רקע
אהרן מגד
מותו של מנדל אפרת

בשעה עשר לערך, כבר נאספה חבורה די גדולה ליד הבית שבקצה רחוב שלוּש, רובם מחברי הרמה, ומיעוטם – אנשים ותיקים ממקומות אחרים, מאלה שהכירו את מנדל אפרת לפני שנים רבות. אחדים היו יושבים על מעקה המרפסת, אחדים עומדים בקבוצה אחת סביב ליבּאי, ושניים לבושי מקטרנים, היו מהלכים בחצר אנה ואנה ומדברים בלחש. שני ג’יפּים עמדו ברחוב, לפני הבית, שתריסו היה מוגף.

“הים לא רחוק מכאן” – אמר חפץ, בהשקיפו לצד מערב. רוח קלה היתה מבדרת את בלוריתו, ספק צבע פשתן דהה, ספק שיבה.

כמה עיניים נפנו אף הן לשם ולא ראו אלא את חורבות יפו ההרוסה. שברי אבנים מגובבים בערימות ערימות.

“אני באתי לארץ דרך יפו, בעשרים ושלוש היה זה, אני זוכר עוד את שם המלון שלנתי בו לילה ראשון בארץ־ישראל, שארִיקי היה שמו…” – אמר יעקב שרגאי, במאור־פנים של זכרונות.

חפץ נפנה אליו, נסתכל בו בתמיהה ואמר:

“איך זה? ואני הייתי בטוח כל הזמן שהיית אתנו במגדל.”

“חיית בטעות. שלושים שנה חיית בטעות” גיחך שרגאי “כשאני באתי הייתם כבר ברַטִיסבּוֹן.”

“אם כן את מנדל הכרת מן הרמה” אמר חפץ.

“רק מן הרמה”

“את מנדל האמיתי לא הכרת, אם כן,” אמר חפץ.

“ייתכן” אמר שרגאי וחייך.

“או, הוא היה חוצב מצוין!” – זקף חפץ אצבע של התפעלות – “חוצב מיצוייין! כשהביאו את הקלינצ’יקים הראשונים, מנדל היה הראשון שתפס את העניין והיה מרביץ עשרה בשורה ומפוצץ אבן בעשר דקות, ובקו ישר כמו בגאַטר. אתה זוכר את זה, דַניה?”

דניה חייך מבעד למשקפיו. כעסקן ציבורי זה שנים רבות לא היה מתרשם הרבה מסיפורי־זכרונות מעין אלו.

“הערבים לא קראו לו לא מנדל לא מוסקובּ, כי אם מחמוד! או, זה היה כבוד גדול בימים ההם!” – הוסיף חפץ, בפנותו אל הצעירים יותר. – “כן, הוא היה פועל טוב מאוד. אני זוכר כשבחרו בו בפעם הראשונה למועצת ההסתדרות, אמר שיבוא לשם עם בַּלאַמִינָה ויעש בוּוּם אחד גדול שכל הארץ תרעש. נו, כן, אז היתה אֶפּּּּּּּּּּּוֹכה אחרת, אפּוכה אחרת לגמרי.”

הצעירים, אלה חבריו של גידי, גיחכו. חפץ עם ה“אֶפּּּּּּּּּּוֹכה” שלו הזכיר להם דברים חביבים שעברה שעתם.

השניים לבושי המקטרנים, שהתהלכו בחצר, היו מתעכבים מפעם לפעם, פונים זה אל זה, והנמוך שביניהם, בעל המכנסים הקצרים היה מדבר בהתרגשות רבה, בתנועות־ידים נמרצות ובהידוסים לכאן ולכאן בדומה לבּוּבּה של תיאטרון המוּנעת בחוטים בלתי־נראים. הגבוה, בעל ראש נאה, ששני שיחי שער מכסיף עטרו את קרחתו, היה מרגיעו בחיוך רפה, כאומר: הדברים יתיישבו בסופו של דבר, יתיישבו. אלה היו גוֹלוֹבּוֹב ומירקין, שני פעילי המפלגה, וכיון שהיו מזדמנים אך לעיתים רחוקות, היתה זו שעה נאותה לסיים ביניהם כמה עניינים הדורשים טיפול דחוּף.

“אני לא אסכים לכך, מירקין,” – נתלהטו עיניו של גולובוב בהניחו ידו על לבו – “לא אסכים לטפל בדבר שהוא בניגוד למצפוני ושאני משוכנע כי גם לא יביא לנו שום תועלת…”

מירקין הקפיץ ידו על כתפו של גולובוב ובחיוך אמר:

“תסכים.”

“לא, מירקין” – משך גולובוב את המילים מעומק חזהו בגחנו לפנים – “אין מה לדבר!” ועתה שילב זרועו בזרועו של מירקין, ובפסעם יחד כלפי הקרן השניה של הבית, דיבר בלחש ובמהירות ואמר:" יש לך מושג מה ששולמן עומד להציע? אתה אינך יודע זאת ואני יודע. ע–שר ישיבות היו לנו בענין זה והוא לא זז מעמדתו. ותזכור מי עומד מאחוריו – ברסקי, אשכנזי, נפתלי, שוחט, וילנצ’וק. כמעט כל המזכירות כולה. אני מבין אילו היה זה דבר עקרוני, אבל בענין פורמאלי, בלתי חיוני לפועלים, שיוכל להתקבל בציבור כתכסיס בלבד…"

“נסיגה בענין זה, היא נסיגה לכל אורך החזית,” – אמר מירקין בנחת.

