א    🔗

מזג האויר הקשה – גשם, סערה – ששׂרר בלייפּציג ב־31 למאי, לא הפריע לא לאספת העם ולא להפגנה העצוּמה (מעריכים את מספּר משתתפיה ב־150–200 אלף איש) שקדמוּ לועידת הס"ד הגרמנים. הסוציאליזם הבין־לאומי שלח את מיטב אישיו מכּל ארצות העולם – בתוכם אַדלר, ואנדרולדה, הוֹיסמנס, לוֹנגה, גרוֹמבּאך, אוֹסטרליץ וכו' – לברך את הועידה. הם הקשיבוּ בתשׂוּמת לב מרובה למהלך הבירוּר עד סיוּמוֹ ב־5 ביוּני. ואין להגיד שביטוי כוח זה רק דבר מה מלאכוּתי היה. אך הפגנה בלבד ותו לא. למרות הזמנים הרעים נתחזקה המפלגה במשך השנה שעברה מועידתה האחרונה והיא מונה היום מאה אלף חברים חדשים. בסך הכל עומדים עתה למעלה ממיליון חבר בשוּרות המפלגה (ביניהם 228 אלך חברות). עשׂרת אלפים סניפים למפלגה. הכנסותיה הגיעו בשנת 1930 ל־½15 מיליון מארק, ומאלה יותר מהחצי מתשלוּמי מס חבר. הסוציאל־דמוֹקראטיה הנה המפלגה הגרמנית היחידה שהוצאותיה בנוּיות כולן על תשלוּמי חברים בלבד. היא המפלגה היחידה הנוהגת לפרסם בּרבּים את מקוֹר כּספי הבּחירות וסעיפי ההוצאות. המפלגה מעסיקה בכל מפעליה, לרבּוֹת העתוֹנוּת (200 עתונים, הנדפּסים בדפוסים שלהם), למעלה משמונת אלפים עובד. רכוּש המפלגה (בעיקר: הוצאת עתונים וספרים) מגיע ל־½63 מיליון מארק. וּמלבד המפלגה, ישנן עוד האגוּדות המקצועיות ה„חפשיות“ (למעשה הסוציאליסטיות) וישנם קוֹאוֹפּרטיבים צרכניים, הנמצאים למעשׂה בהנהלת הסוציאליסטים, ומספּר עובדיהם ומחזוֹרם הכספּי עולה, כמוּבן, פּי כמה על אלה של המפלגה. ב־1300 מועצות עירוניות וכפריות של גרמניה יש רוב סוציאליסטי, 25 אחוז מכּל ראשי העיריות בארץ סוציאליסטים הם. אכן: לא הפגנה למראית עין, לא בימוי רעשני היה זה בלייפּציג, אלא ביטוי של כוח ממש, הכוח המאורגן ביותר אשר בגרמניה.

והנה: צירי הועידה שמעו בודאי בסיפוּק רב למספרים הללו, ואולם השׂמחה לא היתה במעוֹנם. לא מבחינה פּוֹליטית כלכלית־סוציאלית מעמדית, ולא מבחינה גרמנית, ולא מבחינה מפלגתית; לא מתוך תיאור המצב, כמו שהוא היום, ולא מתוך הסיכוּיים לעתיד הקרוב, אדרבא: לרגעים היה, כנראה, די עצוּב בּועידה. ה„טוֹן“ הכללי אָפוּר במקצת וחיור, מסקנות בּרוּרוֹת אין, „רוח האוֹפּוֹזיציה“ אינה מתבּטאת בּדרך מסוּימת, האוֹפּוֹזיציה הרשמית, כלומר, הצירים, אשר הצביעו נגד הצעות ההנהלה, אספה אמנם, רק כ־15–20 אחוז מן הועידה: 62 צירים כנגד 324. אולם רוח האוֹפּוֹזיציה היתה מוּרגשת גם בחוגי הרוב.

בניגוּד לועידתם הקודמת התכּנסו הפעם הסוציאליסטים הגרמנים כשהם ירדו מכּסא השלטוֹן, ועליו יושבת ממשלה שאין בה אפילו סוציאליסט אחד. יתר על כּן: מתנגדים מעמדיים גלוּיים של הפּועלים הנם מיניסטרים בּממשלה והם גם מנהלים פּוֹליטיקה המתאימה להם. מחיר החיטה עולה בגרמניה פּי שנים וחצי מאשר בּשוּק העולמי. מי נוֹשׂא בעוֹל הזה, שהוּא פרי הפּוליטיקה של מכס מסוּימת? הפּועל. מי מפיק את התועלת ממנה? ביחוּד בעלי האחוּזות הגדולות. „פּאנצר־קרוֹיצר“ (אנית השריון) א' ירד הימה והממשלה ניגשה, בניגוּד לדעת הסוציאליסטים, לבנין „פּאנצר־קרוֹיצר“ ב‘. עוד שנַים נוספים – בתכנית. משטר הקימוּצים שהוּנהג בגרמניה – והוא הולך וּמחמיר – מתבּטא קודם כל בהפחתת המשכורת לפּקידים ומה שמכאיב הרבּה יותר, בצמצוּם „ההוצאות הסוציאליות“, כלומר: בצמצוּם ההקצבות לקוּפות חולים ובצמצוּם הסיוּע למחוסרי העבודה. ומספּר מחוּסרי העבודה האלה מגיע לחמשה מיליונים, ובחורף מחכּים להגדלתו. עול המסים מחוּלק באופן בלתי צודק – לטובת העשירים ובעלי ההון ולרעת העניים והעמלים. שׂכר העבודה של הפועל יורד – ולא בלי עזרת הממשלה. ולמרות כל אלה: הסוציאליסטים, הם הסיעה הגדולה ביותר ברייכסטאג הגרמני, אמנם, מבקרים את הממשלה ומשתדלים לעצוֹר בּעד מגמותיה הריאקציוֹניות, ואוּלם אינם לוחמים בּה, ואדרבא, תומכים בה. ממשלת בּרינינג מתקיימת אך ורק הודות לתמיכה הזאת. ברגע שהסוציאליסטים יודיעוּ: חסל – ונפלה. והנה אין הם אומרים זאת. דאגתם לקיוּם הממשלה מגיעה עד כדי כך שלא הצביעוּ אפילו נגד ההקצבה לבנין ה„פּאנצר־קרויצר“ ב’. החליטו להימנע מהצבעה, וּועידת לייפציג, שפטה תשעה חברים על אשר לא נשמעו להחלטת הסיעה והצביעו נגד ההקצבה (פּסק הדין היה: נזיפה). בלשון הרשמית נקראת ההתנהגוּת הזאת לגבּי הממשלה: „פּוליטיקה של סבלנוּת“.

