30.4.63

בקבלות פנים של השגרירות הישראלית, או של מוסדות יהודיים בפאריס, מצביעים לעתים על ישיש מופלג ואומרים: הנה, גם אנדרה ספיר נמצא כאן… בהזדמנויות כאלה, מתקבצים סביבו ושותים בצמא דבריו, כי אין אמן השיחה הקלה, כמו אנדרה ספיר. תוך רבע שעה במחיצתו, אפשר להצטייד בסיפורים, באנקדוטות, באימרות כנף קולעות לרבע שנה והוא מקור לא אכזב לדלי מחשבה ועשירי כוח זכרון. אך גם אלמלא היה כזה, לא היו מוותרים על הזכות לפגוש אותו ולהתבונן בו, בראשו המרובע כוסף השיער, עיניו הערניות, פניו עטורי הזקן הלבן.

לא כל יום מזדמן לך לפגוש “רהיט עתיק” כזה, שרובד השנים העלה עליו שכבות רבות של היסטוריה. כי מלבד היותו משורר, אנדרה ספיר הוא גם דמות היסטורית, הוא ה“פטריארך” של יהדות צרפת, אביה החי של יהדות זו. ואולי לפי גילו המובהק – יותר סב מאשר אב; כי עתה מלאו לו תשעים וחמש שנה.

את יום הולדתו התשעים וחמש הוא חגג בבדידות דירתו הקטנה, אשר בקומה השביעית של שיכון ציבורי, הנמצא לא הרחק מבית הסוהר הפאריסאי המפורסם “סאנטה”. היינו שם שלושה בלבד – המשורר, אשתו שהיא גם דודניתו וכותב השורות האלה. הרימונו כוס של יין פורטו ואמרנו “לחיים”, כאשר מארחנו הוסיף על אחולי חיים ארוכים שאיחלנו לו, איחול נוסף, כי בתו יחידתו תחזור בשלום ממסע הקיץ לג’אמבורי ביוון ולערבות הנגב בישראל.

לשאלתנו גילה, כי בתו היא בת עשרים ושתיים בלבד. וקל היה לעשות החשבון, שהיא נולדה כאשר הוא היה בן שבעים ושלוש.

הבת נולדה בגולה, בעיר התחתית של ניו יורק, לשם ברח המשורר מפני המציק הנאצי. אחרי שהגרמנים נכנסו לפאריס, עקר ספיר לדרומה של צרפת, לשם הגיעה הזמנה מידידים בניו יורק, שהבטיחו לארחו ולקיימו בכבוד, עד יעבור זעם. אתו יחד ברחה מפאריס גם דודניתו שהיא עכשיו אשתו. היא שאלה מה יעלה בגורלה אם תישאר לבדה.

“הברירה היתה שנינשא ואז נוכל לנצל שנינו את האשרה האמריקנית שהועמדה לרשותי”.

הגב' ספיר יושבת מן הצד ומאזינה לשיחה. היא אשה תמירה כהת שיער, שממבט ראשון מתרשמים מדמותה האצילית. גם חייה היא עוברים בין ספרים, בין ספרים רבים מאד, כמניין הספרים הנמצאים בספריית אוניברסיטת פאריס, שם היא עובדת כספרנית.

מרימים עוד כוס “לחיים ארוכים”.

“לא טוב להיות כה זקן – הוא אומר – בגיל כזה כבר אי אפשר לעשות תכניות, אין מביטים לעולם קדימה, אלא רק אחורה וכל המחשבות והרהורי הלב נתונים רק לעבר. האם חיים הם אלה?..”

מהמטבח עולה ריח טוב של תבשיל. המשורר בורר לו מדי פעם סיגריה מהקופסה, מרכך אותה בין אצבעותיו ומקרבה אל אפו, כדי להריחה, טרם שהוא מדליק אותה. תוך כדי כך עושים “סיבוב” חדש של שתיה מיין הפורטו. הגיל המופלג אינו כנראה סיבה, להדיר הנאה מהתענוגות המקובלים.

“אם קראת זכרונותי, בוודאי נוכחת לדעת, כי הייתי איש הספורט כל ימי חיי. כל יום גמאתי קילומטרים רבים בהליכה וכל שנה השתתפתי בציד ביערות רמבואייה או פונטנבלו”.

אכן, קראנו וגם יותר מזה, על אנדרה ספיר המשורר, שהיה בימי נעוריו גם איש הסיף. שעה שהתחוללה פרשת דרייפוס, היה ספיר קצין תותחנים צעיר ונמנה עם אותם יהודים גאים, שידעו לתבוע עלבונם על חודה של חרב. ספיר יצא מדו קרב כזה עם קצין אנטישמי בפציעה קלה בלבד, אולם חברו הטוב, אותו הוא מזכיר עד היום הזה בנימה של כאב, נפל מכדור יריבו בדו קרב.