“לא!” – התעכב שוב גולובוב, אחז בדש בגדו של מירקין ואמר שוב: “לא! זאת היא הטעות שלך ושל בוניה…” וכאן שוב השפיל קולו, אך לעומת זאת היתה אצבעו מתנופפת ומסלידה לפני חוטמו של מירקין ומעלה, בתוקף רב ולבסוף תקעה בחזהו בחוזק, נטל את זרועו והוליכו עמו עוד צעדים מספר. בחוזרם לפני המרפסת נעצר שוב וקרא: “זהו מה שאני אומר לך, מירקין, – שערוריה!”

“צריך סבלנות” – אמר מירקין והניח ידו על כתפו של גולובוב.

שעונים בהרחבה אל מעקה המרפסת עמדו נחום מן הרמה, הוא נהג אחד הג’יפים שהביאו את האנשים, וזאב ברגמן, ונראו כממתיקים סוד. הם היו משיחים באותו ענין שכל שני פלחים היו משיחים בו בהזדמנם יחד בעונה זו – זריעת תבואות־החורף בנגב. “את שתי המכונות אנחנו שולחים לבארי” – אמר נחום – “ואת האינטרנש נשאיר בבית. אינני חושב שנספיק משהו בעבודת־חוץ. תַלווּ לנו את סאשה, נלווה לכם את הקטרפילר.”

זאב ברגמן נראה מודאג כלשהו. הוא היה מקפיץ אבן קטנה על כף ידו בתנועות בלתי־זריזות. אחר תפסה, קמץ את ידו ואמר: “נראה, ייתכן שנעשה שותפות כלשהי…”

באותו רגע נכנס אל המרפסת בּוּמה, חברו של גידי מן הגדוד הראשון, הפשיל בלוריתו לאחור, נסתכל על סביבותיו, וכשראה את יוסקה, פסע אליו ברישול כלשהו, בגרירת נעליים, הניח ידו על שכמו ואמר לאט־לאט ובקול נמוך:

“הזקן של גידי מת, מה?”

"ככה זה, הזקנים מתים אחד־אחד – אמר יוסקה בכובד־פה. גם החיוך שהעלה על שפתיו לא נשמע לו.

“שמע, הוא היה שבור לגמרי אחרי שגידי נפל, שבור לגמרי” – אמר בומה מתוך חיבה רבה למת –“ראיתי אותו פעם בחג העצמאות ופשוט אי־אפשר היה להכיר את האיש הזה. ותאר לך שבחירבה הזאת הוא גר ארבע שנים, לגמרי לבד…”

“תמיד היה קצת משוגע.” אמר יוסקה.

“לא. זה לא זה.” – נענע בומה באצבעו –" הלואי והיו הרבה משוגעים כמו מנדל אפרת. גידי היה מעריץ אותו ממש. תאר לך שהוא היה האדם היחידי שגידי הראה לו את שיריו. שמע, זה היה אדם… ממה הוא מת בעצם?"

“שחפת”

" לא, זה לא השחפת" – אמר בומה מתוך הרהורים – “אנשים כאלה לא מתים ממחלה. הוא פשוט איבד את הקשר עם החיים… אני אומר לך שאלולא עזב את הקיבוץ היה עוד מחזיק מעמד הרבה זמן.”

“ניסו להשפיע עליו שיחזור” – אמר יוסקה ביובש. נושא זה היה תמיד מעלה משקע של אי־נעימות בין חברי הרמה.

“ומה?”

“היה עקשן נורא. היה מגרש כל מי שבא לדבר איתו על זה. מין טיפוס כזה.”

“חנקה פה?” – שאל בוּמה בלחש ובניע ראש לעבר הדלת.

“כן, בחדר” – ענה יוסקה.

“ומה?”

“ככה.”

החבורה שמסביב לליבאי היתה מקשיבה לדבריו ומפעם לפעם פורצת בצחוק. ביותר צחק שם אדם אחד כחוש וקטן־קומה שחניכיו היו חשופות ושפתו העליונה מופשלת כמעט עד לחוטם. בכל גל של צחוק היה פונה לאחוריו, מזיל צחוקו כלפי הכותל ואחר חוזר וטופח לשכנו על כתפו ואומר: " נו, מה תגיד, הה?" ליבאי עצמו, אף הוא קטן־קומה, אך רחב־גרם, בעל רעמה שחורה, היה מספר את סיפוריו בחיוניות ובהרבה תנועה, אך משום כבוד המת, בקול נמוך, ומשהיה מסיים מעשה מבדח כלשהו, היה מצהיר חיוך של נצחון כלפי כולם, מקנח פיו בממחטה ומשעין מרפקיו על המעקה; כביכול לפוש קמעה, עד שיכַלו הכל את צחוקם. תחילה סיפר מעשה על מנדל אפרת, שבשעתו היה נפוץ בכל הארץ, איך במועצה החקלאית השניה או השלישית, בויכוח על תור ההתישבות, אמר לו לרנר מעל הבמה: “אפרת, אתה לא צודק!” מנדל אפרת קם ממקומו וצעק: “אתה בּורז’וי!” כל היושבים באולם פרצו בצחוק גדול והיו“ר דרש ממנו לחזור בו, אך הוא, לא בלבד שלא חזר בו אלא קפץ על הבמה וקרא: " אני דורש שיוציאו מכאן את הבּורז’וי הזה!” לבסוף הוציאו את מנדל עצמו מן האולם ומאחורי הדלת עוד צעק: " ביחסים כאלו תבנו הסתדרות? מאורת פריצים תבנו ולא הסתדרות!" חפץ, שנצטרף בינתיים גם הוא לחבורה, לא צחק, אלא נענע בראש לאחדים מן העומדים ואמר: “זהו, זהו בדיוק מנדל אפרת. טיפוסי מאוד!” וכיון שהחל ליבאי בכך, הפליג והלך בסיפורים מבדחים על אנשים שונים במועצות וועידות רבות. עתה היה מספר איך נמשכה פעם ישיבה של מועצה באולם “אוהל” בתל־אביב, עד אחר חצות, וברומברגר נרדם על הבמה, הכל יצאו והשאירוהו שם, וכשהתעורר, מצא עצמו בתוך חזרה של התיאטרון… " באיזה תפקיד אתה בוחר – שאל אותו הבמאי…" – סיפר ליבאי כשהוא שולח אצבעו לפניו, להראות איך היה הדבר…