מה מקבּלת המפלגה, מה מקבּל הפּועל תמוּרת הפּוֹליטיקה הזאת? בּשדה הכלכלי־ הסוציאלי: לא כלוּם. מצבו של הפועל – גם של העובד, וגם של מחוּסר־העבודה – הולך ורע, הולך ומחמיר. בּשׂדה הפּוֹליטי, כאילו ישנה תמוּרה: המשטר הדמוֹקראטי, שמירת הרפּוּבּליקה. נניח שאלה הם קנינים נעלים, שכדאי לפועל לשלם בּעדם. הנשמרו הקנינים בּמלואם בגרמניה של בּרינינג? כמעט יום־יום: מהוּמות, הפרעות, הריגות. הנאצים אָחזו בשיטה שעזרה בזמנה בהרבּה לפאשיסטים האיטלקים: להביא את האזרח ה„שקט“, הבינוני, האַפּוֹליטי לידי הכּרה שהמשטר הדמוֹקראטי אינו שוה כלוּם, באשר אינוֹ מבטיח שקט וסדר. באיטליה היו ההתנגשוּיוֹת בּין הפאשיסטים והסוציאליסטים, שכּוָנתן היתה לזעזע מבּפנים את המשטר ולהוכיח את אפסוּתוֹ, מסתדרות על פי רוב, ביום א‘, והיו גם נקראות בשם „הקזת דם של יום ראשון“. בגרמניה טובים, כנראה, כל ימי החול – הן חוסר העבודה המוני הוּא במדינה ואנשים פּנוּיים ישנם למדי בקרב כּל המחנות. ואי אפשר להגיד שממשלת בּרינינג, על מיניסטריה, על פּקידיה ועל שוֹפטיה, נמרצה היא יותר מן המידה במלחמתה בּנאצים. אדרבא: בזמנים אלה אפשר שמיניסטר הפּנים, וירט, יראֶה פּתאום את האויב העיקרי בכוֹפרים בּדת (הן ממשלת בּרינינג מורכבת, בּרובה, מאנשי המרכּז הקאתוֹלי) ויכוון נגדם, דוקא נגדם, את כל חצי משטרתוֹ. והפּרלמנט, זה הכיבוּש הגדול של המשטר הדמוֹקראטי? גם בו אין הדברים משׂמחים בּיותר. מנהג חדש הנהיג ברינינג: „פּקוּדת חירום“. ישנוֹ סעיף בחוקה הגרמנית היסודית, הוא סעיף 48, המרשה לממשלה להוציא, במקרים יוצאים מן הכלל, פּקודות, אשר כוחן כחוק, ואשר חובה על הממשלה להביא אותן, בזמן קצר ביותר, לפני הפּרלמנט. אם הוא יאַשר את הפֹקוּדה והיתה לחוק תמיד; ואם לא – תתבּטל ועל הממשלה, אם תעמוד על הפּקוּדה, להתפּטר. החוּקה הגרמנית נוֹצרה בזמנים סוערים מאוד (הן לא לשוא „חוקת ויימאר“ שמה, כי אוירת בּרלין התוֹססת אָז, לא היתה נוחה לישיבות האספה המייסדת) וכוָנַת המחוקק היתה לצייד את הממשלה ביפוּי כוח מיוּחד במינוֹ לכל מקרה של מרד והתקוֹממוּת. עד ממשלת בּרינינג טרם היתה ממשלה בגרמניה אשר השתמשה בסעיף 48 זה. ממשלת בּרינינג השתמשה והשתמשה. ולאו דוקא בענינים הנוגעים לבטחון ציבוּרי (הפסקה זמנית של החירוּת האזרחית וכו'), אלא גם בענינים החיוּניים ביותר: בענינים כלכליים וסוֹציאליים, כגון הטלת מסים, קביעת מכס, מחיקת „הוצאות סוציאליות“ וכו’. בּרינינג מודיע בגלוּי, שאם יכריחוּ אותו לכנס את הפּרלמנט, לא ישאר במשׂרתוֹ. הממשלה גם משתמטת מהתיעצוּת מוּקדמת עם המפלגות התומכות בה. בימי ועידת לייפּציג ידוּע היה שהממשלה הכינה כבר „פּקוּדת חירום חדשה, חמוּרה למדי, ואולם למפלגה הסוציאליסטית טרם הודיעוּ דבר על תכנה ואמנם, כשנתפּרסמה הפּקוּדה (כבר לאחר נעילת הועידה), הוּבן הדבר: קיצוּצים בסיוּע למחוּסרי העבודה, מסים נוספים לעמלים אשר בתוכה, עוֹררוּ סערה ממש. בגרמניה שולטת למעשה „דיקטאטוּרה פּרלמנטרית“, דיקטאטוּרה שאינה מתחשבת בפעוּלותיה עם הפּרלמנט ומשאירה לו רק זכוּת אחת – להפילה. כל עוד הפּרלמנט לא עשׂה זאת, מתנהג בּרינינג לפי ראות עיניו. ולא רק בענינים הפּנימיים. גם עם הפּוֹליטיקה החיצונית של הממשלה אין לב המפלגה הסוציאליסטית שלם. בכמה הכרזות והודעות של מיניסטר החוּץ, קוּרציוס, נראית „תכיפוּת“, שלפי דעת הסוציאליסטים, אינה הוֹלמת את מצב גרמניה ואת ה„רוח האירופית“, שבה הצטיין שטרזמאן המנוח. נדמה לסוציאליסטים שקוּרציוּס הולך ומבזבז את ירושת שטרזמאן – את האימון לכוָנות הטובות של גרמניה, אשר זה רכש, בעמל רב, אצל מדינאי צרפת ואנגליה. גם הצעת ההסכּם הגרמני־אוֹסטרי בעניני המכס, אשר בפּרינציפּ מחייבים אותה הסוציאליסטים, היתה זקוקה, לפי דעתם, להכנה דיפּלוֹמאטית אחרת, למען לא יהיה לה אופי פּרוֹבוֹקטיבי כמעט. רק עמדה פּוֹליטית אחת נשארה בידי הסוציאליסטים: הממשלה הפּרוּסית אשר אוֹטוֹ בראון עומד בראשה וסברינג מכהן בּה מיניסטר פּנים. עמדה חשוּבה עד מאוד, ואוּלם מוּתר לפקפּק אם בטוּחה היא. הבּחירות הולכות ומתקרבות, ורוּחות אחרות מנשבות בפרוּסיה מאשר בימי הבחירות הקודמות. אם הסוציאליסטים יצאוּ מן הבחירות נחלשים (וּבהחלשה היחסית כמעט אין לפקפק), כלוּם לא יעבור גם על פּרוּסיה החזיון הגרמני הכללי, כלוּם לא יוּרחקו הסוציאליסטים מן השלטוֹן ושרביט הממשלה לא יימסר ל„דיקטאטור“ מטיפוּסוֹ של בּרינינג? ואם, חס ושלום, לא תשׂחק השעה ותבוא קוֹמבּינאציה חמוּרה יותר, הכדאי להביא כל כך הרבּה קרבּנוֹת לשם עמדה, אשר ימיה אולי ספוּרים בלאו הכי?

