רקע
דוד גלעדי
ג'וזף קסל, חבר יהודי באקדמיה הצרפתית

11.12.62


ראינו את ג’וזף קסל לאחרונה בירושלים, בימי משפט אייכמן. והוא היה אז בעינינו כאגדה משכבר הימים שקמה לתחיה. היתה זו אגדת נעורינו העתונאיים, כאשר קסל היה אחד “השמות הגדולים” ששימשו מופת לכל עתונאי מתחיל. ניקרבוקר, אגון ארווין קיש וקסל (ועוד אחדים שהפכו מאז ל“ערך” באנציקלופדיה של השיכחה) – הם צצו בעל בכל מקום בעולם, ששם היתה מקומה.

לוא יכולנו רק פעם להיות במחיצתם, ללחוץ את ידם…

והנה, נזדמן לנו לפגוש פעם את קיש. נמוך, סגלגל ובעל כרס, שרוי בפילוסופיה של לא איכפת, הוא היה הניגוד הגמור למה שיכולנו להעלותו על הדעת כגיבור של תעוזה, שהקיף את כדור הארץ כמה פעמים וגם לעבי הג’ונגל האוסטרלי נכנס, כדי לכתוב על חיי ילידיו הפראים.

אחר כך נעשה לנו חסד וחיינו משך כמה שנים את חווייתה של העבודה המשותפת עם קרליבך – ונצטיירה לנו שוב דמות אחרת של עתונאי גדול.

וכאשר פגשנו את ג’וזף קסל פנים אל פנים, “אב הדוגמה” קיבל את אישורו. רעמה פרועה על ראש גדול, פנים מרובעים עם סנטר מקופץ, כתפיים רחבות על גוף אתלטי, שתי כפות ידיים כבדות – והשד שבנשמה העתונאית מציץ דרך העיניים ומשקיף סקרן וסלחן על מעשיו של עולמנו הגדול רב העלילות.

עכשיו שוב צץ שמו של קסל ברבים, כאשר נתפרסם דבר “משיחתו”, כחבר האקדמיה הצרפתית. אין לך כבוד גדול מזה בצרפת – מלהיות אחד מ“בני האלמוות”. ובעיני הדמיון ראינו את קסל לבוש מדי הקטיפה הירוקה של אקדמאי, עם ריקמת זהב וכסף, מכנסי ברך ונעלי חצאין מקושטות כסף ותוגת בן האלמוות משתלשלת מעל כתפיו. הוא בוודאי לא יסרק את שערותי, כדי לעשותן קונפורמיסטיות יותר… וייבדל בוודאי מחבריו, לפחות בדבר אחד: הוא יחגור חרב לירכו, רשות הניתנת לחברי האקדמיה בעת הטכסים.

אחד הנימוקים שהעלו המתנגדים לקבלתו כחבר האקדמיה, היה – שהוא “פרא אדם”, האוהב לבלות במשתאות וכטוב לבו ביין, הוא אינו מרסן את עצמו וכו' וכו'.

ענה כנגדם פרנוסא מוריאק, חבר האקדמיה בעל פרס נובל: “קסל עושה לפחות בגלוי מה שאחרים עושים בהסתר. מה אנו יודעים על חיי האחרים המצניעים את מעשיהם?”

במלחמת העולם השניה נוסף עוד פרק לאגדת קסל, בתור טייס קרבי בצבא “צרפת החופשית” של שארל דה גול. הוא היה בלהק שפעל באפריקה הצפונית – להק עליו נמנה מי שחגג את שמו לנצח באגדות האנושיות: סן־אכזופרי.

כאשר צלצלנו לקסל וביקשנו להתראות עמו, הוא רצה להדריכנו, איך להגיע אל ביתו ונתן לנו סימן: אתה מגיע עד ג’ורג' סנק וממשיך בצד, שם נמצאת מסעדת “לה פוקה”…

וצריך לדעת כי מסעדת “לה פוקה” היא חלק מנוף חייו של קסל ורוב פרסומה בא ממנו.