אך באותו רגע נכנסה אל המרפסת, זו הפעם השלישית מאז נתכנסו לכאן, אותה אשה רומניה קשישה, שכנתו של מנדל אפרת, עיניה נפוחות מדמע, ובפרשה כפיה אל העומדים סביב אמרה, כמקוננת:

“כ’האָב גאָרנישט געווּסט, כ’האָב גאָרנישט געווּסט…”

והכל ידעו כבר שכוונתה לומר בזה, שכלל לא ידעה שאותו אדם שהיתה מגישה לו את ארוחותיו יום יום, זה ארבע שנים, ושסעדה אותו עד ימיו האחרונים כמעט, עד שנסתלק מן העולם ומעולמה שלה – היה איש חשוב כל־כך, ממייסדי ההסתדרות והקיבוצים. באומרה זאת – היתה כמתנצלת לפני חבורה מעוררת־כבוד זו, כאלו היתה בה אשמה כלשהי שלא חלקה לו את הכבוד הראוי בחייו ואולי גם לא עשתה די למנוע את מותו.

“איש כל־כך טוב, כ־ל כ־ך טוב” – ספקה האישה את כפיה לפני האנשים הזרים – " אסון שכזה… רק אתמול…" – ופרצה בבכי.

האנשים הרצינו ונסתכלו בה מעט במבוכה ומעט ברחמים, כמו שמסתכלים באשה העושה פרהסיא לצערה.

“אח, גוֹט גוֹט…” – מלמלה האשה ומיהרה להסתלק כדי שלא להפריע לאנשים החשובים.

“למה מחכים בעצם?” – שאל ליבאי בלחש.

“בא־כח ההסתדרות צריך לבוא” – ענה מישהו.


עתה נכנס למרפסת אדם גבוה מאוד, בעל גפיים ארוכות, נעול בסנדלים ולבוש חולצת בד. פנים גרמיות היו לו, ישרות תוים, עיניים שחורות, גדולות, עמוקות, שגבינים עבותים נזדקרו מעליהן. היה משהו אצילי, תמים וילדותי בפנים אלו ובדמות הגולמנית כולה, ומשראהו בוּמה, לחש ליוסקה: “הנה עוד אחד מדור הנפילים”. זה היה אברשה. הוא פסע אל חפץ, הושיט לו את ידו הרחבה, לחצה בחוזקה ואמר בקולו האיטי, העמוק:

“מנדל שלנו הלך, מה?”

“כן, אברשה” – אמר חפץ במנוד ראש.

“מין פאטוּם…” – אמר אברשה בעינים פעורות “לפני חודש צוקר, ועכשיו הוא…”

“כן, כן” – אמר חפץ – “האנשים מן הדור שלנו נפגשים בזמן האחרון רק בלוויות.”

“אני… תאר לך – רק הבוקר נודע לי!” – אמר אברשה בעינים נבעתות, כאילו יש בעובדה זו עוד להגביר את הרגשת האסון.

“זה קרה אמש, בשבע בערב, בתשע נכנסתי במקרה אל מאיר וסיפר לי שצלצלו מתל־אביב…”

“מעניין שלפני שבוע בדיוק דיברנו עליו, זינה ואני, והחלטתי כבר לגשת אליו… ואני לא יודע… דחיתי, ככה זה. אתה דוחה – ופתאום – מאוחר.”

בוּמה שם לב לדרך דיבורו המיוחדת של האיש, מלה בסלע, וגם ידיו הגדולות כאילו היו מסיעות אבנים כבדות מכאן לכאן בדברו, משל היה נעזר בהן כדי להגות את המילים.

“אני… אני לא יכול לסלוח לי את זה.” – הוסיף ואמר.

“מה יש להגיד,” – אמר חפץ – “את המתים אנחנו שוכחים ואת החיים אנחנו לא זוכרים, אם אפשר לומר ככה.”

“עכשיו, כשהלכתי הנה, נזכרתי איך הוא פוצץ את האבן הראשונה כשהביאו הקלינצ’יקים” – זרחו עיניו של אברשה – אתה זוכר? הוא היה הראשון שתפס תיכף את העניין! הראשון!"

“כן, רק עכשיו סיפרתי להם על זה” – חייך חפץ.

אברשה שתק, וכאילו היה מתעצם בקרבו, למצוא איזה ביטוי.