זאת היא השאלה – ולא לגבּי פּרוּסיה בלבד – אשר כּל הועידה, על הרוב ועל המיעוט שבה, עסקה בה. האם כדאי הדבר? ועד מתי? היכן הגבול ל„פּוליטיקה של סבלנוּת“?

הבירוּר התחיל לפי המנהג הטוב של הגרמנים, בניתוּח כלכלי־חברתי של השעה. טרנוֹב, ראש אגוּדת פועלי העץ, היה המנתח (פרט מענין: איש התנוּעה המקצועית בתור נואם ראשי של המפלגה הפּוֹליטית – סימן לליכוּד מקצועי־פוּליטי ההולך וגובר). לפני המלחמה היו אוּלי מוציאים בעד הרצאה כזו מתוך שוּרות המפלגה. על כל פּנים, ליבּקנכט הזקן וּבּבּל היו נוהגים לגדף ולחרף את בּרנשטיין וחבריו בעד „בּגידה מעמדית“ הרבּה פחות חמוּרה. אמנם, המשטר הקאפּיטאליסטי מוּכרח להביא ל„אַנארכיה בתוצרת“, ואולם המשבּר הנוכחי של המשטר הזה אינו משבּר סוֹפי. הקפיטאליזם כוחו עדיין אִתוֹ והוּא יקוּם על רגליו. ואילו גם לא היה כן, אילו גם הפּצע לא היה אנוּש, גם אָז אָסוּר היה לסוציאליסטים להשתמש במשבּר הזה לשם מהפּכה סוציאליסטית. כּי הפּועלים הנם יורשי המשק הנוכחי ועליהם גם החובה לרפּא אותו בחליו. צריך להתגבּר על המשטר הקאפּיטאליסטי ואוּלם על המשק שנוצר על ידוֹ והוּא משק העם, משק המדינה, רכוּשם וקנינם, על המשק הזה צריך לשמור, ויש לשכללו ולשפרו. הנחות המחייבות למסקנות בּרורות מאוד ומסוּימות מאוד גם בּמלחמת המעמדות היום־יומית וגם בהשׂגות לגבּי המעבר ממשק קאפּיטאליסטי למשק סוציאליסטי. הויכוּח על ההנחות האלה (אם כי לכוּלם היה ברוּר ערכן, ולכוּלם היה ברור היחס החדש למשק שהתבּטא בהן), לא היה סוער ביותר. מישהוּ ניסה להניח הנחה הפוּכה – אם הקפּיטאליזם מזדעזע ביסוֹדוֹתיו, הלא חובת הסוציאליסטים לא לרפּא את המשק, כלומר, לעזור לקפּיטאליזם להתעוֹדד ולקוּם על רגליו, אלא לסייע למפּלתו המוחלטת“ – ואולם הדבר נעשה לפי כל הסימנים, בּלי בטחון פּנימי, ומכל מקום, ללא הד בועידה. התוצאות המעשׂיוֹת של ההנחה הרדיקאלית היו גלוּיות למדי לפני הצירים שנשלחוּ לועידה על־ידי מאות אלפי פועלים העסוּקים במפעלים קאפּיטאליסטיים. ההחלטה שהוּצעה על־ידי טרנוב (כנהוג במקרים כאלה, כללה ההחלטה רק דרישות לגבי המשק ולא היה בה זכר להערכה כללית) נתקבּלה פה אחד כמעט, כי גם האוֹפּוזיציה הצביעה בעדה לאחר שהצעתה נדחתה על־ידי הועידה וגם ההצעה הזאת לא כללה, ֹכי אם דרישות, נמרצות יותר, לגבּי המשק הקיים).

