם מבוגרים, התעלפוּ. בכל פעם נשמעה קריאה: – אחות, הצילי! ואחיות השירוּת הסניטארי של ״מועצת היהודים״ היו באוֹת ומגישות עזרה. פעם נשמעה קריאה מתוך החשיכה:

– גוואַלד, (הושיעו) יהודים, אשה כורעת ללדת! וכך, בתוך הביצה, נולד ילד…

הייתי צמאה מאוד, ולא יכולתי שׂאת יותר את הצמא. אז אמרה אמא, שאנסה לאסוף בידי טיפות גשם ואלקק אותן. אבל זה הגביר עוד יותר את הצמא. בבוקר התחילו הגרמנים מתגרים בנוּ, זורקים פרוּסות לחם לתוך הרפש ומסתכלים בהנאה באמהות המוציאות את הלחם המזוֹהם, שוטפות אותו במים ומאכילות את הילדים הרעבים.

כשהתחילה הביקורת לפני המשלוח, היו הגרמנים מגרשים את האנשים ממקום למקום, מלקים בשוטים ויורים. רבּים נדרסו בצפיפוּת האיוּמה.

ויהודים לא פסקו מלצעוק: ״שמע ישׂראל…״

אינני זוכרת כיצד הורחקתי מאמי – זרם האנשים ניתק אותי ממנה. התחלתי צובטת בני־אדם ברגליהם, שלא ירמסוני, נשכתי אותם בידיהם. אבל איש לא שׂם לב לצביטוֹת, כי ראו את המוות לפניהם. לבסוף נפלתי ואנשים דרכוּ עלי. חשבתי, כי אשאר שוכבת כך ולא אקום עוד. אבל מישהו הרים אותי, תפסני בזרועותיו וקרא: – הצילו את הילדה!

האיש הטוב הזה הצילני ממוות.

לא ידעתי היכן אמא שלי. ובמגרש היו אלפי אנשים, כתף בכתף נגעה, ואי אפשר היה להבחין בין איש לאיש. לעומדים בקצווֹת היה יותר נוח, אבל לעומת זאת היכו בהם הגרמנים יותר. יהודים שהיו בתווך התפללו בינתיים ב״מנין״ וקראו תהילים – התפללו בלי טלית וּתפילין, כי לא הספיקו לקחתם אתם. אמא שלי חשבה שכבר לא תראני חיה וחיפשה אותי בין הילדים הנרמסים והמתים, שסולקו הצידה. פתאום ראיתי את דודתי, אחות אמי, והיא הביאה אותי אל אמא. מה שמחה ״מאמעשי״!

אז התחילה הביקורת. היו שני שולחנות. אמרו: השולחן שמצד ימין טוב, שמצד שׂמאל – רע. עמדו כולם בשורה אחת ולא היתה אפשרוּת לבחוֹר. הלכו לשולחן שאליו דחפו הגרמנים. אמא שלי ניגשה אל השולחן שמצד שׂמאל.

– איפה אבא? – פנה הגרמני אלי.

– בפלשתינה, – עניתי מיד.

התחיל קורא:

– אשה מבית־החרושת, שני ילדים, האָב בפלשתינה.

– לקבוצה מספר שלוש! – ענוּ לו.

קיבלנו את המספר 3. זה היה מספר רע – לחקירה נוספת. אבל גרוע עוד ממנו היה מספר 4 – למוות. רק מספר 1 היה טוב, מי שזכה בו שוחרר מיד. ומספר 2 נתנו רק לאנשים צעירים שנלקחו ל״ארבּייטס־איינזאץ״ (עבודת־כפיה)!

ביום החמישי בערב כינסו אותנו עם עוד מאות אנשים מקבוצה 3 לחצר אחת, ושם נשארנו עד יום ראשון. כל הבתים היו ריקים. נכנסנו לבית אחד ושכבנו לישון. ״מועצת היהוּדים״ שלחה לנו דוּד מרק ופרוסות לחם. מיום ליום נתרבו המשלוחים. וביום הראשון בערב כבר היינו מעטים. אמא־שלי לא האמינה עוד שגם אנו נשאר בחיים.

פתאום נשמעה קריאה של גרמני:

– אטלה ק. עם שני ילדים, מיד אלי!

וגרמני זה הוציא אותנו מן החצר. הוא אמר, שאמא שלי עובדת טובה היא, ״יהודיה מוֹעילה״. אחר־כך סיפר לנו סבא, כי הדוֹד שלי, בנוֹ מבנדין, הוא שהציל אותנו. דוֹד זה היה לו בית־מסחר גדול לעורות והושיבו בו גרמני אחד, נאמן הגסטאפּוֹ. ואילולא אחיו של אותו ״נאמן״, שהיה מראשי הגסטאפּוֹ בסביבה, היו שולחים גם אותנו לאוֹשביץ.– – –

– כשנכנסו הגרמנים לסוסנוביץ – סיפרה רבקה – לקחו מיד את כל הסחורה שבמחסן סבא שלי – סבא זה, עשיר היה ועסק גדול של עורות לו. באו חיילים גרמנים במיני מדים חוּמים ועמהם פועלים שהוציאו את הסחורה והעמיסוה על גבי עגלות גדולות. יהודים רבּים התאספו בחצר, ובשעה שהחיילים הסבו ראשיהם, היו חוטפים חבילות־עור וּבורחים. אחר־כך בא ״נאמן״ גרמני וקיבל לרשותו את בית־המסחר של סבא.