“הוא היה בן־אדם!” – אמר לבסוף בהדגשה רבה ובזקיפת אגרוף, ודומה שבמלה זו שהגה אותה כאלו חצבה מלבו, נכלל כל מה שיכול להגיד בשיבחו של אדם בסיכומו של ניסיון חיים ממושך.

“נו, וכמה אנשים יודעים היום מי היה מנדל אפרת…” – הרהר חפץ בקול.

“אני חשבתי על זה…” – אמר אברשה – " ארבע השנים האחרונות מחקו, ככה, את כל שלושים השנים שלפני זה…"


בהולה ודחופה נכנסה אל המרפסת אישה עבה ופניה סמוקות מאד, כשטופות בדמע, ושער־השיבה העבה והמפוכס שלה, פזור כמה קווצות לכאן ולכאן, סקרה בעינים אדומות את העומדים מסביב, ומשראתה את חפץ, מיהרה אליו. לפתה את זרועו, בהטילה ראשה על כתפו פרצה בבכי וקוננה: " מנדל שלנו… מנדל…" והיתה מושכת רוח מחזה כאילו עמדה להתעלף מקוצר־נשימה. “מנדל שלנו… מנדל…” – נפלטו המלים מפיה ביבבה דקה. אחר פקחה את עיניה, ומשראתה את אברשה, אחזה בזרועו, משכה אותו אליה, כדי שיהיו עומדים שלושתם יחד, כביכול לסעוד זה את זה, והתייפחה שוב, עתה על כתפו של אברשה: “מנדל שלנו… מנדל…” האנשים נשתתקו כולם ונסתכלו באבילוּת במחזה הנרגש, ובעיני כמה מהם נוצצו דמעות, דומה כאילו אך עתה נתברר להם כי אמנם מת מנדל ואיננו עוד. רק אברשה, תוי פניו לא נשתנו ואותו יגון עצור, כבוש בתוכו פנימה, ניבט מהם. הוא הניח ידו על כתפה בחיבה ואמר: “די, אסתרקה, די… מה יש לבכות…” ודבריו אלה עוד הגבירו את בכייה.

פתאום ובבת־אחת נשתתקה, הסתכלה על סביבה כמחפשת דבר־מה, ושאלה בבהלה:

“איפה חנ’קה?”

ומשהראו לה על הדלת, ניתקה מעל חפץ ומעל אברשה ומיהרה להיכנס לחדר.


החדר שבו היה מוטל מנדל אפרת על מיטתו, מכוסה בסדין עד למעלה מראשו, סדין שנראה מתוח מאוד והבליט את כפות רגליו הקרושות, היה חדר צר של ב' על ג', בעל חלון אחד גבוה ומסורג, הפונה אל החצר. כל רהיטיו היו – שולחן מכוסה נייר ירוק, מוכתם בכתמים של אוכל, כסא רעוע בעל מסעד שחור, שרפרף אחד וכוננית ספרים. השולחן והכוננית היו סמוכים זה אצל זה, על־יד המיטה, כאילו ביקש האיש שיהיו קרובים אצלו תמיד. על הקיר, מעל למיטה, היתה תלוייה תמונה של סיזאן, “המשחקים בקלפים”. הספרים שבכוננית היו עומדים ומונחים ללא־סדר, ורובם בלויים, מיעוטם ברוסית, ספרים עבים, בעלי כריכות שחורות ומרופטות, ורובם בעברית: הוצאה ישנה של שירי ביאליק, שני כרכים מכתבי פרישמן, ארבעה או חמישה כרכים של ברנר, האיליאדה בתרגומו של טשרניחובסקי, “ערך וערך עודף”, “תולדות המהפכה הצרפתית” לקרופוטקין, “נאפוליאון” של אמיל לודביג, וכמה חוברות ישנות. האצטבא התחתונה היתה גדושה כתבי־עת ישנים, ובצידם ספרים על ידיעת הארץ, “גידול עצי־פרי נשירים” ועוד.

במדור נפרד, בגומחה שבכותל, היה “המטבח”. היו אלה כיור ושלוש אצטבאות־עץ, שעל העליונה עמדו פתיליה, פּרימוס וכמה כלי־אוכל, ועל השתיים התחתונות היו מונחים בערבוביה מצרכי מזון אחדים, תה, קקאו, סוכר, מעט אורז, בתוך קופסאות פח ושקיקי נייר. צלוחית קטנה של ריבה היתה רוחשת נמלים צהובות בשוליה, וממנה נתמשכה שורה של נמלים אל שקית הסוכר שבזוית.

