23.8.63

כל לילה בחצות עוברת תהלוכה של אלפי גברים ונשים, לבושים במיטב מלבושיהם, לאורך הרחובות רישה ופובורג־מונמארטר בפאריס וכאשר היא מגיעה מצד אחד לרחוב לאפאייט ומצד שני לבולוואר הגדול, היא מתחילה להתפזר לכל רוחות העיר. על פני משתתפי התהלוכה טבוע אות עצום של סיפוק. הם אינם רואים את המתרחש מסביב בפאריס הלילית, כי שקועים הם בשיחה על מקור סיפוקם. הפנים משולהבות, חייכניות. זוהי תהלוכה של אנשים מאושרים.

ואין לילה שלא יעלה מתהלוכה זו גם שיחם ושיגם של דוברי עברית, שביניהם אתה מוצא מכל הגילים, מסבתות הנשענות על מלוויהן ועד בני־תשחורת מגיל הטיפש־עשרה. כי אין ישראלי הנקלע לפאריס, שיחמיץ את ההזדמנות לחזות בהצגת “הרביו העולמי” של “פולי ברז’ר”, כשם שאין אמריקני, גרמני או איטלקי, שיחמיץ הזדמנות זו. אוטנטיות צרפתית מזוהה בעיני ההמון העצום של תיירים עם מוסד זה של בילוי הנמצא בלבו של אחד האזורים היהודיים של הבירה הצרפתית.

ברחוב רישה הקטן והצר, שבו נמצא “פולי ברז’ר”, נמצאות גם חנויותיהם של שוורץ וגולדברג, עליהם מתנוסס מגן־דוד ובהן מיטב המעדנים היהודיים. בקרן הרחוב, מסעדתו הכשרה של פלאמבוים. כאן גם שלושה אטליזים כשרים וכמה בתי תפילה יהודיים קטנים בתוך החצרות פנימה. גם בתי כנסת גדולים פזורים כאן לרוב מסביב.

והם חוסים כולם בצלו של המוסד, ששם אחד מתנוסס עליו מעל לכל יתר שמות ה“כוכבים” – שמו של מישל דיארמאטי. שם זה, בעל המוצא ההונגרי, עורר מזמן סקרנותנו, כי ידענו שנושאו הוא יהודי. איך הוא מצליח לקיים אותה הצגה עצמה לילה אחר לילה במשך שנים, כשאולם ההצגות מלא תמיד עד אפס מקום וגם מקומות העמידה תפוסים?

“מי אתה?.. מי אתה?” – מחליפים שאלות. דיארמאטי? זהו שם שאול בלבד. שם אמן. הוא יליד עיירה הונגרית, הנקראת בלשה־דיארמאט ומכאן לקח את שמו. לאמיתו של דבר, שמו הוא אהרנפלד, מיכאל אהרנפלד.

“אהרנפלד” גם בישראל יש הרבה אהרנפלדים. למשל, רופאו הפרטי של דוד בן־גוריון, גם הוא אהרנפלד" – אנו מעירים.

“כן, יש מהם בלי סוף; זוהי משפחה גדולה, שהיתה מפוזרת בהונגריה, גרמניה וגם בפולין. אני צאצא ישיר של אותו רב אהרנפלד, שהיה חתנו של רבי גדול שקראו לו חתם־סופר. אינני בטוח שהוא מתגאה בי בקברו, נשמתו עדן…”

“אתה עוסק גם בזה?” – אנו שואלים ומצביעים על הבדים הצבעוניים שהוא גוזר.

“גם בזה… בכל אני עוסק. אני מכין עכשיו רביו חדש, שיתחיל בינואר וזה שש־עשרה שנה. משקיבלתי לידי את ההנהלה האמנותית של ‘הבית’, אני מתכנן בעצמי כל פרט ופרט ומשגיח באופן אישי על ביצוע כל פרט ופרט. מתחילים קודם הרעיונות… אחר כך אני רושם ומשרטט, אחר כך מצייר ציור צבעוני. ויש מה לצייר: תפאורות, תלבושות, אביזרים וגם חלקי חזיונות, תנועות על הבמה. אני רוצה לראות תחילה הכל, איך זה נראה על הנייר. ולבסוף, ניגשים אט־אט לביצוע. ההכנות נמשכות בדרך כלל ארבעה־חמישה חדשים”.

