רקע
דוד גלעדי
טכסי בר־מצווה בארמון הרוטשילדים

2.6.63


שחוק תהפוכות ההיסטוריה: באותו חדר בארמון לוורסין אשר במרחק כחמשים ק"מ מפאריס, בו לן היטלר לפני שנכנס לבירה הצרפתית במסע של נצחון, מצאנו דייר שהימצאותו במקום זה היא נקמת־נחמת ההיסטוריה – הוגה־דעות יהודי, יוסף גוטפרשטיין (לא “להבין היטב” אלא “להבין אלהים”) שכאן אכסנייתו כשהוא בא לארמון. בחדר הסמוך, בו לן גרינג, נמצאות ארבע מיטות זו ליד זו, עליהן מוצאים את משכבם בלילות נערים המתפללים לאלהי העברים, לומדים תורה והוגים בישראל.

היטלר וגרינג ציפו שכל פאריס תצא לקראתם, כדי להקביל את פניהם כידידים. כי הלא הם הביאו עמם את הארון עם עצמותיו של “בן הנשר”, בנו של נפוליאון הראשון, רק כדי למצוא חן בעיני הפריסאים. זממם לא עלה בידם, כי פאריס לא ראתה בהם ידידים ולא יצאה להקביל את פניהם.

בארמון לוורסין בילינו את חג השבועות. בבית הכנסת הקטן עבר לפני התיבה הרב נזרי הצעיר, שאביו נמצא בעין־גנים אשר בירושלים ובן־דודו היה ראש מועצת קרית־שמונה. התפילה על כל מזמוריה ופיוטיה נערכה נוסח אלז’יריה, כשכל הקהל הוא מקהלה אחת ורגלנו לא משה במשך חמש שעות מהמקום בו עמדנו, מוקסמים ממנהגי עדה זו, נגינותיה, מקולו הערב של שליח־הציבור, מחנו האישי ומהרוחניות המעודנת שהקרין על סביבתו.

למה באנו לארמון הזה? כי הוזמנו לחג בר־מצווה של ארבעה בנים, שרק אחד מהם היה בן שלוש־עשרה ואילו יתר השלשה היו מבוגרים ממנו, בני 16–17, שרק עתה הכניסום לעול מצוות.

למה אחרו כל כך בקבלת עול מצוות? הנה סיפורו של אחד הבנים הבא ללמד, שאין כלל לשאול שאלות על הדברים התמוהים אשר בלוורסין. אביו מת במרוקו ואמו נטלה את שני ילדיה, בן ובת, ועברה לפאריס. האלמנה ושני ילדיה התגוררו ברובע היהודי אשר בסביבות “רחוב השושנים” המכונה “פלצל”, שם הכירה האשה ערבי, אף הוא מיוצאי מרוקו, שהתחברה אתו והם חיו כבעל ואשה במשך שנים.

כאשר הילדים התחילו לגדול, התחילה כנראה האשה לתת לעצמה דין־וחשבון, שהיא לא תוכל עוד זמן רב להסתיר בפניהם משמעות יחסיה עם האיש אתו היא חיה. היא החליטה לכן לשים קץ למצב זה, למרות שהערבי שחיה אתו היה איש מהוגן, מסר לידי האשה כל מה שהרוויח ואהב גם את הילדים. אבל ישנם כנראה דברים שאין ליישבם בהגיון. החלטת האשה להפסיק את יחסיה עם הערבי, כדי שתוכל לגדל את ילדיה כיהודים, עלתה לה בחייה. חמת רצח השתלטה עליו כאשר שמע זאת מפיה והוא רוצץ את גולגולתה בגרזן שהרים עליה.

שליחי העזרה הסוציאלית לקחו את שני הילדים תחת חסותם. ומידיהם הגיע הבן לארמון לוורסין. ועתה, אחרי עלייתו לתורה וקריאה בה, כאשר עבר בין מתפללי בית הכנסת ולחץ ידי כל אחד מהם, התחילו אט־אט מבצבצות הדמעות מעיניו. וכשהגיע לגברת כבודה שישבה ב“מזרח”, ליד ארון הקודש, הוא נפל על צווארה ובכה.

אך זה לא היה מקרה ראשון של חג בר־מצווה לבני שבע־עשרה ואף יותר מזה, בלוורסין. הוכנס כאן לעול מצוות גם בן 23, כופר לשעבר חוזר בתשובה, שהוא כיום אחד משני ראשי ישיבת פבלין. אותה ישיבה שהיא מבצרם של נטורי קרתא בצרפת, שבה הוסתר בשעתו יוס’לה שוכמאכר. חזרה ממש על סיפורו של ר' עקיבא שהתחיל לימודו בהיותו בן ארבעים. הרב רוטנמר, שהוא מהנדס לפי מקצועו, נטש את הקאריירה שציפתה לו, גידל זקן היורד עד כרסו ופנה עורף לכל משפחתו המתבוללת.