עוד לפני המלחמה הטמין סבא בבית סכוּם־כסף גדול. כשציווּ הגרמנים להחליף את הכסף הפּולני במארקים שלהם, לא ציית. אחר־כך ירד ערך הכסף הפולני, וסבא התרושש פתאום. ראיתי בעינַי צרורות צרורות של שטרות־כסף פולניים (סבא היה נוהג למנותם מזמן לזמן), אבל אי־אפשר היה לקנות בהם משהו. מזלנו, שדוֹדי שלח ידו במסחר של גוּמי, שעוָנית ופרוה – מסחר זה, שהיה אסוּר ליהודים – וכך קיים את כל בני הבית. הדוֹד היה מביא סחורתו מבאֶנדין ואמא עוזרת לו לשאת את החבילות. ביחוד היה מביא מיני שעוָנית, וסנדלרים קנו מידו לתעשיית נעלים. גם לקניית נעלי שעוָנית דרוּש היה רשיון. ל״מועצת היהודים״ היה בית־מסחר שנקרא ״קואופּרטיב״, ושם השיגו גם נעלים ממין זה. באגף אחד של בית־המסחר היה בית־המרקחת לשירוּת החולים היהודים ובאגף האחר – מחסן של צרכי תפירה לבתי־המלאכה ומעט צעצועים, ישנים ולא יפים. בבתי־המלאכה ייצרו יהודים כל מיני חפצים נאים, גם נעלים טובות משעוָנית וגוּמי, אבל אלה נשלחו לגרמניה, ול״מועצת היהודים״ הרשוּ למכּור רק את הפסולת.

תחילה לא היה אצלנו בית־ספר כלל. מבוקר עד ערב לא ידענו, אנחנו הילדים, מה לעשות. ורק כשנה לאחר פרוץ המלחמה נפתח בית־ספר מטעם ״מועצת היהודים״. המורים והמורות היו יהודים.

למדנו כחמישה־ששה חָדשים. אבל יום אחד אָמרה המורה, כי בית־הספר נסגר, ואסוּר ללמוד. אנחנו, הילדים, עזרנו להוציא את הספסלים לרחוב, אבל לא הפסקנו ללמוד. המורה שלנו היתה טובה מאוד. היינו מתאספים שלוש פעמים בשבוּע בביתה של ילדה אחת ושם לימדה אותנו המורה ״בטריפה״ – לימדה פּוֹלנית, גיאוגרפיה וחשבון. בשלושת הימים האחרים למדנו עברית בביתו של המורה וינר. פחדנו להביא אתנו ספרים, ולמדנו רק שעה אחת. וכשחזרוּ ילדי כיתתי לבתיהם, היו באים ילדים אחרים ללמוד. המורה וינר לימד כאלף ילדים. כולם אהבוּ אותו, וביחוד אהבתיו אני, שעוד ידעתי מעט עברית וזכרתי את ארץ־ישראל. המורה היה מסַפר לנו מעשיות רבות מחיי עמנוּ ומסבלותיו בתקופות שונות, והיה מנחם אותנו בסיפוריו על חייהם הטובים והיפים של היהודים בארץ־ישׂראל.

כל ילד שילם למורים. אמא שלי שילמה בשבילי ובשביל אחותי הקטנה שמונה מארקים לשני המורים יחד. כך למדתי עד יום ה״אוֹיסזידלוּנג״ (הגירוּש), ב־12 באוגוּסט 1942. אחר־כך התחלתי לעבוד בבית־מלאכה גרמני, כדי שאהיה מעתה ״יהודיה מועילה״. כי ביום הביקורת הכללית במגרש הספּורט קיבלה אמא שלי את המספר הרע 3, מפני שהיו לה שני ילדים קטנים, שאינם ״יהודים מועילים״ – אחותי הצעירה ממני בשנתיים, ואנוכי.

אמא־שלי עבדה עבודת־פרך בבית־המלאכה לחייטוּת של ״מועצת היהוּדים״. שם תיקנו וחידשוּ מַדי־צבא ישנים וּמשוּמשים. את המַדים היו מביאים מן החזית כשהם מנוקבים מכדורים ומכוסים כתמי דם. אמא־שלי היתה מגהצת את המַדים המתוּקנים ומקבלת בשׂכר עבודתה מארקים אחדים לחודש. אילולא עסק דוֹדי בהברחת הסחורות האסוּרות, היינו גוֹועים ברעב. אמא־שלי פחדה מפני ביקורת שניה ועל־כן ביקשה מפקיד אחד ב״מועצת היהודים״ שישתדל להכניס גם אותי לעבודה. היה עלי להכין אבני משחק הדוֹמינוֹ בשביל החיילים הגרמנים בבתי־החולים. ילדים רבּים, כ־100 או 150, עבדו אתי. היתה לי תעוּדה של ה״זונדר״ (״המיוחד״) – כך קראו בקיצור למשרד הגרמני, שניהל את עבודת־הכפיה של היהודים. שמו המלא היה ״זוֹנדאָר בּאָאוֹיפטראַגטן דאָר ס. ס.״ (הממונים במיוחד מטעם הס.ס.). המנהל הגרמני של בית־המלאכה לא שילם לנו כמעט שׂכר עבודה, ובכל זאת השתדל כל ילד יהודי להתקבל לשם, כדי שיזכה בכרטיס־העבודה האדום המציל מן ה״אוֹסזידלוּנג״.

כל ילד חייב היה לספּק יום־יום מיכסה מסוּימת של אבני־דוֹמינוֹ. המיכסה לילדה היתה לפחות 400 ולילד 600 קוּבּיות. עבדנו מתוך חרדה ועצבּנוּת, כי המנהל הגרמני אִיים שיקח את הכרטיסים מן הילדים העצלנים. לילד אחד נשברה אצבעו בשעת חיתוך העץ, ולשני – נפצעה ידו פצע אנוש. היו מעבידים אותנו לפעמים במשך כל הלילה. פעם, כשקיבל הגרמני הזמנה גדולה, לשלושים אלף אבני־דוֹמינוֹ, הבטיח לכל ילד פרס, קופסת משחה לשינַים, כדי שיעבדו בשקידה יתירה ויכינו את המיכסה למועד.