הבית ברחוב קנטן־בושאר – המסתעף משאנז אליזה – הוא מאותם בתי פאריס הטיפוסיים שניבנו לפני מאה שנה ואולי יותר. שער כבד נפתח לחצר סגורה. ואחרי כל נכנס עוקבות עיניה של שוערת זקנה וחשדנית. בתוך המעלית הצרה רשום: “לא יותר משלושה – אסור להשתמש בירידה”. מעלית זו צרה אפילו מהאחרות וקסל בוודאי אינו משתמש בה; הוא “לא נכנס”.

עלינו לקומה השלישית, משכנו ראשו של אריה ברונזה המשמש כמצילה (“האריה” – זהו שם הרומן האחרון של קסל ) והעוזרת שפתחה לנו את הדלת, הכניסה אותנו לטרקלין קטן שבו האח אמנם לא היתה מבוערת, למרות כן היתה בה חמימות גם ביום סתיו סגרירי וצונן זה. רהיטי סגנון צרפתיים, כורסאות נמוכות ורחבות, נברשת בדולח, מנורות פליז גבוהות ופה ושם “מזכרות” אקזוטיות שבעל הבית הביא עמו ממסעותיו.

קסל לא נתן לנו להתבונן הרבה בחפצים הדוממים. חבר האקדמיה החדש לא שינה מרישולו – בלי עניבה, לבוש סודר כבד, מרופט, ש“מרפקי עור” תפורים לו לשרווליו, מכנסי ריפס ונעלי סירה חומות לפני אופנת נעלי העץ ההולנדיות.

אך יותר מכל מרתק אותך ראש האריה אפור הבלורית והפנים מלאי ההבעה. לא פנים הם אלה, כי אם “פרצוף” פרצופו של אדם נועז.

– מר קסל, איך אתה מרגיש בתור חבר האקדמיה?

– עדיין אינני מרגיש… ואפילו את הלבוש טרם הזמנתי. אין לי לעת עתה המיליון (כאלפיים דולר) שהמדים האלה צריכים לעלות. הרבה קטיפה מסוג מיוחד. ונותרו רק שתי נשים זקנות בכל נורמנדיה היודעות לעשות את הריקמה… באקדמיה מקפידים שהכל יהיה כפי שכתוב…

מארחנו נוטל סיגריה אמריקנית מאחת הקופסאות המפוזרות לרוב, ריקות לחצאין, על השולחנות, על המדפים. שואל, אולי נשתה יחד משהו ובורר לו בקבוק. קרני שמש חיוורות מציצות מן הרחוב בעת צהרים ממחישות את שעת האפריטיף.

אנו נוקטים בתכסיס לא כל כך הוגן, כדי להפנות את השיחה בכיוון הרצוי לנו.

– מר קסל, אתה היהודי הראשון שנתקבל לאקדמיה, הלא כן?

– אינני הראשון. נמצא שם לפני אנדרה מורוא. אתה יודע בוודאי ששמו היה פעם הרצוג, אבל הוא לא אוהב כשמזכירים לו את הדבר… הוא יהודי, ככה, ככה. נו, ומארסל פאניול…

מפתיע לשמוע הזכרת שמו פאניול, בעל “מאריוס”, בהקשר יהודי. פאניול, הדרמטורג האותנטי ביותר של בני צרפת ו… יהדות. אך מתברר עד מהרה מדברי קסל, שידיד הנפל שלו פאניול רק מתגעגע ליהדות ויצר לעצמו תיאוריה פרטית שמקורה אינטואיטיבית – כי קדמוניו יהודים היו, גולי ספרד, שירדו מהעבר השני של הפירנאים והתיישבו במארסיי.

