רקע
משה בילינסון
ואלטר ראטנוי נרצח שנית

ב-24 ביוּני הרגו שני טרוריסטים גרמנים את ואלטר ראטנוי, מיניסטר החוּץ הגרמני. עכשיו רצח אותו שלטון גרמניה שנית: הסיר את שמו מכל הכּכּרים והרחובות והמוסדות, החרים את ספריו, “טיהר” את מפעלו, “החברה החשמלית הכללית”, מהיהודים, ולאחרונה – הקים ב-17 ביוּני שנה זו מצבת זכרון לרוצחיו.

אֶרהארדט, אשר הטרוריסטים היו חברים בפלוּגתו והוּא ששלח אותם לרצוח את ראטנוי, קבע את לוח הזכרון “כאן מתו, ב-17 ביוּלי שנת 1922, חברינו קרן וּפישר, מפלוּגת אֶרהארדט, הם מתוּ מות גבורים לשם גרמניה”. זרי פרחים מרוּבים הוּבאו למקום. רֶהם, ראש המפקדה של חיילות היטלר, ציין – “בהתרגשות”, לפי עדוּת ההודעה הרשמית – את זכויות קרן וּפישר ל“התקוֹממוּת הלאומית”.

במעמד חגיגי זה נרצח ראטנוי שנית, אותו רהם כתב פעם, באחד ממכתביו הפּרטיים אשר נתפּרסמו ברבים – לפני היטלר, כמוּבן – כי “גרמניה עוד תצטרך להתרגל לשלטון הרוצחים”. אכן, נתאַמתו דבריו.

ואלטר ראטנוי לא היה רק הוגה-דעות חריף ועמוק, עם ניצוץ גאונות, מבקר חמוּר של סדרי החברה הקיימת. הוא היה גם פּאטריוט גרמני אשר מעטים כמוהוּ בתולדות ארצו. ברגע של סכנה העמיד את עצמו, ללא היסוּסים, לשחרוּת המולדת. עוּבדה היא, אשר אי אפשר לסתור אותה, כי רק בזכוּתו, בזכוּת עינו החודרת אשר הכירה תיכף את סכנות הבּלוֹקאדה האנגלית, ובזכוּת כשרון הארגוּנו המהיר והנמרץ, יכלה גרמניה לצבּוֹר את חומרי הגלם שלה ולעמוד ארבע שנים מוּל אויבים חזקים. וכשהתברר כי לשוא היה המאמץ והתבוּסה כבר עמדה בפתח, היה הוא, ראטנוי, אשר דרש – בניגוד להינדנבּוּרג וללוּדנדוֹרף – לא להיכּנע. וכשעצתו לא נשמעה, והמדינאים הגרמנים החדשים עשו את רצון המפקדה הצבאית הישנה, וחתמו על התמ\נאים הקשים של שביתת הנשק, היה הוא, ראטנוי, אשר פּנה אל המנצחים בקריאה, אשר העולם כוּלו הקשיב לה, והיות צודקים ונבונים בנצחונם.

מאָז הפנה את כל כוחותיו הגדולים למטרה אחת: להכניס שוב את גרמניה, בדרך שלום, לתוך משפחת-העמים, בתור מדינה שוַת זכוּיות. הוא נכנס למיניסטריון של וירט ויצא ממנו לאות מחאה נגד החלטת חבר הלאוּמים להפריד את שלזיה העליונה מגרמניה. בתור בא כוח הממשלה נסע ללונדון ושם, במשׂא-וּמתן הדיפלומאטי הראשון שבּין המנוּצחים והמנצחים, הניח יסודות להסכם אשר לא זכה לראות בהגשמתו, ושטרזמאן ביצעו בלוקארנו, בשנת 1925. הוא דרש במפגיע את ביטוּל הפּיצוּיים שהוּטלוּ על גרמניה או לפחות להקטינם. נלחם נגד “אשמת המלחמה” אשר רבצה על גרמניה וסירב להכיר בפסק דין “חד צדדי” – ודרש “משפט נייטראלי, בין-לאומי” לקביעת האשמים בפרוֹץ המלחמה.

