רקע
דוד גלעדי
יהודים מאונס

9.10.63


ערב אחד היינו מוזמנים בפאריס לסעודה אצל סופר יהודי, הכותב סיפוריו ומסותיו ומאמריו בשביל מו“לים וכתבי־עת צרפתיים. מצאנו שם אורח נוסף, גבר נאה כבן ארבעים ומשהו. הוא היה לבוש חליפה שחורה ומתחת למקטורן, האפודה המכופתרת עד צוואר של אנשי הכמורה. האיש הוצג לנו כ”אב ד." ולא היינו מופתעים שמצאנוהו שם, כי גם מארחנו היה ידוע כמתבולל החי זו הפעם השניה עם אשה נוצריה בנישואין אזרחיים ויוצאי חלציו, הן מאשתו הראשונה והן מהשניה, הוטבלו לקאתוליות. ואין הדבר איכפת לו הרבה.

על שולחן זה נמנתה כמובן אשתו של המארח בשלנית מובהקת, גויה אלזסית ממוצא גרמני, בלשנית בסורבון גם של לשון יידיש ומועסקת גם על־ידי אונסק"ו במקצועות שפות ולשונות. היא היתה ידידה טובה של קרובי מנדל הורוביץ, גם הוא בלשן ובפרט של יידיש באוניברסיטת סורבן. לשולחן זה המפוקפק בכשרותו מנדל לא היה מתאים להסב.

האב ד. שאלנו אם אנו מכירים בירושלים פלוני שהוא ראש מיסדר קאתולי. לא הכרנוהו אישית, אבל ידענו עליו, כי הוא משומד שהגיע למעמד נכבד בהירארכית הכנסיה.

“אנו מתכתבים הרבה, כי שנינו דוגלים באותם רעיונות של התקרבות בין נוצרים ויהודים וטורחים על הדבר הזה הרבה מאוד”.

כשסיפר על עצמו את הדבר הזה, נזכרנו, כי מארחנו כבר הזכיר לנו שמו של שותפנו לסעודה ואף שלח לנו חוברת שד. פירסם באותו נושא ושיצאה בחסותו של חוג ששם לו למטרה לקרב יהודים ונוצרים אלה לאלה. למרות שהערב עבר באווירה נעימה ולא הגענו לעסוק כלל בעסקי דשמיא ונושאי השיחה היו לגמרי חילוניים, חשנו זרות רבה בשבתנו ליד שולחן אחד עם משומד שהוא גם כומר.

כי האב ד. הוא משומד ונשאר משומד גם אחרי שחדל להיות “אב”. כמוהו כאב דניאל ועוד אחדים מסוגם, הוכיחו רגשי תודתם לכנסיה על שהצילה את חייהם בימי המלחמה.

ימי המלחמה עברו עליו במינזר בבלגיה, שבו קיבל על עצמו גם את הקתוליות. אולם נראה שהיסס הרבה טרם שהחליט להיות תיאולוג לובש גלמה, כי תחילה למד אדריכלות וגם עבד שנים במקצוע זה.

מארחנו סיפר אחר כך, כי רק נמשח האיש לכהונה, הוא בא לפאריס בה קיווה למצוא כר נרחב בשטח בו רצה להתגדר: ההתקרבות הנוצרית־יהודית. גם אותו ערב כשנפגשנו לראשונה, עשה רמיזות פה ושם על נושא זה, אבל לשיחה של ממש לא נכנסנו וביחוד שתגובתנו – גם זו בדרך של רמז – היתה, כי כמרים בכל הדורות כאשר דיברו על “התקרבות” כזו, כוונתם היתה, שיהודים יתקרבו וייכנסו לחיק הכנסיה.

בסיומו של הערב לקחנו את האב ד. במכוניתנו למינזר אשר ברחוב נוטרדאם־דה־שאם ובדרך הביע חפצו להוסיף ולהיפגש, בתקווה שנוכל לסייע לו במטרה לה הוא מקדיש את חייו. מארחנו הסופר עוד חזר כמה פעמים על משאלתו של האב ד. להיפגש אתנו, אולם פגישות נוספות לא יצאו לפועל לעולם. כעבור שניים־שלושה חודשים סיפר ידידנו הסופר, כי בחיי האב ד. התחוללה פתאום תמורה בלתי־צפויה. הממונים עליו ציווהו לא בלבד לעזוב את המינזר, אלא גם לפשוט את איצטלת הכהונה.