– עכשיו, משנבחרתי לאקדמיה, אומר לי פאניול, שאנו שנינו נלבש את מדי הקטיפה היפים בימי החג היהודיים ונלך יחד לבית הכנסת… הקארידנל טיסראן הולך לכנסיה הקתולית. הבישוף בגנר הולך לכנסיה הפרוטסטנטית, ולמה לא נלך אנחנו לבית הכנסת היהודי? אנו מתלבטים רק ב“בעיה” אחת – הכיפה לא תתאים בשום אופן למדי האקדמאי. ואולי יתנו להיכנס בלי כיסוי ראש. או אולי נמצא כיסוי ראש שיתאים למדים…

קסל מלווה דבריו בחיוך שובבני, כשהוא משקיע אצבעותיו בבלוריתו המרדנית. וממשיך לגלות מזימותיו שהוא זומם יחד עם פאניול.

– זה שנבחר לפני לאקדמיה, הוא הבישוף בגנר, נציג הכנסיה הפרוטסטנטית בצרפת. והיה בבחירתו משום צעד מהפכני, כי הוא נבחר בתור מי שצריך לייצג את הפרוטסטנטים. אז למה לא ייבחר לאקדמיה גם רב יהודי? יש ציבור יהודי גדול בצרפת שראוי להיות מיוצג במוסד נכבד זה ואנו חושבים, שהנבחר הבא צריך להיות רבה הראשי של יהדות צרפת.

הטלפון מצלצל וקסל ניגש ומרים את השפופרת. מישהו מברך אותו להיבחרו לאקדמיה ומזכיר לו תוך כדי כך, מי הוא ומה הוא. “כן, כן, כן, אני זוכר אותך, בוודאי שאני זוכר אותך, זוכר… זוכר”.

– שלא אדע כל רע כפי שאינני זוכר אותו… אבל איפה החזקנו? כן, אצל הרב. מה אתה חושב? זה רעיון טוב להביא גם רב אל האקדמיה…

– אבל זה לא יהיה קל, מר קסל, כי נדמה שגם לך התנגדו מפני שאתה יהודי. מה היו אותם שלושה פתקים עם הצלבים, כאשר הצביעו עליך?

העישון הולך בשרשרת, סיגריה חדשה אחרי הזנב של קודמתה. בחוץ מצלצלים והעוזרת פותחת ומקבלת מידי שליח זר פרחים. הבית מלא גלאדיולות, שושנים, צפרנים. ועתה עונת האסתרות מכל צבעי הקשת. השמש הסתתרה ועל שאנז אליזה ירדה אפלה בצהרים.

מתשובתו של קסל אפשר לשפוט בקלות, כי זהו יהודי בלי תסביכים:

– היה רק אחד שהתנגד לחברותי מפני שאני יהודי – זהו גאקסוט (פיאר גאקסוט הוא סופר לאומני, מחבר כמה ספרי עיון בהיסטוריה), אבל כל אחד יודע שהוא נימנה על “האחווה הצרפתית” האנטישמית. ארבעה עשר הצביעו בעדי… אתה שואל, אם גם אנדרה מורוא היהודי הצביע בעדי? כן, גם אנדרא מורוא. עשרה אחרים רצו לבחור במישהו אחר במקומי. והשלושה ששמו צלבים, רצו לומר בצלבים שהם לא בעד ולא נגד. זהו המנהג, לשים צלבים.

– אומרים עליך, שאתה לא רק יהודי, אלא גם ציוני. האם זה לא מפריע?

– אני באמת ציוני וכל אחד יודע על כך. ישנם באקדמיה כמה ציונים שהם לא יהודים, ולמה אני בתור יהודי לא אוכל להיות ציוני? הפכתי לציוני ב־1924 כשנפגשתי בפעם הראשונה עם ד"ר חיים וייצמן המנוח, דיברנו רוסית… אתה יודע רוסית? לא? חבל… אז אמר לי וייצמן שאבוא לבקר בפלשתינה. לא רציתי לבקר בפלשתינה, אבל הוא לא הניח לי ובאתי לביקור. הייתי בהתיישבות החדשה בעמק יזרעאל שרק אז התחילה. והייתי בעין חרוד, והייתי בבית אלפא. והייתי בעמק הירדן. והייתי בטבריה ובכל מקום. כעבור שנה באתי שוב ושוב הלכתי לכל אותם מקומות. האם אתה כבר היית אז ציוני?