ערב ועידת גנוּאָה – הועידה הבין לאוּמית הראשונה בה השתתפה גרמניה כמדינה שוות זכוּיות – נכנס שנית למיניסטריון, הפעם בתור מיניסטר החוּץ. בגנוּאָה עשה מעשה נועז, אשר העיד, כי גרמניה איננה מוּכנה להרכּין ראש, והחלטתה אתה להמשיך את קיוּמה בתור מדינה בלתי תלוּיה, לחפּשֹ לה בני ברית, גם למורת רוחם של המנצחים: חתם על הסכם ידידות עם רוסיה המועצתית, דבר אשר שימש לגרמניה במשך שנים נשק רב- ערך במלחמה לעצמאותה, וגם ממשלת היטלר שומרת עליו שמירה מעוּלה. הדבר היה ב-16 באפּריל 1922 ובעוד חודשיים נהרג ואלטר ראטנוי בחוּצות בּרלין. אוּלי משוּם שבאמצע, ב-19 במאי, נשֹה בגנואָה, נוכח כל הדיפּלומאטיה העולמית, את אחד מנאוּמיו המזהירים ביותר, בו הגן על זכוּיות גרמניה, וסיים אותו בקריאה משולשת: “שלום, שלום, שלום!”? הוא ידע, כי בקריאה זאת הוא מסכּן את חייו. כשנתן את הסכמתו למינוּיו למיניסטר החוּץ לא מצא עוז בנפשו לספּר את הדבר לאמו, לה נודע הדבר אך מעתוני הבוקר, כשישבוּ על יד השולחן. שאלה אותו: “למה עשית לי זאת?”, ענה קצרות: “לא יכולתי אחרת”. וסיימו את ארוחת הבוקר מתוך שתיקה מוּחלטת, ללא החלפת מלה אחת, ידעו שניהם, מה פּירוש הדבר, מה פּירוש מינוּי איש זה, שעיניו ל“שלום, שלום, שלום”, ובעורקיו דם יהודי, למיניסטר החוּץ של גרמניה, כשקבוּצות טרוריסטים מתהלכות בחוּצותיה ומחפּשֹות להן קרבּן.

סערה קמה בגרמניה משנודע, כי בתוך ברלין, לאור השמש, נהרג איש זה, ישר-לב, בעל אופי, הוגה דעות, פאטריוט גרמני נלהב אשר קיבל על עצמו לנהוג את הספינה הגרמנית הטרוּפה, הים השֹנאָה שהקיף אותה אָז, למחרת המלחמה, אל החוף הבטוח של השלום. לא היה אדם – או כך נדמה היה אז – אשר לבו לא התקומם נגד הפּשע המזוהם, מכל מקום: לא היה אשם, ולא זרם ולא מפלגה אשר קיבלו על עצמם את האחריות לפשע. וגם נמצאו אנשים – כשם שהתברר אחר כך, נבּין המקורבים ביותר – לרוצחים – אשר העמידו פנים כאילו לא יתכן כלל שגרמני ירם ידו על ראטנוי, המסמל אוּמה כולה, ודיברו על “זרים” ומאד התרעמוּ נגד השלטון אשר חיפּשֹ את הפּושעים בין הגרמנים דוקא. בכיווּן זה של החקירה ראו “בגידה”, הכתמת גרמניה בפני העולם כוּלו. וכשנגלה הפשע ולא היה מקום לספקות עוד, וקרן ופישר שֹמוּ קץ לחייהם ואֶרהארדט ששילח את הרוצחים, ברח והסתתר מעין המשפט, אז התאחדה – כאילו – כל גרמניה בקללה לרוצחים, אז כיבּדוּ כוּלם, כוּלם, את זכר ראטנוי. וכוּלם הכירו בזכוּיותיו הגדולות, ורחובות וככרים וּמוסדות נלחמו ביניהם בעד הכבוד לשֹאת עליהם את שמו. אלה אשר דעת הקהל האשימה ברצח ובאחריות לו כאילו נעלמו מעל הבימה הפּוליטית.