לכמה מאות ישראלים, לוורסין אינו מושג זר, כי גם הם היו חניכי המקום וגם הם גדלו תחת כנפיה החופפות של אשה נפלאה שהפכה לאגדה חיה – הגב' סימון, או כפי שקורא לה כאן כל אחד: שאטה. הארמון אשר כאן נבנה באמצע המאה הקודמת על ידי משפחת רוטשילד, אותו איוותה למושב לה. מסביב לארמון פארק גדול ובו גם פסלי אריות ושאר קישוטי נוי. ומעבר לפארק שטחי יערות נרחבים אליהם הזמינו פעם הרוטשילדים את ידידיהם לציד.

לפני מלחמת העולם השניה היתה קיימת בצרפת תנועת צופים יהודים, שהבארון רוברט דה רוטשילד – אביהם של אלי ואלן – היה הפטרון שלה. הגב' סימון ובעלה, – מהנדס חשמל לפי מקצועו – היו אז מראשי תנועה זו. וכאשר היטלר השתלט על פאריס, כבר היו בה אז צופים יהודים שברחו עם הוריהם מאלזס ושתנועתם דאגה להם, כפי שדאגה לצופים יהודים מאפריקה הצפונית שנשארו אז בצרפת, מנותקים מהוריהם. ראש הצופים היה אותו איש פלאי, שכל מי שהכירהו, מזכיר שמו בהערצה – חיים גמזון, שיזם כמה וכמה תנועות להתנערות רוחנית ביהדות צרפת. גמזון והזוג סימון הגיעו לכלל דעה שאי אפשר להשאיר את הילדים בפאריס, עליה השתלט עד מהרה הגיסטאפו ובה היו צפויות להם סכנות חמורות. הם החליטו לפנות את הילדים – כ־1,500 במספר – לאותו אזור שלפי הסכם שביתת הנשק עם הגרמנים נקבע כ“אזור חפשי”.

שאלו את פיו של רוברט דה רוטשילד, שלא בלבד שהבטיח לתת את מלוא תמיכתו, אלא גם הורה להביא את הילדים לעיר מואסק, לא הרחק מטולוז, שראש העיר שלה היה ידידו האישי ובשיחה טלפונית הבטיח לדאוג לאכסון הילדים ומלוויהם.

ארבעה אנשים מסורים – הזוג סימון וגמזון, שאליהם הצטרף כבר בהיותם במואסק, גם יהודי בשם גורדון, תלמיד חכם ואיש הרוח שגם הוא היה מעין בעל־תשובה שחזר אל היהדות מתנועת המהפכה השמאלית – הצליחו להציל לא רק את הילדים שפונו מפאריס, אלא אספו לשם עוד כ־1,500 ילדים. “ואף אחד לא הלך לאיבוד”, אומרת הגב' סימון.

רוברט דה רוטשילד ואשתו נלי וכן שני בניהם ושתי בנותיהם הצליחו לברוח מצרפת ולהגיע לארה"ב. וכאשר רוברט חלה במחלה ממנה לא קם עוד, הוא ציווה את ארמון לוורסין לתנועת הצופים היהודים, שיקימו בו בית ספר מקצועי. מלבד הארמון יש באחוזה זו, המשתרעת על 34 הקטאר (340 דונם), עוד כמה בנינים, המשמשים צרכי בית ספר זה. ורחב המקום ועוד יותר רחבים הצרכים, אלא שאין היד משגת לנצל את האפשרויות ולספק את הצרכים.

יקום בוודאי פעם חוקר שיקדיש את עצמו לחקר תופעה אנושית בלתי רגילה כמו הגב' סימון, “אם הילדים”, שבחיצוניותה היא נראית כמו אחת האמהות הקודרות מהנוף הספרדי של לורקה. אמנם הנשיאה בעול הדאגה לאלפי ילדים – עול יומיומי של מזון, חינוך, הלבשה ושלימות הגוף והרוח – עשויה להטביע חותם של קדרות. אבל גב' סימון אינה “דמות טרגית”. אדרבא, כמי שהצליחה במעשיה וגם אם במחיר מאבקים וקרבות קשים, אין עוד שלם כמוה עם עצמה.

כאמור, היא יצאה ב־1940 עם 1,500 ילדים מפאריס לעיר מואסק. ואמנם שם הקביל את פניהם ראש העיר, שפינה חמישה בנינים גדולים, כדי לאכסן בהם שיירת הילדים ומלוויהם.

“רבים מהילדים הצלחנו להעביר לספרד השכנה, אחרים הגיעו לאנגליה ותוך כדי המלחמה עלה בידינו להעלות עשרות מהם גם לארץ־ישראל – מספרת גב' סימון – במקום אלה שעזבו, הגיעו אחרים. כי במואסק לא חסר אף פעם אוכל וגם חינוכם של הילדים התנהל כסדרו. יהודים שברחו מאזורי צרפת השונים והגיעו לסביבה זו, נתנו לנו מכספם והיו כאלה שהלוו לנו, כי היו בטוחים שמוסדות העזרה היהודיים יחזירו להם את הכסף אחרי המלחמה. והם לא אוכזבו – החזרנו לכל אחד עד הפרוטה האחרונה. במרוצת הזמן התחלפו כששת אלפים ילדים, שמחציתם נשארו משך כל ימי המלחמה תחת השגחתנו”.