עיקר הבירור היה, כמובן, בשטח הטכסיס הפּוליטי־הפּרלמנטרי. צוּרתו לא היתה מוצלחת ביותר. הועידה היתה צריכה לשפוֹט על התנהגוּת תשעת הצירים הללוּ אשר הרהיבוּ להצביע, בניגוּד להחלטת הסיעה ברייכסטאג, נגד ההקצבה לאנית השריון. ענין המשמעת המפלגתית התערב, איפוא, בענין פּרינציפיוני, מה שהקל על הזרם הרשמי והקשה על האוֹפּוֹזיציה. הן ודאי היו בועידה גם כאלה אשר חשבוּ שהמפלגה היתה צריכה להצביע נגד ההקצבה, ואוּלם ברגע שההחלטה היתה להימנע מהצבעה, לא היה זה מן הדין לשבור את המשמעת. ואוּלם הויכוח התרחב עד בירור כל הפּוליטיקה של הסבלנוּת. אנשי האוֹפּוֹזיציה, כל עוד ביקרו – מלאכתם היתה קלה. כי רע לפועל בגרמניה ומצב מפלגתו מורכב הוּא ולא יציב ואין להכחיש זאת. מנצלים את הפועל ומנצלים את המפלגה, המקבּלת על עצמה את עוֹל האחריוּת מבלי ליהנות כלל מיתרונות השלטון. אף אנשי הרוב – בּרייטשייד, מי שבזמן המלחמה היה בעצמו באופוזיציה ופרש מן המפלגה ונכנס ל„מפלגה הבלתי תלוּיה“, היה ראש המדבּרים על הרוב הזה – נזהרוּ להגן על ממשלת בּרינינג ועל הפּוליטיקה שלה, ואדרבא, הוסיפוּ מצידם דברי בקוֹרת כּהנה וכהנה. אוּלם, על כל השאלות: „ועל כן? ועד מתי“? ענו בעצם בשתי מלים (אם כי תיאוּר שתי מלים אלו תפס שעות מרוּבות בויכוח): 14 בספטמבר. לפני שנה ביום הזה הצביעוּ 6.400.000 גרמנים (בין 35 מיליוני המצביעים) בעד מפלגת היטלר. לפני שתים עשׂרה שנה נכנס היטלר בתור שביעי ל„מפלגת הפועלים הלאומית הסוציאליסטית“ – יותר מששה חברים לא באו לישיבה המייסדת שהזמנות אליה נכתבו ביד, מחוֹסר כסף להדפיסן. עתה עומד לרשוּתו של היטלר מחנה כבד ולא רק מחנה של בוחרים בלבד. סכוּמים עצוּמים נמסרים לו בלי הפסק מאת התעשיה הכבדה. גנראלים, נסיכים, פּקידים גבוהים של המשטר הישן התקבּצוּ מסביב לו. ומה שחשוב בּיותר: הנוער שומע בקולו. סטוּדנטים, ילדי הבוּרגנות הזעירה וגם ילדי הרחוב הפּרולטארי. החזיון הזה לא חדל מלעמוד לפני עיני הועידה. כי ברור היה: בו ברגע שהסוציאליסטים ישׂימוּ קץ לפוליטיקה של סבלנוּת לגבּי ברינינג, לא הם, הסוציאליסטים, אלא היטלר ואנשיו יעלוּ על כּסא השלטון. זאת היא על כּל פּנים, ההשערה הודאית כמעט. יבוא משטר הדיקטאטוּרה הגלוּיה. גם שמות הדיקטאטוֹרים – שלשה במספּרם – ידוּעים כבר ברחוב. ומה פירוש המשטר החדש, מה פירוש: „המלכוּת השלישית“ – זאת יודעים הפועלים למדי מנסיונה של איטליה. לא צמצוּם „ההוצאות הסוציאליות“ בלבד, אלא ביטוּלן. לא הורדת שׂכר העבודה באחוזים ידוּעים, אלא לשליש ולמחצה. סבל, עניוּת, דלוּת. לא הפרעות לאספות, אלא ביטוּל החופש האזרחי, שעבוּד וכפיה, שלטון האַנטישמיוּת הפּראית. אוּלי חידוּש המוֹנארכיה. כלפי חוּץ: מלחמה, זה החזיון אשר אנשי היטלר מקדשים ומפארים אותו בעיני הנוער, ואילוּ הפועל אינו יכול להעלותו על זכרונו בלי חריקת שינים. כלומר: כּל אלה בתנאי שהסוציאל־דמוֹקראטיה הגרמנית תקבּל את המשטר החדש בכניעה או כמעט בכניעה, כשם שקרה באיטליה. ואוּלם את הדבר הזה אין לתאר, על כּל פּנים, לא תיארוּ אותו לעצמם, צירי ועידת לייפּציג. מפּלתוֹ של בּרינינג תגרום, איפוא, לא רק לזעזועים בכלכלה ובפינאנסים (כבר עכשיו יש לגרמניה גרעון של 1500 מיליון מארק ובשבועיים האחרונים הוקטן הפּקדון של הרייכסבּאנק בלבד ב־900 מיליון מארק – והכּסף הלך לחוץ־לארץ), כי אם גם למלחמת האזרחים, על כל הרעב, הדם והסבל הכרוך בה. אפשר להתרעם על הבּוּרגנוּת הגרמנית העוסקת בשאנטאז' פּוֹליטי לגבּי הפּועל, המאיימת, שאם לא יהיה „סבלני“, תמסור את השלטון להיטלר. ואולם העוּבדה נשארת בעינה: ממשלת בּרינינג נהפכה למבצר הדמוקראטיה האחרון בגרמניה. עוּבדה היא: מפּלת הממשלה הזאת, פירוּשה לא הטבת מצב הפועל, אלא הרעתו, לא הקלת העוֹל, אלא הגבּרתוֹ. לעזור לממשלת בּרינינג, זאת אומרת: למנוע בעד רע גדול הרבּה יותר מן הממשלה הזאת. להפיל את ממשלת בּרינינג – זאת אומרת: להשליך את הפּועל הגרמני ואת גרמניה כוּלה לתוך תהוֹם שאין לה סוף. והן „חיי העם הגרמני חשוּבים יותר מעבודה מסוּדרת של הרייכסטאג הגרמני“.

מלבד ה„סבלנוּת“ היה בעצם רק מוֹצא אחד: להכּיר שהחיים הפּוֹליטיים של גרמניה נסתבּכוּ במידה כזאת שאין למצוא להם כל פתרון „בּדרך הרגילה“, להכּיר, שגם לגרמניה הגיעה שעתה של הדיקטאטוּרה, ועל כן חובת המפלגה לפי הסיסמה שמשמעה בועידתה הקודמת מפי אותו בּרייטשייד: „אם כבר דיקטאטוּרה, אָז שלנו!“ להקדים את המאורעות ולאחוז בשלטון, ולוּ גם בכוח הזרוע. והנה, הצעה כזאת לא נשמעה גם מפּי אנשי המיעוט. את הסיסמה ההיא לא העלו כלל על זכרונם. אולי משוּם שחזיון המלחמה המזוּינת מפחיד מדי, אולי משום שטרם גמלה ההכּרה, כי אין לגרמניה ברירה אחרת ועוד לא אָפסה התקוָה בהקלה (וההשערה הזאת אושרה אמנם, על־ידי ההקלה הרבּה שבּאָה בחיי גרמניה בעקבוֹת הצעת הוּבר בדבר המוֹראטוֹריוּם בתשלוּם חובות המלחמה). כל עוד לא נחשב לאפשרי לעבור למהפּכה מזוּינת היתה עמדת הרוב הגיונית יותר, ישרת לב יותר ואמיצה יותר מעמדת המיעוט. אם מפלגה, מעמד, או עם נמצא במיצר, שאין ממנוּ מוֹצא או נכון יותר, המוצא היחידי ממנו הוא – מתינוּת, שמירה, צבירת הכוח, ולעתים רק: אמוּנה בכוחות העתידים להתגלות, וּבמוֹצא העתיד לבוא שהיום טרם רוֹאים את עקבותיהם – הרי דרוּש אומץ לב עז יותר, כדי להכיר במצב הזה ולשׂאת בו מאשר כדי לנסות לכסות עליו במהפּכניוּת מילוּלית.