בבית־המלאכה עזרנו הרבה איש לרעהו. אנוכי, הצעירה בכולם, לא הצלחתי להוציא מתחת ידי יותר מ־300 ״חתיכות״, וילדות שהספיקו להכין למעלה מ־400 היו נותנות לי משלהן, כדי שלא יאמר הגרמני, כי עובדת גרוּעה אנוכי. פעם באו מהגסטאפּוֹ לבדוק אם אנו עובדים היטב. אז ציוָה הגרמני לכל ילד להכין כמה קופסאות מלאות של דוֹמינוֹ, כדי להראותן למבקרים. וכיון שלא כל הילדים ידעו להוציא עבודה יפה, החלטנו שהחרוצים יתנו משלהם לנחשלים. לעתים קרובות היה בא אלינו כמבקר מה״זונדר״ איש ס.ס. רלר, קטן־קוֹמה ובעל־בשׂר – רוֹצח מפוּרסם. היה מהלך בינינו וּבוֹדק אם כל הילדים עוֹנדים את הטלאי הצהוֹב לסינרי־העבודה. פעם אבד לי הטלאי שלי ואותו יום קשה היה להשיג טלאי צהוב בכל הגיטו ומחירו האמיר מ־10–20 פניג ל־1.50 מארק. כשראיתי את רלר, התעלפתי כמעט מפחד. אך קרה נס ולא השגיח בי.

חובה היתה לעבוד בבית־המלאכה גם בשבת. ״זיידעשי״ לא רצה שאחלל את השבּת, אבל ״מאמעשי״ פחדה מאוד שמא יפטרוני, – ועל כן עבדתי גם בשבת. זמן־מה היה המפקח היהודי מטעם ״מועצת היהודים״ מחלק בכל יום פרוּסת־לחם בריבּה לילדים. אבל לרוב היינו רעבים. הילדים הזריזים בעבודתם היו מקבלים לפעמים פרסים בסך כמה מארקים. לי היתה העבודה קשה מאוד, ואף־על־פי־כן הייתי מאוּשרת, שכּן בזכוּת עבודתי ניצלנו.

לאחר ביקורת הגסטאפּוֹ ב־12 באוגוּסט יצאת גזרה חדשה, שכּל משפחה ש״אינה מועילה״ חייבת לעקור דירתה לפרבר שבדולה, והיה ידוע, שהעוברים לשם הם ראשונים ל״משלוח״. גם אמא הוזמנה ל״מועצת היהוּדים״. ורק בזכוּת כרטיס־העבודה שלי ניצלנו.

לבסוף קרה לנו נס וחזרנו אל ״טאטעשי״ (אבא) לארץ־ישראל.

בסוף דצמבר 1942 יצאה חבורת ה״מוּחלפים״ השניה, ובה אחת־עשרה נפשות, מסוֹסנוֹביץ וּמבאֶנדין – שתי ערים פּולניות שכנות בשלאָזיה, בסמוך לגבול הישן של גרמניה. גם בשיירה זו היה מספּר הניצולים קטן ממספּר רשיונות־היציאָה, שנתקבלו מטעם השלטונות הנאצים, כי רבּים מבעלי הרשיונות לא היו עוד בחיים… בשיירה באו כמה נשים נתינוֹת ארץ־ישׂראל. ובאה אֵם עם שתי ילדותיה הקטנות. שעל־אף גילן הצעיר כבר טעמוּ טעם היד הנאצית. הגיעו לחיפה דרך וינה, בודאפּשט, בּלגראד, קושטא, אנקרה וחלבּ שבסוּריה. וכל רשמיהם עוֹדם חיים עמהם, ומרעישים לב השומע.

בחבוּרה קטנה זו היתה נערה צעירה, חברת הנוער הציוני בסוֹסנוֹביץ. הוריה, בעלי בית־חרושת לנעלים בסוֹסנוֹביץ, עלוּ לירושלים לפני המלחמה. הבת נשארה אצל אחותה. עלייתה נדחתה, כדי שתוּכל לסַיים חוֹק לימוּדיה בגימנסיה הפּולנית.

וּנערה זו, הרכּה והענוגה, היא שגוללה לפנינו את פּרשת השוֹאָה על כל פרטיה ודיקדוקיה. והיא גם שבישׂרה לנו את בשׂורת ההתקוממוּת בין חומות הגיטוֹ.

אותו ערב, בסַפרה את סיפורה הלוהט, באידיש ובגרמנית עממית, מתובלת במשפטים עבריים ארצישׂראליים, לא עמדנו עדיין כראוּי על משמעם העמוֹק של דבריה. זרים היו לנו מוּשגי החיים שנוצרו בגיטוֹ. למעלה מכוֹח תפיסתנו היו הכוחות העצומים שהדריכו את פעולת־המרד. ורק אחר־כך, כשנפרסמה בכל עתוני העולם פרשת ההתקוממוּת בגיטו־וארשה, נצטלל סיפוּרה של הנערה הצעירה וּהוּאָר באוֹר המעשה הנעלה.

וכך סיפרה הנערה:

סוֹסנוֹביץ – באָנדין – דוֹמבּרוֹבה היו, לאחר ה״עקירות״ הרבות וה״פינוּיים״ וה״משלוחים״, למרכז היהודי הגדול באירופּה. שם רוּכזה שארית הפליטה מפּולין ומגרמניה ומכל הארצות האחרות של הכיבוש הנאצי. לפי הידיעות שהגיעו לסוֹסנוֹביץ לפני צאת הנערה לארץ, היתה כבר וארשה באותם הימים ״יוּדנריין״ (נקיה מיהוּדים). הידיעות הללו הביאו לסוֹסנוֹביץ שליחים, שהצליחו לעבור ממקום למקום. בהדגשה מיוחדת סיפרה, כי פרוּמקה הגיעה מוארשה לבאָנדין בשליחות של צביה ונשארה שם. את שני השמות הללו, שמותיהן של החלוצות מראשי מרד־הגיטו, ביטאה בהערצה. נקבה בבטחון תאריכים ומספּרים ששמעה מפי ראש ה״קוּלטוּסגאָמַינדה״ (הקהילה היהודית), באסיפות יהודי גיטו סוֹסנוֹביץ: עד דצמבר 1942, מועד צאתה מפולין, פחת מספּר היהודים בגיטוֹ וארשה כדי כך, שמנה רק 90 אלף. מקור אחר נקב את המספר 40 אלף. וכל השאר – ״אויסגאָזידלט״ (נעקרו)…

בפולין כולה נשתיירו אז מכל היהדוּת הענפה, בת שלושה וחצי מיליוֹן, רק 450 אלף… בימים האחרונים לפני צאת הנערה, הגיעה השמוּעה על גירוש פיטריקוב – עוד 50 אלף יהודים שהוצאו להורג.