קצרה היריעה לגולל בה את האפופיאה של שלשת אלפים ילדים יהודים, שניצלו הודות למסירות, הודות לידידותם הנאמנה של בני המקום הצרפתים, הודות לאלף־אלפי “המצאות” שהיו מכוונות להרחקת הסכנה. היתה זו אולי פינה אחת ויחידה באירופה המחוללת שבה נמנעה הטרגדיה שפקדה מיליוני יהודים.

על הסכנה שארבה גם כאן תעיד אפיזודה אחת מני רבות.

“היתה שנת 1943, כאשר בכל צרפת היתה כבר שליטה לגיסטאפו. בעלי המדים התחילו מבקרים גם במואסק – הם חיפשו יהודים מסתתרים. הם הגיעו גם לבתים שלנו, שהיו רשומים בעיריה כאכסניות לנוער צרפתי שפונה מפאריס. הם לא ידעו שאנו מבינים את שפתם ולא יכלו לשער את חרדתנו, כאשר שמענו אומרים זה לזה, כי עליהם עוד לחזור לבתים האלה, כדי לבדוק את טיב יושביהם”.

אחרי שרק הסתלקו שליחי החבלה ממואסק וחזרו לטולוז, פנו גב' סימון וחבריה לראש העיר וביקשו עצה, מה לעשות. והוסכם לפנות את הילדים מהר עד כמה שאפשר ולפזרם בכפרים קרובים ורחוקים בבתי אכרים. ההחלטה הוצאה לפועל במהירות קדחתנית, כשעוזרים בביצועה אנשי העיריה ותושבים מקומיים מתנועת המרי.

“וכאשר אנשי הגיסטאפו חזרו כעבור שבועיים, מצאו חמשה בנינים ריקים. אחד מבנינים אלה שימש אחר כך בית הבראה לחיילים גרמנים שהחלימו מפצעי מלחמה”.

לוא יכולת לחדור מעבר למעטה הקודר של פני האשה הזאת, שכמעט ואין עליהם חיוך לעולם, ולהציץ לעולמה הפנימי. היא: “אף אחד מהם לא הלך לאיבוד”. היא הצליחה להציל את כל ילדיה. והיא מקדישה גם מאז את חייה לילדים. המוסד בארמון לוורסין הוקם לפני 13 שנה. קיומו מובטח תוך מאבקים קשים להשגת צרכיו החומריים. באין ברירה העבירו אפוטרופסיו את הבעלות לממשלה הצרפתית, כשהיתנו תנאי, שמחציתו של הבנין תאכסן את הפנימיה של גב' סימון, בעוד שמחציתו השניה תיהפך להית בית ספר מקצועי ממשלתי, בו יוכלו ללמוד גם חניכי המוסד היהודי. ואמנם חלק מחניכים אלה לומד בבי"ס מקצועי זה, בעוד שחלק אחר מקבל את חינוכו בבתי הספר היסודיים והתיכוניים של העיר קריי הסמוכה.

החזקת המוסד מובטחת בשליש ע“י הממשלה הצרפתית, בשליש ע”י הקרן הסוציאלית היהודית ובשליש ע"י ידידי הגב' סימון וביניהם חניכיה לשעבר.

לחג בר־המצווה של ארבעת הבנים הגיעו גם בתו של הבארון רוברט דה־רוטשילד, גב' בנבנוטי. לחדר, שהיה חדר השינה של הוריה, הציבה צילום של הוריה. נכנסה גם לחדר שני שם רקמה בילדותה את חלומות חייה. זהו חדר פינתי בקומה השלישית משם נשקף מראה על הפארק ועל שטח היערות מסביב. עתה משמש חדר זה אכסניה לשלש נערות שאף הן רוקמות כאן את חלום חייהן.

לגב' סימון יש גם אח, שהוא אישיות ידועה בקרב יהודי פאריס – הד“ר סימון, שגם במקצועו הרפואי וגם כבקי בש”ס ופוסקים קנה לו שם בציבוריות היהודית. הוא פירסם כמה מחקרים (בצרפתית) בעניני רפואה בהקשרים תלמודיים. והוא נמנה על חוג של אינטלקטואלים יהודיים, בראשות הפסיכיאטר הפרופסור ברוך מהסורבון – חוג שכל מעייניו הוא חיזוק הקשר של יהודי צרפת עם המורשת התרבותית הקדומה של יהדות זו, מאלזס עד הפרובנס.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50247 יצירות מאת 2770 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!