אך כל זה היה רק “כאילו”, רק “כאילו” התאַחדה גרמניה בהפּרצוּת מצפּונה, רק “כאילו” נעלמו הרוצחים ושוּתפיהם. כי לא רק שעת המצפון האנושי, אלא גם שעת ההכרעה הפוליטית היתה שעה זו, של רצח ראטנוי, לגרמניה. או שלום (שלום – ולא כניעה ראטנוי ואשר אִתוֹ לא היו אנשי כניעה כלל וכלל) כלפי חוּץ, וזכוּת ומשפט וצדק כפּי פּנים, ואזי תהיה הנהגת המדינה בידי יורשי ראטנוי, בידי הפּועלים הגרמנים קודם-כל – או תרועות מלחמה, “דם ואש” כלפּי חוּץ ושעבּוד ועוון כלפּי פּנים, קודם כל כלפּי העובד הגרמני, ואזי אי אפשר שרוצחי ראטנוי ואשר אתם ירדו מעל הבמה הפוליטית, באשר הם המכשיר שבעזרתו עתידים שליטי המשטר הישן לשוב לשלטונם, וכעבור זמן מה, כאשר שכך במקצת המצפון שנפצע, כשמנהלי הרפּוּבּליקה הגרמנית בטחו ב“אַחדות האוּמה שקמה מקבר ראטנוי”, התחיל רינון, תחילה חלש וביישני, אחר כך מתחצף וגובר: אמנם נכון, הרוצחים רצחו נפש טהורה, ואולם כלוּם רוצחים פּשוּטים היו? הלא מתוך טעמים לאומיים, מתוך טעמים פּאטריוטיים עשו את אשר עשו, אמנם נכון, איש גדול וּללא דופי היה ראטנוי, ולאושר מולדתו נשא את עיניו, ואולם דם יהודי זרם בעורקיו ואפשר להבין אם התקוֹמם צעיר גרמני גאֶה וּבעל כבוד נגד החזיון המשוּנה הזה: יהודי מייצג את גרמניה לפני אוּמות העולם, ואף זאת: היהודי – כלוּם לא נכון כי לבגידה נועד? ואם עדיין לא בגד ראטנוי בגרמניה, ואדרבא, שרת אותה שירוּת רב גם בזמן המלחמה וגם לאחריה, הרי סופו היה בכל זאת לבגוד – הלא יהודי היה – והגרמנים הצעירים הללו לא עשו דבר בלתי אם הקדימו את בגידתו העתידה ועל ידי כך הצילו את גרמניה מסכּנה מרוּבה, ואף זאת: אמנם בשעת מלחמה שה ראטנוי את

חובתו, עשה יותר מכמה גנראלים ואַדמיראלים, ואוּלם הן ראיתם, לאחר המלחמה נשא עיניו לשלום, כלומר, פּאציפיסט היה. היתכן תקוּפת גרמניה אם לא ב“דם ואש”?

וּבה במידה שמנהלי הרפּוּבּליקה בטחו ב“אחדות האומה אשר קמה מקבר ראטנוי”, בה במידה שהאמינו, כי רצח זה לקח איום הוא לאומה במבוּכתה ולא יתכן כי לא ילמד ממנו, באותה המידה הלך הרינון הולך וחזק, ולאחר זמן לא רב קמוּ פלוּגות טרוריסטיות אחרות תחת פלוּגות אֶרהארדט ופּוּלחן חדש התפּשט בין כמה צעירי גרמניה – לא פוּלחן ראטנוי, חלילה, אלא פולחן רוצחיו דוקא – ומפלגה חדשה קמה לגרמניה “מפלגת הפּועלים הנאציונאל-סוציאליסטית”. כי ללמוד מהלקח האיום פּירוּש הדבר ללכת בדרך ראטנוי, כלומר: לשאוף להקים, על חורבנות המלחמה, מדינה גרמנית חדשה, מדינת שלום כלפי חוּץ ומדינת משפּט כלפּי פנים, ולזה לא היו יכולים להסכים לא בעל האחוזה שבפרוסיה המזרחית ולא בעל התעשיה אשר ברוּהר ולא החנוני ופקיד הבנק אשר המשבר הגרמני והמשבר העולמי הורידו אותם מנכסיהם והם ראו את המשבר הזה בדמוּת היהודי בעל חנות “כל בה” ובדמות מנהל הבאנק. וכעבור זמן נוסף נמצא גם מי שקיבל על עצמו – כשהדבר כבר לא היה מסוּכן – את האחריוּת לפשע וּויתר על כל “אמנם” ואמר בגלוי: יהודי היה ראטנוי, ורודף שלום, ועל כן בוגד היה. וגבורים היו הצעירים הגרמנים אשר זרקו בו פצצות יד וירו בו מאֶקדוחיהם.

כיום הזה הוכרז קרן ופישר לגבורים לאומיים על ידי השלטון עצמו, שם ראטנוי נעשה למפלצת. האספסוף אשר השליטים הושיבו בעיירות לנהל את עניני הערים הגרמניות, ממהר בכל מקום להוריד את שלטי הרחובות הנושאים עליהם את השם הזה. רוצחים ומשלחי רוצחים שולטים כיום הזה בגרמניה.

ללמדך, מה שונות ומשוּנות יכולות להיות דרכי הפּשע. רצונך להאמין, כי הן מורידות את עושי הפּשע מעל בימת הציבור ודנות אותן לבדידות וּלהתנונוּת, וההיסטוֹריה אומרת, כי יקרה גם כמקרה הזה:גויוֹת אנשים טהורים שבכּל האוּמה חלקה להם כבוד והיתה מאוּחדת בצערה על הרצחם, משמשות שלבּים בסוּלם המוביל לשלטון, לשלטון באותה אומה.

“דבר”, ז' אב תרצ"ג (30.7.1933)

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!