רקע
ברכה חבס
בשורת המרד

בסוף דצמבר 1942 יצאה חבורת ה״מוּחלפים״ השניה, ובה אחת־עשרה נפשות, מסוֹסנוֹביץ וּמבאֶנדין – שתי ערים פּולניות שכנות בשלאָזיה, בסמוך לגבול הישן של גרמניה. גם בשיירה זו היה מספּר הניצולים קטן ממספּר רשיונות־היציאָה, שנתקבלו מטעם השלטונות הנאצים, כי רבּים מבעלי הרשיונות לא היו עוד בחיים… בשיירה באו כמה נשים נתינוֹת ארץ־ישׂראל. ובאה אֵם עם שתי ילדותיה הקטנות. שעל־אף גילן הצעיר כבר טעמוּ טעם היד הנאצית. הגיעו לחיפה דרך וינה, בודאפּשט, בּלגראד, קושטא, אנקרה וחלבּ שבסוּריה. וכל רשמיהם עוֹדם חיים עמהם, ומרעישים לב השומע.

בחבוּרה קטנה זו היתה נערה צעירה, חברת הנוער הציוני בסוֹסנוֹביץ. הוריה, בעלי בית־חרושת לנעלים בסוֹסנוֹביץ, עלוּ לירושלים לפני המלחמה. הבת נשארה אצל אחותה. עלייתה נדחתה, כדי שתוּכל לסַיים חוֹק לימוּדיה בגימנסיה הפּולנית.

וּנערה זו, הרכּה והענוגה, היא שגוללה לפנינו את פּרשת השוֹאָה על כל פרטיה ודיקדוקיה. והיא גם שבישׂרה לנו את בשׂורת ההתקוממוּת בין חומות הגיטוֹ.

אותו ערב, בסַפרה את סיפורה הלוהט, באידיש ובגרמנית עממית, מתובלת במשפטים עבריים ארצישׂראליים, לא עמדנו עדיין כראוּי על משמעם העמוֹק של דבריה. זרים היו לנו מוּשגי החיים שנוצרו בגיטוֹ. למעלה מכוֹח תפיסתנו היו הכוחות העצומים שהדריכו את פעולת־המרד. ורק אחר־כך, כשנפרסמה בכל עתוני העולם פרשת ההתקוממוּת בגיטו־וארשה, נצטלל סיפוּרה של הנערה הצעירה וּהוּאָר באוֹר המעשה הנעלה.

וכך סיפרה הנערה:

סוֹסנוֹביץ – באָנדין – דוֹמבּרוֹבה היו, לאחר ה״עקירות״ הרבות וה״פינוּיים״ וה״משלוחים״, למרכז היהודי הגדול באירופּה. שם רוּכזה שארית הפליטה מפּולין ומגרמניה ומכל הארצות האחרות של הכיבוש הנאצי. לפי הידיעות שהגיעו לסוֹסנוֹביץ לפני צאת הנערה לארץ, היתה כבר וארשה באותם הימים ״יוּדנריין״ (נקיה מיהוּדים). הידיעות הללו הביאו לסוֹסנוֹביץ שליחים, שהצליחו לעבור ממקום למקום. בהדגשה מיוחדת סיפרה, כי פרוּמקה הגיעה מוארשה לבאָנדין בשליחות של צביה ונשארה שם. את שני השמות הללו, שמותיהן של החלוצות מראשי מרד־הגיטו, ביטאה בהערצה. נקבה בבטחון תאריכים ומספּרים ששמעה מפי ראש ה״קוּלטוּסגאָמַינדה״ (הקהילה היהודית), באסיפות יהודי גיטו סוֹסנוֹביץ: עד דצמבר 1942, מועד צאתה מפולין, פחת מספּר היהודים בגיטוֹ וארשה כדי כך, שמנה רק 90 אלף. מקור אחר נקב את המספר 40 אלף. וכל השאר – ״אויסגאָזידלט״ (נעקרו)…

בפולין כולה נשתיירו אז מכל היהדוּת הענפה, בת שלושה וחצי מיליוֹן, רק 450 אלף… בימים האחרונים לפני צאת הנערה, הגיעה השמוּעה על גירוש פיטריקוב – עוד 50 אלף יהודים שהוצאו להורג.

מקהילת סוסנוביץ שולחו שבוע־שבוע מ־50 עד 100 איש לשריפה במחנה־ההשמד באוֹשביץ. משלחים היו בלא כל הבחנה ומשמידים בלא כל הודעה. תחילה עוד היו בני המשפחה מקבלים בדואר תיבת־אפר קטנה או תעודת־פטירה. אחר כך פסק גם אוֹת זה. לעתים רחוקות נחלץ מישהו מידיו של מלאך המוות. פעם אחת חזר יהודי ממחנה אושביץ והאוזן נלאתה משמוע סיפוריו (85 קילוגראם היה משקלו של היהודי בצאתו לשם, ו־39 קילו היה משקלוֹ בחזרתוֹ).