“איך הגעת לדבר הזה? אבותיך לא היו אנשי תיאטרון…”

“לא, לא היו. אבי המנוח היה יהודי עם זקן ופיאות ועסק בתעשיית גבינות. אבל קורות תאונות בכל משפחה הגונה…”

הוציא מכיסו מזוזת כסף קטנה, תוצרת ישראל, עם קלף כשר בתוכה. מזו אין הוא נפרד לעולם, כי הוא יהודי טוב… ולא די, אלא שהוא קונה את כל צרכי הבית שלו בחנויות היהודיות של רחוב רישה ובפסח הוא אינו אוכל חמץ ח"ו. “מלבד זה, המצות הן גם טעימות”. וכאשר אמו היתה בפאריס במשך שלושה חדשים, בדרכה לקנדה, הוא קנה כלים חדשים בשביל הבית והכל היה כשר למהדרין.

“נו, ונתתי גם פרוכת לארון הקודש בבית הכנסת. את הריקמה עשו הנשים, העובדות אצלי על קישוט התלבושות. אין בזה שום חילול הקודש; הן נשים ישרות והגונות” – הוסיף, והשלים את הקווים לדמותו היהודית…

“יש לך כנראה, הרבה עבודה, אם אתה נאלץ לבלות כאן גם בערבים”.

“אני נמצא כאן תמיד מבוקר עד לילה. אין לי משפחה, אין לי בילויים (!) אני עושה כאן לילות כימים. וביחוד עכשיו, לפני הרביו החדש. את הריקודים מכינים הכוריאוגרפים, אבל עלי להיות נוכח ולהדריך, כדי שהכל ישתלב יפה. ואת המוסיקה עושים המלחינים, אולם גם אני מוסיקאי בעצמי ויש בידי להשגיח על כך, שהמוסיקה לא תהיה זרה לתכנית. אל תשכח שהתיאטרון שלנו חי שלוש שנים על עבודת ההכנה שעשינו”.

דיארמאטי שואב “שלוק” ארוך מהסיגריה, כשעל פניו הרחבים, המונגוליים, ננסך חיוך.

“גם לוא הצגנו אותה תכנית במשך חמש שנים, היה האולם מלא מפה אל פה. אבל חוק עשינו לעצמנו, שאיננו ממשיכים עם רביו כלשהו יותר משלוש שנים. ואפילו לא שלוש שנים ויום אחד. זהו חוק כמו המזוזה שלי הנמצאת תמיד בכיסי. מין אמונה תפלה… או כמו שלוש־עשרה האותיות של שמות כל התכניות שלנו. לא פחות ולא יותר משלוש־עשרה אותיות. למה? כיוון שהיתה לנו תכנית אחת בעלת שלוש־עשרה אותיות שהצליחה מאד מכל הבחינות ומאז אנו ממשיכים במסורת הזאת…”

בעל “הרביו הגדול ביותר בעולם” – לבוש בחולצה צבעונית בעלת שרוולים קצרים – נוטל עתה סיכות מתוך קופסת־פח וכשהוא נושף ענן עשן, הוא מחבר בעזרת הסיכות סרטי תכלת לבד לבן, שתי־וערב בצורת צלב. ברביו הבא יהיה “מספר” שוודי והתלבושת חייבת להיות לפי הפולקלור של אותה ארץ צפונית.

“אומרים על תכניותיך, שהן בעיקר סחורת־יצוא, בשביל התיירים הבאים לפאריס ורוצים קצת שמאלץ”.

“יש לשונות רעות. עובדה היא, כי בששת החודשים הראשונים של כל תכנית חדשה, המתחילה בדרך כלל ב־1 בינואר – ולא בעונת התיירים – האולם מלא צרפתים. אין לכפור, שרוב הקהל שלנו הוא תיירים, אמריקנים, אנגלים, גרמנים, איטלקים, הולנדים ומכל יתר הארצות, אבל איש לא יוכל לומר על הרביו, שהוא אמריקני, או איטלקי. זהו רביו צרפתי מובהק, צרפתי אוטנטי. אלמלא היה כזה, לא היינו יכולים למכור אותו. אם אנו משלבים פה ושם אקרובטים, עושי להטים ו’מיספרים' אחרים שהם בעלי אופי בינלאומי, הרי אנו משלבים אותם רק כדי לשמש ‘דבק’ בין הקטעים הצרפתיים, המהווים את עמוד השדרה של ההצגה”.

דיארמאטי מצווה עלינו ליטול נייר ועפרון ולעשות חשבון. כוח הקיבול של האולם הוא 2,500 והוא מלא עד אפס מקום כל ערב. “אבל נניח שאנו מוכרים רק אלפיים כרטיס כל ערב”, הרי גם אז מגיע מספר הצופים של כל רביו, במשך שלוש שנים, לאחד וחצי מיליון. אדרבא, ינסה עוד מישהו לשלול ממר דיארמאטי את התואר, “המשעשע הגדול ביותר בעולם על במה אחת!”

