רקע
דוד גלעדי
למה כעס הקונסול הצרפתי בירושלים

3.5.63


עו"ד אנדרה בלימל, מי שהיה נשיא הפדרציה הציונית בצרפת, כותב עתה “את הסיפור האמיתי של אכסודוס” בספר, שיופיע עוד השנה. כאשר באנו אליו, לביתו אשר ברחוב ליבק בפאריס, הוא הוליכנו להראות לנו בראש וראשונה את הצילום, כשהוא יושב יחד עם הנשיא בן־צבי המנוח, בביתו בירושלים. ביקרנו אצלו ביום בו ליווה בית ישראל את הנשיא למנוחת עולמים ומר בלימל ניצב רגע דומם ליד הצילום.

על הקירות מסביב “תצוגה” של עשרות תמונות אמנותיות, שבהן מיוצג יפה גם שאגאל, אך גם אמנים ישראלים אינם נעדרים. אבל עיקר גאוותו של בעל הבית הוא על “תעודות הכבוד” התלויות על הקיר במסגרות: האחת היא, פקודת הגיסטאפו לעצור את היהודי בלימל, מי שהיה מזכירו של ליאון בלום, בכל האמצעים שבידי השלטונות. והשניה היא, צו להעביר את בלימל ממחנה ריכוז, בו הוא צריך להימצא, למרכז הגיסטאפו בפאריס, ולמנוע בכל מחיר בריחתו לשטח הצרפתי הבלתי כבוש.

“הצלחתי בכל זאת להתחמק מידיהם. והאיש שחתם על פקודות אלה צרפתי מאנשי וישי, הוצא להורג אחרי השחרור”.

אלא הן “תעודות הכבוד” היקרות בעיני מר בלימל. אנו באנו לדבר אתו על תעודות כבוד מסוג אחר: על התפקיד המרכזי שמילא, בהשתדלותו הרבה אצל ממשלות צרפת, למען עמדה חיובית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הוא היה האיש שפעל מאחורי הקלעים למען שתינתן ההוראה לנציג צרפת באו"ם באותה תקופה, השגריר אלכסנדר פרודי, שיצביע בעד החלוקה ובעד מדינה יהודית. למר בלימל היו באותה תקופה מהלכים רבים בקרב רבי השלטון, כי הסוציאליסטים עליהם הוא נמנה עוד מימי ליאון בלום, השתתפו כמעט בכל הקואליציות הממשלתיות בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה.

“ערב ההצבעה על החלוקה, עמד פול רמדיה בראשות הממשלה – מספר בלימל – ועמו היו לי קשרי ידידות עמוקים עוד משנת 1915, כאשר ערכנו יחד את ‘הומניטה’ בגלגולו הראשון, הסוציאליסטי”.

אצל רמדיה לא נתקל בשום קשיים, אבל ראש הממשלה מצא לנכון, שידברו גם עם שר החוץ שלו, האיש שהוא כיום הגולה הצרפתי המפורסם ביותר, ג’ורג' בידו. כאשר צילצל לבידו, אמר הלה, כי הוא מחשיב את הדבר מאד וכי רצוי היה לכן, שבלימל יבוא אליו עם משלחת. המשלחת היתה מורכבת משניים – בלימל ומוריס פישר – שגרירנו כיום ברומא, שהיה אז נציג הסוכנות היהודית בצרפת.

“נפגשתי זו הפעם הראשונה עם בידו והנה הוא מקבל אותנו, כשהוא מדבר בסגנון של פסוקים לקוחים מן התנ”ך. הוא דיבר על גאולתו של עם ישראל וציטט מימרה לטינית האומרת, כי הדרך הקשה היא־היא המוליכה אל הנצחון. בידו אמר לנו, כי אם נשתף אתו פעולה, נוכל לעשות עבודה טובה ונגיע אל התוצאות הרצויות".