ב    🔗

כשאתה עוֹקב אחרי מה שנאמר ולא נאמר בועידת לייפּציג, הולך ומתגבּר אצלך הרושם, כי הסוציאליזם הגרמני – ולא רק הגרמני בלבד – עומד בנקוּדת מפנה גם בשטח הסיסמאות והתכסיסים שהיו מקוּבלים לפני המלחמה וגם במהלך הרוּח ומהלך המחשבה. נדמה, כאילוּ המפלגה הגרמנית עברה כבר את הנקוּדה הזאת והנה היא עומדת עכשיו מעבר לגבוּל המבדיל בין זרם מהפּכני ובין זרם – נגיד: מקיים, כדי לא להגיד: משמר את הקיים. הסבך של בּרינינג גילה רק בבהירוּת יתירה את הפּרוֹצס הזה.

המפלגה הגרמנית איננה שואפת יותר להתפוצצות החברה הקיימת – בכל התנאים ובכל רגע המתאים לכך מצד תכסיסי. פועלת כאן הכרה חברתית־כלכלית האומרת שאם גם שינויי המשטר הפוליטי נתונים להשפעת הכוח המזוין (ובעצם גם הדבר הזה טעון בדיקה מחודשת, נאמר: לאור המהפכה הרוסית ששמרה על הרבה מוסדות של המשטר הישן ורק החליפה את שמותיהם), הרי לא כן הדבר בשטח הכלכלי. כאן שולטת היצירה במקום הכוח הפיסי. גם המהפכה הצרפתית הגדולה, ששימשה תמיד מופת מזהיר לסוציאליסטים של המאה שעברה, שינתה את המשטר הפוליטי בלבד, בשעה שגרעיני המשטר הקאפיטאליסטי היו כבר חזקים למדי. מכאן המחשבה ההולכת וכובשת את הלבבות במחנה הסוציאליסטים, שמטרת המהפכות בכוח מוגבלת היא בתחומי משטר פוליטי, והשינויים במשטר הסוציאלי צריכים להיעשות במסגרת המשטר הדמוקראטי.

בין אם המחשבה הזאת על התפקיד המוּגבל של המהפּכה כבשה לה כבר זכוּת אזרח בעולם הסוציאליסטי, בין שהיא רק לוחמת על עמדתה – עוּבדה היא: המפלגה הגרמנית נזהרת מפיצוּץ החברה והיא מוּכנה לשמור על החברה מפּני התפּוֹצצוּת, באשר היא אינה מאמינה יותר שעל ידי ההתפּוֹצצוּת הזאת אפשר לחדש את החברה ביסוֹדה ובאשר היא שומרת על הערכים שנוֹצרו על ידה, על־ידי מעמד הפועלים בתוך החברה הקיימת, והם יעמדו בסכּנה אם תתפּוֹצץ החברה כוּלה. על־ידי הערכים האלה שוּנוּ פני החברה, והמשטר של היום אינו כבר, בכל הפרטים, אותו המשטר, אשר להרסוֹ יצאו אבות הסוציאליזם המעמדי, לפני מאָה שנה. אם לדבּר בשׂפת „הכרוז הקוֹמוּניסטי“, הפועלים אינם נמצאים במצב אנשים ש„אין להם מה לאַבד בלתי אם את הכּבלים“ בּלבד. הכּבלים, אָמנם, נשארו בעינם, ואוּלם מלבדם עוד ישנם קנינים שאין לוַתר עליהם והם עלוּ לפועלים בעמל וּבסבל רב.

מי שיראה את הקנין הזה רק בגשמיוּתוֹ של ההון המעמדי, במיליונים האלה שהוּשקעו במפעלים של המפלגה ושל האגוּדות המקצועיות והקואופּראטיבים הצרכניים, יראה רק חלק, ולא גדול ביותר של הקנין (אם כי אין הפועלים הגרמנים עשירים במידה כזאת שמוּתר להם לזלזל בהון הזה שצברוּ בזיעת אַפים). מבחינה חמרית נוֹשׂאת המפלגה באחריוּת לקנינים גדולים יותר מאשר רכוּש המפלגה והמעמד. הנה 1300 מועצות עירוניות וכפריות הללו, המנוּהלוֹת על־ידי סוציאליסטים, ועל כן קיבלו את האחריוּת לשמירתן, מהוים קנין כּזה. והמרצה ההוא שציין את הכיבוּשים האלה של הסוציאליסטים, הודה בעצמו: „התעמוּלה שלנו (הכוָנה היתה לתעמולה מהפּכנית), נעצרת, בדרך הטבע, עקב האחריוּת הזאת“, ואולם תיכף הוסיף: „אלא שלא ימָצא איש בינינו שירצה משוּם כך לוַתר על כיבוּשים אלה של תנוּעת הפּועלים“.

ואולם הקנין, אשר עליו שומר הסוציאליזם הגרמני איננו רק במפעלי המעמד וברכוּש העם שנמסר למעמד, הוא מכיל בקרבּוֹ גם את החופש האזרחי, גם את העמדה הסוציאלית והחברתית של הפועל, גם את החוקים הסוציאליים, וגם – וזהוּ אוּלי הקנין העיקרי שעליו שומרת התנוּעה – שיתוף הפועל בחיי האוּמה. „פּרולטארי“ – היה זמן ופירוּשה של מלה זו היה: אֵבר מדוּלדל, איש ללא ירוּשה, ללא אחריוּת הירוּשה ולא רק מבחינת הרכוּש בלבד. ואָמנם, לפני מאָה שנה היתה דלת העם באירוֹפּה במצב כזה, ללא ירוּשה חברתית, רוּחנית, תרבּוּתית, שחוֹבה לשמור עליה, לשפרה, להגדילה ולמסור אותה לדורות הבאים. עכשיו – שוּנוּ הדברים. זהו התפקיד העצום שמילאָה התנוּעה הסוציאליסטית במשך שנים־שלושת הדורות האחרונים. היא הרימה את קרן העבודה בחברה, יִשרה את גב העובד ונתנה לו הכרה מחוּדשת, כּבשה בשבילו עמדות והקלות, שיתפה אותו לחיי הרוח של האוּמה ושל האנוֹשיוּת. הפּרוֹצס הזה רחוק מן הסיוּם – בו ביום שיחוּל סיוּמו, יהיה העובד שליט החברה וכל כוח בעולם לא יעצור בעד עליתו. ואולם כבר עתה נרכשוּ קנינים רבים, ועל הקנינים האלה, לא על יסוד המשטר, שומר הסוציאליזם הגרמני, את הקנינים האלה הוא נזהר להעמיד בסכּנה על־ידי זעזוּעים מסוּכנים של החברה. וּמתוֹך מציאוּת הקנינים האלה, המשנים פני החברה, הולכת וגוברת ההכּרה ש„התפּוֹצצות“ החברה אינה מהוָה כלל דרך לשינוּי המשטר הכלכלי־הסוציאלי האמיתי, ועל כן, אילוּ גם היו הפועלים מוכנים לוַתר על הקנינים האלה ולהקריבם, היה הויתוּר הזה ויתור לשוא והקרבן היה קרבּן חינם.

