בעיירת מולדתי הטרנסילבנית הכרנו את הדוד בומי כמי שהיה אהובו של הנוער המקומי, שקיבל מידיו את שעשועיו הצנועים, שאפשר היה בכלל לקבל במקום נידח כזה, מעבר מזה של הנהר סמוש, שמצדו השני טבלו בו רגלי שלוחות הקרפטים. שעשועים אלה היו שולחן הביליארד אשר באולם הגדול עם (רק) שלושת כדוריו ומגרש הכדורת אשר בחצר ממלכתו של מיטיבם. מנעורינו בא לו הכינוי הדוד בומי שליווהו עד יום מותו – ולאמיתם של דברים ושמות, רצינות בעל־ביתית היתה טבועה בו ובשמו, במי שנקרא מלידה ורישום בכל ניירותיו כ־גולדברגר אדולף; אדולף היינו אברהם – כמו פריץ אדולף, רייך אדולף, פייאר אדולף, שני הרשקוביץ אדולף, ודודי קליין אדולף, כולם מקהלתנו שמבריתו של אברהם אבינו משמו הפכו לאדולפים ברישום האוכלוסין. ולנ"ל הצטרף באיחור מסויים גולדברג אדולף, שלא היה מבני המקום, אלא בא אלינו מהקצה השני של מחוזנו בתום מלחמת העולם הראשונה.

בואו אלינו היה פועל־יוצא של אותה מלחמה, שעד סופה החזיקה משפחת גוטמן בבעלות על הבנין הגבוה ביותר ובעל המימדים הגדולים ביותר אשר בככר הראשית, בנין מלון “צנטרל”, שבדיוטתו התחתונה היה בית־מזיגה, בדיוטה מעל זו היו המסעדה ובית הקפה ופינת הביליארד ושולחנות הקוביוסטוסים. ובשתי הקומות העליונות היו חדרי המלון.

הזוג גוטמן קיבל יום אחד מברק ממטה המלחמה שבנם אנדור זכה במדליית הזהב הגדולה על אומץ לבו בו הצטיין בשדה הקרב. ולמחרת היום קיבל הזוג מברק נוסף על נפילתו בקרב של הבן הגיבור אנדור. יום אחד בישרה הגב' גוטמן על הזכיה לכל שכנותיה שנתמלאו קנאה ולמחרת היום נטרפה עליה דעתה מרוב צער.

משפחת גוטמן לא יכלה לשאת את הצער ולתת עוד את דעתה על עסקיה. היא הודיעה ברבים על רצונה למכור את אחזקותיה, ולזה נענה גולדברגר שבא וקנה את המלון והחזיק בבעלותו בין שתי המלחמות העולם והפך אצלנו לדוד בומי. איש מרשים בחיצוניותו, גבוה, גרמי, אך האור שהאיר את פניו לא הגיע לכדי חיוך. ואולי היה בו מן המיסתורין של איש שראה כמה וכמה פעמים את המוות המאיים עליו. לא, הוא לא השיל מעל שפתיו אפילו רמזים על מה שהתנסה בו כטייס קרבי. אחרים סיפרו על זה, עליו. אבל המלחמה ההיא, הראשונה הגדולה, הותירה אחריה גם בעיירתנו כה הרבה חללים ודמעות שלא הותירה אחריה כלל מקום לסיפורי גבורה. והלא גם הלל ביין, גם שלמה גלוזר, גם דוד רוט, גם משה קליין נפלו בה. וחזרו ממנה כמה וכמה נכים וקטועים, ביניהם שני אחים שלי.

גולדברגר לא הדיר את רגליו בשבתות מבית הכנסת הגדול, בו קנה לו מושב קבוע בשורה השלישית מול שורת ‘המזרח’, משמאל לבמה. בתפילות העמידה בלטה קומתו ובלטה גם האי־פרופורציה עם סידור התפילה המיניאטורי שהחזיק בידו קרוב לעיניו. בתפילות חגים עם ברכת כהנים הוא היה כרגיל איש של ארוע, כאשר סמוך לברכת הכהנים קם ויצא חוצה. כי כהן היה, אך ידע שלא יאה לו לעלות ולברך את העם בברכה המשולשת – כבעל עסק שמיתקניו פתוחים בשבתות וחגים (ורק לא ביום כיפור). הדוד בומי הכיר את מקומו בתוך קהלה שומרת כללי הדת והמצווות.