מקהילת סוסנוביץ שולחו שבוע־שבוע מ־50 עד 100 איש לשריפה במחנה־ההשמד באוֹשביץ. משלחים היו בלא כל הבחנה ומשמידים בלא כל הודעה. תחילה עוד היו בני המשפחה מקבלים בדואר תיבת־אפר קטנה או תעודת־פטירה. אחר כך פסק גם אוֹת זה. לעתים רחוקות נחלץ מישהו מידיו של מלאך המוות. פעם אחת חזר יהודי ממחנה אושביץ והאוזן נלאתה משמוע סיפוריו (85 קילוגראם היה משקלו של היהודי בצאתו לשם, ו־39 קילו היה משקלוֹ בחזרתוֹ).

דרך סוסנוביץ עברו שיירות רבּות ממערב אירופּה למחנות־ההשמדה הידוּעים בטרבּליאַנקה ומלקיניה ובלז׳ץ וסוּבּיבוֹר ליד ווֹלוֹדאַוָה. שם היו הגרמנים משמידים המונים במשך שעות מעטות, ואת בגדיהם היו שולחים לגרמניה. בביצוּע מלאכת־ההשמדה נסתייעו הגרמנים בגדוּדי אוּקראינים, ב״גנראל גוּבאָרנאמנט״ היו האוּקראינים המבצעים העיקריים. אולם ה״אוֹיסרוֹטוּנגס־קוֹמיסיוֹן״, זו ״ועדת ההשמדה״, שערכה מסעותיה על־פני אירופּה, לפי שיטה וסדר, היתה מורכּבת גרמנים בלבד. לאחר ביקוּר הוועדה, היו מיד יוצאות רכבות־המוות.

– הניסו יהודים להתקומם? העמדו על נפשם? – הסירבו לעלות לרכּבות־המוות?

הנערה נעצה בי עינַים מביעות צער, כאומרת: מה מסוגלים אתם, שלא הייתם שם, להבין?

כך הביטה גם באלה שבירכוה על שזכתה להנצל מן התופת.

– כּן, ניצלתי, אבל אנוכי לבדי, לבדי. והיכן הם, כוּלם?..

ניכּר היה בה בנערה, כי להם, לאותם שנשארו שם, נתון לבּה. פניה הביעו הערצה בסַפּרה על תנוּעוֹת־הנוער החלוּציות ועמידתן בפני הנאצים. תחילה קיווּ בני־הנעורים להינצל. אך משנוֹכחוּ לדעת, כי חוֹמת־הברזל הנאצית סוגרת עליהם מכל צד, החלו מתארגנים וּפועלים בסתר. כל תנוּעות־הנוער החלוציות נתארגנו לפעולה משותפת. דוקא על־עברי־פי־פחת הבינוּ, כי אם עוד יש פתח־תקוָה כלשהוּ – הרי רק האיחוּד יצילם. היה 800–900 נפש, מבני 13 ומעלה. שׂריד דל מרבבוֹת.

עד ליום צאתה היו נערכות פגישות ואסיפות. תחילה בהיתר ואחר־כך באיסוּר. עד אוגוּסט 1942 התנהלה בקרב הנוער פעולה עֵרה, בידיעת הקהילה ובסיועה. היו מוֹעדוֹנים ותחנות־הזנה. לימדו עברית ושיר עברי וביקשו להפיג מעט את הכאב והעלבון. ואולם לאחר שילוּח השיירה הגדולה הראשונה למחנות־ההשמד, פרץ סיכסוּך בין הקהילה והנוֹער, שגינה הליכה זו למוות ללא כל נסיון להתנגד ולהתגונן. יהודים, פקידי הקהילה, נאלצו בפקודתם של הממוּנים עליהם לסייע בארגוּן המשלוֹחים. הנערה יודעת, כי בלאו־הכי לא היתה דרך להצלה. מבינה היא, שאין היחיד רשאי לפסוק דינם של מנהיגי הציבוּר, אשר באין מוֹצא נתיאשו מכל תקוָה. אף־על־פי־כן, רבּה המרירוּת בלבּה.

עם ה״פינוּי״ הראשון נפתחה תקוּפה חדשה בחיי הנוער החלוּצי בגיטו. כשהוּצגוּ פנים אל פנים מול גזירת המוות, נתלבּתה אש ההתמרדוּת. אז ניסוּ לפרוץ כל פתח צר, לשלוח שליחים בדרכי־עקיפין מסוּכנוֹת, לבקש עצה ועזרה.

הנסיעה ברכּבת היתה כבר באותם הימים בחזקת סכּנת נפשות ליהודים. אף־על־פי־כן, ניסו לשלוח שליחים לברלין, ביקשו קשר עם שווייץ. אך המזל לא האיר להם פנים. לנסוע ברכּבת יכול היה רק יהודי, שמראה פניו אַרי והוא מצוּיד בתעודת־מסע בשם אַרי. אך רבּוּ המלשינים בין הפּולנים, ומן ההכרח היה לשחדם בסכומי־כסף גדולים.

הצפיה לעזרה מבחוץ, להד כלשהו מן העולם הגדול, מהיהדוּת, מהישוב והתנוּעה בארץ, היא שקיימה את הנוער וחיזקה רוּחו. אבל העזרה באה רק טיפין טיפין וּתקופה ארוכה פסקה לחלוּטין. עזוּבים לנפשם, חשוּ עצמם השרידים האחרונים, מאוכזבים ומיואשים, מוּקפים החומה הנאצית מסביב לגיטוֹ היהודי על פני אירופּה!