זה שנתיים קשתה עליו התנועה, אחרי שנדרס על ידי מכונית שעה שחצה את הרחוב סמוך לביתו.

“עד אז לא היה קשה לי שום מאמץ פיסי וסדרי חיי התנהלו כמו תמיד לפני כן. אך הדברים נשתנו בזמן האחרון.”

גאוותו היהודית טבועה בו עמוק והיא שמשכה אותו, את “הצרפתי ביותר” בקרב אנשי הספרות היהודים – כפי שהגדירוהו – לתנועה הציונית. אנדרה ספיר הוא צאצא לאחת המשפחות ה“צרפתיות” העתיקות ביותר של יהדות זו. הרדיו הצרפתי ערך אתו ראיון במסגרת של תכנית מוקדשת ל“סיפורים משפחתיים” של אנשי שם. ובראיון זה סיפר על קדמונו, הרב אברהם ספיר, שהיה רב בעיר מץ במאה השבע עשרה, בימי שלטונו של לואי ה־14.

קדמונו זה היה אחד מנאשמי עלילת הדם האחרונה בצרפת, כאשר יהודי העיר מץ נאשמו בשחיטת ילד נוצרי. אחד מיהודי העיר הועלה אז על מוקד ורק הודות להתערבותו התקיפה של לואי – ולא כל כך מאהבת מרדכי כמו משנאת המן: הוא רצה להכניע את הפרלמנט המקומי של מץ למשמעתו ושלטונו – ניצלו יתר יהודי העיר והרב אברהם ספיר בתוכם.

מאותה עלילת דם ועד ציונותו של אנדרה ספיר, נמשך קו ישר לתוך קו זה משתלבת שירתו, בה שזורות הסתערויותיו בעט סופרים חד כחרב על האנטישמים למיניהם ולריקמה זו שייכים גם תוכחתו ולעגו כלפי ה“יאהודים”, השוללים את הציונות בשם הפטריוטיות הצרפתית.

הישיש חוזר לדבר על בתו, המבקרת עתה בישראל זו הפעם השניה. בפעם הקודמת היא לא הספיקה לבקר בנגב ולכן היא תקדיש הפעם ביקורה לנגב בלבד. הזכרת ביקורה של הבת בישראל, נותנת הזדמנות לשאול, אם הוא עצמו יש בדעתו לבקר בארץ – שאלה של נימוס, לישיש בן 95.

“אולי בגלגול הבא… אבל כבר ביקרתי פעם בארץ, לפני ארבעים ושלוש שנים. זו היתה חוויה קשה מאד בשבילי, מבחינה אישית. בוודאי קראת גם על כך, אם קראת את זכרונותי. אם כי משם לא מתגלה, כי זו היתה חוויה קשה בשבילי ולמה. לא רציתי לפרסם על כך עד עכשיו ואני עודני מהסס”.

בזכרונותיו מספר ספיר, בין השאר, על ועידת השלום בפאריס אחרי מלחמת העולם הראשונה. המעצמות היו צריכות לאשר את הצהרת בלפור ולתת לה תוקף בינלאומי ובאותה ועידה “גבו עדויות” בעד ונגד אישור ההצהרה. אז עמדו גם לפסוק, בימי מי מהמעצמות להפקיד את המנדט על ארץ ישראל. בשם הציונים הצרפתיים הופיע אנדרה ספיר בוועידת השלום. ואחד הקטעים המלבבים בזכרונותיו הוא זה, המספר על “ההורה הסוערת” שבה השתתפו וייצמן, סוקולוב, אוסישקין, טשלנוב וכו', שיצאו במעגל ריקודים ספונטני ופראי בטרקלין על מלון “מריס”, כאשר ספיר הביא להם אל הבשורה, כי הממשלה הצרפתית החליטה להצביע בעד הקמת “בית לאומי יהודי בארץ ישראל”.

וייצמן חיבק אותו אז וסוקולוב היה לידידו לתמיד. וכעבור שנה ויותר הוזמן להצטרף להנהלה הציונית, שעמדה לבקר פעם ראשונה אחרי המלחמה ואחרי ועידת השלום, בארץ ישראל. וייצמן עצמו היה המזמין והיתה גם סיבה מעשית להזמנה, כי קיוו שספיר ימצא ביתר קלות שפה משותפת עם אנשי המיפקדה הצרפתית בסוריה מאשר אחרים.