לדוד בומי היתה אשה בשם שארלוט ובת בשם שרי שבגללן הוא נשא רוב ימיו קמט של צער מר בשולי פיו – הן היו לקרבנות אושוויץ. גם הוא היה בין מגורשי ונועדי גיא הצלמות, אבל לו גם היטלר לא יכל. ובשובו משם לא סלח והוא גם נקם, כאשר את המושל שניצח על הגיטו הביא לבית המשפט וגרם לשפיטתו על פשעי מלחמה. נקמה היתה, אבל לא נחמה – כפי שאמר לי.

לנחמתו נותר לו בנו אמיל, מהנדס בניין, שאל מיטת גסיסת אביו בן ה־75 בבית חולים חיפאי הביא העתקי התיעוד מארכיון חיל־האוויר האוסטרו־הונגרי אשר בווינה, בהם רשומים מעלליו של טייס הקרב גולדברגר אדולף בשנה השניה של מלחה"ע הראשונה, שנת 1916.

אבל לא נשכח! רגש של נקמה־נחמה היה לו בכל זאת, אתו התהלך פה בארץ בגאווה גדולה: שנות חייו האחרונות עברו עליו כגימלאי של חיל האוויר הישראלי. חסד נעוריו זכרנו לו ובעזרת יעקב פת ממשרד הבטחון הוא נתקבל לעבודה בבסיס חיל האוויר תל־נוף – לא כטייס, אלא כבעל מלאכה שעסק בהטלאת מישטחי כלי טיס. ובאותה פרוטקציה עצמה זכה לגמול גם לעת פרישתו כאשר ביקש וניתן לו להמריא במטוס חד־מנועי קטן, לשם פרידה מעבר קרוב ורחוק.

העתונים בשפה ההונגרית פירסמו עליו שהוא היה טייס־הקרב היהודי הראשון של הונגריה במלחמת העולם הראשונה – אך מהתיעוד עולה שהוא היה השני ולא הראשון. גם הראשון היה יהודי, קפטן בשם טאוסיג. ועוד מעיד התיעוד שליהודים היה חלק לא מבוטל במערכות הגבורה האווירית של אותה מלחמה, לפחות מהצד האוסטרו־הונגרי. על כמה מהדיווחים על מהללי הטיס של גולדברגר המ"כ חתום הקצין (לא ברור, אם סגן או סגן־אלוף) ונטורה, בן משפחה יהודית שאחד מענפיה חי בטריאסט, אז עוד תחת שלטון אוסטרי.

*

היום, עם מטוסי הקרב דהיום, להביט על כלי הטיס בו ניהל הדוד בומי את קרבות האוויר שלו בשמי גליציה נגד הרוסים ואווירוניהם – זה יכול לעורר התפעלות גדולה או חיוך גדול. רק היסטוריוני כלי הטיס וחילות האוויר יוכלו לומר לנו מה היה טיבם של מטוסי הקרב מסוג “אוויאטיק” המוזכרים בתיעוד בהם התאמן ואחר כך טס במבצעיו המלחמתיים טייס הקרב גולדברגר אדולף. הוא עשה מבצעי פלאים ומפקדיו גמרו עליו את שבחיו. כי כך הם כותבים כשהם ממליצים להעניק לו בפעם השניה את אות הגבורה מדליית הכסף דרגה א', ביום 20 באוקטובר 1916:

“התנהגות אמיצה בלתי רגילה מול האוייב. ב־25 בספטמבר וכן ב־29 בספטמבר נפגע קשה המנוע של מטוסו מאחורי קווי האוייב ובתעוזה בלתי רגילה הוא חוצה מעל הקווים בגובה 500 מטר מותקף מיריות הקרקע והוא מצליח לחזור ולנחות מאחורי קווינו. ב־5 בספטמבר הוא מאלץ אחד משלושת מטוסי האויב שהמריאו נגדו להימלט ובהמשך הוא מרתק לקרקע את מטוסי האוייב כשהוא חג כשעה מעל שדה התעופה שלהם. בתעוזתו והתמדתו הבלתי נלאות הוא מרתיע את מטוסי האוייב מלהתמודד אתו… לפי דבריו הוא לקח חלק ב־26 טיסות נגד האוייב, אך למעשה השתתף ב־52 טיסות כאלה. בחודשים יולי ואוגוסט בלבד הוא לקח על עצמו לבצע 15 טיסות־מרחק להן התנדב בעצמו…” חתומים, החזית הרוסית – המפקד ציבולקה, המפקד ונטורה.