– כן, מר קסל. וקראתי את הכתבות שלך שפירסמת אז על ארץ ישראל. הייתי כמעט ילד ובוודאי השפעת עלי. אמנם קראתי אותן בתרגום הונגרי בעתון “אוי קלט”, אבל אני חש את טעמן עד היום הזה.

– הן תורגמו לשפות רבות. וכתבתי אחר כך גם ספר על ארץ ישראל “אדמת האהבה” (לה טר ד’אמור). אחר כך באתי שוב לסיור, כאשר פלשתינה היתה כבר ישראל, ב־1948. זכיתי לקבל את האשרה מספר 1 של המדינה החדשה… ושוב הייתי שם במשך שלושה חודשים בימי משפט אייכמן.

קולו של חבר האקדמיה נעשה חגיגי יותר. והוא מתחיל לדבר בשבחה של ישראל כאחד התיירים. בין ביקור לביקור, הארץ נשתנתה ללא הכר. היא בכלל לא זו מה שראה אז, בתחילה… “והלא לא עברו מאז מאה שנה”.

– מר קסל, יש בוודאי איזה רקע משפחתי לציונות שלך, האבא, הסבא, מישהו?

– עד כמה שידוע לי, אין. אני הציוני הראשון במשפחה ו… אולי גם האחרון. אם אתה רוצה דווקא לשמוע על משפחתי, הבה ואספר לך.

מארחנו שמח כנראה מאד על ההזדמנות, שבסביבה זו, בין שאנז אליזה לסאקר־קר, אינה מזדמנת לו כל יום. הוא לא חיכה לתשובתנו, אלא פתח והמשיך בשטף הסיפור המשפחתי עד תוך:

– אבי נולד בבית דתי מאד בשאוולי אשר בליטא ועד גיל 14–13 לא יצא מבין כתלי הישיבה. וכאשר ביום אחד מצאה אצלו הסבתא ספר ללימוד הא“ב הרוסי, היא זרקה את הספר לתוך התנור המבוער. אבל את התהליך אי אפשר היה כבר לעצור… אבא ברח מן הבית ונסע לס”ט פטרבורג, שם גמר את לימודיו התיכוניים. כאשר לא קיבלוהו לאוניברסיטה בגלל הנומרוס קלאוזוס, הוא עזב את רוסיה ובא לפאריס…

העוזרת נכנסת להזכיר, כי הוא קבע פגישות מחוץ לבית ועליו ללכת. מארחנו אינו זע ורק עושה סימן ש“זה בסדר” ו“הם יחכו”. עוד סיגריה אמריקנית עולה בעשן, שעננו הכבד מוסיף לאפלה.

– אבא למד כאן רפואה ובהתחלה קיים את עצמו ממתן שעורים בתלמוד תורה. אחר כך קיבל תמיכה מהברון הירש, כמו סטודנטים יהודים רבים אחרים. כאשר גמר את לימודיו והברון הירש חיפש רופאים שיצטרפו אל המתיישבים בארגנטינה, הוא התנדב מתוך רגש תודה כלפי הברון. אבי התחתן שם ונשא לאשה בחורה יהודיה ילידת אורניינבורג, בת למשפחה עשירה ואני נולדתי להם בארגנטינה. אבל האם כל זה מעניין אותך?

– נעשה חליפין – אחר כך אספר לך אני את תולדות משפחתי, מסכים?