חנקה באה יום וחצי לפני מותו, בשעה שלאחר הצהרים. אם כי לא ראתה אותו חדשים רבים לפני כן כשם שלא ראה אותו איש מן הרמה, הרי באותו יום “היתה לה הרגשה” שהוא חולה מאד. מנדל הופתע מאוד לראותה, וכשסיפרה לו על אותה “הרגשה”, לא האמין לה, כי מעולם לא האמין בכמו־אלה. לבסוף אמר לה: “כיון שבאת – שבי כבר,” כמקבל עליו מאונס את נוכחותה. אחר־כך, כשניגשה לטפל בו, לרחוץ את הכלים בכיור ולבשל משהו אוכל, מיחה בידה בתוקף וניסה כמה פעמים לקום מן המיטה ולהניאה מכך בכח. הדבר היה עליו למעמסה, כעין חוב שלא יוכל לפרעו, כאילו בעטייה נשללה ממנו החירות היחידה שנותרה לו בשנים האחרונות, זו החירות שלא להזדקק לטובת אחרים, שלא להיות חייב דבר לאיש. “אַת סעי לך הביתה,” – פקד עליה – “הסתדרתי יפה עם כל המחלות ואסתדר גם עם זו. לכי, המשתלה מחכה לך.” נעימה זו של טענות ושל רוגז נמשכה כל השעות של אחר הצהרים בדיבורים שביניהם, ונוח היה לה בכך, כי היתה פטורה מכל גילוי־לב או קירבה יתרה. כל מה שאמרה לו, היה בגדר של מעשיוּת ובנעימה של תרעומת. “הרי אין לך כלום כאן” – אמרה בפשפשה למצוא דברי אוכל בין האצטבאות – “איך אפשר להשאיר כלים מזוהמים שכאלה… אינני מבינה איך אתה חי כך, במאורה מצחינה זו…”, אלא שלא היתה זו תרעומת כלל. “האדם הזה שבור לחלוטין, שבור לחלוטין” – היתה לוחשת לעצמה בעשותה את מלאכתה, ולאמיתו של דבר חשה כאילו זה מקומה הטבעי, להיות סועדת אותו, כאילו לא היו ביניהם ארבע־עשרה שנים של פירוד ולא היתה קיימת כלל בנפשה אותה מרירות בעקב עזיבתו את הרמה דווקא בשעת משבר. מראה תפוחי־האדמה המצומקים המתגוללים בפינה, הבצל המשחיר וצלחות הפח המזוהמות, עורר בה רחמי־אם, כאילו נתגלם בכל אלה חוסר־הישע של הגבר הזה. בשעה מאוחרת יותר הלכה להביא את הרופא, למרות שאמר כי יגרש אותו, וכשבא, כבר לא מצא מנדל כוח להתנגד לו ומסר את גופו לבדיקה כילד. התיישב, גילה את חזהו, הפנה את גבו, געה כשתחב לו כף לתוך פיו, ואחר שכב ונרדם מיד. כשיצאו אל המרפסת, שאל אותה הרופא אם אמנם זהו מנדל אפרת ממייסדי ההסתדרות, ואמר שלא היה מכירו כלל. אילו לא היה פורש מחיי הציבור – אמר, אפשר שהרבה דברים היו נראים אחרת במדינה. תמימות היא זו – חשבה חנקה באותו רגע – הרבה אנשים סבורים כך והיא, שמכירה את מנדל יותר מכולם, יודעת שאין זה נכון. מנדל היה טוב לארץ־ישראל ההיא. עכשיו, גם אילו היה רוצה בכך – אפילו סקנדלים לא היה יודע לעשות. לפני לכתו עוד שאל אותה הרופא כבדרך־אגב, “אַת אשתו?” והיא אמרה “לא.” ומיד לכך חשה בנקיפת־לב חזקה, כאילו היא מחללת את זכר חייהם שלהם ואת זכר מותו של גידי ולא תוכל לכפר על כך לעולם. היא ביקשה לתקן זאת ולומר לפחות: “אמא של בנו,” אך הרופא כבר פנה והלך.

זכרון הלילה ההוא נחתם בלבה כלילה של חסד, ואולי דוקא משום שבכל השעות הארוכות ההן, לא הזכירו אף במלה אחת לא את גידי ולא את פרשת־חייהם שלהם. היא פרשה שתי שמיכת אפורות שלו על הרצפה, הניחה כר עליהן ושכבה, וכך היו משיחים עד לפנות־בוקר. היתה בו אותה צלילות נפלאה האופיינית לשעות שלפני עמעום ההכרה. דיברו על הרמה, ועל ידידים משותפים, ועל בעיות של הארץ, וכל העת שהיתה חנקה מקשיבה לו, לא חדלה להתפלא באיזו השתתפות והבנה הוא חי את גורלם של אנשים שזה שנים רבות לא נמצא במחיצתם. דומה כי ממרחק נתבהרה ונצטללה ראייתו, הן לגבי הדברים הפרטיים והן לגבי הכלליים, ומשעה שחדל לחיות את חייו שלו, היה מלווה במחשבתו את חייהם של אחרים. כך כשסיפרה לו על פרידתו של יעקב סלוצקי ממאַשה, לא התפלא כלל, אלא אמר: “יעקב סלוצקי הוא מסוג אותם אנשים שלאחר כשלון אחד שלהם הם מחריבים את חייהם במו־ידיהם. אין הם יכולים לשאת את הידיעה כי אדם קרוב יהיה עֵד לחרפתם”. והיתה זו הערה נפלאה, כי הרי לא ידע דבר על כשלונו של יעקב! וכשדיברו על מינויו של זליג למזכיר, אמר: “היתה זו שגיאה. זליג הוא פרד טוב שצריך להיות רתום למחרשה כבדה, כשאין לו משקל המרתק את רגליו לקרקע הוא מתחיל לבעוט”. ואמנם באותו רגע חשה כמה צדק בדבריו. היו אלה ממין ההערות המגלות טיבם של בני־אדם במשפט פשוט אחד, שתמיהה איך לא עלה על הדעת קודם־לכן. אחר־כך, כשמנתה לפניו את האנשים שעזבו את הרמה בעקבות הפילוג, היה מסביר לה הסברה ביוגרפית עזיבתו של כל אחד, ואחר סיכם לפניה באותה נעימה שקטה, כמעט פילוסופית, של בטחון: “ההשתייכות המפלגתית אינה ענין לכאן, מה שקובע – הוא יחסם של האנשים אל העבודה כיסוד־הקיום. שום איכר בעולם אינו עוזב את אדמתו בגלל מריבות עם שכניו. לא כל שכן בגלל חילוקי־דעות. אצלנו עוזבים, מפני שאחרי חמישים שנה של התישבות נשארנו עוד לופטמענטשן, ועכשיו – הרבה יותר מאשר לפני חמשים שנה”. היה זה גזר־דין חמור, וקשה עוד יותר היה לשומעו מפיו של מנדל, שעזב ועבר העירה, לחיות מופרש מן העולם שברא ושאהב.