ההמלצה הפורמלית בהמשך להנמקה הנ"ל מנוסחת כך:

“מ”כ אדולף גולדברגר מחיל האוויר הקיסרי־מלכותי, טייס קרב בפלוגה 14 – טייס קרב חרוץ ואמיץ־לב להפליא ללא רתיעה ממטוסי האוייב או מיריות מהקרקע, הוא כולו איש לעצמו למילוי המשימה שהוטלה עליו. משלושה קרבות אוויר הוא יצא וידו על העליונה בתעוזתו הבלתי רגילה והכריח את מטוסי האוייב לנוס על נפשם. 28 טיסות נגד האוייב הוא השלים בהצלחה. ועל כן אנו ממליצים להעניק לו מדליית הכסף דרגה א' על תעוזת קרב" – חתומים: אוברסט (קולונל) ציבולקה, סגן ונטורה.

על אחדים מהדיווחים על גיחותיו הקרביות של הדוד בומי חתום קפטן טאוסיג כמפקד. בתיעוד יש פירוט מדוקדק על כל גיחה קרבית שלו, על המקום ממנו המריא, על המרחק שעשה באוויר, על הזמן שארכה הטיסה, על המבצע – טיסה לשם ביון, או לעימות קרבי, כשהרדיו משמש מכשיר־עזר לירי (?), טיסה לשם הרתעה וריתוק האוייב וכו'. פעילותו הקרבית התחילה בסוף 1915. ובתאריך ה־25 בנובמבר 1916 כתוב בדו"ח עליו:

“במשך חודש נובמבר ביצע אדולף גולדברגר שלוש טיסות שבאחרונה שבהן הופל מטוסו, אך הוא עצמו הצליח לחזור לקווינו.” לפי המפורט בהערות, הוא הצליח להנחית את מטוסו שנותר בלי גלגלים, על גחונו ובניתורים חזר לשדה המראתו. על הדו"ח הזה חתום הקפטן אלדר טאוסיג – שבאלבום המהודר, אלבום הזהב, כפי שזה נקרא, שהוציאו גורמים יהודיים בבודפשט בראשית שנות ה־40 ובו ההיסטוריה של השתתפות יהודים בצבא ההונגרי במלחמת העולם הראשונה – יש גם סיפור על טייס גיבור זה, טאוסיג, ועל מעלליו. טאוסיג סיים את טיסות הקרב שלו קטוע רגל, בדרגת קולונל.

הפקודה מטעם קצין המטה אוברסט (קולונל) בודייאי לשבץ את גולדברגר בדרגת מ"כ (זו היתה אז דרגת מש"ק ולא קצונה), כטייס־קרב, ניתנה תחת מס' 57 ביום 21 בספטמבר 1915 ובתפקיד זה הוא שירת עד דצמבר 1916 כשהמטוס האחרון בו הוא טס, הופל מעל קווי האוייב והוא נפל בשבי הרוסי.

בתיקו האישי שהעתקו בידינו, כתבו עליו, על מיודענו הדוד בומי: הוא ערני, חביב, נלהב מאד לטיסה, קולט מצויין את פרטי ההדרכה – כחייל לפני היותו טייס ספג עונשים רבים, אך מאז נתקבל להיות פרח־טיס, התנהגותו היא למופת, מתלמד חרוץ ובעל משמעת, הוכיח כושר מצויין בטיסות ראשונות (התמחה במטוסי ‘אויאטיק’ מהסוגים:64,63,42,33,32,26,24,17) – כושר התמצאות מצויינת, ידע טכנולוגי משביע רצון למדי, עמידתו מול האוייב אמיצה מאד, בעל עוז רוח שהשיג תוצאות טובות בחמישה קרבות אוויר. כעמית, התנהגותו היא יפה טובה, הוא חברי, ידידותי, אהוב על חבריו – מצב בריאותו מצויין; חתומים סגן קלימטיש וסגן ונטורה.

