רקע
דוד גלעדי
האקסודוס של יהודי אלז'יריה לצרפת

19.7.63


כבוד הרב – הצגנו שאלה לרבה הראשי של יהדות צרפת – מה עשיתם למען “קליטתם” של מאה אלף יהודי אלז’יריה, שנוספו לקיבוץ הזה שתחת הנהגתך הרוחנית?

הרב הראשי של יהודי צרפת, ר' יעקב קפלן, הצביע על המפה אשר על הקיר ממולו. זוהי מפתה החדשה של יהדות צרפת, שחוברה מאז באו יהודי אלז’יריה. היא צויירה ביד אמן, עם שמות של ערים שלא הופיעו בעבר במפה היהודית של ארץ זו. ליד שמה של כל עיר, סיכות צבעוניות.

הסיכה האדומה מעידה, כי זוהי קהילה חדשה – אומר הרב – הסיכה השחורה מסמנת, אם לקהילה נשלח רב או לפחות שו"ב; הסיכה הכחולה היא העדות שבקהילה יש גם מקווה טהרה. כמובן, למראה מפה זו נוצר המושג החיצוני בלבד של הבעיות.

אולם הקשיים לאמיתם הם פי כמה יותר חמורים ואין לשער את ממדיהם. במקומות שלא היו קהילות והן קמו עם בואם של יהודי אלז’יריה, היתה עובדה זו לגורם שהקל על עבודת הארגון. אנשי הקהילה האלז’ירים הם במקומות אלה כולם מעור אחד, הם מתפללים בנוסח שלהם, חיים במנהגים שלהם ואפשר היה לשלוח אליהם כלי קודש משלהם. שונה העניין בקהילות שהיו קיימות ואפילו אם רק בימי ראש השנה ויום כיפור. לרוב, אלו הן קהילות של אשכנזים שאם לא היו להן רבנים, הרי היו להן פרנסים. והנה נתווסף עליהן ציבור רב של אלז’יראים, ותיקי הקהילה הפכו למיעוט וממילא צריך היה לשגר רב שהרוב דורש ולא המיעוט.

אין הרב קפלן מגלה, אם אמנם היו סכסוכים בין ותיקים לחדשים על רקע זה. מדבריו מתברר, שבמשך השנה מאז בואם של יהודי אלז’יריה, נתמנו ארבעים רבנים מאלה שבאו יחד עם הציבור הגדול של פליטים. ומינויים אלה גרמו ל“בעיות אנושיות”, באשר כלי הקודש באלז’יריה הם מרמה שונה לגמרי מאלה שחונכו והכשרו לכהונה בצרפת.

יסורי קיבוץ גלויות כמו בישראל – אנו מעירים.

הרב מניד ראש, אבל אינו משיב לנו חיוך. תפילתו למצוא “חן וחסד בעיני אלהים ואדם”, נתקבלה והוא שובה את לבך. האיש הוא כיום בן 68 והעול הרובץ עליו הוא גדול משיוכל לתת פורקן לדאגתו בחיוכים.

כן, – הוא אומר – יסורי קיבוץ גלויות. אנו קהילה אורתודוכסית בעלת מגמה מודרנית. מציאותנו בצרפת דורשת, שנלך במובן מסויים עם רוח הזמן. במה אנו הולכים עם רוח הזמן? למשל, רב בצרפת אינו רשאי לשמש בכהונה אם אין לו לפחות תעודת בגרות של בית ספר תיכוני. ועל אחת כמה וכמה שהוא צריך להיות בוגר ובעל סמיכה של בית המדרש לרבנים. גם באלז’יריה חונכו רבנים לכהונה, אולם לא הציגו להם דרישות מסוג זה. ויש הבדלי רמה.

הרב בצרפת חייב להופיע יחד עם ראשי הכנסיות האחרות בעירו בכל מיני הזדמנויות, כמה פעמים בשנה. הוא נואם אתם על במה אחת והצרפתית שלו חייבת להיות שפה של בן תרבות. הרב הוא המייצג את הקהילה כלפי השלטונות, הוא מופיע בצדו של הפרפט בחגיגות לאומיות יחד עם נציגי שאר הדתות. ולכן הוא הנציג המובהק של האינטלקט היהודי, של הכבוד העצמי היהודי, של תרבות עמו העתיק. אסור שיהיה רבב בחיצוניותו וחוסר איזון בפנימיותו.