"האיש נתון בצרה גדולה " – אמר הסופר. הצרה באה עליו בגלל היותו יותר מדי קנאי להתקרבות הנוצרית־יהודית, בייחוד בקרב נשים צעירות. אבל החוג שבמסגרתו פעל, מוסיף להתקיים גם אחרי שד. הסיר גלימתו ואין זה אלא שהגירסה האחרת שסיפרו עליו, היא הנכונה. – כי הוא מאס בכמורה ובחיי מינזר והמשטר החמור אשר בו ובחר בחופש…

וכפי שהופיעה דמות זו על במת הגאלריה הפאריסאית שלנו, כך גם ירדה מעליה ונעלמה בלי עקבות.


*

על מצוקותיו הנפשיות של האב ד. לא הספקנו לעמוד, אבל במשך שנות שבתנו בפאריס נתקלנו ברבים כמוהו, משפחות, גברים ונשים, שקשריהם עם כור מחצבתם היהודי נתרופפו מאד והתרופפות זו הפכה להשקפת־עולמם. הם לרוב יהודים מהגרים שבאו מארצות מזרח־אירופה לצרפת לפני שלושים־ארבעים שנה ושהלקח של ימי ההיטלריזם הקשים הוא בשבילם, כי הם חייבים להיות דור אחרון של נושאי הירושה היהודית הכבדה במשפחתם. בניהם ובנותיהם אחריהם לא יהיו עוד יהודים.

ד"ר ק. הוא רופא יהודי הנשוי עם צרפתיה נוצריה. קשרי משפחה וידידות קשורים בינינו עוד מימי הילדות וכאשר נפגשנו עתה שוב, אחרי עשרות שנים של ניתוק, הוא גילה כלפינו אותות של שמחה וחיבה כנים. בילינו יחד שעות רבות בהעלאת זכרונות משכבר הימים גם על חברי ילדותנו שהיו ואינם עוד.

סיפרתי לו, כי יצא ספר על קהילת עיירת מולדתנו המשותפת. וכאשר עמדנו להיפגש שנית, הפעם בביתו, הוא ביקשנו להביא לו את הספר. מועד הפגישה נקבע לשעת ערב ובאנו אליו כשהספר בידנו. המשרתת הכניסה אותנו לטרקלין אלגנטי, הרבה שטיחים כבדים, רהיטי סגנון מימי הקיסרות, תמונות אמנותיות ונברשת בדולח נוצצת.

רק התמקמנו בכורסאות, נכנסו בעל הבית ואשתו, צרפתיה בעלת חן פאריסאי, שלפי בקיאותה ורגילותה בנושאים מ“ימים עברו” שעליהם סובבה השיחה מן הרגע הראשון, אפשר היה לחשוב, כי גם היא היתה “שם”. ונראה שהוא היה רגיל לספר לה על ימי ילדותו ועל חבריו ועל חצר בית־הכנסת ששימשה לנו מגרש משחקים.

כאשר בעל הבית ראה בידנו את הספר שהבטחנו להביא לו, הוא נטלו ועלעל בו רגע. ומהדברים התמוהים שעשה בספר לאחר מכן, הבינונו, כי אין הוא רגיל להכניס לביתו ספרים באותיות עבריות. כאשר אך שמע קולם של שני ילדיו, בני 14–15, הוא קם ומיהר לחדר עבודתו וחזר משם בלי הספר. אחר כך קרא לילדיו להיכנס לטרקלין־האורחים והציגם לנו – הבן הוא ז’אן־פייר והבת היא מארי־מאדלין, שמות שלא מתחברים כלל עם שם־המשפחה בעל הצלצול הסלאבי.

משחזרו הילדים לחדרם, מיהר אביהם שוב לחדר־עבודתו והביא את הספר שמסרנו לו, התבונן בצילומים ובמעט הטקסט הלועזי שמצא בו ושאל וביקש לדעת עד כמה שאפשר יותר על תוכן הספר. ולבסוף אף ביקש שנרשום לו כמה מלי זכרון על גבי הספר – עכשיו, משלא היתה עוד “סכנה” שהספר בעל האותיות העבריות יבלבל עולמם של ילדיו שהוא מגדלם כנוצרים, נתן אביהם, האנוס־מרצון, פורקן לסוד שהסתיר מהם.

והערב עבר עלינו שוב בהעלאת זכרונות “מימים עברו”, עת מארחנו היה ילד בביתו של אביו, יהודי מדקדק בקלה כבחמורה, צאצא של רבנים מפורסמים.


*


רצון הורים מתבוללים לגבי עתיד השתייכותם הלאומית־הדלית של ילדיהם אינו משיג בכל מקרה את מטרתו. ועל כך יתנו עדות קורותיהן של שתי משפחות, איתן היינו מיודדים במיוחד.