עד כמה שידוע לבעל טורים אלה (ואולי ההיסטוריונים המומחים יאשרו או יסתרו (מטוסי הקרב של מלה"ע א' בשנים 16–1915 היו עם מנוע־מדחף אחד ועם כנפי אברזין. ועל מטוס מסוג זה ערך גולדברגר את טיסות הקרב שלו במשך כמעט שנה שלימה. והנה לקט מגיחותיו עליהן מדווחים דפי הקרב שלו שהעתקיהם בידינו:

ב־30 במאי 1916 טיסה במשך שעתיים למרחק 240 ק“מ מעל קווי האוייב לצורך ביון, איסוף מודיעין. ולמחרת היום טיסת תקיפה וירי מעל קווי האוייב. במשך חודש יוני אותה שנה הוא כבר עורך 18 טיסות למרחקים מ־80 עד 660 ק”מ ובמשך זמן משעתיים ורבע עד ארבע שעות וחצי; בחלקן טיסות סיור מעל קווי האוייב ובשתיים מהטיסות, ב־14 וב־26 ביוני הוא ניהל קרבות אוויר קשים, באחת משתי הפעמים עם שני מטוסי האוייב ועם “תוצאות טובות”, כפי שנאמר בדו“ח המוסר במדוייק גם על מסלולי הגיחות ומטרותיהן ועל כך שהטייס גולדברגר היה במשך יוני 46 שעות באוויר. על הדו”ח חתום המפקד ונטורה.

ביולי 1916 היה ג. 22 שעות באוויר, מהן 8 טיסות מעל קווי האוייב, למרחקים עד 620 ק“מ. ורק במקרה אחד לא השיג את מטרתו – בגלל ערפל. שוב חתום: ונטורה. באוגוסט 12 טיסות למרחקים עד 560 ק”מ ועם 35 שעות באוויר, מטיסות ירי־רדיו עד סיוע אווירי לכוחות הקרקע, בחזית המלחמה. ובכל המקרים מלבד אחד, המטרות הושגו – חתום: ונטורה. בספטמבר היה הדוד בומי במשך כ־20 שעות באוויר בפעילותו הקרבית למרחקים עד 400 ק“מ. בדו”ח זה של ונטורה מוזכר גם שם הבסיס, קראסנה, שבכל המקרים משם המריא ולשם חזר. באוקטובר 1916 ערך גיבורנו 4 טיסות למרחקים עד 370 ק“מ ובאותו חודש הוא היה 8 שעות באוויר בכלי הטיס שלו. ונאמר בדיווח שהתוצאות היו טובות. החתימה על הדו”ח לא ניתנת לפיענוח.

כמוזכר לעיל, מטוסו הופל פעם בסוף נובמבר 1916 ועוד הצליח לחזור לבסיסו. ומשהופל מטוסו בפעם שניה בדצמבר שנת 16 – הוא נפל בשבי. וגם על השבי הזה בסיביר הרחוקה, בין קלמיקים ושאר עממים נרקמו סיפורי פולקלור סביב דמותו של הדוד בומי – שהעתונים כתבו עליו, כי הוא היה “הטייס היהודי הראשון של הקיסר פרנץ יוזף”. משהופל שוב מטוסו, הוא הוצא ממנו ברגל שבורה ושוביו נותנים לו טיפול מסור לרפאותו. 33 ימים נמשך מסע הרכבת של שבויי המלחמה עד וולדיווסטוק, שם נחלץ מהבטלה עם מתנדבים המבוקשים לעבודת אדמה. הוא לא חורש ולא זורע, אלא עוזר בייצור חמאה ועד מהרה הופך לעצמאי בענף זה ורואה ברכה בעיסוקו ואוצרותיו תופחים. וכאשר מעבירים אותו למחנה שבויים בעיר פטרופבלובסק, הוא הופך שם לעצמאי רק לעצמו כבעל מסעדה קפיטליסטי בארץ שהפכה לבולשוויקית.

התמחות זו בתעשיית האירוח הוא מימש כשרכש את בנין “צנטרל” וכל נספחיו בקהלת מולדתי. את הילת הטייס הקרבי החזירה לו עלייתו ארצה ושנות חייו המעטות כבר לעת זיקנה סביב מסלולי ההמראות של תל נוף.