חברי ההנהלה הציונית עמדו להתכנס בעיר טרוויס האיטלקית הקרובה לוונציה, משם עמדו להפליג באניה לארץ ישראל. גם לספיר הודיעו על מקום המיפגש, על מועד ההפלגה, על התא המחכה לו באניה וכו‘. והוא אמנם מצא את איש הקשר שהופקד על אירגון הנסיעה בטרוויס ובוונציה, אלא שבידיו של זה לא היו הוראות לשכור לו חדר במלון ולהעמיד לרשותו תא באניה. רק במחיר הפצרות ורוגז, עלה בידו לשכנע את איש הקשר שהוא אמנם חבר המשלחת, נציג של ציוני צרפת הנוסע לארץ ישראל למען מטרה נכבדה וכו’ ובסופם של עלבונות שספג, הוקצה לו תא באניה.

במשך כל ההפלגה לא זכה לראות את פני וייצמן. מלוד לירושלים עשה את הדרך על חשבונו ובעיר הקודש התהלך כאורח לא קרוא, שכל אלה שחיבקוהו ורקדו עמו במלון “מריס”, התעלמו ממנו. הוא ניגש לאחד מהם ביום בואו לירושלים ושאל על אכסניה וזה אמר לו, כי משפחה נכבדה פלונית הזמינה אותו להתארח בביתה.

אותה משפחה נהגה בי באדיבות רבה, סעדתי על שולחנם והיום עבר באווירה תרבותית, כשבין מנה למנה ובין כוס לכוסית מסבה השיחה על עולם ומלואו. השעה היתה כבר מאוחרת והייתי עייף ורצוץ מתלאות הדרך וגם מהרוגז שמילא את לבי. ניגשתי לכן לבעלת הבית ושאלתי לחדרי. היא עלי שתי עיניים תמוהות ויותר מגמגום לא יצא מפיה. הבינותי מיד כי נפלה אי הבנה ואולי גרוע מזה…"

באותה תקופה לא היו חדרים פנויים בבתי המלון המעטים בירושלים ואם לאורח מסוגו של ספיר, חבר של משלחת מכובדת, לא השיגו אכסניה בבית פרטי הוא הוא נשאר ברחוב.

"רוגזי עבר על גדותיו, כאשר באתי שוב אל אותו מנהיג ציוני חשוב מאד – שמפני כבודו, מנוחתו עדן, מעלים גם הפעם את שמו – והטחתי בפניו, כי יש גבול לכוח סבלנותי. ואמרתי, כי אם ההנהלה הציונית שהזמינה אותי, לא תדאג לאכסוני בכבוד, הרי המשלחת הצרפתית הנמצאת בירושלים תכניסני תחת קורת ביתה בחפץ לב.

כעבור חמש דקות הועמדה לרשותו האכסניה שביקש.

אפיזודה קשה זו איננה מוזכרת כלל בכתביו הרבים של ספיר. הוא מספר שם, שהתהלך כשיכור לאורכה ולרחבה של הארץ, ראה צופים יהודים שבאו להקביל את פני וייצמן בתחנת הרכבת של לוד, כשהם לובשים "מדים נקיים ופשוטים והם עצמם זקופים, ישרי מבט, שזופי שמש, בעלי מהלכים אציליים. ובין הממתינים בתחנת הרכבת היה צעיר מזכרון יעקב, שבא רכוב על סוסו האצילי, כדי לקחת עמו את ארוסתו שעמדה להגיע מירושלים. מה גדולה התפעלותו של המשורר למראה צעיר זה, בן הארץ, הרוכב על סוס כאחד הבדואים והוא כולו אומר בריאות ובטחון עצמי.

הוא מתאר את הגליל של אותם הימים, אותו עבר בכרכרה ערבית. הכרכרה מטפסת לעבר נצרת ולרגליו משתרע עמק יזרעאל, כשהעגלון מצביע מדי פעם לעבר הבתים עם רעפים אדומים הפזורים בעמק וחלקות האדמה המעובדות ואומר כל פעם “יאהוד, יאהוד”. על ספינה בכנרת הוא פוגש חלוצה, בלונדית ובנויה כצור, שהפליגה עמו מצמח לטבריה וממנה שמע פעם ראשונה על קבוצה ועל חיי קומונה. “דגניה וכנרת, שני ישובים קטנים, חדשים, אך כה עשירים באומץ רוח, במשמעת עצמית, ברצון חזק ובתקווה יהודית חזקה”.

הוא מלא התפעלות ומוצא בכל פינות הארץ תופעות של התנערות לאומית בהן הוא רואה הצדקה לעצמו, לדרך שהלך בה כאשר הצטרף לתנועה הציונית והפך לאחד מדובריה בצרפת.