83 איש ואשה נמנים עם האנסאמבל שלו; מובן, שרובם ניצבים ותחת מונח כולל זה הוא מתכוון גם לחשפניות, שכל תפקידן הוא להיות חשפניות. הוא קורא להן “מנקינות”, דוגמניות. שם מאד נייטראלי בשבילו, שראה מהן כה הרבה בימי חייו.

הנערות והנערים היפהפים אינם מתחלפים מתכנית לתכנית. “כל זמן שהם בגיל המתאים”. אולם לבעלי התפקידים הראשיים, יש חוזה רק לרביו אחד. “כי השכל נותן, שהם חייבים להתחלף”. ובשמינית של גאווה מזכיר דיארמאטי, כי על במתו ותחת בימויו הופיעו מוריס שבלייה, מיסטינגט, ז’וזפין בקר ועוד אמנים מסוגם.

“ועוד ירצה מישהו לומר, כי ‘פולי ברז’ר’ היא סחורת יצוא! זוהי סחורה צרפתית בלתי מזוייפת… תראה! אנו מתחילים כל הצגה בקאן־קאן, זה צרפתי? כן! שבלייה הוא צרפתי? הוא הופיע אצלנו כמה פעמים. כן! הנערות מחליפות תלבושת חמש־עשרה פעמים כל ערב וכל תלבושת כזאת באה מהפולקלור הצרפתי. השירים והלחנים הם צרפתיים, הכל הוא צרפתי. זהו מה שהקהל שלנו רוצה. אנו נותנים לקהל בידור רצוף של שלוש שעות וחצי כל ערב ונדמה לי, שלא היה אחד שייצא מן האולם בהרגשה שלא קיבל תמורה מלאה בעד כספו”.

בעוד דיארמאטי מדבר, תהינו על סודו של האיש הזה, שברו אינו כנראה כתוכו. מה שהוא עושה, מעיד, כי זהו “בית חרושת לרעיונות”. אלא שלבית החרושת הזה אין צריח גבוה וגם מהצריח הנמוך אינו עולה עשן (פרט לעשן הסיגריות). שום ברק חיצוני, שום יומרנות, לא “להטוטים” של הקוסמופוליט.

ישבנו גם במשרדו של דיארמאטי הנמצא בקומה הראשונה ובו רהיטים כבדים, כהים, עם שתי מאפרות־פליז גדולות תוצרת ישראל וכמה מאפרות גדולות אחרות – כי המאפרה היא אביזר חשוב והיא צריכה להימצא בכל זווית של מגע־היד. על השולחן ועל הכוננית גודש של ניירות וצילומים. בקושי רב מצא צילום של עצמו, שגזר אותו מצילום משותף עם ורוניקה בל מיודעתנו, שכיכבה פעם ב“פולי ברז’ר”.

ניקרה במוחנו שאלה שטרם שאלנוהו: איך הגיע בנו של יהודי בעל זקן ופיאות, מייצר גבינות בעיירה קטנה, להיות החולש “על במת הבידור הקל הגדולה ביותר בעולם”.

הצגנו לו את השאלה.

"זהו סיפור באנאלי, שבשינוי נוסח מספר כל מי שהצליח והגיע… סיפור על סבל ועל עוני ועל כשלונות, עד שפתאום… אבל טוב, אספר לך. היה בעיירתנו, כמו בכל שאר העיירות היהודיות, ארגון נשים שעסקו בענייני צדקה. הן אירגנו פעם בשנה נשף גדול, עם הצגת חובבים. בראשית שנות העשרים הייתי בחור צעיר, כמעט נער והתחביב שלי היה, ציור. אז, כאשר אירגנו שוב הצגת חובבים כזאת, הצעתי להכין את התפאורות. ציירתי על הרצפה של אולם אגודת הנשים את הבמה, כפי שאני תיארתי לעצמי והדבר עשה רושם גדול על ההנהלה.

“אחרי הצלחה ראשונה זו, הייתי הולך לכל הצגה של להקות הנודדים שהופיעו בעירנו ונכנסתי לפני ולפנים לעולם הזה שתיאטרון שמו. הרעיון להיות איש במה שוב לא הירפה ממני ובאחד הימים בשלה בי ההחלטה, לעלות לבודפשט ולהירשם לבית הספר הגבוה לאמנויות היפות. אז היה בהונגריה חוק של נומרוס־קלאוזוס לגבי יהודים ועל כל מאה נרשמים היו מקבלים רק ארבעה יהודים. הייתי אחד מן הארבעה. מקץ שלוש שנות לימודים, היתה תערוכה של עבודות התלמידים ואז אמר עלי מנהל בית הספר, כי יש לי נטיה מובהקת לתיכנון בימתי”.

“שלוק” גדול מן הסיגריה, כדי לשאוב ממנה עידוד להמשך הסיפור.