בּינתיים פּרוֹצס זה המתהווה בקרב המפלגה – שכשלעצמוֹ הוא פּרוֹצס בּריא והכרחי – מקבּל צוּרות משוּנות הנוֹשׂאוֹת בּקרבּן סכּנוֹת מרוּבות. ה„חולשה האנושית“ כרוּכה בעקב יוצרי העתיד והיא עלוּלה לסרס את התמוּנה ולהאפיל עליה. ואָז נחוּצה התאַמצוּת כּבּירה, כדי לראות בגידולי חוּץ אלה את גרעיני העתיד. הנה צפה במפלגה הגרמנית הוֹפעה הנקראת בשׂפת העתוֹנוּת הסוציאליסטית ובשׂפת ועידת לייפציג: „פּרוֹבּלמת הפּקידים“. שמונה אלפים איש עובדים במפעלי המפלגה. כמספּר הזה – באגוּדות המקצועיות, וכפליים – בקואופּרטיבים. שכבה סוציאלית שלמה, והיא גם „נוֹתנת טוֹן“ בּמפלגה. יש ומועצות המפלגה וועידוֹתיה מוּרכבות בעיקר מעובדי המוסדות. השכבה הזאת דרכּה לשמור על הקיים, כּשם שכּל פקידוּת נוטה להיאָחז בקיים, ו„שמרנוּת“ זאת דבר אין לה עם השמירה על הקנין הרוחני והחומרי אשר למעמד הפועלים בחברה הנוכחית. זאת היא „שמרנוּת“ של בּני אָדם השׂמחים, פּחות או יותר, בחלקם. ויש מאשימים אותה, כי היא מכבידה על כוחות נוער לגלות את כשרונותיהם ולעלות בתוך המפלגה, ואמנם, קיבלה ועידת לייפּציג החלטה מיוּחדה, המיעצת להנהלה לעשות הכל, כדי שהצעירים יוּכלו לגלות את יכלתם וכשרונותיהם.

בּכלל, יִחסה הנהלת המפלגה חשיבוּת מיוחדת לשאלת הנוער, והקצתה לה, בפעם הראשונה מאָז קיוּם המפלגה, סעיף מיוּחד בסדר היום של הועידה. אולנהאואר, ראש „הנוער הסוציאליסטי“, הרצה על „המפלגה והנוער“.

האמנם, נכונה הדעה שהמפלגה הסוציאליטית בגרמניה הולכת ומזדקנת, הולכת ו„מתאַבנת“? יחסי הגיל במפלגה עלולים לאַשר את ההשערה הפּסימית. אמנם, בני 20–30 מהוים בתוכה 17 אחוז, אלא שבתוך האוכלוסים הגרמניים (לפי רשימות הבוחרים לרייכסטאג) הם מהוים 28,79 אחוז. לעוּמת זאת בני 35–50 מהוים במפלגה 53,73 אחוז ובתוך האוכלוסים 41,75 אחוז. מכאן ראיה שהמפלגה מפגרת לגבי הגיל הצעיר. אמנם, רבים בני הנעוּרים הזורמים לשוּרותיה ואוּלם רב מספּר ההולכים למקומות אחרים (אגב: אותה הסטאטיסטיקה מלמדת אותנו גם, מה מוּפרכת היא „שירת המלחמה“ הנשמעת עתה בגרמניה. הדור המהוה את מרבית המפלגה הסוציאליסטית, זאת המפלגה המקללת את זכר המלחמה, הוא דור של בני 30–50, כלומר: „דור החזית“. מכאן ראיה שהחזית לא השאירה „זכרונות מזהירים ביותר“ בלב אלה אשר ראוּ אותה לא בפילם, אלא במו עיניהם).