לאחר שנואשוּ מלקבל עזרה מבחוץ, כיוונוּ מאמציהם כלפי פנים. אימצו הקשרים בינם לבין עצמם וביקשו מגע־ומשא עם ארגוּני המחתרת הפּולניים. וגם כאן היתה צפויה להם אכזבה איוּמה, כי רוב אנשי־המחתרת הפּולניים השיבו פניהם ריקם והתנכּרוּ להם. אבל בקרב הפּולנים, שרבּים מהם שיתפוּ פעוּלה עם הגרמנים, היו גם יחידים, אנשים בעלי־לב, שסיכנו חייהם ועזרוּ ליהוּדים. ואילולא הם, אפשר לא היתה יוצאת לפוֹעל תוכנית המרד בגיטוֹ וארשה.

עתה הגיעה הנערה לעיקר דבריה, ושוב לא היה סייג לסערת רוחה. לאחרונה – סיפרה – הודיעו מוארשה, כי השיגו נשק ובשעת־הכושר יתקוממוּ. גם בּבאָנדין שׂרר הלך־רוּח של מרי. הידיעה מוארשה עוֹדדה וליבתה את זיק האמוּנה שנתעמם זה מכבר. בשנתיים הראשונות שקד גיטו בּאָנדין על פעולות ההכשרה החלוצית. יסדוּ חוות־הכשרה בין סוסנוֹביץ לבאָנדין, והשלטונות הכירוּ בה, בראותם אותה כאחת מפעולות ה״אוּמשיכטוּנג״ (שינוי ״השיכבה״, כלומר, משלח־היד). כמה עשרות חלוּצים ובני־נעוּרים למדו שם מלאכה, ישבו בכפיפה אחת ועודדוּ איש רעהוּ. חוות־ההכשרה היתה מרכּז רוּחני לכל הנוער. בה נערכוּ כינוסים ומועצות, שבהם דנוּ איך לשמור על גחלת האמונה הציונית, איך להאירה באור העליון של קידוש שם העם.

חבוּרת הנוער־הציוני היתה לאי של חברוּת. עזרוּ איש לרעהוּ וסעדוּ את החברים הכּוֹשלים. בתקוּפה הראשונה, שבּה היה מצבם של היהוּדים בשלזיה נוֹח יותר מאשר ב״גנראל־גוּבאָרנאמנט״, היו שולחים משם חבילות וכסף לאחיהם במחוזות, שסיבלם גדול יותר. יסדו קוּפּה־משוּתפת, שקראו לה בשם ״עֶֹ־ע״., ״עזרה עצמית״. הם עצמם עבדוּ עבודת־פרך והחיוּ נפשם בדוחק. ואף־על־פי־כן היו מוכרים כל חפץ עובר לסוחר – טבעת, שעוֹן, שׂמלה, וכל כיוצא־בהם, – כדי שיוּכלוּ לעזור מקוּפּתם המשותפת לחבריהם במחוזות־הגוּברנאמאָנט ובמחנות־העבודה בגרמניה.

הנערה עצמה עבדה שנה וחצי עבודת־כפיה בבית־חרושת לתרמילי צבא. דרה עם אחותה וגיסה בחדר קטן, ונוזוֹנוּ במרק תפוחי־אדמה בלבד. בגדים ונעלים נותרוּ להם, אבל מי נצרך לאלה כשחיוּ כבהמות־משׂא. מבוקר עד 5 לפנות ערב היו עובדים, ומשעה שמונה בערב נאסרה עליהם היציאה החוּצה. בשלוש שעות אלו, בין חמש לשמונה, היו עומדים רוב הזמן בתוֹר כדי להשיג מעט המיצרכים המוּתרים לפי החוק. ושעות־הפנאי הספוּרות היו קודש לאסיפות ולפגישות בעניני התנועה. ובלילות הארוכים, לילות העוצר, היו מכבסים ומבשלים ועושים שאר עבודות הבית.

כך חיוּ ללא ספר, ללא ראדיוֹ, ללא תיאטרון וקולנוע, אף ללא טיול באויר צח – וניטל טעמם של החיים. כלוּאים היו בבתי־החרושת מדימדומי שחר ועד חשכּת הלילה, עצוּרים בחדרים הצרים עד עלות השחר, מיוּאשים ומאוכזבים, מוּכּי קור ופחד, טרוּדים תמיד בדאגוֹת פרנסה, במכירת החפצים האחרונים, בביקוּש פרוסת־לחם. אך היתה זוֹ תקוּפה של חברוּת עילאית בתנועה.

עם ה״אוֹיסזיגלוּנג״ בהמונים, בחוֹדש אוֹגוּסט, פּגָה גם שארית התקוָה. לפני צאתה מבּאָנדין חייבוּה חבריה לסַפּר דברים כהווייתם באָזני הישוּב בארץ. באסיפת־הפרידה החשאית של באי־כוֹח כל הסתדרוּיות הנוער הפקידו החברים בידה צוָאה קדושה. הם הביעו מחאתם על מיעוּט העזרה מן הארץ, שהרי קיווּ, כי הישוב יצליח לפרוֹץ את הקיר האָטוּם. מעתה אין להם אלא ברירה אחת – נקמה, נקמת הנוֹאָשים. וּשעת הנקמה תגיע בקרוב – כך התנבאוּ. תחילה יפרוץ המרד בוארשה, וּלאחר זמן גם בּבאָנדין.

אכן, נתקיימה נבוּאָתה של הנערה.

סיפוּרו של מוניק ה. (בן השלוש־עשׂרה) מבּאָנדין, שהגיע לארץ חמישה־עשר חודש לאחר הנערה מסוֹסנוֹביץ – המשך עגוּם הוא לסיפוּרה. בפרק־זמן זה, שבין שני ה״סיפוּרים״, הושמדה כמעט לחלוטין יהדוּת פּוֹלין ויהדוּת אירוֹפּה כוּלה. מאמצי־ההצלה המעטים לא היה בהם כדי לשכּךְ את נַחשוֹלי הרצח השיטתי. המעטים שניצלוּ, היו כּצללי־אדם. המוֹרא נשקף מעיניהם וכל זיע וכל ניע בפניהם מסַפּר על יסוּרי־גיהינוֹם, שאין דוגמתם בתולדות עמנוּ ובקורות האדם.