שתי משפחות אלה, למרות שהן נמצאות בפאריס זה כארבעים שנה, הן חיות חיי מהגרים, עם היות אחד מאבות המשפחה רופא מצליח והשני הוא סוחר לחלקי חילוף למכוניות בסיטונות – ולשתי המשפחות גם יחד אינו חסר דבר מבחינה חמרית. מה פירוש, חיי מהגרים? אולי רק משום שיהודים הם, אין להם כמעט כל קשר עם סביבתם הצרפתית־הנוצרית – אנו מתכוונים, כמובן לקשרי חברה.

ואולי הסיבה לכך היא גם “קשיי מיבטא”; הנשים והגברים כאחד הם בני תרבות, קוראים עתונים ומעודכנים בהוויות עולם, קוראים ספרים ואינם מפגרים מבחינת “עדכון תרבותי” אחרי המעודנים באינטלקטואלי פאריס. אבל היותם מהגרים לא מבני הארץ, היותם יהודים שגם מיבטא דיבורם הצרפתי אינו מדוקדק ביותר – גורמים להסתגרותם בתוך חוג של אנשים דומיהם.

לא ישוער כי יסופר, כי בפאריס זו, בירת העולם, חי חוג כזה, כתריסר משפחות, חיי ניתוק מן “העולם החיצון” הסובב אותו. ובוודאי יש עשרות חוגים כאלה של “מהגרים יהודים” בעיר הגדולה, החיים חיי ניתוק כמוהו, בגלל היותם מהגרים, בגלל היותם יהודים, בגלל קשיי מיבטא. במוצאי שבתות הם מתכנסים אצל זה או אצל זה, אוכלים ושותים ואחר־כך עוסקים בענין של “שאר רוח”: ברידג', רמי. ממעטים ללכת לתיאטרון, ואינם יודעים, איזה “מטרו” נוסע לפיגאל.

אמרה פעם הגב' כ. אשת הרופא:

“קניות צרכי הבית עורכת המשרתת, כי היא יכולה לריב עם הרוכלים כמה שרוצה – לה לא יטיחו ‘אטרנג’ר’ כאשר ישמעו מבטאה האיטלקי. היא לא נותנת שירמו אותה, כי את ההפרש היא משתדלת לחסוך לעצמה…”

לב. הרופא יש בן יחיד שנולד בימי המלחמה ואילו לסוחר יש בן ובת. על שני הזוגות עברו תלאות רבות, אך הצליחו להינצל מכף הנאצים וחזרו בשלום לדירותיהם ולהתעסקויותיהם אחרי המלחמה. במרוצת היותנו בפאריס היינו נפגשים אתם כמעט כל שבוע, פעם אצל זה ופעם אצל זה. ולא היו נושאים אחרים לשיחותינו מאשר – יהודים, ישראל, ישראל, יהודים, עמך ישראל, מה יהיה עליו? – זו השאלה המציקה להם תמיד. כל זעזוע קטן בארצנו, כל יריה בגבולותינו, כל איום מפי מנהיג ערבי, כל צלב־קרס ברובע הלאטיני, כל רמז של אנטישמיות, הם כמו דקירה בלבם

הגב' כ. שגדלה אצל יהודים שלא ידעו בענייני יהדות דבר וחצי, לא נתרפאה עד היום הזה ואולי לא תתרפא לעולם מפצעי נפשה, שנגרמו לה על ידי סחיבת ההורים לאושוויץ, שם אבדו. אולי רק שנאה לעולם הגויי גדולה יותר מיסורי נפש אלה שהיא מתייסרת בהם עד היום הזה וכל יום מחדש.

אמרנו, כי הגב' כ. גדלה בבית הורים שלא ידעו בענייני יהדות מימינם עד שמאלם – והגזמנו. אביה הפרקליט אמנם לא הלך לבית הכנסת גם ביום כיפורים, לא ל“כל נדרי” ולא ל“נעילה”, אבל במה התפארה בו הפאריסאית? היא התפארה, כי אביה ניהל ארבעים דו־קרבות (לא פחות!) בחרבות נגד סטודנטים גויים שהעליבוהו כיהודי. לקטי כ. היתה אחות אחת ויחידה בשם מגדה, רחוקה מפאריס, בישראל – שניתקה אתה כל קשריה, שום הפצרות, שום תיווכים לא הועילו. היא קראה לאחותה “נאצית” על שלא כמותה שהלכה ללמוד בצרפת, מגדה הלכה ללמוד בגרמניה.