על הבדלי הרמה מנסים להתגבר רק עתה, אחרי שכבר נתמנו אותם ארבעים למשרותיהם. הוטל עליהם להשלים תוך תקופה מסויימת את ידיעותיהם ה“חיצוניות” וגם היהודיות, לשפר את סגנון דיבורם הצרפתי ולרכוש ידע רב יותר בדיני היתר ואיסור. בתום התקופה שהוקצתה, הם יעברו בחינות בבית המדרש לרבנים בפאריס, העומד תחת הנהלתו של תלמיד חכם מובהק, הרב שילי.

הרב הראשי ניגש למפה אשר על הקיר וכאשר הוא מצביע על כמה נקודות – כגון קרפנטרא או וולנס בדרום – הוא עושה זאת בהתרגשות מסויימת. בערים אלה שהיו בהן פעם קהילות היסטוריות, היו בתי הכנסת סגורים במשך דורות רבים. עתה הם נפתחו מחדש ונתמלאו קהל גדול של מתפללים. לפני שנים אחדות בלבד יכול היה הזר שנקלע למארסיי להשיג בקושי אוכל כשר, אם רצה בכך, והשו“ב הוחזק על חשבו חברת הספנות הישראלית צי”ם. כיום יש במארסיי למעלה משתי רבבות יהודים וכמה וכמה בתי כנסת עם המון מתפללים. “אמנם גם המריבות רבות במיוחד במארסיי ושם יש לנו בעיות יותר מאשר בכל מקום אחר”.

המפה אינה מושלמת – אומר הרב קפלן – על פיזור פליטי אלז’יריה והיהודים בתוכם בכל רחבי צרפת, לא היתה לנו שום שליטה והשפעה. אחינו בני ישראל נמצאים בכל מקום, לפעמים בקבוצות קטנות שמהן אי אפשר להרכיב קהילה. אולם אנו איננו פטורים מלדאוג להם, כי בהיותם פליטים שנתלשו ממקור חיותם ומהשלשלת הטבעית של מסורתם, סכנת הטמיעה המהירה הצפויה להם גדולה לאין שיעור. השאלה שהעסיקה אותנו קודם לכל, היתה, איך לקיים אתם מגע והשניה במעלה ואולי ראשונה בחשיבות, היא, איך לדאוג לחינוך היהודי של ילדיהם. מצאנו פתרונות זמניים בלבד והעתיד יאמר, מה יהיה הפתרון האמיתי, היסודי…

“אולי העליה לישראל” – אנחנו מעירים.

הרב אינו מגיב להערתנו. העב מכסה את פניו והוא אולי התשובה. כי הרי ציוני הוא האיש, הוא נמנה עם ההנהגה העולמית של “המזרחי”.

אותו פתרון זמני הוא, שרבנים נודדים פוקדים קבוצות מפוזרות אלה של פליטים מאלז’יריה, בשבת שירה במקום אחד, בפרשת יתרו במקום שני, ב“משפטים” במקום שלישי, ב“תרומה” במקום רביעי וב“תצוה” במקום חמישי וכן הלאה. ודורשים לפני הקהל ועורכים דיני תורה ומפשרים בין זוגות ניצים ועורכים חופות. מלבד זה הונהגו “לימודי יהדות על ידי קורספונדנציה”. כאשר הרבנות נעזרת בשיטה שהונהגה על ידי הקרן הקיימת לישראל ברחבי אירופה, כל מדינה ומדינה כלשונה.

אשר לפתרונות היותר יסודיים, תולה הרב קפלן תקוות בארגונו מחדש והרחבת יכולת קליטתו של בית המדרש לרבנים ושאר כלי קודש אשר בפאריס, שהיה בעבר הרחוק פאר מוסדותיה של יהדות צרפת. אמנם למוסד זה אין מה להתלונן גם כיום על תוצאות עבודתו והישגיה. במידה רבה, רק תודות למוסד זה התרעננו החיים הדתיים וניערו מעל עצמם את אבק השיגרה והאדישות.

על “תנועת התנערות” זו – המקבילה למעשה לתקופת כהונתו של הרב קפלן בתור רב כולל – יעיד מה שהרב מספר להלן:

