בקיאי גיאוגרפיה צעירים יודעים בוודאי על בירת סלובקיה ששמה ברטיסלבה, אבל ספק אם הם יודעים, ששם עיר זו היה בימים קדומים בגרמנית: פרסבורג. וכיוון שהיתה זו עיר יהודית גדולה לאלהים, היא נקראה בשיבוש יהודי בשם: פרשבורג (פ“א דגוש, שי”ן ימנית, ו"ו עם חולם). ולמען שלימות היסטורית יש להזכיר שהיה לעיר גם שם הונגרי: פוז’וני – עיר בתוך גבולות הונגריה ומושב הפרלמנט – האסיפה הלאומית) ההונגרית עד שנות ה־70 של המאה ה־19. לענייננו דלהלן חשוב להזכיר פרטים אלה, פרטים היסטוריים מהם בנה איש בשם שמואל בטלהיים מפעל עתונאי נוגע ללב, מפעל השואב כולו ממעיינות ההיסטוריה של יהודי פרשבורג. וכמעט ולא נתקלנו בתולדות הפריודיקה (כתבי העת) היהודית בתופעה כמו החוברות שפירסם, ערך, כתב, הדפיס שמואל בטלהיים בין השנים 1932–1937 בעירו, לה הוא מתמסר כאוהב שאינו יודע רוויה.

בכתב העת שלו בשם ‘יודאיקה’ בשפה הגרמנית כל עיסוקו הוא רק ביהודי עיר זו ותולדותיהם ולימודיהם ומקדשי־המעט שלהם ופרנסיהם וענקי הרוח שהיו בתוכם, כמו רבי עקיבא איגר ורבי משה סופר־שרייבר (החתם־סופר), מאחרוני הפוסקים שהולכים לאורו. רבי משה שרייבר, אבי האורתודוכסיה ההונגרית, נחשב גם אבי הציונות הדתית – שעל תלמידיו ותלמידי בנו רבי אש"ב סופר (הכתב סופר) נמנו הרב יוסף נטונק, הרב הלל ליכנטנשטיין וחתנו הרב עקיבא יוסף שלזינגר ושומעי לקחם, מייסדי פתח תקווה.

בחמש שנים בהן יצא כתב העת של בטלהיים, הופיעו סך הכל שתים־עשרה חוברות עם מיספור כפול שהאחרונה שבהן ממוספרת בסיפרה 23–24. וכיוון שפרסבורג היתה עיר ואם בישראל, בה נולדה האורתודוכסיה של יהודי הונגריה בחיקו של החתם־סופר, חוזר בטלהיים כמה פעמים לדמותו של זה ומזכיר בין השאר אפזידוה מעניינת מהימים ההם בהם היתה העיר בשליטת צבאות נפוליאון – (‘חוזה פרסבורג’ הנפוליאוני בוודאי זכור להיסטוריונים שבתוכנו) ומטהו של הקורסיקאי היה במצודה אשר על ההר מעל העיר. אולי ידוע ליודעי חן שבצבא הקיסר היו גם חיילים יהודים, אבל בטלהיים נותן לנו הוכחה לכך כשהוא מספר, שהחתם־סופר שלח שליח למטהו של נפוליאון, לבקש ממנו שישחרר את חייליו היהודים לצום ולתפילות של יום כיפורים. והשליח היה שמש הקהילה שידע צרפתית רהוטה והוא אמנם הצליח בשליחותו.

בספרי השו“ת של ר' משה שרייבר יש התיחסויות לימי הכיבוש של נפוליאון ובין השאר מתיר החת”ם נשים שנאנסו על ידי חיילי הקיסר, לבעליהן, כי “אונס רחמנא פטרה”. והרב שרייבר, כיוון שגם משורר וסופר היה, הוא כותב בזכרונותיו על תקופת נפוליאון בפרסבורג, על הרעשות העיר מתותחי הצרפתים, על בריחותיו מהעיר בימי המצור. והוא כותב על בריחותיו גם מהשטפון שהציף את הרחוב היהודי מהנהר דנובה שעלה על גדותיו וגם עקב השריפה הגדולה שהעלתה את בתי הרחוב היהודי וגם את ביתו בלהבות.