שנינו צוחקים. וקסל ממשיך את סיפורו:

– התקופה הארגנטינית נמשכה כמה שנים בלבד והמשפחה נדדה משם שוב לרוסיה, לאורניינבורג שלרגלי האוראל. אבי היה כבר אז מפוקר לגמרי, הוא נתפס לתורת הפסיכיאטריה של גדולי האסכולה הזאת בצרפת. ורצה לגדל גם את ילדיו בלי קומפלכסים… ספר התנ"ך היה בשבילו ספר שירה, דברי היסטוריה, כמו לבן גוריון, ותו לא. וכאשר הסבתא מצד אמא, זקנה אדוקה מאד, אמרה ביום אחד לנו, לאחי ג’ורג' ולי, כי “בערב לא יהיה לחם”, חשבנו שהעוני נעשה פתאום כה גדול בביתה ואפילו ללחם לא יהיה כסף. אז הלכנו וקנינו בקופיקות האחרונות של חסכוננו כיכר לחם והבאנו לסבתא. גורשנו מן הבית בזעם ובבושת פנים, כי היה זה ליל הסדר של פסח ואנו לא ידענו שאז אסור אפילו לראות את החמץ, ולאכול לא כל שכן.

אבל באורניינבורג אי אפשר היה שלא להיות יהודי. ובין זכרונות הילדות של קסל ישנו גם זכר הפוגרומים, כאשר משפחתו הסתתרה מדי פעם אצל נוצרים רחומים. חינוכו של אבא הפסיכיאטר הועיל על כל פנים היטב למען יגדל בלי קומפלכסים, בלי פחד.

– בגמנסיה הרוסית באותם הימים היתה אווירה פראבוסלבית מאד והתפללו חמש פעמים ביום. כולם, גם יהודים, כרעו על ברכיהם והצמידו כפות ידיים והתפללו או שעשו עצמם כמתפללים. רק אחי ואני נשארנו עומדים ולא כרענו ברך – אבא הודיע למנהל בית הספר ולכל אחד שאנו משפחה לא מאמינה ואין להכריח את בניו שיעשו שקר בנפשם.

אנו מראים את כתב היד העברי בו אנו רושמים דבריו בפנקסנו, לא, אין הוא מכיר את האותיות, לא לימדוהו מעולם. “יתכן, שחבל”. הוא זוכר כמה מלים באידיש שלמד עוד מפי הסבתא באורניינבורג.

אבל נראה שג’וזף קסל לא כרע גם מאז ברך לפני אלוהי הגויים, הגם שלאלוהי היהודים אין תפילה בפיו. אולי עכשיו יתחיל ללכת לבית הכנסת, יחד עם מארסל פאניול…


*


בהזדמנות כזאת נאה לדבר גם על עבודתך הספרותית. על מה אתה עובד עכשיו?

– כן, אנו חייבים להיות אינטליגנטיים… עכשיו אני כותב רומן שנופו ואנשיו הם אפגאניים. ביקרתי כמה פעמים באפגאניסטן ובספר זה אני מזווג יחדיו דמיון סופרים עם מראה עיניים.

– האם ידוע לך שבעברית רגילים לכנות את אפגאניסטן בשם “ארץ הררי החושך”?

– לא, לא ידוע לי. מנין לי עברית? כל מה שנדבק בי הוא ‘שלום’ אבל אפגאניסטן היא לדעתי יותר ארץ הררי האור. עיר הבירה קאבול הולכת אמנם ומתקלקלת, כי הרסו את הבזאר הישן ובמקום העיר העתיקה, הציורית, מקימים עיר חדשה, עם רחובות רחבים ורואים פעמי ציביליזציה מסולפת באים לעיר נידחת זו. אבל מחוץ לעיר, בערים הקטנות, במאהלי הנודדים, מוצאים את האדם בטבעיות יושרו הקדמוני ממש. הם הקסימו אותי ואני חוזר לשם כל פעם שהדבר ניתן.

יש לו לקסל גם סיפור יהודי מאפגאניסטן. רוב יהודי קאבול עזבו והיגרו מי לאנגליה, מי לאמריקה וגם לישראל. נשאר שם כמעט יחידי יהודי זקן, חולה ו… עשיר כקורח. אין מארחנו יודע את שם משפחתו ורק שמו הפרטי זכור לו: משה. אשתו עזבה אותו והלכה לילדיה באנגליה. בנו יחידו הוא קצין בכיר בצבא הישראלי. והזקן החולה חי שם בביתו הרעוע, המלוכלך, המט לנפול – ונדבק בעסקי החליפין שלו. לא שהמיליונים שיש לו כבר, לא יספיקו לו, אבל ה“ביזנס” הוא בשבילו כמו הסם לחשישניק.