“לפני כמה שנים לא העלינו על הדעת שיבוא זמן, כאשר בבתי הספר הגבוהים בפאריס יהיו סטודנטים יהודים שלא ירצו להופיע לבחינות בשבת וימי חג יהודיים. כיום יש הרבה סטודנטים כאלה שהיינו צריכים לעשות למענם סידורים עם זקני הפקולטות. למען למנוע מהם חילול שבת וחג (הרב קפלן עצמו משמש מרצה בפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת פאריס – ד.ג.). הפרופסורים קיבלו את הדבר בהבנה ומצדם לא היו לנו שום קשיים. אולם בשעת הבחינות בגמר הסמסטרים, מתעוררים לפעמים קשיים מצד הסטודנטים הלא יהודים. היה למשל מקרה, כאשר הבחינות עמדו להתקיים ביום ו' בשבוע וביום השבת. הצעתי אז לזקני הפקולטות, שבמקום שבת ייערכו ביום ו' שתי בחינות, לפני ואחרי הצהרים. הסטודנטים הלא יהודים התמרדו ואמרו שלא יוכלו לעמוד במאמץ הכפול ביום אחד, אבל בסופו של דבר הכל עבר בשלום… הסטודנטים הלא יהודים אמרו אז, שהיהודים עוד מתפלאים, למה יש אנטישמיות. אך הכרתי העמוקה היא שלא בלבד שהדבר לא גרם לאנטישמיות, אלא להיפך, הוא עוד הגביר את יחס הכבוד כלפי הסטודנטים היהודים וכלפי היהדות”.

הזכרנו לרב, כי ישנן גם תופעות בכיוון הפוך, בכיוון של טמיעה ושל התרחקות מן היהדות. אבל לדעת הרב הראשי, הזרמים “הלגיטימיים” בכל ציבור וחברה וכך גם ביהדות, כוחם עדיף משל הזרמים “הבלתי לגיטימיים”. ואשר להתבוללות, הרי אין לדבר כלל על זרם, על תנועה, על תופעה קולקטיבית. אלה הם מקרים בודדים הנסתרים מעיני הציבור. ואילו ההתחדשות הגוברת והולכת בקרב היהדות הצרפתית, סופה שתתן את פריה לכלל הציבור היהודי.

סיפר הרב קפלן, כי לפני שנתיים הוא כינס את רבני המדינה, כדי להתיעץ על האמצעים שבהם אפשר יהיה להחיש את תהליך ההתחדשות. ואז הוחלט על כמה חידושים במהלך הטכסים בבתי הכנסת, כגון שיתוף יתר של קהל המתפללים על ידי שירה בציבור, הפשטת הניגונים תוך שיבה אל ה“נוסח” המסורתי, הקמת גרעיני “מקהלת מתנדבים” מקרב המתפללים עצמם, שתתפוס מקומה בטבורו של בית הכנסת, למען לעודד את יתר הקהל ולהדריכו. החידושים כוללים גם הפשטת הטקסטים בלשון הקודש ושיתוף יתר של הקהל בקריאת התורה ותנ"ך, מבלי לסטות יחד עם זה מן המורשה המקודשת. והמגמה היא גם להפוך את בית הכנסת למרכז קהילתי, לטבורם של חיי הציבור היהודי. ולכן הוחלט, בין השאר, לקיים מדי שבת אחרי התפילה “קידוש” לכל ציבור המתפללים, באולם סמוך לאולם התפילה. באופן זה נפרצת המסגרת הנוקשה והאיש היהודי חי גם בתוך עמו ולא רק בתוך דתו…

אותו כינוס של רבנים נתן דעתו גם על חינוך בני הדור הצעיר. הוא חייב, למשל, שנער המגיע למצוות לא יוכל להסתפק בהנחת תפילין “פעם אחת בחיים” ובקריאת פרשה אחת בתורה וה“מפטיר” של סידרה אחת. ייחדו לילדים “מניינים” משלהם, מספיגים אותם הניגונים המסורתיים של תפילה בשבת ובימי חול, ממלאים גם את הלב מטען יהודי גדול ולא רק את השכל.

לגבי הילדים והילדות עד גיל 12–13, הוחלט גם על דברים אחרים. ובין השאר מחייבים אותם שבחופשות הקיץ או החורף יבלו במחנות נופש יהודיים. זוהי חוויה המשאירה אחר כך רישומה לאורך ימים. ואפשר להטיל דבר כזה כחובה, כי גם אצל הנוצרים נהוג משהו הדומה לבר מצוה (או בת מצוה) וממש באותו גיל. הוא נקרא “קומוניון” ואז ניתן לנערים ולנערות לקרב אל מזבח הכנסיה, כשהם לובשים, לובן, עונדים צלב והופכים לבני עדת המבוגרים. והרי הפתגם העתיק אומר, שבארצות הגולה אין אצל היהודים אלא מה שיש אצל הגויים. גם ילדי היהודים רוצים לעבור טכס ה“קומוניון”, להבדיל, ויש בידי הקהילה ורבניה להטיל עליהם חובות ולהציג להם תביעות, שרק עם קיומן ישתפום בטכס.