בשעה מאוחרת יותר, כשהלילה כבר היה גוסס בחלון ויצועו של מנדל הבהיק בחוורונו, שאלה אותו:

“למה אתה חי פה, מנדל?”

“נוח לי ככה” – אמר – אני עורך גלות, כדי לא לעשות שקר בנפשי."

היא לא ירדה לסוף דעתו, הרי אי־אפשר שהוא חושב כי האנשים החיים ברמה עושים שקר בנפשם.

“ומה אתה עושה כדי לתקן?” – שאלה.

“אני?…” – אמר – “מה יש לעשות?”

ולאחר ששתק שתיקה ארוכה אמר לה אותם דברים בערך שאמר בפעם אחרת לדניה, כשביקשֹו זה להחזירו לפעילות, אלא שעתה אמרם ללא שום רוגז, בשקט ובצלילות, כאילו היה מוסר צוואה:

“הדברים נתגלגלו לא כפי ששיערנו, חנקה. יש חטאים שההיסטוריה אינה מכפרת עליהם. וההיסטוריה היהודית היא אכזרית במיוחד, נוקמנית. הדבר התחיל כבר לפני שנים, מבלי שחשנו בכך. התחיל בזה שכשהלכו יהודים לשחיטה במיליונים – אנחנו כאן זללנו לתיאבון ו–נתעשרנו. כבר אינני מדבר על כך שעשינו נשפים וחגגנו את החגים כמו בכל השנים, ושמחנו שאנחנו מתקדמים ועושים חיל וכו'. לא זה החשוב. חשוב שנתעשרנו. ולא מעבודה כי אם מן המלחמה. מכרנו לאנגלים, רימינו את האנגלים, גנבנו מהם, והכל לצורך מצווה של בנין הארץ כביכול. אבל בסופו של דבר – חיינו מן המלחמה וחיינו טוב מאותה מלחמה שרצחה שם באירופה ששה מיליון… כן. שלחנו עשרה או חמישה־עשר צנחנים. ובכן מה? מי ידע מזה מלבד הם עצמם? המשכנו לעשות עושר. רובה של תל־אביב נבנתה מזה, ערים חדשות, מושבות חדשות, וגם אנחנו. תאמרי – מה יכולנו לעשות ? לא היתה זו אשמתנו, זה היה אוביקטיבי. יתכן, אבל יש גם שקר כזה. ההיסטוריה אינה מבדילה בין אשמה סוביקטיבית ובין אשמה אוביקטיבית. כשאדם נולד בורגני והוא חי מניצול עבודתם של אחרים, הרי גם זה אוביקטיבי, ואף על פי כן אין הוא יכול להיות אדם מוסרי. כשאדם רואה את אשתו נאנסת לעיניו ואין הוא יכול להושיע לה מפני חולשתו – הרי גם זה אוביקטיבי, אבל אני מסופק אם משפחה זו יכולה להתקיים אחר־כך. אשמות ‘אוביקטיביות’ כאלה הורסות ללא תקנה את האמת הפנימית, הן מגדלות סרטן ההולך ומכלה את הרקמות. חיים שלמים לא יספיקו למחוק את זה. אין כבר אפשרות של כפרה…”

הוא השתתק, כמהרהר, ואחר המשיך:

“נו, ואחר־כך – מלחמת העצמאות. שוב – לא יכולנו אחרת. ברור. לא אשמתנו היא שמיליון ערבים ברחו מן הארץ והשאירו לנו את האדמות ואת הרכוש. אבל ההיסטוריה רושמת: נטלנו רכוש, שדות ופרדסים, ובוסתנים, ובתים, שאנשים עובדים עמלו עליהם הם ואבותיהם, הרבה דורות, באנו וירשנו את כל זה ללא עמל. הביני, ללא עמל. ואינני חושב ברגע זה על הערבים, אני חושב עלינו, על עצמנו. דבר כזה מוכרח להתנקם. הוא כבר עכשיו מתנקם, ועוד יותר – בעתיד. גם זה סרטן המכלה בגופו של כל אחד ואחד מאתנו. מעטים חשים בו, וזה עוד יותר גרוע”…

שוב נשתתק, ואחר הוסיף:

“הבית הזה שאני גר בו הוא רכוש נטוש”.

כאילו היה בזה להסביר הכל.

“כן. כך זה היה ודוקא כשהקמנו את המדינה. ומה שמוזר בכל זה, הוא שעשינו זאת בלב טהור. את יודעת זאת ואי אפשר להאשים את מי שהוא. מי עשה את זה? רוצחים? גזלנים? – יהודים נרדפים ועשוקים, החוזרים כמו שאומרים, למצוא חתיכת אדמה בשביל השרידים האחרונים. מין גורל יהודי. ברוסיה אמרו עלינו שאנחנו מנצלים את האיכרים, וגם בזה היה משהו אמת. ופה – שוב… ובכל זאת – חמשים שנה זה לא היה ככה. חמשים שנה – מה שעשינו היה רק מן העבודה שלנו… כן, ככה זה היה עם הערבים. ואחר־כך קמה לנו המדינה”…

צללים רחשו בזווית החדר, מיששו את הכתלים, גיששו בין הכלים שעל האצטבאות. חנקה היתה יראה מפני בואו של הבוקר. עד שאינו בא, הרי כל זה בתחומו של עולם שלא־מכאן, אולי של חלומות רעים.