דרך סוסנוביץ עברו שיירות רבּות ממערב אירופּה למחנות־ההשמדה הידוּעים בטרבּליאַנקה ומלקיניה ובלז׳ץ וסוּבּיבוֹר ליד ווֹלוֹדאַוָה. שם היו הגרמנים משמידים המונים במשך שעות מעטות, ואת בגדיהם היו שולחים לגרמניה. בביצוּע מלאכת־ההשמדה נסתייעו הגרמנים בגדוּדי אוּקראינים, ב״גנראל גוּבאָרנאמנט״ היו האוּקראינים המבצעים העיקריים. אולם ה״אוֹיסרוֹטוּנגס־קוֹמיסיוֹן״, זו ״ועדת ההשמדה״, שערכה מסעותיה על־פני אירופּה, לפי שיטה וסדר, היתה מורכּבת גרמנים בלבד. לאחר ביקוּר הוועדה, היו מיד יוצאות רכבות־המוות.

– הניסו יהודים להתקומם? העמדו על נפשם? – הסירבו לעלות לרכּבות־המוות?

הנערה נעצה בי עינַים מביעות צער, כאומרת: מה מסוגלים אתם, שלא הייתם שם, להבין?

כך הביטה גם באלה שבירכוה על שזכתה להנצל מן התופת.

– כּן, ניצלתי, אבל אנוכי לבדי, לבדי. והיכן הם, כוּלם?..

ניכּר היה בה בנערה, כי להם, לאותם שנשארו שם, נתון לבּה. פניה הביעו הערצה בסַפּרה על תנוּעוֹת־הנוער החלוּציות ועמידתן בפני הנאצים. תחילה קיווּ בני־הנעורים להינצל. אך משנוֹכחוּ לדעת, כי חוֹמת־הברזל הנאצית סוגרת עליהם מכל צד, החלו מתארגנים וּפועלים בסתר. כל תנוּעות־הנוער החלוציות נתארגנו לפעולה משותפת. דוקא על־עברי־פי־פחת הבינוּ, כי אם עוד יש פתח־תקוָה כלשהוּ – הרי רק האיחוּד יצילם. היה 800–900 נפש, מבני 13 ומעלה. שׂריד דל מרבבוֹת.

עד ליום צאתה היו נערכות פגישות ואסיפות. תחילה בהיתר ואחר־כך באיסוּר. עד אוגוּסט 1942 התנהלה בקרב הנוער פעולה עֵרה, בידיעת הקהילה ובסיועה. היו מוֹעדוֹנים ותחנות־הזנה. לימדו עברית ושיר עברי וביקשו להפיג מעט את הכאב והעלבון. ואולם לאחר שילוּח השיירה הגדולה הראשונה למחנות־ההשמד, פרץ סיכסוּך בין הקהילה והנוֹער, שגינה הליכה זו למוות ללא כל נסיון להתנגד ולהתגונן. יהודים, פקידי הקהילה, נאלצו בפקודתם של הממוּנים עליהם לסייע בארגוּן המשלוֹחים. הנערה יודעת, כי בלאו־הכי לא היתה דרך להצלה. מבינה היא, שאין היחיד רשאי לפסוק דינם של מנהיגי הציבוּר, אשר באין מוֹצא נתיאשו מכל תקוָה. אף־על־פי־כן, רבּה המרירוּת בלבּה.

עם ה״פינוּי״ הראשון נפתחה תקוּפה חדשה בחיי הנוער החלוּצי בגיטו. כשהוּצגוּ פנים אל פנים מול גזירת המוות, נתלבּתה אש ההתמרדוּת. אז ניסוּ לפרוץ כל פתח צר, לשלוח שליחים בדרכי־עקיפין מסוּכנוֹת, לבקש עצה ועזרה.

הנסיעה ברכּבת היתה כבר באותם הימים בחזקת סכּנת נפשות ליהודים. אף־על־פי־כן, ניסו לשלוח שליחים לברלין, ביקשו קשר עם שווייץ. אך המזל לא האיר להם פנים. לנסוע ברכּבת יכול היה רק יהודי, שמראה פניו אַרי והוא מצוּיד בתעודת־מסע בשם אַרי. אך רבּוּ המלשינים בין הפּולנים, ומן ההכרח היה לשחדם בסכומי־כסף גדולים.

הצפיה לעזרה מבחוץ, להד כלשהו מן העולם הגדול, מהיהדוּת, מהישוב והתנוּעה בארץ, היא שקיימה את הנוער וחיזקה רוּחו. אבל העזרה באה רק טיפין טיפין וּתקופה ארוכה פסקה לחלוּטין. עזוּבים לנפשם, חשוּ עצמם השרידים האחרונים, מאוכזבים ומיואשים, מוּקפים החומה הנאצית מסביב לגיטוֹ היהודי על פני אירופּה!

לאחר שנואשוּ מלקבל עזרה מבחוץ, כיוונוּ מאמציהם כלפי פנים. אימצו הקשרים בינם לבין עצמם וביקשו מגע־ומשא עם ארגוּני המחתרת הפּולניים. וגם כאן היתה צפויה להם אכזבה איוּמה, כי רוב אנשי־המחתרת הפּולניים השיבו פניהם ריקם והתנכּרוּ להם. אבל בקרב הפּולנים, שרבּים מהם שיתפוּ פעוּלה עם הגרמנים, היו גם יחידים, אנשים בעלי־לב, שסיכנו חייהם ועזרוּ ליהוּדים. ואילולא הם, אפשר לא היתה יוצאת לפוֹעל תוכנית המרד בגיטוֹ וארשה.