האפיזודה המעליבה שהיתה נחלתו בירושלים, אמנם לא נשכחה מלב, אבל משוררים הם לא כבני אדם, שעלבון מסוג זה עלול לכלכל את כל ימי חייהם.

יש לאנדרה ספיר הערה של חכם עתיק: “לוייצמן כבר לא היה צורך בי, כי את המנדט על ארץ ישראל קיבלו הבריטים ולא הצרפתים. ואולי טוב היה כך”.

טוב היה שהבריטים קיבלו את המנדט ולא הצרפתים. אילו היה להיפך, הרי יתכן שכל אותן צרות שהיו לישוב עם הבריטים, היו אולי עם הצרפתים. שר ההיסטוריה דאג לנו – כך רואה הישיש את הדברים ממרחקי זמן.

הצרפתים כן רצו אז לקבל את המנדט, וספיר תולה את האשמה במידה רבה ביהודי צרפת, על שלא כך היה. את ההתכחשות לכבוד העצמי היהודי הם ראו רק כאות וכסימן לפטריוטיות צרפתית. מה ההוכחה לכך? ההוכחה היא התנהגותה של הנציגות הרשמית של יהודי צרפת בימי ועידת השלום בפאריס שעה שדנו על גורל ארץ ישראל.

הרב הראשי של אז, היה בדעה אחת עם הנציג שנשלח לייצג כביכול את יהדות צרפת בשעת הדיון על הנושא הנ"ל. ואותו נציג – פרופ' סילוון לוי – הרחיק לכת עד כדי כך בהתרפסותו, שאמר בעדותו ובחוות דעתו בפני ועידת השלום, כי על ארץ ישראל מאיימת סכנה קומוניסטית מהציונים, שיבואו ליישב את הארץ.

מספר על כך אנדרה ספיר, שכאשר סילוון לוי סיים את דבריו ועבר בפני שורת אנשי ההנהלה הציונית, קרא וייצמן לעברו, “בוגד” ולא רצה שוב לדבר אתו. התרפסות זו אינו מבין בשום אופן אנדרה ספיר והוא משמיע עד היום דברי גינוי על הרב ועל שליחו בוועידת השלום. יחד עם זאת, יש בדבריו נימה של רחמים כשהוא אומר, כי אותו סילוון לוי היה בעצם אדם כשרוני עד מאד וגם אדם ישר, אלא שחלש היה, חלש עד מאד…

אשר להופעתו שלו בפני ועידת השלום, מוכן אנדרה ספיר למעט בערכה עד למינימום.

“דיברתי בסך הכל שתי דקות ואולי גם פחות מזה”. ומה שהוא אמר, גם זה לא היה חשוב ביותר. הוא נזכר, כי אחרי שסיים את דבריו, חיבק אותו וייצמן – מכאן שהדברים היו בכל זאת חשובים.

“תראה – הוא אומר – המשפחה שלי היא משפחה מתבוללת. אינני יהודי מאמין וגם אבי לא היה כזה. אבל כל חיי ראיתי לעצמי לתפקיד, להחיות בכל אחד מאתנו את הכבוד העצמי היהודי. כל חיי לחמתי על כך שכאשר מבטאים את השם יהודי, יבטאוהו בכבוד ובדרך ארץ. זוהי הציונות שלי”.

לשם כך ניהל דו קרב בחרב עם קצין אנטישמי בימי משפט דרייפוס. בגלל כך ויתר על קאריירה גדולה, כאשר התפטר ממועצת המדינה, אף זה בימי משפט דרייפוס ולכן הוא משתמש בכל הסארקאזם שלו החד כחרב, כאשר הוא כותב נגד “יאהודים” מתרפסים, נגד “מה יפית”.

תוך כדי שיחה עם הישיש בן ה־95, אנו מדפדפים באלבום של תמונות, בו אנו מגלים את דרך חייו הארוכה בתצלומים. הנה אנדרה ספיר הצייד עם רובהו על כתפו וכלבו לידו. הנה הדייג על חוף הנהר לואר, שם נמצא ביתו הכפרי. הנה הוא בחברת ידידיו הסופרים. ואנו קוראים שיר בכתב ידו, אותיות כפנינים; שם השיר הוא “שמע ישראל” וסיומו הוא קריאה לישראל ליטול חרב ביד – כפי שאותה יד של המשורר שכתבה שיר זה, ידעה גם היא ליטול חרב נגד מחרפי מערכות ישראל.

“פירסמתי כרך שלם של שירי היהודיים ואולי פעם יתרגמו מהם לעברית…”