“יש אומרים סכנה שנהפך לקולוניה” – המשיך ואמר – “אבל זה לא נכון. בקולוניה האנשים מנוצלים, אבל הם עובדים. מן הניצול יש מוצא לחירות, דרך העבודה. אצלנו זה אחרת. התרגלנו שאפשר להתקיים גם בלי עבודה. יש מי שמקבל חבילות ויש מי שמקבל הלואות, ובעקיפין אין גם אדם אחד שבמידה זו או אחרת אינו נהנה מכך. הותיקים, אלה שהסתדרו, נהנים יותר, החדשים – פחות. מקבלים את הפירורים. מי ביודעין ומי בלא־יודעין, אבל כולנו בבחינת נתמכים. וזה הדבר הנורא, חנקה, מחלה שאין לה מרפא. גוף שאיננו עובד, נחלש, מתנוון. מאבד את כח ההתנגדות, הפיזית והמוסרית. איננו מאמינים עוד בעבודה, חנקה, והרי זו שוב גלות. אותה הגלות”.

מנדל החריש, ואחר אמר:

“אני רואה שכבר בוקר”.

חנקה נחרדה. הרי זה גזר דין איום ואי אפשר שישאר כך סוף־פסוק. יש אנשים עובדים, וגם אם נכונים הדברים שאמר, הרי בהכרח שישתנו. היא חשה מועקה כבדה בחזה שכדי לגול אותה צריך היה לפרוץ בצעקה. החרידה אותה המחשבה שבאמת כבר בוקר והדברים שאמר חורגים לאור היום, ובחוץ כבר נשמעים גלגלים על הרחוב ואמת באמת ניגשת.

“ואי אפשר לשנות, לדעתך?” – שאלה.

“יתכן” – אמר – “אבל אני כבר לא אזכה לראות זאת. כשנפל גידי, ידעתי שנסתיימה תקופה. לא רק בחיי”.

זו היה הפעם היחידה שהזכיר את גידי.

וכשזרחה השמש, היה תשוש מאד ונרדם. בצהרים פקח לרגע את עיניו וכמו מתוך דמדום, אמר:

“חנקה, אם לא קשה לך, תקראי לאברשה. זמן רב לא ראיתי אותו.”

היא הלכה אל אברשה ומצאה את הבית סגור. חשבה כי תשוב למחרת ותקרא לו. כשחזרה – היה התריס מוגף ודלת החדר סגורה בפנים על הוו. היא דפקה וקראה מנדל, מנדל, אך איש לא ענה.

בעזרת האשה הרומניה פתחה את הדלת.

מנדל רצה כנראה למות ביחידות.


בשעה שתים־עשרה לערך באה מכונית כחולה ונעצרה ליד הבית. הנהג, עבגוף ואדום פנים, יצא מתוכה, נכנס אל המרפסת ושאל מי פה האחראי. איש לא ידע להשיב לו מי האחראי, אך דניה ניגש אליו ושאל מה רצונו. הנהג מסר הודעה כי בא־כח ההסתדרות לא יוכל לבוא, ועל כן מבקשים שגולובוב ייצג את ההסתדרות בלוויה. לאיש לא היה ברור לאשורו מה פירוש “לייצג את ההסתדרות”, כי הכל ידעו שלא ישאו נאומי הספד על הקבר, לפי שמנדל שנא את הנאומים גם בחייו. אף־על־פי־כן, כשהודיעו זאת לגולובוב, נתרתח, נופף באצבעו והכריז: " ובכן לא תהיה ההסתדרות! נדע שההסתדרות לא היתה בלווייה של מנדל אפרת, נדע את זה!" ופנה לאחוריו והחל מהלך בחצר בזעם, כשעיניו יורות זיקים.

כעבור כמה דקות נראה טנדר מתקרב אל הבית ועליו כמנין אנשים. רחש של התלחשות עבר בין אלה שעל המרפסת, והעיניים נפנו אל הרחוב מתוך סקרנות וצפייה מתוחה. הטנדר נעצר ונוסעיו ירדו מתוכו, בחבורה אחת, מחרישים ושחוחי־ראש פסעו ונכנסו בשער, עקפו את המרפסת והלכו אל החצר. מישהו הניע בראשו למישהו.. על המרפסת נשתררה דומיה עמוקה, דממת מות.

הבאים היו מחברי הפלג השני של הרמה, אלה שלפני כחודש ימים עזבוה והצטרפו אל אחד הישובים הותיקים בעמק. ששה גברים ושלוש נשים. היה ביניהם גם יודל. מידידיו הותיקים של מנדל אפרת. הם נתכנסו בצל הבית וגולובוב ניגש אליהם. לאחר רגע נראו יודל וגולובוב פורשים אל צד ומחליפים דברים ביניהם, תחילה בלחש ואחרי כן בהתרגשות שגברה והלכה. על פי תנועותיו של גולובוב אפשר היה להבין שהוא תחילה נדהם, כאומר: אינני יכול לתפוס זאת, דבר כזה איני יכול להעלות כלל על הדעת! לאחר כך היה טוען בידיו בתוקף רב כאומר: לא נסכים לכך בשום פנים ואפן ואין מה לדבר, ולבסוף כאילו היה מזהיר: דבר זה לא יעלה בידכם. מוטקה שראה כל זאת מן המרפסת והבין שדברים חמורים נחתכים שם, מיהר אליהם בבת־ראש כנחלץ לקרב ועד־מהרה נשמע קולו מתריע: לא ניתן לכם!