הרב קפלן מכהן כרבה הכולל של יהדות צרפת מזה שמונה שנים בלבד. ותנועת התחדשות זו מקבילה ממש לתקופה זו ובלי ספק קשורה במידה מסויימת בהשפעה שהוא משפיע על סביבתו, בהנהגה שהוא נותן לחיים הדתיים בארצו. אם כי אין הוא מופיע לעתים קרובות בפני הציבור ואין הוא דורש בפניו כל שני וחמישי. כל פעם ששמענוהו ליד תיבתו בבית הכנסת, או על במה באולם ציבורי, קיבלנו תמד הוכחה לכוחה של המימרה “דברי חכמים בנחת נשמעים”. אין הוא “חוצב להבות אש”, אין עליות וירידות קיצוניות ופאתוס מלאכותי בקולו; כאשר אתה שומע צלילות וגם אם הקול צרוד במקצת, הרי אתה שומע זרימתם של מים זכים.

כאשר חיכינו להיכנס ללשכתו, נטלנו ספר בכריכה ישנה מאיצטבה שעמדה שם. היו אלה גליונות מכורכים של שבועון יהודי בשם “אוניברס איזראליט” מ־1903, שבועון של קהילת פאריס באותה תקופה.

זימן לנו המקרה להציץ דוקא באותו דף בו נמסר דו"ח על הרצאתו של מאכס נורדאו, בה הוכיח בכוח השיכנוע המפליא שלו, כי כמו ליהודי רוסיה ורומניה הסובלים מפוגרומים, כן ליהדות צרפת החיה בתוך חרות מסויימת, אין דרך אחרת לישועה מאשר דרך הציונות והקמת מדינה יהודית. האיש שכתב על הרצאתו של נורדאו, ניסה להתווכח אתו ולומר, כי יהודי צרפת אינם זקוקים לפתרון הציוני, אין להם צורך במדינה יהודית וטוב להם איפה שהם נמצאים.

במשך ששים שנה מאז זרמו מים רבים בנהר הסיין, וגם דם יהודי רב נשפך. ואנו בפתח לשכתו של רב ראשי ליהודי צרפת, שהציונות היא חלק מאמונתו הדתית ואינו מחמיץ הזדמנות לתת עדותו על כך בגלוי ובסתר.

פעם שלטו ביהדות צרפת הויילים, הנטרים, הבלוכים, הדרייפוסים, הלויים וכו', אותה אריסטוקרטיה יהודית שגאוותה היתה על הדורות הרבים של צרפתיותה. משפחות אלזסיות ותיקות אלה מוציאות מתוכן עד היום הזה פרנסים וראשי קהילות, אולם לא רבנים. לכהונה של רב דרושות כיום בצרפת סגולות אחרות מאשר נוקשות דתית שיהודי אלזס נוהגים לרוב לפיה וגאווה אריסטוקרטית שהיא נחלתם. ונראה שהרב קפלן הוא בעל אותה מזיגה של סגולות, המכשירה אותו להיות מנהיגה הרוחני של יהדות זו כיום.

אמנם כאשר באנו אליו, חיינו בטעות, כי גם הוא יהודי אלזסי הוא.

“גם אחרים חושבים עלי שאני מאלזס – אומר הרב אחרי ששאלנוהו על כך – אבל לא כן הדבר. הסבא שלי היה רב במינסק. בין יהודי אלזס לא היו שמות כמו קפלן”.

נולד בפאריס, גמר בה את חוק לימודיו, היה חייל בדרגת סמל במלחמת העולם הראשונה ולבש מדים גם במלחמת העולם השניה – פעמיים הוענק לו צלב המלחמה" והוא מפקד בלגיון הכבוד בדרגה צבאית – וכמי שנלחם ונפצע בקרב המפורסם של ורדן, הוא נבחר כיו"ר ותיקי גדוד הרגלים ה־411, שבו שירת באותו קרב.

כמובן לא אלה הן הסגולות המכשירות את האיש להיות הרועה הרוחני של קיבוץ יהודי בן חצי מיליון נפש. הכשיר אותו לכך, כי הוא למד וקרא ושנה ובהיותו בן 25, הוא סיים חוק לימודיו בבית המדרש לרבנים בפאריס, עם “סמיכה” הניתנת רק למצטיינים, לאותם תלמידי חכמים מובהקים הזכאים להיקרא מיד לכהונה גבוהה.

הרב קפלן מזכיר לעתים לשומעי לקחו, כי יש ליהדות צרפת ירושה רוחנית גדולה, מימי רש"י ובעלי התוספות, מימי “יהודי האפיפיור” אשר באביניון. ואין זה אלא שירושה זו היא הממריצה גם אותו במאמציו, להחזיר עטרה ליושנה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48410 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!