קסל בא אל הזקן להחליף כסף. דיברו ביניהם רוסית (החלפן, שלא הוציא מעולם רגליו מחוץ לקאבול הנידחת, דובר גם אנגלית וצרפתית) וכאשר גילה לו שגם הוא יהודי, בכה הזקן מרוב שמחה. ומאז, כל פעם שקסל מגיע לקאבול, הוא הולך להפיג את בדידותו של החלפן הזקן הסובל גם מסביבתו המוסלמית הבזה ליהודים.

מן היהודי הזקן בקאבול אנו חוזרים ל… אקדמיה. חברי האקדמיה מקבלים בוודאי גם משכורת יפה, כדי שיוכלו לקיים את מעמדם הנכבד בחברה?

– הם מקבלים שלושים אלף פראנק לחודש.

– כדאי להיות חבר אקדמיה! – אנו קוראים בקול רם.

– אני מתכוון לשלושים אלף פרנאקים ישנים (כ־180 ל"י)… הם כמו החלפן האפגאניסטני. לרשות האקדמיה עומדות קרנות מעזבונות שעם הריבית וריבית דריבית מזה מאות שנים, הצטברו למיליארדים. מהכסף הרב הזה נהנים מקבלי פרסי ספרות ומדע שהאקדמיה מקציבה מדי שנה. אבל, למעשה, אינני יודע עדיין את כל הפרטים. אני נכנס עכשיו לשישה שבועות לבית חולים וכשאחזור בריא ושלם, אתמסר ללימוד כל סודות האקדמיה.

רק טבעי הוא שאנו שואלים על סיבת כניסתו לבית חולים. והוא משיב בנימה של שובבות:

– זה בגלל הציונות שלי… מאז 1924 ו־1925, כשהסתובבתי בפעם הראשונה בפלשתינה, אני נושא עמי את האמבות שהבאתי משם. הם מציקים כבר יותר מדי לכבדי ולמעי והרופאים מבטיחים לי, שאם אשכב אצלם בשקט ובסבלנות שישה שבועות, הם ישחררוני מן הצרה הזאת. זה כדאי לי – חבר האקדמיה או לא חבר האקדמיה?!..

העוזרת שוב מציצה בין חרכי הדלת. והפרידה היא בלחיצת יד מהירה. בחוץ משתעשעת רוח סתווית קלה בעלי הברונזה של השלכת. ממסעדה “לה פוקה” מגיע לאוזניך צליל כלי השולחן והכוסות המקישות…

שניים שנידונו למיתה בשעתם, שוב נפגשו לאחר עבור עשרים שנה – הנשיא דה גול והסופר ז’וזף קסל. שניהם נידונו למיתה על ידי שלטונות וישי.

קסל נתקבל על ידי הנשיא דה גול, לפי המקובל שחבר חדש של האקדמיה מתייצב לפני נשיא הרפובליקה שהוא הפטרון של המוסד.

“הייתי נרגש כמו לפני עשרים שנה, כאשר הגעתי מצרפת הכבושה ללונדון והתייצבתי במטהו של דה גול כמתנדב לחיל האוויר של צרפת החפשית”, סיפר קסל אחרי הפגישה עם הנשיא אתמול. הם שוחחו על אותה תקופה של ימי המרי בלונדון. בתום השיחה ליווה הנשיא את אורחו עד פתח הבית, ונפרד ממנו באמרו “לך לשלום, ידידי”.

קסל היה טייס קרבות בחיל האוויר הצרפתי כבר במלחמת העולם הראשונה.