עתה הגיעה הנערה לעיקר דבריה, ושוב לא היה סייג לסערת רוחה. לאחרונה – סיפרה – הודיעו מוארשה, כי השיגו נשק ובשעת־הכושר יתקוממוּ. גם בּבאָנדין שׂרר הלך־רוּח של מרי. הידיעה מוארשה עוֹדדה וליבתה את זיק האמוּנה שנתעמם זה מכבר. בשנתיים הראשונות שקד גיטו בּאָנדין על פעולות ההכשרה החלוצית. יסדוּ חוות־הכשרה בין סוסנוֹביץ לבאָנדין, והשלטונות הכירוּ בה, בראותם אותה כאחת מפעולות ה״אוּמשיכטוּנג״ (שינוי ״השיכבה״, כלומר, משלח־היד). כמה עשרות חלוּצים ובני־נעוּרים למדו שם מלאכה, ישבו בכפיפה אחת ועודדוּ איש רעהוּ. חוות־ההכשרה היתה מרכּז רוּחני לכל הנוער. בה נערכוּ כינוסים ומועצות, שבהם דנוּ איך לשמור על גחלת האמונה הציונית, איך להאירה באור העליון של קידוש שם העם.

חבוּרת הנוער־הציוני היתה לאי של חברוּת. עזרוּ איש לרעהוּ וסעדוּ את החברים הכּוֹשלים. בתקוּפה הראשונה, שבּה היה מצבם של היהוּדים בשלזיה נוֹח יותר מאשר ב״גנראל־גוּבאָרנאמנט״, היו שולחים משם חבילות וכסף לאחיהם במחוזות, שסיבלם גדול יותר. יסדו קוּפּה־משוּתפת, שקראו לה בשם ״עֶֹ־ע״., ״עזרה עצמית״. הם עצמם עבדוּ עבודת־פרך והחיוּ נפשם בדוחק. ואף־על־פי־כן היו מוכרים כל חפץ עובר לסוחר – טבעת, שעוֹן, שׂמלה, וכל כיוצא־בהם, – כדי שיוּכלוּ לעזור מקוּפּתם המשותפת לחבריהם במחוזות־הגוּברנאמאָנט ובמחנות־העבודה בגרמניה.

הנערה עצמה עבדה שנה וחצי עבודת־כפיה בבית־חרושת לתרמילי צבא. דרה עם אחותה וגיסה בחדר קטן, ונוזוֹנוּ במרק תפוחי־אדמה בלבד. בגדים ונעלים נותרוּ להם, אבל מי נצרך לאלה כשחיוּ כבהמות־משׂא. מבוקר עד 5 לפנות ערב היו עובדים, ומשעה שמונה בערב נאסרה עליהם היציאה החוּצה. בשלוש שעות אלו, בין חמש לשמונה, היו עומדים רוב הזמן בתוֹר כדי להשיג מעט המיצרכים המוּתרים לפי החוק. ושעות־הפנאי הספוּרות היו קודש לאסיפות ולפגישות בעניני התנועה. ובלילות הארוכים, לילות העוצר, היו מכבסים ומבשלים ועושים שאר עבודות הבית.

כך חיוּ ללא ספר, ללא ראדיוֹ, ללא תיאטרון וקולנוע, אף ללא טיול באויר צח – וניטל טעמם של החיים. כלוּאים היו בבתי־החרושת מדימדומי שחר ועד חשכּת הלילה, עצוּרים בחדרים הצרים עד עלות השחר, מיוּאשים ומאוכזבים, מוּכּי קור ופחד, טרוּדים תמיד בדאגוֹת פרנסה, במכירת החפצים האחרונים, בביקוּש פרוסת־לחם. אך היתה זוֹ תקוּפה של חברוּת עילאית בתנועה.

עם ה״אוֹיסזיגלוּנג״ בהמונים, בחוֹדש אוֹגוּסט, פּגָה גם שארית התקוָה. לפני צאתה מבּאָנדין חייבוּה חבריה לסַפּר דברים כהווייתם באָזני הישוּב בארץ. באסיפת־הפרידה החשאית של באי־כוֹח כל הסתדרוּיות הנוער הפקידו החברים בידה צוָאה קדושה. הם הביעו מחאתם על מיעוּט העזרה מן הארץ, שהרי קיווּ, כי הישוב יצליח לפרוֹץ את הקיר האָטוּם. מעתה אין להם אלא ברירה אחת – נקמה, נקמת הנוֹאָשים. וּשעת הנקמה תגיע בקרוב – כך התנבאוּ. תחילה יפרוץ המרד בוארשה, וּלאחר זמן גם בּבאָנדין.

אכן, נתקיימה נבוּאָתה של הנערה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47256 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!