מוּניק בא לארץ בחודש מרס 1944. בדרך הוּנגריה בא, בחבוּרה קטנה של ארבעה־חמישה חלוּצים, משרידי הלוחמים של הגיטוֹ והבּוּנקר. פגשתיו בגבעת־ברנר, מקום הכשרתו, כחוֹדש ימים לאחר בואו. הספיק כבר לנוח מעט והסכּין לאורח־חיים תקין. אבל חותם התלאות טבוּע היה עדיין בפניו. דיבר מתוך עצבנוּת, וניכר היה בו שלא בנקל חוזר הוא וּמגוֹלל את כל פרשת היסוּרים. לא סיפר כמעט דבר על החיים בגיטו עד התקוּפה האחרונה, אלא נתרכּז בענין אותם השבוּעות, שבילה במאוּרה מתחת לפני האדמה, בבוּנקר. עד אותו זמן חי עם משפחתו בגיטוֹ – עם הוריו ושני אָחיו. אבל תקופה זו, עד ליום ה״אויסזידלוּנג״ האחרון, כאילו נמחתה מלבו. הרשמים העזים שלאחריה מחוּה כליל.

מן התקופה שלפני הבוּנקר אינו זוכר אלא שלמד בבית־ספר יהוּדי, אשר לשון־ההוראה בו היתה פּולנית. המשפחה בת חמש הנפשות דרה בשני חדרים. בראשית המלחמה נאלצו לעקור מדירתם. ב־1940 כלאוּ אותם בגיטו קאמיונקה, אחד מפרברי העיר העלוּבים והמזוהמים ביותר, אשר שימש לפני־כן קן של פושעים וגנבים. כמה אלפי פּולנים ישבו ברובע זה לפני המלחמה, ובשעת המלחמה ישבו שם 19 אלף יהוּדים! רבּים גרוּ ברחוב ממש, והאמידים יותר הקימוּ להם מיני אוֹהלים קטנים לדירה. גם מי שהשיגה ידו לשלם שכר־דירה נאלץ היה לדוּר עם עוד עשׂר נפשות לפחות. תחילה דרוּ גם מוּניק ובני משפחתו במין ״בּוּדה״ (סוּכה) בחוץ. אחר־כך השיגו רשיון מאת הקהילה לשׂכור חדר קטנטן בשותפות עם משפחה אחרת, בת תשע נפשות. היו עובדים עבודת־כפיה בבתי־מלאכה ענקיים לצרכי הצבא הנאצי, אלפי אנשים בבית־מלאכה אחד. קיבלו מזון לפי כרטיסים – 200 גראם לחם ליום לנפש וּמעט גריסים. מכרוּ מה שמכרו לאנשי־הכפר הפּולניים והיו מקבלים כיכר־לחם תמורת חפצים יקרי־ערך. עסקי המכירה נעשו בדרך לעבודה, מחוּץ לגיטוֹ. אבל לא פעם עיכבו שוטרים גרמנים את ה״סוחרים״ והחרימו כל שבידם.

פרשת ה״אוֹיסזידלוּנג״ נתגלגלה כך. ״הם״ באו בשעה 3.30 בצהרים למקום־העבודה ולקחו כל מי שלא היה בידו ״זוֹנדר״ – התעודה המַקנה זכוּת־עראי מיוּחדת לעבודה ולחיים. חמישה־חמישה בשורה, נערכו המובלים למוות ושולחו אל תחנת־הרכבת. לא רבּים הצליחו לברוח, כי המשמרות חסמוּ כל פתח־מיפלט. וּלאן יברחוּ? הגיטו היה כבר ריק מיהודים, ״אוֹיסגזידלט״. הנותרים בחיים היו חבושים במחנה־עבודה סגוּר ומסוּגר, וּזקיפים שומרים מוצאיו וּמבואוֹתיו. ובחלק־העיר הנוצרי מי יתן שם מחסה ליהודי?

אך אבא אמר לבנוֹ הקטן שיברח – ינסה תחילה הוא, ואם יצליח, יצאו גם אחרים בעקבוֹתיו. המשמר ירה בבורחים, ורבּים מהם נהרגו. אך הוא, הקטן והזריז, הצליח להתחמק ולהסתתר במרתף של בית עזוּב. יום ולילה ישב שם יחידי, באפלה, בלא מזוֹן ומאכל, בלא מים לשתיה. למחרת היום יצא באין רואים והלך אל הקיבוּץ. עוד קודם לכן ביקש אביו להכניסו לקיבּוּץ, אשר שימש גם בית־מחסה לילדים. אך גם הקיבוץ נתרוקן כבר כמעט מאנשים ותנאי־החיים בו היו חמוּרים. רבּים גורשו, רבּים התפזרו איש לעברו, והנשארים עוֹד החזיקוּ מעמד בזכוּת מספר תעוּדות ה״זוֹנדר״ שבידיהם. ילדי הקיבוץ, המעטים שנשארו בחיים, עבדו אף הם עבודת־חוֹבה בבית־חרושת למסגרוּת, הנערים מגיל עשר והנערות מגיל שתים־עשׂרה. אבל לא זמן רב המשיכו בעבודתם. כי ״אויסזידלוּנג״, רדף ״אויסזיגלוּנג״, עד שנתרוקן גיטו בּאָנדין ועמד שומם כּבית־קברוֹת. הבתים ריקים, אין נפש חיה בהם…

וּמתחת לפני האדמה רחשוּ אותו הזמן חיים סוֹערים, רגוּשים, עצבניים – חיים של כוננוּת למאבק אחרון.