האם תלתה תקווה גדולה בבנה־ילדה היחיד שהוא ימשיך את שלשלת הדורות של משפחתה היהודית עם אשה יהודיה וצאצאים יהודיים. אבל הבן איכזב אותה אכזבה טראגית נוראה – הבן הרופא הצעיר הופיע יום אחד בבית הוריו עם ארוסתו, אחות צעירה שעבדה אתו בבית החולים. ולא זו בלבד שהיתה לא־יהודיה, אלא היא היתה מפשוטי העם – ואולי אילו היתה אחת מתשע הבנות של הקונט דה פארי (הרוזן של פאריס, צאצא הבורבונים, טוען לכס המלוכה), היתה סולחת לו, להם. היא טענה כל פעם באזנינו בעצבנות גדלה והולכת, שהיא לא יכולה לשאת את המחשבה, כי הבן מבלה את לילותיו בחיק ארוסתו בתוך ביתה, שם למטה בדירת הרווקים שהיא ריהטה לו באהבה כה גדולה.

היינו כבר רחוקים מפאריס כשמכתב מידידים שם תיאר לנו את סיום הטרגדיה. בעלה של קטי מת מפלצות לב והיא עצמה אחוזת טירוף ניפצה כל מטלטלי דירתה ושמה קץ לחייה במנת רעל קטלני.


*


הגב' ל. אשת הסוחר היא מתבוללת “אידיאולוגית”, בהכרה מלאה ובכוונה תחילה. היא הטבילה בתה ובנה לקתוליות עוד בילדותם, בעוד היא ובעלה נשארו יהודים.

למה שיסבלו ילדיה כפי שסבלו הוריהם והדורות הקודמים לפניהם? היא ענדה על צווארי הבת והבן צלבים ושלחה אותם לתפילות בכנסיה והעלימה מהם מוצאה היהודי של המשפחה. למה ההורים עצמם אינם הולכים לכנסיה? כיוון שהם “בני בלי דת” – זה היה ההסבר לילדים.

אך גם למשפחת ל. קרה “אסון” – שונה מזה שקרה למשפחת כ. – הבת, שהיא הבכורה, התחתנה עם יהודי!

והמעשה שהיה כך היה: קרובי משפחה שבאו לביקור מארה"ב הזמינו את הבת לביקור אצלם. הנערה הגיעה לניו יורק שם הכירו לה בנים ובנות מגילה שבילתה והתיידדה אתם. ופעם היא חזרה לבית קרוביה כשדמעות בעיניה ולשוא חקרוה, אי אפשר היה לפתוח סגור פיה. הדמעות חזרו ונשנו ואחרי שהציקו לה הרבה בשאלות, היא הודתה, כי – היא מאוהבת.

"האם זו סיבה לבכי? את צריכה להיות מאושרת ולא אומללה, – אמרה לה קרובתה.

“אבל אני מתהלכת עם פראנק…”

“ומה יש? פראנק הוא בחור ישר וטוב ואין שום סיבה להיות אומללה”.

“אבל הוא יהודי…”

כאשר הבינה הקרובה מקור חרדתה וצערה של הנערה, היא לא היססה וגילתה לה, כי גם היא יהודיה מלידה. היה זה גילוי מדהים בשביל הנערה ותגובתה היתה תגובת כעס ורוגז כלפי ההורים על שהעלימו ממנה את מוצאם.

במשך כמה חדשים לא כתבה הבת להורים. וכאשר חידשה לבסוף קשרי המכתבים אתם, היא הודיעה להם שזרקה את השרשרת עם הצלב והלכה אל רב שלימד אותה דיני יהדות. והיא עומדת להתחתן עם פראנק בחופה וקדושין, כדת משה וישראל.

הכרנו את הזוג ל. כאנשים סולידיים, מארחים מפליאי לעשות בכיבודים ובסבר פנים. ידענו על האשה שהיא מתבוללת אידיאולוגית, אך היא לא נראתה כקנאית על אמונתה זו עד כדי טרגדיה. לא, היא לא נסעה לניו יורק לשתף את עצמה באושרה של בתה ביום חתונתה. רק האב נסע, האם לא נסעה. וכאשר האב חזר מניו יורק הוא מצא את אשתו בתוך אמבטיה שמימיה סמוקי דם מחייה שזלגו חוצה מעורקיה החתוכים.

כך הגיעו לקצם חייהן של שתי נשים מנשות פאריס שהיינו קשורים אתן בחוטי ידידות (אחת מהן, קטי, היתה גם ריעה ללימודים של אשתי מילדות עד נעורים) – אחת שמה קץ לחייה משום היותה יותר מדי יהודיה, והשניה עשתה כן משום היותה פחות מדי יהודיה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49450 יצירות מאת 2732 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!