*


כפי שהזכרנו, בעת ביקורנו אצל קסל עמד לצאת לאור הרומן שלו “האריה” – רומן שאחרי שקראנוהו, מצאנו בו את תמצית אישיותו ועוצם יצירתו הספרותית של קסל. העוצמה שבכתיבתו מבעבעת כמו גייזר רותח ויש בה משום הזדהות טוטלית עם הנפשות, גיבורי סיפוריו. הוא מעורב בחייהם, במעשיהם, בהרפתקאותיהם ועלילותיהם – כי הוא עצמו איש רב העלילות, טייס קרבי במלחמת העולם הראשונה וגם השניה ונמנה על אותו בסיס עצמו ממנו התרומם בכלי הטיס שלו סן אכזופרי, כדי להיעלם לנצח בערפילי האגדה שאין לה פשר. קסל הוא בכל מקום בו ההיסטוריה של תקופתו משילה את האתמול ולובשת את המחר ובתוך כל תמורה אשר לעיניו תמצא גם היהודי אשר בתוכו – ממש כמו אצל האלטר־אגו ההרפתקני שלו בספרות הגרמנית של תקופתו, יוזף רוט, שגם בכל סיפור שלו ישנו היהודי, בטבור או מן הצד, גדול או קטן. ורק ההבדל ביניהם הוא הטרגיות בה סיים רוט את חייו.

עשרות ספרים יצאו מתחת ידו של קסל, גם מסות וספרי רפורטז’ה שמהם בא כחו התיאורי שאינו יורד לעולם, אלא רק עולה בסולם המתח הדרמטי. ומעל כולם השיאים הגיע בספרו “האריה”, באותו פרק בו הוא מתאר הליכתו יד ביד עם הילדה פטרישה בת העשר לתוך קרחת היער בג’ונגל של קניה, כדי לפגוש את ‘קינג’ האריה, האימתני במימדיו, לועו, מלתעותיו, ציפורניו הדורסניות. והוא, קינג, מלך היערות, כמו מתחבק עם הילדה כשהם כרוכים יחד, מתגלגלים יחד גלגולי שובבות, צוחקים יחד.

והסופר שומע את צחוקו של האריה האימתני, צחוק מגורגר ונוהם הדומה לגרגורי חתול הבית מלוטף הפרווה ביד מפנקת. הילדה עושה את מלך היער מפויס וסובלני כלפי האורח שהביאה אתה. קסל, הכותב סיפורו בגוף ראשון – וכך עושה בכמה מסיפוריו – ממחיש תחילה את האימה והרעד האוחז בו, ממש רעד פיסי, מקירבתה של חיית הטרף בתוך העזובה הג’ונגלית. אחר כך גם הוא זוכה לחיבוק האריה, לגילויי ידידות מצדו, חסדי מלך שילדה קטנה סללה את הנתיבים ללבו.

סצינה זו היא שיאו הדרמטי של הרומן “האריה” בו מוליך הסופר את קוראיו לתוך ההויה של שוכני הפארק המלכותי, אדם וחיה, פקידים קולוניאליים וילידים על שבטיהם, פארק המשתרע בקניה הקולוניאלית לא הרחק מגבול טנגנייקה, אי שם לרגלי ראש הררי אפריקה, הקילימנג’רו מכוסה השלג. גם זה הכותב על זה כבר היה בכל מקום בעולם, בארגנטינה בה נולד, ברוסיה בה גדל, בצרפת בה סיים לימודיו והיה לאיש העט הרוטט, ללוחם והרפתקן, עד סין ועד אפגניסטן ומאפריקה הצפונית לאפריקה המזרחית, לתוך היערות והג’ונגלים בהם התידד עם כולם, עם חיה ואדם וגם ובפרט עם הורי פטרישה, האם סיביל והאב בוליט, ממונה על הפארק מטעם מלך אנגליה.

הרומן הראשון שלו, “הצוות”, בא לו מעלילות טייסי הקרב עליהם הוא נמנה במלחמת העולם הראשונה. וכך כמעט כל סיפוריו, ריאליה ופיקשן, התנסות אישית וכח דמיון יחד. ובתוך כל זה ועם כל זה דינמיות עטו של ג’וזף קסל, שבעת המיפגש אתו גילינו חן אלהים משוך על כל ישותו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49450 יצירות מאת 2732 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!