– היינו בבוּנקר שלנו שלושים וששה איש ואשה. – כך סיפר מוניק. – וּמים לא היו, כי הגרמנים הפסיקו את זרם המים לכל הגיטו, כדי שיגווע בצמא גם מי שהצליח בדרך מקרה להסתתר באחד הבתים. לא היה מה לאכול. היה רע. ואנשים התעלפוּ מחמת האויר המחניק וּמפחד. בלילה האירו משמרות גרמנים את הרחובות בסילוני־אור מסנוורים, כדי שאיש לא יוּכל להתחמק וּלברוֹח. ירו באויר כדי להטיל פחד, והשתמשו במכשירי־מַגנט, כדי לעקוב אחר כל רחש ותנועה מתחת לפני האדמה. נאלצנו לשבת בבוּנקר דוממים, מבלי להוציא הגה ומבלי למוּש מן המקום. אי־אפשר היה עוד להחזיק מעמד בתנאים אלה. הוחלט, שאחדים מאתנו ינַסוּ לצאת וּלהנצל.

הבית שמתחתיו נחפר הבוּנקר שלנו היה במרכז הגיטו, וּמוצא לו גם אל החלק הארי של העיר. יצאתי לשם. בחלק האַרי היה אז מחנה־עבודה שרוכזו בו 49 אלף יהודים משׂרידי באָנדין וסוסנוביץ. היה שם בית־חרושת ענקי למגפיים ועוד בית־מלאכה מעין זה. אבל כוחם של האנשים תש, כי רעבים וחולים היו, ורבּים מהם הועברו למחנוֹת אחרים. אותי שלחו למחנה בסוסנוביץ. אבל עוד לפני־כן שמעתי שהבוּנקר שלי הושמד וכמה מיושביו, מאלה שניסוּ לברוֹח ולהגיע לוארשה, ביחוּד בחוּרוֹת שמראה פניהן אַרי, נוֹרוּ בדרך. רוב אנשי הבוּנקר שלי היו חלוּצים וחלוּצות. עמהם היו עוד שבעה ילדים וילדות, חברי הקיבוץ. אנוכי יצאתי עם ילדה אחת ואינני יודע מה היה בסופה, כי ברחנו איש לעברוֹ.

בבוּנקר היה אור חשמל והיה תנוּר חשמלי. אך בישלו מעט, כי לא היו מים. להשיג מים אפשר היה רק בסכּנת־נפשות, בחלק־הארי. בדרך לשם נוֹרוּ רבּים. מעט המים שהשיגו שמרו כשמור אוצר יקר. היו משתמשים באותם המים לצרכים שונים, עד שנזדהמו והדליהו.

עמקוֹ של הבוּנקר שלנו היה 1.60 מטר, ואיש גבוֹה לא יכול לעמוד בו בקומה זקוּפה. חפרו אותו במשך שבוּעות, בשעות שלאחר העבודה, בלילות. חפרו במשמרות, שמוֹנה שעות המשמרת, ללא הפסקה. מתחת למחסן־הפחם הקטן שבקצה המטבח חפרו, והעפר הוציאו בלילה החוּצה והסתירוּהוּ בפינה נידחת שבחצר. שתי קומות של איצטבּות בנוּ בתוך הבוּנקר ועליהן ישנוּ האנשים. לשמע כל רישרוּש קל מבחוּץ היו ממהרים לכבּות את האור, כדי שלא ישגיח מישהוּ בפעולת המונה החשמלי.

ראש הבּוּנקר שלנו היה הרשל שפרינגר, וגם עליזה זיטנפלד היתה אתנו. פרומקה היתה בבוּנקר אחר. בודאי שמעתם איך נלחמו מן הבוּנקר של פרוּמקה, איך זרקוּ פצצות, ואילוּ מעשים של גבוּרה עשו יושבי הבוּנקרים לפני שהשמידו אותם. רק שבע נפשות נשארו לבסוף בבוּנקר של פרוּמקה. וּכשבאוּ הגרמנים, ״השכּיבוּ״ מהם אנשי הבוּנקר שנים ״גבוהים״. באו אולי אלף גרמנים וירוּ ממכונות־יריה. הכל בער באש, כי זרקוּ פצצות־תבערה. הגרמנים הציפו את הבוּנקר במים, ורק אז הצליחו לרצוֹח את החלוּצים. פרוּמקה הרימה ראשה להביע להם הבוּז שבלבה – ואז ירוּ בּה…

אבל אני כבר הייתי אז במחנה בסוֹסנוֹביץ. שם אמרו, כי אין להם צורך בילדים וּשלָחוּני במכונית עם עוד אנשים לאוֹשביץ, אל מחנה ההשמדה הידוע. למזלי, היתה אתנו אורנה, נערה, שנמלטה משיירה של מגורשים ושהתה כמה ימים בבוּנקר שלנו וברחה יחד אתי. והיא שהדריכה אותי בבריחתי הפעם. נערה זו ברחה כבר כמה פעמים קודם לכן. היתה בידה תעודה מזויפת מ״פּלאצוּבקה״ (מקום־עבודה) פּוֹלנית, וגם מראיה הארי עזר לה.

לאחר שברחתי, נסעתי בחשמלית לתחנת־הרכבת של בּאָנדין, אבל בדרך השגיחוּ בי היוּנקים הפּולנים, שקיבלו שׂכר מאת הגרמנים עבור ציד יהודים. קפצתי מן החשמלית ורצתי שעה ארוּכּה, עד שעליתי לאוֹטוֹבּוּס ונסעתי למקום שנסעתי. כסף היה בידי – עליזה זיטנפלד נתנה לי לפני צאתי את הבוּנקר. בתחנה רחוקה ירדתי ושיניתי כיווּן נסיעתי, כי רציתי להגיע לכפר אחד שבּו גרה פּולניה שהיתה מחביאה יהודים בשׂכר – כסף לא היה חסר לנו באותם הימים, קיבלנו מצביה ושילמנו לפולנים. היו שם כעשרים איש, חלוּצים. גם עליזה באה אלינו. אחר־כך עברנו לכפר אחר, לבוּנקר שבבית הוריה של אותה פּולניה, שם הסתירו 15–20 איש, אשר הצליחוּ להימלט ממחנה־עבודה.