ב„נוער העובד“ הגרמני מאוּרגנים 55 אלף בּחוּר וּבחוּרה. הצעירים המאורגנים באגוּדות המקצועיות ובאגוּדות הספּוֹרט של הפועלים מהוים צבא נוער המונה ביחד 700 אלף. מספּר לא קטן. אלא: בגרמניה ישנם קרוב ל־4 מיליוני בני נוער, זאת אומרת, שרק החלק הששי בערך, של הנוער הגרמני מאוּרגן בּמפלגה, באגוּדות המקצועיות ובאגוּדות הספּורט של הסוציאליסטים. עבודה רבּה וראוּיה לכל שבח נעשית ב„תנוּעת ידידי הילדים“ – למעלה מאלף סניפים לתנוּעה וּבהם מתחנכים כמאתים אלף ילדים ברוח הסוציאליסטית. ואוּלם אלה הם ילדים ועתידם – חזוֹן למוֹעד. בּא כוח הסטודנטים סיפר בועידת לייפּציג, כי יותר מ־50 אחוז מהסטודנטים הגרמנים נמצאים תחת השפּעת הנאצים (עדוּת לאוֹבּיֶקטיביוּת של המרצה היתה זאת, כשאָמר שאין לראות כאן סימן לריאקציה בלבד, אלא סימן לאָבדן הדרך הנפשית ול„תסיסת הסבל“; הוא גם ציין שהסטודנטים הגרמנים אינם שייכים, בּרוּבם, לפי מוֹצאָם, לבוּרגנות הגדולה). כל אלה סימנים הם לירידה ידועה, על כל פּנים לאָבדן ה„מוֹנוֹפּוֹלין הרוחני“ של הסוציאליזם בשוּרות הנוֹער. והלא לפני עשׂר שנים היה מוֹנוֹפּוֹלין זה בעין. גם מלבד המספּרים ישנם סימנים אחרים המעידים על החלשת הקשר בין המפלגה ובין הנוער, אף כשהוּא נמצא בשוּרותיה. לפני עשׂר שנים התאַרגן הנוֹער הסוציאליסטי באיגוּד מיוּחד ומוּבדל – „ההתאחדוּת הסוציאליסטית הצעירה“. התקוָה היתה: כאן יחשוב הנוער את מחשבותיו, יחפּשׂ את דרכּוֹ, יתבּוֹנן, יבקר ויהוה קשר חי ועצמאי בין הדורות. בועידת לייפּציג נשמעו קוּבלנוֹת קשות נגד ההתאחדוּת: אָבד לה הקשר עם החיים, היא התבּדלה בלימוד „אורתודוכּסי“ מדי, עוסקת בתורות שעבר זמנן וּבנוּסחאות שאין בכוחן לכוון את הצעיר לקראת חייו הממשיים. עוד לפני שנה היתה הנהלת המפלגה נאלצת לפזר את הסעיף הברליני של ההתאחדוּת. עתה החליטה הועידה לפזר את ההתאחדוּת כולה, הגם שהיא ירדה לששים סניפים עם 2000 חברים בלבד. אם טוב עשׂתה הועידה או רע – על כל פּנים: הענינים אינם בסדר. הוֹכחה סמלית כמעט ל„חוֹסר סדר“ זה ניתנה על־ידי התנהגוּת קהל האורחים (ברוּבם צעירי המפלגה) בזמן הועידה: מחיאות כּפּים סוערות בעת הנאומים ה„שׂמאליים“, הפסקות מרובות לנואמי הרוב, הפסקות אשר הפכוּ לפעמים את הויכוּח לשׂיחת שנַים, בין הנואם ובין הצעירים אשר בֹיציע.

בועידה חיפּשׂו עצה – בפרט זה או אחר. מישהו ציין שעבודת הנוער אינה פּוֹליטית די ומישהו אָמר שמגזימים ב„פּוֹליטיזציה“ של הנוֹער, שיש לו גם ענינים אחרים, ואלה חשוּבים בעיניו מן הּפֹוליטיקה, והמפלגה מזניחה אותם; יש צוֹרך לגוון יותר את סניפי הנוֹער, להשתדל לתפוֹס את הצעיר בכל גילויי גוּפוֹ ורוּחוֹ. מישהוּ האשים את הזקנים שאינם רוצים להבין לנפש הצעיר ואף מדכּאים אותו ב„אַבטוֹריטה“ כבירה מדי של הדור „המנוּסה“. ומישהוּ התרעם על „חוּצפת הנוֹער“ ועל קלוּת דעתוֹ. ציינוּ גם את „הצניעוּת“ היתירה של המפלגה הסוציאליסטית, את ה„סוֹלידיוּת“ שלה בגילוּי פעוּלתה לעוּמת הרעשנוּת והצעקנוּת ותפארת ה„פּאראדים“ של הזרמים הקיצוֹניים. ציינוּ גם סיבות אובּיֶיקטיביות לקרירוּת הנוֹער לגבּי המפלגה. הדור הצעיר אינו יודע את מצב הפועל בראשית התנוּעה הסוציאליסטית וגם את המשטר שלפני המלחמה לא הכּיר. אכן, השינוי הכּביר, שחל בּינתיים גם במצב הפּועל וגם במשטר הפּוליטי, אינו עומד לנגד עיניו והוּא אינו מעריך את הכיבוּשים שבּהם מתגאֶה הדור המבוּגר ועליהם הוּא מוּכן לשמור. הרפּוּבּליקה הגרמנית והחוּקים הסוציאליים – הצעיר לא נלחם עליהם, הם בּשבילוֹ כאילו דברים מוּבנים מאליהם ועל כן הם כמעט „דברים של מה בכך“. גם חוֹסר העבודה מהווה פּרוֹבּלמה נפשית אחרת בּשביל הפועל המבוגר, שטעם כבר לא פעם גם את טעם העבודה וגם את טעם הבטלה מאונס, ועל כן סבלני הוא יותר מן הצעיר, שעוד לא עמד אף פעם על יד המכוֹנה, ומראשית צעדיו בחברה כבר ראה את עצמו כמיוּתר, כמושלך החוּצה. ודאי נכוֹנוּת ההערות האלה, בחלקן או גם כוּלן, על הניגוּדים, לפעמים מדוּמים, אשר בהן. אלא לעצם הפרובלמה – מדוע נחלש הקשר בין הסוציאליזם הגרמני ובין הנוֹער, בּשעה שכּוֹח המשיכה של הזרמים הקיצוֹניים (קוֹמוּניסטים וביחוּד נאצים) הולך וגובר – הן אינן מגיעות. והפּרובּלמה, נדמה לי, נעוּצה באותו השינוּי הכביר במהלך הרוח ובמהלך המחשבה של הסוציאליזם הגרמני, אשר ציינתיו קודם. השינוי הזה אינו פּשוּט גם בשביל הבוגרים. אין מוַתרים בּקלּות על הרגלי מחשבה ועוד יותר על הרגלי הרגשה שנשתרשוּ במשך דורות. כל התפארת הפאתטית, כל המסוֹרת המזהירה שבּפּסיכוֹלוֹגיה המהפּכנית ובמיתוס המהפּכני עומדות כּצר לשינוּי הזה וּמפריעות לו ללבּוֹש צוּרות גלוּיות. עוד מנסים למזוֹג יין חדש לקנקן הישן. עוד מתחשבים מדי ב„מה יגידוּ“ ו„איך יקבּלוּ“. עוד נזהרים מלפגוע במוּשׂגים מקוּבלים. ואם במחנה הבוגרים כך, בּמחנה הנוֹער על אחת כּמה וכמה, כשזרמים קיצוֹניים, פּראים בקיצוֹניוּתם, מחוסרי מצפּוּן לוחמים על נפשוֹ, מבטיחים לו את „המלכוּת השלישית“, „את ימוֹת המשיח“ – שלטוֹן האומה הגרמנית על העולם כּוּלוֹ מבטיח לו האחד, ו„ברית עולמית של כל המועצות“ מבטיח לו השני. עוד אין העוז להגיד לצעיר הזה, המטוּלטל בין הקצווֹת, את האמת, אותה האמת אשר הסוציאליסטים הגרמנים יודעים אותה וחושבים עליה. ישנה סתירה בין הכתוב בעתון ובין המעשה, בין הנואם מעל הבימה ובין המנהל את המו"מ, פּוֹליטי או כלכלי בחדרי החדרים. והצעיר מרגיש בסתירה הזאת, מתוך רגישוּת הנוֹער לכל זיוּף, ואדרבא, הוא עוד מפריז ובוֹנה לו בנין שלם בדבר „התנַונוּת הסוֹציאליזם“. אחד מצירי הועידה ניסח ככה את דרישותיו לגבּי הצעירים: „הנוער – אָמר – צריך ללמוד שהסוֹציאליזם הנהו יותר ממחאה, שיש לחיות אותו שעה־שעה ויום־יום ושמלחמת המעמד פּירוּשה עבודת מעמד“. וזהו התפקיד הגדול העומד לפני הסוציאליזם הגרמני בחינוּך הדור הצעיר: להראות לו שהדברים הפּעוּטים הללוּ, שהוּא כל כּך נוֹטה לזלזל בּהם – קנית סחורות בחנוּת קואופּראטיבית, הקטנת מספּר שעות העבודה, הוספה קטנה לשׂכר העבודה, חוק סוציאלי חדש, המבטיח למספּר פּועלים חיים אנוֹשיים יותר, יותר השׂכּלה ויותר תרבּוּת, ויותר פּיתוּח חוּש היוֹפי, לב פּתוח לכל סבל האָדם וּמוֹח פּתוּח לכל כּיבוּש רוח אנוֹש, מחשבה עצמאית שאין לפניה כלוּם בלתי אם האמת, ותהיה מרה ואכזרית, הרגשה חיה של שוּתפוּת לקיבוץ העומד מעל לפרט – דברים אלה ודוֹמיהם הם המכריעים ביצירת החברה העובדת, כלומר, חברה אנוֹשית יותר, בנויה על יסודות צוֹדקים וטהוֹרים יותר מאשר החברה הנוכחית.