אחרי הפגישה עם בידו, היה צריך בלימל לחזור ולהיפגש עם רמדיה, כדי לספר לו על התוצאות, והנה, כשהוא בא בפעם השניה אל רמדיה, שאלהו הלה, למה בעצם לא יבואו היהודים, שרידי השואה, לצרפת, להתיישב בה. שערי הארץ פתוחים לפניהם…

“והייתי נאלץ לדבר אתו בלשון שאינה מקובלת בין יהודים ולא יהודים. אמרתי לו, כי הנה, עומדת בפנינו הדוגמה של ההתישבות בארץ ישראל, שם קמה חקלאות, שם בונים היהודים בעצמם את בתיהם, הם התעשיינים וגם פועלי החרושת, הם העושים כל מלאכה. אבל רק שם, בארצם הם, מסוגלים יהודים לעסוק בכל העבודות האלה. ואילו כאשר ואם יבואו לצרפת, הם יעסקו בעיקר במסחר, ברוכלות ויהיו רק נותני עבודה ולא מקבליה. וירבו אנטישמיות ויערור שנאה נגדם”.

רמדיה “תפס את העניין” והפטיר מהר, כי “פרודי יצביע בעד החלוקה”.

וזו נשארה ההוראה, למרות שב־22 בנובמבר, שבוע לפני ההצבעה באו"ם, קמה ממשלה חדשה בצרפת, בראשותו של רובר שומן, כי בידו המשיך להחזיק בתיק החוץ גם בממשלה החדשה, שגם בה הוסיפו הסוציאליסטים להשתתף ולמר בלימל היו ידידים גם בה.

עברו כמה חדשים והנה, נתעוררה שאלת ההכרה בממשלת ישראל, במדינה העצמאית שהוכרזה בה' באייר. כזכור, ממשלת צרפת לא היתה בין הראשונות להכרה במדינה החדשה ובממשלתה. לצרפת היה אז נשיא מחסידי אומות העולם, וונסן אוריול. והדרך הראשונה של שתדלנות הוליכה אליו. שוב היו שניים במשלחת – בלימל והברון גי דה רוטשילד.

אולם הפעם היו קשיים גדולים. קמה חזית נרחבת ביותר של מתנגדי ההכרה במדינה היהודית, מפוליטיקאים ועד “האסכולה הערביסטית” שבמשרד החוץ “וביניהם כאלה שהם כיום אורחים רצויים ביותר בישראל” (ושבלימל מסרב לגלות את זהותם). אלה טענו כי צרפת היא קיסרות מוסלמית גדולה, שעליה להתחשב בראש וראשונה בסנטימנטים של אזרחיה המוסלמיים וב… אינטרסים שלה.

בלימל משבח במיוחד את ידידו משכבר הימים – שהוא כיום שותף לו בהשקפותיו הפוליטיות – דפרה, חבר בכמה ממשלות (ומי שהיה שר הפנים בתקופה הסוערת של 'אכסודוס", שעמד מנגד ללחצו של בווין שרצה, כי יורידו את מעפילי האניה המפורסמת בכוח הזרוע על אדמת צרפת). השפעתו של אוריול מצד אחד ולחצו של דפרה מצד שני, הביאו את התוצאה המקווה – והכרת צרפת במדינה היהודית לא איחרה לבוא.

“ומוריס פישר, שנתמנה מיד כנציג ישראל בצרפת, יכול היה להניף את דגל המדינה החדשה שרק זה עתה נולדה, על בניין משרדו”.

ובזה גמרת את תפקידך כאחד מאלה שפעלו ואם גם מרחוק, למען הקמת ישראל – העירונו.

“לא לגמרי. כעבור כמה שבועות היה לי חלק באפיזודה, שהיתה כרוכה באחת ההרפתקאות המסוכנות של חיי”.