“אמירה כזאת מפי המנהל הכל־יכול היתה המרצה בשבילי. חשבתי שאכנס ישר להיכל הפנימי של חיי התיאטרון בבירה. אמנם נתקבלתי לעבודה באחד התיאטראות, כעוזר לתפאורן, אבל כל עבודתי היתה, לרחוץ את דליי הצבע ואת המכחולים. היה חורף וכל בוקר מצאתי את הדליים, כשהצבע קפוא בהם והמכחולים היו קשים כאבן. אבל צרות אלו לא ארכו הרבה זמן. כעבור שנה כבר עשיתי את התפאורות לארבעה־חמישה תיאטרונים. המנהלים היו כולם יהודים”.

היה עוד אינטרלוד וינאי קצר ובלתי מוצלח, כאשר הוזמן להיות מתכנן הבמה בתיאטרון של מרישקה הובר הידועה. אלא שהתיאטרון היה אז על סף פשיטת רגל, ועם החוזה לשנה, ויתר כעבור ארבעה ימים.

הוא עלה לרכבת שהוליכה לפאריס ובכיסו היה כסף כדי מחייתו במשך שבוע.

“שנתיים רעבתי כמו כלב עזוב, אכלתי קליפות של תפוזים שאספתי ברחוב, כי אמרו שהן מכילות ויטמינים. והייתי קלושאר, לנתי בגנים ובתחנות המטרו, אז גם הקפידו מאד, שלא לתת רשיון עבודה לזרים. כאשר שרכתי דרכי ברחובות פאריס, הגעתי פעם לפתחי ‘פולי ברז’ר’ והחלטתי להיכנס. הוצגתי בפני המנהל, עשיתי לו מניה וביה שרטוטי במה על פיסות נייר שעל שולחנו. הוא אמר לי שזה מעניין אותו, אבל שאבוא כעבור תשעה חודשים, כאשר יתחילו לחשוב על הצגה חדשה. הוא ביקש שאשאיר לו את רישומי. הייתי חשדן נורא ולא רציתי להשאיר, מחשש שכוונתו להעתיק אותם. איך אני יכול לחכות תשעה חדשים? – אמרתי לעצמי ביאושי. החלטתי לעשות מעשה. הפועלים שהסתובבו בחצר נתנו לי גיר צבעוני ויצאתי לרחוב וציירתי על המדרכה שלפני הבית חזיונות מחזיונות שונים, מתאימים לתיאטרון־רביו, בתקווה שכאשר המנהל ייצא ויראה אותם, יזמינני לחזור ויתן לי עבודה”.

אבל לא היה לו מזל. הוא הסתתר מעבר לפינה וחיכה לראות את הרושם שציוריו יעשו על המנהל. אולם לפני שהמנהל יצא, ירד גשם שוטף, ששטף הכל. למחרת היום החליט לחזור על מעשהו והפעם לא הפריעו מן השמים. כאשר המנהל יצא לרחוב וראה את הציורים, הוא שאל את הפועלים, מי עשה זאת. הם הצביעו לעבר הדמות הבלויה שעמדה בפינת הרחוב.

“המנהל רמז לי ומיהרתי אליו, הנה, הצלתי באה. אבל לא, האיש גער בי וציווה עלי, שאקח דלי עם מים וארחץ את המדרכה. אחרי שגמרתי שטיפת המדרכה כפי שציווני, אמר לי שאכנס אליו למחרת בצהרים”.

“אתה כנראה עקשן” – אמר לו המנהל כאשר בא אליו למחרת. ושכר אותו במשכורת של נער שליח והעמיד לרשותו חדר עם שולחן גדול ואמר לו, כי תפקידו רק אחד, לצייר ולצייר, לצייר חזיונות במה ככל העולה על רוחו. לאושרו לא היה קץ, כי היה בטוח לפחות בדבר אחד – שלא ימות מרעב. מאז ואילך השתתף יותר ויותר בכל ענפי תכנון ההצגות והבימוי. וכאשר חזר ל“פולי ברז’ר” עם תום מלחמת העולם השניה, אחרי טלטולים רבים ואחרי שניצל כמה פעמים מכף המוות, הפקידו בידו את ההנהלה האמנותית של הרביו הגדול.

זהו סיפורו האישי של בן העיירה היהודית הקטנה, שהפך ליצרן האשליות הפאריסאי הגדול. כמובן, פטור בלי “שאלה ישראלית” אי אפשר.

“כן, הייתי רוצה מאד לבקר בישראל – הוא משיב – היא כבר מותחת אותי מזמן. מדברים עליה כבר יותר מאשר על פאריס… בוודאי אבוא באחד הימים”.

התשובה אינה נאמרת באופן משכנע. עוד אשליה מאשליותיו של מיכאל אהרנפלד, המכונה מישל דיארמאטי.