וגם מלה אחרת נפלה בועידת לייפּציג. אחד מן הצירים אמר: „בּלי חזוֹן מזהיר לא נוּכל לכבּוֹש את הנוֹער“. אם פירוש הדברים היה תכסיסי בלבד והנוֹאם התכּוון ל„יצירת החזון“, לשם שימוּש חינוּכי בלבד, לשם „כּיבוּש הנוער“ בלבד, הרי אין לדבר טעם. חזוֹן כזה יישאר „עשׂוּי“ ויפיוּפוֹ יתגלה, מחר או מחרתיים. כי על שקר אי אפשר לבנות חינוּך בּר קיים. והמחנך לא ימלא לעולם את תפקידו – לעזור לחניך ליצוֹר מעצמוֹ אישיוּת עצמאית – בעזרת חזוֹן שאיננו בלבוֹ הוא, בלב המחנך. ואולם אם הכוָנה אחרת היתה, אם רצה הנוֹאֵם להגיד שאָסוּר למפלגה הסוציאליסטית, על כל הסבך התכסיסי שבה, על כל השינוּי שחל בּמצב הפּועל בחברה הנוכחית ועל כל השינוּי במהלך המחשבה הסוציאליסטית, על כּל „הסוציאליזם היום־יומי“ הלז, אָסוּר לה, למפלגה, לה גופה, לשמה – ולא לשם הנוער שיש „לכבוֹש“ אותו – אָסוּר לה לשכוח, אף לרגע אחד, למה היא נקראת, לשם מה נוצרה – לא לשם תיקוּן ושיפוּר זעיר שם, זעיר שם, אלא להקמת חברה חדשה, חברת היצירה והחירוּת, במקום חברת הסבל, הניצול וההשפּלה, אם זאת היתה כוָנַת הנוֹאֵם, אָז אָמר מלה רבּת משקל, המאירה את התפקיד הנכוֹן העומד לפני הסוציאליזם הגרמני, ולא הגרמני בלבד: להנחיל בלב הצעיר את ההכּרה שה„סוציאליזם היום־יומי“ הוא הדרך העיקרית (אם כי איננה היחידה) לשחרוּר המעמד העובד. והקוֹשי הנוכחי של הסוציאליזם הוּא בזה, שאת הסינתזה הזאת טרם מצא, לא רק בּשביל הנוֹער, אלא גם בּשבילוֹ גופא. הקוֹשי הוא בזה, שישנם יסוֹדוֹת בסוציאליזם הנזוֹנים מחזוֹן בלבד ועל כן החיים האלה מוּפשטים הם ומחוסרי החיוּניוּת הקוֹנקרטית, היוצרת באמת. וישנם בסוציאליזם יסודות אחרים, אשר „הסוציאליזם היום־יומי“ נעשׂה בשבילם מטרה כשהיא לעצמה, והם מסתפּקים בה, וליותר מזה אינם שואפים וקוֹנקרטיוּת מחוּסרת עתיד זו מקנה אופי „פיליסטרי“ בלשוֹן הצעירים לכל פעוּלתם.

גם אנחנוּ עומדים לפני אותו התפקיד ולפני אותו הקושי, ולא רק בשטח הסוציאלי, אלא גם בשטח הלאומי. גם אָנוּ מחפּשׂים את הסינתזה בין הישוּביוּת – זאת פּרשת הכיבוּש הסבלני של כּל שעל אדמה וכל פינת עבודה, זאת ההתאחזוּת העקשנית בּקרקע בכל הדרכים וּבכל התנאים שהם – ובין שחרוּר עם ישראל בּארצוֹ. בלי השחרוּר הזה מהוָה „הישוּביוּת“ שלנוּ דבר פּעוּט מאוד. בּה בשעה שהישוּביוּת הזאת מהוָה את הדרך העיקרית (אם כי לא היחידה) לשחרור כּוּלוֹ. ולא יהיה זה כלל משוּם סירוס, אם נַמשיל את המשל עלינו ונתרגם את „הסוציאליזם היום־יומי“ של הגרמנים ב„ישוּביוּת“ שלנו ואת ה„חזון המזהיר“ בחזוֹן הציוֹנוּת.

“דבר“, ט”ו-ט“ז תמוז תרצ”א (30.6–1.7.1931)