מפרטי אפיזודה זו מתברר, כי בלימל השתתף גם במלחמת השחרור של ישראל… לרבים עוד זכור בוודאי הקונסול הכללי של צרפת באותה תקופה בירושלים, נוויל, שסימן ההיכר המיוחד שלו היה: גובה שני מטרים. מפקד העיר דאז, אלוף שאלתיאל וכן מושלה, ד"ר דב יוסף, הם עצמם אינם ידועים כאנשים בעלי הליכות גמישות ונוחים להתידד. גם נוויל לא היה ידוע בתור שכזה. והשלטונות הישראליים של ראשית המדינה לא יכלו בשום אופן להסתדר עם הקונסול הצרפתי. הבהילו לכן את בלימל מפאריס, לנסות את מזלו עם נוויל, כדי להסביר לו את ההשקפות הישראליות בשאלת ירושלים.

בלימל היה הנוסע היחידי ב“מבצר המעופף”, אחד מאלה שעשו את דרכם מ“מחסני הגרוטאות” של הצבא האמריקני, דרך כמה חניות ביניים ובפרט דרך צ’כיה, לישראל. שאל בלימל את אנשי הצוות, למה טסים דרך פראג, הסבירו לו, כי בארץ קיים מחסור בצרכי אוכל וביחוד בפירות וירקות ועושים לכן סטיה קלה לצ’כיה, כדי לקחת משם מטען למען שלא תצא הטיסה לריק.

“ואמנם ראיתי את הפירות והירקות שהטעינו במטוס בצ’כיה – הם היו עשויים מתכת והיו בלי ספק קשים לנגיסה”.

“המבצר המעופף” הגיע בשלום לשדה התעופה שליד תל אביב משם נלקח בלימל למחרת היום לירושלים ב“פרימוס”.

“טשרנוביץ ששמו כיום צור – יעקב צור, מי שהיה שגריר ישראל בצרפת – לקח אותי לפגישה עם נוויל. במשך שעתיים האזנתי, חסר אונים, לתשפוכת של רוגז וביקורת על מה שנעשה מצד השלטונות היהודיים. אך כשהגענו אחר כך לכלל שיחה, הוברר לי שהאיש הזה, שהביטו עליו בירושלים כעל תמהוני, היה ביסודו אדם טוב והשקפותיו ‘הציוניות’ היו קיצוניות יותר מאשר של אלה שהתאוננו על יחסו העויין”.

נוויל אמר אז, כי יהודי ירושלים הם אנגלו־פילים, למרות שהאנגלים “מסדרים” אותם על כל צעד ושעל. הוא ניסה להוכיח לבלימל, כי לא הערבים, אלא האנגלים הם היורים מן העיר העתיקה על ירושלים העברית – הקונסול אסף שישה עשר קליעים שנורו על בניין הקונסוליה הצרפתית מכיוון העיר העתיקה והציגם בפני אורחו מפאריס: על כולם היה חרוט – “מייד אין אינגלנד” ועיקר כעסו היה על כך, למה לא מנסים היהודים לכבוש את העיר העתיקה, מה ומי מונע מהם לעשות זאת?..

מכל הדברים האלה אפשר להסיק, כי שליחותו של בלימל אל נוויל – בתור נוסע יחידי בתוך מטוס מלא רימונים, פגזים ותחמושת, “שאילו התפוצצו, לא היה נשאר מבלימל זכר” – עלה יפה.

הידידות היתה כה רבה לאחר מכן, שכאשר פתחו את צוואתו של נוויל אחר מותו, הוברר, כי הוא מינה את עו"ד בלימל כמוציא לפועל של צוואה זו וכאפוטרופוס על ילדיו. ואמנם, בלימל החזיר טובה תחת טובה והצליח לשדל את משרד החוץ הצרפתי, להעלות את נוויל אחר מותו לדרגת מיופה כוח. ולא רק למען כבודו של המנוח, אלא גם למען להגדיל את הפנסיה למשפחתו המיותמת.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49984 יצירות מאת 2763 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!