בינתיים אזל הכסף. ומאחר שבלאו־הכי היו החיים בבוּנקר קשים מנשוֹא, החלטנו, איפוא, להתגנב לסלובקיה. שמונה היינו שיצאנו מהבוּנקר, ואתנו גם ר., שעלתה עמי. כשנפגשתי אתה בבוּנקר היתה פצועה מן המכּות שהכוּה אנשי הגסטאפּוֹ בבית־הסוהר בקאטוביץ. תחילה התחפשׂה כנוצריה. אחר־כך השיגה ״תעוּדת־עבודה״ מזויפת מטעם בית־חרושת פּולני בוארשה. כאשר נודע לאנשי הגסאטפּוֹ, שאין כלל בית־חרושת בשם זה בעיר, החלו סוחבים אותה יום יום לחקירות בגסאטפּוֹ. חפצו לדעת מי נתן לה תעודה זו, אבל לא גילתה מאוּמה.

חברה אחרת, שנתפסה ברכבת, בדרכה לוארשה בעניני התנועה, וּבידה תעודה מאותו בית־חרושת, נאסרה אף היא. עינו אותה עד שלא עצרה כוח והודתה, שאמנם יהודיה היא, ומיד שלחוּה לאוֹשביץ ולא חזרה עוד – מאושביץ אין איש חוזר. ר. באה אל הבוּנקר חולה, וארבעים מעלות חום לה. היא ברחה ממחנה־עבודה, והשומרים הגרמנים הזהירוּה עוד קודם לכן, כי אם תנסה לברוֹח יתפסוּה ויחתכו מגוּפה אברים אברים. אף־על־פי־כן, ניסתה לברוֹח וגם הצליחה. ומאחורי חומת המחנה חיכו לה שנַים מאנשי המחתרת הפּולנית, שהיו מביאים אוכל למחנה. שם החליפה בגדיה – והסתלקה.

כשהגענו לסלובקיה ומשם להוּנגריה, נודע לנו, שגם בּוּנקר זה, שבּו חייתי עשרה שבוּעות, נתגלה והושמד. אולם הוא הושמד, לאחר שנחלצו ממנו, בקבוצות קטנות, כמעט כל המסתתרים בו. איך נתגלה? – ה״שקץ״ שעסק בהברחת יהודים מן המחנה נהרג (עריק מהצבא הפּולני היה ועבד בשבילנו בשׂכר), ואז גילוּ בני משפחתו את מקום הבּוּנקר לגסטאַפּוֹ. הנאצים הרגוּ את היהוּדי האחרון שמצאו בו ואת האיכּר הפּולני שבביתו היה הבּוּנקר תלוּ.

כל הדברים האלה הגיעו לאָזנינו בשעה שהיינו כבר הרחק מחוּץ לתחוּם פּולין. עד הגבול הלכנו ברגל. בחודש דצמבר היה הדבר, וגוֹבה השלג עד למתניים. שתי קבוּצות אחרות, שמנוּ ארבע נפשות, נתפסו בדרך ולא זכו להגיע לגבוּל. שוב ענשוּ את הפּולנים שעזרו ליהודים, ומאז קשה היה למצוא פּולני שיסכּים לעזור לנוּ ואפילו בשׂכר גבוה.

באותו הזמן בא שליח מיוחד מהוּנגריה, שהביא כסף ודרישת־שלום מהציונים והחלוּצים ומארץ־ישראל. השליח עודד לבריחה. אבל רבּים כל־כך נוֹרוּ בדרך, ששוב לא העזוּ לברוח. גם שליחים נוֹרוּ.

מוּניק לא הרבה לספּר על החיים בגיטו בתקופתו הראשונה. גם על דרך הבריחה שהיתה משופעת בהרפתקאות וסכנות לא סיפר אלא בקצרה, כי כל ישוּתו היתה נתוּנה לרשמים העזים מחיי הבוּנקר. וחזר וסיפר על החיים הללוּ והוסיף פרטים מפּרטים שונים.

בבנין שמעל לבוּנקר של בּאָנדין גרוּ חמישה חברים, על מנת שיוּכלוּ להקביל את פני אנשי הגסטאַפּוֹ, אם יבואוּ, ויצילו על־ידי כך את המסתתרים מתחת לפני האדמה. הרשל שפּרינגר היה עם החמישה. ויום אחד אמנם באו אנשי־הגסטאפּוֹ ואָסרוּ את כולם והביאום לקרון של אחת מרכּבות־המוות. הקרוֹן, העשוי עץ, היה סגוּר וּמסוּגר. מה עשה הרשל? – ניפץ אחת מדפנות הקרון וקפץ מן הרכּבת אגב נסיעה. רגלו נשברה ולא יכול להלך, אף־על־פי־כן חזר אל חבריו אשר בבוּנקר.

המעשה אירע בראשית ימי הישיבה בבוּנקרים. החברים האמינו עוד, כי בדרך זו אפשר יהיה להציל רבּים. הרשל היה מיוֹזמי רעיון הבוּנקר ומן הראשונים שהגשימוּהוּ למעשה. חבר טוב היה וּמדריך שידע לעודד את חבריו. אבל כעבוֹר זמן נמאסו החיים גם עליו. כי בבוּנקר ישבו בני־אדם ימים מרוּבּים באפס מעשה, באויר הדחוס, אחוּזי פחד וקוֹדחים ממחנק וּמחוֹם. פתח הבוּנקר היה מכוּסה שכבת־ביטון עבה לבל ישגיח הדוֹרך על הריצפּה בחלל שמתחתיה. יורדים היו לבוּנקר בסוּלם קטן, שהותקן במיוּחד לירידה. צפוּפים היו עומדים או יושבים על האיצטבות שעות וימים, חולים מרעב ומצמא ומבטלה ומפחד וממחנק. מי שהצליח לצאת, היה רץ כמטורף לבקש מעט מים להשיב נפשו, אף שידע כי בדרך ימצא מותו.

הרשל לא זכה, לא ניצל.