בטלהיים לא מותיר אבן אחת מאבניה היקרות של תולדות פרסבורג היהודית מבלי להעלותה מהנשיה. והוא מקדיש שלושה מחקרים־מאמרים לפרנס הקדום אברהם שמעון בן מיכאל (או מיכל) שהיה קדמונו של היינריך היינה. על שמעון פרסבורגר, כפי שהוא נקרא לשם הקיצור – שבין צאצאיו נמצאות גם משפחות הידועות לנו בארץ: פריישטדט ולייטרסדורף – יש תיעוד עוד משנת 1693, כמי שהיה איש הכספים וספק צרכי הצבא הקיסרי־הבסבורגי והוא שהקים מכספו את בית המדרש הישן (ובנו מאיר־מרקוס נתן את המימון להקמת בית הכנסת הגדול בעיר).

שמעון היה למעשה נציגם בפרסבורג ועל הטריטוריה ההונגרית של בנקאי וספקי הקיסרות והצבא הקיסרי בווינה, ששמם הלך לפניהם בכל העולם היהודי – שמואל אופנהיים ושמשון וורטהיימר – עליהם העיד הנסיך אויגן מסבויה, שבלי עזרתם לא היה עולה בידיו להדוף את הצבא התורכי שהגיע עד פרברי וינה.

לשבחם של שלושה פרנסים אלה מסופר כי הם פרשו את כנפיהם על 12,000 יהודים שהצליחו להימלט מהשחיטה הגדולה בעיר בודה, שחיטה שערכו בהם אותם צבאות נוצריים עצמם, הגדודים הברנדנבורגיים (ששיחררו את העיר בודה מידי התורכים) שקיבלו את אספקתם וגם כלי הנשק שלהם בעזרת שלושת יהודי הקיסר.

בטלהיים מביא את התיעוד על חיזוקו במינוי קיסרי בתפקידו של שמעון פרסבורגר בראש קהילת פרסבורג. ביתו היה ברחוב המצודה 74 בו נולדו ארבעה בניו וגם בתו שרה לאה, הסבתא של היינה. היא נישאה לאלעזר ואן גלדרן, שהיה לו בנק בווינה, אבל משפחת ואן גלדרן היתה בעצם מדיסלדורף אשר בגרמניה – וגם שרה לאה הלכה עם בעלה כשזה חזר לדיסלדורף. היא נטלה לבסוף לידיה את ניהול עסקי המשפחה שהיו על סף פשיטת רגל והיא שעמדה בקשר עם מושלים ונסיכים. ובטלהיים מזכיר לא רק את כושר ניהולה בפיננסים, אלא גם את יופיה.

בת בנה הרופא של שרה לאה ששמה בטי, היא אמו של היינריך היינה. וחוליה משפחתית זו נקשרת בתוך שלשלת הדורות גם בשיר של היינה, שיר המובא פה (בתרגום עברי מקוצר) שהוא מכתיר בשם:

בטלהיים מסיים את סיפור תולדות משפחת פרסבורגר (מיכלייזר) במלים מוקדשות להיינה:

“כל חיי היינה היו מוקדשים לאידיאלים שלא יכול היה להשיגם, לממשם. ידידים כיריבים לא הבינוהו והכשילוהו. היהדות נידתה אותו, גרמניה החרימה אותו – למרות שאהבתו לשתיהן גם יחד היתה שווה ברגישותה. גם דודניתו עמליה שהיתה אהבת חייו עד יום מותו, לא נענתה לו. אין שירי אהבה (אצל שום משורר) כמו אלה שהיינה כתב לעמליה”.

גם לבטלהיים קאריירה מפותלת. הוא היה מידידיו המוקדמים של הרצל בווינה, ממקימי תנועת הסטודנטים הציונית “מכביאה” בבודפשט – ואחר כך, במלחמת העולם הראשונה נסע מטעם ממשלות אוסטריה וגרמניה לארה“ב לפעילות בקרב היהודים לטובת מדינות אלה. והיה לבסוף מתומכי נתן בירנבאום כשזה פנה עורף לציונות והרים את דגל אגודת־ישראל בווינה ואחר כך את דגל החרדיות בכלל. משפחת בטלהיים הוציאה מתוכה כמה קאריירות מעניינות: לקראת סוף המאה ה־18 עבר אליה עזבון של מיליונים מהחלק הנוצרי של המשפחה, אחד מבני המשפחה עשה קאריירה בצבא הבריטי, אחר הפך לספן בעל שם בינלאומי וגם בארה”ב היה ענף־בטלהים מפורסם, בתוך הנצרות. חוקרת של שמות יהודיים קדומים מייחסת את השם בטלהיים למקור העברי בית־לחם.