על המרפסת, כמו בחצר, נשברה הדממה. מוטקה חזר, עבר מאיש לאיש ובעינים מבוהלות הודיע: אתם מבינים להיכן הגיעו הדברים? הכל ידעו עתה כי המריבה היא על מקום קבורתו של מנדל אפרת. מישהו קרא: איך אפשר כך כשהם יודעים יפה שחנקה…

ובו־ברגע נתקרבה אחת הנשים שבחצר וקראה לעבר המרפסת:

“רק שלא תזכיר את חנקה, אתה שומע? שלא תזכיר את חנקה, אנחנו יודעים יפה מאד…”

אך יודל עצר בעדה והרחיקה מן המקום ואמר בקול שקט, אך תקיף:

“מנדל לא היה שלכם בחייו ולא יהיה שלכם במותו, הוא היה של כולנו.”

דבריו אלה של יודל שילחו מעצור מפני משפטים קשים שהוטחו מעבר מזה ומעבר מזה למעקה המרפסת. מאלה המשפטים שנאמרו כבר פעמים רבות לפני־כן והיו ידועים, ואף על פי כן הסעירו תמיד שוב ושוב את הרוחות ודומה שלעולם אין בהם כדי להשקיט את האש. אותה מרירות של שנים, שלשונות רבות לה, תפסה עתה לשון של מריבה על נחלת המת. מנדל אפרת היה איש הרמה, אך מנדל אפרת עזב את הרמה. עזבה עוד לפני הפילוג. מנדל אפרת לא היה איש מפלגה. הוא היה מפלגה לעצמו. היתה לו טינה כנגד הדעות והוא אהב את האנשים. דעותיו לא היו מקובלות על שני הצדדים והוא היה מקובל על כולם. הכל ידעו זאת, ודווקא משום כך לא רצו לוותר עליו, על שמו ועל זכרו. כל הדברים שהוצלפו עתה בחמת־זעם לא היה ענינם לכאן, שכן אי אפשר היה להכריע למי הוא שייך, לבד אולי לאדמה שאותה עבד ושגזר על עצמו גלות מעליה.

“מנדל שייך קודם כל לרמה ולא תצליחו לגזול אותו ממנה” – חזר והכריז מוטקה. למרות הרוגז, הנמיכו האנשים קולם כמי שמריבים וחוששים להעיר את הישן.

“אין כבר רמה אחת” – הודיע יודל – “הרמה נמצאת בכל מקום שאנשיה נמצאים שם.”

האשה הרומנית לא הבינה את המתרחש לעיניה. היא לא ידעה עברית ולא ידעה למה האנשים רבים. בעינים נפוחות מדמע סבבה במרפסת, משכה בשרוולו של זה של זה ושאלה מה הדבר, אך האנשים משכו בכתף ולא נתפנו לענות לה או שלא חפצו בכך.

מירקין ביקש להשתיק את האנשים. הוא פרש ידיו כלפי החדר, ואמר: “אי אפשר כך, חברים, הרי זו חרפה, כאן מוטל בר־מינן…”

עם כך נעצרה מכונית שחורה לפני הבית ושלושה אנשים מגודלי זקן ירדו מתוכה. בפנים אטומות של אנשי־עסק היודעים את אשר לפניהם, צעדו בזה אחר זה בצעדים בוטחים ונכנסו אל החדר.

עתה נשתררה דומיה.

האנשים שבחצר התרחקו, נועצו ביניהם בלחש שעה ארוכה ולאחר־מכן ניגש יודל אל מירקין וקרא לו הצידה.

מירקין חזר אל המרפסת ומסר על הצעתו של יודל – לקבור את מנדל אפרת לא ברמה ולא אצלם, אלא בנחלת־יצחק, בחלקה שבה קבורים רבים מפעילי ההסתדרות. הדברים עוררו רוגז יותר משבתחילה. אחדים קראו לא לוותר בשום פנים, אחרים אמרו שזה בזיון למת לקברו רחוק מרעיו ורחוק מן המקום שאהב. וחפץ אמר: משפט שלמה. רק לאחר מחלוקת קשה עלה בידי מירקין לשכנע את חבריו להסכים להצעה, כדי למנוע בזיון גדול מזה – להיזקק לתיווכם של מוסדות.

כעבור מחצית השעה הוציאו את גווייתו של מנדל אפרת מן החדר. שנים מן הפלג הזה ושנים מן הפלג הזה נשאו את הארון, חנקה ואסתרקה הלכו ראשונות, שלובות זרוע, אחריהן, זה לצידו של זה, אברשה וחפץ, ואחריהם הלכו מחרישים כל היתר. דממה של אבל כבד שררה. אבל כבד מנשוא. דומה כאילו היו מוליכים את החרפה.

האשה הרומניה נותרה לבדה ברחוב. היא שלחה מבטה אחר השיירה המתרחקת ומחתה את הדמעות מעיניה. אחר חזרה אל חדרו של מנדל אפרת, שעמד ריק.




מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47933 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!